437 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1885
החתן והכלה ואת כל המתנות שנשלחו לחתן מצד הכלה. הוא שלח אותם ארוזים היטב לקרוב משפחתו בסמוקוב, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה קוּיוּמג'י, באומרו שאת החבילה שיקבל לא יפתח כי היא שייכת למחותנו סנ' רפאל; [והוסיף] שאם בתוך שבוע או שבועיים סנ' רפאל לא ייתן [מועד] לחתונה, הרי שהוא ימסור לו את החבילה, ובאותו אופן יקבל ממנו את כל ההתכתבויות ואת כל המתנות שנשלחו אליו: "מה ששלךָ שלךָ, ומה ששלי שלי". סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה קרא לסנ' רפאל והקריא לו את המכתב שקיבל, כך שניתן להבין את מידת הלחץ בה נמצא סנ' רפאל ברגע שכזה. לא רק שלא היו לו עשרים לירות לקוֹנטָדוֹ, חסרו לו עוד פריטים רבים על מנת להשלים את האָשוּגָר. בנוסף [לא היה לו] כסף להובלת הכלה לסופיה, כי גם בזאת צריך היה [לשאת]. הוא השיב לו באומרו: "הבה נראה". וסנ' רפאל הלך ישר אצל בן דודו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בן חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ, וסיפר לו את הסיפור כולו ושיגיד לו מה עליו לעשות. ואחרי שניחם אותו אמר לו: "יש לנו זמן, בוא נראה מה נעשה". זה דיכא מאוד את סנ' רפאל, כך שלא ידע היכן להכות בראשו תחילה, ובלילות לא ישן. באותם הלילות שהיה מתהפך במיטה בלי לישון, העלה בדעתו רעיון תוך שהוא אומר לעצמו: "אני, יש לי קרובי משפחה רבים עשירים, ולאבי תמיד עזרו בכול, והנה כעת, כשאני במצוקה גדולה כזו – מדוע שלא אפנה אליהם?". זה הפך להחלטה חלוטה.
438 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1885
הוא חישב בתחילה את הסכום שיספיק לו לצורכי החתונה, ומצא שראשית כול הוא צריך עשרים לירות לקוֹנטָדוֹ, 15 לירות לפחות על מנת להשלים את האָשוּגָר ועוד 15 לירות לפחות למימון הוצאות הבאת הכלה ולהוצאותיהם האישיות – סך הכול חמישים לירות. ואחר כך התחיל להקצות לכל קרוב את הסכום שייתן, וכאשר חילק את הסכום מצא שכל האמור לעיל הסתכם בשישים לירות. ועל אף שהיו אלהnuliod de kamas [אפסים של מיטות],[1] הוא קם וכתב זאת על פתק. כאשר סיים היה שמֵח, נשכב במיטה וישן כל הלילה. מאוחר יותר הוא קם, לקח איתו את הרשימה, הלך אצל סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בן דודו ואמר לו: "מצאתי את האמצעים לערוך את החתונה, אבל אני מבקש ממך שלא תצחק כי זאת אעשה". ואחרי שסיפר לו את סיפור המעשה כולו ובהתאם לרשימה שערך, הלך אצל כל אחד מבני משפחתו, וביקש מהם את הסכום שציין. וכל אחד מהם מסר אותו לידיו, איש לא סירב, ובתוך שעתיים אסף את שישים הלירות. הוא לקח איתו את סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, והלכו היישר אצל הסנ' קויומדג'י. תחילה סָפרו לידיו את אותן עשרים הלירות עבור הקוֹנטָדוֹ, ורשמו לפניו את המועד שקבעו לעריכת החתונה. בינתיים סנ' רפאל הכין את כל הדרוש, ובין היתר השלים את האָשוּגָר ואת שאר הצרכים. הם ערכו את החתונה במועדה בלא להחסיר דבר, ומשני הצדדים כולם שמחו והיו שבעי רצון. וכך גם חיו שני הצדדים [החתן והכלה], באושר ובאהבה, הכי טוב שאפשר.
439 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1885
זוהי מדאם בּוּקָה שבעמוד 382 כתבתי מעט מתולדותיה. אחרי שהסתיימו אירועי החתונה שבו לבתיהם מרוצים מאוד, והמשיכו בענייניהם בבית.
מאחיו, מיסיה דוד, קיבל כל העת מכתבים וכך גם מבניו. הם יִידעו אותו שנכנסו לבית הספר, שמטפלים בהם היטב ושלא ידאג להם.
בשנת 5646 [1886] סנ' רפאל היה מובטל מעבודה. היה מדוכא מאוד, וגם התייסר לשאת בעול פרנסת המשפחה. וכך קרה שהיה תמיד חרד ומדוכא, והיה הולך ונחלש למשך זמן מה. כל העת תהה איך יוכל להשיג מעט כסף כדי שישאיר לאשתו לתקופה הראשונה לצורכי פרנסתה, כדי ללכת לירושלים אל אחיו ובניו. והנה נקרתה מלפניו ההזדמנות לכך: הצליח להשיג סכום של מאה גרושים, וללא דיחוי פעל לממש את החלטתו. הוא השאיר לאשתו תשעים גרושים, עשרה גרושים שמר לעצמו וקנה בהם זוג צָ'רָס. ובלי ליידע איש, אף לא את אשתו, יצא רגלי בדרכו לאיחטימָן.[2] בערב הגיע לאיחטימָן עייף מאוד. לא היה לו שום מטען, ואפילו לא לקח איתו אף צָ'מָשיר אחד להחלפה. ומכיוון שלא היה לו כסף לא יכול היה ללכת לשום מלון.
440 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1886
הוא התיישב על אבן אחת שמצא באחת הכיכרות של איחטימָן, ומלבד היותו עייף מראה פניו היה חריג. הוא גלגל לעצמו סיגריה ועישן אותה, שוקע שוב במחשבות. כעבור רגעים אחדים עבר שם חכם מרדכי ב. משה, שהיה אדם הגומל חסדים רבים. הוא היה גם יושב ראש הקהילה הקטנה של איחטימָן, והוא זה שדאג לכל העוברים והשבים הנצרכים, סידר אותם, נתן כסף לכלכלתם ושילח אותם לדרכם לערים השכנות; זאת תוך שהוא משלם להם את הוצאות הדרך וגם נותן להם תרומות כסף, ככל הניתן. בקיצור, יותר מכדי כל צורכם. וחכם מרדכי זיהה אותו כי היה גם הוא מסמוקוב, ובראותו אותו כך, במראהו החריג, שאלוֹ למה הוא ממתין, וסנ' רפאל סיפר לו את סיפורו. בלי לדבר הרבה הוא הובילו לביתו, נתן לו לאכול ולשתות, ניחם אותו בדיבורו המתוק ועיכב אותו בביתו כמה ימים. אחר כך שאל אותו להיכן הוא רוצה ללכת. הוא אמר לו שהוא רוצה ללכת לעת עתה לאדירנה, ואחר כך בדעתו ללכת לקונס' בדרכו לירושלים. חכם מרדכי אמר לו: "טוב", נתן לו אוכל לכמה ימים ומעט כסף, והוא יצא ברגל לאדירנה. בדרך מצא בני לוויה והצטרף אליהם, והמשיכו בדרכם. המסע נמשך 12 ימים עד שהגיעו לאדירנה. כמות האוכל וסכום הכסף שנתן לו חכם מרדכי הספיקו לו למסע כולו, אלא שכאשר הגיע לאדירנה נותר כמעט בלי כסף. אולם הוא לא היה כה מיואש כפי שהיה כשיצא
441 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1886
מסמוקוב. כשהוא חובש את הכיפה הבולגרית על ראשו התהלך בחוצות אדירנה, בין אם היה שקוע במחשבות עמוקות ובין אם לא היה לו כסף לקנות פֵז. באותם הימים הטורקים זעמו על הבולגרים, כיוון שהיה זה בסמוך להפסדם במלחמה. ובכל עת שהיו רואים מישהו עם כיפה בולגרית, לא רק היו מכים אותו, אלא גם היו מחשיבים אותו כמרגל, אך סנ' רפאל בתחילה לא נתקל בכך. וכך התהלך ארבעה–חמישה ימים, כל כולו במחשבה מאין יוכל להשיג סכום קטן של כסף שיספיק לו להמשך מסעו לקונס', בהתאם למטרתו לעשות את המסע ברגל. בקונס' כבר היה בטוח שקרובי משפחתו שם יעזרו לו וישלחוהו לירושלים אל אחיו ואל בניו – הללו היו סנ' נָעימָצֶ'ה וסנ' יוסף. משלא עלה בידו למצוא את הדרך [להשיג כסף], חשב לעצמו לעבוד באתרי הביצורים שהיו רבים. בעודו מחפש שמע באחת הכיכרות את צעקת הכרוז הקורא ומזמין אנשים ואומר שכל מי שרוצה לעבוד יבוא לקסרקטין הצבא באדירנה ויירשם כעובד. אלה היו נשלחים לקווי הביצורים שנבנו במרחק של כשעה מאדירנה,[3] והיו משלמים להם שישה גרושים כשכר יומי מלבד מזונם. הוא מצא זאת כמתאים מאוד עבורו, ובלי להתייעץ עם איש הלך הסנ' רפאל לקסרקטין
442 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1886
בעודו חובש את הכיפה הבולגרית על ראשו; המטרה הייתה להירשם כעובד, ולקבל את אותם שישה גרושים כשכר יומי. בהגיעו למחנה פגש במוּלָאזים[4] אחד, ופנה אליו בבקשה שיראה לו את המקום שאליו צריכים ללכת כדי להירשם כעובד. המוּלָאזים, שראהו עם הכיפה הבולגרית, שאל אותו בקול זועם: "היי אתה, מי אתה, מאין אתה?!" הוא ענה לו בנחת וללא פחד, ובלי שנתן דעתו לכך שהוא חובש כיפה, ענה לו שהוא יהודי מבולגריה. והמוּלָאזים לא נתן לו לדבר יותר. הוא עצר אותו ומסרו לידי מפקדו, באומרו שהבולגרי הזה חייב להיות מרגל שרוצה לעבוד בביצורים שלנו מתוך איזו מזימה, ואפשר שנשלח בידי הבולגרים. המפקד שמע זאת, ובראותו את סנ' רפאל ובלי שהפנה אליו שום שאלה, שם אותו בבית הסוהר. הוא ערך פרוטוקול לפיו הוא מרגל, וללא דיחוי שלח אותו למועצת המלחמה. ובמועצה חיש מהר כבר הרשיעוהו בדין כמרגל שיש להוציאו להורג בירי. ומכל הפעילות הזו הסנ' רפאל לא ידע דבר, אלא רק שהוא אסור ושמו אותו לבדו בתא. בלי לפחד ממאומה התאזר בסבלנות לשאת את המצוקות שעברו עליו. בתא בו היה כלוא היה חלון שהשקיף על הכיכר שהובילה אל הקסרקטינים. הוא ניצב ליד החלון הזה, מתבונן בעוברים ושבים וחושב מה עליו
443 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1886
לעשות. בין העוברים הבחין באחד לבוש היטב, שנכנס ויצא מן המחנה כמה פעמים, ולפי מראהו ראה שהיה יהודי. הוא גמר בדעתו להמתין לו שיֵצֵא ולבקש ממנו שידאג לו. חלפו רגעים אחדים והוא יצא. הוא קרא לו מחלון התא של בית הסוהר ופנה אליו בתחינה: "יהודי אני, ואם גם אתה הינך יהודי אני מפציר בך שתשמע כמה מילים שברצוני לומר לך". הסנ' האמור אמר לו שהוא יהודי, קרב אל החלון, ושאל אותו מה הוא רוצה לומר לו. וסנ' רפאל אמר לו שהוא בא לעבוד במחנה כי הוא חסר כל, שהוא מסמוקוב ושמו רפאל אריה, ובכניסתו למחנה שמו אותו בכלא ואין לו למי לפנות; [ואמר ש] הוא מבקש שידאג לו ושיחפש איך לשחרר אותו, ואת הכול סיפר לו בבכי. הסנ' ששמע אותו היה צֵ'לֵבּי יעקב פָּאפּוֹ, והוא אמר שלא יפחד בכלל ושהוא באמת יעשה ככל יכולתו כדי להצילו ולהוציאו ממאסר. הוא שאל אותו אם יש לו כסף, והוא נתן לו שלושה מֵג'ידיֵיס, ופנה ושב למחנה רק כדי ללמוד את הסיבה שבגינה כלאו אותו. כשעשה את הבירור הנדרש, מצא שהוא כבר נידון למוות כפי שנכתב לעיל. צֵ'לֵבּי יעקב נעצב עד מאוד, והתחיל להלך ממשרד למשרד כדי לעכב את גזר הדין עד שימציאו הסברים. מהר מאוד הוא הצליח בכך, כיוון שחשש שמא יבצעו את גזר הדין. הוא חזר לתא של סנ' רפאל כדי ליידע אותו
444 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1886
שהוא כבר נוקט בכל האמצעים על מנת לשחררו ושלא יפחד כלל; על אודות גזר הדין שנגזר עליו לא סיפר לו. ובלי לטפל עוד בשום עניין אחר, תיכף ומייד כתב מכתב לסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה בסמוקוב, שהיה ידידו ומוכר לו היטב, וסיפר לו את כל הסיפור. הוא ביקש שיענה לו מייד האם קיים בסמוקוב אדם כזה והאם נעדר מסמוקוב אותו האיש, כיוון שהוא יצטרך להוכיח זאת בלשכות שבהן יידרש להגן עליו. בו בזמן כתב לו שאם יהיה לו צורך בתשלום הוצאות מסוים, שיורו לו לשלם. מייד כשקיבל את המכתב סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה אסף אותנו, את כל קרובי המשפחה, והקריא לנו את המכתב שהדאיג אותנו עד מאוד. ביקשנו ממנו לענות לו מייד ולהפציר בו שיחפש אפשרות לשחררו בדרך שהוא מכיר. וכתבנו שהוא קרוב משפחה שלנו, וסכום הוצאות של עד חמישים-שישים לירות יהיה על חשבוננו. מייד כאשר קיבל את התשובה, הראה הסנ' פָּאפּוֹ את המכתב הזה במקומות הנדרשים, והצליח ללמד עליו זכות ולשחררו תמורת תשלום הוצאות של עשר לירות בלבד. עשר לירות נתן בידיו של סנ' רפאל. הוא עיכב אותו בביתו כמה ימים עד שחזר לעצמו, כיוון שנבעת עד מאוד כשנודע לו אודות גזר הדין שנגזר עליו. אחר כך רכש עבורו כרטיס לרכבת וגם דרכון, חבש לראשו פֵז ושלח אותו לקונס' יעדו.
אלו הם המבצרים[5] שבמלחמת בנות־הברית
445 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1886
הבלקניות נגד טורקיה בשנת 1913, הטילו עליהם מצור מאתיים אלף בולגרים וחמישים אלף סרבים למשך זמן ארוך של שישה חודשים. ולשוּקרי פאשה,[6] מפקד המבצרים הללו, היו שישים אלף חיילים טורקים ששמרו והגנו מול 250 אלף צרים. והוא סיפק את צורכי המזון של החיילים, כמו גם [את אלה] של תושבי אדירנה שמספרם היה 120 אלף לפחות. בנוסף היו עוד ארבעים אלף אנשים שברחו מסביבות אדירנה ושהו אז בתוך העיר אדירנה, כך שניתן להבין את המלָאים שהיו באותם המבצרים; זאת מלבד צורכי התחמושת למלחמה עבור כמות כזו של חיילים. הקרבות נמשכו ללא הפסקה והיו כה קשים, עד שבמהלכם אבדו קרוב ל־150 אלף נפשות משני הצדדים. לקראת הסוף לא יכול היה שוקרי פאשה להחזיק עוד מעמד כיוון שלא נשאר לו עוד מזון, וכך קרה שהוא נכנע בדרכי שלום. ונפלו בשבי שוקרי פאשה עם 950 קצינים ועשרים אלף חיילים שלא יכלו לברוח. הובילו לסופיה את הפאשה ואת הקצינים וכמה מהחיילים, ואת הנותרים חילקו בין ערי בולגריה. כולם טופלו כראוי, הוזנו והולבשו היטב. הם היו חופשיים לטייל בכל הרחובות במשך הלילות והימים, ומילאו את כל מנעמיהם הרבה יותר מבני העיר. הם קיבלו למגוריהם את בתי המלון הגדולים ביותר וכן תשלום של שבעה עד 11 פרנקים בכל יום לכלכלתם. לפאשה נתנו חמישים פרנקים ליום, ומלבד זאת עמד לפקודתו מול דלתו אוטומוביל; זאת בנוסף לשכרו,
446 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1886
למשרתיו הטורקים ולחיילים הבולגרים ששמרו עליו. הוא מצא אוזן קשבת אצל הנסיך בוריס ו[אצל] כל השרים, וכאשר שילחו אותם היה זה ברכבת מיוחדת ובכבוד גדול.
בשנת 5647 [1887] הסנ' רפאל הגיע לקונס', והעביר לאשתו מעט מן הכסף שהיה לו. הוא לא סיפר לה את כל מה שעבר עליו באדירנה ולפני כן. הוא לא סיפר לה כיוון שממילא הייתה מודאגת מאוד, כי לא ידעה היכן הוא שוהה וגם סבלה מקשיי פרנסה. עם הכסף היא קיבלה ממנו גם מכתב, ובו כתב לה שהוא עומד לצאת לירושלים. הוא ניחם אותה שבתוך זמן קצר יביא גם אותה [לשם], ושתהיה לה סבלנות לעבור את הזמנים הקשים. כפי שאפשר להבין, איזו סבלנות נדרשה מהם עם כל כך הרבה ילדים.
הוא התהלך ימים אחדים בקונס', ובתחילה לא עלה בידו למצוא את קרובי משפחתו – הסנ' נָעימָצֶ'ה והסנ' יוסף, וכבר היה חסר לו כסף. והנה, ראשית הוא מצא את סנ' נָעימָצֶ'ה, והלה הראה לו היכן יוכל למצוא את סנ' יוסף. מקץ ימים הן סנ' נָעימָצֶ'ה והן סנ' יוסף לקחוהו להתארח בביתם. הוא ביקש מהם לכתוב לאחיו בירושלים, שהוא, סנ' רפאל, נמצא בקונס', וכי בכוונתו לבוא אליו וגם
447 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1887
שיעביר לו מעט כסף. עד שכתבו אליו והגיעה התשובה, חלפו ימים רבים, וכל העת תמכו בו קרוביו. וכאשר כבר הגיעה התשובה, מיסיה דָּוִד העביר לו בה סכום כסף מספיק לכרטיס נסיעה ושני מֵג'ידיֵיס כדמי כיס, וללא דחייה נוספת יצא ליפו. כשהגיע ליפו לא היה לו מספיק כסף כדי שיוכל לנסוע בכרכרה או על גבי סוס, כך שהיה צריך ללכת ברגל במשך 12 שעות. מסעו זה נמשך יומיים והוא התאחד עם אחיו בביתו. אולם זה לא השביע את רצונו. הוא רצה ללכת למושבה ראשון לציון ולעבד את האדמה, כי למד שהתשלום היומי ששילמו שם היה שבעה גרושים. אחיו לא נתן לו [ללכת לעבוד במושבה], באומרו שכעת הוא כבר זקן ולא יוכל להגן על עצמו מן החום והנחשים שיש באותם המקומות. הוא ניסה לשדלו ודרש ממנו בתוקף שיחזור לסמוקוב. סנ' רפאל נעצב עד מאוד מכך שמיסיה דָּוִד רוצה לשולחו בחזרה לסמוקוב, אך לא אמר דבר. כוונתו של סנ' רפאל לא הייתה רק לבקרם, אלא הוא רצה לבנות את עתידו באותן האדמות של ראשון לציון. לפיכך רצה ללכת ולהתחיל לעבוד את האדמה כדי שיהיה לו מושג ממשי. בראותו שאחיו מתנגד, לא סיפר לו על כוונתו. חלפו עוד כמה ימים ורצונו התממש, הוא מצא חברים אחרים כמותו, והם פעלו ומצאו בעל אדמות, והסכימו עימו שהוא ישלם להם שבעה גרושים ליום ויספק את מזונם ומקום ללון – וזאת בלי ליידע את אחיו מיסיה
448 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1887
דוד. בוקר אחד יצא לאותו המקום והתחיל בעבודה. באופן זה המשיך באהבה רבה, ואת כל התשלומים שקיבל צבר. גם את מחויבויותיו למשפחתו בסמוקוב לא נטש אף פעם, ומן המעט שחסך העביר להם כל העת כסף. לאחר שעבד זמן רב כבר עלה בידו להשיג סכום כסף ניכר ובה בעת הכין את עצמו, שכן אחיו לא רצה עוד לתמוך בו וכעס מאוד על כך שפעל בניגוד לדעתו.
בהמשך ביקר הברון רוטשילד במושבתו ראשון לציון ואף שהה בירושלים ובמקומות אחרים. כאשר היה בדרכו לצאת מירושלים, חשב סנ' רפאל להגיש לברון בקשה, ובא גם כן לירושלים ביום המיועד. בין יותר מאלפיים אנשים שהיו מסביב לפַּייְטוֹן בה נסע הברון, היה גם סנ' רפאל אחד מאלה שכפי שנאמר רצו להגיש בקשה לברון. ברם, הוא לא יכול היה למצוא דרך להתקרב אליו. בינתיים נעשה מאוחר, והוא עדיין לא הצליח להתקרב לכרכרה. מובן שהוא לא ויתר, כי הוא היה מלא באנרגיה חזקה. הוא דחף את אלה לצד אחד ואת האחרים לצד אחר, הצליח לעלות על הפַּייְטוֹן של הברון ותפס בכנף מעילו. הוא פנה אל הברון ואמר לו שהוא עני, ויש לו ארבעה בנים שעובדים במושבת הברון; ואמר שהוא זקוק לכך שהברון יעניק לו חלקת קרקע בתנאי שהוא יחזיר לו את שוויָיהּ בתוך שנים ספורות, וכמו כן שהוא צריך גם סכום של כסף.
449 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1887
ובזמן הזה שהוא עלה על הפייטון, כל השומרים ששמרו על הברון התאמצו להורידו בכוח, אך סנ' רפאל אמר להם: "בלי שהברון ייתן לי פתק אתם יכולים לחתוך את ידיי, ואני את כנף בגדו לא משחרר!". והנה, מייד הברון נעתר לו, ונתן לו פתק עבור מנהלו במושבה ובו כתב: "נושא כתב זה, תשתדל בשבילו ותרַצה אותו לפי בקשתו בסך של שישים לירות". סנ' רפאל התמלא שמחה בקבלו את הפתק, הוא נשק לרגליו וירד מהפייטון.
סנ' רפאל היה מאוד עייף ומבוהל מהמעשה הזה שעשה, ונפלה עליו אימה גדולה. וכך, אחרי שהברון עזב את השדה בו התרחש הכול והאנשים כבר התפזרו, הסנ' רפאל נותר כאמור מאוד נסער. בהיותו כה עייף חש התקף קדחת ואפיסת כוחות. הוא רעד, ובעודו מהלך באיטיות תש כוחו לחלוטין ונפלה עליו תנומה. לידו היה עץ גדול. הוא התקרב אליו, התיישב, ותוך שהוא נשען עליו נרדם וישן חסר תחושה ארבע שעות. כאשר התעורר היה כולו מכוסה זיעה. אחרי כן נשאר להמתין עוד כשעה עד שתעבור מעליו הזיעה, ומשנעשה מאוחר התכונן לעשות דרכו לירושלים. באותו הזמן הברון הגיע לתחנה בה היה טלגרף, וטִלגרֵף למנהל מטעמו. ואמר לו שייתן למי שיציג את הפתקה את אותם מאתיים דֵקַארים של אדמה ואת אותן שישים הלירות.
450 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1887
בעניין זה שלח המנהל לחפשו, אך לא יכלו למצוא אותו. הוא פנה למנהל בית הספר, מיסיה דָּוִד אחיו, ומיסיה דָּוִד יצא גם הוא לחפשו. חיפשו אותו בכל העיר ולא מצאוהו. בזמן הזה מיסיה דָּוִד כעס עליו ודיבר בו סרה מאחורי גבו, באומרו שבדיוק בשעה שצריכים אותו הוא מסתתר בחורים נידחים. אותו מיסיה דָּוִד עדיין לא ידע את כל סיפור המעשה שעבר על סנ' רפאל עם הברון, וגם לא ידע שהוא קדח מחום בלב השדות וישן מתחת לעץ. כאשר פגש מיסיה דָּוִד את אחיו שהגיע לאט לאט עייף ומותש, אמר לו בקול רם: "היכן אתה מתחבא? כבר לא נשאר מקום שבו לא חיפשנו אותך. תן לי במהירות את הפתקה ואביאהּ אל המנהל". סנ' רפאל אמר לו שיעזוב אותו כעת, כי הוא עדיין לא התאושש מן הקדחת החזקה שאחזה בו; היות שהוא דרש זאת ממנו בתוקף, בכעס רב הוא הכניס את ידו לפֵּצ'וֹ שלו ונתן לו את הפתק. אף שרצה ללכת גם כן לא היה לו כוח, ולכן נתן את הפתק לאחיו והלה הציגו בפני מנהל המושבה. למוחרת בבוקר התייצב סנ' רפאל בעצמו, קיבל את שישים הלירות, והקצו לו את מאתיים הדֵקָארים של אדמה מן החֶלקה שאותה רצה. הוא חזר שמח ושבע רצון מהגשמת שאיפתו.
451 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1888
בשנת 5648 [1888], כאשר לרשות סנ' רפאל עמדו אותן שישים לירות, הדבר הראשון שעשה היה לבנות לו בית קטן. הוא קיבל את כל חומרי הבנייה מן המושבה, שנהגו למסור לכל מי שרצה לבנות. ובאותה תקופה הוא וארבעת בניו חילקו את השדה שקיבלו לכמה חלקות על מנת שישמשו אותם: האחת לזריעה, השנייה לשתילת עצי פרי מסוגים שונים, ועוד אחת לכרם ואחת נוספת לגידול מספוא,[7] וכך הלאה. באותו הזמן הם זרעו חיטה והצליחו בכך, כי עבדו ללא לאות.
בזמן הזה הוא מיהר לצאת לסמוקוב במטרה להביא את ילדיו ואשתו. כשהגיע לפיליבֶּה כתב [לאשתו] מכתב ובו כתב שהוא רוצה להגיע לסמוקוב כדי לאסוף את כל משפחתו ולהביאה לראשון לציון, אך הוא חושש שמא סנ' מָאירוּצ'וֹ ידרוש ממנו את סכום הכסף שהלווה לאביו – הכסף שסייע ברכישת הבית שקנה אביו. והיות שהוא כבר מכר את הבית ולא שילם לו, כעת הוא [סנ' מָאירוּצ'וֹ] עלול לדרוש את כספו. הוא כתב גם שתלך אל הסנ' מָאירוּצ'וֹ, ותברר אצלו האם יתבע זאת ממנו כאשר יבוא. אשתו, כשקיבלה את המכתב, הייתה מלאת שמחה כיוון שכבר זמן רב הייתה שרויה בסבל, וללא דיחוי הביאה את המכתב לסנ' מָאירוּצ'וֹ. וביקשה ממנו שלא יחפש כעת להעלות עניינים ישנים, אחרת הוא [רפאל] עלול שלא לבוא. והסנ' מָאירוּצ'וֹ אמר לה: "הרי לך כסף למשלוח טלגרמה, שלחי אליו טלגרמה שיבוא מהר ואני לא אתבע ממנו מאומה. כמו כן,
452 ביוגרפיה של סנ' רפאל א' אריה 1888
אם יהיה לך צורך אעזור לו". וכך עשתה. היא כתבה לו, ואחרי כמה ימים בא הסנ' רפאל לסמוקוב. אחרי שהות של כמה ימים נסע לדוּפְּניצָה להתראות עם אחותו, ובמקביל קנה זרעים [חרצנים] ממיני פירות. אחר כך נסע לקְיוּסְטֶנְדִיל והביא גם משם סוגי שתילים רבים של מיני פירות, על מנת להובילם לראשון לציון. ואז בא לסמוקוב, ואסף את כל משפחתו שמח וטוב־לב. הוא ביקר את כל קרובי משפחתו, התנשק עימם [לפרידה] ויצא למסעו; הרי היו לו כבר כרטיסים בחינם,[8] גם לרכבת וגם לאונייה, ואף יותר מכך – עד ראשון לציון. המסע עבר עליהם בקלות רבה, והם שמחו ושרו כל העת. כאשר הגיעו לשערי ראשון לציון, ירד סנ' רפאל על ברכיו ונישק את האדמה שלוש פעמים באומרו כמה ברכות, והם נכנסו למושבה ובאו היישר לביתם. הם התארגנו במהירות, והן הסנ' רפאל והן בניו התייצבו כל יום לעבודה, כשהבנים עוסקים במִזְרָע והאב בעצים.[9] הוא שתל את כל השתילים וזרע את כל חרצני הפירות שהביא מסמוקוב, ואת העודפים מכר. הוא קנה פרה חולבת ועגל קטן ששימש אותם לקוֹנדוּצ'וֹ, והחלב לילדיהם כדי שיאכלו לשובע וישתו לרוויה. הגברים יצאו לשדות, הסנ' דוּדוּצָ'ה הייתה מטפלת בבית ובילדים, וכולם היו שמחים ומרוצים. לעיתים סיפרו את קורות החיים משנים עברו, ואחר כך בילו את זמנם אך בשירה.