מאת יוסף עוזי לוי
מיקום, נוף ואקלים
סמוקוב שוכנת בדרום־מערב בולגריה, כ־60 קילומטרים בלבד מהבירה סופיה, בעמק גבוה (כ־900 מטרים מעל פני הים) למרגלות הרי רילה, על גדות נהר איסקר ויובלו ביסטריצה. במאה ה־19 שכנה סמוקוב בצומת דרכים אזורי חשוב. מצד אחד היא נקשרה אל הדרך הראשית שחיברה את הבירה העות׳מאנית קונסטנטינופול עם מקדוניה, ומשם גם עם בוסניה ואלבניה; ומצד אחר הייתה מחוברת אל הדרכים שממרכז בולגריה נמשכו מערבה ודרומה, דרך קיוסטנדיל ודופניצה, אל מקדוניה ואל הציר ההיסטורי לסרֶס ולסלוניקי. מיקום זה – לצד שפע המים הזורמים מן ההרים בנהרות ובפלגים, שאפשרו את הפעלת מתקני המים של תעשיית הברזל, וכן שטחי המרעה הנרחבים, יערות ההרים ומרבצי עפרות הברזל שבסביבתה – קבע במידה רבה את ייעודה הכלכלי, וסייע להפוך אותה למרכז אזורי של תעשייה, מסחר, הובלה, אשראי וקשרי שלטון. האקלים ההררי הקריר ומעיינות המים החמים בכפרים הסמוכים תרמו אף הם לאופיו המיוחד של האזור.
מקור השם ותעשיית הברזל
שמה של העיר עצמו מעיד על ייעודה: "סמוקוב" פירושו פטיש־מים מכני "המכה מאליו", מנגנון שבו נעזרו נפחי הברזל לחישול מוטות מתכת בעזרת כוח המים הזורמים בנהר. ראשיתו של היישוב מתועדת במסמכים עות'מאניים כבר משנת 1455, אך ככל הנראה קדם לו מחנה כורים ותיק עוד יותר. במאה ה־16 כבר הייתה סמוקוב ידועה כצומת מסחר ומרכז לייצור אמצעי לחימה לצבא העות'מאני ולצי הסולטני, בזכות חרשי הברזל שהתגוררו בה. נוסע צרפתי שעבר בעיר ב־1531 תיאר אותה כעיר גדולה שבה מייצרים ברזל איכותי לעוגנים ולצרכים נוספים. במאה ה־19 יוצאו מסמוקוב אלפי עגלות ברזל בשנה. הברזל שווק ברחבי בולגריה והבלקן, וחלק ניכר ממנו עבר דרך פזרג'יק, ששימשה שוק מרכזי למסחר בברזל; במקביל הובל ברזל גם לסלוניקי, ומשם הופץ לרחבי האימפריה.
לצד הברזל התפתחו בעיר גם מלאכות טקסטיל (בעיקר אריגת אבָּא – בד צמר גס), עיבוד עור, נחושת וזכוכית; במחצית השנייה של המאה נוסדו בה גם מפעל הזכוכית הראשון בבולגריה ומזקקת משקאות חריפים – שניהם ביוזמתו של הרופא אנטון אונטרברג, שאת סיפורו נפגוש בהמשך.
מראה העיר במאה ה־19
סמוקוב של המאה ה-19 הייתה עיר השוכנת באגן מישורי־גבעי, המוקף מרחוק ברכסי ההרים של רילה, ויטושה, פלאנה וסרדנה גורה, כשממזרח לחלקה הבנוי העיקרי של העיר מתנשא רכס שיפוצ'אן, ובשוליו הסמוכים לעיר גבעת רידו. העיר עצמה נבנתה על שטח מישורי לאורך גדות נהר איסקר: לצדו המערבי של הנהר השתרעו רבעים מישוריים, וגם החלק המזרחי, שבו התרכז רוב הבינוי העירוני, היה מישורי ברובו, ורק בשוליו המזרחיים נעשה השטח גבעי יותר.
רחובותיה שילבו בתי מלאכה, חנויות, חאנים (אכסניות לסוחרים עוברי אורח) ומבני ציבור, לצד בתי אבן ועץ רחבי ידיים שהיו שייכים למשפחות הסוחרים העשירות.
לצד הכנסיות והמסגדים הרבים פעלו בעיר גם בתי תפילה יהודיים. לאחר הקמת בית הכנסת החדש באמצע המאה ה־19 נסגר בית הכנסת הישן, אך עם גידול הקהילה נפתח מחדש ושימש במקביל לבית הכנסת החדש. נוכחותם של בתי התפילה של שלוש הדתות הייתה עדות ניכרת לעין לאופייה הרב־דתי של הקהילה העירונית.
הרחוב המסחרי המרכזי והמפורסם ביותר היה שוק האבאג'ים (יצרני ומוכרי אריגי ובגדי צמר גסים), ובו וברחובות הסמוכים פעלו למעלה משלוש מאות בתי מלאכה לאריגה, לצד עשרות בתי מלאכה של מוּטָאפְצִ'ים – אורגים ויצרנים של אריגים ומוצרים משיער עזים – אבג'ים, פחחים, קדרים, צורפי נחושת וזהב, וסוחרי עתיקות. השוק השבועי היה לב פעימתה של העיר: בימי השוק התמלאו רחובותיה בסוחרים, איכרים ובעלי מלאכה שהגיעו מכל האזור, והפכו את סמוקוב, לזמן קצר בכל שבוע, למוקד מפגש אזורי החוצה עדות ולאומים.
קהילה רב־דתית: יהודים, מוסלמים ונוצרים
על פי אומדנים שונים של נוסעים ומחברים בני התקופה, מנתה אוכלוסיית סמוקוב בין כ־3,000–4,000 איש בסוף המאה ה־18 לכ־12,000–14,500 איש במחצית השנייה של המאה ה־19 – כשליש מוסלמים (רבים מהם בני מסדרים סופיים כגון בֶּקְטָאשִי, נַקְשִׁיבֶּנְדִי וחַלְוֶטִי), רוב האוכלוסייה נוצרים בולגרים, ומיעוט של כמה מאות עד כ־1,000 יהודים. היחס בין נוצרים למוסלמים באזור נשמר יציב יחסית, בסביבות 3 ל־1, במשך רוב התקופה העות'מאנית. בניגוד למקומות רבים באימפריה, אפיינה את סמוקוב, כך על פי עדויות בני התקופה ומחקרים מאוחרים יותר, רמה גבוהה יחסית של סובלנות אתנית ודתית: שגרת החיים המשותפת יצרה נורמות מקומיות של כבוד הדדי, ובהן אף "לוח זמנים" מקובל של ביקורי שכנים – בבתים מוסלמים בימי שישי, בבתים יהודיים בשבתות, ובבתים נוצריים בימי ראשון. סובלנות זו לא הייתה מובנת מאליה, אלא – כפי שמראה מחקר עדכני – תוצר של גורמים אחדים בד בבד, ובהם דמותם האישית ומדיניותם המכוונת של שני שליטים מוסלמים מקומיים בזה אחר זה, שלהם הוקדש חלק נכבד ממחקר זה: מהמד אמין אגא ונכדו מהמד חוסרב פאשה.
מהמד אמין אגא ומהמד חוסרב פאשה: הפטרונים המוסלמים של סמוקוב ושל משפחת אריה
מחקריה של החוקרת הבולגרית מריה פולימירובה על סמוקוב שפכו אור מיוחד על אופייה הרב־דתי והרב־אתני של העיר במאות ה־18 וה־19, על יחסי הגומלין בין מוסלמים, נוצרים ויהודים ועל השתלבותה של הקהילה היהודית בחיי העיר. מקום מרכזי בתמונה זו מייחסת פולימירובה לשני שליטים מוסלמים מקומיים (אעיאנים) בני אותה משפחה – מהמד אמין אגא ונכדו מהמד חוסרב פאשה – שמילאו תפקיד חשוב ביצירת אקלים של סובלנות יחסית ובקידום שגשוגה הכלכלי והתרבותי של סמוקוב.
מהמד אמין אגא שלט בסמוקוב מסוף המאה ה־18 ועד 1830. בתקופה הקשה של פרעות הקרדז'ליה פעל להגנת העיר, ביצר אותה וחימש מוסלמים ונוצרים כאחד. קשר מיוחד נרקם בינו לבין אברהם אריה: ב־1793 הביא אותו מסופיה לסמוקוב כדי לסייע בפיתוח המסחר המקומי, ומינה אותו לבזיריאן (הסוחר היהודי הראשי) שלו. הוא אכסן אותו תחילה בקונאק שלו, העמיד לרשותו בית והון התחלתי של 2,000 גרושים, ובהמשך סייע לו להשתלב בעסקי השלטון, בחלפנות ובגביית מסים. בחסות זו התבססה משפחת אריה במהירות והפכה לאחת המשפחות היהודיות הבולטות בעיר. מהמד אמין אף נענה לבקשת אברהם אריה לאפשר ליהודים לרכוש רכוש פרטי בעיר ולהתגבש סביב בית הכנסת. יחסיהם האישיים הקרובים, המתוארים בפרוטרוט בכרוניקה המשפחתית, מעניקים עדות נדירה למעמדם המשתנה של יהודי סמוקוב בחברה העות'מאנית המקומית.
נכדו, מהמד חוסרב פאשה, המשיך במידה רבה קו זה בשנות ה־20 ועד ה־40 של המאה ה־19, אך הרחיב אותו גם לתחומי החינוך, התרבות והמודרניזציה. הוא נודע ביחסו החם לאוכלוסייה הבולגרית, סייע לקהילה הנוצרית, תמך בשיפוץ כנסיות ובהשגת צווים מן השלטון, וטיפח קשרים עם סוחרים ואנשי רוח מקומיים. במקביל עודד חידושים בתעשיית הברזל, שלח צעירים מסמוקוב ללמוד באנגליה, עודד לימודים בחו"ל והקים בעיר ספריית ווקף גדולה ומסגד מפואר, שעיטוריהם הופקדו דווקא בידי אמנים בולגרים־נוצרים ובראשם זָכָּרייֵה זוגרף. גם יהודי העיר השתלבו במערכת קשריו: משפחות יהודיות הובאו לסמוקוב לצורכי מסחר ומלאכה, ובני משפחות אריה וקויומג'י שימשו אותו כסוחרים, מלווים ובנקאים במסעותיו ברחבי האימפריה.
שני השליטים לא ביטלו כמובן את ההבחנות המשפטיות והחברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית, אך במסגרת תנאי זמנם תרמו תרומה יוצאת דופן ליצירת מרחב עירוני שבו מוסלמים, נוצרים ויהודים יכלו לפעול זה לצד זה, לקיים קשרים כלכליים וחברתיים ואף להשתתף יחד בהתפתחותה של סמוקוב. מחקריה של פולימירובה, הנשענים גם על הכרוניקה של משפחת אריה, מצביעים עליהם כאישים מרכזיים להבנת אופייה הרב־קהילתי והסובלני יחסית של העיר במחצית הראשונה של המאה ה־19.
חיי תרבות, חינוך ואמנות
סמוקוב נודעה כמרכז תרבותי ואינטלקטואלי חשוב הרבה מעבר לגודלה. בתי הספר בעיר, הן למוסלמים והן לנוצרים, נחשבו מפותחים, ואחוז יודעי הקרוא וכתוב באוכלוסייתה הבולגרית נמנה עם הגבוהים באימפריה כולה. קרבתה של סמוקוב למנזר רילה תרמה אף היא להתפתחותה הרוחנית. במאות ה־18 וה־19 התפתחה בעיר "אסכולת סמוקוב" לציור איקונות וציורי קיר, שהתבססה על שלוש שושלות אמנים מקומיות – הזוגרף (מאז 1770), האובראזופיסוב והמולרוב – שיצירותיהם מפוזרות בכנסיות רבות ברחבי בולגריה, וכפי שראינו לעיל, אף בבתי משפחות עשירות ובמבני ציבור מוסלמיים כאחד. אחד מגדולי הציירים הבולגרים במאה ה־19, זכרי זוגרף, היה בן סמוקוב. בעיר פעל גם בית דפוס בולגרי מוקדם (1828), והיא נחשבת לאחד המרכזים המוקדמים של הדפוס והחינוך הבולגרי בעת התחייה הלאומית. גם התרבות המוסלמית המקומית פרחה, כפי שהודגם בפרק הקודם בפועלו של מהמד חוסרב פאשה, ובאמצע המאה ה־19 נחשבה ספריית ההקדש הגדולה של סמוקוב לאחת העשירות בבלקן.
גם הקהילה היהודית נטלה חלק בחיי החינוך והתרבות של העיר. לצד החינוך המסורתי בחדר ובבית המדרש, שבו למדו הבנים קרוא וכתוב, תפילה ולימודי קודש, ניכרה בקרב המשפחות היהודיות האמידות גם שאיפה להשכלה רחבה יותר; במשפחת אריה, למשל, לימדו לעיתים אף את הבנות קרוא וכתוב, תפילה ושפות. בשנת 1871 נפתח בסמוקוב בית ספר של חברת 'כל ישראל חברים' (אליאנס), מן המוסדות היהודיים המודרניים המוקדמים בבולגריה, והוא נעשה מוקד חשוב לחינוך יהודי בעיר. לצד מוסדות אלה פעלה גם ספריית אריה – ספרייה משפחתית־קהילתית שנוסדה סביב בית המדרש של המשפחה, צמחה לאורך דורות ושיקפה את מקומם המרכזי של הספר, הלימוד וההשכלה בחיי האליטה היהודית המקומית.
הכלכלה: ברזל, אבָּא ומלאכה
במשך מאות שנים הייתה כריית עפרות הברזל ועיבודן הענף הכלכלי המזוהה ביותר עם סמוקוב. ברזל הגלם ומוצריו המוגמרים – מסמרים, נעלי פרסה, סכינים, גרזנים, עוגני אוניות, מכושים ופטישים – יוצרו בפיקוח ממשלתי והופצו ברחבי האימפריה; חלקם שימשו ישירות את הצבא והצי העות'מאני. תעשייה זו שגשגה במאות ה־16 עד ה־18, אך דעכה בהדרגה במחצית השנייה של המאה ה־19 מול התחרות של ברזל אירופי מיובא, חרף ניסיונות המודרניזציה שיזם מהמד חוסרב פאשה. לצדה התפתחה, בעיקר משנות ה־40 של המאה ה־19 ואילך, תעשיית האבָּא – אריגת בד צמר גס וחזק – שהעסיקה מספר רב של אורגים ופועלי עזר, ותוצרתה יוצאה למרחקים – לבוסניה (ובראשה סרייבו), ליואנינה, לאלבניה ולירידי מקדוניה, סרביה ואוזונדז'ובו. מלאכות נוספות, כגון ייצור סרטים ופתילים קלועים מצמר (גאיטנג'ילוק), עיבוד עור וייצור אוכפים ונעליים, השלימו את מארג הכלכלה המקומית.
עדות ציורית לערכם וליוקרתם של ענפי הברזל והאבָּא בסמוקוב מביא כריסטו סמרדז'ייב בספרו 'סמוקוב וסביבותיה' משנת 1913. בעמ' 161 הוא מביא דברים שאמר בסביבות שנת 1864 יאסין בֵּיי, בעל וידנייה (כבשן לייצור ברזל גולמי) טורקי, הנזכר בכרוניקה כחמש־עשרה פעמים: "שלושה דברים לא ניתן לקנות בכסף בסמוקוב: חנות בשוק האבאג'ים, וידנייה או מָאדָן (הוא הסמוקוב – מתקן לחישול ברזל), ואֵמירות (תואר אצולה)".
הקהילה היהודית בסמוקוב: התהוותה
עדויות ראשונות – עקיפות ומקוטעות – לנוכחות יהודית באזור סמוקוב מתועדות כבר באמצע המאה ה־16, בשני פרוטוקולים שיפוטיים (קאדי) העוסקים ביהודי אחד שהתאסלם תחת אונס ולאחר מכן חזר בו, וביהודי אחר שחב חוב למוסלמי מקומי. מקרים אלה מעידים ככל הנראה על נוכחות ארעית וחולפת של יחידים, ולא על התיישבות של קבע. פנקסי המס העות'מאניים מהמאות ה־16 וה־17, וכן תיאורו המפורט של הנוסע העות'מאני אווליה צ'לבי מ־1662, אינם מזכירים יהודים בסמוקוב כלל. התיישבות יהודית של ממש, קבועה ומתועדת, מצטיירת רק במחצית השנייה של המאה ה־18 – וכאן המקור העיקרי והמפורט ביותר הוא דווקא מסמך משפחתי פנימי: הכרוניקה של משפחת אריה, שנכתבה בין 1900 ל־1914 ומשמשת מאז מקור חשוב לחוקרים העוסקים בראשית הקהילה. לפי הכרוניקה, עם הגעת אברהם משה אריה לעיר ב־1793 מנו יהודי סמוקוב כ־20–30 משפחות בלבד; מספר זה גדל ל־75 משפחות עד 1837, ובראשית המאה ה־19 הצטרפה אליהן גם משפחת קויומג'י, כפי שתואר לעיל. במשך רוב המאה ה־18 עסקו רוב יהודי סמוקוב במסחר נודד מבית לבית ובמלאכות זעירות, ולאיש מהם לא הייתה חנות קבועה משלו בעיר – למעט חריג בולט אחד, הצורף האמן חריבי בוכור קויומג'י, שמלאכתו היוקרתית זיכתה אותו במעמד חברתי גבוה יחסית לשאר הקהילה.
משפחת אריה: מיסוד לשושלת מובילה
כפי שתואר לעיל, הגעתו של אברהם משה אריה לסמוקוב ב־1793 – וכל מה שאפשר אותה, מהאחיזה הכלכלית הראשונית ועד המעמד האישי החריג בחצר מהמד אמין אגא – לא הייתה מעשה מקרי, אלא תולדה ישירה של מדיניות פטרונות מכוונת מצד שליטי העיר. תחת חסות זו הפכה המשפחה במהירות, כבר בדור הראשון, למנהיגה הבלתי־רשמית של קהילת יהודי סמוקוב. בהמשך למעמד זה, פעל אברהם אריה ב־1802 מול השלטונות להתיר ליהודים לרכוש רכוש פרטי (מולק) בעיר ובכפרים; כך התגבשה בהדרגה שכונה יהודית טריטוריאלית סביב בית הכנסת, וב־1815 הושג גם אישור הלכתי־שלטוני (פתווה) ל"עירוב" סביב שטח הקהילה. ב־1858 מימנו שלושה מבני המשפחה – יהודה, גבריאל ואברהם אריה – את בניית בית הכנסת החדש והמפואר של העיר, ששמותיהם הונצחו בלוח זהב מעל דלתו. ב־1871 נפתח בחצר בית הכנסת הישן בית ספר יהודי עצמאי, שמומן בין היתר בתרומת 20,000 גרושים של נעים אריה לזכר אביו יהודה, ושפעל כסניף מקומי של רשת "אליאנס ישראל" הצרפתית – שם למדו הילדים עברית, בולגרית וצרפתית במקביל.
"הסראפים": בנקאות, חלפנות וגביית מסים
כפי שצוין, ב־1807 מונה אברהם אריה, בהמלצת מהמד אמין אגא, לגזבר האוצר המלכותי בסופיה, ובתפקידו זה עסק בחלפנות בין סוגי המטבעות הרבים שהסתובבו במקביל באימפריה העות'מאנית – מקצוע ה"סָרָאפלוּק", הדורש ידע, ניסיון ואומץ מסחרי נדירים. עיסוק זה הפך למשלח היד המזוהה ביותר עם המשפחה, וכינויה – "הסראפים" – דבק בבני אריה בסמוקוב לדורות. שנה לאחר מכן, ב־1808, רכש אברהם אריה לראשונה את הזיכיון לגביית מס הגולגולת (החראץ') בסופיה. בדורות הבאים הרחיבה המשפחה מאוד את פעילותה בתחום חכירת המסים, ובייחוד ברכישת זיכיונות לגביית העָשָר – מס המעשר על התוצרת החקלאית – באזורים נרחבים, ובהם ברזניק, טראן, זלאטיצה וסמוקוב. לצד זאת רכשו בני המשפחה גם זיכיונות לגביית מס הצאן והבקר (הבֵייליק), מסים על הדיג וזיכיונות מס נוספים, והשתתפו במכרזי אספקה לצבא העות'מאני.
בשנות ה־40 של המאה ה־19 הרחיבה המשפחה את אחיזתה גם לתחום כריית הברזל עצמו: בני אריה שברו את המונופול המסורתי של בעלי הון מוסלמים על ענף זה, כאשר רכשו, כבעלים הלא־מוסלמים הראשונים, מאדן – מפעל לייצור ברזל שכלל וידנייה, הכבשן להפקת הברזל הגולמי, וסמוקוב, מתקן החישול לעיבודו – בסביבת העיר.
בהמשך רכשו מאדן נוסף ליד הכפר ראדויל (1851) – האחרון שפעל באזור עד סוף המאה. במחצית השנייה של המאה, כשענף הברזל המקומי דעך מול התחרות מצד היבוא האירופי, נותרה משפחת אריה כגורם היחיד המסוגל והמעוניין להפעיל את מתקני תעשיית הברזל שנותרו, ולמעשה ריכזה בידיה את מרבית הפעילות שנותרה ענף ייצור הברזל שנותר בעיר.
תחרות ושיתוף פעולה בין משפחות יהודיות
משפחת אריה לא פעלה בחלל ריק: כבר בשנות ה־40 של המאה ה־19 התמודדה עם משפחות יהודיות עשירות נוספות בסמוקוב – קויומג'י, הבדלה וכהן, שגם הן נמנו עם מנהיגי הקהילה המוערכים. משפחת קויומג'י עצמה, כזכור, הובאה לעיר על ידי מהמד חוסרב פאשה במיוחד לצורך פיתוח אומנות הצורפות; חריבי בוכור קויומג'י, בעל חנות בבזאר הצורפים, הפך ב־1843 ל"בָּזיריאן" – סוחר אישי של מהמד חוסרב פאשה עצמו, ויחד עמו נסע לבוסניה, שם התחרה בפעילותו של רפאל אריה, ששימש כ"בנקאי" של אותו פאשה. גם משפחות הבדלה וכהן פיתחו פעילות מסחרית מצליחה והיו בין מנהיגי העיר המוערכים. מושון הבדלה סחר בעיקר בסחורות אירופאיות, ולכן כינו אותו הטורקים "מוכר המראות". שלמה כהן נכנס לשותפות עם יהודה אריה, ויחד הם פתחו חנות בפלובדיב ב־1851; מאוחר יותר, בשנות ה־60, ארגן שלמה כהן חבורה יהודית שהתנגדה להשפעתו השלטת של צ'לבי יהודה אריה, אז יו"ר ועד בית הכנסת. עם זאת, הפער הכלכלי בין המשפחות המובילות לרוב הציבור היהודי בעיר היה עצום: רוב יהודי סמוקוב התפרנסו במלאכת יד צנועה ובמסחר זעיר, שירתו את המשפחות האמידות תמורת שכר. לעיתים אף נאלצו בני אריה עצמם, בענפי המשפחה הפחות מבוססים, לעבוד כשכירים אצל ענפי המשפחה המבוססים ואף כרוכלים או מוכרי נעליים כפריות.
הקשרים הבינלאומיים של סמוקוב ושל משפחת אריה
אף שסמוקוב הייתה, על פני השטח, עיר פרובינציאלית יחסית באימפריה העות'מאנית, היא הייתה שזורה ברשת ענפה של קשרי מסחר, מימון וידע בינלאומיים. תוצרת האבא המקומית יוצאה לבוסניה, ליוואנינה, לאלבניה ולירידי מקדוניה וסרביה; חומרי הגלם לתעשיית הטקסטיל – צבעים ונישאדר – יובאו מווינה ומטריאסט, ולערים אלה נשלח בחזרה גם כסף וזהב ישן.
משפחת אריה עצמה החזיקה לובי כלכלי חזק בבירה קונסטנטינופול, בדמותו של הבנקאי היהודי המפורסם יצחק קמונדו, שממנו נטלה הלוואות בהיקף ניכר, וכן קשרי מסחר, חסות ותמיכה כספית בסלוניקי ובווינה. מאוחר יותר שלחה המשפחה את נעים אריה לקונסטנטינופול להקים בנק פרטי עצמאי, שפעל במשך עשרות שנים ושימש בסיס לפעילותה הפיננסית המגוונת – חלפנות, גביית מיסים והשתתפות במכרזי אספקה לממשל.
גם שליטיה המקומיים של סמוקוב, האעיאנים, טיפחו קשרים בינלאומיים ישירים: ב־1835 שלח מהמד חוסרב פאשה, בתיווך סוחר אנגלי, נערים בולגרים מקומיים ללמוד מתכת מודרנית בלונדון, וב־1837 התארח בעירו הנוסע הצרפתי אמי בואה, שתיאר אותו כ"פאשה מהאסכולה המודרנית". בני משפחת אריה וגם חלק ניכר מיהודי סמוקוב היו דוברי שפות זרות, נסעו למרחקים וקיימו קשרים אישיים ומסחריים עם דמויות בעלות השפעה באיסטנבול, סלוניקי, בלגרד, זמלין, קרלסבד, בודפשט ווינה – וכך היוו, במידה רבה, גשר תרבותי וכלכלי בין המרכזים הגדולים של אירופה לבין העיר הפרובינציאלית שבה פעלו.
יהודי סמוקוב ומשפחת אריה בארץ הקודש
הזיקה לארץ הקודש תפסה מקום חשוב בחייהם של יהודי סמוקוב ובמיוחד בקרב בני משפחת אריה. בכרוניקה חוזרת שוב ושוב השאיפה "ללכת לירושלים" – מושג הטעון במסורת ובכיסופים לארץ הקודש, שפירושו לעלות לרגל, להשתקע בירושלים ולעיתים אף לסיים בה את החיים ולהיקבר בה –בייחוד אצל נשים מבנות המשפחה ומחוגיהן, שחלקן אף מימשו משאלה זו ועלו לארץ. בני המשפחה קיימו גם קשרים פעילים עם מוסדות ואישים בארץ ישראל: יהודה וגבריאל אריה ביקרו בארץ הקודש ותרמו להקמת בתי מדרש בירושלים ובטבריה, ובני המשפחה קיימו קשרים עם מנהיגים יהודים מקומיים, ובהם בני משפחת אבו מצפת.
הקשרים לא הסתכמו בעלייה לרגל ובתרומות. הרב אברהם אלקלעי, שפעל בסמוקוב ובדופניצה והיה קשור בקשרי נישואין עם משפחת אריה, עלה בערוב ימיו לארץ ישראל והתיישב בצפת. דוד אריה כיהן שנים רבות כמנהל בית הספר של כי"ח בירושלים, ואחיו רפאל עלה לראשון לציון, הקים בה משק חקלאי ונמנה עם האיכרים הראשונים במושבה. מכל אלה עולה כי הקשר לארץ הקודש היה עבור יהודי סמוקוב ובני משפחת אריה קשר דתי ומסורתי, משפחתי וציבורי, ולעיתים גם בחירה מעשית בחיים חדשים בארץ.
השפעת המשפחות היהודיות העשירות על תהליך המודרניזציה
נוכחותן של משפחות יהודיות אמידות כמו אריה, קויומג'י, הבדלה וכהן חוללה בסמוקוב תהליכי חִברות והשתלבות חברתית מרחיקי לכת. השליטים המוסלמים המקומיים – מהמד אמין ומהמד חוסרב בראשם – גילו כלפי משפחת אריה יחס מקל במיוחד, ואפשרו לה אורח חיים שכלל ביטויי עושר ומותרות שלא היו מקובלים עד אז בקרב לא־מוסלמים: בתים מרווחים שנבנו במחצית השנייה של המאה ה־19 בסגנון אירופי־בלקני, עם תקרות עץ מגולפות ועיטורי קיר מעשה ידי אמני אסכולת סמוקוב – אותם אמנים עצמם שקישטו, כזכור, גם את מסגד ה"באיירקלי" ואת ארמונו הפרטי של הפאשה. אורח חיים זה הרשים עמוקות את שכניהם המוסלמים והנוצרים, וסייע בהדרגה לביסוס יחסי כבוד הדדי חוצי־דת.
תרומה נוספת, ואולי המשמעותית ביותר, למודרניזציה של העיר הגיעה מכיוון החינוך: בית הספר של רשת "אליאנס ישראל" שנפתח בסמוקוב ב־1871 הביא ללימוד שפות אירופיות לצד עברית ובולגרית. גם הרופא היהודי־מומר אנטון אונטרברג – שהובא לעיר על ידי מהמד חוסרב פאשה עצמו לטיפול באשתו החולה – תרם למודרניזציה הטכנולוגית של העיר בהקימו את מפעל הזכוכית הראשון בבולגריה ואת אחד מכורי ההיתוך המודרניים הראשונים באזור. כמתווכי תרבות בין מרכזי אירופה לבין העיר הפרובינציאלית, תרמו אפוא המשפחות היהודיות העשירות של סמוקוב – ובראשן משפחת אריה – הן להעברת הון וידע כלכלי־מסחרי, והן לחשיפת האוכלוסייה המקומית, על שלוש עדותיה, להשפעות תרבותיות וחינוכיות מערביות, במידה ניכרת מעבר למשקלה המספרי הצנוע של הקהילה היהודית בעיר.
סוף עידן ותחילת עידן חדש
המלחמה הרוסית־טורקית (1877–1878) וחוזה סן סטפנו, שהעניק לסמוקוב מעמד חדש כחלק מנסיכות בולגריה העצמאית, סימנו את קץ העידן העות'מאני בעיר. ב־17 בפברואר 1878 נבחרו מועצת העיר הראשונה וראש העיר הראשון של סמוקוב העצמאית, איוונצ'ו ד' דוספבסקי, ונפתח פרק חדש בתולדות העיר. הייתה זו תחילתו של עידן חדש, לא רק סיומו של הישן: תחת המדינה הבולגרית הצעירה המשיכה סמוקוב להתפתח, ובראשית המאה ה־20 אף צמחו בה ענפי תעשייה חדשים – טקסטיל, עיבוד נחושת וטבק.
גם משפחת אריה, אף שחדלה למלא בעיר את התפקיד המרכזי שמילאה בעבר, לא נעלמה מן ההיסטוריה. בני המשפחה המשיכו לפעול בסמוקוב עוד כשני עשורים במסחר, בחלפנות, בעסקי הברזל ובפעילות פיננסית, ולקראת סוף המאה ה־19 החלו להעביר את מרכז חייהם ועסקיהם לסופיה. בבירה השתלבו בני המשפחה בעולמה החדש של בולגריה המודרנית – כמנהלים ומחנכים, כבעלי חנויות ונכסים, כסוחרים, בנקאים ובעלי עסקים עצמאיים. אחד הביטויים הבולטים להמשך רוח היזמות המשפחתית היה מפעל התמרוקים ז'רמנדרה. את יסודותיו העסקיים הניח רפאל אריה, אחיו של מחבר הכרוניקה, ובניו הקימו בהמשך את המפעל, שהיה לאחד הבולטים בענפו בבלקן.
כך לא נקטע סיפורה של משפחת אריה עם סיום העידן העות'מאני ודעיכת מעמדה בסמוקוב, אלא שינה מקום וצורה: מסמוקוב העות'מאנית אל סופיה בירת המדינה הבולגרית החדשה. קץ העידן הישן היה אפוא לא נקודת סיום חדה למשפחה או לעיר, אלא מעבר – לא תמיד קל, אך רציף – אל פרק חדש בתולדותיהן.
ביטוי נוגע ללב במיוחד למקומה של משפחת אריה בזיכרונה של סמוקוב מצוי דווקא במפגשים מאוחרים שאותם מתאר מחבר הכרוניקה, שנים לאחר שעזב את העיר. בסופיה הוא פגש מכרים בולגרים מסמוקוב ומסביבתה, ושמע מהם דברים חמים על משפחת אריה ועל המקום שתפסה בחיי העיר. וכך הוא מתאר זאת:
"נדיר מאוד, אפילו עכשיו שאנו מצויים בסופיה, שבן עיר או בן כפר הרואה אותי אינו ניגש אליי לשאול מה שלומנו. הם מביעים צער רב מאוד על כך שעזבנו, כל המשפחה, את סמוקוב. והם אומרים כי תמיד הם מדברים בנו טובות ומשבחים אותנו, וכאשר מדבר מישהו בגנותנו, הם סותמים את פיו." (כרוניקה אריה ע' 2080)