ספריית אריה בסמוקוב: הקמה, ניהול, העברה וגילוי מחדש

מאה שנות ספר, זיכרון והמשכיות

מבוא בנימה אישית

במהלך תרגום 'הכרוניקה של משפחת אריה מסמוקוב' משכו את תשומת ליבי כמה קטעים קצרים, הפזורים בחלקים שונים של החיבור, העוסקים בספריית אריה – קטעים שעליהם אבקש להרחיב במאמר זה. במיוחד הוקסמתי מן הסיפור על בני המשפחה, אשר גם לאחר קרוב למאה שנה של החזקה רצופה של הספרייה, וכאשר נאלצו לבסוף לסגור אותה בסמוקוב, לא התייאשו ולא ויתרו על חזונם. תחת זאת עמלו להעבירה לבית הכנסת המרכזי בסופיה, והשקיעו מאמצים ניכרים כדי להבטיח את המשך קיומה כספרייה חיה, פתוחה ללימוד ולעיון של הציבור כולו.

הפתעה גדולה לא פחות הייתה לי בקריאה על גילויה המחודש של הספרייה בתקופתנו: ספרים שנמצאו בבית הכנסת בסופיה ועליהם מדבקות שיוך, חותמות משפחתיות והערות בכתב יד – עדויות חומריות חיות לפעילותה רבת השנים של ספריית אריה ולמעורבותם האישית של בני המשפחה בה.

תדהמתי גברה עוד יותר במהלך כתיבת המאמר, כאשר נחשפתי למחקר של החוקרת הבולגרייה סטויאנקה קנדרובה (Kenderova Stoyanka), אשר הראתה כי שנים ספורות לאחר הקמת ספריית אריה הוקמה בסמוקוב גם ספריית וַקְף עות'מאנית גדולה, ביוזמת מושל העיר דאז, מחמד חוסרב פאשה. ספרייה זו הפכה לאחת הספריות החשובות ביותר במרחב הבלקני במאה ה-19. יתר על כן, אותו מושל – המופיע בכרוניקה תחת השם אוסרף פאשה ומוזכר בה עשרות פעמים – היה ידידם הקרוב, איש סודם ונותן חסותם של צ'לבי משה אריה ובניו.

הצירוף בין שתי יוזמות ספרייתיות מקבילות, יהודית ועות'מאנית, בעיר אחת ובאותה תקופה, אינו מקרי. הוא משקף את מקומה של סמוקוב כמרכז תעשייתי, תרבותי ואינטלקטואלי חשוב, ואת מעורבותה של משפחת אריה ברשת רחבה של קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. על מכלול זה – ספריית אריה, נסיבות הקמתה, דרכי ניהולה, העברתה, וגילויה מחדש – יעסקו הפרקים הבאים.

מבוא

במהלך המאה ה־19 הייתה סמוקוב מרכז תעשייתי, כלכלי ותרבותי חשוב במערב בולגריה העות'מאנית. במקביל להתפתחותה התעשייתית, התגבשה בה גם תשתית רחבה של מוסדות ידע וחינוך – מוסלמיים, יהודיים ונוצריים כאחד – אשר עיצבו את אופייה כמרכז אינטלקטואלי אזורי. לצד הכבשנים והמפחות לייצור ברזל, יצרני האריגים והעור, הסחר והמערכת המנהלית, התקיימה בעיר גם פעילות אינטלקטואלית משמעותית. פעילות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בהקמת ספריות ששיקפו את צורכי הידע של האליטות המקומיות. בתוך הקשר זה פעלה ספריית אריה, ספרייה משפחתית קהילתית יהודית ייחודית, אשר התקיימה ברציפות למעלה ממאה שנה, ונוהלה בידי בני משפחת אריה לאורך ארבעה דורות. וכמעט במקביל קמה, בשנות ה־30–40 של המאה ה־19, ספרייה מוסלמית עות'מאנית – ספריית הוואקף של סמוקוב. הקבלה זו איננה מקרית, והיא משקפת מערכת יחסים צפופה בין אליטות יהודיות ועות'מאניות בעיר, ובראשן משפחת אריה והמושל מהמד חוסרב פאשה (הקרוי בכרוניקה, בתעתיק הלדינו המקומי: אוסרף פאשה).

1. ראשית ספריית אריה: רכישת ספרים והנחת היסודות (ראשית המאה ה־19)

היסוד לספריית אריה הונח כבר בעשורים הראשונים של המאה ה־19, עוד לפני הקמת בית המדרש המשפחתי. אברהם אריה הראשון, מייסד השושלת בסמוקוב, רכש ספרים רבים במהלך נסיעותיו המסחריות:

"הסניור אברהם הראשון קנה אותם בנסיעות שערך, ומבין הספרים שיש לנו עכשיו בבית המדרש (ספריית אריה) רבים הם מאותה התקופה; ועל אחדים מהם יש עדיין הערות בכתב ידו". (כרוניקה, שנת 1816)

מדובר בספרים "של לימודים גבוהים", נדירים ויקרים, שלא הודפסו בתפוצה רחבה. כבר בשלב זה מתברר כי רכישת הספרים לא הייתה אקראית: היא נבעה מתפיסת עולם של משפחה דתית מסורתית, שחבריה התחנכו במלדר (החדר הספרדי), אך בה בעת היו סקרנים, שואפי ידע, ומעוניינים בלימוד מעמיק ובמצוינות.

2. הקמת בית המדרש והספרייה המשפחתית (1830)

הקמה מוסדית של ספריית אריה התרחשה בשנת 1830, עם בניית ביתו של צ'לבי משה בן אברהם אריה. בתוך הבית הוקצה חדר ייעודי לבית מדרש ולספרייה:

"חדר אחד עשה לבית מדרש, כלומר לספרייה… הוא סידר בלהיטות גדולה את הספרים שהיו להם אז, ומאותה העת החל לקנות כל מיני ספרים… תמיד מהטובים ביותר". (כרוניקה, 1830)

נראה כי בסמוך לפתיחת הספרייה קרתה במשפחה טרגדיה נוספת, כאשר צ'לבי יוסף, אחיו הצעיר של המייסד צ'לבי משה, נפטר בדמי ימיו – חמש שנים קודם לכן נפטר צעיר האחים חיים. כפי שיתברר בהמשך מאמר זה, הקמת הספרייה נועדה להנציח את שמותיהם.

הספרייה פעלה לצד בית מדרש פעיל, שבו התקיימו לימוד, תפילה ודרשות באופן רציף. אין מדובר באוסף פרטי בלבד, אלא במוסד חי, ששירת בני משפחה, תלמידים ואנשי קהילה. בהמשך אף הורחב הבית והוקצה מקום נוסף לבית המדרש, עדות להתרחבות הפעילות.

3. הקמת ספריית הוואקף של סמוקוב (1840–1843)

במקביל להקמת ספריית אריה, ייסד מושל סמוקוב מהמט חוסרב פאשה (המכונה בכרוניקה: אוסרף פאשה) את הספרייה העות'מאנית הגדולה בעיר (1842–1843). בשנת 1888 מנתה הספרייה 2,485 כרכים בערבית, טורקית ופרסית, והועברה לספרייה הלאומית בסופיה. משפחת אריה הייתה בקשר אישי ועסקי הדוק עם הפאשה, והכרוניקה מתארת יחסי אמון, חסות ושיתוף פעולה מתמשך. הקמת שתי הספריות כמעט במקביל משקפת את סמוקוב כמרכז תעשייתי ואינטלקטואלי, שבו אליטות מוסלמיות ויהודיות ראו בידע ובספר יסוד של הנהגה ומעמד.

אחדים מהקוראים שברשימה מוזכרים בכרוניקת אריה, ופרטים עליהם מופיעים בלקסיקון השמות באתר זה

במקביל ליוזמות היהודיות והעות'מאניות, התפתחה בסמוקוב, בתקופת 'התחייה הלאומית הבולגרית', פעילות תרבותית וחינוכית נוצרית בולגרית: אסכולת סמוקוב לאמנות כנסייתית, מוסדות חינוך מוקדמים, פעילות חלוצית בתחום הדפוס והעתונות, מעידים כי העיר שימשה מרכז ידע רב דתי שבו ספר והשכלה היו יסוד של יוקרה ומעמד.

4. ניהול הספרייה כהקדש משפחתי והמשכיות בין־דורית

לאחר פטירת המייסדים, נוהלה הספרייה בידי שלושת האחים יהודה, גבריאל ואברהם אריה, כהקדש משפחתי. הספרים נשמרו בבעלות המשפחה, אך שימשו גם את הציבור הלמדני. בית המדרש פעל עד שנת 1879, אז ננטש בעקבות המלחמה.

הספרייה כללה גם ספרי רפואה עממית, פילוסופיה ותחומים נוספים, כגון הספר מעשה טוביה, שממנו למד סניור מושונצ'ה להכין תרופות ושיקויים. (1862)

5. הספרייה בתקנון הכרוניקה: אחריות, בקרה וזכויות יוצרים

ייחודה של ספריית אריה מתבטא גם בתקנון הכרוניקה, שנכתבה בין 1900 ל־1914. התקנון מגדיר את הספרייה כמוסד שיש להגן עליו משפטית וכלכלית:

"אדם שלא נולד למשפחת אריה… רשאי לקרוא בה… אולם אם ירצה לקבל לבעלותו עותק… יהא חייב לשלם אגרה… לטובת ספריית אריה".

וכן:

"רק הוועד של ספריית אריה מורשה… לאשר [הדפסה של הכרוניקה], וזאת בתנאי שיהיה עליו לשלם סכום… לטובתה של ספריית אריה".

מדובר בתפיסה מודרנית של אחריות מוסדית, זכויות יוצרים וניהול תרבותי יוצאי דופן בהקשר משפחתי קהילתי.

6. העברת הספרייה לסופיה (1912)

בראשית המאה ה־20, עם מעבר בני המשפחה לסופיה, הועברה הספרייה כולה – כאלף כרכים – לבית הכנסת המרכזי בעיר, בהסכמת כל בני המשפחה ובהתחייבות כתובה של הקהילה לשמור על הספרים:

"כמות הספרים שהופקדה הייתה קרוב לאלף ספרים שונים… וכל אחד יהיה חופשי לעיין בהם בלי שתהיה לו הזכות להוציאם". (כרוניקה, 1912)

לצורך כך הותקנו ארונות מיוחדים על חשבון המשפחה.

7. גילוי מחדש של ספריית אריה בזמננו (2005)

באוגוסט 2005 איתרה משלחת מחקר מישראל, במסגרת פרויקט "מסע אל המורשת" של מרכז זלמן שזר, ספרים מספריית אריה בבית הכנסת בסופיה. על הספרים נמצאו מדבקות וחותמות מקוריות:

מדבקת שיוך:

"אסיפת הספרים של 'ישיבת אחי', יהודה גבריאל ואברהם משה אריה, לעיר סאמוקוב מחרשי המלאכה, בניהם ובני בניהם שבאו לקבוע יישוב בעיר סופיה, שנים 5553 – 5672"

אלו הם השנים, 1793, בה התיישב אברהם מייסד השושלת בסמוקוב, ו-1912, בה הועברה הספרייה לסופיה. הציון "מחרשי המלאכה" מבטא את גאוות המשפחה באחד מעיסוקיהם הרבים, שאותו החשיבו במיוחד – ייצור ברזל.

חותמת עגולה ובה מספר סודר של הכרך:

"אסיפת הספרים של 'ישיבת אחי', יהודה גבריאל ואברהם משה אריה" ובמרכזה ציור אריה והציון 5553 – 1793.

כתובות אלו, בצירוף הערות שוליים והקדשות בכתב יד, מאשרות באופן חד משמעי את רציפות קיומה של הספרייה ואת זהות בעליה.

שם הספרייה 'אסיפת הספרים של ישיבת אח"י' ניתן לה כנראה על ידי מייסדה צ'לבי משה אריה, אביהם של שלושת האחים יהודה, גבריאל ואברהם, שהיו בעליה של הספרייה וניהלו אותה במשך שנים רבות אחרי מות אביהם. השם הוא כנראה ראשי תיבות של: אחַי חיים ויוסף או אריה חיים ויוסף. והוא בא להנציח את אחיהם של משה, מייסד הספרייה, חיים ויוסף שנפטרו בדמי ימיהם. יוסף נפטר בסמוך מאוד לפתיחת הספרייה.

בהמשך דיווחה מנהלת בית הכנסת המרכזי בסופיה לכותב כתב זה כי כל ספרי ספריית אריה הועברו לארכיון הממשלתי המרכזי בסופיה, שם הם ממתינים למחקר שיטתי.

סיכום

ספריית אריה הייתה מוסד יהודי משפחתי ייחודי, אך היא פעלה בתוך מרחב עירוני רחב יותר, שבו ידע וספר שימשו כלי מרכזי לבניית הנהגה וזהות – הן בקרב האליטה העות'מאנית המוסלמית והן בקרב החברה הנוצרית בולגרית המתחדשת. הספרייה צמחה מתוך בית מדרש פעיל, נוהלה באחריות בין דורית, שולבה בחיי הקהילה, הוסדרה משפטית בתקנון הכרוניקה, והועברה בשלמותה לסופיה.

הקמת ספריית אריה והספרייה הטורקית של סמוקוב אינן שני סיפורים נפרדים, אלא שני ביטויים משלימים של אותו מרחב עירוני משגשג שהוליד שאיפה לידע, ספר ויוקרה. דמותו של מהמד חוסרב פאשה וקשריו ההדוקים עם משפחת אריה מדגישים כי הספריות היו גם תוצר של יחסי חסות, אמון והכרה הדדית בין אליטות יהודיות ועות'מאניות.

גילויה מחדש של ספריית אריה במאה ה־21, באמצעות חותמות, מדבקות והערות בכתב יד, מאפשר לשחזר פרק חשוב בתרבות הספר היהודית בבלקן – פרק שבו לימוד, מסורת, סקרנות ומודרנה התקיימו תחת קורת גג אחת.

ראה כותר וקישור למאמרה של סטוינקה קנדרובה על ספריית הווקף העות'מני של סמוקוב:

Les lecteurs de Samokov au XIXe siècle

The Readers of Samokov during the 19th century

Stoyanka Kenderova

https://doi.org/10.4000/remmm.297