279 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1832
בשנת 5592 [1832] חכם רפאל נשאר לבדו בחנות. משהסתיימה שנת האבל על סנ' חיימָצֶ'ה, המשיך באותם עסקי המסחר כמו קודם, בלי שערך שינויים כלשהם ואף לא ערך כלל מאזן. ושוב התכונן ונסע לקונס' לערוך קניות, וכך המשיך לנסוע לירידים אחרים, וביצע מכירות טובות מאוד באופן סדיר.
האלמנה [של חיימָצֶ'ה] ובִּתהּ אסתר גרו גם הן בבית. למרות שטופלו במסירות ובדאגה רבה ולא הייתה להן כל עילה להתלונן, על אף כל זאת היא לא רצתה להישאר בסמוקוב. היא עברה להתגורר בבית אביה בסופיה, שכבר יודעים אנו שהיה ממשפחת מבורך. אלה שחיים היום מאותה משפחה הם סנ' בכור סלומונוב ואחיו פֵּשוֹ סלומונוב, ואיני יודע מהי הסיבה שלא החזיקו בשם משפחתם [מבורך]. כאשר עזבה האלמנה את סמוקוב, היא לא ביקשה מאומה, בין אם מכּתוּבּתהּ ובין אם מנכסי בעלה, אלא רק אספה את בגדיה ואת בגדי בִּתהּ ונסעה. בחלוף זמן קצר היא נישאה ולקחה אליה את בִּתהּ, וחיה עם בעלה השני שנים רבות ואף ילדה. האב החורג דאג לאותה אסתר בדיוק כמו לבתו, וגם כל דודיה [מסמוקוב] דאגו לה ותמיד שלחו לה מתנות רבות. מקץ שנים אחדות, כשהגיעה אותה אסתר לגיל הנישואין, באה לסמוקוב כשהיא מלוּוה באימהּ כדי לבקש את ירושת אביה. כפי שנאמר, היא לא נטלה ממנה מאומה כאשר הלכו. אולם לדאבונה לא הייתה יכולה לקחת דבר, מכיוון שלקראת הסוף עסקיו של חכם רפאל לא היו במצב טוב, כך
280 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1832
שאיבד לא רק את כל הונו אלא גם את זה של הסנ' חיימָצֶ'ה. ולבד מזה הוא גם נשאר בעל חוב כפי שתקראו בהמשך. היות שלא היה לחכם רפאל מאומה מהיכן לשלם, היו כולם מאוד מאוד עצובים, והסנ' אסתר הייתה מתייפחת. דודיה, שלא היה להם מה לעשות [בקשר לכך] לחכם רפאל, אספו ביניהם סכום מסוים של כסף שהיה בו די כדי שתינשא, והיא נסעה משם מרוצה במידת מה. מאוחר יותר השיאו אותה לסנ' ארונָצֶ'ה, בנו של חכם בְּכוֹרָצֶ'ה צֵ'לֵבּי אהרון, והם חיו כמה שנים בטוב והיו מאושרים. היא הייתה אהובה מאוד על כל בני הבית כמו גם על בעלה וילדה שני בנים. הבן הגדול נקרא חיים ב' אהרון, שעוסק בתיווך בקנייה ומכירה בנכסי מקרקעין, ואותו סנ' חיימָצֶ'ה התקרב מאוד אל כולנו. הבן השני, סנ' רפאל ב' אהרון, חי בעיר פּירוֹט,[1] והוא במצב כלכלי טוב. בנו הבכור של סנ' רפאל האמור התחתן עם מ' רשל, בִּתו של סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה [דודו של המחבר], והם חיו בפיליבֶּה.[2] היא ילדה בת אחת, אולגה, וגם הם חיו באושר רב ובמצב כלכלי טוב. אולם סנ' ארונָצֶ'ה האמור עשה טעות כש'דפק על דלתה של טורקייה אחת', שנים מעטות אחרי שנישא לבּוּ' אסתרוּלוּ. עקב כך לא היו להם במשך זמן ארוך חיים טובים, כי תמיד התחבא ונמלט ממקום אחד לשני להישמר שלא יהרגוהו הטורקים. מלבד זאת הוא לא יכול היה לשאת את הבושה, לא בבית ולא בשוק. וכך קרה שיום אחד הצליח לקנות כינין, ושתה אותו בלי שראהו איש. אין צורך לומר שעשו
281 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1832
ככל הניתן והעניקו לו את כל הטיפולים, אך הכול היה ללא הועיל והוא נפטר. ובאותו היום קברוהו כפי שקוברים את אלה שמתאבדים. היה זה אסון כבד. שני האחים שנותרו קטנים גודלו בעוני, ובּוּ' אסתרוּלוּ [אימם] סבלה כל ימי חייה.
באותה השנה עוטר אוּסרֵף בֵּג בתואר פאשה. חכם רפאל הלך לברכו והביא לו כמה מתנות. הפאשה הודה לו מאוד מאוד, ואמר לו: "מבין כל אלה שבאו לברכני, רק אתה הבאת לי מתנה, ואני אארח אותך בסלון שלי כדי שאזכור אותך". הוא גם אמר לו שיהיה לו לעונג אם יבוא לבקרו לעיתים קרובות יותר, וכאשר יצטרך איזו עזרה שלא יהסס לבקש ממנו. וכך היה שחכם רפאל הלך לבקרו כל יום שישי והתקבל בהנאה רבה, ובהזדמנויות רבות הוא עזר לו בכל מבוקשו.
בקיץ היו הולכים לווידנייה שקנה אחיו חָריבּי צֵ'לֵבּי. חכם רפאל התעסק רבות בהכנת הגיבֵצ'ים ועוד סוגי מאכלים שכעת לא מכינים כמותם יותר וכמו כן [בהכנת] המשקאות. ואימתי שבאו, המשפחה כולה באה. הם קמו מוקדם בבוקר, ונשארו כל היום שמחים, שרים, אוכלים ושותים, בלי שבדקו אם לא היה הכול כהלכה[…][3] הם נסעו בעגלות [רתומות] לבהמות משא ששכרו תמורת תשלום פעוט. וביום הזה סגרו את חנויותיהם, מפני שלא היו להם תשלומים או גביות שהיו צריכים לבצע. היהודים האחרים שהיו בסמוקוב התקנאו
282 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1832
במעשים הללו של בני אריה, אף שגם הם יכלו לעשות [לבלות] כן; אולם לא היה להם אומץ, שכן פחדו מאוד מאוד מן הטורקים, שהיו מבהילים אותם ואף מכים אותם, ולא העזו להתלונן לפני האגא, כי זה האחרון שפט את כולם ביושר רב והרשיע בדין את האשמים[…][4]
ליד הבית שקנו חכם רפאל עם אחיו סנ' חיימָצֶ'ה היה נחל שזרם בכניסה לשער הרחוב, ונחל אחר זרם דרך חצר. בקיץ ובחורף הנחלים עלו על גדותיהם ומילאו את החצר במים. הוא [רפאל] ניקה אותם וחפר לעומק כדי שהמים יזרמו, והתקין סביב סביב קירות של סיד וטיט כדי שלא ישטפו המים. הוא בנה גשרים ברחוב וגם בחצר. בשדה רחב הידיים חפר ושתל מצידו האחד סוגים רבים של פרחים ריחניים ומצידו השני זרע ירקות, וכן שתל עצי פרי רבים מסוגים שונים. ומלבד זאת הוא שתל דשא, כדי שיֵשבו בערבים לשתות מעט ראקי. זה עלה לו אלפיים גרושים. הוא היה שבע רצון מאוד מכך שהתקין את החצר טובה ויפה, וגם נהנה ושמח בה.
בשנת 5593 [1833] לאותו חכם רפאל נולדה בת, והוא שמח
283 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1833
מאוד מאוד. כפי שידוע לנו, הוא אהב מאוד לבלות בשירה וחיפש כל הזדמנות הכי קטנה לעשות זאת. במיוחד כעת כאשר הייתה לו הזדמנות לעשות זאת בביתו, הוא נהנה ושמח על כך עד מאוד. וכך, בלידה הזו, בכל ערב באו אורחים, בנוסף לכל בני משפחתו שהגיעו כמובן בכל ערב, אכלו ושתו, שרו ושמחו כל הלילה. וביום השבת הזמין גם את החכמים ואת החזנים לטקס מתן השם לבת, וקראו לה רבקה. זוהי בּוּ' רוּבקוּצָ'ה שבשנת 5610 [1850], אחרי שכבר נפטרו אביה ואימהּ, חיתנו אותה קרוביה ואחיה חכם אַברָמָצֶ'ה עם סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי, נכדו של הרב 'זכור לאברהם'. האחרון הגיע מדוּפְּניצָה לסמוקוב, והועסק אצל הסנ' יהודה ב' אליעזר קוּיוּמג'י. הוא שירת אותו בחנות וגם בבית תמורת תשלום קטן, וניזון וישן בביתו של סנ' אליעזר ב' יהודה[5] האמור. גם את החתונה ערכו בביתו של אותו סנ' ליזֵרוּצ'וֹ. במשך כמה שנים שבהן שירת אותו ועל ידי החיסכון הגדול שצבר והנדוניה הקטנה שקיבל, חדל [סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי] להיות שכיר. הוא התחיל בעסקאות חלפנות, והכול בלי שהתיישב בשום חנות. עם הסכום שהיה לו המשיך באותה הדרך, עד שבניו גדלו. הם חיו בצמצום הגדול ביותר, עד הקצה, והוא נעשה עשיר גדול. בּוּ' רוּבקוּצָ'ה הייתה אומרת שבעלה אוסף את הדוּקָטים באתֵי חפירה, בעוד שהיא ענייה וסובלת עבור הסכום הכי קטן. ולפיכך היא לא חיה מרוצה כלל כל ימי חייה, רק בגלל הקמצנות הכל כך גדולה
284 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1833
שבה נהג בעלה. היא ילדה שלוש בנות ושני בנים. הבת הבכורה, בּוּ' ויניזיוּ, נישאה לחיים ב' משה שישקו [השמן] וילדה בנים ובנות. היא התאלמנה צעירה מבעלה שנפטר משתייה בעודו צעיר מאוד. הבת השנייה, בּוּ' לוּאָלוּ, נישאה לסנ' דָּוִד מ' אלקלעי קרוב משפחתה, וילדה בנים ובנות; אלא שלא עלה בידה לחיות בטוב עם בעלה, וכעת היא גרה בבית נפרד ממנו מכיוון שחסר לה מעט שכל [בעלת צרכים מיוחדים]. הבת השלישית, בּוּ' רוּזוּצ'ה, נישאה לסנ' ניסים מָסקוֹנָה מפָּזָרג'יק ולא ילדה. אחרי כמה שנים היא ובעלה נפרדו. כל שלוש הבנות נישאו עם קוֹנטָדוֹ רב וכן עם אָשוּגָר. הבן הגדול, צֵ'לֵבּי מרדכי, נישא למָדָם רֵיינָה, בִּתו של סנ' יעקב יהושוע מפָּזָרג'יק, שילדה בת אחת – רבקה. הבן השני התחתן עם מָדָם מתילדה ממשפחת קורדובה מיַמבּוֹל, והיא ילדה בנים ובנות. שתי החתונות האחרונות נערכו בפאר רב, והביאו נגני צַ'לגי מפיליבֶּה, ובכל לילה הגיעו אורחים רבים. סנ' מָאירוּצ'וֹ כמו גם בּוּ' רוּבקוּצָ'ה, חיו חיים של נחת, אך בּוּ' רוּבקוּצָ'ה שסבלה מאסטמה מתה צעירה. היא נפטרה ב־17 באלול שנת 5652 [1892].
כפי שנאמר עוד קודם על הסנ' חכם רפאל, חיבתו ומחשבתו היו נתונות יותר מהכול לבילויים שבהם היה שר. וכמוהו – כמי שכל כך אוהב לשיר – היה גם איש אחד, טורקי למחצה, שקראו לו טָצ'וּלָה, שהיה גם הוא כמו חכם רפאל איש מרשים, וגם הוא אהב שירה. והם תמיד
285 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1833
היו ביחד, ישנים ואוכלים יחדיו ברוב ימי חייו. היה לו קול צלול וגם ידע לתופף היטב בטמבורין עשוי מעור דג, שהעניק לו צליל ערב.
הוא התמיד בעבודתו בחנות, אבל במשך כמה שנים לא בדק את המאזן ורק מכר וקנה. ובאותו הזמן היה גם בזבזן לא קטן: הוא נהג כאריסטוקרט, וכאשר הלך לקוֹנָקים לערוך ביקורים נשאר לעיתים שעות, מבלה את זמנו, ולא היה אכפת לו שהחנות נשארה סגורה. רבים מלקוחותיו שלא מצאוהו בחנות, הלכו אצל אחיו חָריבּי צֵ'לֵבּי והתלוננו על כך שלא שמר על החנות – מה שמאוחר יותר גרם לו נזק גדול מאוד מאוד, כפי שעוד נקרא בהמשך.
בּוּ' רבקה שהתאלמנה מבעלה חָריבּי יוסף הייתה מיוסרת מאוד, והוא [רפאל] ביקר אותה תמיד כדי לנחמה. והיה עורך לה כמה קניות לצורכי הבית ואחרות, וגם דאג לילדים שנותרו שהיו קטנים מאוד. כך נהג עם הבן הבכור חכם מֶרקָדוּצ'וֹ, כשהדריך אותו ויעץ לו בקשר לעסקי החנות. כמו כן סיפק לו סחורות שונות באשראי ובא לבקרו בחנותו.
באותה השנה הטורקים החלו לצאת העירה. עד אותם הימים הייתה זו בושה גדולה עבורם לצאת אל בתי הקפה כמו גם לשבת בחנויות כלשהן. והכוונה הייתה לנכבדים, כלומר הבֵּיִים. בין החנויות שהתחילו לשבת בהן היו החנות של חָריבּי צֵ'לֵבּי, והחנות
286 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1833
של חכם רפאל, מה שלא מצא חן בעיניו כל כך כי נאלץ להישאר כל הזמן בחנות. אילו לא היה שם, היה נדמה לטורקים שהוא לא רוצה אותם, וזה הרי לא יכול להיות כיוון שהם היו לקוחותיו. לפיכך התחיל להשגיח טוב יותר על חנותו.
בשנת 5594 [1834], כפי שכבר כתבתי זאת קודם, חכם לִיזֵרוּצ'וֹ קוּיוּמג'י התחרה בו: היה מהלך בכל הקוֹנָקים והביא מתנות למנהלי החצר [של הבכירים הטורקים], כדי שירכשו מהחנות שלו את הסחורות שהיו דרושות לנשות ההרמון. ללכת כך גם לאותם ראשי החצרות חכם רפאל לא יכול היה, כי זה לא היה יאה; כבר היו לו יחסים עם אותם הבֵּיִים, והוא גם שוחח עימם על כך, אבל זה לא הספיק. וכך קרה שמיום ליום התמעטו מכירותיו, ועל זאת הוא הוטרד מאוד.
כבר כתבתי קודם לכן על אחד, קָארָה פֵייזי, שהיה הסיפָּאהי של בְּרֶזניק, אשר בביתו שהה צֵ'לֵבּי יהודה. באותם הימים התרחשה בטורקיה הפיכה של היֵניצֵ'רים כנגד הסולטאן מהמוט, כיוון שהוציא להורג את כל ראשי היֵניצֵ'רים, ביניהם היה גם מֶהמֵט אמין אגא מסמוקוב, שגם את ראשו ערפו. אלה [המורדים] שצעדו בדרכם לקונס', היו קרוב לאלפיים איש, בראשות
287 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1834
אותו קָארָה פֵייזי. בין קציניו היה גם הסנ' טָצ'וּלָה, זה שקודם לכן שהה זמן מסוים בסמוקוב, וכיוון שהיה אדם מאוד מרשים לקָחו קָארָה פֵייזי להיות מפקד אצלו. באותו הזמן חילקו בין הבתים את הקצינים כמו גם את החיילים, ובני הבית שבו שהו היו צריכים להזינם ולתת להם מקום לישון. היה פחד גדול כי כמה מהם שדדו ואף היכו את בעלי הבתים. וטָצ'וּלָה האמור, כמפקד בכיר, נתנו לו מקום בבֵית אחד מהבֵּיִים, אבל הוא אמר שייתנו לו את הבית של 'חוֹגָ'ה רוּפָאיל'. הודיעו לו לחכם רפאל שיתכונן לקבל פני אורח כזה, וכאשר הגיע הלך להזמין את האורח שלו שיבוא הביתה ושירת אותו כפי שראוי לו. אולם חכם רפאל 'אף לא אחד מאלף'[6] לא הכּירו שהוא אותו טָצ'וּלָה שלו, והלה גם הוא לא גילה לו מי הוא. הוא הרי היה לבוש במדים של אותם הימים, שהיו כולם מסירמָה,[7] קְלוֹבּוֹדָן ופוּסטָנֶלה [חצאית קפלים גברית]. את הלילה הראשון הם העבירו בלי שהציג את עצמו, וכאשר הגיע הלילה השני הוא [טצ'ולה] דרש שתצא בִּתו דונה ובנו ושישירו [בפניו]. חכם רפאל נבהל מאוד מכך, שאל אותו: "מהיכן אתה יודע שיש לי בת דונה שיודעת לשיר?" ובאותה השעה אמר לו הסנ' טָצ'וּלָה שהוא רוצה לדבר איתו בחדר אחר כשהם לבדם. והם מייד סרו [לחדר אחר]. חכם רפאל פחד מאוד וגוון פניו התחלף, כיוון שסבר שהוא יבקש ממנו כסף או איזה דבר אחר. הסנ' טָצ'וּלָה שראהו שהוא מבוהל ושהוא באמת אינו
288 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1834
מכיר אותו, אמר לו מייד: "יא חוֹגָ'ה רוּפָאיל! למה אתה כל כך מפחד מטָצ'וּלָה?" וחכם רפאל התבונן בו היטב, וזיהה אותו שאכן הוא היה טָצ'וּלָה שלו שהיו שרים ביחד. הם התחבקו והתנשקו, והוא הזהיר אותו שלא יאמר לאיש שהוא טָצ'וּלָה. והם התחילו בקטע שלהם – כל הלילה שרים ורוקדים ושותים, הכול כפי שעשו בזמנים ההם. כך נמשך האירוע הזה שלושה ימים. ואחרי שכבר יצאו כולם לדרכם נסע גם הוא, והשאיר לחכם רפאל מתנות רבות. ואמר לו שאם ישוב חי, הוא עוד יחזור לסמוקוב.
כפי שכבר כתבתי, חכם רפאל ביקר לעיתים תכופות בכל הירידים, ובאותה שנה היה גם ביריד של אוּזוּנג'וֹבוֹ. וצֵ'לֵבּי יהודה [אחיינו], שהיה גם הוא באותו היריד, הביא כמה פריטי סחורה שלא היו כל כך עוברים לסוחר. הוא היה נתון בלחצים כבדים למכור אך לא עלה בידו, אפילו לא לכיסוי הוצאות. על כל זאת אכתוב בפרק על חָריבּי צֵ'לֵבּי. עוד קודם כתבתי על האלפיים גרושיםשנשאר חָריבּי צֵ'לֵבּי חייב לחכם רפאל על חשבון הרהיטים, כאשר עשו חלוקה של הבית. חכם רפאל, למרות שראה את צֵ'לֵבּי יהודה במצוקותיו, לחץ עליו בעניין סכום זה עד כדי כך שפנה למשטרה, ובכך גרם לו לבושה גדולה. אנשים טובים העמידו עצמם ביניהם, ושכנעו אותם ש[רפאל] ייקח מתוך אותן הסחורות [שצֵ'לֵבּי לא הצליח למכור] את החלק הגדול ואת יתר החוב בכסף. כאשר
289 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1834
חזרו לסמוקוב היו ביניהם כמה תרעומות לגבי עניין זה, אך במהרה עברו לסדר היום כיוון שחכם רפאל היה מודאג מאוד מכך שצֵ'לֵבּי יהודה לא היה כל כך בעניינים. ברם האחים היו מאוחדים מאוד, השלימו תמיד עם ההיגיון, ולא נותרו כעוסים. בבילוייהם כאשר נפגשו ביחד, אם זה ביניהם או בבתים אחרים, אפילו אם היו ביניהם חילוקי דעות כלשהם השאירו את הכול בבית, ובילו ביחד כאילו שמעולם לא עבר ביניהם דבר. כך התנהגו הגברים כמו גם הנשים, ולפיכך חיו באחווה רבה. וכל המשפחה נאספה זו אצל זו, הם באו להיכן שהייתה ההזדמנות הכי קטנה לבלות ביחד ביום או בלילה.
בשנת 5595 [1835] מאחר שהעסק של החנות לא זרם כמו קודם, אלא ההיפך – תמיד היה בגירעון, לא ידע חכם רפאל מה לעשות. לא עלה בידו למצוא את הסיבה לכך, ובנוסף היה חרד מאוד מאוד. ולא נותרו בו בשנה הזו עוד חשק ורצון כמו קודם, ותמיד חיפש הזדמנות לבילויים ובאותו הזמן ללכת לשיר.
בלי להתייעץ עם אף אחד, נראה לו שמוטב לקנות סחורות בכמויות גדולות יותר, וכך אולי עם מחזור סחורות גדול יהיו לו גם עסקים טובים;
290 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1835
אולם זה לא הועיל לו. הוא התחיל גם ללכת לראשי החצרות [של הבֵּיִים] ואף הביא להם מתנות, כדי שיקנו ממנו מאותן הסחורות שהיו לו בכמויות גדולות; כידוע, כך לא נותנים ללקוחות לברוח. זה גרם לו שלא יעזוב את החנות כל כך הרבה בשביל הבילויים שלו. כפי שכבר כתבתי קודם, חיפשו אותו בחנות של חָריבּי צֵ'לֵבּי וגם בשל כך היו ביניהם כמה סכסוכים. בזמן הזה חכם אליזֵרוּצ'וֹ [מתחרהו] הוליך וקידם את העסק שלו, עד שהגיע המצב לכדי כך שחכם רפאל נאלץ לסגור את החנות, כפי שעוד אכתוב על כך בהמשך.
באותה השנה הוא [חכם רפאל] התחיל לצמצם בהוצאות הבית, זה מאוד העיק עליו. הוא גם התבייש, ולכן לא הִרבה לצאת אל השוק. וכאשר נשאר בבית, לא יכול היה להשגיח על החנות. אחיו, חָריבּי צֵ'לֵבּי, שהיה אף הוא מאוד עצבני, החל גם הוא לשתות, והיה בא הרבה פעמים לביתו. הוא היה מפציר בו שייתן לו לשתות מה שיש לו, כי בניו לא אפשרו לו לשתות בשל הנזק הרב שגרמה לו השתייה. עקב כך התגלעו מריבות עם הבנים [של אחיו]. חכם רפאל לא סירב לו ונתן לו כל מה שביקש, ואם לא היה לו בבית הוא קנה עבורו, והוא [חָריבּי צֵ'לֵבּי] שב לעיתים הביתה שיכור. בניו נזפו בסנ' הדוד על כך שנתן לו [לשתות], ובכך גרם לו נזק רב, ויותר מכך גרם למחלוקות בבית. שבתות רבות עברו עליהם מריבות כאלה, וצֵ'לֵבּי יהודה, שהיה די קשוח, לא היה יכול
291 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1835
לסבול זאת, והיה בא אליו [אל רפאל] גם הוא. הוא [יהודה] אמר לאשתו בּוּ' רחלוּצָ'ה: "היידה! שימי את הרעלה ונלך אצל הדוד חכם רפאל." כבר ידוע לנו שבזמן ההוא לא יכלו הנשים לצאת העירה בלי שיהיו מכוסות ברעלה כמו הטורקיות. וכאשר באו אליו, אמר חכם רפאל לאשתו בּוּ' מזלוּצָ'ה: "אני חושש שיהודצֶ'ה כבר רב עם אחי [אביו], והנה הוא בא לכאן." ובּוּ' מזלוּצָ'ה אמרה לחכם רפאל שלא יעכב אותם לארוחה, שהרי הפסטל היה באותו השבוע מצִ'יצָ'רוֹ [צִ'יצָריקוֹס – עור מטוגן בשומן] מהברווזים שנקנו באותו השבוע, וזה לא היה כל כך מתאים לקבלת אורחים. וחכם רפאל אמר לה: "תתעסקי בעניינייך",(musafir buldumijer i non umduoni),[8] רוצה לומר: "האורח אוכל את מה שהוא מוצא ולא את מה שהוא מצפה לו". הם העבירו את הזמן עד [שהגיע] המועד לאכול, וצֵ'לֵבּי יהודה קם כדי ללכת וקיווה ש[רפאל] יעכב אותו, והאחרון הבין זאת וכך עשה. והם נשארו ואכלו יחד, אך הוא לא דיבר מאומה על הבעיה שבביתו. צֵ'לֵבּי יהודה גם הוא ידע לשיר היטב, והם שרו ביחד, והעבירו את היום בשירה ושתייה, כך ששכחו את הכול.
בימי שבת ומועדים לא שוחחו על שום ענייני מסחר, וגם אם הגיעו אי־אלו מכתבים לא פתחו אותם, שמא תהיה בו [במכתב] איזושהי הודעה לגבי עניין עסקי כלשהו. כמו כן אסור היה לקרוע את [מעטפת] המכתב, ואף אסור היה לומר למי שאינו יהודי שיפתח אותו, כי זה נחשב כאילו הוא פתח אותו בעצמו. כך גם, אם שכח למתוח את השעון עד יום שישי בערב, לפני שהלך לבית הכנסת, אסור היה לו למתוח את השעון כל היום, והיה
292 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1835
עושה זאת במוצאי שבת – אז נמתחו השעונים. ואחרי שאמר את ההבדלה, פתחו את המכתבים. אף על פי שנהגו כך, לא נגרמו לעסקיהם שום נזקים. אני זוכר גם שכאשר כבר היו מברקים, למרות שהגיעו – לא פתחו אותם; וגם לא נתנו למשרתים הטורקים והנוצרים הרבים שהיו להם לפתוח אותם. הכול היה כדי לא לחלל את השבת, ובנוסף אם תהיה איזו עגמת נפש [במברק], שלא ידאגו. זוהי הדרך שבה השגיחו על בריאותם, ועם זאת לא נגרם להם שום נזק.
בשנת 5596 [1836], כפי שכתבתי עוד קודם, עסקי החנות לא היו כשורה. מִדֵי יום הם הלכו ונסוגו. הוא [חכם רפאל] לא ידע כיצד להתנהל וגם היו לו חובות רבים, ולכן החליט למכור את הבית. ומכיוון שלא מצא לו [קונה] במהרה, היה עצוב מאוד ומוטרד. הוא רצה למכור אותו לאחיו, אבל הלה סירב בהחלטיות, באומרו שבקושי הוא סיים לבנות את הבית. כמו כן אמר שלא יקנה אותו, כי אז יאמרו עליו תמיד שהוא לקח לאחיו את ביתו, וזה תמיד יהיה מושא לדיבורים ורכילות. לפיכך החל לחפש קונה אחר, ואכן מצא כזה ומכר את הבית. ועם אותו הסכום היה ביכולתו לשלם [על חשבון החוב], אך זה לא הספיק לו, כך שנשאר בעל חוב. הוא החל למכור את הסחורות שבחנותו במחירים נמוכים מאוד
293 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1836
ואומנם מכר ואף שילם, אך למרות הכול זה לא הועיל לו. הוא נעשה מיואש, הִרבה לשתות עוד יותר ובעיקר שתה יין. על זאת גערו בו אחייניו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל, ויעצו לו שלא ישתה כי זה יביא לאובדנו המוחלט. וכך קרה שהם דאגו לענייניו והצליחו לסדר אותו במידה רבה. מכירת הבית הביאה על כל המשפחה עוגמת נפש גדולה. ואין צורך לומר שבּוּ' מזלוּצָ'ה נעשתה חולה, ובימי החיים המעטים שנותרו לה לא הייתה עוד בריאה ושמחה כמקודם. וחכם רפאל היה גם הוא בשנה ההיא עצוב מאוד, וברוב רובו של היום שהה בבית.
בּוּ' רבקה, גיסתו, באה כל העת לבקר את חכם רפאל, והם שוחחו על העסקים שלהם ובעיקר על אלה של בְּנהּ החורג, חכם מֶרקָדוּצ'וֹ;[9] גם עסקיו לא הלכו כשורה כלל וכלל, ועכשיו כשאשתו ילדה הוא בא אליה לבקש ממנה כסף להוצאות. חכם רפאל יעץ לה שלא תיתן מאומה לאף אחד, מפני שלא יהיה מי שידאג לה. בּוּ' רבקה קיבלה את העצות הללו, כי התכוננה ללכת לירושלים.[10] היא הרוויחה כסף כמיילדת וגם בעבודות אחרות שעבדה בבתיהם של כל קרובי המשפחה, וכולם שילמו לה מעל ומעבר. הרצון ללכת לירושלים התקיים בעיקר בין הנשים, ונבע, צריך לומר, לא רק מן הדת. נראה שסיבה נוספת הייתה הסבל שהן סובלות אחרי שנותרות אלמנות, וזאת גם מצד בניהן שלהן שאותם
294 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1836
ילדו, ואין צורך לומר שהן סובלות עוד יותר מהכלות. וזאת ככלל: אפילו שהן חיות בנפרד הן מבזות אותן ומעבידות אותן, ובימינו זה מתקיים אפילו בנוכחות הבעלים. ומי אשם בזאת? זה שוב הבן עקב חולשתו, ולמרות שהוא עוסק במסחר וגם משכיל בלימודים הגבוהים ביותר. למרות הכול יש בנים כאלה שלא אכפת להם, והם משפילים את אימותיהם, גורמים להן לבכות, ואינם מרחמים עליהן. אולם אם לאימא יש סכום הכי קטן של כסף ולבן נודע זאת, מייד הוא נותן לה כבוד רב, עד שהוא מרמה אותה ולוקח את כספה. ואחרי שהיא כבר לא רוצה לתת לו יותר, ייתכן בהחלט שהוא לא ישיב לה את כספה ואף יגרשהּ מן הבית. כמה מהאימהות, כיוון שהן סובלות סבל רב, מפקידות עצמן בידי בניהן על מנת שיטפלו בהן בזקנתן, אך זו טעות גדולה מאוד; ולכן הנשים הללו מבקשות ללכת לירושלים, כי הן מבינות את מצבן. הדבר מתרחש לרוב כאשר הכלות הן ממשפחת אחרות, שאינן קרובות אליהן בקרבת דם. אני מחשיב את אלה שהולכות לירושלים כנשים מאוד חכמות, כי האכזריות אף פעם לא יכולה להתקיים מצד האימהות והאבות כלפי בניהם. נהפוך הוא, האכזריות קיימת תמיד בעיקר מצד הבנים שאבותיהם סובלים ומקריבים כה הרבה כדי לחנכם. זוהי האמת. ומי שרוצה להתעניין כדי לדעת זאת, אם לא יצליח ללמוד זאת בעצמו, הוא כבר ישמע על כך מבן משפחה או מאיזה שכן קרוב.
295 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1836
על אף הלחצים והמצוקות שפקדו את שלושת האחים, למרות זאת הם לא הראו שהם היו במצב כזה. בין האנשים הם הפגינו אבירות ומכובדוּת, הכול כפי שהיו קודם, כך שהאנשים לא ידעו לאיזו דרגה [של מצוקה] הם הגיעו. והם גם לא פנו אל האנשים כאשר נקלעו לצרות, ולכן כולם התייחסו אליהם בכבוד גדול מאוד, לא רק היהודים אלא גם הטורקים והנוצרים. הם המשיכו לבקר אצל אוּסרֵף פאשה וכן אצל כל הבֵּיִים האחרים והצ'וֹרבָּאג'ים, ובאותו אופן באו כל אלה אליהם וכך עשו גם נשותיהם.
החובות שחכם רפאל חב לא נבעו רק מעסקי החנות עקב הסחורה שרכש, אלא כפי שנאמר, מזה כמה שנים ועד אותה התקופה המכירות לא עלו יפה. וכך קרה שהוא לא יכול היה לכבד את התשלומים שהיו לו, מכיוון שהוא גם הביא סחורות מווינה. הוא עשה שימוש מוגבר בנטילת הלוואות בריבית, ושיעורי הריבית ששילם היו בין 20 ל־24 אחוזים לשנה; חובותיו הגיעו לסכום של 60,000 גרושים. מאותם הנושים לא יכול היה לקצץ [לקבל הנחה על החוב] מאומה, כיוון שהיו אלה בעיקר אלמנות טורקיות להן חב. בהתחלה שמר זאת בסוד מפני קרוביו. מאוחר יותר, כשנודע להם הדבר, התחילו בני משפחתו לבדוק את החשבונות ולא אפשרו לו לעשות מאומה לבדו, כך שהיה עליו לשאול אותם כל דבר. המטרה של קרוביו הייתה לאפשר לו להיחלץ מן החוב נושא הריבית, ובאשר לשאר החובות הם יכלו להסדירם ביתר קלות. ברם, הם לא הצליחו בכך, מכיוון שחכם רפאל
296 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1836
לא רצה לשמוע בקולם, ופעל כפי שנראה לו. זאת עד שלא יכול יותר לגלגל [את החוב], ישב בבית, ובעלי החוב באו אליו הביתה. הוא שכר חדר אחד בלבד בביתו של טורקי אחד, וזאת בלי ששילם שום דמי שכירות. לנוכח זאת בּוּ' וֵנֵזיאָנָה נעצבה עד מאוד ונעשתה חולה, ואת הילדים, שבהם נהגה לטפל כל כך טוב, בזמן הזה הזניחה; ונעשתה מאוד גחמנית ומעט קנאית. היא קינאה לבעלה, ועל אודות הסיבה לכך אכתוב בהזדמנות אחרת.
גם בשנה זו, שנת 5597 [1837], עברו עליו מצוקות גדולות. והיות שהדבר היה לו קשה מנשוא, הוא עיכב את תשלומיו ולא יצא עוד לשוק כלל וכלל. את הבית שבו גרו עזבו, כיוון שבעל הבית רצה שישלם לו שכר דירה, אך זאת לא היה ביכולתו לעשות. הוא לא שמר לעצמו מאומה ממה שהיה קודם, כך שבקושי רב מצא בית אחר ועבר אליו. מאוחר יותר הסדיר עם כמה מהנושים שיפעיל מחדש את החנות, והוא עשה זאת. אולם לא עלה בידו להצליח, ואת [הפדיון] מכל מה שמכר שילם לכמה מבעלי החוב, בעיקר לאלמנות הטורקיות. בדרך זו הלך כמה חודשים, ואחרי כן לא עלה בידו לעשות זאת יותר. וכשבדקו את המאזן התברר שנותר חייב 15,000 גרושים, והוא עזב את החנות. הנושים
297 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1837
עזבוהו במנוחה במשך זמן מסוים, ומאוחר יותר שילמו את כל החוב אחייניו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל, והוא היה שקט ורגוע לזמן מה. היות שלא היה לו מה לעשות, הלך בלילות לבקר את הקוֹנָקים של הבֵּיִים. וכפי שידוע הוא ידע לשיר היטב וגם ידע לצאת במחול קיוֹצֶ'קליק [ריקוד טורקי], כיוון שכבר מנעוריו התלבש כמו האלבנים עם חותלות וצֶפּקֵן – הכול רקום בסירמָה, ופּוּסטָנֶלה ופֵז קטן שעליו גדיל עבה של משי תכול; בגדים אלה היו ברשותו מקודם, וכמה פעמוני כסף על אצבעותיו. כשהוא לבוש בבגדים אלה רקד ובאותו הזמן גם שר. בביקורים הללו אצל הקוֹנָקים גם השתכר מעט, כי פעמים רבות נתנו לו מתנות כסף. קרוביו לא היו מרוצים כלל ממעשיו אלה, ואף שאסרו זאת עליו הוא לא שמע בקולם, כי זו הייתה הנאתו וזה היה טבעו.
אחיו חָריבּי צֵ'לֵבּי, שהיה עצבני מאוד, הגיע לביתו לעיתים קרובות. הוא כבר לא ידע מה הוא עושה, הכול בגלל הפחד הגדול שחווה, כפי שעוד אכתוב בפרק אודותיו. זאת ועוד, כיוון שבניו אסרו עליו לשתות ראקי, התחיל לשתות לוֹקמָה רוּחוּ [lokma ruhu, וָלֶריָאן – תכשיר הרגעה] והרבה. כך קרה שמאוחר יותר נפל למשכב, ובתוך פרק זמן של כמה ימים מת. והוא [רפאל] היה עצוב מאוד. אז גם התחילו לשמוע שפרצה מגפה,[11] דהיינו דֶבֶר, ורבים מתו ממחלה זו. אולם הייתה להם סבלנות, והם נשמרו
298 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1837
מאוד. הוא נשאר תמיד תחת השגחתם של אָחִיו [צֵ'לֵבּי משה] ואחייניו, שהעבירו יחד את הימים. הם טיפלו לא רק בחכם רפאל, אלא גם בחכם מֶרקָדוּצ'וֹ וגם בבּוּ' רבקה ובבנים, ומזה אנו למדים על האחווה שהייתה ביניהם. אף שכפי שאנו רואים גם להם היו הרבה צרות, האופי של אריה כזה הוא. בעוד שבימינו, אם יגיע מקרה כזה, הרי מובטח שבני המשפחה הקרובים ביותר יַפנו מייד את הגב ולא ירצו לשמוע על כך. היו מקרים רבים שביקשו עידוד מורלי וגם בזאת הם לא עוזרים, וזה מה שרציתי לומר עוד קודם: שהאופי של משפחת אריה השתנה.
מאוחר יותר, היות שהמגפה התפשטה מאוד, נסעו עם כל המשפחה של אחיו חָריבּי צֵ'לֵבּי מסמוקוב לצ'יפליק שבכפר קָלקוֹבוֹ,[12] ולשם לקחו יחד איתם גם את כל המשפחה. הם שהו שם קרוב לארבעה חודשים, הכול היה באחריותם ועל חשבונם של בניו של חָריבּי צֵ'לֵבּי. על אודות הדרך שבה התנהגו באותה הצ'יפליק, עוד אכתוב בפרק העוסק בחָריבּי צֵ'לֵבּי.
בשנת 5598 [1838] חכם רפאל התיישב שוב בחנות קטנה, באשר אחייניו נתנו לו קצת מזומן וקצת אשראי, כדי שיעסיק את עצמו ובאותו הזמן יוכל להתפרנס. הוא היה שבע רצון מכך, מכיוון שכבר היה
299 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1838
מותש מן הבטלה, וגם היה לו צורך בה לפרנסתו. בהתחלה העסק התנהל כהלכה, במיוחד כשאחייניו כבר התחילו לנסוע לווינה והביאו משם סחורות, ואף נתנו לו את הכמות שרצה. אלא שמצב העסקים לא היה כבראשונה, וזה מאוד הציק לו.
בשנה זו חיתנו את צֵ'לֵבּי אברהם השני, הבן הצעיר של חָריבּי צֵ'לֵבּי, עם בּוּ' בּוּליסוּ, בִּתו של צֵ'לֵבּי יהודה.[13] וכך היה שהטילו על חכם רפאל שיעסוק בכל צורכי החתונה, ואת זאת הוא ידע להסדיר היטב. הוא ערך לבדו את הקניות של הבדים עבור האָשוּגָר, דאג שיתפרו [בגדים] עבור החתן והכלה, והיה גם אחראי על כל צורכי האוכל. הוא הזמין את הרבנים מן הערים שמסביב לסמוקוב, ובאו לחתונה עשרה רבנים עם הרבניות שלהם. וכאשר ערכו את החתונה סגר את החנות, אף שכפי הידוע היו אלה רק בעלי השמחה שסגרו [את עסקיהם], הכול כדי לתת את ההוראות. הוא בא למטבח, ולפקודתו בישלו וערכו את השולחנות. אף שההוצאות היו ביד רחבה, לא היה מי שיבקש ממנו דין וחשבון.
היות שעברו עליהם אי־אלו מצוקות, בּוּ' וֵנֵזיאָנָה נעשתה מעט חולה. וכך היה שמלבד ההוצאות הרבות שהיו לו מכך, היו לו גם דאגות רבות בבית, והוא נלחץ מכך עד מאוד. בּוּ' וֵנֵזיאָנָה התרגזה על בעלה שבלילות הוא הולך לבלות
300 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1838
בשירה וריקודים, ומשאיר אותה לבדה. היא אמרה לו שכבר הגיע הזמן שעליו לעזוב את השעשועים שבהם בילה בנעוריו.
לבנו חכם אַברָמָצֶ'ה שהמשיך [בלימודיו] בבית הספר, לא היה כל כך חשק להתקדם בלימודיו, מפני שכבן יחיד היה מפונק מאוד. ימים רבים לא שלחה אותו אימו [לבית הספר]. הוא אהב לשיר, ואחיותיו, בּוּ' בּוּליסוּ ובּוּ' רוּבקוּצָ'ה, גם הן ידעו לשיר היטב. שלושתם שרו במשך כל היום. בּוּ' בּוּליסוּ הייתה שרה להָאנוּמֵס כאשר באו לבקר, וכאשר שרה להם קראו לה בשם דוּדָה. היה לה קול יפה וצלול מאוד, והיא ידעה את דרך השירה. כך היא המשיכה לשיר כל ימי חייה. היא שימחה את כולנו, ונהגנו לבוא כדי להאזין לשירתה.
חכם רפאל, שכבר נמאס לו להחליף בית, אמר לאחייניו שהוא רוצה לקנות בית בכל דרך שתהיה; אלא שכסף לא היה לו, והוא גם לא רצה שאחייניו ייתנו לו, כך שלא ידע כיצד לפעול. הם אמרו לו שישאיר את הבעיה הזו לאחרי כן, לכשתימצא האפשרות לקנות לו בית. לאור אמירה זו הסנ' חכם רפאל התחיל לחפש.
מבין הבתים שחכם רפאל [ראה] בחפשו לרכוש לו בית, נמצא בית אחד ישן ורעוע שהיה מוכּר לכולם והיה זול מאוד. אולם, לא הסכימו למכור אותו בתשלומים. חכם מֶרקָדוּצ'וֹ [אחיינו] שהוטרד בבית בידי בּוּ' רבקה [אימו האלמנה], והיה מדוכא מאוד, רצה לקנות
301 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1838
בית מכספו, כדי לצאת מהבית. כך היה שהם רכשו את הבית הזה, ואז הוא [מֶרקָדוּצ'וֹ] הסכים לצאת, וגם נתנו לו מעט כסף כדי שיפתח שוב חנות. בנושא הזה עסק חכם רפאל, והם רשמו את הבית על שם בּוּ' רבקה כדי שהוא [מֶרקָדוּצ'וֹ] לא יוכל למכור אותו.
בשנת 5599 [1839], חכם רפאל המשיך במסחרו בחנות. למרות שלא היה זה כמו קודם בכל זאת התפרנס, כמובן שהכול בצמצום גדול מאוד. הוא לא חדל ללכת לבקר בכל הקוֹנָקים, שם התקבל היטב בידי כולם, ובאותו בזמן היו עורכים אצלו קניות כלשהן מן הסחורות שבחנות.
יום אחד באה אליו בּוּ' רבקה וביקשה ממנו את ידה של בתו, בּוּ' בּוּליסוּ, לכלה לִבְנהּ הגדול חכם לִיאָצ'ונו.[14] על כך שמח מאוד מאוד חכם רפאל, והם דחו את הדיון כדי להתייעץ עם אחייניו,[15] ואת זאת לא איחרו לעשות. באותו היום ערכו ישיבה של כל הקרובים, והסכימו לעשות זאת. צֵ'לֵבּי יהודה אמר להם שהוא ייתן לרפאל 300 גרושים קוֹנטָדוֹ ומלבד זאת אָשוּגָר, ושני הצדדים הגיעו להסכמה מלאה. הם אמרו בסימן טוב,[16] התכבדו בדוּלסֶה, ולאחר ימים מועטים ערכו את טקס האירוסין הרשמי בביתה של בּוּ' רבקה, נתנו את שטר הקניין לשני הצדדים, וכפי
302 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1839
שנהגו בכל שאר טקסי האירוסין הזמינו את העיר כולה. כך עשו גם בערב, אכלו ושתו, שרו ורקדו ושמחו. מיותר לכתוב כאן את המעלות של השניים, הן ידועות ומוכרות, בין אם אלו של החתן ובין אם אלו של הכלה.
בזמן הזה שבו ערכו את האירוסין, נולד לצֵ'לֵבּי יהודה בן. הם חגגו את המאורע הזה כחתונה שנייה, כיוון שמזה זמן רב לא היו להם כאלה חגיגות. וכולם היו שמחים מאוד מכך שהחלו לחדש את הבילויים כמקודם.
לעניין רצונו לקנות לו בית, באותה השנה הוא מצא בית לקנות, בלי ששילם באותה השעה סכום כסף כלשהו. הוא סגר עִסקה על תשלום סך של 1,300 גרושים, מאה גרושים בכל שישה חודשים. כאשר ביצע את הרכישה הזו היה שמח מאוד, וכך גם שמחו כל קרוביו. זה הבית ששייך כעת לסנ' רחמים ב' שלמה ב' אברהם ולאשתו של חכם מרדכי ב' דָּוִד קיוּסטֶנדילי. אחרי שעשה תיקון קטן וצבע אותו, ובלא דיחוי עבר אליו וחי בו בשמחה כל חייו. מובן מאליו שזה לא היה כמו הבית הראשון שהיה לו; ריהוטו היה מועט, וכן גם שאר החפצים.
שבתות[17] רבות הם באו עם האוכל לבית החתן, הוא הבית של בּוּ' רבקה, והכלה נשארה בביתה. הם הנעימו בשירה את זמנה של בּוּ' רבקה שהייתה בודדה, ובאו כדי לשמח אותה. בּוּ' וֵנֵזיאָנָה הייתה אומרת לה שזו בושה
303 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1839
לעשות דבר כזה, שהיא צריכה להתאפק מעט, כעת בגילה המתקדם, [לנהוג ב] יותר כבוד; אבל חכם רפאל לא שמע לה ואמר לה: "אני כבר לא מתבייש ללכת לבית אחי [המנוח], אבל אם את מתביישת הישארי בבית." כל זה קרה כי בּוּ' וֵנֵזיאָנָה לא הייתה בבריאות טובה וגם הייתה קנאית לכך שחכם רפאל שר, שיחק וצחק עם כולם; זאת מפני שהיה אדם בריא מאוד ועליז מאוד, לא נבוך ולא התבייש במאומה, אפילו שכבר היה בגיל מתקדם.
בשנת 5600 [1840] החליטו לערוך את החתונה, ולשם כך הלכה המשפחה כולה בבוקרו של אחד מימי השבת לביתה של בּוּ' רבקה. מובן מאליו שדיברו איתה על כך עוד קודם, כדי שתדע בּוּ' רבקה ושתתכונן שיבואו אנשים. וכאשר כבר נאספו כולם, 'ביקשו חתונה'.[18] הם שרו שירי כלה רבים וכן התכבדו בדוּלסֶה ובמשקאות, ובּוּ' רבקה, מלאה שמחה, נתנה את הסכמתה. כולם נשארו לאכול בבית החתן, ואת המאכלים הביאו עימהם, ובהם סוגים רבים של דוּלסֵיס שאותם הכינו עוד ביום שישי. ואכלו כולם ביחד, שרו ושמחו, והיו כולם מאושרים עד מאוד.
אחרי זאת התחיל חכם רפאל להכין את האָשוּגָר ואת כל שאר צורכי החתונה. ולמועד תלה [לראווה]
304 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1840
את האָשוּגָר שהביא – הכול בשפע. והעיר כולה באה לחזות בו, הגברים והנשים. וביום השבת באו כל הקרובים והמאכלים עימם והדוּלסֵיס למיניהם שהוכנו מבעוד מועד – את הכול עשו כפי שנוהגים בכל בתי הכלה. וכיצד ערכו את החתונה אכתוב בפרק על החתן.
ובאשר למסחרו, בשנה הזו הוא החל להתעניין בסחורות אחרות שקנה בשוק ומכרן כאשר מצא מחירים משופרים; אלא שבשביל זה נזקק לכסף, שאחייניו נתנו לו כדי שלא ישאירוהו מיואש. הם השביעו את רצונו בכל מה שביקש מהם, כי אהבוהו מאוד מאוד. וכאשר היה להם להתייעץ על איזה דבר, היו כולם באים אליו. הם, האחיינים, בלי שיהיה מעורב הסנ' הדוד חכם רפאל, לא עשו דבר.
באותה השנה ילדה בּוּ' בּוּליסוּ בן, והייתה זו שמחה גדולה מאוד עבור חכם רפאל ועבור המשפחה כולה. וגם בלידה זו נהגו כנהוג אצל כל יולדת, כפי שכבר כתבתי. כך גם עשו ביום הפדיון, שאותו עורכים כמו את יום הלידה. מזמינים את קרובי המשפחה והחברים וגם כוהן, ואחרי שקוראים את סדר הפדיון כהלכתו – מסדרים על מגש אוסף של צלחות וכלי מטבח מכסף. אז מביאים גם את הבן, והכוהן מחזיקו בזרועותיו כאילו הוא בנו, ואחר כך הוא שואל את האב האם הוא רוצה את הבן, כי אז עליו
305 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1840
לתת לו את כלי הכסף. ומובן מאליו שהאב רוצה את הבן, והכוהן נותן את הבן לאב ונוטל את כלי הכסף כאילו שילם תמורת בנו. כיוון שכל יציר ראשון – בין אדם ובין הצומח על עצים ובין שאר יצורי הבריאה – שייך לאל ומוקדש לכוהן; ונקרא בכור. והיום הזה נחגג כחתונה, בה אוכלים ושרים שירים מיוחדים הנהוגים באירועים כאלה. ואחר כך משלמים לכוהן כסף במקום כלי הכסף, וכמו כן נותנים לחכמים ולנזקקים מתנות כסף. לרך הנולד קראו יוסף על שמו סבו חָריבּי יוסף, והוא היה זה שהתחתן עם בּוּ' בּוּכוּרוּצָ'ה, בִּתו של צֵ'לֵבּי אברהם השני [היא אחות המחבר].
בזמן הזה בּוּ' וֵנֵזיאָנָה הלכה ונעשתה חולה, עד ששכבה במיטה, וחכם רפאל היה מודאג מאוד. הודות לסעד הרב שנתנו לה הרופאים של סמוקוב, ומלבד זאת תרופות נוספות שהכינו הנשים הזקנות, שבהן הסתייעו יותר מכל, היא הרגישה יותר טוב. אולם נותרה מאוד חלשה, וכמו כן זה עלה לו הרבה מאוד כסף.
באותה השנה הסולטאן מהמוט [השני] טבע את הבישליק – מטבע [כסף] בערך של חמישה גרושים ליחידה. על מנת להפיץ בשווקים את הבישליקים הללו, צריך היה להוציא מן המחזור את כל מטבעות הכסף והזהב שהיו נהוגים קודם לכן. כדי לאסוף אותן מכרו את הזכות הזאת לבנקאים (סָרָאפים) שרק הם הורשו לאוספן, ובתוך כך קבעו את המחירים של כל סוגי המטבע. סָרָאפים כאלה הגיעו לכל הערים, ואספו אותן [את המטבעות הישנים]
306 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1840
ושלחו אותם לקונס', לדַרפּהָאנֶה [ Darphane-i Amir, המִטבּעה הסולטנית במרכז איסטנבול], המקום שהטביעו בו את מטבעות הממשלה. על מנת לבצע את האיסוף הזה, פנה גם חכם רפאל כדי שיהיה גם הוא אוסף מטעמם. ואכן עלה הדבר בידו, ושילמו לו אחוז מסוים מן הסכום שהביא להם. הוא המשיך והפיק מכך רווח נאה, אך מאוחר יותר לקחו ממנו את הזכות הזאת. פחדו שהוא יעביר אותה בחשאי לאחייניו, ושהם יעבירו את המטבעות שנאספו לסופיה או לערים אחרות שבהן היו אספנים (מוּבַּהְיָיג'יס) אחרים כאלה. על כך אכתוב ביתר הרחבה בפרק על אודות צֵ'לֵבּי יהודה ואֶחיו, כיצד הם כך פעלו בזיכיונות רחבים הרבה יותר. כמו כן אכתוב על אודות בנקאי ארמני גדול שהיה בין המוּבַּהְיָיג'יס הללו, שנקרא בֶּדרוֹז אפנדי.
בשנת 5601 [1841], מהסיבה שצוינה לעיל, לקחו המוּבַּהְיָיג'יס מחכם רפאל את הזכות להיות אספן של [מטבעות] הכסף הישנות כאמור לעיל. הוא שב לחנות, אבל העסקים שעשה בחנות לבדם לא הספיקו לו. המכירות שעשה היו זעומות, כיוון שחכם לֶזִירוּצ'ו קידם מאוד את עסקיו וגם חכם שלמה כהן התחיל למכור את אותן הסחורות. יתר על כן, באותה השנה מינו את אוּסרֵף פאשה למושל של מצודת בלגרד והוא עזב; והמכירה הגדולה ביותר שעשה חכם רפאל הייתה
307 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1841
אצל אוּסרֵף פאשה, כך שהיה מודאג מאוד. אחייניו שכבר הבחינו בכך, אמרו לו שלא יילחץ ממאומה, ואם יש לו צורך בכסף להוצאותיו הם ייתנו לו, והם רק רוצים שיהיה שמח. ובאותו היום נתנו לו 250 גרושים להוצאותיו. הם אמרו לו שכאשר לא יישאר לו כסף, שלא יימנע מלבקש. וחכם רפאל שב לחנות, אבל לא היה לו נוח לקבל כסף מזומן [כתמיכה].
על בּוּ' וֵנֵזיאָנָה התחדשה המחלה שהייתה לה, והיא נשכבה שוב במיטה. ואין צורך לומר שקראו אליה את כל הרופאים שהיו בסמוקוב, והביאו לה את כל הסעדים האפשריים האחרים. הכול היה ללא תועלת, ויומיים לפני פסח היא נפטרה. היה זה אסון גדול לבעלה ולילדיה וכך גם לכל המשפחה, ובו ביום הובילוה לקבורה. כזה היה המנהג באותו הזמן שלא לדחות זאת, כלומר – שלא יקרה שתחזור לחיים […]כולם התאבלו עליה ימים רבים, אך ישבו עליה שבעה רק יום אחד, כי היה זה ערב פסח. במהלך הפסח כל המשפחה באה לבקרו בכל יום, וכך גם עשו במהלך כל החודש. הייתה זו בעיקר בּוּ' רבקה שדאגה לבית, להכנת האוכל ולכל שאר הצרכים.
מאחר שהיה זה דבר בלתי נסבל לקיים בית בלי אישה, הוא שקל בדעתו האם לחתן קודם כול את בנו או להתחתן בעצמו. הוא מצא שנכון יותר להתחתן בתחילה ואחר כך לחתן גם את בנו חכם אַברָמָצֶ'ה. הוא עשה כך, ונסע
308 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1841
לפָּזָרג'יק, ומצא אלמנה אחת, בִּתו של חכם יצחקוּצ'וֹ פינצי; היא הייתה נשואה קרוב לעשר שנים בבוקרשט, ומזה שנה שהתה בבית אביה בפָּזָרג'יק, והייתה לה בת. חכם רפאל ביקש את ידה, והם נתנו לו אותה והסכימו ביניהם שהיא תביא גם את בִּתהּ עימה. והוא נתן תוספת[19] [במקור tosefed] של 3,000 גרושים, ובערב חג השבועות העמידו חתונה; רוצה לומר אחרי שחלפו ארבעים ימים ממותה של בּוּ' וֵנֵזיאָנָה. שמה של הכלה היה בּוּ' מזלוּצָ'ה, ואת החתונה ערכו בסמוקוב בנוכחות עשרה אנשים. בנותיו ובנו, שאינם יכולים להיות בבית כאשר האב נישא, שהו ביום הראשון ובלילה בבית אחד מקרוביהם, ונכחו בחתונה כל הקרובים האחרים. המחותנים שהו במשך 15 ימים. הכלה הייתה טובה מאוד, עקרת בית למופת, וצופה הליכות הבית. היא דאגה לילדים החורגים שמצאה בבית, וגם חכם רפאל היה מרוצה מאוד. יום אחד, כשבאה אליו בִּתו הבכורה בּוּ' בּוּליסוּ, שכבר הייתה נשואה, אמר לה אביה: "נשקי את ידה של הסנ' דודה, ודעי לך שהיא כמו אמך". זה העיק עליה מאוד, אך היא לא אמרה דבר. הוצאות החתונה היו כבדות מכיוון שהיו הרבה אנשים, ובנו היה כעוס לזמן מה.
באותה השנה הוא הוציא את בנו אל החנות, כיוון שלא רצה עוד להמשיך בלימודיו. הוא עסק רבות בענייני החנות, והוביל את הסחורות אל הקוֹנָקים. חכם רפאל היה שמח מאוד, ובחלוף זמן קצר נסע לפיליבֶּה, וביקש את ידה של בִּתו של חכם בּוֹכוֹרוּצ'וֹ סידי לכלה לבנו אַברָמָצֶ'ה.
309 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1841
והדבר הוסכם, וקבעו שהוא [אבי הכלה] ייתן 500 גרושים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודו וכן הוצאות הבאת הכלה. הם קראו "בסימן טוב" כנהוג, ובערב ערכו מעין חתונה[20] שעל אודותיה אין צורך לכתוב, כי כבר יודעים אנו איזה אדם היה חכם רפאל. כאשר באו לסמוקוב ערכו גם כן חגיגת אירוסין, גם זאת כבר ידוע כיצד ערכוה, ולא החסירו דבר.
בשנת 5602 [1842] חכם רפאל רצה לחתן את בנו יחידו חכם אַברָמָצֶ'ה, מכיוון שהיה צריך לנסוע לבוסניה אצל אוּסרֵף פאשה. והוא עשה זאת, ולפי המנהג 'ביקש חתונה' והוסכם הדבר. הוא גם הכין את כל צורכי החתונה, ושלח במועד את הקונספואגרוס. ועשו ככל הידוע לנו כמנהגי החתונות האחרות, בקיצור: גם נתנו הקידושין, וגם ערכו את החתונה, הכול כפי שראוי. הכלה הייתה יפה מאוד ונבונה מכל הבחינות. הם היו כולם מאוד מאושרים, ובמיוחד חכם רפאל שמח מאוד. הכלה ידעה לרקום היטב במשי וקְלוֹבּוֹדָן. היה זה בחורף, כשהזגוגיות היו מכוסות כפור ונוצרו עליהן צורות של פרחים, החלה הכלה להעתיק את אחד מהפרחים שעל הזגוגית כדי לרקום עבור החמות [מתנה] שאותה תאהב. עדיין לא סיפרה זאת לחותנתהּ, ובאותו הרגע שבו העתיקה, נכנס מבעד לדלת הסנ' החם, ובפָנים
310 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1842
שוחקות שמח מאוד לראות שהיא יודעת להעתיק. הוא שאל אותה מה היא עושה, והיא אמרה לו ככתוב לעיל, שהיא רוקמת עבור חותנתהּ את מה שתאהב. וחכם רפאל שמח מאוד לדעת זאת, ואמר לה שהוא יביא לה חוטי משי וחוטי קְלוֹבּוֹדָן, כדי שתרקום עבור החמות, וגם בשבילה. בּוּ' מזלוּצָ'ה חותנתהּ, שהשקיפה מבעד לחלון ושמעה את כל השיחה בין הסנ' החָם לבין הכלה, קינאה עד מאוד, ואחר כך היו בינה ובין בעלה כעסים גדולים. והיא התחילה להכפיש אותה [את כלתה] גם בפני בעלה [של כלתה, בְּנהּ החורג], חכם אַברָמָצֶ'ה, עד שחכם אַברָמָצֶ'ה גם הוא לא היה מסוגל לשאת את נוכחותה זמן רב. וכך היה שהכלה נותרה מבודדת גם מבעלה וגם מחותנתהּ, וזה גרם לחכם רפאל עוגמת נפש גדולה. מאוחר יותר כבר נודע לחכם אַברָמָצֶ'ה הכול; והוא החל שוב לאהוב את אשתו, והעביר את שנאתו אל בּוּ' מזלוּצָ'ה, וגם על זאת חכם רפאל נעצב, אך מאוחר יותר הם התפייסו.
שניהם עבדו בחנות, ממשיכים במסחרם, וחכם רפאל הלך לעיתים קרובות אל הקוֹנָקים, וגם כדי לבלות. לעיתים מזומנות הזמין אליו את החזנים שהיו בסמוקוב, כדי ללמדם לשיר בבית הכנסת. פעמים רבות כאשר החזן עשה איזו שגיאה בשירתו, בין אם בקדיש ובין אם ב'נשמת', הוא היה עולה לתיבה ומשלים את התפילה כראוי. כך גם עשה במועדים, ובכיפור שר לבדו במשך היום כולו. מאוחר יותר לקח גם את בנו
311 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1842
חכם אַברָמָצֶ'ה כדי ללמדו וכדי שיעזור לו. כך היה שחכם אַברָמָצֶ'ה עשה זאת בעצמו אחרי מות אביו, והוא גם לימד את כל החזנים.
נשות הבית, שזה עתה נישאו, לא הסתדרו זו עם זו כמעט מן ההתחלה. והגדולה מביניהן, בהיותה בעלת ניסיון רב יותר, הצליחה להתיש את הקטנה ולבודד אותה, והשאירה אותה בצד למשך זמן־מה. והצעירה, כילדה ממש, נשאה זאת בסבלנות. וכך היו שתיהן ספונות בנפרד כל אחת בחדרה, ויש להביא בחשבון שהגדולה הייתה בוודאי הולכת ונעשית קשוחה, שכן הייתה מוכנה הרבה יותר לגרום רע. בימינו זה קורה שהכלות עושות זאת, אך אומרים שזה מחוסר ניסיון, בגלל היומרות שלהן, שהן סבורות שהן יודעות, וכיוון שהן מחשיבות את עצמן מפני שביקשו את ידן ולא הבטיחו אותן [ככלה]. ואלה הן שמתייבשות לבדן בחדריהן, בבדידות ובבטלה. לפיכך יש לומר שיש לשאוף לקחת אישה ממשפחה מכובדת, ואחת שראתה הרבה. ואני, כפי שכבר כתבתי, סבור שהאישה צריכה להתאים עצמה לאופייה של משפחת בעלה, ולא הבעל לאופי האישה. והכול נובע מחולשתו של הבעל, שלא ידע כיצד להתנהל מול אשתו, והוא מועיד את עצמו לכך שכל חייו יישא רע – הן הוא והן היא. והוא גורם גם להתרחקותו ממשפחתו, ודבר זה הוא מבין רק מאוחר יותר, כאשר הוא רואה שכל המשפחה מתכנסת והוא עצמו מורחק, וכל זאת רק בגלל אשתו, שאינה רוצה לראות ואף לא לשמוע את שמו של בית משפחת בעלה.
312 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1842
כפי שנכתב קודם, אוּסרֵף פאשה, שהיה המפקד של מצודת בלגרד, התמנה למושל בוסניה, והגיע לסמוקוב תוך הפגנת פאר והדר. כאשר הגיע מבלגרד הביא עימו חמישים סוסים עמוסים בכסף שאותו הרוויח בבלגרד. סוסים אלה הלכו לפני הפַּייְטוֹן שבה ישב הפאשה.[21] הבנקאי של הפאשה היה צֵ'לֵבּי יהודה עם אחיו. כאשר באו לקבל את פניו ב"ברוך הבא", אמר להם שהוא עומד לנסוע לבוסניה, ויהיה לו לעונג שיבוא אחד מהם איתו, וישמש כבנקאי וכסוחר שלו. הם, שלא היו יכולים לנסוע כי היו עמוסים מאוד בעבודתם, אמרו לו שאכן יבוא [אחד מהם], מתוך כוונה לשלוח את חכם רפאל. וזאת עשו. הם הכינו את חכם רפאל עם מעט סחורות להתחלה ושלחו אותו. מובן מאליו שהם קנו אותן עבורו, כי לחכם רפאל לא היה. ובנו חכם אַברָמָצֶ'ה נשאר בסמוקוב בחנות. אולם הפאשה לא היה מרוצה מכך שהם שלחו לו את חכם רפאל. אומנם הוא נתן לו את חסותו, אבל לא היו לו את כל פריטי הסחורה. בתחילה עשה אי־אלו עסקים מכיוון שהיה לבדו, והיה מרוצה מאוד מאוד. ובסמוקוב בנו טיפל בחנות וגם דאג לבית.
בשנת 5603 [1843] חכם רפאל היה בבוסניה. הוא שהה בעיקר בקוֹנָק של הפאשה, ולילות
313 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1843
רבים אכל וישן שם. בימים שהה בחנות, ורוב המכירות שהיה עושה היו עבור הפאשה ופמלייתו. אולם כעבור זמן קצר מאוד הגיע גם חכם בכור הקוּיוּמג'י, שעוד בסמוקוב שימש כבָּזיריאן של הפאשה, והביא עימו סחורה רבה, וכך, חכם רפאל לא יכול היה עוד למכור מאומה, ורק כמחווה קנו ממנו כמה דברים אבל זה לא השתלם לו. בחלוף זמן מועט בא גם בנו חכם אַברָמָצֶ'ה, והם עבדו ביחד זמן מסוים; אבל לנוכח חוסר הכדאיות, הם נעשו מודאגים עקב התחרות הקשה מצד חכם בכור. ברם, זה האחרון נפל למשכב, ובחלוף זמן מועט נפטר. אז הגיע במקומו בנו חכם לֵזִירוּצ'ו, וגם הוא המשיך [באותה הפעילות] כמו אביו לפניו.
בעת שהותו של חכם רפאל בבוסניה עם בנו, הוא קיבל מאוּסרֵף פאשה מכתב המלצה עבור צֵ'לֵבּי יהודה, שעליו עוד אכתוב בפרקו של זה האחרון – כיצד נכתב ועל התועלת שהביא. זה דבר מופלא, כפי שנאמר 'בלי לזרוע אתה לא אוסף'. הם עשו זאת בלי שחשבו על התועלת המיידית, כי להזדמנויות כאלה הם אף פעם לא נתנו לחלוף על פניהם, אפילו אם זה עלה להם, גם ברוח כמו גם בחומר.
הנשים ששהו לבדן בבית [בסמוקוב] היו תחת השגחתם של אחייניהם וכן גם בּוּ' רבקה שתמכה בהן במיוחד. אולם בּוּ' רִבקוּצָ'ה, כלתו, כיוון שלא הסתדרה עם חותנתהּ שלחה לקרוא לאביה מפיליבֶּה שיבוא
314 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1843
וייקח אותה. האב הגיע ללא דיחוי, והם העלו טענות קשות כלפי חותנתהּ על שהכפישה אותה. והדבר הגיע לידי כך שחכם רפאל נפרד מבּוּ' מזלוּצָ'ה, הכול דרך מכתבים. בעקבות התנצלויותיה ובִכייהּ הרב של בּוּ' מזלוּצָ'ה, הוא [רפאל] נח מכעסו, אבל את בּוּ' רבקוּצָ'ה השיב אביה לפיליבֶּה. לפיכך נדרש חכם רפאל להגיע לסמוקוב להסדיר את העניין, מה עוד שהעסקים בבוסניה לא עלו יפה. הם חזרו עם הסחורות שנשארו להם, התיישבו שוב בחנותם בסמוקוב, והמשיכו את עבודתם כמקודם.
באשר לבעיה עם בּוּ' רבקוּצָ'ה שהייתה בפיליבֶּה ולא רצתה לבוא לסמוקוב, נדרש רפאל שילך גם כן לפיליבֶּה. והוא השיב אותה הביתה תחת תנאים רבים, כי בזמן הזה בעלה אהבהּ עוד יותר מאשר בהתחלה, כאשר נשא אותה. ומאותו הזמן הוא לא הביט עוד בעיניים טובות על אימו החורגת, וכך גם בעלה כמו גם כל המשפחה. וחכם רפאל התחרט מאוד על שהתחתן איתה.
אומנם העסקים בבוסניה לא היו כה טובים, ולמרות זאת הם הביאו איתם [משם] 12 אלפי גרושים. סכום זה היה להם לעזר רב בעסקיהם, כששילמו מעט מהחובות שהיו להם מקודם ואת היתר הסדירו.
בשנה זו היו כמה לידות במשפחה, וחכם רפאל לקח חלק בכולן. כמו כן באותה השנה חיתן צֵ'לֵבּי גבריאל את בנו היחיד סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה,[22] ושלחו גם
315 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1843
את חכם רפאל כמחותן־מלווה[23] לסופיה אל חכם חיימָצֶ'ה תָגֶ'ר. בפרק שלו אכתוב בהרחבה כיצד נהגו בחתונה שנחגגה בפאר רב. חכם רפאל שהה [בסופיה] כמה ימים, ולימד את הבנים הקטנים לשיר כדי שישירו עם החזן ביום הקידושין וביום השבת בבית הכנסת.
בשנה הזו גם נסעה בּוּ' לאה לירושלים.[24] מלבד חכם אברם השֵקֶרג'י [מוכר הממתקים] שליווה אותה עד ירושלים, גם חכם רפאל התלווה אליה עד סלוניקי. ביציאתה לדרך ערכו לה חתונה [חגיגה גדולה] במשך שמונה ימים, כשהזמינו בכל ערב אנשים רבים, ובימים הנשים אכלו כולן ביחד איתה. והיא נתנה לכל הנצרכים כסף רב ומלבד זאת מתנות בחפצי בית.
בשנת 5604 [1844] נולדה לחכם רפאל בת מאשתו בּוּ' מזלוּצָ'ה, וגם בלידה הזו נהגו כנהוג אצל כל יולדת. וביום השבת הגיעו כל קרובי המשפחה לאכול והעניקו לבת שם, וגם זאת כבר ידוע לנו שכך נהגו, וקראו לה אסתר, ואותה, אחרי מותו של חכם רפאל, לקחה בּוּ' מזלוּצָ'ה לפָּזָרג'יק, וכאשר הגיעה לפירקה השיאו אותה שם לקרוב משפחתם ממשפחת פינצי. ונולד גם אחיה סנ' משה,[25] שגם אותו ילדה בּוּ' מזלוּצָ'ה לחכם רפאל; וגם הוא נשאר בפָּזָרג'יק, לאחר
316 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1844
שבּוּ' מזלוּצָ'ה נסעה לשם ולקחה אותו עימה. גם על אודותיו אכתוב בהמשך – על המשפחה שהייתה לו וכמה מקורות חייו ועוד.
האב והבן המשיכו בחנותם הקטנה, ומה שהצליחו למכור הספיק בקושי לפרנסתם. והם הלכו וכילו את המעט שנותר להם מהכסף שהביאו מבוסניה. זה לא הדאיג אותם, כי חכם רפאל היה אדם מאוד רחב לב. אולם בנו גער באביו על דרך התנהגותו, ולכן מן הזמן הזה ואילך הפסיק [רפאל] לבוא לחנות לעיתים קרובות, וחיפש לו מקום שבו יוכל לבלות בשירה; ובשל כך גם היה שותה, בעיקר שתה יין.
חכם רפאל שלא הסתדר היטב עם בנו, התלונן אצל אחייניו. הם אמרו לו שאם רצונו בכך שיבוא לעבוד אצלם, הם ישלמו לו שכר. ו[הם הציעו] שייסע לפָּזָרג'יק למכור [מטילי] ברזל שהם קנו מבעלי המָאדָנֶס הטורקים. הוא הסכים לכך, והתחיל לנסוע לפָּזָרג'יק ולמכור. אולם בעבודה הזו היה צריך לנסוע ביום ראשון ולחזור ביום חמישי, הכול [ברכיבה] על סוס. בהתחלה לא הייתה לו בעיה, אבל מאוחר יותר לא יכול היה לעשות זאת, כי התעייף רק מכך שהיה כמעט תמיד על הסוס. מאוחר יותר ביקש שיראו לו איזו עבודה [שיוכל לעבוד] בעיר, והם שלחו אותו למקומות כלשהן כדי שלא יהיה הולך בטל. מובן מאליו שהם שילמו את שכרו בכל יום חמישי, ובנו היה בחנות. אולי זאת הסיבה לכך שכל צאצאיו
317 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1844
אחריו ועד היום, הפכו כולם לשכירים – אפשר לעשות חשבון מזה כמה שנים. וכפי שנקרא בהמשך, כמה מהם הפיקו תועלת ממשרתם. נראה ששתי השושלות, זו של חכם רפאל וזו של חָריבּי יוסף באופן כללי, רוב צאצאיהם עד היום הזה שכירים; גם אם בימינו כמה מהם השיגו תפקידים רמים יותר, למרות כל זאת הם תלויים [באחרים]. וזאת למה? אין צורך לומר שחיים אלה [כשכירים] אינם כל כך טובים! אני אומר שיכול להיות שהם לא היו אמיצים, ובפחדם שלא יוכלו להתפרנס הלכו ונכנסו לעבודה כשכירים. וכך המשיכו כל צאצאיהם אחריהם. הם שמחו כאשר הגדילו את שכרם בעשרים או בחמישים פרנקים, אחרי שכבר שימשו [במשרתם] כשנתיים או שלוש שנים. במחשבה כזו לא מבחינים אצל הצאצאים של חָריבּי צֵ'לֵבּי עד זמנם של הצעירים [משושלת זו] בימינו אנו. ובקוראנו את קורות חייו [של צֵ'לֵבּי] אנו רואים את דרך החיים שעברה עליהם [כעצמאים], כמו גם על כל צאצאיהם אחריהם, ולא אטעה אם אומר – עד היום הזה. אני כותב זאת, כי על פי דעתי תמצאו שהחיים של אדם תלוי לא יהיו אף פעם שווים לחיים של האדם שהוא עצמאי. אפילו אם הוא עוסק בעסק הכי קטן, הרי שבמסחר הוא יוכל להשיג לעצמו עושר וכבוד. בעוד שהשכיר מה לו? הלא כבר נאמר שהמסחר הוא ברכת האל, אבל על המשָרתוּת לא נאמר כך. זוהי דעתי, והקוראים לא חייבים לקבל זאת כבסיס; כל אחד יעשה את מה שנראה לו הכי טוב.
318 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1844
למרבה הצער, בימינו, זוהי גם נקודת המבט אצל השושלת של חָריבּי צֵ'לֵבּי. אני מרשה לעצמי לומר, שלפי דעתי כמעט רוב הצעירים נעשים שכירים בלי שאף אחד מהם יחפש להשקיע באיזה עסק מסחרי שיהיה; זאת עד כדי כך שגם הבנות עושות את אותו הדבר. על כך בואו ואספר לכם על אודות בִּתי הקטנה סופי, שאומרת לי יום אחד: "אבא, לשם מה אתה מלמד אותי, ואתה מבזבז עליי כסף כדי שאלמד ג'וּדֵיזְמוֹ, בולגרית, צרפתית, גרמנית, קצרנות ועוד. גם אני רוצה להרוויח כמו בנות אחרות שכמותי, שמועסקות כשכירות". ואני, למרות שזה בניגוד לדעתי וביודעי שהיא לא תשמע לי, אמרתי לה: "בסדר, נעשה את הניסיון הזה". וללא דיחוי, משהחלה לנהוג ברצינות רבה, הלכנו לכמה בנקים ולמשרדים אחרים, וכך מצאנו בית עסק אחד – שם הועסקה בשכר של שמונים פרנקים לחודש. ואחרי שעבדה שם כשישה חודשים העלו את שכרה ל־110 פרנקים לחודש, ואף אמרו לה שמאוחר יותר יעלו לה עוד יותר. היא שמחה על כך מאוד. עבור הבנות אין בכך מכשול, וממילא הן רשאיות לעשות זאת לפני נישואיהן. אולם עבור הבנים אינני יודע אם זה טוב, כי קיים החשש שהם עלולים להמשיך בכך, וזה ישנה את האופי ואת העמדה של אלה [הדורות] הקודמים לנו. והנה, לעומת זאת, מזה שנתיים מאוד משמח אותי שאחדים מהצעירים משתי השושלות האחרות, אותם צעירים שהיו פקידים שנים רבות, וכולם מלומדים עד מאוד, כבר עזבו את עבודתם כשכירים ופנו למסחר כל אחד בדרכו. ואני מקווה שהם יהיו מאושרים יותר משהיו בחיים שחיו קודם. לפחות ניתן לצפות שצאצאיהם
319 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1844
יוכלו לרכוש את רוח המסחר, וימשיכו בכך ולא ירצו להיות פקידים.
בשנת 5605 [1845] חכם רפאל נסע לקְיוּסְטֶנְדִיל. הוא נשלח על ידי אחייניו (באותן הפעמים שכתבתי על האחיינים לא ציינתי מי הם – שהרי לחכם רפאל היו עוד אחיינים – הבנים של חָריבּי יוסף וגם הבנים של אחותו. יש לומר כי היכן שכתבתי אחיינים היה [בכוונתי] רק לבנים של אחיו חָריבּי צֵ'לֵבּי, שהם צֵ'לֵבּי יהודה, צֵ'לֵבּי גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם) כדי שיחזיר את חכם מֶרקָדוּצ'וֹ; זאת עקב השגיאה שעשה זה האחרון לפי מכתב שהם קיבלו מחבריהם בקְיוּסְטֶנְדִיל. וכדי שלא יביישו אותו ולא ירשיעו אותו, הם ביקשו להביא אותו [לסמוקוב]. על אודות שגיאה זו אכתוב בפרק על חכם מֶרקָדוּצ'וֹ. כאשר הגיע חכם רפאל לקְיוּסְטֶנְדִיל, לחכם מֶרקָדוּצ'וֹ נודע שהוא בא לשם כך, והוא התחבא מהבושה. והוא [רפאל] נאלץ להמתין לו יומיים עד שהראה עצמו, ואחרי ששיכנע אותו בטובות גרם לכך שיאסוף את הסחורה מהחנות, והם שבו יחדיו. כל ההוצאות שהוציא על הנסיעה הזו היו על חשבון אותם האחיינים, בלי שיבקשו אותם בחזרה מחכם מֶרקָדוּצ'וֹ. ועקב כך נגרמה עוגמת נפש גדולה לכל המשפחה, גם כי היה זה עסק טוב מאוד.
320 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1845
בשנה זו אותם האחיינים קיבלו גם את החָרָאצֵ'רִיָה של סמוקוב. הם שאלו את חכם רפאל, שכבר היה מיומן היטב בעיסוק זה, אם ירצה לעסוק בכך תמורת תשלום של 300 גרושים לחודש. חכם רפאל שמח מאוד וקיבל זאת לטיפולו. עם היהודים והנוצרים הוא הסתדר היטב, אך עם הצוענים היה לו מאוד קשה, בגלל שלא יכול היה להידבר איתם כל כך בקלות. מס זה הוטל במקום שירות צבאי, כי הטורקים לא לקחו חיילים מבני עמים אחרים. לפיכך קבעו לכל עדה סכום מסוים של מס, והם [הזכיינים] היו מחלקים אותו לכל אחד לפי יכולתו. מובן מאליו שנתגלעו מריבות רבות בקשר לחלוקה, כאשר במריבות בין היהודים והנוצרים הביא חכם רפאל להסכמה. הוא גבה מהנוצרים [סכום] נוסף על כך שביצע את החלוקה וכן גם מהיהודים. אולם עם הצוענים היו צרות גדולות כי הם היו כולם מאוד עניים, והמס היה עשרים גרושים לכל אדם מגיל עשרים שנים ומעלה. עם זאת הוא הסתדר איתם וגם התחיל ללמוד כמה מילים בצוענית, כך שלעיתים היה מדבר איתם, וכשבילו ביחד הצחיק אותם.
מאוחר יותר חכם רפאל הלך ונעשה מעט חולה. הוא היה אדם מאוד בריא, ובחייו לא סבל משום מחלה. אולם בזמן הזה החל לחוש מעט כאב כאשר נתן שתן. מאוחר יותר הלך הכאב והתחזק והטריד את מנוחתו. הוא נדרש לפנות לרופאים, והם אמרו לו שזה נגרם משתיית יינות שלא היו
321 ביוגרפיה של חכם רפאל א' אריה 1845
מן הטובים וכמו כן, יש לומר, לא היו טריים. לפיכך, אחייניו שכל כך אהבו אותו, הביאו לו מפיליבֶּה חבית ובה 500 אוקיות יין ישן וטוב שאותה הורידו בביתו. וכאשר התחיל לשתות מאותו היין כאֵבו פחת וכמו כן תכיפות מתן השתן פחתה, כך שבתוך זמן מועט נעלם הכאב, והיה בריא ושלם כמקודם.
מן האמור לעיל עלינו ללמוד על המעלות והאנושיות שהיו באותן השנים בקרב הצעירים כלפי הזקנים, וזאת אפילו כלפי אלה שלא היו אבותיהם, וגם כשהצעירים לא היו בעלי יכולת. ואילו בזמן הזה, שאנחנו אומרים שהוא עידן הציוויליזציה הגדולה, הזקנים צריכים לומר "לא נעים", ומי שזקן שיסבול! זונחים אותו, ואומרים [הצעירים]: "הוא כבר חי מספיק, איזו תועלת עוד יש ממנו? הוא לא שבע די מהנאות העולם הזה? הרי הוא כבר ראה בעיתו אי־אלו דברים שאנחנו [עדיין] לא ראינו". די להם [לזקנים] במעט מזון בלבד כדי שיוכלו להחזיק מעמד, ושיישארו בבית כדי להכין בשבילם [עבור הצעירים] את צורכיהם, לקראת שובם מבילוייהם – שלרוב אינם אלא לאחר חצות הלילה; והזקנים נדרשים להמתין להם, שאם לא כן – מתעמרים בהם, ואף מרבים להכותם. הבנים האלה לא נותנים דעתם לכך שיש להם אבא ואימא זקנים בבית, ולפעמים כדי 'לכסות להם את העיניים',[26] לפחות שיספרו להם היכן היו. אולם הם לא רוצים אפילו להביא להם לטעום איזה דבר הכי קטן שהם אכלו או שתו אלא להפך: הם מגיעים בכעס גדול, ואם