מאת יוסף עוזי לוי
כשהתחלנו, רעייתי ואני, לתכנן את נסיעתנו הראשונה לבולגריה בקיץ 2011 לא שיערתי שהנסיעה הזו תשנה את חיי. פנינו היו מועדות לסופיה הבירה ולפזרג'יק, עיר קטנה על אם הדרך בין סופיה לפלובדיב, בה חיו מזה דורות משפחות אימי ואבי. על העיר סמוקוב לא ידעתי אז מאומה.
בנבכי זיכרונות ילדותי עלו להם כמה סיפורים ישנים שסיפרו לי אימי שרה נינה וסבי ז'ק אריה, על אודות משפחתם, משפחת אריה, משפחה עשירה וחשובה ממוצא וינאי, שעברה לגור בבולגריה לפני דורות. היו אלה סיפורים ישנים ולא אמינים בעיניי, ועל כן הדחקתי אותם לחלוטין. לפני שנים רבות מאוד סיפרה לי אימי כי מקור שם משפחתה 'אריה' הוא, לא פחות ולא יותר, בראשי התיבות 'אדון רבי יהודה הלוי' (ולאחר שנים מצאתי כי המידע הזה, שהגיע אל אימי וממנה אלי היה משובש, וכי במקור – מאמר של חוקר יהודי גרמני המצוטט בכרוניקה אריה ע' 397 – מדובר בראשי התיבות של 'אדון רבי יהודה החסיד'). עוד סיפרו כי המשפחה גורשה מווינה מאחר ואחד מבני המשפחה ניהל פרשת אהבים עם המלכה…, וכשהם משייטים על הדנובה, הגיעו לבולגריה. נזכרתי כי בילדותי לקחוני אימי ואבי לבית התפוצות ושם הראו לי עץ משפחה ממוחשב ובו רשום שמי ביחד עם עוד רבים מבני משפחת אריה. הסיפורים הישנים והרישומים לא הותירו בי אז רושם עז.
בעיון במרשתת לקראת הנסיעה מצאתי מידע רב על אודות משפחת אריה מסמוקוב, עיר קטנה, כ־65 ק"מ מדרום מזרח לסופיה, למרגלות רכס הרי רילה. קראתי באתר הבית של יהודי בולגריה 'כולנו בולגרים' על אודות המשפחה, עושרה ועל קשריה עם השליטים באימפריה העות'מנית, על אודות בית הכנסת שבנתה, ששרידיו עומדים עד היום, ועל הבתים המפוארים שבהם התגוררה, ובהם 'בית הסָרָאף' (סָרָאף – בנקאי, חלפן) המשמש עד היום כבית תרבות וכאתר תיירות לאומי מפואר.
באותו האתר קראתי, וסברתי לתומי כי מדובר באגדה משפחתית, כי: "כמה מבני משפחת אריה תיעדו את תולדות המשפחה מימי ראשיתה בווידין ועד שלהי המאה ה-19 בסמוקוב בכרוניקה בת למעלה מ-1,200 עמודים, הכתובה בלדינו". שנים רבות יחלפו מאז עד שאיווכח לדעת כי לכל הסיפורים המשפחתיים שעברו מדור לדור נמצאה אסמכתא בכרוניקה אריה.
מעט לפני הנסיעה שאלתי את בת דודתה של אימי, האחרונה מבני המשפחה ילידי בולגריה שנותרה בחיים, לילי אברהמי־סידי לבית אריה, האם יש קשר בין משפחתנו לבין משפחת אריה מסמוקוב. להפתעתי היא ענתה לי בנחרצות כי בני משפחה אחת אנחנו, וסבא שלה רובין אריה, שהוא סבא רבא שלי, נולד בסמוקוב, ומשם היגרה המשפחה לפזרג'יק.
לאור זאת החלטנו לשלב בטיול גם גיחה קצרה בת יום וחצי לסמוקוב על מנת לבקר ב'בית הסָרָאף', שזה עתה נודע לי כי התגוררו בו בני משפחתי, ובחורבות בית הכנסת הסמוך שנבנה על ידם.
הביקור בבית הסָרָאף וגילוי עץ המשפחה
הביקור ב'בית הסָרָאף' המפואר בסמוקוב זימן לי חוויה מיוחדת במינה. לאחר שסיפרתי למנהלת הבית כי אני בן למשפחת אריה, היא פרשה לפניי, על שולחן מהודר מגולף בעץ וארבעה ראשי אריות מצדיו, גיליון נייר שכמוהו רואים רק במשרדי המהנדס, ועליו משורטט עץ משפחה ענק ובו כ-350 פרופילים. למזלי או בהשפעה עלומה אחרת, נפל מבטי מיד על הפינה הימנית התחתונה של הגיליון, ושם, לתדהמתי, אני מוצא את שמי ושם אחי אריה מתחת לשמות אימי ואבי, רשומים כולנו בעץ, ומעליהם דודי ודודתי, סבי וסבתי, סבא רבא רובין אריה שנזכר לעיל, ומעליו כל שרשרת הדורות עד למייסד השושלת, אברהם אריה. תדהמתי גברה כאשר התברר לי, אחרי עיון קצר בעץ, כי – על פי השיטה הפטריארכלית המקובלת לשימור שם השושלת באמצעות הגברים בלבד – כל הגברים והנשים הרשומים בו נושאים או נשאו לפני נישואיהן את שם המשפחה אריה. ולכן כאשר נישאה אחת מבנות אריה לבן משפחה אחרת נרשם שם בעלה מתחתיה ובכך נקטע אותו הענף. מדוע אחי ואני הם היחידים הרשומים בעץ שהם בנים לבנות אריה ונושאים שם משפחה אחר?
ואז הבליח הזיכרון ממעמקי מוחי. אני זוכר את סבא ז'ק מספר לי, כי איש אחד מבני משפחת אריה הענפה, שרטט את עץ המשפחה ופנה אליו כדי לקבל מידע. סבא ז'ק בצר לו, ומתוך ידיעה כי מכיוון שיש לו רק בנות שמות נכדיו לא יירשמו בעץ, סיפר לאותו האיש כי הוא ביקש מבתו, אימי מנוחתה עדן, לקרוא לבנה בשם הפרטי אריה, על מנת להנציח את שם המשפחה, החשוב לו כל כך, וכי היא נעתרה לו. ובזכות השם שניתן לאחי אריה, הוא מבקש מאותו האיש לחרוג מהעיקרון המנחה ולרשום את שם אחי ואת שמי בעץ המשפחה.
והנה פתאום קם וניצב מולי, חי וקיים, אחד מאותם סיפורים ישנים. יחלפו עוד כמה שנים עד שאתוודע לז'נה רט בת יוסף אריה, והיא תעביר לי העתק מאותו העץ ששורטט בידי אביה בתל אביב בשנת 1963, ותאשר כי אביה סיפר לה את אותו הסיפור על השיחה בין אביה לבין סבי, ועל הסכמתו של אביה לקבל את בקשת סבי. מאז הפך עץ המשפחה הנהדר הזה למסמך מנחה שהוביל אותי בבטחה בכל מחקריי. העתק מהעץ נמסר במתנה לבית הסָרָאף בסמוקוב ומוצג שם מאז, והוא אותו העץ שבו גיליתי את שמי.
הביקור במוזיאון ההיסטורי של סמוקוב: הכרוניקה קיימת!
חוויה מרתקת נוספת זימן לי הביקור במוזיאון ההיסטורי של סמוקוב, מוסד עירוני ותיק ומיוחד במינו, שאינו אופייני לערים בסדר הגודל של עיר דוגמת סמוקוב. בחדר הכניסה למוזיאון מתנוסס לו שלט גדול ובו ציטטה בבולגרית ותרגומה לאנגלית מתוך 'כרוניקה אריה'. בעקבות שיחה עם האחראית במקום היא מציגה בפניי מסמך בן כאלף ושש מאות עמודים, כרוך בארבעה כרכים, הנראה כצילום של מסמך שנכתב במקור במכונת כתיבה, ואומרת כי זהו התרגום לבולגרית של 'כרוניקה אריה'. אני מבקש לאפשר לי לקבל צילום של המסמך, היא מסרבת, ומפנה אותי לספריה הלאומית בסופיה. (מאוחר יותר התברר לי כי המסמך אינו נמצא שם, ולקח לי עוד שמונה שנים עד שהשגתי צילום שלו).
השלט המוצג במוזיאון – קדימון מצוין לכרוניקה אריה. הציטטה עוסקת במאורע היסטורי חשוב מאין כמוהו לתושבי סמוקוב ובולגריה כולה. היא מתארת את תמונת הכניסה של הצבא הרוסי לסמוקוב ב-30 לדצמבר 1877, והמפגש הראשון עם תושבי העיר, סצנה המסמלת את שחרור בולגריה מעול הכיבוש העותומני והקמת בולגריה העצמאית. יחלפו עוד שנים ארוכות ומפרכות עד שאשיג את הכרוניקה, אלמד לדינו, אמצא את הציטטה בעמוד 1423 ואזכה לתרגמה מן המקור לעברית:
הרוסים נכנסו לסמוקוב כשבראש פלוגת רוכבים קוזקים, וכל תושבי העיר, היהודים, הטורקים והנוצרים נאספו במקום אחד, ובחרו מבניהם נציגות מעורבת של שלושת העמים, ויצאו אל שדה צ'ליק־חאנה [בית הפלדה], המקום לו קראו היהודים 'העצים הקטנים', כשהם מלווים ברב, בבישוף ובמופתי, וכאשר [הרוכבים] התקרבו אליהם, התאגדו שלושת חכמי הדת כגוף אחד וברכום באומרם: "ברוכים הבאים בשלום".
ואני עדיין תמה כיצד ידע שר הגורלות לערוך את סצנת השחרור המתוארת לעיל דווקא במקום הזה, המוזכר כמה פעמים בכרוניקה בכמה שמות (ובהם 'בית גלגל המכונה'), אשר מסמל יותר מכל את המאורעות הדרמטיים שעברו על בני משפחת אריה ועל העמים שסבבו אותם באותן התקופות.
בתחילה קונה משפחת אריה את השטח ומקימה שם וילת נופש כפרית נהדרת, אחר כך היא מקימה בשטח מפעל לטווית צמר, ואז מתרחשת במקום הפגישה המרגשת, שתוארה לעיל, עת פגשו בני העיר את הצבא הרוסי המשחרר, ושם חגגו בני סמוקוב את השחרור מידי שנה. בהמשך מתואר מאורע קשה שהתרחש באותו המקום – הכפריים הורסים את המפעל והווילה, בשל התנגדותם לתיעוש שהביאה משפחת אריה. ולקראת הסיום, לא נותרה בידי המשפחה אף לא אחת מהווילות ומהמפעלים, אך הם עדיין נאספים שם עם כל יהודי העיר לבילוי בערבי הקיץ. (המקום נמצא כקילומטר מצפון למרכז סמוקוב, על הדרך לכפר דראגושין, והיום מציינים אותו צלב עץ גדול ואנדרטת זיכרון בסגנון סובייטי מן התקופה הקומוניסטית).
צעדים ראשונים
לאחר שחזרתי ארצה, נפעם מהחוויות, ומתוסכל בשל הדרת הנשים מעץ המשפחה, אני מחליט להעמיד את עץ משפחת אריה באמצעות תוכנת מחשב מודרנית, כעץ משפחה שהוא גם רשת חברתית משפחתית, וללא מגבלה פטריארכלית. אני מתוודע אל שרשרת עצי המשפחה ששרטטו בני אריה במהלך הדורות, כאשר בכל דור, החל משנת 1857, שבה רשם אליהו אריה את שושלות אריה שהיו קיימות עד אז, קם לו מתנדב תורן מקרב המשפחה והשקיע לילות כימים בשרטוט עץ משפחה, מעדכן ומוסיף את בני המשפחה שנוספו מאז שורטט העץ הקודם. אני קושר קשרים עם עשרות מבני המשפחה, מצרף אותם לעץ, אוסף מאות מסמכים וצילומים, ומקוה בסתר ליבי כי באחד הימים אולי תזדמן לידי הכרוניקה הנעלמה.
גילוי הכרוניקה
חולפות להם עוד שנתיים ואני נפגש עם ד"ר ערן אריה, ארכיאולוג ובן למשפחת אריה המורחבת. בניסיונותיו להתחקות אחרי שורשיו הוא מוצא את הכרוניקה של משפחת אריה בארכיון המרכז לחקר התפוצות על שם גולדשטיין גורן שבאוניברסיטת תל אביב (מס' קטלוגי T 36/13). אלפי דפים ישנים כתובים במכונת כתיבה מונחים בתוך קופסת קרטון פשוטה. ערן מוסר לידי את המספר הקטלוגי של המסמך, אותו קיבל מהחוקרת ד"ר רבקה הבסי.
יחלפו עוד כמה שנים עד שאצליח להתחקות אחרי סיפורו המופלא של העותק הזה של הכרוניקה, שהיה שייך למשפחתו של רפאל אריה, אחיו של מחבר הכרוניקה צ'לבי משה אריה, שהקימה בסופיה את מפעל הקוסמטיקה ג'רמאנדרה, הגדול מסוגו בבלקן. שם גם הוצאו להורג שניים מבני המשפחה, רפאל וליאון אריה, במשפט ראווה אנטישמי מבויים בידי הנאצים הבולגרים. שרידי המשפחה נפוצו לכל עבר וקלודי, בתו של ליאון אריה שעלה לגרדום, לקחה עימה את העותק המשפחתי לארגנטינה. משם הוא עבר לספרד, לידיה של בת המשפחה רבקה אריה אגילר, רעייתו של מנואל אגילר, שהקימו וניהלו יחדיו הוצאת ספרים ידועה במדריד.
רבקה אריה אגילר העבירה עותק לידיה של בת משפחתה כוכבה אסא לבית אריה מראשון לציון, שהיא נינתו של רפאל אריה אחר, זה שעלה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 והיה מראשוני האיכרים של ראשון לציון. כך התגלגל לו צילום מאותו העותק לארכיון המרכז לחקר התפוצות, ולשם הגעתי בוקר אחד, לפני כתשע שנים, וצילמתי את 400 העמודים הראשונים מתוך הכרוניקה.
מה כתוב בו? אני מנסה לצלול לבדי אל מעמקי עולם הלדינו, באמצעות מילונים וספרי לימוד, שולף מאונותיי העייפות את המילים המעטות בלדינו הזכורות לי, אותן שמעתי מסבא ומסבתא, מהורי ומדודותיי בימי ילדותי. אלה נהגו לדבר ביניהם בבליל מהיר ועליז של לדינו ובולגרית. די מהר אני מבין כי אם אני רוצה להבין באמת מה כתוב בכרוניקה, עלי ללמוד את השפה שבה היא נכתבה.
ספניולית (לאדינו) – הרבה יותר משפה
וכך, לפני כשבע שנים אני שב אל ספסל הלימודים, ובפניי נפתח עולמם המופלא של היהודים הספרדים. אצל פרופסור דוד בוניס אני לומד את עקרונות השפה, תהליך התפתחותה, אני פוגש את עושרה, יסודותיה הדקדוקיים המגובשים ומגעיה עם שפות אחרות. מפרופסור אלדינה קינטנה אני לומד על אודות ההיסטוריה של השפה ושל היהודים הספרדים, ונדהם מכך שהיהודים שגורשו מחצי האי האיברי, כקבוצות מפוררות ומדוכאות, ממדינות שונות באיבריה הדוברות דיאלקטים שונים, השכילו, באינסטינקט הישרדותי גאוני לחבור זה לזה ולהפוך בתוך דור אחד או שניים, דווקא אחרי הגירוש, לקהילה מלוכדת אחת הדוברת שפה אחת.
ד"ר מיכל הלד-דילהרוזה פותחת בפני את עולם השירה והסיפורת העממיים ואת זיקתם העמוקה של היהודים הספרדים לדת ולמסורת היהודית. היא גם חושפת את נשמתי לפרצי געגועים שאיני יכול לשלוט בהם. אני יושב בכיתה ומיכל משמיעה לנו את הזמרת גילה חסיד ב–'לה קנטיגה די מי מאדרי' (השיר של אמא), שיר מקורי בלדינו על אודות אישה צעירה הנוסעת במכונית לבדה בלילה הרחק מביתה, בעוד בנה התינוק ישן לו מאחור, היא שומעת ברדיו רומנסה ישנה ונזכרת באימה המנוחה שנפטרה בדמי ימיה. השיר הישן "מרמה את בדידותה", אימה מדברת אליה בספניולית מן המרפסת, "והלב שלה בוכה מגעגועים".
ומיד אחר כך מיכל משמיעה לנו את גילה חסיד שרה 'נינה' שגם הוא שיר געגועים לאימה המנוחה נינה, 'ספאניולישע מאמה' המכינה קציצות מטוגנות ובורקס עם גבינה, היא שרה על געגועיה לביתם הפתוח לכולם, "וגם ז'אקו ושרה באים". ואני נזכר באימי המנוחה נינה־שרה שנפטרה כה צעירה ובסבי ז'אק, ואני לא עומד בזה יותר.
עם כל המטען הכבד הזה אני עומד מול 2,112 עמודי הכרוניקה, נחוש בדעתי להבין מה כתוב בהם ונחוש לחשוף אותם לעולם, מנסה לעניין בהם את כל מי שמוכן לשמוע, ומתאכזב כל פעם מחדש, מכך שאמנם כולם כל כך מתעניינים, אבל דבר לא קורה ואף אחד מן החוקרים יודעי הלדינו אינו מרים את הכפפה. רון שחם ידידי, שמבין דבר או שניים במחקר אומר לי משפט שמהדהד באזני עד היום: "אף אחד לא יעשה את זה טוב כמוך".
ואני יוצא לדרך.