1934
מכאן ואילך מתחיל הפרק אודות
הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' [יצחק] אריה אחרי שעזב
בנו סנ' בנציון – משנת 5657 [1897] עד
שנת 5660–5661 [1900–1901].
1935 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה 1897
בשנת 5657 [1897] הסנ' בנציון לא בא עוד לחנות, אלא עזב ונסע לסופיה. מצד אחד הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה מודאג ומעט עצוב, אבל מצד שני הוא שמח על כך שבנו ידאג לעצמו, והוא [מוֹשוֹנָצֶ'ה] לא יצטרך עוד לשאת בנטל פרנסתו. אולם באותה שעה, כאשר עמד הבן לצאת לדרך, לא דאג הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לברר אם יש לבנו כסף לנסיעה. ובאותו הזמן היו ביניהם כמה מריבות שגרמו לו [לבנציון] לעזוב את סמוקוב, ומרוב שכעס אפילו לא ביקש מאביו שייתן לו את מה שהגיע לו מחלקו בחנות. והאב, שכעס אף הוא, העמיד פנים שאינו יודע דבר. וכך קרה שסנ' בנציון עזב ללא פרוטה וסבל ממצוקות גדולות מאוד, בלי שיכול היה לחשוף זאת בפני איש.
בעת הזו, כשעבד לבדו בחנות, פרצה לילה אחד שרֵפה, ומשהודיעו לו במהירות, עלה בידו להציל את מעט הסחורות שהיו לו, פקעות צמר ומעט מטילי ברזל, אך היות שהן [פקעות הצמר] נרטבו נגרם לו נזק של אלף פרנקים.
בשנת 5658 [1898] הוא המשיך באותו אופן לסחור בכמה מוצרים. הרווחים היו קטנים מאוד, כיוון שהמסחר שעשה היה גם כן מועט מאוד. הוא החל להביא מלח ים
1936 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה 1898
בקרונות רכבת, ולפעמים היה נוסע בעצמו לבּוּרגָס כדי לרוכשו. הכמות שמכר הייתה קרון אחד בחודש, והרווח לקרון היה בין ארבעים לחמישים פרנקים – זה היה רק בחודשי הקיץ. כך היה גם עם המוצרים האחרים. נראה שעשה זאת רק כדי להעסיק את עצמו, שלא ילך בָּטֵל.
ימים רבים הלך לחנות אביו, והיו מבלים שעות שלמות בשיחות על ענייני העולם. הוא היה בררן מאוד בענייני האוכל, ואהב לקנות מן הטוב ביותר. מכל מיני מאכלים היה קונה תמיד בכמויות גדולות, כדי שיהיה בבית שפע. הוא לא התעצל ללכת הביתה כמה פעמים אפילו בעבור הדבר הקטן ביותר. הוא אהב מאוד לדעת את חדשות העיר, כדי להיות בעניינים בכול. הוא גם אוהב שמכבדים אותו, ואוהב מאוד את אשתו ואת ילדיו. הוא סובל כמעט תמיד מכאב בבטנו, ונשמר עד מאוד באוכל. הוא ניזון בעיקר מבשר ומעט קוֹנדוּצ'וֹס, ואינו מרבה לאכול פירות; בכל שלוש־ארבע שעות תוקפת אותו מעין עווית של רעב, והוא צריך לאכול אפילו מעט לחם במלח, כי קיבתו 'פתוחה מאוד' [כלומר תאבונו מתעורר לעיתים קרובות]. לפיכך הוא צריך שתמיד יהיה איתו מזה [מעט לחם במלח].
בשנה הזו הוסדר הרחוב שבו הייתה לו החנות שקיבל מאביו כשנפרד ממנו. היות שהחנות נכללה כולה בתוואי הרחוב, נתנו לו במקומה מגרש אחר בשוק הקצבים הישן, ועל השטח העודף שנתנו לו שילם למועצת העיר 360 פרנקים. במגרש
1937 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה 1898
החדש הזה בנה והקים חנות גדולה בעלת שני אגפים: האחד שימש לו כלשכה והאחר כמחסן לסחורות. זה עלה לו כמאה נָפּוֹליוֹנים. באותו הזמן יושרו והוסדרו מחדש הרחובות שבהם שכנו בתיהם, ומן הבית שבו גר הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לקחו לו מחצית חדר. מסיבה זו היה צריך להוסיף חדר נוסף שבנייתו עלתה 75 נָפּוֹליוֹנים; בהוצאה הזו התחלק עם אביו חצי חצי, ובכך נעשה הבית גדול יותר.
בשנת 5659 [1899], מכיוון שהחנות החדשה הייתה הרבה יותר גדולה מאשר זו שהייתה לו קודם, ונוכח זאת שהקליינטים הלכו והתמעטו, הוא הביא הרבה יותר סוגי סחורות למכירה. נראָה לו שכך ירחיב את העסקים, אך ההפך מכך קרה, ומִדֵי יום העסק הלך והצטמצם. הוא התחיל להסתובב בעצמו בחנויות המכולת, כדי להציע לחנוונים מסחורותיו. אולם, כבר היו מתחרים שהתרוצצו ומכרו את אותן סחורות הרבה יותר בזול מאשר יכול היה למכור הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. הוא היה סבלני ועשה חשבון שלמתחרים שלו לא משתלם למכור במחירים שבהם מכרו. אולם החישוב [הנכון] היה שלמתחרים הללו זה השתלם, כי הוצאותיהם היו עשרה פרנקים לשבוע, בזמן
1938 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה 1899
שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נזקק לפחות לשמונים פרנקים לשבוע, כי חי ברווחה. יותר מכך, המתחרים הללו נשאו בעצמם את שק המלח של מאה קילוגרם, והובילוהו אל הלקוח כדי לחסוך דמי הובלה – דבר שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא יכול היה לעשות. זאת ועוד, בסמוקוב באופן כללי כבר לא קנו ממשפחת אריה שום סחורה שהיא, כדי שלא יזכו בשום רווח, ומלבד זאת השפילו אותם והתעמרו בהם. לפיכך, משפחת אריה לא יכלה עוד לחיות בסמוקוב.
בַּבַּית נהגו כמו קודם ללא כל שינוי. באותה העת בנו סנ' בנציון שהה בפיליבֶּה, והוא נסע לשם לבקרו וכדי להתייעץ עימו, כי הוא רצה לשלוח את שני בניו הקטנים, עזרא וגבריאל, לבית ספר בפיליבֶּה, כפי שייכתב בהמשך בעניין כוונתו זו.
בשנת 5660–5661 [1900–1901] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה הביא לפיליבֶּה את שני בניו עזרא וגבריאל. הוא הכניס את עזרא לכיתה הרביעית בגימנסיה בפיליבֶּה, במטרה שימשיך עד הכיתה השביעית [סיום התיכון]; אולם, הוא לא עשה זאת כי בקושי יכול היה להחזיקו עד הכיתה החמישית. את גבריאל הכניס לבית הספר של אליאנס בפיליבֶּה, כדי שילמד טוב יותר צרפתית ובו בזמן שישקיע מאמץ רב יותר בלשון הקודש [עברית מקראית ולימודי קודש]. כפי
1939 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה 1900
שכתבתי קודם, מטרתו הייתה לשולחו מפיליבֶּה לבית הספר של כל ישראל חברים [אליאנס] בפריז, שם יוחזק על חשבון אליאנס. גם בכך לא הצליח, ואת הסיבה לכך כתבתי קודם. הם שהו בבֵית אחיהם הסנ' בנציון. הוסכם ביניהם שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ישלם לסנ' בנציון ארבעים פרנקים לחודש לכלכלתם, ומלבד זאת יעזור לו גם בדמי השכירות של הבית. אחרי שארגן אותם שב לסמוקוב. הוא התחיל להיווכח שהעסק של החנות לא מתנהל כשורה כלל וכלל, ומִדֵי יום העסקים הלכו והתמעטו, עד שהגיע לכך שבמשך כמה ימים לא מכר אפילו בפרנק. וכך, לא הביא עוד סחורות חדשות, אלא ביקש לצמצם אותן [את המלאי] בהדרגה, ומסיבה זו התחיל גם לחסוך מעט בהוצאות הבית. כמו כן הלך אצל אביו והתלונן על כך שהעסקים אינם כשורה ושההוצאות גדלו מאוד, וביקש ממנו שיעזור לו בסכום כסף כלשהו. תמיד אמר לו [לאביו] שהמשפחה גדלה מאוד, ושאינו מסוגל לכלכלה מפאת ההוצאות, שכבר נעשה זקן, ושאין לו כוח להתרוצץ כל הזמן. אביו, כדי שלא לסרב לו, אף שלא מצא ממש בטענותיו, היה נותן לו תמיד מתנות בכסף ובדברים אחרים. הוא התנהג בין הבריות באבירות, ולא הראה מאומה מהאמור לעיל, ולכן כולם החזיקו אותו כעשיר מאוד.
1940 ביוגרפיה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה 1900
הייתה לו תמיכה ראויה מאת הסנ' אביו. בפרוס שנת 5661 הוא הגיע לחנותו לעיתים רחוקות מאוד, ובמשך ימים רבים פתח אותה רק בצוהריים או שלא פתח אותה כלל; הוא מכר את הסחורה שנותרה במחירים זולים מאוד, כדי להיפטר ממנה לגמרי. לבסוף, כאשר נותרה לו סחורה בשווי של כאלפיים פרנקים, מכר אותה באשראי לזמנים ארוכים יותר. הוא סגר את החנות לגמרי, וגבה את החוב במועדי הפירעון. חלף זמן מה, וכשכבר נמאס לו להיות בטל, פתח שוב את החנות. כתחביב הוא החליט ללמוד סנדלרות, ולקח מומחה שילַמדוֹ את יסודות המקצוע. הוא קנה את הכלים הדרושים, התקין לו סינר של סנדלרים, מושב נמוך ומֶזִיקָה [שולחן קטן, עגול, חד רגל], ועבד בכך כל היום. בהתחלה הכין לַפּצֵניקוֹס קטנות לילדים, וניתן להבחין שהיו האחת קטנה והשנייה גדולה – שתיהן לאותה הרגל. ומאוחר יותר הכין גם נעליים, ובהן סָפָּטוֹס לעצמו ולאשתו. הוא עבד בחשק רב ובתשומת לב. הוא אמר שהן עלו לו בזול מאוד, ונראה לו שילמד את המקצוע.
בנו סנ' בנציון היה בזמן הזה בגורפו [קורפו] כיוון שחלה בשחפת, והוא [מוֹשוֹנָצֶ'ה] היה עצוב מכך שבקושי קיבל מכתב מדֵי 15 ימים. מאוחר יותר, כאשר כבר חזר, הם נרגעו. סנ' בנציון לא הפנה אליו שום טרוניה, והם ישבו להעביר את הזמן בחנות של האב.
1941
כאן הסתיים פרק הביוגרפיה
של סנ' משה י' אריה עד שנת 5661
[1901].