8
ביוגרפיה
למשפחת אריה – אלו שגרו
וחיו בסמוקוב משנת
5553 [1793] עד 5660 [1900]
ביוגרפיה אריה נאספה –
מבין כל בני משפחת
אריה מסמוקוב, מכל אחד ואחד,
על כל מה שהם ידעו, שמעו
או שקיבלו מהוריהם.
אך היא חוברה ונכתבה אך ורק
בעצם ידי, צֵ'לֵבּי משה אברהם אריה השני,
תחילת כתיבתה בסמוקוב והשלמתה בסופיה
בשנת 5674 [1914].
סמוקוב – סופיה …………–19
9 שנת 1768
תחילה אספר לכם מקורותיו של סניור אברהם מ' אריה, הראשון שבא לסמוקוב, בעת שהותו בווינה ובווידין.[1]
בשנת 5528 [1768] נולד סנ' אברם משה אריה בעיר וינה, בירת אוסטריה–גרמניה, כיום בירת אוסטריה–הונגריה, בימי הקיסר יוזף השני, בְּנהּ של המלכה מריה תרזה, ואשתו השנייה הקיסרית יוזפינה מבוואריה, בִּתו של הקיסר קרל השביעי, שאותה הקיסר יוזף השני לא אהב.[2]
העסקים שניהלו הוריו זה שנים רבות, היו מאז ומעולם מסחר בטקסטיל;[3] הם מכרו בדים משובחים ביותר ויקרי ערך, וכך התרחבו והתקדמו עוד ועוד במסחר, עד שעלה בידם לצבור רכוש ניכר, הן בכסף הן בנכסים, מוניטין, כבוד ופרסום רב; והיו להם גם ילדים טובים עד מאוד.
כך חיו ברוב נחת, מרוצים ושמחים בחלקם תמיד, וכמו כן היו כולם מלומדים גמורים בכל המדעים, הן בתורתנו הקדושה, הן בכל השפות הזרות.
5529 [1769]
כרוניקה קטנה אחת שהייתה בידי האדונים אריה שגרים כיום בעיר טוּרנוּ סֵבֵרין ברומניה,[4] ונכתבה בשנת 5600 [1840], מספרת לנו כיצד באו להתיישב בעיר וידין.
היה זה סנ' משה אברהם אריה, אביו של סנ' אברם משה אריה, שבא ראשון לסמוקוב. היו לו שלושה ילדים.
10 1769
שם הראשון שמואל, שם השני יצחק והשלישי אברהם, וזה האחרון הוא שהגיע ראשון לסמוקוב. הוא אהב אותם מאוד מאוד, כי היו כולם טובים ויפים מאוד, ובמיוחד האחד מביניהם, שיופיו היה יוצא דופן מכל הבחינות.
5530 [1770]
ומעשה שהיה כך היה. יום אחד הקיסרית יוזפינה[5] טיילה בחוצות וינה, ופגשה באותו היפהפה שהיה בדרכו לבית הספר להמשיך בלימודיו. משראתה אותו הקיסרית, עצרה להביט בו ונדהמה ממראה יופיו. מייד פקדה על שומרי ראשה לאסוף ולקחת את הילד יפה התואר, וברוגע רב, מבלי להפחידו כלל, להובילו לארמון, שם גרה. וכפי שציוותה הקיסרית, הוא הובל לארמון, כי כה אמרה הקיסרית: בנים יפים שכאלה, רק לארמון המלך ראויים. וכל זמן שהיה ילד זה בארמון, שירתו אותו וחינכו אותו כיאה לבני מלכים. עוד באותו היום נודע להורים היקרים כל מה שקרה לבנם היקר והאהוב, ומאליו מובן באיזו מצוקה נמצאו, ללא כל סיכוי לפדות אותו. עם זאת הם הודו לאל עליון על שהוא חי ובריא ומטופל היטב, ובתקווה שיבוא יום ויוכלו לאמצו שוב אל ליבם, התאזרו בסבלנות.
5531 [1771]
הקיסרית, באהבתה הגדולה ובחיבה שרחשה לילד זה, הייתה מבקרת אותו פעמיים בכל יום, ותמיד התרתה במשגיחים שטיפלו בילד שינהגו בו
11 1771
תשומת לב רבה, שימנעו ממנו כל סבל, ושכל מבוקשו יינתן לו לשביעות רצונו המלאה. גם היא עצמה התקרבה אליו, דיברה איתו, שיחקה עימו וסיפקה את כל משאלותיו.
5532 [1772]
עבר זמן מה, והילד, משנוכח לדעת שהן מוריו והן הקיסרית משגיחים עליו היטב, פנה יום אחד והפציר בקיסרית שכאמור ביקרה אותו מִדֵי יום, שתרשה לו ללכת אצל הוריו. הוא התגעגע אליהם מאוד, וחלם באותו לילה שאביו ואימו ואחיו עם כל בני-משפחתם בוכים עליו. הקיסרית, שאהבה אותו כל כך, שלא סירבה לו במאום, נתנה לכך את אישורה, וציוותה על בכיר השומרים של הילד שיביא את הילד אצל הוריו, ובערבו של אותו היום עצמו יחזירהו אל הארמון. ובאותו היום הובל הילד אל בית משפחתו, באופן שנהגו להוליך את בני המלכים. וניתן להבין איזה מפגש ואיזה איחוד מחודש היו שם. ואחרי ששמחו זה בזה זמן מה יחדיו, ומשירד הערב, שב אל הארמון שמח וטוב לב, מבלי שאיש משני הצדדים היה לו על מה להתאונן.
5533 [1773]
הקיסרית הלכה ומצאה ניחומים בבנה החדש שנאסף מאחת מכיכרות וינה, ואילו הקיסר, עד לאותה העת, לא ידע מאומה על המתרחש בארמונה של הקיסרית. משנודע לקיסר על כל מה שקרה ואיך קרה, ועל כך שישנו ילד בארמון הקיסרית, קצף מאוד
12 1773
על שלא הובא הדבר לפניו מראש. הוא פקד לכנס מועצה של נסיכים ושרים לשפוט את הקיסרית על שלא יידעה את הקיסר במעשה שעשתה, איסוף ילדים מחוצות העיר והבאתם אל הארמון (כי זאת יש לדעת: גם לקיסרית ניתנה הסמכות לאכוף את פקודותיה, אך עליה ליידע את הקיסר. וכאשר רואה הקיסר לנכון לשנות את צו הקיסרית, אין בידו לשנותו לבדו, כי אם האסֵפה הכללית והקיסר יחדיו יכולים לשנות אותו.)
5534 [1774]
כעבור זמן התאספה מועצה זו בארמון הקיסר, והאספה ארכה זמן רב. אחרי שדנו רבות בשאלה, והיות שלא רצו להרשיע את הקיסרית, מצאו שנכון יותר יהיה להגלות את כל משפחת אריה שחיה בווינה ולהעבירה אל מעבר לגבול, ואגב כך יגורש גם הילד ששכן בארמון הקיסרית. ועל כל מה שהתרחש בארמון לא ידע איש ממשפחת אריה (זה היה אופן ההגליה באותם הימים: בתחילה רשמו את כל בני המשפחה שהיו מיועדים לגירוש מבלי שירגישו בכך, וכן איפה גר כל אחד והיכן נמצא כל נכס שבבעלותו, כל זאת בחשאיות גדולה. ואחרי שרשמו את כל הרכוש והאנשים, היו אוספים את כולם לפי הרשימה, כל אחד מהיכן שמצאו אותו וכפי שהיה, מבלי לדאוג לו למזון או לבגדים. כך עשו לגברים וגם לנשים ולילדים.
13 1774
היו מעלים אותם על עגלות ומובילים אותם אל מעֵבר לגבול. רק אם אתרע מזלם, ונמצא בידם מטבע כלשהו, ממנו בלבד יכלו להתקיים). וכך היה. ביום אחד אספו את כל משפחת אריה, העלו אותם על עגלות להובלת אשפה, והובילו את כולם אל מעֵבר לגבול. ואחרי־כן אספו השלטונות את כל רכושם שלא היה מועט, והובילו את כולו אל אוצר המדינה. בדרך זו הגיעו לווידין, וניתן להבין באיזה מצב נמצאו בבואם לווידין.[6]
חושבני[7] שאולי מי מן הקוראים היקרים של הביוגרפיה עלול לחשוב שמעשה זה אינו אמת. לפיכך אכתוב בפרק זה עצמו, למרות שלא כאן מקומו, על אודות מאורע שני, דומה לו, שעבר על משפחת אריה שלנו בקונסטנטינופול [להלן קונס'][8] בשנת 5639 [1879].
בשנת 5638–5639 [1878–1879], מצאנו עצמנו, כל המשפחות של בני שושלת צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה-I, בקונס', היות שהייתה אז מלחמת טורקיה–רוסיה, שבה חולקה בולגריה והוקמה נסיכוּת נפרדת תחת חסות הטורקים.[9] המשפחות הללו שהו בקונס' עד גמר המלחמה. וכאשר נחתם הסכם השלום, החלו כל האבות ראשי המשפחות, לנסוע לסמוקוב, כדי לראות אם יוכלו כבר לחזור לסמוקוב יחד עם משפחותיהם, מכיוון שהוצאות המִחיה היו גדולות מאוד. באותה תקופה אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני (מחבר ביוגרפיה זו),
14 1774
נשארתי בקונס' יחד עם משפחתנו כולה, כי סנ' אבי נסע לסמוקוב. עזריה, בנו השני של סנ' יצחק ג' אריה, נשאר בקונס' לבדו, כי כל משפחתו כבר נסעה לסמוקוב. עזריה זה, שנולד בשנת 5624 [1864] גר בביתנו תחת השגחתה של רעייתי בִּיוּ,[10] אחותו. הבית שבו גרנו היה בשכונת אוֹרטָקוֹי בבית האבן של פּורטוֹקָל אוֹלוּ, ואילו בית הספר שבו למד היה בפֶּרָה (בֵּייאוֹלוּ), ומאחר שזה היה רחוק, היה נוסע כל יום בטרָמוויי.
יום אחד קרה שבאותו טרָמוויי עצמו נמצא גם ההָדים אָעָ'אסי הגדול של הוָואלידֶה סולטאן, אימו של הסולטאן אַבְּדִילְאָזִיז, שהוא בעל מעמד של פָּאשָׁה, וסריסים כמוהו הם השומרים בהרמון איהוֹמַאיוּן[11] (סריסים אלה הם ברובם ערבים שקונים אותם בכסף, וכדי להפכם לסריסים, צריך לומר, גורמים להם לאובדן הגבריות, ואז הם יכולים להיות בהרמונות / [עם] הנשים הטורקיות/. על מנת ליטול את הגבריות מאותם סריסים, מושיבים אותם ערומים על חול חם למדי, וכך מחזיקים אותם כחודש ימים. המומחים במלאכה זו שיודעים מהי המידה הנדרשת, מוציאים אותם בזמן, אך רבים יותר מתים כי לא עמדו בחומו של החול. לכל הפָּאשות הגדולים יש סריסים כאלה, למרות שהחזקת סריסים אסורה באיסור חמור, אבל אצל הטורקים הכול אפשרי). באשר לתואר וָאלידָה סולטאן, כלומר, אֵם-הסולטאן, ואלידה סולטאן זו נחשבת
15 1774
כמלכה, כמו שאצל כל שאר המלכים לאשתו של המלך קוראים מלכה. למה כאן אצל הטורקים קוראים כך לוואלידה סולטאן, שהיא אימו של המלך, ולמה היא נחשבת למלכה? זאת כי למלכים הטורקים יש נשים רבות, וכל אישה אחרי שילדה נקראת ואלידה סולטאן, והמלך לא בא אליה עוד. היא נשארת בהרמון עד לעת שהבן שיָלדה יוּמלך, ואז תהיה למלכה.[12] והסריסים הללו נועדו לשמור על אותן הנשים.
כפי שנאמר, אותו הָדים אָעָ'אסי עלה גם הוא על אותה הטרמוויי שעזריה עלה עליה, וברגע שראה את עזריה קרב לצידו, בירך אותו לשלום במחוות טֵמֵנָה, ואמר לו בנחת: "אוֹלוּם (בני), מאין אתה, מי אתה, ולאן אתה הולך?" עזריה, בהיותו ילדון וגם מעט ביישן, וכדי שלא לדבר הרבה עם אנשים רמי־מעלה שכאלה, החליט שמוטב לו רק לומר שהוא הולך לבית הספר, וראש הסריסים השיב לו: "טוב מאוד אתה עושה. כל כך טוב אתה, וילד כה יפה. בוא איתי ואקח אותך לארמון הסולטאן, שם תיהנו, אתה וכל בני משפחתך, כל ימי חייך". עזריה, בשמעו את דברי ראש הסריסים, נבעת, פחד מאוד מאוד, עד כדי כך שגונם האדמדם של פניו הפך צהוב (חיוור), ומייד ניסה להתרחק מראש הסריסים. הוא מצא דרך לרדת מהטרמווי, וירד בטוֹפּהָאנֵה, שם חיכה לטרמוויי הנוסעת לאוֹרטָקוֹי והגיע הביתה. כשראתה אותו אחותו בִּיוּ חוזר, מיהרה לרוץ לקראתו
16 1774
בקוצר רוח, וברוגע רב שאלה אותו לסיבה שחזר, כי ראתה כמה שפניו חיוורים. ואחרי שסיפר לה כל מה שקרה לו בטרמוויי, היא לא נתנה לו ללכת באותו היום לבית הספר, והחזיקה אותו בבית כדי שינוח. ומסיבה זו לא הלך עוד לבית ספר בשכונת פֶּרָה, אלא הלך לבית הספר באוֹרטָקוֹי. ותמיד כאשר דיברו איתו על מה שקרה היו פניו מחווירים, כך שלא דיברנו איתו על זה לעולם.[13]
אני צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, המחבר והכותב של ביוגרפיית אריה זו, כותב את מה שקרה [לעזריה] בשהותו בביתי, בעת שגרתי בקונס', כשהוא [עזריה] גר עימי תחת חסותי.[14]