1470
מכאן ואילך מתחיל הפרק אודות סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה
1471 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1886
בשנת 5646 [1886], אחרי שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נפרד מכל אֶחיו, הוא היה מאוד עצוב ומהורהר, אבל בהיותו סבלני לא הראה זאת לאחרים. הוא אמר לבנו שיסדיר ספרי חשבונות חדשים ואחר כך יחפשו במה לעבוד, וכך הם עשו.
בעת הזו הסנ' נָעימָצֶ'ה ערך את חתונתה של בתו אליזה, שהייתה מאורסת לסנ' מואיז, בנו של הסנ' צֵ'לֵבּי שמעון בכמוהר"ש מאדירנה. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ואשתו בּוּ' אָמָדוּצָ'ה נסעו לחתונה שבוע קודם לכן, ומקונס' הגיעו גם הסנ' נָעימָצֶ'ה עם כל משפחתו. ערכו את החתונה בפאר והדר, כפי שכבר כתבתי בפרק אודות סנ' נָעימָצֶ'ה לאותה השנה. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נשאר שבוע נוסף אחרי החתונה, הם היו מרוצים מאוד הן מהחתן והן מכל קרוביו, ואחר כך שבו לסמוקוב שמחים ומאושרים.
כפי שנאמר קודם בנוגע לדרישותיו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה ששהה בקונס' ופנה גם אל הקונסוליה [הצרפתית] – זו הייתה עבורם מועקה גדולה, וההתכתבות שלו [של מוֹשוֹנָצֶ'ה] עם הסנ' נָעימָצֶ'ה התארכה מאוד בעניין זה, שכן גם סנ' נָעימָצֶ'ה כבר היה נתון במצוקה. אולם הם הניחו לו, בתקווה שיתרצה. ולנוכח זאת שגם בקונסוליה לא העלה דבר, משמע שלא הייתה לו שום עילה, הוא נאלץ לחזור לסמוקוב בידיים ריקות.
בשנה הזו לא חיפשו לעָרֵב את עצמם
1472 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1886
בעסקי מסחר חדשים כלשהם, כיוון שלא השתחררו מהטרדות שהכבידו עליהם כמעט בכל יום. וכך היה שהעבירו את זמנם רק באותם הדברים שעסקו בהם מקודם. מסיבה זו גם בין הנשים התגלו טרוניות האחת כלפי רעותה. סנ' אימם תמכה רבות בסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, בין אם עקב מה שסיפר לה ובין אם בגלל שהיה הקטן והיא גרה בביתו. יתר על כן, עושרו היה מצומצם בהרבה מכל האחים האחרים. והם [אמרו לה] שלא יניחוהו ריקם, והבטיחו לה שידאגו לו כמו לאח.
בשנת 5647 [1887] בנו הסנ' נֵסימָצֶ'ה הגיע לבגרות, ומהקונסוליה הצרפתית דרשו ממנו להתייצב לשירות צבאי. הוא לא רצה להיבדק בסופיה, נסע לפריז, ובעזרת המלצות מחברים ובסיוע הסנ' קָמוֹנדוֹ הצליח להשתחרר. בצרפת הם איתרו עבורו את אחד מהחוקים שנועדו לצעירים שהיו להם עסקי מסחר באסיה (אנטוליה) ועשויים להשתחרר מהשירות הצבאי. כיוון ששהה כל כך הרבה שנים בקונס', שניתן לומר שהיא אסיה, ובאמצעות ההוכחות שהציג – הצליח להשתחרר מהשירות; זאת למרות שמאוחר יותר לא שהה עוד בקונס'. היו כאלה שרצו להלשין עליו,
1473 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1887
פנו לקונסוליה וסיפרו שהוא לא שהה באסיה, העיקר שישרת בצבא, אבל הוא הגן על עצמו. לפיכך נאלץ ללכת לקונס' ולעסוק באי־אלו עסקי סחר, כפי שאכן עשה. שהייתו בפריז לצורך השגת המטרה [של השחרור מהצבא] נמשכה זמן רב. הוא פעל גם בבּוּרסָה של פריז ועשה כמה עסקאות תיווך בורסאיות במכירה וקנייה של מטבע זר ועוד פעילויות כיוצא באלה, עסקאות שהכיר מאז ששהה בקונס'.
מלבד זאת הביא לסמוקוב כמות של תכשיטים, נוסף על אלה שהיו להם, ובהם יהלומים, בירלנטים ועוד אבנים יקרות כאלה מן האופנה הישנה. חלק מהאבנים מכר, ואת אלה שנותרו לו מן האבנים הזעירות שערכן היה קטן, מסר להכנת מיני סיכות לעניבות לאֶחיו, שעליהן נכתבו שמותיהם ביהלומים. מלבד זאת הכין מהם צורות של פרחים לנשים, הכול לפי אופנת הזמן. בדברים הללו כיסה את הוצאותיו ואף הרוויח. מאוחר יותר הוא וידא היטב שהעניין שלו הסתיים בכך שקיבל את כל המסמכים הדרושים [לפטור מהצבא]. לא היה לו עוד צורך להישאר בפריז ושב לסמוקוב.
בשנה הזו הגיעה לסמוקוב משפחתו של סנ' נָעימָצֶ'ה, כיוון שבהתאם לתכתובת בין האחים מצאו שמוטב שיסגור את הבית שהיה לו בקונס' – כבר קראנו אודות כך קודם לכן שהסנ' נָעימָצֶ'ה חשש מאוד לפתוח בית בקונס'. על אודות כמה מהסיבות
1474 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1887
לסגירת הבית בזמן הזה עוד נקרא בפרק אודות הסנ' נָעימָצֶ'ה. היא [רחלוּצָ'ה אשתו] הביאה עימה את הרהיטים ואת הבגדים הנחוצים ביותר, ואת הכול קיבל לביתו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. הוא ארגן את חפציה בשני חדרים שהיו לו מתחת לביתו, ואת המפתחות נתן למ' רחלוּצָ'ה כדי שתחזיק אותם תחת ידיה ושתדאג להם ולבגדיה. ונתנו לה חדר נפרד שתגור בו עם ילדיה. בּוּ' אָמָדוּצָ'ה דאגה רבות למ' רחלוּצָ'ה ולילדיה, ולא השאירה אותם לבדם אף לא לדקה. בכל יום הזמינה את קרובותיה וחברותיה שיבואו לביתה כדי שמ' רחלוּצָ'ה תבלה איתן. לעיתים הביאה אותה אל הקרובות והחברות רק כדי שתבלה ותשכח, כיוון שאף פעם לא יבשו הדמעות בעיניה. הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה תמיד האיר פניו אליה, והורה לכל בני הבית שידאגו לה במידה המְרבית ללא לאות. ולמרות ששהתה בביתו זמן רב, לא נמאס להם לדאוג לה מכל הבחינות.
הסנ' נָעימָצֶ'ה נשאר בקונס', ומאליו יובן עד כמה היה בודד, אך נשא את סבלו בסבלנות רבה. הוא שכר חדר בפנסיון של מָדָם פרלה, שקיבלה אליה רווקים, האכילה אותם, כיבסה את בגדיהם וטיפלה בהם תמורת תשלום קטן – וכפי שנקרא בפרק שלו הוא גר בפנסיון זה.
1475 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1887
הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בזמן הזה נעשה עצוב ומיוסר עוד יותר בגלל [מה שאירע עם] סנ' אימו, שגרה בביתו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה: כפי שכבר כתבתי האחים קבעו סכום מסוים של כסף שכל אחד מהם מחויב לתת לתמיכה באימם, הן למזונה והן ללבושה ולשאר צרכיה, לפי כבודם. והנה, בשנה הזו הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לא רצה לשלם את הסכום שהגיע לה מסיבות כלשהן. הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה זעם על כך מאוד, שהרי הוא כבר הוציא את הכסף. ובכעסו כי רב לא נתן דעתו למאומה, הלך לביתו, אחז את אימו בזרועה והובילה לאחיו הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה. למרות שהלה קיבל אותה בפנים מאירות זלגו דמעות רבות מעיניה.[1] (דבר דומה עשה לי בנו סנ' לאון ביום הראשון של פסח – הוא שלח אליי הביתה פקיד הוצאה לפועל כדי לרשום את מעט הרהיטים שהיו לי וליוחנן [בני]. בבוקר יום שבת אחד, בעשרים באייר של השנה הזו שבה אני כותב את הדברים האלה, בשנת 5674 [1914], הוא שלח את פקיד ההוצאה לפועל אליי הביתה כדי שימכרו אותם [את הרהיטים] במכירה פומבית באמצעות הבָּרָבָּנצ'יק [כרוז עירוני]. הם עשו זאת עבור אלף פרנקים. הבטיחו לו לתת בידיו את הכסף, ושלא יעז לגרום לחותנו [המחבר] וחותנתו לבכות. וזו האחרונה [בֵּיָה אשת המחבר] התעלפה רק מכך שהחתן שלה עשה כך, והיה צריך לתת לאותו הפקיד שוחד של מאתיים פרנקים, כך אומרים, כדי להשביע את חמדנותו, כי החוק עמד לצידו בפעולה הזו. וזאת עשו באותו יום בשנה שבו מתה סבתנו, כי היה זה יום השנה לפטירתה של אותה הסבתא שעליה אנו מדברים).[2] וזה [סילוק הסבתא] היה בשל
1476 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1887
סכום שנוי במחלוקת שגם לפי סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה עמד על ארבעים–חמישים פרנקים לכל היותר, שלדעתו נדרש ממנו ביתר. הוא [דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה] היה הגורם לכך שאימו תזיל דמעות בזקנתה, בעת שהייתה כבת שמונים שנים. והיא, שמפאת זקנתה הייתה ראייתה קצרה מאוד, נזקקה לכך שאדם אחר יוביל אותה בזרועה כשהלכה. בכך גרם צער ועצב נוספים לכל המשפחה, עבור ארבעים פרנקים. אולם היא, שהייתה חכמה וסבלנית מאוד, לא אמרה דבר.
באשר לעסקי מסחרם הם המשיכו בהם כמו בשנים האחרות, וכך גם המשיכו בחייהם בבתיהם. הכול כמו קודם, ללא שום הבדל.
בשנת 5648 [1888] ערכן של הצ'יפליקֶס (בַּשטינָות) שהיו בבעלותם בקְיוּסְטֶנְדִיל ובמקומות אחרים כבר נקבע בידי הממשלה, כדי שלא ייחשבו יותר כאדמות בַּשטינָה. בשנה הזו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה כבר הסכים לקבל בתמורה לשתי הבַּשטינָות סכום כולל של כ־35,000 פרנקים. כוונתו הייתה לבוא לסופיה גם כדי לבצע כמה פעולות בנקאיות קטנות. אחרי שקיבל את הסכום הביא את אשתו לסופיה, ושכר שני חדרים בביתו של סנ' חיים ישעיה. בהתחלה התפרנס היטב, וגם הלווה לכמה מהסָרָאפים והסוחרים כסף בריבית, אך זאת
1477 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1888
עשה רק לאחר שאסף עליהם מידע רב. אולם העסקים שעשה היו מעטים מאוד, דבר שלא אִפשר לו לכסות את ההוצאות. בזמן הזה התרחש גם משבר כלשהו, ואחדים מאלה [הלווים] פשטו רגל, ומכך היה מדוכא מאוד. זה נמשך קרוב לשנה, והיות שזה לא השתלם לו, שב לסמוקוב לזמן מה מתוך כוונה לנסוע שוב מאוחר יותר. אבל גם שם הוא לא מצא במה להעסיק את עצמו, ונמאס לו מאוד להיות לבד. בקושי מצא איזו חנות כדי לשבת בה.
מָדָם רחלוּצָ'ה [אשתו של נעימצ'ה] שהתה בביתו [של מוֹשוֹנָצֶ'ה]. סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה רצה שתבוא לביתו, שתגור בו לתמיד על חשבונו, ושתשהה בחדרים שהיו שלה עוד מקודם, כשהיה זה ביתהּ. היא ביקשה זאת מבעלה סנ' נָעימָצֶ'ה, והוא הרשה לה. היא הגיעה, התקבלה וטופלה היטב – היא וילדיה. היא שהתה שם זמן מה, בלי שהיה לה על מה להתלונן, אך לא יכלה לסבול שהיא לבדה בסמוקוב ובעלה לבדו בקונס'. והייתה תמיד בוכה. שוב הביאוה לביתו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. בִּתהּ מ' שרה ידעה כבר לנגן היטב בפסנתר, וכך בערבים היו כולם יחד שרים שירים בטורקית, הן מהשירים הישנים והן מהחדשים, כי היא הכירה את כולם. והכול היה למענה [של רחלוּצָ'ה]. אולם היא הייתה שבויה בדעתה שאינה רוצה יותר להישאר בסמוקוב, ולנוכח זאת החלה להיחלש ולרדת במשקל.
1478 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1888
כתבו על כך לסנ' נָעימָצֶ'ה, והוא השיב להם שיניחו לה לעשות כרצונה. וכך היה שהיא אספה מהרהיטים את מה שהייתה צריכה, וכן מבגדיה ומחפצים אחרים שהיו לה, ויום אחד יצאה בדרכה לקונס' אל בעלה. הם שכרו בית קטן יותר, ובתחילה חיו באושר. מאוחר יותר היא הלכה ונעשתה חולנית, ולא שבה עוד לאיתנה כל ימי חייה.
באשר לסנ' אימם, שגרה גם היא בביתו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, אף היא לא רצתה להישאר שם עוד, ובאה לביתו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. אולם לרוב הייתה הולכת לבית של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, כיוון שאת כל חפציה החזיקה
בביתו – הן את בגדיה ודברים אחרים, והן את התכשיטים שלא היו מעטים, ואף היה ברשותה כסף מזומן.
בשנה הזו נפטר הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, והיו כולם עצובים עד מאוד. לא זו בלבד שנפטר צעיר מאוד, הוא גם הותיר משפחה גדולה, שרוב ילדיה היו קטנים. וסנ' אימו, בשעה שבנה היה מונח על מיטת הטהרה [במקור tavlas – לוחות], כל מה שאמרה היה: "בני, זה לא היה התור שלך למות, כי נסתרות דרכי ה'". מעיניה זרמו בשפע 'אלפי' דמעות, ומכיוון שכבר הייתה כמעט עיוורת אמרה: "אני לא רואה אותך. האם אתה הוא זה ששוכב מת?", ואז התעלפה ולקחוה לחדר השני.
צערם העמוק לא הניח להם לבחון
1479 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1888
אפשרויות לעסוק בעסקי מסחר כלשהם. שני האחים, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה וסנ' נָעימָצֶ'ה, נותרו לבדם בלשכה, והיו אחראים לכל המתרחש, שכן סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא רצה עוד לצאת הרבה לשוק. כך גם בבית, הנשים לא יצאו לשום מקום, ותמיד היו נפגשות זו עם זו, הכול בתוך המשפחה.
בשנת 5649 [1889], מסיבות חשאיות כלשהן שעלו במחשבתם או לפחות מסיבות ששמעו מאחרים, ומבלי שהיה להם צורך בכך – יש לומר שהם עשו זאת רק לאור דוגמאות של אחרים שעשו כך – ולפיכך גם הם עשו זאת: שינו את שם העסק שניהלו קודם תחת השם משה י' אריה, והחליפו אותו בשם אליעזר מ' אריה (אם בשל הדוגמה שלקחו, ואם משום שלשניהם בא באופן טבעי לשנות שוב את השם כפי שנהגו ממילא לחתום קודם). בעקבות השינוי הזה הם הזמינו עורות גולמיים מסלוניקי, שכן באותו הזמן היה ביקוש רב מאוד לסחורה הזו, ומכרו אותם לסנדלרים לייצור צָ'רָס לכפריים. חלק מן המכירות הללו נעשו במזומן וחלקן באשראי, וכך מכרו אותם בסופיה ובדוּפְּניצָה. כמה מהעורות המשובחים ביותר מסרו לשיזוף [עיבוד בורסקאי], והם נמכרו במחירים יקרים הרבה יותר. היה בורסקאי יווני אחד שידע לשזפם
1480 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1889
ועשה זאת במחירים נמוכים יותר. הם מסרו לו אותם, לעיתים עבור חשבונם ולעיתים מכרו לו אותם. בהמשך הוא קיבל מהרבה אנשים עורות כאלה, ובלילה אחד נמלט, מובן מאליו אחרי שמכר אותם והכניס את הכסף לכיסו. אבל הוא עשה זאת כך שלא יהיה חייב סכומים גדולים לאדם אחד, כדי שלא יחפשו אחריו ושלא ישתלם להם להוציא כסף [להשבת הגזלה].
מלבד זאת הם משכו משלוח של חוטי כותנה מהמפעל בסלוניקי, וזאת בתנאים נוחים מאוד, וגם את אלה מכרו הן בסמוקוב והן בערים שמסביב לסמוקוב. אך גם בזאת הייתה להם תחרות, כי האנשים עדיין לא היו מורגלים כל כך לעבוד בחוטים האלה, כיוון שעד אז הביאו אותם מלונדון וממפעלים אחרים. הרווחים משתי עסקאות המסחר הללו היו קטנים מאוד, כך שמאוחר יותר עזבו זאת. הם גם נתנו הנחות כדי להסדיר חשבונות קודמים שהיו להם עם אנשים רבים. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, כמו בשנים הקודמות, שהה בעיקר בבית, קבע עיתים לתורה ובנוסף קרא את העיתונים ששלח לו הסנ' נָעימָצֶ'ה מקונס'. בזמן הזה מ' רחלוּצָ'ה, אשתו של סנ' נָעימָצֶ'ה, נעשתה חולה, והוא כתב לאחיו ושאל אותו מה לעשות. מחשבתה הייתה שאם תשוב לסמוקוב, אולי תבריא לזמן מה. הם תיכף ומייד הזמינו אותה שתבוא, אבל היא לא רצתה לשמוע על כך בשום אופן. אולי אילו
1481 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1889
בעלה היה בא, הייתה באה גם היא, כי היא לא הייתה מסוגלת עוד להיפרד ממנו. אולם היה זה בלתי אפשרי שסנ' נָעימָצֶ'ה ישוב לסמוקוב מהסיבות שצוינו קודם, וכך היה שהיא נשארה בקונס', הולכת ודועכת כל העת.
לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נולד בשנת 5634 [1874] בן וקראו לו יהודה (צֵ'לֵבּי), ובשנת 5638 [1878] נולדה לו בת וקראו לה לוֹרֵטָה. בשתי הלידות הללו נהגו כמנהג כל היולדות, כפי שכבר כתבתי על כך במקומות רבים, והאם טיפלה בילדים והיניקה אותם. למרבה הצער הבן האמור, סנ' יהודה (צֵ'לֵבּי), בהיותו בן שלוש־ארבע שנים שיחק עם ילדים אחרים ונפל. והם לא שמו לב, למרות שהתלונן אצל הוריו שהוא סובל מכאבים ברגלו. הם הניחו לכאב שיחלוף תוך שהם מטפלים בו ב'טיפולי הנשים'. הוא החל ללכת כשרגלו האחת מעוותת, וכך העביר את ימיו ככל שיכול היה לשאת. עקב כך הוא לקה בגַנגרֵנָה [נמק], ומאוחר יותר נוצרה לו מורסה שהחלה להפריש מוגלה, עד כדי כך שנפתח לו חור שהגיר מוגלה ללא הפסק. ועדיין הילך כשהוא צולע מעט. כתוצאה מכך החלה רגלו האחת להתקצר, עד כדי כך שנאלץ להתחיל להשתמש במקל כדי להישען עליו ולהיעזר בו בעת הדריכה, נוסף על רגלו השנייה. והנקב היה נוזל מוגלה תמיד. עקב כך היו ימים בחורף שבהם לא יכול היה לצאת. מאוחר יותר הצליח לצאת
1482 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1889
על קביים, אך היה מהלך בקושי, ותמיד הופרשה מוגלה הן מן הרגל והן מן המפשעה. לנוכח זאת אומנם טיפלו בו רופאים רבים בסמוקוב, בקונס' ובווינה, אך כל הטיפולים והניתוחים שעשו לו כולם היו ללא שום תועלת. ותמיד בכה והתלונן על כך שלא טיפלו בו כראוי בזמן. הייתה זו סנ' אימו שטיפלה בו, סעדה אותו ורחצה אותו כל העת מבלי להתעייף. וכך, כשנכתבים הדברים האלה הוא עוד יושב בסבלו על מיטתו, כיוון שאינו יכול ללכת כי גידיו נחלשו לחלוטין. אולם בחסד האל [במקור] grasia ke הוא כשלעצמו בריא מאוד וטבעו טוב, ואינו סובל משום דבר אחר.[3]
היו לו [למוֹשוֹנָצֶ'ה] פַּייְטוֹן וסוסים בבית רק להנאתו, והיה נוסע בהם בכמה מהערבים לטייל בשדות כיוון שהווילות הכפריות הקרובות כבר נהרסו כולן. המשרת הנוצרי שהיה להם בבית שירת אותם בכל צורכי הבית.
בשנת 5650 [1890] בנו השני סנ' נֵסימָצֶ'ה לא יכול היה להישאר בסמוקוב ונסע לקונס'. הוא, שכבר הכיר את הפעולות העסקיות הן בבנקאות והן בתיווך בעסקאות המרת מטבע, מצא לו כשותף את סנ' גרָנָטי
1483 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1890
מהעיר איזמיר; גם הוא הכיר פעילויות אלו, והיה אדם נמרץ מאוד. הם החלו לעבור מבנק לבנק, מטפסים במאות מדרגות ללא לאות, עולים ויורדים במהירות, רק כדי להודיע בפתח הדלת את מחירי היום של כל המטבעות הזרים, כדי שכאשר ירצו לקנות או למכור – ימסרו להם הזמנות; והכול תוך שהם סרים אליהם כמה פעמים. וכך היה שימים שלמים היו מתרוצצים, תמיד ברגל, כמו שליחים רצים. זמן מה הם בקושי הוציאו את פרנסתם, ומאוחר יותר שניהם התעייפו מאוד, וכמעט נעשו חולים מלרדת ולעלות במדרגות הגבוהות. הסנ' גרָנָטי לא יכול היה להמשיך עוד.
בסמוקוב המשיכו באותו אופן כמו בשנים הקודמות, הכול באותם עסקי הניכיונות. וכן כאשר התייצבו בפניהם קונים לאחד מנכסיהם, הם מכרו את מה שניתן היה. ובעניין הבֵּזיסטֵן בסופיה, הם העלו כל העת את דמי השכירות. אולם בכל פעם שהם ביצעו את הגביות, וגם כאשר הוציאו כסף על תיקונים או כששילמו מיסים, התגלעו תמיד מחלוקות ופעמים רבות סכסוכים. אלה נגרמו כיוון שהם לא הפרידו ביניהם את החשבונות, ושני הצדדים ביצעו את הגביות. אותו הדבר קרה כאשר היו צריכים להשכירם. כל זה היה לפני שבָּנו אותו, וכאשר עמדו לבנותו – עוד נקרא בהמשך על הדרך שבה נפרדו, דבר שנמשך
1484 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1890
זמן רב תוך כדי סכסוכים משמעותיים.
בשנה הזו נפטרה מ' רחלוּצָ'ה, אשתו של הסנ' נָעימָצֶ'ה, וכל המשפחה נעצבה עד מאוד. עוד נקרא על מעלותיה בפרק אודותיה – כמה טובה הייתה וכמה הייתה גומלת חסד לכולם. ימי חייה היו 42 שנים בלבד, ומרבית הזמן שהייתה נשואה שהתה לבדה ונשאה את סבלה בסבלנות רבה. היא הייתה אהובה על כולם. הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה קרא לסנ' נָעימָצֶ'ה שיבוא לזמן מה לסמוקוב עם ילדיו, אך הוא לא רצה כיוון שכבר סידר את ביתו במידה מסוימת, כפי שעוד נקרא על כך בפרק אודותיו.
כבר כתבתי בכמה מקומות אודות עיסוקו הרב של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בקידום ענייני הקהילה וענייני בית הכנסת, כי באמת הוא ניהל את הכול באופן מסודר מאוד כדי שיהיה נעים לכולם. ואין צורך לומר – הוא ניהל גם את בית הספר, שזכה לשבח בערים רבות בסביבות סמוקוב, ולמדו בו תלמידים רבים – הן נוצרים ויהודים מסמוקוב והן נוצרים ומוסלמים מערים אחרות. וזאת למה? מובן מאליו כי הוא לבדו עסק בו והוביל אותו ואף תרם כסף רב. בתמורה לכך, אותם בחורים צעירים שיצאו מבית הספר בעת הזאת כשהם כבר מלומדים במידה מסוימת, ביזו אותו בדיבורים נבזיים – הכול כפרס על כך שהוא זה שיזם את פתיחת בית הספר בסמוקוב. אולם הוא כבר לא שם לב לדברים הללו, כי הרי ידוע ש'מי שעושה
1485 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1890
טוב צריך לצפות לרע'. הוא זימן אליו את הצעירים הללו – שהיו כולם מן ההמון [מפשוטי העם] וקיבלו מבית הספר תשלום, ספרים ונייר בחינם – והודיע להם שהם טועים מאוד בהתנהגותם זו, ושהם עלולים לגרום להרס בית הספר. אולם כל מה שהם אמרו היה שהוא ייסד את בית הספר רק כדי שילמדו בו בניו; וזאת למרות שבבית הספר למד רק אחד מבניו וגם הוא היה אז בוגר, ולמרות שאת הסכום שהקדיש מכספו לבית הספר לא היה צריך להוציא על בנו גם אם היה שולח אותו ללמוד בחוץ לארץ. הוא המשיך תמיד בדרכו למרות שפגעו בכבודו ולא נתן דעתו למאומה, אף שבניו אמרו לו שיוותר על דרכו זו. אולם הוא לא הקשיב להם. וכך, במקומות רבים אחרים ננטשו ונסגרו בתי הספר של אליאנס יִזרָאֵליט, כל אחד מסיבותיו הדומות לאלה [כמסופר לעיל], אבל כאשר נכתבים דברים אלה בית הספר של סמוקוב עדיין קיים, כי רק אותו עולה בידה להחזיק.
בשנה הזו גם אירס סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה את בִּתו סולטנה בסופיה לסנ' מורדוּצ'וֹ, בנו של סנ' יצחק ב' מרדכי. את האירוסין ערכו כמו את האחרים כפי שכבר כתבתי עליהם, ובעת שהיו מאורסים בא החתן כמה פעמים לסמוקוב לבקר את כלתו.[4] הבחורים היו קוראים לו תמיד כדי לבלות, והחזיקו אותו כמה ימים, למרות שהיה בעל עסקים רבים בסופיה.
1486 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1891
בשנת 5651 [1891] ערכו את חתונת בִּתו מ' סולטנה שהייתה מאורסת לסנ' מורדוּצ'וֹ תָגֶ'ר מסופיה. המחותנים הגיעו [לסמוקוב] לקחת עימם את הכלה ושהו כמה ימים, והוא נתן אָשוּגָר רב, וכן מאתיים נָפּוֹליוֹנים קוֹנטָדוֹ. בעת שהותם של המחותנים הזמין אותם בכל לילה אל הקרובים והחברים, הן לארוחה והן לבילוי לאחריה, ושרו ושמחו. וביום השבת באנו כל הקרובים לארוחה, ולפי המנהג ביום ראשון עשו את טקס הערכת האָשוּגָר. ביום שני יצאו לדרכם לסופיה, וערכו את החתונה בהנאה רבה ובשמחה, כך ששני הצדדים היו שבעי רצון. הכלה הייתה יפה מאוד, מלומדת מאוד וצופה הליכות הבית, וכן הייתה מוערכת ואהובה על כל בני הבית; ומעל הכול הייתה אהובה מאוד על בעלה. היא ילדה בן ובת, אך למרבה הצער היא ובעלה חיו יחד זמן מועט ביותר, כיוון שמת משבץ בעת שהיה בבית המרחץ העירוני, באביב נעוריו. אחר כך היא נשארה בבית חותנתהּ וטיפלה בילדיה, וגם לה דאגו וטיפלו בה רבות כל עוד חיו חמיה וחמותה. בזמננו, בשעה שנכתבים דברים אלה, היא עברה להתגורר בבית אחיה סנ' צֵ'לֵבּי [יהודה] עם ילדיה. בְּנהּ סנ' שלמה סיים את לימודיו באירופה כרופא שיניים, פתח קליניקה משלו ועובד כעצמאי, והיא מטפלת באחִיה שכידוע לנו סובל מרגלו. הם גרים
1487 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1891
כולם בבית אחד, לפי מה שהסכימו ביניהם על ההוצאות.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נסע תדיר לסופיה כדי שיהיה לו גם עיסוק ובילוי, ובו בזמן גם יוכל להרוויח. הוא ביקש מבנק נָארוֹדנָה [הלאומי] שיפקידו בידיו את הסוכנות, כדי לבצע את הגביות והתקבולים שהיה על הבנק לערוך בסמוקוב. משהראה להם ערבויות טובות שהיו לו ועמד בדרישות נוספות שדרש הבנק, אכן המינוי הופקד בידיו, ובאותו הזמן פתחו לו אשראי של 10,000 פרנקים בחשבון שוטף. בהסתמך על כך החלו לשלוח לו שטרי חוב וחובות אחרים שעמדו לזכות הבנק בסמוקוב, כדי שיבצע עבורם את הגביות. העמלה אומנם הייתה קטנה אך היות שהסכומים היו גבוהים, הדבר השתלם להם במידה מסוימת. זאת ועוד, היו לו 15 ימים עד שהיה צריך להעביר את הסכום שגבה. ובימים הללו היו הם אלה שהשתמשו בָּכֶּסף; לחייבים שלא יכלו לשלם ביום הפירעון היו דוחים את התשלום וגובים ריבית, ולאחדים מהם הוסיפו סכומי הלוואות לתקופות שונות – הכול בריביות גבוהות יותר. החשוב ביותר היה שהם הפיקו תועלת רבה הן מהימים שבהם הייתה להם הזכות לעכב את העברת התשלומים שגבו, והן מהאשראי שהיה בידם, והם זיכו את הסכומים לטובת חשבונם שלהם. מאוחר יותר הרחיבו שיטה זו, כך שבנוסף לכך שהם ניצלו במלואם את אותם 10,000 פרנקים
1488 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1891
שקיבלו כאשראי, גם האריכו את תקופת דחיית התשלום לבנק. את מה שגבו עבור הבנק נהגו להפריד מכספם שלהם, כדי להיראות בעיני הבנק כמדויקים ומסודרים בעבודתם. משהחלו אחדים מן החייבים שלא לעמוד בתשלומים, נעשה הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מודאג מאוד, ודרש בתוקף שיוותרו על העסק הזה, שיחפשו דרך להיחלץ ממנו במהירות, ושישתדלו שבשום פנים לא יהיה להם חוב בבנק – כי הדבר נחשב בעיני אנשים אחרים להתמוטטות. לפיכך הם נטשו זאת, אך על מנת שיוכלו להיחלץ מהחובות לבנק עברו עליהם מצוקות גדולות ונגרמו להם גם כמה נזקים.
אחרי הדברים הללו הם קיבלו את האידָרֶה – כלומר ניהול ואספקת הבשר, הלחם ושאר המצרכים להזנת החיילים שהיו בסמוקוב, אך זאת בשמם של שותפים אחרים שלהם. בהתחלה הם הראו רווחים נאים, בעיקר כי התשלומים שולמו להם באופן מסודר מִדֵי חודש. אולם מאוחר יותר עשו להם [גורמי הצבא] קשיים גדולים, הן בבשר והן בלחם, כי אלה לא היו לפי דרישותיהם.
סנ' אימו כבר גרה בביתו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. כתבתי עוד קודם על הדרך שבה הגיעה אליו, כי מאז שהובאה אל סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה היא לא רצתה להיות שם, ובאותו זמן איבדה את מאור עיניה כליל. היא חלתה ובתוך כמה ימים,
1489 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1891
בעשרים באייר בשנת 5651 [1891] נפטרה, בגיל 82 שנים. אין צורך לומר שבניה העניקו לה את הכבוד האחרון וקיימו את שבעת ימי האבל וכן את החודש כולו. ואחר כך, בכל השנה אמרו קדיש על פי המנהג וישבו ב'אָבֵל'. כאמור וככל הידוע, כל רכושה היה בבית הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה. אחרי זמן מה ביקשו ממנו האחים להתחלק בחפציה של אימם, אך נראה שהוא הציג בפניהם את מה שהוא רצה. הם התחלקו ביניהם, והנותר נשאר אצלו ולא היה עוד מי שידרוש אותו ממנו.
בשנת 5652 [1892] נולד לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בן, ושמחו בו כולם וקראו לו יצחק על שם סבו סנ' יצחק ג' אריה, והוא גם שימש כסנדק. כידוע, המנהג בין היהודים הוא שסנדקות הבן השני שייכת לקרובי המשפחה מצד האם. על עניין זה ידוע שהיו בעבר מחלוקות ופסקי־דין גדולים, ואף נכתב בתקנה מחייבת שהסנדקות של הבן השני שייכת לקרובי האם. ולפיכך קראו לו יצחק. וכן, מאחר שזהו המנהג, כל ההוצאות שנעשות בליל ה־פיוֹלָה – הוא ליל השמירה – על חשבון הסנדק. ובלילה הזה הזמין הסנדק את כל בני המשפחה ורבים מן הידידים, ואכלו ושמחו יחד. גם
1490 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1892
למוחרת, ביום ברית המילה, שהוא יום הסנדק, הוא הזמין לשולחן אליהו הנביא את כל בני המשפחה ואת העיר כולה – הן את הגברים והן את הנשים. כולם אכלו, והסנדק שלח מתנות רבות גם לאם היולדת וגם לרך הנולד, וכך שלחו גם הקרובים. וכל יתר הדברים, הכול נעשה כמנהג כל הלידות. והאם היולדת היא שהיניקה אותו וטיפלה בו למרות שזה היה די קשה, אך היא נשאה בסבל בכל דבר.
בזמן הזה עמדו לבנות את בית הדפוס הממלכתי בסופיה[5] ואת עבודות הבנייה הללו הוציאו למכרז, כשחומרי הבנייה סופקו בידי הממשלה. לפיכך הם התאחדו עם סנ' יצחק ב' מרדכי תָגֶ'ר שכבר היה מחותנם, ולקחו עליהם את הבנייה הזו. אולם היות שהמתחרים היו רבים, הם זכו במכרז במחירי ביצוע גבוהים מאוד, הגם שהתכניות הוצגו בפני כולם. אולם הם, שלא היו אדריכלים, לא למדו את התוכניות די הצורך כמו האחרים – מהנדסים וארכיטקטים. וכאשר התחילו בבנייה, הם ראו כבר מן ההתחלה שזהו פרויקט שבלתי אפשרי שישתלם להם. ברם, הם לא יכלו לעזוב כי היו כבולים היטב בחוזים, וגם סיפקו ערבויות טובות והפקידו פיקדונות, כך שהם המשיכו ולקח זמן רב עד שסיימו. זה נעשה תמיד תוך כדי סכסוכים, ולנוכח זאת הממשלה גם לא שילמה להם את הכסף בעבור העבודה שכבר ביצעו;
1491 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1892
זאת כדי להחזיקם בידיה ושלא יוכלו לנטוש, ותמיד נזהרו שלא לשלם להם למשך חודש או חודשיים. אולם מכיוון שהיה להם צורך בכסף הם נאלצו לשלם מכיסם, ומכך התגלעו ביניהם מחלוקות וסכסוכים. הם השתמשו בעיקר באשראי מן השוק. אחרי שסיימו את הבנייה הם בדקו את החשבונות, ועד שהסדירו אותם היו ביניהם הרבה ריבים ועימותים. מסיבה זו הם נותרו כעוסים זמן רב, ולא דיברו זה עם זה.
במשך כמה שנים היו כמעט לכל יצרני הקשקבל רווחים נאים, כיוון שבקונס' היה ביקוש רב לגבינות קשקבל של בולגריה ובמיוחד לאלה של סמוקוב, שרובן היו מתוצרת בלקן. והם, שהיו בבעלותם בלקנים, קנו את החלב מהוולאכים (הקָרָקָצָ'נים) שלהם השכירו את הבלקנים למרעה צאנם, וכן גם מבלקנים אחרים. וכשהגיע המועד [לחידוש השכירות] הם לא השכירו להם את הבלקנים, אלא בתנאי שיתחייבו לתת להם את החלב – הכול לפי רמת המחירים הגבוהה ביותר בשוק. היות שהרכישות נעשו בצורה הזו, היו המחירים הרבה יותר גבוהים מאשר בשנים הקודמות. והם, יחד עם שותפים אחרים שהכירו את המקצוע, ייצרו בכמה מחלבות כמות גדולה יותר של גבינות קשקבל. עם זאת, הם לא רצו למכור אותן בסמוקוב, אף שהגיעו סוחרים מקונס' והללו קנו במחירים גבוהים; אלא –
1492 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1892
כדי שיוכלו להרוויח יותר, הם שלחו את הגבינות לקונס' אל הסוכנים שכבר עסקו בכך, כדי שהללו ימכרו אותן עבורם. אלא שבשנה הזו, בניגוד לשנים האחרות, כל אלה שמכרו את הגבינה בסמוקוב הרוויחו היטב, ואילו אלה ששלחו אותן למכירה בקונס' – בקושי עלה בידם להחזיר את הקרן. כך קרה גם איתם. ומאז לא עסקו עוד בעסקי הקשקבל כיוון שלא הכירו את המקצוע הזה.
סנ' נֵסימָצֶ'ה, בנו השני של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שגר בקונס', התארס עם בִּתו של רחמים פרחי [מסמוקוב], מ' אירמה. הם הסכימו על קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר, כך שהוא [אב הכלה] התחייב לתת לו סכום של 30,000 פרנקים. הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שמח על כך עד מאוד, במיוחד מסכום הקונטדו, שכן הוא היה הראשון ממשפחת אריה שקיבל סכום שכזה. הם ערכו את האירוסין בפאר והדר בקונס', מכיוון שבזמן הזה היה הסנ' פרחי שם.
בשנת 5653 [1893] סנ' נֵסימָצֶ'ה היה מאורס, ובהסכמת אביו 'ביקשו החתונה'. סנ' פרחי הסכים, והם קבעו את המועד. מסיבות כלשהן שסנ' פרחי היה משוכנע ובטוח בהן, הם קבעו לערוך את החתונה באדירנה, כך שלא תתקיים לא בקונס' ולא בסמוקוב. בזמן הזה הכלה נסעה לקונס' כדי להכין מיני דברים עבור האָשוּגָר, ולשם כך הם קבעו
1493 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1893
את הסכום שעליה להוציא. כמה ימים לפני החתונה יצאו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה עם אשתו בּוּ' אָמָדוּצָ'ה מסמוקוב לאדירנה. הם שכרו בית וערכו בו את החתונה כדת וכדין. לפני החתונה התעוררו ביניהם מתחים וחילוקי דעות במשא ומתן על הקוֹנטָדוֹ. אך לבסוף הוסכם ביניהם שעל סנ' פרחי יהיה להוסיף על אותם 30,000 פרנקים עוד 5,000 פרנקים, ובכך יושבו כל המחלוקות. אחר כך, בחתונה, היו שני הצדדים מאוד מאושרים וערכו את החתונה בהנאה ובשמחה רבה. היו מוזמנים רבים והגיעו צַ'לגיס רבים מן הטובים ביותר, ושני הצדדים היו שבעי רצון עד מאוד. החתן שב לקונס', סידר לעצמו בית חדש, שריהוטו עלה לו כ-8,000 פרנקים, כיוון שהכול נרכש בקונס' באיכות מהמעלה העליונה. הם חיו באושר ובאחווה, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שב לסמוקוב שמח מאוד.
באותה שנה נולד לסנ' נֵסימָצֶ'ה בן וקראו לו אדוארד. בלידה נהגו כמנהג קונס', והיו מזמינים תמיד את חבריהם. הסנ' נָעימָצֶ'ה, שגר בקונס', היה גם הוא שוהה תמיד בביתו [של בעל השמחה].
הוא המשיך את עסקיו בקונס' כמקודם, אך לרוב לא עלה בידו לכסות את הוצאותיו ועברו עליו זמנים קשים. ובתוך חילופי המכתבים שהיו לו עם סנ' אביו [מוֹשוֹנָצֶ'ה], הוא יעץ לו שיבוא לסמוקוב וייתן דעתו כיצד להסתדר באיזה עסק. במשך זמן רב הוא
1494 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1893
שקל זאת, כי גם סנ' נָעימָצֶ'ה נוכח לדעת שהוא [בְּכוֹרָצֶ'ה] אינו מסוגל להצליח בעסקים שעשה, וגם הוא יעץ לו שילך; זאת למרות שהדבר לא היה לו נוח, מכיוון שלעיתים לווה ממנו כסף, ויותר מכך – הוא היה לו כעמית בעסקיו, כך ש[אם ילך] הוא ייוותר לבדו.
סנ' צֵ'לֵבּי [יהודה], בנו הקטן [של מוֹשוֹנָצֶ'ה], שכפי הידוע סבל מכאב ברגלו, בשנה הזו התחזקו מאוד כאביו. וכך חדל לגמרי ללכת, אם משום שהתבגר או משום שכאביו התעצמו. והיות שלא הייתה לו שום ישועה, היה בעיקר בוכה ומתלונן מרה אצל הסנ' אביו: שאינו דואג לו, ושהוא עלול להישאר נכה לכל חייו, והיות שכל כך הרבה רופאים מאזורנו טיפלו בו, ויען כי לא ראה בהם שום תועלת, הרי רק בווינה ייתכן שיוכלו למצוא לו ישועה. ואת זאת הוא רוצה. על כך אמר לו סנ' אביו, שהנה עומד להגיע אחיו הסנ' נֵסימָצֶ'ה מקונס' והוא יתלווה אליו. הם הסכימו לעשות זאת אלא שהיה צריך שיבוא [נֵסימָצֶ'ה], כיוון שלא היה מישהו אחר שיוכל להתלוות אליו. הוא התנחם ושמח, וחיכה בסבלנות לאחיו שיבוא מקונס' כדי לנסוע.
בבית, יש לומר, הנשים העבירו את ימיהן בטוב. בּוּ' אָמָדוּצָ'ה הייתה מבלה לרוב לבדה עם בנותיהם, כיוון שמ' ויניזיוּ כלתה [אשתו של בְּכוֹרָצֶ'ה אליעזר], אם כיוון שטיפלה
1495 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1893
בילדיה ואם כיוון שהיו אי־אלו סכסוכים בין החותנת לכלה, שהתה לבדה בחדרה. וכאשר היו אמורים ללכת לבקר באיזה מקום, הייתה כל אחת הולכת לבדה. הדבר גרם לכך שגם הגברים התאספו לעיתים רחוקות, אם בלילות ואם בשבתות ומועדים, למרות שחיו באותו הבית.
בשנת 5654 [1894] בנו הסנ' נֵסימָצֶ'ה שגר בקונס' ואף היה נשוי, ביתו כבר הושלם מכל הבחינות. כדי לסדר את הבית במיטבו, הוא הוציא כ־10,000 פרנקים, הן לרהיטים והן לכל הצרכים האחרים. הוא עסק בכמה סוגים של פעילויות כספיות, הן בבנקאות והן בתיווך ועמלות, ועוד בעסקים נודדים כיוצא באלה. אולם הוא לא הצליח אף שהכיר היטב את כל העסקאות הללו, כיוון שבקונס' כבר הכירו את עורמתם של הסרסורים העוסקים במקצועות הללו (כאן אספר לכם את מה שסיפר לנו סנ' אבי. פעם אחת כששהה בקונס', היה לו צורך לקנות בישליקים בבּוּרסָה, כדי לשלם באוצר עבור שטרי החוב שנמשכו על שמו בסמוקוב – כאשר על האופן שהדבר נעשה כבר כתבתי. יהודי אחד, מתווך סלוניקאי, אמר לו: "לשֵם
1496 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1894
מה אתה מתאמץ כל כך לקנות, לספור ולהוביל אותם להיכן שאתה צריך. את כל זאת תשאיר לנו. בין כך ובין כך אנחנו מתרוצצים, ואני גם אתן לך אותם במחיר שאתה היית קונה אותם. כך לא יהיה לך מה להפסיד, כי את המחיר של אותו היום אתן לך בלי שיהא עליך לשלם לי שום עמלה, נהפוך הוא – תרוויח את דמי המשלוח". היות שהלה היה אדם בעל אמינות גבוהה, הוא קנה באמצעותו את הסכום שהיה דרוש לו באותו היום ומסר אותו במועד. לקראת הסוף סנ' אבי, יען כי היה סקרן מאוד לדעת, שאל אותו מה היה הרווח שלו מאותה העִסקה. תשובתו הייתה כי הרווחים בעסקאות כאלה הם רק הטעויות שנעשות בספירה, הן בקבלת הבישליקים והן בהפקדה; זאת מכיוון שבכאלה סכומים חייבים תמיד להתרחש טעויות, כי אחרת אף אחד לא ישלם דמי תיווך אלא יקנה בעצמו. ורק הם אינם טועים). ומאחר שבעיסוקים כאלה המזל אינו משחק לכולם, הלכו ופחתו האמצעים הכספיים שהיו בידיו [של נֵסימָצֶ'ה]: הן אלה שכבר היו לו לפני שהתחתן, והן אלה שקיבל כקוֹנטָדוֹ. הוא חשב לעצמו שכדי שלא יגיע לכדי הפסד נוסף, עליו לקום ולבוא לסמוקוב עם משפחתו לזמן מה. הוא ארז ואחסֵן את רהיטיו ועוד מן החפצים שלא היה לו צורך להובילם לסמוקוב, והם הגיעו לבית אביו. גם את סכום הכסף שהיה ברשותו
1497 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1894
נתן לאביו בתנאים כלשהם שהתנו ביניהם. הסכום שנתן לו היה 16,000 פרנקים.
כפי שנאמר, סנ' צֵ'לֵבּי [יהודה], בנו הקטן, סבל מכאבים ברגלו. הוא המתין לאחיו על מנת שייסעו לווינה. חלף זמן קצר מאז שהגיע הסנ' נֵסימָצֶ'ה, ושני האחים יצאו לדרכם לווינה. הם הסתדרו בווינה, ושכרו חדר בבית אחד. בתחילה הרופאים טיפלו בו בבית, אבל מאוחר יותר הוא נכנס לבית חולים, שם טיפלו בו טוב יותר. הוא טופל במשך זמן רב ומצבו השתפר, ולפיכך נשאר עוד בווינה כדי שיירפא לחלוטין. התקינו לו מכשירים שונים לרגל כדי שתתיישר וכדי שיוכל ללכת טוב יותר. בזמן הזה הוא לקח לעצמו מורה שייתן לו שיעורים בשפה הגרמנית. הוא היה כל כך אינטליגנטי, והתמיד בכך ימים שלמים, ובתוך זמן קצר יכול היה לדבר בשפה הזו וגם לכתוב מעט. מאוחר יותר, כאשר כבר הרגיש טוב יותר, שבו לסמוקוב. הוא היה מרוצה מאוד, בעיקר מן המכשיר שהתקינו לו, שעזר לו מאוד בהליכה. למשך זמן רב לא היה לו צורך שאחרים יטפלו בו, כיוון שיכול היה לטפל בעצמו. אילו היה ממשיך ונוסע כמה פעמים לווינה, בהחלט ייתכן שהיה מבריא לחלוטין. אולם זו לא הייתה אשמתו. יש לומר שהכול היה המזל, שהביא עליו סבל. ולא ניתן להאשים איש, כיוון שכל קרוביו
1498 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1894
ריחמו עליו רבות וטיפלו בו. סנ' נֵסימָצֶ'ה שגר בסמוקוב היה בָּטֵל כיוון שלא היה לו במה לעסוק. בילוי הזמן שלו היה בעיקר ללכת ולקנות את צורכי כלכלת הבית. אולם זה נמאס עליו והוא רצה לנסוע בחזרה לקונס', כיוון שגם אשתו לא רצתה להישאר בסמוקוב. אולם בשנה הזו כך המשיכו להעביר את ימיהם.
בשנת 5655 [1895] הסנ' נֵסימָצֶ'ה לא יכול היה לסבול יותר את שהותו בבטלה בסמוקוב, אסף את מעט החפצים שהביא עימו ונסע עם משפחתו בחזרה לקונס'. הוא הוציא את הרהיטים שהיו ארוזים בקונס', שכר בית, והם הסתדרו בו, והוא החל לחפש איזו עבודה שתימצא לו. אולם ההון שעמד לרשותו היה קטן מאוד, ונראָה לו שמוטב שיבקש מחותנו שיעזור לו בסכום כסף כלשהו. הוא הודיע לו שהוא זקוק לכך, אבל חותנו לא רצה לעזור לו במאומה עקב מחלוקות שונות שהיו ביניהם בעניין אחר. זו הייתה ההתחלה של מחלוקות שהתעוררו מחדש בינו לבין אשתו, אם משום שהיו בה אי־אלו פגמים, ואם משום ששבו והתווכחו ביניהם. הגיע הדבר לכדי כך שנפרדו. היא גרה בבית אביה, והוא וילדיהם
1499 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1895
גרו בבית נפרד. ניתן להבין אילו ימים קשים עברו על השניים, ועד היום הזה, כשנכתבים דברים אלה, הם עדיין לא הגיעו להסכמה ביניהם אחרי שהתדיינו בבית משפט כמה פעמים. היא דורשת גט עם כל זכויותיה, אך הסנ' נֵסימָצֶ'ה לא רוצה להיענות לה, ולכן עדיין סובלים השניים.
לגבי הבֵּזיסטֵן שהיה בבעלות שניהם, בשנה הזו כתבו להם שעליהם להרוס אותו. כידוע, ניתן להם זמן מסוים לעשות זאת, ואם לא – מועצת העיר תהרוס אותו ותגבה מהם פי שניים או פי שלושה מההוצאות, ואם גם אז לא ישלמו – עד מהרה תימכר הקרקע כדי לכסות את הוצאות העירייה, שכן כבר היו קונים רבים. הם גם היו חייבים לבנות אותו מחדש. שותפיהם, בניו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, נפגשו כדי לבחון דרך להשאיר בידיהם את הנכס עוד זמן מה, משום שכזכור דמי השכירות עלו משנה לשנה. אולם הם [הבעלים] אף פעם לא הסכימו ביניהם; אלו האחרונים [בניו של דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה] חששו שמא [מוֹשוֹנָצֶ'ה ובְּכוֹרָצֶ'ה] יוליכו אותם שולל, וגמרו אומר שלא ייתנו שירמו אותם. וכך הגיע הדבר לכדי סכסוכים ומריבות – והמצב נותר כך. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא יכול היה לשאת את ההתנכלויות של אחייניו, ובראשם בעיקר סנ' לאון שהיה נוהג לצעוק; לכן נסע בעצמו לסופיה לבחון דרך להפריד את חלקו מהם, כדי שכל אחד יעסוק בחלקו לבדו, שכן בהיותם יחד לא יכלו להגיע להסכמה. הוא גם חשב לבנות במגרש רק לעצמו. אך לשם כך
1500 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1895
נדרש מהנדס שיחלק את הנכס ביניהם, ודבר זה לא עלה בידם בתחילה, כי כולם חששו מרמאות הדדית. באותו זמן מצאו פועלים שיהרסו את המבנה – שהיה מבנה חזק מאוד – וכשיהפוך למגרש ריק יהיה קל יותר לחלקו. כך עשו, ובשעה שדנו על עניינים אלה נשמעו צעקות לרוב. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה התבייש, אך סנ' לאון – 'חכם גדול' כביכול, ובעצם עם הארץ הידוע בבורותו – רק צעק.[6] משסיימו להרוס אותו, שבו לסמוקוב.
בניו היו בסמוקוב והמשיכו בחייהם לרוב בלי עיסוקים חדשים, כיוון שאף בבית התגלו כמה מחלוקות משפחתיות. לנוכח זאת סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ביקש לעזוב את הבית, אבל בשנה הזו לא עשו זאת, והוא חיפש בית כדי לצאת אליו.
לא הספיקו חילוקי הדעות שהיו ביניהם, והנה באה גם בּוּ' בּוּליסוּצָ'ה אצל גיסה להתלונן על בְּנהּ, הסנ' לאון, על כך שהוא רוצה לנשל את כל האחים האחרים מנכסיהם ולהשתלט על הכול. וביקשה שידאג גם הוא לאחייניו, מה שהיה קשה מאוד כיוון שההתנהגות של סנ' לאון הייתה אכזרית מאוד. סנ' יומטוב, בהיותו חלש מאוד, היה בוכה כי לא היה מי שיפעל עבורו בקשר לחלוקה [של רכוש האב] מול סנ' לאון. גיסיו מסופיה רצו גם כן להתערב, אך הוא [לאון] השפילם והציק להם עד שנאלצו להסכים לסכום כסף זעום [במקור: להסכים לפרוסת לחם]; זאת על מנת שסנ' יומטוב יֵצֵא [מהשותפות],
1501 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1895
מכיוון שנעשה חולה. אנו רואים זאת גם היום, כאשר כל הנכסים של האחים והאחיות כולם בשליטת סנ' לאון, וכולם רואים שהוא תמיד רב עם כל האחים וסבור שכל הצדק עימו.[7]
בשנת 5656 [1896] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בנו הגדול, בעקבות מחלוקות שונות שנתגלו ביניהם וגם בין הנשים, הגיע לידי פירוד הבית. הוא יצא מהבית ועבר לגור בשני חדרים ששכר אצל סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה[אח המחבר] בדמי שכירות נמוכים. מלבד זאת הוא לקח מהבית כמה רהיטים וחפצים לצרכיו. כיוון שאלה לא הספיקו לו, הוא קנה את החסר, ואת ההוצאות הכספיות משך מהמשרד, בין אם על חשבונו ובין אם על חשבון אביו. פעמים אחדות, כאשר הוציא סכום גדול יותר, הוא משך אותו כך שישולם על ידי אחיו הקטן. היו זמנים שבהם התלוננו על כך שהוא מבזבז יותר מדַי, אך הוא לא שמע להם וקנה הכול כרצונו. כל קרוביו המבוגרים היו תמיד באים לבקרו, וגם הוא היה הולך אליהם. הוא עשה זאת מפעם לפעם אם כדי לשכוח ואם משום שנהנה מכך. לילות רבים היה בא הביתה שיכור מן השתייה והבילויים עם חבריו לשתייה. זה נמשך זמן רב ופעמים רבות חלה מכך, מה שגרם להגברת המריבות ביניהם. אולם ריבים אלה התרחשו רק ביניהם ולא יצאו
1502 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1896
החוצה [במקור לשוק]. בבית הזה שבו התגורר גרתי גם אנוכי, ובמועדים ובשבתות אכלנו כולנו בחדר אחד, כל אחד בשולחן נפרד משלו. כך עשינו גם ברבים מערבי השבוע, כשהתכנסנו כדי לבלות יחד. לבית היה סלון גדול מאוד ולא הייתה בו הפרדה, ומשני צדדיו היו חדרים רבים. ובכולם גרו אנשים מבני המשפחה. לילה אחד באה בּוּ' אָמָדוּצָ'ה,[8] סנ' אימו, לישון אצל בְּנהּ, וראתה שבערב נכנסים ויוצאים מכל החדרים, שהיו כולם מלאים, וכל אחד הולך לחדרו עם הנר שלו. היא ישבה באחד ההָאיָיטים שבסלון שהיה בקדמת האולם הארוך, הייתה שמֵחה, ואמרה שמאוד נעם לה לראות את מה שנראה לה כאחד מהמלונות הגדולים שראתה בפריז: כל אחד הולך בניחותא לחדרו, והכול מאוד בהיר. ולא הייתה הולכת לישון כדי לראות עד הסוף, וכאשר כבה הכול הייתה פורשת גם היא לחדרה. אחר כך תמיד סיפרה שנהנתה ושמחה עד מאוד.
כפי שנכתב עוד קודם, הבֵּזיסטֵן כבר נהרס ואף נוקה. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שרצה לבנות בו, היה צריך שהם ייפרדו, כיוון שלא רצה עוד להישאר בשותפות. הם כבר עשו ניסיון אחד להסדיר זאת באמצעות מהנדס, אך הדבר לא הספיק, ולכן קראו למהנדס שני. למרות שהמהנדס הפריד ביניהם, בניו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לא היו מרוצים מכך, והתעוררו ביניהם מחדש מחלוקות וסכסוכים. זה
1503 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1896
גרם להם לפנות לקונסוליה כדי שתסיר את חילוקי הדעות ביניהם, אך גם זה לווה בהצקות וצעקות. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבעת ששהו שניהם, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה וסנ' לאון, באותו האתר שלהם בבֵּזיסטֵן, מרוב צעקות וכעסים שהיו ביניהם ללא כל צורך, סנ' לאון הרשה לעצמו להכות את דודו, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, במקלו עד כדי כך שהמקל נשבר על גבו. הדבר קרה כשאני הייתי עם יוחנן כאן בסופיה, ושהינו במלון עם סנ' לאון; ובערב, כאשר הגענו כולנו, הוא הראה לי את המקל שנשבר על גבו של הדוד. אני ביקשתי לנזוף בו על כך, אך הוא התרגז עליי. לאחר מכן ראיתי גם את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה והוא אמר לי: "ראית מה שעשה לי לאון?" ועל זאת הוא התלונן בקונסוליה. עם זאת הם הצליחו במהרה להגיע להסכמה, והם נפרדו כך שכל אחד מהם קיבל את מסמכיו [מסמכי הבעלות] בנפרד. אולם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה התבייש מאוד ונפגע מכך שהוא היכה אותו באמצע השוק.
אחרי שנפרדו והיות שהמגרש שנשאר לו היה עקום, הוא חיפש וקנה כמה פיסות קרקע כדי ליישרו. הוא שיקם את הקיים, ובתוך כך הוסיף ובנה עליו בית בן שתי קומות ובו חדרים רחבי־ידיים; ומתחת, בכל השטח, בנה חנויות, כפי שהיה בשטח שקנה. עלה בידו להקים גם שתי חנויות שפונות אל הרחוב. בכל זמן הבנייה הוא עצמו שהה בסופיה, והוציא על כך בהתחלה 40,000 פרנקים ומאוחר יותר על מנת לסיים את הבנייה הוציא עוד כסף, עד
1504 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1896
שהבנייה הושלמה כליל. את החנויות השכיר מחדש במחירים גבוהים יותר מבעבר, וכן גם את הבית. וכאשר היו להם כמה הוצאות משותפות כגון תעלות ביוב ואחרות, הם שילמו את הכול, אך תמיד תוך כדי מריבות.
בשנת 5657 [1897] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אירס ובאותה שנה אף חיתן את בִּתו מ' זָפירָה בפיליבֶּה עם סנ' ניסים ב' ישראל. הוא נתן לו 400 נפוליונים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודו, והם נסעו לפיליבֶּה כדי לערוך את החתונה. ובסמוקוב [לפני שנסעו] הם קיימו את כל המנהגים כפי שנהגו בכל החתונות. בהתחלה היא לא הייתה כה מאושרת בחייה, כיוון שחמותה הייתה אישה אכזרית מאוד שהציקה לה עד מאוד. בעלה היה חלש אף יותר, כך שלא היה לו מה לעשות למענה. מאוחר יותר היא נעשתה רגועה מעט יותר, אם מפני שהתרגלה לחיים האלה ואם מפני שהדברים השתנו. לבעלה יש פרנסה ממוצעת. היא ילדה לו בנים ובנות, ובכל שנתיים או שלוש שנים היא שבה לבקר את הוריה, והם עזרו לה מכל הבחינות. בכל פעם שילדה, באה סנ' אימה ללידה, ושהתה אצלה זמן רב עד שהתחזקה והבריאה.
סנ' נֵסימָצֶ'ה, כידוע, גר בקונס', ולא עלה בידו להצליח בעסקים שעשה שם. הוא מצא לו כשותף אדם בשם בנשימול, סוכן
1505 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1897
של כמה חברות ביטוח – הן ביטוח חיים והן ביטוח אש, והם הצליחו לפתוח סוכנויות של החברות האלה גם בסופיה. היה עליהם להעמיד סכום מסוים כהון התחלתי, והם הסכימו ביניהם שסנ' נֵסימָצֶ'ה ישלם מכיסו וגם ייתן לו מקדמה לצורכי כלכלתו, כיוון שלסנ' בנשימול לא היה כסף. בהתאם לכך, אחרי שארגנו היטב את העסק בקונס', הגיעו שניהם לסופיה וסידרו את משרדם באחת הקומות של הבֵּזיסטֵן, כך שגם סנ' נֵסימָצֶ'ה גר עם משפחתו בבֵּזיסטֵן. את הקומה הנוספת השכירו. בהתחלה הם עשו עסקים טובים, ושניהם היו מרוצים עד מאוד. מכיוון שכך הגדילו מאוד את הוצאותיהם, במיוחד הסנ' בנשימול שהיה בזבזן גדול. מאוחר יותר לא עלה בידם לנהל את העסק כראוי, וכמה מלקוחותיהם לא היו מרוצים. וכך קרה שקהל הלקוחות הלך ופחת, וההוצאות הלכו וגדלו. אז עלה בידו של הסנ' בנשימול להעביר לחשבונו סכום של 6,000–7,000 פרנקים, ומבלי להודיע עזב את סופיה. סנ' נֵסימָצֶ'ה שהיה האחראי נאלץ לשלם את הסכום הזה. אף שאיתר את סנ' בנשימול, הוא [האחרון] לא היה מסוגל להשיב לו מאומה כיוון שלא היה בידו מאומה, ולפיכך נטש גם הוא את העסק הזה. ובאשר לסכום של 16,000 פרנקים שנתן לאביו [מושונצ'ה] כפי שכתבתי קודם, הוא ביקש לקבלם חזרה ממנו. אולם היות שהיה לאביו צורך בו לבניית הבֵּזיסטֵן הוא אמר לו שהוא הוציא את הכסף, ושהוא עוד יסדיר זאת באיזו דרך: בין אם בכך שירשום על שמו של בנו
1506 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1897
חלק מן הבֵּזיסטֵן או אולי אף את כולו, ובמקביל את כל הצ'יפליק שהייתה בבעלותו בבָּאנָה, הוא עשוי להעביר על שם אחיו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. ובכך לא יוכלו עוד לדרוש מאומה מהירושה, ואת יתר רכושו ייתכן שייתן לסנ' צֵ'לֵבּי [יהודה] בנו הקטן. אולם הם לא עשו זאת, והעניין נשאר להסדרה למועד מאוחר יותר. וכך הכול היה על שמו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, והכול התנהל על פי הוראותיו.
מכיוון שסנ' נֵסימָצֶ'ה גר אז בסופיה, רצה גם סנ' צֵ'לֵבּי [יהודה, אחיו הנכה] לנסוע לסופיה כדי לחפש עבודה כלבלר באיזה בנק או בית מסחר. הוא עשה זאת, ובתחילה ישב במשרד של אחיו סנ' נֵסימָצֶ'ה, שגם שילם לו שכר קטן. אולם מקום אחר לא מצא, כיוון שהיה צריך להיות בעבודתו יום שלם, אך בריאותו לא אפשרה לו זאת. לפיכך נשאר עם אחיו.
הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהיה לבד בסמוקוב, הלך לרוב לצ'יפליק של בָּאנָה, והביא לשם גם את אשתו וילדיו. הוא שהה שם בקיץ, בעיקר כי היה לו במה להעסיק את עצמו: הוא דאג לעובדים והתעסק עם טחנות הקמח. הוא אף ייסד קהילה בבָּאנָה בכך שסידר שכל אחד ישלם סכומי מס קטנים, שיממנו את פרנסת החזן, שהיה גם שוחט ומלמד, וכן את המקום שבו התפללו.
לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שהיה לבדו בבית [בסמוקוב], היה קשה מאוד. בלילות הוא לא יָשַן כלל, ורק עם עלות השחר היה נרדם;
1507 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1897
ולכן היה קם קרוב לצוהריים. ימים רבים לא יצא העירה ואף לא פתח את משרדו. רק כשהיה צריך משהו היה יוצא. הוא שהה לרוב בבית.
בשנת 5658 [1898], כפי שנאמר, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה לגמרי לבדו בבית, כי שלושת הבנים היו רחוקים ממנו. אומנם הוצאותיו של הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא היו גדולות מאוד, אך למרות זאת לחצו עליו שישוב הביתה ויגור עם אביו. והוא, כדי שלא לסרב, אסף את חפציו ושב לבית אביו, וכך היה האב נינוח יותר. גם הנשים שבבית העבירו את ימיהן בטוב, וילדיהם היו כבר בוגרים ורגועים יותר. מפעם לפעם היה [בְּכוֹרָצֶ'ה] נוסע לבקר את אֶחיו בסופיה, ואז היה מטפל גם בגביית דמי השכירות מהחנויות שבבֵּזיסטֵן, כיוון שהיו כמה מהם שלא שילמו באופן קבוע.
בזמן הזה ביקשו לארס את בִּתם הקטנה לורֵטָה, כי כבר ביקשו את ידה כמה חתנים, שכן הייתה יפה מאוד. הם מצאו שמוטב לארס אותה לסנ' ניסים בכר מפָּזָרג'יק, שבני משפחתו היו סוחרים טובים ועשירים מאוד. סנ' אימה שמחה עד מאוד. הם ערכו את האירוסין בפאר והדר, והחתן
1508 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1898
היה בא לסמוקוב אחת לשבועיים־שלושה ונשאר שם שבועות אחדים. הוא היה איש שיחה ובָּליין, ואת זאת אהבו מאוד כל בני הבית.
באשר לשני האחים, הסנ' נֵסימָצֶ'ה וצֵ'לֵבּי [יהודה] שגרו בסופיה – כפי שכבר כתבתי, השותף שהיה לסנ' נֵסימָצֶ'ה – סנ' בֶּנְשִׁימוֹל – נמלט מסופיה וגנב ממנו גם סכום כסף. כדי לחפש אחריו היה עליו לעזוב את העסק ולבוא לסמוקוב, וכך היה שסגר את הבית בסופיה וגם את משרדו. מששב לסמוקוב חזר איתו גם סנ' צֵ'לֵבּי [יהודה], וכך חזרו כולם לגור בבית כבראשונה. אולם סנ' נֵסימָצֶ'ה היה טרוד מאוד, כי חוץ מזה שהיה חייב להשיב את סכום הכסף שגנב ממנו סנ' בנשימול, הוא נותר כתוצאה מכך ללא עבודה. אולם סנ' אביו ניחם אותו ויעץ לו שלא יתעצב, שכן גם הוא – האב – לקח זאת מאוד ללב והיה מוטרד מכך מאוד. וכפי שידוע לנו, היה נֵסימָצֶ'ה אדם שלא הראה כלפי חוץ מה שעובר עליו; וכאשר היו לו קשיים – היה בולע אותם לבדו ואינו מגלה דבר. הוא שהה בבית והעסיק את עצמו בלימוד בספרי הקודש שלו ובקריאת העיתונים ששלח לו הסנ' נָעימָצֶ'ה, ושאותם קיבל באופן סדיר בכל משלוח דואר. הם גם התכתבו באופן קבוע, וכתבו זה לזה כל מה שעובר עליהם. לעיתים הוא [נֵסימָצֶ'ה] העביר לסנ' נָעימָצֶ'ה מעט כסף כאשר האחרון לא הצליח למצוא את פרנסתו בקונס', כיוון שגם לו [לנָעימָצֶ'ה] היו די הרבה הוצאות הן עבור עצמו והן
1509 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1898
לתמיכה בבנו סנ' פֵריד, שהיה צעיר ומעט תמים. אביו רצה שיתקדם ושלא יתבייש בין הבחורים האחרים, ולפיכך נתן לו כל מה שרצה. אף שכבר ידע שהדבר אינו מועיל לבנו, הוא המשיך כך, עד שיתפכח מעצמו.
לסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה תמיד היו תרעומות על אחיו משום שלא עשה את רצונו. בזמן הזה הבית שבו גר – בין אם משום שהיסודות נחלשו במשך השנים, ובין משום שהמים שהיו עוברים אל חדרי הרחצה זרמו ללא הפסקה – התעוות והיה בסכנת קריסה. הוא נאלץ להוציא סכום של כ-2,000 עד 3,000 פרנקים, וכיוון שהיה דחוק בהוצאותיו הכספיות התלונן בפניו שבזמן בניית הבית לא דאגו גם לכך. אולם הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא אמר לו דבר, ורק כשבאו לבקר זה את זה היו כאילו כעוסים.
מכך אנו רואים איזה מין חיים עברו עליהם. וזאת למה? יש לומר כי הם לא היו עסוקים בשום עסק, ולא היה להם במה להעסיק את מחשבתם. רוצה לומר שהאדם נולד לא כדי לשבת בחיבוק ידיים, גם אם יש לו פרנסה טובה; שכן מכך נגרמות מחלות ונוצרות מחלוקות בקרב המשפחה. אולם מדוע, בסופו של דבר, הם לא חיפשו להעסיק את עצמם במשהו? צריך לומר שהאדם שהורגל לעסקים גדולים אינו מוכן להשפיל את עצמו לעבוד בדברים קטנים, והוא מחשיב אותם כשטויות. למה שיעסקו בכך? וכשכבר הגיע מצב שלא היה
1510 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1898
עוד מה לעשות… ואין לומר עליהם שהיו אנשים חסרי דעת; ייתכן שלא הייתה הבנה בין האב לבניו או לאחיו, ומכיוון שהיו סבלניים מאוד, הם הניחו לדברים לעבור. וכך הדבר שאפילו כיום אחדים מהם עדיין הולכים לפי הדעה הזו [שלא לעשות עסקים קטנים]. ומאחר שכולם כה אינטליגנטים, הם מוצאים את מחייתם בכך שהם מועסקים כשכירים בלבד, אלא שבדבר זה הם רק זורעים לעתיד את המשכיות המצב הזה, מבלי שיוכלו להשיג את התקדמות המשפחה.
בשנת 5659 [1899] השיאו את בתם מ' לורֵטָה, שכידוע לנו הייתה מאורסת בפָּזָרג'יק. ולפי המנהג באו המחותנים והם ערכו את החתונה כמו כל שאר החתונות – בשמחה גדולה, ושני הצדדים היו מרוצים מאוד. הכלה הייתה מחונכת ומלומדת, יפה מאוד, והביאה עמה אָשוּגָר וקוֹנטָדוֹ מספיקים. הם חיו חיים טובים ומאושרים, והיא הייתה אהובה מאוד על כל בני הבית. היא ילדה בת אחת, וכאשר ילדה את ילדתה השנייה הייתה זו לידה קשה מאוד, ורחמה צנח. למרות שהרופאים השיבו אותו למקומו, הכול היה ללא הואיל, והיא נפטרה. צער גדול בא על כולם, אבל הילדה שטופלה היטב שרדה. בעלה לא התחתן זמן רב כדי לטפל בילדה. הם קרובים מאוד, וניכרת ביניהם אהבה גדולה.
סנ' נֵסימָצֶ'ה, שהיה עדיין ללא שום עיסוק,
1511 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1899
נסע שוב לקונס' כדי להשיג עבודה; הוא פחד שאף אם יישאר לו מעט כסף, הוא עלול לאבד גם אותו. הוא פנה לדודו הסנ' נָעימָצֶ'ה כדי לבקש ממנו שידבר עם סנ' שנוּר, שכבר היה חתנו [של נעימצ'ה], שייקח אותו כעובד, כדי שיסתובב בשוק ויציע סחורות של המפעלים הרבים שסנ' שנוּר היה סוכנם. אולם סנ' נָעימָצֶ'ה גער בו על כך שלא רצה לשמוע בקולו כאשר אמר לו שלא ייעשה שותף עם בנשימול, שהרי הכּירוֹ מלפנים שהיה רמאי. נוסף לכך סנ' נָעימָצֶ'ה חשש מאוד מסנ' שנוּר, כיוון שהיה אדם קשה ורגזן מאוד, שכמעט לא נתן לדבר איתו. אולם, כדרכו של סנ' נָעימָצֶ'ה, אמר לאחיינו שיחפש הזדמנות בה ימצא את סנ' שנוּר במצב רוח טוב; כי טבעו של סנ' נָעימָצֶ'ה היה שכאשר מישהו הטיל עליו לעשות לו טובה, היה עוזב את כל ענייניו כדי לעשות טובות. וכך קרה שהוא מצא במהירות הזדמנות לדבר איתו [עם שנוּר], והביא לכך שקיבל אותו [את סנ' נֵסימָצֶ'ה לעבודה] בתשלום של עשר לירות לחודש. אחרי ששהה לבדו זמן מה, בעוד אשתו מסתובבת בין סמוקוב לסופיה, כתב לה שתמכור חלק מהרהיטים ואת היתר תארוז, והכסף שתקבל מהמכירה ישמש אותה להוצאות הנסיעה. והיא, שרצתה בזאת, באה לסופיה, שם נמצאו רהיטיה. היא מכרה את רוב הרהיטים יקרי הערך מביניהם, שערכם היה כ־2,000–2,500 פרנקים, במחיר של עשרים נָפּוֹליוֹנים,[9] וללא דיחוי יצאה בדרכה לקונס' אל
1512 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1899
בעלה. כאשר נודע לו מה עשתה, היה עצוב מאוד, אך הדבר לא הועיל לו. היו לו מעט רהיטים מקודם, ועם החדשים שקנה הם סידרו מחדש את הבית. הם התפרנסו מן השכר שקיבל מסנ' שנוּר, שמאוחר יותר העלה לו את שכרו.
מ' רגינוּצָ'ה, שהתגרשה עוד קודם לכן, התגוררה בבית אביה עם בְּנהּ שמעון,[10] – דבר שהיה עבור סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מעמסה גדולה, בייחוד בגלל שמעון; שכן סנ' לאון התחייב בכל זאת לתת לו לפחות 150 פרנקים לשנה ללבושו, ואילו למזונם – הם היו ניזונים בבית הסב, אף שהוא [הסבא] לא היה מחויב בכך. אולם, כדי שלא תישאר בִּתו מ' רגינוּצָ'ה לבדה, הוא החזיק אותה בביתו, אך זה היה עם 'אלפי צרות' שהבן גרם להם. באותם ימים החליפו את שמו של מר לאון ל'מר פאבוֹן',[11] – כך כינו את מר ליאון במשך זמן רב; זאת במיוחד מאז שהציק רבות לסנ' יומטוב עד שגזל את רכושו בתמורה לזוטות, כדברי גיסיו וחמותו של סנ' לאון, הלא היא בּוּ' רֵיינוּ, שהיא גם דודתו של סנ' לאון. לאחר מכן החל לרדוף גם את אחיו הבכור עד שגרם גם לו לברוח. ומזה עשרים שנה שהוא נמצא במרסיי ומשמש כמלצר בבתי קפה ובמלונות, וכך – בזה אחר זה – גם כל שאר האחים; עד שהסנ' לוסיין נאלץ להמיר את דתו לנצרות כדי שיוכל להיפטר ממנו. וכן סנ' ז'אק השוהה באמריקה – סוף דבר, כולם נמלטו מפני לאון[12] זה, והוא [לאון] מעל כולם. אין אנו יודעים את האמת, אך מנקודת־מבט חיצונית
1513 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1899
נראה שסנ' לאון הוא השולט בכול. כל שאר האחים – ואף אמם – רחוקים ממנו, ועם כולם הוא רב עד כדי כך שאינם נפגשים עימו ואף לא רוצים לשמוע את שמו. יש לומר שהדבר נובע מבורותו ]במקור מעברית,ame aresud 'עַם־האָרציּוּתו'] הגדולה, אלא שיש לו את המומחיות הזאת לעומת האחרים, שלמדו באוניברסיטאות הגדולות אך לא יכלו להתמודד אתו. לא נוח לי להביא בביוגרפיה עניין כזה על בן למשפחת אריה; אך מכיוון שזהו טבעוֹ, עליי לכתוב זאת כדי שידעו כיצד לנהוג במקרים מעין אלה.
בשנת 5661-5660 [1901-1900] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה הפסיק לחלוטין לצאת לשוק. הוא שהה לרוב בבית, מעסיק עצמו בגינה ובחצר כדי שתהיינה נקיות מאוד. הוא אהב לקבל אורחים, העניק להם כיבודים רבים ולא היה אכפת לו להוציא כסף כדי לסדר יפה את הבית ואת החצר. בשנת 5640 [1880], כאשר נקבעו הגבולות בין בולגריה לבין רוֹמֵלְיָה המזרחית, פעלה ועדה מטעם כל המעצמות, ובין חבריה היה גם מר רוזֶה. הלה בא לסמוקוב והתארחו אצלו הוא ובן לווייתו, אדם בשם ברון _____. הוא הזמין עבורם כמה אנשים שהציגו הצגה בדיבורים 'חצי איטלקיים', וגרמו להם לצחוק גדול. זה היה להם לתענוג גדול, והם צחקו עד שנעתקה
1514
נשימתם. ההצגה עסקה בדרך שבה מפרזלים פרסות לסוסים, והכול נעשה בפעלולים: אנשים היכו בברזל וליבו את האש מעל גופם של המשתתפים, בתחבולות זריזות. מאז נשארה הידידות עם האדון הזה, ובכל שנה שלח להם כרטיסי ברכה לשנה החדשה. את החצר כולה, ככל שהייתה גדולה, הוא קישט במנורות קטנות צבעוניות. בחלקת הפרחים הגדולה ביותר שהייתה נטועה בגינת המבואה של שער הדישָרי אַבְלי, עיטרו כמה מהפרחים בְּעַלֵי זהב דקיקים, ועל האחרים שמו פנסים קטנים ובהם נרות דולקים, כדי שאורם ישתקף בעלי הזהב. זה היה יפה מאוד. הוא [מר רוזֶה] הודה לו רבות, ואמר לו שאינו ראוי לכיבודים גדולים כל כך. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אמר לו שהוא ראוי להרבה יותר מכך, אבל זה כל מה שאפשר לעשות בסמוקוב. אחר כך הוא הביא אותו לביקור אצל כמה מקרוביו, ולאחר מכן נסעו למנזר רילה דרך הרי רילה – דרך מסוכנת עד מאוד, כי הסוסים בקושי יכולים לעבור בין הסלעים הגדולים שבה. הוא רצה לעבור דווקא את המקום הזה כיוון שהיה אדם מאוד סקרן ורוכב סוסים מיומן, והיה מלוּוה בזַ'נדַרמים רבים ובמורי דרך. מאוחר יותר הוא [מר רוזֶה] שימש שנים רבות כחבר בבית הנבחרים של פריז. הוא היה ממשפחה רמת מעלה, אדם משכיל מאוד ונעים הליכות, הוא הכיר כמעט את כל השפות המדוברות באירופה. לאחר ששלח את האורח לדרכו העסיק עצמו במזרקות, בבריכות ובחממות שהיו לו לחורף – בהן השתעשע מבלי להשתעמם. לעת ערב עלה
1515 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1900
על הכרכרה ונסע לטייל בשדות שמסביב לעיר. כפי שכתבתי בכמה מקומות הוא אף עסק בענייני הקהילה, ובעיקר בענייני בית הספר. ובאשר אליו, צריך לומר שיש להעלות את זכרו במיוחד בקשר לבית הספר של סמוקוב, וזהו הזיכרון הגדול ביותר לַנצח: הוא לבדו דאג לפתוח את בית הספר, וכל עוד הוא חי – תמך בו. אומנם ההוצאות משולמות בחלקן על ידי אליאנס ובחלקן על ידי הקהילה, אך אין די באלה לממן את הכול. הוא זה שיודע לנהל ולהחזיק את בית הספר. הוא לא התרגז כאשר יצאו נגדו אלא רק צחק, אך לא זז מדעתו, ולכן בית הספר עדיין קיים. טבעו אציל. הוא לא התרגז בבית על שום דבר, וכאשר היו כמה חילוקי דעות בתוך המשפחה הוא לא רצה לשמוע. כל מה שאמר היה שיסתדרו ביניהם. כלפי עצמו נטה לחסכנות, אך כאשר באו לבקרו האנשים לא היה אכפת לו להוציא כסף. הוא אהב מאוד לשמוע שירה, כי גם ידע והכיר את כל המֶקָאמים הטורקים. לבושו היה נקי מאוד, אך בימי זקנתו לא מצא איך להעביר את ימיו. הוא תמיד היה במלוא כוחותיו והיה בריא מאוד. כאשר הרגיש מעט חלש, הכין את תרופותיו כשבישל מיני עשבים שהכיר ושתה אותם [את השיקוי]. הוא לא הרכיב משקפים כל חייו, וראייתו לא התקצרה. תמיד הלך זקוף. הוא אהב מאוד לאכול רק בשר צלוי, אכל הרבה מאוד ממתקים אך פירות לא אכל. את רוב פרקי
1516 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1900
הביוגרפיה הזאת היה זה הוא שסיפר לי, ולא התעייף מלספר לי במשך שעות שלמות. הוא ידע הרבה וזכר היטב, יען כי שמע אותם [את פרקי הביוגרפיה] מסנ' אביו [צֵ'לֵבּי יהודה].[13] בניו היו אלה שעסקו בכל עסקיהם, והוא לא שאל אותם מאומה ממה שעובר עליהם, כי לא מצא עניין בדבר. אולם כאשר סיפרו לו הקשיב להם.
1517
כאן מסתיים הפרק על סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה יהודה אריה ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [אליעזר] עד שנת 5660–5661 [1900–1901].