מושג העל לכלל פעילות מתן ההלוואות בריבית, המימון והגבייה של הסוחרים והחלפנים היהודים בבלקן, אשר שימש כעסק אקטיבי של קבלת פיקדונות, מתן אשראי כנגד שטרות ופדיית שטרות חוב סחירים, ולצד זאת ככלי לצמצום ומחיקת חובות בעתות מיתון.
מושג זה מתעד את התפתחות האשראי בבלקן לאורך שישים שנה: הוא נולד ב־1844 כהנחת מזומן ברכש מטילי ברזל מבעלי המאדנים; צמח ב־1855 לעסק הלוואות הליבה הראשי של המשפחה המניב מעל 20% ריבית; והתרחב ב־1866 לניכיון שטרות ומסמכי גבייה ממשלתיים. בשנת 1881 שיקף פעילות רשתית מורכבת של קבלת פיקדונות מתושבים טורקים ומתן אשראי מול קונסטנטינופול [איסטנבול], ובשנת 1888 התבסס על הנפקת שטרי חוב ("בונוס") לכפריים בנתינת כסף בריבית בימי השוק. בשלהי המאה (1889–1892) שימש המושג גם לתיאור פשרות והנחות חוב כדי להעביר את ההון לנדל"ן. למרות שימוש בליטיגציה ובקצין הוצאה לפועל ("פריסטאב") לעיקול נכסים, נותר העסק מושתת על קשר אישי, כלכלת מוסר וקוד אנושי חקלאי, עד להתמסדותו כבנקאות פרטית (Bankerlik) בסמוקוב, בפיליבה ובדופניצה בפתח המאה ה־20.