417 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1879
בשנה זו 5639 [1879] חכם אַברָמָצֶ'ה כבר לא היה בין החיים, וסנ' רפאל התגורר בבית אביו בסמוקוב. הם קיימו את מנהגי שנת האֵבל על אביהם, כשהלכו בכל יום לבית הכנסת, לכל התפילות – בבוקר ובערב. ובּוּ' רבקוּצָ'ה לא יצאה לשום מקום ושהתה בבית, וכל קרובות המשפחה התמידו לבוא לבקרה וגם דאגו לכל צרכיה. היא ביכתה את בעלה זמן רב. אף שהיה מוקף בילדים רבים, למרות כל זאת סנ' רפאל לא הניח לאימו לסבול במאומה. הוא התהלך קודר ומדוכא, מכיוון שלא רק שאביו לא השאיר לו כלום, עוד היו לו הוצאות בתקופה שהיה חולה. ואף שגם לו לא היה, מפעם לפעם דאג לאחיו הקטן ממנו, מיסיה דוד, ששהה [בלימודיו] בפריז ואף שלח לו מעט כסף.
מאוחר יותר בּוּ' רבקוּצָ'ה כמו גם כלתה, עבדו בכל מה שמצאו. פעמים רבות לקחו אי־אלו עבודות תפירה, תיקנו וסרגו גרביים אצל קרובותיהן וגם בבתים אחרים, ובכך עזרו בכיסוי הוצאות הבית. אחותו הקטנה המשיכה ללמוד בבית הספר. אחיו מיסיה דָּוִד ששהה בפריז כתב להם בקביעות שלא ישאירו את אסתר בבית ושתתמיד בלימודיה, וכך גם ינהגו בילדיהם [ילדי רפאל] כי הישועה לעתיד תהיה אך ורק
418 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1879
מן הלימודים. וכך אכן היה, ונקרא על כך בהמשך – על הקורבנות שהקריב ועל הייסורים שעבר סנ' רפאל, עד שעלה בידו להגשים את שאיפותיו.
מיסיה דָּוִד שהה בפריז והיה עסוק יום ולילה בלימודיו. חבריו ומוריו יעצו לו שלא יעבוד כל כך הרבה, אך הוא לא שמע בקולו של אף אחד. כאשר כל התלמידים יצאו לטיולים ולבילויים, הוא לא הצטרף אליהם, מפני שלא היה לו על מה להוציא כסף. הוא אמר להם תמיד שהוא אוהב את הלימודים ויותר אינו צריך מאומה. לאחיו כתב שאף אם אין ביכולתו לתחזק את הבית, שיטפלו היטב באימא, שיכלכלו את מעשיהם בחיסכון ככל האפשר, ושלא ישלחו לו מאומה כי הוא כבר יסתדר איכשהו בפריז. [והוסיף] שלא יתעצב כלל כי ישְפַּר עליו המזל ברגע שיסיים את בית הספר, ואז הוא כבר ידאג לכל המשפחה. כאשר נודע לו על מותו של אביהם היה מלא צער והתאבל עליו ימים רבים, עד כי מוריו היו צריכים לשחררו מבית הספר למשך כמה ימים כדי שינוח קצת, ובכך ניחם מעט.
סנ' רפאל הלך לעיתים לכפרים, ומילא גבינות בנֹאדות אותם היו הסוחרים שעיסוקם בכך שולחים לקונס'. התשלום שקיבל היה חמש פָּארָס לאוֹקָה ויכול היה להרוויח 15 עד 20 גרושים ליום, אלא שלא תמיד מצא אפשרות לעסוק בכך. לפעמים בימי השוק פתח דוכן ומכר מלח ומוצרים אחרים לכפריים. [לצורך כך] לפעמים לקח
419 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1879
מאזניים מן הבָּאידר,[1] מקום שבו שוקלים את המוצרים ואת כל הסחורות שקונים ומוכרים בשוק לפי משקל, הכול כדי שהשקילה תהיה נכונה; ומעל עשר אוקיות חייבים לשקול אצל הבָּאידר ולשלם חצי פָּארָה לאוֹקָה. זכות זו נמכרה למוּלטֵזים במכירה פומבית, והשוקלים הללו התחלקו בסכום שאספו במשך היום עם המולטזים – מחצית לכל אחד; ומזה הרוויח 15 עד 20 גרושים ליום. המכירות של המלח והעסק של השקילה היו בהמלצתו של כְריסטוֹ סְרֵבֵּניצָה.[2] כך שלמעשה היה צריך למצוא עבודה מִדֵי יום ביומו, ומובן מאליו שהתפרנס בדוחק.
בשנת 5640 [1880] הגיע קרוב משפחה של בּוּ' רבקוּצָ'ה שהייתה ממשפחת סידי מפיליבֶּה. אותו סנ' שביקר אותה ראה את כל הצער של בנה סנ' רפאל, שסבל כדי לפרנס את המשפחה. הוא יעץ לו שילך לפיליבֶּה אצל דודיה, ויבקש מהם שיעזרו לו במעט כסף ובמעט אשראי. [עוד הציע] שיקנה בפיליבֶּה אי־אלו סחורות קולוניאליות וימכור אותם בסמוקוב לחנוונים, ובכך יוכל להיות יותר עצמאי ולהתפרנס יותר טוב. וכך קרה שאותו אדון לקח את סנ' רפאל איתו [לפלובדיב], והוא סיפר להם על החיים שעוברים עליו. וגם אותו אדון שהביא אותו
420 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1880
סיפר את אותם הדברים לדודיו, הלא הם הסנ' יצחקוּצ'וֹ ויוסֶפָצֶ'ה סידי, ושניהם הסכימו לעזור לו ונתנו לו מעט כסף מזומן. וכן פתחו לו אשראי בכמה חנויות למוצרים כאמור, וגם בחנויות שמכרו מוצרי עטארייה [במקור ,ahtarieתבלינים, תמציות ושמנים ארומטיים]. החנויות האלה נתנו לו מהסחורה שלהן, והוא שב שמח מאוד לסמוקוב עם כל הסחורה, ומכר לחנוונים ברווח קטן. ובדרך זו המשיך בלי שפתח חנות, הכול כדי שלא יהיו לו הוצאות. הוא התפרנס היטב והיה מרוצה מאוד. הוא הצליח למכור את המשלוח הראשון שהביא בפרק זמן של 15 ימים, ונסע שוב לפיליבֶּה. ושוב קנה מוצרים כאלה, שחלקם הוזמנו על ידי החנוונים, וחלק מן הסחורות לא היו שלו, אלא היה רוכש אותן לטובת חשבונם והם היו משלמים לו את עמלתו.
מיסיה דָּוִד שהה בפריז, והיות שלא קיבל מאחיו שום סכום כסף והיה לו צורך לרכוש אי־אלו ספרים ודברים אחרים, התלבט רבות האם לבקש ממישהו מקרוביו בסמוקוב לפחות מאה פרנקים כהלוואה. ובאותה שעה נחלשה מאוד עמידתו שלא להיזקק להלוואה, ומשלא נותרה לו ברירה פנה אל אחד מבני משפחתו בבקשה שילווה לו שמונים פרנקים בלבד, אותם יפרע כשיסיים את בית הספר, והלה העביר לו מייד מאה פרנקים. הוא שמח מכך עד מאוד. הוא הרי לא הוציא עבור עצמו כמעט אף פרוטה, כי כל מחשבתו הייתה נתונה ללימודים. וכך עלה בידו להצליח ולהכין את עתיד חייו ועתיד
421 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1880
חייהם של צאצאיו אחריו וכן את חיי אחִיו ובני ביתם. מאוחר יותר נקרא על הדרך שבה הם כולם חיים כעת כעצמאים, ואינם נצרכים עוד להיות בני חסות של אחרים.
בשנת 5641 [1881] סנ' רפאל המשיך באותו המסחר בסחורות קולוניאליות, ונהג לנסוע לפיליבֶּה בכל חודש, שם קנה את המוצרים אותם מכר. ובזמן הזה התחיל למכור מעט בהקפה, כי היו אחרים שהתחילו להביא את אותן הסחורות שהוא הביא והתחרו בו. הוא היה עצוב ומודאג מכך שייקחו לו את העסק מהיד, אך המשיך כמו קודם ואף היו לו מעט רווחים. למרות שהרווחים היו מעטים הוא הסתפק בהם, וניתן להבין כי החיסכון הגיע לדרגה העליונה.
בבית סנ' אימו בּוּ' רבקוּצָ'ה ואשתו הסנ' דוּדוּצָ'ה, בראותם את סנ' רפאל כה עצוב ומודאג ואף הולך ונחלש, אמרו לו שתיהן שלא ידאג כל כך לפיות שעליו להאכיל; שהן כבר יסדירו את צורכי הבית, ושייתן דעתו רק לעסקים שבשוק. ובלי שסנ' רפאל ידע, הן תמיד קיבלו
422 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1881
מקרוביהם מספיק כדי פרנסתם ואף מעבר לכך. מלבד זאת הן עבדו, ובשכר עבודתן התלבשו הן וילדיהם, שכפי שראינו באו [לעולם] אחד אחרי השני. סנ' רפאל לא הצליח והיה תמיד חֵרד. כל רצונו היה שיגדלו ילדיו ואז לבחון את האפשרות לנטוש את סמוקוב וללכת לעיר אחרת, כי לא יכול היה לשאת את הדלות ממנה סבל ושאת כל כולה לא ניתן לכתוב כאן. האמת היא שהיה עובד חרוץ ולא התעייף כלל, הודות לכך שהיה איש מאוד בריא; זאת למרות שהיה רזה מפני שלא ניזון כראוי. לא היו לו שום חשקים, לא לאוכל ולא למלבושים. לרוב העביר את הזמן בבית דודתו בּוּ' בּוּליסוּ, אלמנת חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ ואצל בני דודיו, וכאשר היה עליו להתייעץ היה זה רק איתם. ואף הם קירבו אותו אליהם עד מאוד, ומכולם אהבה אותו דודתו. הוא ביקר אצלה תמיד והתייעץ איתה, והיא העניקה לו הרבה אורך רוח.
בשנת 5642 [1882] נולדה לסנ' רפאל בת שעליה היה אומר: "שתבוא בשעה טובה, וה' יברך אותי בעושר בתֵתוֹ לי צאצאים למלא את הארץ, אקבלם באהבה ואומר כי האל
423 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1882
שנתן לי אותם, הוא שיתקין לי צורכי פרנסתם וגידולם". היולדת בכתה על כך שילדה בכל שנה שנייה וכבר עייפה מלטפל בהם, ובעלה ניחם אותה וכן גם כל קרוביה. וגם בלידה הזו ביקרוה ושלחו לה את כל דברי המתיקה והמתנות, כפי שנהגו לשלוח לכל היולדות. וביום שבת העניקו לבת שם וקראו לה סולטנה. אימהּ הייתה זו שהיניקה אותה וטיפלה בה לבדה, כי הייתה אישה בריאה.
בשנה הזו מיסיה דָּוִד סיים את בית הספר 'כל ישראל חברים' בפריז. הוא נתמנה ל־אָג'וּאָן [עוזר למנהל] בבית הספר של קונס' בשכר שנתי של 1,200 פרנקים; בנוסף נתנו לו גם סכום כסף מספיק לקניית בגדים ודברים אחרים כגון אלה וכן הוצאות הנסיעה. הוא בא לקונס' ליטול את משְׂרתו ושמח עד מאוד, ואין צורך לומר שכל קרובי משפחתו שמחו הרבה יותר. הוא היה מאוד דייקן וחרוץ ולמד את התפקיד למעלה מן הדרוש, כך שהמנהל אהבוֹ מאוד ודאג לו. אחרי חודשיים שלח לסמוקוב מאה פרנקים לעזרה בהוצאות המִחיה. וכתב להם שיהיו שמחים משום שמעתה ואילך לא יסבלו עוד כמקודם, כי הוא ישתדל להרוויח גם ממקורות אחרים. וכן [כתב] שהתחיל לתת שיעורים בצרפתית לתלמידים, ובכך הוא מכין לעצמו את היכולת להרוויח 150 עד 200 פרנקים לחודש.
סנ' רפאל המשיך גם בשנה הזו בעסקי הסחורות שהביא מפיליבֶּה, אבל לא 'הלך לו' כמו
424 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1882
בשנים הקודמות. כפי שכתבתי, קמו יזמים אחרים כמותו והתחרו בו קשות. והיות שכך, בהון שעמד לרשותו לא היה די על מנת שיוכל להחזיק מעמד. ומכיוון שהיה בגירעון מתמיד ההון שלו הלך ונאכל, עד שלא יכול היה לנסוע לפיליבֶּה בכל חודש כמו קודם אלא נסע פעם אחת בכל חודשיים שלושה, והקפיד להסתיר זאת מדודיו כדי שלא יראו את מצבו.
בזמן הזה התחילו להכין בסמוקוב קַשׁקָבָל. את המומחים לכך הביאו מיָאמבּוֹל וסטָרָה זָגוֹרָה, ואת השוליות שלהם לקחו מצעירי סמוקוב, בתשלום התחלתי של 10 עד 12 לירות; [וסוכם] שישלמו עבור משך זמן של חודשיים, אלא שהם נדרשו ללכת לבלקנים שבהם נמצאו מכלאות הכבשים החולבות. בין הנרשמים היה סנ' רפאל, כי מטעמי כשרות היה צריך שיהיה נוכח גם יהודי. באותו הזמן היהודים לא קנו קשקבל בלי שיהיה ברשות המוכר תעודה של רב העיר, המצהירה על כשרות המוצר. רב העיר לא היה נותן תעודה כזו אם לא היה יהודי במחלבה, ובקונס', שם נמכרו ליהודים כמויות גדולות, לא קנו אותן בלי שיש להם תעודה כזו.
באשר לכשרות הקשקבל, בקונס' הוא נחשב לכשר למהדרין. היה נדמה לכול שמכיוון שהעניקו לקשקבל בקונס' את התואר כשר – הוא נחשב בעיניהם ככשר באמת. ובשעה שהוא נקרא
425 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1882
'כשר', אכלו אותו היהודים היותר צדיקים[…][3] בקרב היהודים היו מנהגים שונים בפסח: אחדים מהם לא אכלו את התבשילים מבתי אחרים, והאחרים לא אכלו אפילו תבשילים מביתם שלהם מימים קודמים. ואותם יהודים שנשמרו כל כך להיות מהודרים בכשרות, ניזונו מקסירה [גבינה טריה, גבינת קוטג'] ומקשקבל. בפסח אחד ראה סנ' אבי, צֵ'לֵבּי אברהם השני ששהה בקונס', את צֵ'לֵבּי יצחק כהן אוכל לבדו. הוא אכל קשקבל עם קסירה. אבי שאל אותו מדוע הוא אוכל לבדו ועוד קשקבל. הוא השיב לו שהוא אוכל זאת רק מטעמי כשרות, וסנ' אבי, מלבד שהתפלא גם לגלג עליו ואמר לו: "אני מתפלא עליך – שאתה כל כך חסיד וגם חכם, וזה טוב – אתה אוכל דבר שמלבד זאת שהוא חמץ הוא גם טרֵף. כיוון שדבר [מאכל] גם אם קוראים לו 'כשר', איך נוכל להחשיבו ככשר לפסח? הרי את הקשקבלים הללו מכינים במקומותינו, ואני יודע איך זה נעשה". ומאז לא אכל אותו יותר בפסח ואף לא אכלו בימי חול[…]
בשנת 5643 [1883] מיסיה דָּוִד התמנה כסגן מנהל בבית הספר של אדירנה. במקום הזה הוציא הרבה פחות [כסף], וכך היה שמפעם לפעם שלח לסמוקוב סכומי כסף על מנת לסייע בהוצאות
426 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1883
המשפחה, אם לאימו ואם לאחותו. בשנה הזו, ב[מהלך] שהותו באדירנה, התחתן מיסיה דָּוִד עם מדאם אסתר, גיסתו של חכם בֵֶּכָר,[4] שהיה מורהו בבית הספר בסמוקוב ואהב אותו מאוד. ביום החתונה הזמין אותנו, את כל המשפחה בסמוקוב, וכולנו בירכנו אותם במברק. והכלה הייתה מאוד חכמה ויפה, היא הביאה עימה אָשוּגָר רב וגם קוֹנטָדוֹ בסכום של___פרנקים. והם אוהבים מאוד זה את זה וחיים באושר.
בשנה הזו נולד למיסיה דָּוִד בן. הוא שמח עד מאוד וקרא לו אברהם, וגם בלידה הזו הוא שלח אלינו לכל המשפחה מכתבים קצרצרים המיידעים אותנו על האירוע.
בשנה הזו בריאותו של הסנ' רפאל נעשתה רופפת, בעיקר מכיוון שהמסחר במוצרים הקולוניאליים שבהם עסק לא 'הלך לו' טוב בכלל. [וכך] לא נותר לו כמעט מאומה מן ההון שניתן לו מדודיו בפיליבֶּה. הוא לא ידע מה לעשות וגם התייסר לפרנסתו, כי כפי שראינו המשפחה הייתה גדולה, ובאותם הימים הכול התייקר. כיוון שלא נותר לו כסף לא הלך עוד לפיליבֶּה, והתחיל שוב לעבוד בעסקי הקשקבל שבשנה הזו הכניסו לו עשרים לירות. הוא יצא לבלקנים של קְיוּסְטֶנְדִיל עם החבורה כולה, ושהה שם כ־15 ימים. באותם הזמנים הממשלה הבולגרית התחילה לשלוח מהפכנים למקדוניה כדי להתקומם – אלו הם הקומיטי. ואלה, בנוסף לכך ששרפו והרגו
427 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1883
בכפרים של מקדוניה, לעיתים, כאשר רדפו אותם הטורקים, ברחו לבולגריה ובעיקר להרים; ובאותה העת הם שדדו את הסוחרים אותם פגשו. וכאשר לא מצאו כאלה, הם חטפו אנשים בשדות, בצ'יפליקֶס וגם בערים, והוליכו אותם איתם אל ההרים שבהם נהגו להסתובב. כדי שישחררו אותם, הם אילצו את האסירים לכתוב להוריהם או קרוביהם שישלחו כסף – מי 500 לירות, מי 1,000 או אף 2,000 לירות. והם קבעו את המקום שבו היו צריכים להפקיד את הסכום, ו[איימו ש] אם הכסף לא יועבר עד היום שנקבע יהרגו אותו [את ה'אסיר']. זאת עשו לכמה וכמה אסירים. כך פעלו לא רק הקומיטי כי אם גם חבורות אחרות של שודדים, שהיו מורכבות מפושעים בולגרים, מקדונים ואלבנים; גם הם חטפו אנשים מהיכן שמצאו אותם, ולאחר מכן דרשו סכום כסף כפי רצונם.
סנ' רפאל, כאמור, שהה במכלאות הכבשים בבלקנים של קְיוּסְטֶנְדִיל, והנה, לילה אחד תפסו אותו והובילו אותו עימם אל הרי הבלקן. מובן מאליו הפחד שאחז בו, אבל לפי שהיה אמיץ מאוד והייתה לו אנרגיה של אריה, על מנת להגן על עצמו הוא לא התנגד להם בשום צורה כי ידע שלא ירוויח מכך דבר. כך הלכו ביחד והיו מהלכים מהר להר, בעיקר כי לא יכלו להישאר במקום אחד משום שנרדפו על ידי הטורקים כל הזמן. גם
428 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1883
אותו הם אילצו לכתוב מכתבים לקרוביו, ובהם האיומים כאמור לעיל שיעבירו להם 500 לירות. המכתבים הללו הגיעו לקרוביו, אך היה זה בלתי אפשרי לאסוף סכום כזה. וכך הוא הלך עימם הרבה יותר מחודש, וכפי שסיפר לנו כאשר חזר, הוא אמר שהם לא הכבידו עליו בכלל; כן היה צריך תמיד להיות ניצב מולם, ולא נתנו לו ללכת לבד ואכל עימם יחד, בעיקר עופות, פרגיות וכבשים ששדדו מהכפריים וממכלאות הצאן. וכן [שתו] יין רב ומיני משקאות מהמשובחים. מִדֵי יום ארגנו אספקה של לחם טרי, ואף נתנו לו שמיכות טובות להתכסות. וכך הוא הסתדר. פעם אחת ביקש לברוח והבחינו בו. עקב הטעות הזו שחשב לעשות קשרו אותו בחבל בכף רגלו רק ללילה, ומישהו מהם החזיק בקצהו. הוא לא פחד מכך, כי ישן שינה כבדה כיוון ששתה הרבה יין והשתכר. החבורה כולה מנתה שמונים אנשים. בימים ובלילות הם הציבו בארבעת רוחות השמיים שומרים עם משקפות, שצפו לראות אם לא באים לרדוף אחריהם. הם היו כולם חמושים היטב, והיו איתם סוסים רבים עמוסים בסוגים שונים של תחמושת צבאית. היה להם מפקד ראשי ותחתיו כמה [מפקדים] אחרים, שהנהיגו אותם ומילאו אחר פקודות המפקד. פעמים רבות הוא [רפאל] ראה כאשר הם התגוננו מפני הרודפים הטורקים, עליהם התריעו
429 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1883
מבעוד מועד ארבעת השומרים שצפו כל העת במשקפות. אם היו מהם [מהרודפים] מעט אנשים – הם השיבו מלחמה, אך אם היו הרודפים רבים מהם, הם חיפשו דרך ללכת לרכסים אחרים. פעם אחת כיתרו אותם גְיָיסות טורקיים רבים, וכיוון שלא יכלו להגן על עצמם נאלצו לעזוב במהירות רבה את המקום בו שהו וחיש לברוח. סנ' רפאל גם הוא הלך איתם, וכוונתו הייתה כל העת למצוא רגע מתאים להיפרד מהם, וכמובן לברוח. וכך קרה שבבורחם כולם ביחד הגיעו למורד עמוק בנקיק צר בין שני הרים, שירד לעומק של 500 עד 600 מטרים. הם היו צריכים לרדת במהירות למטה, וכולם היו מורגלים לרדת לעומקים כאלה. ואכן הם ירדו במהירות בעודם צועקים לו לסנ' רפאל שיֵרֵד גם הוא במהירות. אף על פי שגם הוא יכול היה לרדת, עשה עצמו ככסיל וחסר יכולת, ומִדֵי פעם נפל ועד שקם עברו כמה רגעים. הוא עשה כך פעם-פעמיים, הכול כדי שיתרחק מהם. וכאשר הגיעו לנקיק אחר שהיה מלא בעצים צפופים, הוא הסתתר מתחת לעץ גדול. השודדים נמלטו, והוא צפה בהם עד שכבר התרחקו מרחק רב ולא יכלו לחזור לחפשו במעבה העצים הגדולים. היה כבר מאוחר והוא נשאר בלילה ביער, וככל שהיה עייף מאוד ומפוחד
430 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1883
נרדם במקום שבו היה. בסביבות חצות הלילה התעורר מיללות הזאבים ומנחרות חזירי הבר, נבהל מאוד ואמר לעצמו: "ברחנו מהפטרוזיליָה ופגשנו אותה על האף". בהיותו אדם מאוד אמיץ, בעל כוח רב ולו אנרגיה של אריה, מצא שמוטב לו לטפס על עץ גדול ולשבת על אחד מענפיו; [היה זה] אותו העץ שתחתיו התחבא מלכתחילה. [וכך נשאר] עד שעלה שחר היום, וכבר התבהר. אם לא היה עושה זאת והיו פוגשים בו הזאבים או חזירי הבר, היו קורעים אותו לחתיכות. אולם לא הזאבים ולא חזירי הבר מטפסים על עצים. יתר על כן, לא היה עימו שום כלי נשק, וזה שהיה ברשותו נשאר במכלאה כשלקחו אותו ממנה. כאשר עלה שחר היום, הוא ירד מן העץ, והחל לטפס שוב על ההר שממנו ירד בלי להתעייף ובלי לפחד ממאומה. קרוב לצוהריים מצא עצמו בראש ההר, כשאת המסע הזה עשה בלי שידע אנה הוא בא. וכאשר הגיע לפסגת ההר התיישב לנוח. הוא גם היה רעב מאוד. משישב התמתח כדי לנוח וגם כדי לחשוב לאיזה כיוון יעשה את דרכו, ואז נדמה היה לו שהוא שומע קול פעמון. מאוחר יותר הגיעו אליו קולות של פעיות כבשים, ועל כך שמח עד מאוד. הוא התיישב כדי להאזין טוב יותר, ואז נוכח שאכן היו אלה צלצולי פעמונים וגם
431 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1883
פעיות הכבשים, אלא שלא הצליח לראות היכן הם. בלי להתמהמה התחיל ללכת לכיוון קולות הכבשים, תוך שהוא יורד ועולה מהר להר, עד שהתקרב וראה שאלו מכלאות צאן של וְלָאכים. אולם לא יכול היה להתקרב, כיוון שכלבי הוְולָאכים הם חזקים יותר מזאבים, והיו קורעים אותו לגזרים. הוא נאלץ להישאר שם כל אותו הלילה במרחק מה מן המכלאות, מולָם, ואף שהיה רעב לא היה לו מה לעשות. הכלבים נבחו בקול כל הלילה כולו, אך הוא לא פחד כי היו רחוקים ממנו. בבוקר הוולאכים הבחינו בו, כיוון שקרא להם בצעקות רמות; הם התקרבו אליו ולקחו אותו עימם. הם כבר ידעו שהשודדים חטפו גם יהודי אחד, ואף הכירו אותו. הם נתנו לו לאכול, ולאחר שעיכבוהו יומיים במכלאות, הובילוהו למכלאה שממנה נחטף. הוא לא שב לסמוקוב אלא הודיע להם במכתב שהוא מרגיש בטוב, ושלא יחכו לו עד שיגמור את עבודתו במכלאות כדי שלא יאבד את שכרו. רק מפני שבשבת לא עבד, ירד לקיוסטנדיל הסמוכה, הלך לבית הכנסת וביקש שיקראו לו לספר תורה, כי רצה לברך הגומל; וכשבירך ברכת הגומל זלגו הדמעות מעיניו והרטיבו את ספר התורה. נראה שהוא גילה אומץ רב בבריחתו מן השודדים, ובעיקר בסבלנות הגדולה ובכוח יכולתו לסבול את המצוקות הגדולות שעברו עליו בדרך. במהלך
432 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1883
אותם ימים עצמם שבהם חטפו את סנ' רפאל, חטפו גם נוצרי אחד מסמוקוב וגם את סנ' יהודה ב. שלמה מרָדוּיִל שהיה הממונה במָאדָן של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. את הנוצרי הרגו ואת סנ' יהודה החזיקו זמן רב ולא ביקש לברוח, אף שהיו לו הזדמנויות. אולם לא היה לו האומץ שכן פחד. בזאת רוצה אני לומר ולהראות מהו אופיו של אריה: אינו מפחד, הוא אמיץ דיו לממש את החלטתו, ואינו מביט לאחור כלל. ומעל הכול הוא נאחז בסבלנות עד הסוף. בהמשך עוד נפגוש מאורעות כגון אלה.
אודות הדרך בה שוחרר סנ' יהודה האמור, אכתוב בפרק על סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה.
בשנת 5644 [1884] מיסיה דָּוִד שהיה סגן מנהל באדירנה, התמנה למנהל בית הספר בסמוקוב. וכאשר בא כולנו שמחנו, וכך גם הוא. הוא התחיל בעבודה בשקיקה רבה, וכל התלמידים היו מרוצים מאוד. הוא חזר בפניהם על השיעורים כמה פעמים, כך שכולם למדו הכי טוב שיכול להיות. הוא ערך כמה שינויים באורחות בית הספר, וסידר הרבה תלמידים והכניסם לעבודה; בנוסף נתן בערבים לאותם תלמידים שיעורים בצרפתית, ולתלמידים הללו אף שולם
433 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1884
בכל חודש תשלום קטן מתרומות הברונית הירש.[5] ובזמן הזה דאג גם לאחיו, את אימו לקח אליו, וגם את אחותו לקח לבית הספר ודאג לה. בערבים נתן גם לה שיעורים בנפרד, ועזר לאחיו בכך שנתן לו באופן סדיר מעט כסף בכל שבוע, כך שהשכר שקיבל הספיק לו בקושי. הוא קיבל 1,800 פרנקים לשנה, ולכן את אותם מאה פרנקים שלווה כאשר היה בפריז עדיין לא השיב. הוא היה לחוץ ופחד שמא יבקשו זאת ממנו, אבל הם [המַלְווים] ראוהו שאין ביכולתו לחסוך כדי לשלם, ולא דרשו זאת ממנו. הוא שילם להם רק כאשר נסע מסמוקוב לירושלים, משם שלח להם את הסכום. בעת ששהה בסמוקוב כמה מיהודי העיר התלוננו על כך שלא לימד את ילדיהם היטב בהשוואה לתלמידים אחרים שלמדו יותר מהר, למרות שלא הייתה זו אשמתו. כמה מהם העליבוהו, זה העיק עליו מאוד, והוא התחיל לכתוב ל'אליאנס' שייתנו לו מינוי במקום אחר מן הסיבות שאותן פירט בפניהם.
בשנה הזו סנ' רפאל אירס את ביתו בכורה בסופיה עם סנ' דוויצ'וֹן, בנו של סנ' חיים ב' דוד, [שבני משפחתו] נקראו הסמוקובאים. הוסכם שיינתן לו סכום של עשרים לירות קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודו, והוצאות הבאת הכלה יחולו על סנ' רפאל. שני הצדדים ערכו את האירוסין לפי המנהג
434 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1884
שאותו אנו כבר מכירים. גם כאן, במשך הזמן בו היו מאורסים, שלחו וקיבלו זה מזה דברי מתיקה ומתנות שאותם נהגו לשלוח במהלך החגים, וכן התכתבו ביניהם. שני הצדדים היו מרוצים מאוד, והוא התחיל להכין את האָשוּגָר.
הבית שקנה אביו היה כבר מאוד ישן, ומזה שנים רבות לא ערכו בו שום תיקונים. וכך היה שבאותה השנה לא יכלו עוד לגור בו, כיוון שכאשר ירד גשם היה מרטיב אותם. תיקונים כבר לא ניתן היה לעשות עוד, כי הבית היה רעוע לגמרי. הוא ביקש למוכרו, אך היות שלא יכול היה לתת תקריר כיוון ששטר הבעלות היה על שם סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי, הוא חשב לעצמו להורסו ולמכור את החומר. אולם גם את זאת לא יכול היה לעשות, כי זה לא היה שלו. והנה, יום אחד הוא בא אליי וסיפר לי את מה שהוא רוצה לעשות, כפי שנכתב לעיל. [ואמר] שהוא מפחד הרבה יותר מסנ' מָאירוּצ'וֹ מאשר מבני אריה, כי הוא יודע שהם לא יגידו לו מאומה, ושאני אומַר לו האם לעשות זאת. ואני אמרתי לו: "מאחר שמבני אריה אתה לא חושש, עשֵׂה זאת והרוס אותו, ובמקרה שסנ' מָאירוּצ'וֹ יתלונן תאמר לו שאני הוא זה שהרשיתי לך". וכך היה. הוא הרס את הבית. את בולי העץ ואת הלוחות היותר עבים מכר, סכום מסוים הוציא עבור האָשוּגָר, את החלק האחר הוציא לצורכי פרנסתו, ואת החתיכות הקטנות לקח הביתה כבולי עץ לחימום. הוא שכר שוב את הבית של סנ' קונורטה ב' שלמה שבו גר
435 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1884
לפני כן, והם היו מרוצים. היות שלא הייתה לו שום עבודה באותה השנה, כי לא הניחו לו ללכת במכלאות הצאן לנוכח מה שעבר עליו בשנה שעברה – העסיק את עצמו במכירה של החומרים מן הבית שהרס.
בשנת 5645 [1885] נולד לסנ' רפאל בן. גם בלידה זו נהגו כמו בכל הפעמים האחרות ש[אשתו] ילדה, אך היא בכתה כי לא רצתה ללדת עוד כיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל ביילודים. והחותנת כבר הלכה לגור עם מיסיה דוד, והיא לבדה נדרשה לטפל [ברך הנולד]. אמרו לה שזה [הילד] אינו משהו שמגיע מידי האדם [אלא מידי האל]. וקראו לו ניסים, וכל קרובי המשפחה ביקרו אותה ושלחו פּלָטוֹס ומתנות, וכל אחד מהם קיבל עליו לתמוך בהם לפרנסתם, וגם שלחו לה כל העת כסף.
כפי שנאמר עוד קודם, מיסיה דָּוִד לא רצה עוד להישאר בסמוקוב. באותה השנה מינוהו למנהל בבית הספר ביפו[6] בשכר גבוה יותר. הוא לקח איתו את גבריאל ושמואל, שני בניו של אחיו, והכניס אותם לבית הספר החקלאי שבראשון לציון.[7] כן הביא איתו את אחותו אסתר, ואותה הכניס לבית הספר המקצועי. בנוסף הביא את סנ' אימו, הכול כדי להקל מעט על אחיו. הוא היה מאושר,
436 ביוגרפיה של סנ' רפאל ומיסיה דָּוִד א' אריה 1885
ולאחיו אמר שמעתה הוא ידאג לו ושתהיה לו עוד מעט סבלנות, שאז יוכל להשיג את מאווייו; [ואמר שכאשר] בניו יסיימו בטוב את בית הספר, לא רק שהם לא ישובו לסמוקוב, אלא שאמר לו: "אתה תבוא ועמך כל משפחתך, ורק חיים ובריאות יהיו לך". כאשר הלך ליוו אותו כל קרוביו ונשאר אחיו סנ' רפאל מיואש, במיוחד כי היה עליו לערוך חתונה. לא הייתה לו שום עבודה וחָסַר לו כסף. זה הביא אותו לפנות אל שכנו סנ' ניסים ב. משה, ולבקש ממנו שירכוש את המגרש שבו עמד הבית ההרוס; [זאת] תחת התנאי שאין לאל ידו לתת לו תקריר, אלא רק שיצרף את המגרש לחצר שלו בכך שיקיף אותו בחומות, ואז אי אפשר יהיה לדעת שהתקיימה חצר נפרדת. והסנ' נֵסימָצֶ'ה שרצה להרחיב את חצרו, נעתר. והם הסכימו על סכום של 500 גרושים, ולא סיפרו על כך דבר לאיש. הסנ' ניסימצ'ה צירף אל חצרו את המגרש הזה בכך שהקיפוֹ בקירות חדשים, מה שלא אִפשר לאף אחד להבחין שהיה קיים מגרש בבעלות נפרדת.
חלף זמן קצר והמחותן סנ' חיימָצֶ'ה מסופיה 'ביקש חתונה', אך סנ' רפאל לא היה מוכן. הוא השיב לו שכעת הוא לא יכול לערוך את החתונה ויש לדחותה. אולם הסנ' חיימָצֶ'ה לא היה שבע רצון מהתשובה הזו, אלא כתב לו שוב באיימו עליו שבמקרה שהוא לא ייתן הסכמתו לערוך כעת את החתונה – תיכף ומייד יהיה עליו לבטל את האירוסין. במקביל אסף סנ' חיימָצֶ'ה את כל התכתובת שהייתה בין