1801
מכאן ואילך מתחיל הפרק על סנ'
בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה, משנת 5622 [1862] עד
שנת 5661 [1901].
1802 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1862
בשנת 5622 [1862], סנ' בְּכוֹרָצֶ׳ה, שכבר התנחם במידת־מה על מות אביו, החל לעיין בפנקסים. תחילה בדק את חשבון הקופה, וכשראה שחסר סכום גדול של כסף, החל לערוך חיפושים. הוא גילה שבארון שבו שמרו את הכסף – שעמד בחדר הגדול, מתחת לגומחה [במקור – merap מיחרָאב], שבה הונח השעון המנגן – וגבו פנה אל פתח ההצתה של האח, נמצאה פרצה פתוחה, רחבה דיה כדי להשחיל דרכה זרוע. כשביקשו לברר את הדבר מצאו שמשרתו, רפאל ב' מנוח, בכל הזדמנות שמצא היה גונב שקית אחת או שתיים, שבכל אחת מהן אלף גרושים ב[מטבעות] מֵטָליקים. עוד התגלה שהיות שאותו רפאל היה ישן עם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה באותו חדר, היה נוהג, לאחר שזה נרדם, לגנוב לו את מפתחות הארון ולגנוב כל מה שיכול. כפי שסיפרו, משחלפו שנים רבות הודה אותו רפאל כי גנב 28,000 גרושים, אך לפי חשבונו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היו חסרים רק 12,000 גרושים. את הסכום הזה הם לא תבעו ממנו, אלא רק בדקו את חשבונו, שילמו לו את מה שביקש ויותר לא רצו אותו בבית.
באשר לקופסת הטבק מזהב שנעלמה, בחלוף כמה ימים ממותו של צֵ'לֵבּי גבריאל מצאה אותה בּוּ' דוּדוּצָ'ה במקום שזרקו בו את הזבל. היא מצאה אותה במקרה כאשר
1803 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1862
ניקתה את מקום הזבל, לקחה את הקופסה, וזו נשמרה אצלה שנים רבות. מאוחר יותר לקח אותה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נכדהּ, והיה משתמש בה בשבתות ומועדים.
שנים רבות לא נכנסו אל החדר שבו ישן צֵ'לֵבּי גבריאל, ואחר כך שהה בו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ואף ישן בו. אולם כאשר הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נכנס אליו היה זה רק לזמן קצר, ועד היום הזה לא ישנים בו.
צ'לֵבּי גבריאל היה איש מאוד חכם ונבון, ומעל הכול בעל הופעה אצילית ומכובדת. כל האנשים העריכו אותו וכיבדוהו רבות. בַּבַּית הוא נהג בחיבה רבה כלפי כל נכדיו ונכדותיו וכולם אהבוהו עד מאוד. את כל עסקיו ניהל בדרך הישר.
היה לו מבחר גדול של בגדים. בתקופת הקיץ, בערבי שבתות ומועדים, לבש אֶשקוֹרטָה מרופדת בסָמָרָה מעורות של ראשי פָּטוֹנֶס.[1] לבושו היה מכנסיים שחורים ומעליהם אַנטֵרי ארוך מבד מובחר מצמר או משי, והיה חגור קוּשָק ממבחר שָלים נאים. לחורף לבש מבחר קיוּרדיס מרופדים בסָמָרָס המשובחות ביותר וכן אֶשקוּרטַס ומעילי ג'וּבֶּה מאריגים צבעוניים. לראשו פֵז נאה עם שֶׁנֶץ [גדיל] של משי. גופו היה מגודל וגבוה, הילוכו היה נינוח וזקוף. גוון פניו כהה, ממש כמו זה של נכדו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. זקנו קצר ודליל, לא גזז אותו ולא היה לבן מאוד. הוא העביר את הזמן בעיקר
1804 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1862
בלימוד בספרים, כפי שכתבתי קודם. למרות שמטבעו היה עצבני ולעיתים כעס, כעסו חלף במהירות רבה. הוא לא אהב להתעניין בעסקיהם של אחרים, וכן לא התעניין בחדשות השוק וגם לא בחדשות ממקומות אחרים. הוא נזהר שלא להיות מוכר לשלטונות, ואת כל האנשים קיבל בפנים מאירות. הוא ענד תמיד טבעת יהלום על זרת ידו, וביום השבת ענד טבעת עם אבן אודם מובחרת. הוא אהב מאוד שאשתו ושאר בני ביתו יהיו לבושים היטב, ולכולם הכין תמיד בגדים חדשים, וקנה להם תמיד תכשיטים מן המובחרים.
בעת הזו הופקדו לטובת סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בווינה כמה סכומי כסף. הוא כתב לסוכן שלו שיעביר לו בדואר 600 דוּקָטים במטבעות מינסָה. באותה העת לא היה בסמוקוב דואר אוסטרי, והמכתבים, כמו גם צרורות המטבעות החתומים, הגיעו רק לסופיה על שמו של חכם אברהם ב' בָּסָה. הלה היה מקבלם ושולח אותם עם הנוסעים. היות שאותם 600 דוּקָטים היו צריכים להישלח לסנ' קָמוֹנדוֹ בקונס', הוא כתב לחכם אברהם שיעבירם בדואר מסופיה לקונס' כפי שהם. הלה מסר אותם לדואר הטורקי, ובאותו היום שמסר אותם יצא הדואר לדרכו. והנה, בוָוקָרֵל, הרגה כנופייה של שודדים את הבלדר שהוביל את הדואר. הם לקחו את כל צרורות המטבעות שהיו
1805 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1862
במשלוח הדואר, וביניהם גם את הצרור ששלח. כאשר נודע הדבר לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה הוא נעצב מאוד, אך כל האמצעים שנקט כדי לגבות מהממשלה את הסכום הזה, או למִזעָר משהו ממנו – הכול היה לשווא. הוא לא הצליח לגבות מאומה, ואף אמרו לו שגם לקָאימָאקָם של סמוקוב, דרוויש בֵּיי, הייתה יד בגנֵבה הזו. בהמשך הוא [הקאימאקם] אִפשר לו להרוויח, בכך שנתן לו כסף מהקאשה של הממשלה; וכנגדו משך שטרי חוב עבור קונס', שעליהם שילם לו אָז'יוֹ [במקור ajo] גבוה יותר. הוא גם הביא לכך שייקנו באמצעותו כמה פוֹנדוֹס טורקיים, וכך הוא הרוויח מהפרשי השערים. ועדיין, זה לא היה משהו שהשיב לו את הסכום ששדדו ממנו.
הדבר גרם לו לייאוש גדול, והביא אותו ללכת אצל דודו צֵ'לֵבּי יהודה כדי להתייעץ איתו על ההפסדים שהיו לו: הן מגנֵבת משרתו רפאל, הן משוד הדואר והן מהפסדים אחרים שהיו לו. כדי לעודדו אמר לו צֵ'לֵבּי יהודה, שאם הוא רוצה שיצטרף כשותף לעסק שלהם. הוא הסכים לכך, אבל עמיתיו של צֵ'לֵבּי יהודה, עקב אי־הסכמות שהיו ביניהם סביב כמה מחלוקות, לא הצליחו להגיע לאחדות דעות, וכך קרה שלא יכול היה להיכנס כשותף.
לנוכח זאת המשיך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בעסקי החלפנות ובהלוואות בריבית.
1806 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1863
בשנת 5623 [1863] קנה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה משלוח של סַהְטִייָנים, ושלח אותו לווינה לסנ' מתי [מַתִּתְיָהוּ] רוסו כדי שיִמְכְּרֵם עבור חשבונו [של בְּכוֹרָצֶ'ה]. הייתה זו שנה טובה, והיו לו רווחים נאים. הוא גם קנה מעט מטילי ברזל ושלח אותו לפָּזָרג'יק אל חכם יוספָצֶ'ה ברוך עבור חשבונו, כדי שימכור אותם. את חלפנות הכספים ואת זו של המטבעות הזרים וכן את מתן ההלוואות בריבית ואת שטרי החוב [שהנפיק] לקָאשָה – הכול עשה 'בקטן' והסתפק ברווחים קטנים כמנהג אביו, והכול ביושר רב, בנחת ובבִטחה.
בבית הם התנהגו כשורה ונהגו בחיסכון. היה להם סוס טוב ונאה שהיה סטליון [סוס הרבעה לא מסורס], אך היות שהיה פרוע מאוד הם פחדו לרכוב עליו. אני, צֵ'לֵבּי, רכבתי עליו ערבים רבים והייתי מטייל בשדות. הסוס הזה קפץ מעל שוחות של שבעה–שמונה מטרים בלי שחש שאני רוכב עליו. הייתה להם גם עגלת שוורים על מנת להוביל את בולי העץ לצורכי הבית, וגם היו להם תאואות ופרות להפיק מהם חלב, גם הוא לשימוש ביתי.
בשנה הזו הוא קצב סכום מסוים של כסף, שמן ההכנסות ממנו ילמדו עשרה חכמים בערבים של ימי שלישי ובכל לילות שישי [מוצאי ימי חמישי] במשך הלילה כולו. הוא שילם לכל אחד מהם שמונה גרושים לשבוע, וזאת למנוחת נשמתו של סנ' אביו. הלימוד הזה נמשך שנים רבות.
1807 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1863
מאוחר יותר, בלילות שישי [חמישי בלילה], כשעשו כמה ביקורות על מנת לראות האם הם באמת לומדים, ראו שכמה מהם השתרעו ונרדמו. אומנם נזפו בהם במקצת, אבל בכל זאת ויתרו להם כיוון שהם הצטדקו, כל אחד בנימוק משלו. לאחר זמן מה שוב ערכו להם ביקורות, ומצאו שכמעט כולם ישנים ואף מכוסים היטב. לנוכח זאת הוא ביטל את הלימוד הזה בלילות שישי, והשאיר להם רק את הלימוד בערבי יום שלישי. זה נמשך עד מלחמת טורקיה־רוסיה בשנת 5638 [1878], משום שהם כבר לא באו לגבות את שכרם, ובעיקר משום שאלה שהיו חייבים לאותה קרן נפרדת לא שילמו לה; וכך ננטש ונזנח הלימוד מאליו.
בשנה הזו הוא מצא שקית בד שהוסתרה בפינת הארון והכילה 20,000 גרושים. על השקית הזו נכתב קודש. היו לו רעיונות רבים בקשר לזה, ומאחר שלא ידע כיצד להשתמש בכסף הזה, מצא לנכון לבנות בית מדרש, והוא זה שעומד עד היום בבית הכנסת החדש: הוא קנה את ביתו של חכם יהודה אשכנזי תמורת 4,000 גרושים, ובנה אותו כפי שהוא קיים עד היום. אחר כך ריהט אותו במינדֶרים, במנורות, בספסלים ובחפצים נוספים, וגם הכניס אליו ספר תורה. הוא סיפק את בולי העץ לחימומו בחורף, והתקין אותו כהקדש לקהילת סמוקוב. אמרו בו תיקון חצות, ובחורף התפללו בו שחרית. בבית מדרש זה
1808 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1863
ערכו גם את אסֵפות הקהילה.
בזמן הזה פקדו אותו חולשה גדולה וכאב בקיבתו. לפיכך הרבו לבקרו הרופאים, ולמרות שתמיד שמר על דיאטה כעת הקפיד בה באופן מלא. הוא ניזון רק מעופות, כך שנעשה מאוד רזה. בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ביקר בקביעות בבתי הספר, ובהם גם בבית הספר הטורקי. בַּבַּית, בּוּ' אָמָדוּצָ'ה הייתה בוכה כל הזמן על אובדן בעלה. בקושי עסקה בענייני הבית, ושנים רבות לא יצאה ממנו. בּוּ' דוּדוּצָ'ה שכבר הייתה מטופלת בילדים, הייתה זו שטיפלה בהם. תמיד באו לבקר את שתיהן הקרובים והחברים כדי לתמוך בהם ולנחם אותה [את האלמנה], אך היא לא השתנתה בדבר.
בשנת 5624 [1864], בראש חודש אדר, נִשאתי לבִּיוּ, בִּתו השנייה [של בְּכוֹרָצֶ'ה, גיבור פרק זה]. אודות החתונה באותה השנה כבר כתבתי בפרק עליי. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אומנם כבר היה מאורס ואף היה מבוגר מבִּיוּ, כך שמן הראוי היה שיתחתן קודם. אולם, היות שאני הייתי מבוגר מסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ערכו את החתונה שלי קודם. באותם הזמנים היו מקפידים מאוד בעניינים כאלה ורואים בהם עלבון.
כאשר ערכו את האירוסין של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה עם
1809 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1864
מ' תמרו,[2] הציב צֵ'לֵבּי יהודה תנאי שלחתונה יש להביא צַ'לגי מאדירנה. החתונה נערכה בחודש סיוון, אז קמה הכלה מ' תמרו ממחלתה שבגינה שכבה במיטה במשך כחודש. באותה תקופה הגיעו זה מקרוב הצ'רקסים[3] והביאו איתם מחלות שונות, והחתן סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נדבק גם הוא באבעבועות שחורות. וכך קרה שבלילה הראשון של החתונה אחזה בו צינה שעימה הופיעו האבעבועות. אך אצל שניהם חלפה המחלה במהירות, והם התאוששו והיו בריאים ושלמים. ערכו את החתונה בהרבה שמחה ופאר, והגיעו מוזמנים רבים בימים ובלילות. הצַ'לגי הייתה מהטובות ביותר, ושמו של הבכיר ביותר בין חבריה היה מֶרגָ'ן. הכלי שעליו ניגן היה קָמַנצֶ'ה,[4] שהשמיע צליל מאוד ערֵב. משפחת אריה כולה והחברים באו בכל עת לחתונה. הם הכירו את רוב השַארקיים, והיו שרים ושמחים כל הלילה. ערב אחד הם הזמינו גם את הבֵּיִים של סמוקוב, ובישלו להם מאכלים לפי מנהגיהם – על אופן הכנתם כבר כתבתי. במשך הימים הגיעו לבקר בחגיגות החתונה גם ההָאנוּמֵס, וגם על הדרך שקיבלו אותן כבר כתבתי. בכל שמונת ימי החתונה פתחו שולחנות רבים לאורחים.
הכלה מ' תמרו היא אכן אישה טובה, נבונה ומכבדת. היא הביאה אָשוּגָר רב וקוֹנטָדוֹ של 500 רוּבּיות [דוּקָטים של זהב],
1810 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1864
ומלבד זאת הביאה מתנות לכל המשפחה. וכך, שני הצדדים היו מרוצים מאוד. הם, הנשואים החדשים, חיו תמיד באחווה והם אוהבים מאוד זה את זו. היא גם מכבדת את כל בני הבית.
החתן סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה המשיך את לימודיו בבית המדרש אצל חָריבּי אברהם כהן וגם בבית הספר הטורקי.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה המשיך גם הוא בעסקיו, ובשנה הזו קנה כמות גדולה יותר של צמר ומכר אותה בסיטונות ברווחים נאים. בשנה הזו החל גם לקנות ניירות ערך טורקים רק לשם גביית הריבית, ולא סחר בהם. באותה עת הונפקו גם פוֹנדוֹס טורקיות שנקראו טָהווילָאט מוּמטָאזי [מילולית בטורקית 'איגרות חוב מובחרות']. נערכו בהם הגרלות פדיון [במקור: tiraje] מִדֵי שישה חודשים. ערכן הנקוב היה 100 לירות אנגליות, אך בשוק נסחרו ב־55 עד 60 לירות. הן נשאו גם ריבית של 5% על הערך הנקוב, וכאשר עלה [אחד מהם] בגורל ונפדה – שיחק המזל לבעליו, שזכה ברווח נוסף של 40 עד 45 אחוזים.[5]
באותה שנה נולד לו בן וקראו לו עזריה. בלידתו נערכה חגיגה גדולה, ונהגו עם היולדת כמנהג כל היולדות. זהו אותו סנ' עזריה שכבר כתבתי עליו שהיה האדם השני ביופיו במשפחת אריה, ושאותו רצה לקחת ראש הסריסים של הוואלידה הסולטאן של הסולטאן חָמיד; היה זה בעת ששהה בביתנו באוֹרטָקוֹי שבקונס'. סנ' עזריה האמור גודל בידי אימו וטופל במסירות רבה, והאֵם עצמה היניקה אותו. הוא היה אינטליגנטי מאוד ואהב
1811 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1864
עד מאוד את הלימודים. הוא היה טוב לב, שקט מאוד, לבבי ואוהב את כולם. בעת שגר בקונס' התמיד ללכת לבית הספר, ומאוחר יותר, כאשר שב לסמוקוב, הלך ונעשה מעט חלש, ולא המשיך בלימודיו. הסנ' אביו לְקָחוֹ עימו לחנות כדי שיעסיק עצמו בעסקים שעשה אביו, ובעיקר כדי שיתאושש ויהיה בריא. זה נמשך זמן קצר, כי הגיע זמנו וביקשו לגייסו לצבא. היה זה קשה מאוד עבורו ועבור הוריו, והם פעלו לשולחו לניש, סרביה, לאחותו מ' דונה שהייתה נשואה בניש לסנ' יצחקוּצ'וֹ קָאריוֹ. הוא שהה זמן מה בניש, ואז נסע לווינה ונכנס לאקדמיה ללימודים גבוהים. הוא המשיך בכך שנה שלמה, היה מרוצה מאוד ואף הלך והתקדם. לרוע המזל קרה לו אסון. הוא נהג לבקר פעמיים בשבוע באופן קבוע בכל הצגות התיאטרון. ערב אחד הוא הלך עם מורהו לתיאטרון קארל [Carltheater], ובאותו הערב פרצה בו שרפה, והוא נשרף כליל כשהיה מלא באנשים. היו בו כ־4,000 אנשים, וגם הוא [עזריה] היה בתוכם. אולם, היה לו מזל גדול שלא קרה לו מאומה. הוא לא נלחץ ואף לא נבהל. הסיבה הייתה שכאשר סנ' עזריה נכנס לתיאטרון הוא לא הסיר את הפָּלטוֹ כדי להפקידו היכן שכל האנשים תלו את מעיליהם, אלא השאיר אותו עימו במקום שישב בו. המורה המלווה שלו אמר לו שגם הוא חייב להפקידו היכן שכולם השאירו את המעילים, והוא
1812 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1864
הראה לו באצבעו היכן עליו למסור אותו. הסנ' עזריה קם כדי להפקיד את הפָּלטוֹ במקום המיועד, ולפני שהגיע פרצה השרפה. כל האנשים החלו לברוח, וההמולה הייתה גדולה מאוד: אלה צעקו, אחרים בכו ואחרים נדחקו ונמחצו זה בזה, כשכל אחד מבקש לצאת קודם. והוא, שהיה קרוב יותר לדלת, היה אחד מהראשונים שיצאו. לאחר שיצא החל להתבונן וראה כיצד אחדים קופצים מהחלונות ואחרים מהגג, חלקם שרופים למחצה ומהם שנופלים נותרים מתים על הארץ. כמה מהם שדרכו ומעכו זה את זה, נותרו מתים על הארץ. ביניהם נשרף גם מורהו שהמתין לו. לנוכח המראות הללו הוא נסער ואחזה בו אימה גדולה. בדמיינו לעצמו שגם הוא עלול היה להגיע למצב הזה, שבה ופקדה אותו אותה החולשה והוא נעשה חולה. הוריו בסמוקוב לא ידעו דבר על כך שהוא נמצא במצוקה גדולה, כי לא סיפר להם כדי שלא ידאגו (על כך שהסתיר זאת מפניהם כדי שלא ידאגו כבר כתבתי במקום אחר, שלפי דעתי זהו משגה חמור מאוד: ה'רוָוח' שבכך הוא שתמצא את סופך ותעמיד את חייך בסכנה גדולה מאוד, בעוד שאילו היו יודעים על כך בזמן ניתן היה לנקוט צעדים מידיים). חבריו בווינה עודדו אותו, אך לא היה בכך די, שכן מצבו לא השתנה כלל.
1813 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1864
משראו חבריו שהוא הולך ונחלש מיום ליום כתבו להוריו, ואפשר להבין כיצד הם קראו את המכתב הזה. הם לא התמהמהו והביאוהו במהירות לסמוקוב, אך זה כבר היה מאוחר. הוא היה חלש מאוד ואף חולה, ומיום ליום הלך וקמל. כל הרופאים טיפלו בו, אבל זה לא עזר לו במאומה. קיבתו הייתה חלשה מאוד, והוא התפנה אולי פעם אחת בכל שבעה–שמונה ימים באמצעות כמויות גדולות של סם משלשל. מאוחר יותר הרופאים יעצו לו שייסע לקונס' וישהה באי חַלקי [שבקבוצת איי הנסיך]. הוא נסע מלוּוה באחיו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, והם שהו שם זמן רב. זה לא הועיל לו, והוא שב לסמוקוב חולה עוד יותר. וכך שכב במיטה למשך זמן מה, ובאחד מימי שני נפטר. היה זה בשנת 5645 [1885] בפריחת נעוריו. גדול היה הצער לכל המשפחה ובמיוחד להוריו שהיו כְּמֵתים מיגון.
סנ' אימו לקחה את זה כל כך קשה, שיצאה מדעתה ונעשתה מוטרפת במידת מה. היו צריכים לשים אותה במגורים נפרדים, והיא לא ידעה את אשר היא עושה. נזקקו לקשור את ידיה כיוון שהיא ביקשה לקרוע את פיה. כך זה נמשך שנה שלמה. מאוחר יותר, לאט לאט זה עבר לה, והיא שבה לאיתנה כמקודם. אולם היא נותרה פגועה, וגם היום כאשר מזכירים את עזריה גוון פני בני המשפחה משתנה, והם אינם מדברים עליו.
1814 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1864
הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, שהיה נתון גם למצוקות אחרות, הלך ונעשה גם הוא חולה. כידוע לנו הייתה לו חלקת מרעה בשותפות בחלקים שווים עם צֵ'לֵבּי יהודה. האחרון הוא זה שהשכיר אותה וגבה את דמי השכירות. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא רצה ללכת ולבקש את חלקו בכספים שהוא [יהודה] גבה, ועל כן החלו להיווצר כמה חילוקי דעות הן בעניין ההשכרה והן בעניין הגבייה.
בשנה הזו 5625 [1865] הוא קנה את הסַהְטִיָינים מסמוקוב, מפָּזָרג'יק, מאוֹטליק־קוֹי[6] וממקומות אחרים. מכיוון שהיה לבדו, השאיר את בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בשוק כדי שיבוא לעזרתו. מן הרכישות הללו של הסַהְטִיָינים היו לו רווחים רבים. בנו היה דקדקן מאוד, וניהל את עסקיו על פי הסדר הטוב. הוא גם החל לנהל את ספרי החשבונות, שכן כבר ידע לכתוב היטב וכתב ידו היה בהיר מאוד. הוא החל להחזיק בקופה, ובכל חודש בדק את חשבונותיה. בנוסף הוא התחיל לנהל את חליפת המכתבים.
כפי שנאמר קודם לגבי שדות המרעה שהיו בבעלותם המשותפת, ושאותם השכירו ביחד, היו ביניהם מחלוקות בקשר אליהם, ובשנה הזו הם פירקו את השותפות, הפרידו את החלקים וקבעו להם מחירים.
1815 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1865
בגורל שהטילו נפל בחלקו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה אזור וורישניק, והיה עליו לשלם לצֵ'לֵבּי יהודה 5,000 גרושים [כהפרש איזון]; אזור דופנילה נפל בחלקו של צֵ'לֵבּי יהודה. לאחר שהגיעו להסכמה, קיבל כל אחד מהם מהנוטריון את מסמכי הבעלות, ומאז כל אחד מהם השכיר את הנכס עבור חשבונו, בלי שום עירוב ביניהם.
כנכתב לעיל, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה סבל מקיבה חלשה, ובשנה זו התחדשה עליו מחלתו. הרופאים של סמוקוב לא הצליחו לרפאו, ולכן נסע לווינה. הרופאים בווינה שלחוהו למרחצאות של באד ווסלאו [במקור:banios de Feslao] [7] שם שהה כשלושה חודשים בטיפולים מלוּוה במשרתו קוֹנוֹרטֶה ב' שלמה. הוא היה מרוצה מאוד ממסעו, והם חזרו לסמוקוב בריאים ושלמים. בווינה הוא קנה רהיטים, כלים ובגדים רבים לכל בני ביתו; מלבד זאת קנה גם כמה סחורות קונפקציה כדי למכור אותם בסמוקוב, עסק שהיה מוכר לו מכבר.
בשנה הזו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה וסנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי נעשו שותפים לסחר במוצרי קונפקציה. הם השקיעו הון של אלף לירות כל אחד, הזמינו את הסחורות מווינה והובילון ליריד אוּזוּנג'וֹבוֹ. שניהם נסעו ליריד ומכרו שם ככל שיכלו. את יתרת הסחורה הביאו לסמוקוב ומכרו אותה ללקוחותיהם בסמוקוב, בדוּפְּניצָה ובמקומות אחרים. הם המשיכו בכך זמן רב וחיו באחווה גדולה.
1816 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה 1865
מכיוון שסנ' מָאירוּצ'וֹ היה שותפו, הוא נהג לבקרם תמיד והצחיק אותם מאוד. עבור הנשים שהתכנסו בצוותא, הוא היה מקור לשעשוע, שכן כאמור הן תמיד חיפשו בילויים, התגנדרות והנאות. בבית לא היו להם עיסוקים רבים כמו שיש היום, שכן שירתו אותם משרתים ומשרתות רבים.
בשנת 5626 [1866] נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בת וקראו לה אוֹרוֹ, גם בלידה זו נהגו לבקר את היולדת כמקובל. אך האם התביישה מאוד על כך שילדה בנות, והוא לעומתה היה מאושר. גם כשהיה מישהו מקרוביו לועג לו על כך שנולדו לו בנות, הוא לא השיב לו דבר. האם היניקה את אורו וטיפלה בה, ובילדותה הייתה שקטה מאוד. כאשר הגיעה לגיל שבע החלה ללכת באופן סדיר לבתי הספר. היא למדה ג'וּדֵיזְמוֹ, צרפתית ובולגרית, ובהמשך הלכה לבית הספר האמריקאי, שם למדה גם אנגלית. היא למדה בבית הספר עד שהתארסה.
בשנה הזו פתח צ'וֹרבָּאג'י מָאנוֹ סיפוֹצ'לי בהליך משפטי נגד סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, ותבע ממנו חלק מחלקת המרעה בטענה שהיא שייכת לו. סנ' מאנו היה שכנו בקרקעות אלו, וסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה מוטרד מכך מאוד. הם התייצבו למשפטים שנמשכו זמן רב, ושני הצדדים הוציאו
1817 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1866
סכומי כסף גדולים. לעומת ההוצאות הרבות, למקום עצמו לא היה ערך רב, והדבר נעשה רק כדי שלא לצאת כשידו על התחתונה. את העניינים המשפטיים היה צריך לברר במקום עצמו, והצדדים נדרשו להביא הוכחות באמצעות עדים, וכל אחד מהם, מצידו, העמיד עדים רבים ככל האפשר. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה הביא 320 עדים, לעומת 230 שהביא סנ' מאנו, וכך זכה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. ניתן להבין מה הייתה העלות של העדים האלה: מלבד העובדה שהזינו אותם היטב, היה צריך גם לשלם להם שכר ראוי. סכום ההוצאות שהוציא סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה 380,000 גרושים, וסכום דומה הוציא גם סנ' מאנו. בכך הפך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לבעל הנכס וזכה לשקט עד שנת 5643 [1883]. בתקופה זו, תחת שלטון בולגריה, התחדש הסכסוך על חלקת המרעה מול תושבי הכפרים שעל נהר האיסקר, שהיו גם הם שכנים ותבעו כמחצית מהשטח. גם הליך זה נמשך זמן רב, גרם להוצאות כבדות וגרר הטרדות רבות. מחשש שלא יזכה, הגיע להסדר עם הכפריים והותיר להם חלק נכבד מהשטח. הם הציבו ציוני גבול [granisas], מדדו את השטח באמצעות מהנדסים שקבעו את שטחה במטרים, והסדירו זאת באמצעות נוטריון כששני הצדדים מקבלים את המסמכים הדרושים. ולא היו עוד תביעות עד שנת 5661 [1901 – שנת נעילת סיפורי הכרוניקה]. השטח שנשאר בידי האיסקריים היה יכול להניב הכנסה של 30 עד 35 נָפּוֹליוֹנים לשנה.
בשנה הזו הוא קנה פַּייְטוֹן קטן ויפה
1818 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1866
הרתום לסוס אחד, ובאותו המועד קנה גם סוס יפה, גדול־גוף ובעל צבע צהבהב. יום אחד הצטרפתי לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, ונסענו לכפר איזלָקוּצָ'ן, שם היה להם מחסן גדול [Hankon] וטחנת קמח. בדרך חזרה, במורד קטן שהיה בדרך, הצליף הרכב בסוס, מפני שהסוס לא בלם את הפייטון כראוי; הסוס השתולל, סטה מנתיבו והפייטון התהפך בתוך תעלה. שנינו נפלנו מבלי שנפגענו, אך הסוס ברח יחד עם הפייטון, ואנו איחרנו מאוד להגיע הביתה כיוון שצעדנו 12 קילומטרים ברגל. קרובינו, שיצאו לקראתנו בפייטונים אחרים, השיגו אותנו סמוך לעיר; כתוצאה מבריחת הסוס נגרמו לפייטון מספר שברים.
חָאג'י איברהים הידוע, שהיה הבכיר מבין בעלי המָאדָנֶס הטורקים בסמוקוב, רצה בשנה הזו למכור את הווילה הכפרית היפה שלו. הווילה הייתה בשדה רוּדֵש, והיו בה שתי קומות וחדרים רבים וגדולים. השדה שהיה צמוד לווילה היה גם הוא גדול מאוד, מוקף כולו בגדרות אבן. הוא הכיל גינות פרחים ובוסתנים שבהם שתלו ירקות למאכל, קיוֹסקים גבוהים, מרבדי דשא ירוקים, מזרקות וברֵכות, מקום עבור הסוסים והפַּייְטוֹנים ועוד כיוצא באלה כל מה שנדרש. השדה הזה ניצב מול הווילה שאליה היה בא [לנפוש] צֵ'לֵבּי יהודה, כפי שכבר כתבתי אודות הווילות הללו
1819 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1866
שלכל אחד [מבני אריה] הייתה [וילה] נפרדת משלו. וכך קרה שחָאג'י איברהים הבטיח אותה [תחילה] לצֵ'לֵבּי יהודה, ומשלא רצה בה אמר לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שיקנה הוא אותה, וזאת כדי שאף טורקי לא יקנה אותה. הם נשמרו מפני הטורקים מאוד עקב עניין החָרֵם, שהיה עלול לגרום הטרדות, וגם כדי שהשכנים יהיו אנשים 'משלהם'. והוא [בְּכוֹרָצֶ'ה] שאכן רצה שתהיה לו וילה משלו, קנה אותה תמורת 12,000 גרושים, שהיה מחיר זול מאוד. בשקיקה גדולה הוא ערך שיפוץ רציני, ריהט אותה וקנה עוד פַּייְטוֹן עם שני סוסים לבנים. בקיץ הם נסעו אליה וישנו בה בלילות, והיו מאושרים מאוד. אולם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, בנו הבכור של צֵ'לֵבּי יהודה, לא היה בסמוקוב כאשר ערכו את הרכישה הזו. מאוחר יותר כאשר שב ונודע לו שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה קנה אותה, אמר שהוא לא ייתן לאף אחד אחר לרכוש לבעלותו את הווילה הזו; זאת כיוון שכאשר הם קנו מחָאג'י איברהים את הווידני – אותם המפעלים שבהם מתיכים את הברזל – התנאי היה שאת הווילה הוא לא יוכל למכור לאחר. והסיבה שבאותה העת השאירו אותה ולא מכרוה הייתה שהוא רצה שתהיה הווילה שלו. הוא אמר שהשאירו אותה רק עבורו, והוא לא ייתן למישהו אחר להיכנס כשכן למגרש שלו. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה כל כך עצוב שנעשה חולה. הוא קיבל צהבת והיה חולה זמן רב. אביו [של מוֹשוֹנָצֶ'ה] צֵ'לֵבּי יהודה וכל קרובי משפחתו דיברו איתו ואף איימו עליו, אבל הכול היה ללא הועיל. וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, בלי ששאל אף אחד, פנה לבית המשפט על בסיס זכות הגאולה. חוק זה מעניק עדיפות שידועה בשם שֶפיליק [קדימות], ולפיו כאשר מוכרים
1820 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1866
נכס והשכן רוצה אותו, זכותו גוברת ללא שום טענה נוספת. הוא משלם את הסכום ששולם עבור הנכס, והנכס עובר לידיו. הדבר תקף הן בעיר והן בכפר, על קרקעות ועל מבנים. כאשר עמדו להתייצב בפני בית המשפט, הגיעו להסכמה, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מנה לידיו 20,000 גרושים, ונותרה הווילה בידיו.
בשנת 5627 [1867] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה המשיך באותם העיסוקים: בעסקי הדֶשקוֹנטוֹס, ברכישת הסַהְטִיָינים והמֵשינים ובהנפקת שטרי חוב לקופת הממשלה וגם בשותפות שהייתה לו עם סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי ביבוא הסחורות. היות שלא יכול היה יותר לנסוע לירידים, הם נטשו זאת ונפרדו, אף שהיו להם בעסק הזה רווחים רבים.
הוא נעשה שוב מעט חולה והתכונן לנסוע שוב לווינה. יחד איתו נסע גם סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה אחי, כדי להיכנס לבית הספר וללמוד גרמנית שהיה בה צורך באותם הזמנים. כאשר הגיע לווינה שלחו אותו הרופאים למרחצאות קַרלס־בָּאד[8] ופרַנסֶס־באד,[9] שם שהה כשלושה חודשים בטיפולים ושב לאיתנו. בשובו לווינה קנה כמה רהיטים וחפצי בית, אריגים ובגדים עבור בני ביתו. באותו זמן הוא קנה גם צמיד יהלומים תמורת 12,000 גרושים וכמה סחורות למכירה בסמוקוב.
1821 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1867
בחלוף זמן קצר מאז שב סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מווינה והיה כבר בריא ושלם, הציעו למכירה את המָאדָן של אוּסרֵף פאשה על שלושת הווידני שלו. הוא נקרא צ'יפטֶה מָאדָן [המָאדָן הכפול], ונמצא במעבר האיסקרים, לרגלי הר ששמו בטורקית קָאסים בָּבָּא ובבולגרית איוון שישמָן (Иван Шишман).[10] מספרים שבמקום הזה קבור מלך בולגריה שישמָן יוֹבַאן, שבזמן המלחמות עם הטורקים ברח, ובמקום הזה הרגו אותו וגם קברו אותו. השדה לא היה גדול במיוחד, אלא שמיקומו היה יפה מאוד ואקלימו בריא. הוא היה מוקף סביב בהרים לא גבוהים מאוד, כולם מלאי עצים, וציפורים ממינים רבים שרות עם שחר כל אחת בדרכה. מצידו האחד זרם נהר האיסקר הלבן [Бяла Искър], במצידו האחר נהר האיסקר השחור Черна Искър]], ורחשי זרימתם נעימים עד מאוד. היו בו שני בניינים, אחד גדול ואחד קטן. בקומה הראשונה של הבניין הקטן היה מחסן גדול לאחסון הברזל [הגולמי] ומטילי הברזל,[11] וכן אוחסנו בו כל שאר האמצעים והמצרכים שנדרשו הן להפעלת המָאדָן בכללו, והן לצורכי הכלכלה של הפועלים ושל צוות המָאדָן. בקומה השנייה היה משרדו של הממונה, ומלבד זאת חדרים נוספים שם ישנו הממונה ועוזריו. היה גם מטבח נפרד שבו בישלו עבור צוות המָאדָן וכן הכינו אוכל לאורחים, שמהם אף פעם לא חסרו. הוא גם היה מרוהט כראוי.
1822 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1867
הבניין השני, הגדול, היה נעול תמיד. הוא היה תחת השגחתו של הממונה, שהיה פותח אותו רק כאשר היו באים הבעלים. גם בו היו שתי קומות. היה זה מבנה גבוה, בנוי כולו בבנייה מוצקה מאבנים. הקומה הראשונה כללה את כל צורכי המטבח וחדרי המשרתים, והקומה השנייה נועדה לשהיית הבעלים. היו בה ארבעה חדרים גדולים ומטבחון לקפה שבו הרתיחו את הקפה. מלבד זאת היה חדר רחצה נאה וגדול וסלון גדול, ובו קיוֹסקים שמהם נשקף נוף יפה ומנעוליו חזקים במיוחד. היה עוד בניין קטן שהפועלים ישנו בו, והיו בו כל צורכיהם. מתחם העבודה שבו חישלו את הברזל היה גדול מאוד ומגודר בלוחות עץ. בנוסף היה שם בית מלאכה שבו חישלו פַּרסות לסוסים ולבקר, וגם זה היה עסק גדול למדי. מסביב לכל אלה היו מחסנים עבור פחמי העץ ודברים אחרים. בחלקת השדה היו הבוסתנים והגנים, שעיבודם וטיפוחם היה באחריותו וברצונו הטוב של הממונה. היו בו מזרקות ומתקני מים שזרמו ללא הרף וכן דירים עבור העיזים, אורוות לסוסים, מתבנים ועוד כהנה וכהנה – לא ניתן לכתוב אודות הכול.
ובאשר לווידני: האחת הייתה בשדה רוּדֵש ונקראה הווידנייה של מחמוד, ולה שדה גדול שכלל בניין ובו כמה חדרים עבור הממונה ועבור הבעלים, מתחם הייצור שבו התיכו את הברזל, מחסנים לפחמי העץ וכיוצא באלה
1823 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1867
דברים אחרים. בנוסף היו שם בוסתנים וגנים בשדות גדולים. [וידנייה] זו הייתה במרחק של כשני קילומטרים מהעיר. שתי הווידני האחרות היו בשדה של בירזָס, קרוב לכפר קָלקוֹבוֹ,[12] אחרי גשר טָטָר־יֵיצ'יד [מעבר הטטרים] שעל הנהר איסקַר. שתיהן היו באותו המקום, האחת מול השנייה, אך מופרדות זו מזו. מלבד זאת היה שם בית קטן לשימוש הממונה לבדו ובנוסף המחסנים לאחסון פחמי העץ ודברים אחרים.
אני כותב זאת כדי שתדעו, שכל מה שבנה אוּסרֵף פאשה באותה עת לא נעשה מכוח כספו, אלא הכול באמצעות עבודות כפייה [garija]. תושבים מכל הכפרים הסמוכים למפעלים הללו חויבו לעבוד אצלו – אלו בעגלותיהם, אלו בסוסיהם ואחרים בגופם – במשך 15 ימים כל אחד, וללא כל תשלום. הוא רק הזין אותם [los mantenija], וגם את הלחם דאג להביא מכפרים אחרים ללא כל תשלום. כך גם הובילו לו את חומרי הגלם לעבודה ללא תמורה; על כל כפר נגזרה המכסה שעליו לספק בפחמי עץ [kimor] ובעופרת ברזל [ruda], וכן בחומרים ועבודות נוספים. בדרך זו היו הם [הפאשות] מתעשרים.
לנוכח זאת שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה מדוכא עד מאוד על כך שהווילה שקנה לא נשארה בידיו, אמר לו סנ' אבי שאם ברצונו, שיקנה את המָאדָן הזה עם הווידני שלו. אולם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה פחד שמא יקרה לו שוב מה שקרה לו עם הווילה ברודֵש. נוסף לכך אמר לו שאין ביכולתו לרכוש את המָאדָן
1824 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1867
כולו, כי מלבד מחירו הגבוה יש צורך בהון גדול לתחזק אותו, במיוחד משום שהוא לא בקי בעסק הזה כלל וכלל. על כל זאת אמר לו סנ' אבי שהוא ייקח שליש – הן ברכישה והן בניהול, ובאשר לעבודה סנ' אבי ידאג להסדירה עבורו. על כך הודה לו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה והתרצה, והם הגיעו להסכם על הרכישה. מיופה הכוח לעריכת הרכישה הזו היה סולימאן אפנדי מֵרָז יֵידי, שפעל מטעם נשותיו של אוּסרֵף פאשה שנקראו איזֵט קָאדין וגֵ'מילֶה האנום ששהו בקונס'. היו להם כמה מתחרים, וביניהם גם צֵ'לֵבּי יהודה ושות'. אף שצֵ'לֵבּי אברהם היה איתם בשותפות הזו, הם לא ידעו שהוא מתכוון לקחת חלק ברכישה בשותפות עם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, ולכן העלו את הצעת המחיר. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה מיואש מאוד ומבוהל מכך, אבל סנ' אבי עודד אותו כשאמר לו שאין לו מה לפחד מהמתחרים, כי הוא יסדיר זאת עם שותפיו. ורק נותר כעת למצוא את הדרך לבצע את הרכישה הזו ישירות מהבעלים בקונס'. לצורך כך הכין סנ' אבי נוסח מכתב עבור הסנ' צֵ'לֵבּי בְּכוֹרָצֶ'ה וצֵ'לֵבּי נֵסימָצֶ'ה [למשפחת] קָמוֹנדוֹ מקונס', ובו יידע אותם אודות כמה מהאירועים הן על אוּסרֵף פאשה והן על עניין הווילה, ובו בזמן ביקש מהם שמא יוכלו הם עצמם לקנות את המָאדָן הזה מההָאנוּמֵס בעלות הנכס ששהו בקונס' – הכול עבור חשבונם [של בְּכוֹרָצֶ'ה וצֵ'לֵבּי אברהם]. את הניסוח הזה העתיק סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה
1825 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1867
ושלח אותו לקונס'. ללא דיחוי פנו הסנ' קָמוֹנדוֹ לגברות האמורות, ונשאו ונתנו איתן על המָאדָן הזה עם שלושת הווידני שלו, [וסיכמו] על סכום של 93,000 גרושים. מטעם ההָאנוּמֵס שלחו את בֵּקיר אגא, מיופה כוחן, כדי שייתן להם את התָקריר; הלה עסק במכירת עוד כמה מהנכסים שהיו להם בסמוקוב. התקריר היה על שם הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, ויחד עם זה הוא הוציא בכתובים לסנ' אבי על כך ששליש מהמָאדָן לרבות הווידני שייך לו. הם לא התמהמהו וערכו את התיקונים הנדרשים, עליהם הוציאו עוד 27,000 גרושים, וכך עלה להם המָאדָן 120,000 גרושים, והם התחילו בעבודה. הם מינו כמנהל האחראי על התפעול את מוּלָא רָשיד, ונשאו בהוצאות כל אחד לפי האחוז שלו, וכל הקניות והמכירות נעשו דרך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. המָאדָן והווידני היו מרוהטים ומצוידים היטב, ובחנוכת המפעל ערך הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה במָאדָן חגיגה לכל משפחת אריה – לגברים, לנשים ולילדים, והכין ארוחת שישקבב. הרי מכירים אנו את [הכנת] השישקבב הזה – הבשר נצלה חמש־שש שעות בכוח המים, שהיו מסובבים את השיפוד על אש קטנה מאוד. הוא גם הכין מיני משקאות, פירות ודוּלסֵיס. כולנו היינו נוכחים, ובילינו באושר ובשמחה. הוא עשה זאת כאות לכך שהכעס על עניין הווילה של רוּדֵש כבר חלף, וכסימן לשוב ולשמור על האהבה והאחדות במשפחת אריה.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שכבר הייתה לו פַּייְטוֹן משלו היה נוסע
1826 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1867
תמיד יחד עם משפחתו למָאדָן הזה. הם היו לנים בו לילות רבים ונהנים מכל טוּב. הפצירו בו שיזמין את כל הבֵּיִים למָאדָן הזה שהיה יפה מאוד, וכך עשה. הוא היה מזמין אותם ומגיש להם את אותם מיני קבבים, כפי שנהגו להכינם, בלי להתחשב בהוצאות, העיקר לבלות את הזמן בנעימים. כך עשינו גם אנחנו הצעירים, שהיינו בני אותו גיל – אני, סנ' נָעימָצֶ'ה וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. היינו מכינים מיני מאכלים ומשקאות ומזמינים את בני גילנו, והיינו נוסעים לעיתים קרובות למָאדָן הזה, כשאנו נשאנו במרב ההוצאות. הייתה זו תקופת השפע הגדולה ביותר של משפחת אריה בסמוקוב, מכל הבחינות. בזמננו ראינו רק טוב, ולא מנענו מעצמנו דבר שעלה על דעתנו, שכן לא ביקשו מאיתנו דין וחשבון על ההוצאות שהוצאנו ללא הגבלה. לכן עינינו שבעו ואיננו חומדים דבר מכל מה שאנו רואים, כי כבר היה לנו הכול, ללא הגבלה ובאופן שאינו ניתן לתיאור. הצעירים של היום מקנאים בנו, שכן עבורם לא נותר דבר מאותם זמנים שחווינו; אך יש לומר להם שגם הם יוכלו להשיג זאת במהרה אם ירצו, שכן הדבר תלוי בהם – באחדות אריה, ולא בשום דבר אחר! אך למרבה הצער, אחדות זו הולכת ומתרופפת מאוד.
לגבי ניהול המָאדָן האמור – עד שנת 5630 [1870] היה סנ' אבי שותף עם אחיו צֵ'לֵבּי יהודה, וגם אני הייתי שותף עימם. ובשנת 5631 [1871], לאחר
1827 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1867
שנפרדנו, הפרדנו גם את העבודה במָאדָן הזה ועבדנו בו אנו בנפרד. לקחנו לעצמנו רק וידנייה אחת בבּירזָס ובנינו מחסנים עבור פחמי העץ ועבור הדברים האחרים, ובבנייני המָאדָן הפרדנו חדרים וטיפלנו כל אחד בעסק שלו, בלי כל עירוב או חיכוך בינינו. כמו כן היינו הולכים כולנו לנופש קיצי בעיקר למָאדָן הזה.
באשר לעבודת הייצור במָאדָן, הרווחים לא היו כל כך גדולים, אבל הסתפקו במעט שכן המקום שימש אותם לנופש קיצי. וכך זה נמשך עד שנת 5638 [1878] כשפרצה המלחמה, וכפי שרואים היא הרסה הכול. ואחר כך לא עבדו שם יותר ואף לא נסעו לשם מפני שהחל לשרור פחד, כיוון שההשפעה שהייתה לנו בימי הטורקים לא הייתה קיימת עוד, והיו גונבים והורסים אף שהיו לו שומרים משלו. כאשר כבר היה הכול הרוס, הוא [בְּכוֹרָצֶ'ה] מכר את החומרים, ושנים רבות נשאר השדה ריק. בסופו של דבר הוא מכר את חלקו תמורת 300 גרושים. כך גם קרה עם הווידני; ורק את שדה הווידנייה של מחמוד הפך לאחו, שממנו הפיק עגלת חציר, משום שלא היה מי שיקנהו.
בשנת 5628 [1868], כפי שנאמר, הוא כבר נפרד מסנ' מָאירוּצ'וֹ. הוא קנה בווינה כמות מסוימת של
1828 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1868
סחורות שרק ביריד ניתן היה למוכרן. אולם נעשה לו קשה מאוד לנסוע ליריד מכיוון שהיה לבדו, ולא ידע מה לעשות. הוא שוחח על כך עם סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי, והלה, כדי לעשות לו טובה, עודד אותו. הוא אמר לו שלא יימנע מללכת ליריד בנימוק שיהיה שם לבדו, כיוון שגם הוא יהיה חייב ללכת ליריד לרגל עסקיו. הוא הבטיח שיעזור לו במכירת הסחורות הללו, ושתמיד יהיה בחנותו ללא כל תשלום, והוא אף לא רוצה שישלם לו את הוצאות הנסיעה. כך נסעו שניהם ליריד, והוא קיים את מה שהבטיח. הם ערכו את המכירות כפי שנהגו כשהיו שותפים, והוא היה מרוצה מאוד כי הוא [מָאירוּצ'וֹ] עשה זאת רק כטובה.
הנשים בבית בילו את זמנן כשהן נהנות מכל טוב. בקיץ הן יצאו לביקורים מעטים בלבד, כיוון שאת רוב הזמן בילו בווילות הכפריות. פעמים רבות שלחו את כרכרותיהן כדי להביא אליהן לווילות את חברותיהן, שכולן היו חברותיהן לבילויים והצחיקו אותן רבות. בילוייהן היו בעיקר בשירה. הן גם היו עורכות כמה מן המשחקים שאודותם כבר כתבתי וסיפרתי באיזה אופן נעשו. בתקופה הזו שירתו אותן מבשלות, משרתים ומשרתות רבים, כך שלא נותר להן במה להתעסק אלא בהנאותיהן. וכאשר הן קיבלו את חברותיהן, חלקו להן כיבודים גדולים. גם בתוך המשפחה הן היו מבקרות זו את זו, כיוון שכל משפחה
1829 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1868
שהתה בווילה נפרדת משלה. וגם על כך כבר כתבתי ותיארתי כיצד היו בנויות הווילות הללו, שכולן היו במרחק של כשלושה עד ארבעה–חמישה קילומטרים אחת מהשנייה. ומעל הכול לא היה להם שום פחד, במיוחד כאשר נאמר שהם סָרָפלאר. בימות החורף כששהו בבית ערכו ביקורים רבים אצל ההָאנוּמֵס הטורקיות. יום לפני כן היו שולחות לומר להן שהן רוצות לבוא להתארח אצלן, ולמוחרת בבוקר ההָאנוּמֵס שלחו אליהן אוֹקוּדְגִ'יָיה טורקייה אחת, כלומר מפיצת הזמנות, לומר שהן מוכנות לקבלן ומבקשות מהן לבוא. הן נאספו כולן ביחד לבושות במיטב בגדיהן ובפֵרֵגֶ'ה מאריג או ממשי, כשהן רעולות ביָשמָקים מובחרים שידעו לעטות יפה; הן היו מלוות במשרתותיהן שגם הן היו לבושות היטב ועטויות ברעלה. התלוו אליהן גם נשים שידעו לדבר טורקית היטב. ההָנוּמֵס קיבלו אותן, העניקו להן כבוד גדול וגם הזמינו את קרובות משפחתן לביקורים אלה. כיבדו אותן במבחר דוּלסֶה, קפה, סירופים, צ'יבּוּקים ופירות, וכאשר ירד הערב הן שבו מרוצות עד מאוד. ומנגד, גם הן [ההנומס] שלחו להן בקשה שיזמינו אותן לבתיהן. ואז הן [בנות אריה] שלחו את האוֹקוּדְגִ'יָות כדי להזמין אותן, ועשו הכנות מרובות מאוד לקראת בואן לבתינו. הן חלקו להן כיבודים גדולים כפליים או פי שלושה, כשהזמינו את הקְיוֹצֶ'קיות [המחוללות] שירקדו וישירו לפניהן.
1830 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1868
הבגדים שהן לבשו לביקורים הללו היו שמלות ממשי או מצמר משובח, ומעילי קיוּרדי עשויים אריג או משי ומרופדים בסָמָרָס המשובחות ביותר. הטוֹקיז'וֹס שעל ראשיהן היו מסוגים שונים; אחדים מהם היו מ־אָריקוֹס [כיסויי ראש מהודרים], רקומים היטב בקְלוֹבּוֹדָן וטירטיל מזהב ומשובצים פנינים טובות, ובהן היו נועצות סיכות תכשיט של פרחים מיהלומים וכן צעיפי מלמלה [מבד דמשק]. לכיסוי שערן הן הידקו רשתות של פֶּריאַס שחורות[13] שייראו כמו שערותיהן, כיוון שבאותם הזמנים הנשים לא הראו את שערותיהן; ואלה שימשו אותן כאילו היו שיער. הן היו גוזרות פוני, כפי שהיו נוהגות הטורקיות בשערן. על חזותיהן היו מונחות מחרוזות (שרשרות) של דוּקָטים, צָ'פּרָזֵים וקֵמֵרֶס [חגורות תכשיט]. על ראשיהן טֵפֵּלִיקֶס [עטרות קודקוד] שאליהן תפורים מיני דוּקָטים. באצבעותיהן טבעות יהלומים, על זרועותיהן צמידים ועל צוואריהן רביד – הכול מיהלומים ובירלנטים. הן גם התבשמו היטב בבשמים טורקיים שמהם היו להן בשפע. הן ערכו ביקורים גם בקרב היהודים, ככל אשר הזמינו אותן – חתונות, לידות, מסיבות אירוסין וכיוצא באלה. הן כולן הוזמנו לכל [האירועים] האלה, והעניקו להן את המקומות הראשונים במעלה. הן נשאלו אם הן רוצות לשיר או לרקוד, וכאשר היו מגישים דבר מתיקה כלשהו, היו מתחילים בהן. וכך גם בכל שאר העניינים השייכים לביקורים אלה – הכול הסתובב סביבן.
סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שעבד בחנות, לא היה
1831 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1868
עושה דבר בלי ליידע את סנ' אביו בכול; זאת למרות שהכיר את כל החשבונות והוביל את הנהלת החשבונות כולה ואת חליפת המכתבים, והוא כיבד אותו מאוד.
מאז אותו הזמן הם הרחיבו את ההוצאות בלי שום חשבון ומכל הבחינות, הן באוכל והן בלבוש שהיה כולו מהאיכות העליונה. הם כבר חדלו לנהוג בחיסכון.
בשנה הזו יצאנו מהבית שבו גרנו, שהוא הבית שגר בו היום הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. הפרידות היו עצובות מאוד משני הצדדים, כולם התחבקו והיו פרצי דמעות. מעל הכול בו' אָמָדוּצָ'ה, שבכתה יותר מכולם, כי שבו ועלו בה ימיה עם בעלה צֵ'לֵבּי גבריאל, וכיצד העבירו האחים את ימיהם באחווה גדולה. מרוב צערה הייתה תמיד מחפשת הזדמנות לבכות, הכול בסתר, כדי שלא יראנה בְּנהּ היחיד, שהיה מודאג מאוד. בשל כך הראייה באחת מעיניה הלכה ונחלשה. ובכל חייה היא לא התנחמה, ולא רצתה עוד לדעת מכלום.
בשנה הזו 5629 [1869] השיא סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור יצחק בן גבריאל גיבור הפרק] את בתו מ' וֵניזיוּ עם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור אליעזר], בנו של [בן דודו] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה. הוא נתן לו אָשוּגָר רב ו־5,000 גרושים קוֹנטָדוֹ, וכפי שכבר ידוע לנו,
1832 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1869
כשם שהיו נוהגים בחתונות – כך עשו גם כאן. ובזמן שהאָשוּגָר היה תלוי, ביום השבת, היו כל הקרובים באים לאכול, וכל אחד מביא עימו את מאכליו. והביאו גם את עוגות הבקלאווה, הסמבוּסוֹת, הבֶּרמוּאֵלוֹס התפוחים, הקַיימַק [שמנת סמיכה וקרושה] והאֶסקוּלָצַ'ס ועוד כיוצא באלה מאכלי גבינה. ובנפרד [הביאו] את מאכלי הבשר, ואכלו כולם ביחד שרים ושמחים. ביום השבת באה לבקר הקהילה כולה, ולכולם הגישו דוּלסֶה. באותו אופן [באו לבקר] הנשים, וזה [האירוע] נמשך כל השבוע. והגיעו גם ההָאנוּמֵס ונשות הצ'וֹרבָּאג'ים, כולן התקבלו יפה וברוב כיבודים. כך גם ערכו את החתונה. הכלה הייתה יפה מאוד ומלומדת, ושני הצדדים היו מאושרים מאוד, וכיבדו זה את זה עד מאוד. כך זה היה באופן כללי במשפחה – בין הגברים, בין הנשים וגם בין הילדים.
בנוסף להמשך עסקיו כמקודם, בשנה הזו הוא הבטיח בווינה את שער החליפין של הנָפּוֹליוֹנים, כיוון שהייתה במחירם תנודתיות גדולה. זאת עשה מכיוון שאת הסַהְטִיָינים שלח למכירה לווינה, המכירות נעשו רק בפלוֹרינים, והיה לו מכך רווח של ארבעה עד חמישה אחוזים. גם ענייני המָאדָן התנהלו דרכו, ובשנה הזו היו לו עם הסנ' אבי כמה מחלוקות קטנות לגבי הגבייה וההוצאות. אולם, הם הגיעו להסכמה מהר מאוד. רוב גביות הקופונים [תלושי הריבית] שהיו לסנ' אבי באופן פרטי – הן
1833 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1869
מהקוֹנסוּליטים, הן מהטָהווילָט מוּמתָזי,[14] הן מאיגרות חוב של מסילות ברזל והן מניירות ערך אחרים שהיו לו – נעשו באמצעות סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, משום שסנ' אבי היה רוב ימות השנה בדרכים. באותו אופן הוא גם ערך את גביות החובות שהיו חייבים לו בסמוקוב; לעיתים העביר אבי באמצעות בְּכוֹרָצֶ'ה את המטבעות הזרים ואת המטבעות האחרים, הכול לטובת חשבונו, תוך ששילם לו את עמלתו.
בשנה הזו הוא קנה בסופיה שתי חנויות ליד אלה שהיו לו, ועוד קנה שני כרי מרעה ושלושה שדות מִזרע באזור הכפרי של איחטימָן. מלבדם קנה גם שלוש חנויות בשוק האָבָּג'ים במחירים גבוהים מאוד, כיוון שבזמן ההוא בשוק האָבָּג'ים החנויות היו יקרות מאוד.[15] למשך כמה שנים הוא קיבל דמי שכירות נאים, אך מאוחר יותר נפל השוק הזה עקב המלחמה: לא נשארה עבודה בתפירת חלוקי האָבָּה, ולכן לא היה מהם רווח. אחדות מהחנויות מכר ואחרות החזיק, כי לא היה להן קונה גם במחירים נמוכים יותר. אותו דבר קרה גם עם כרי המרעה ושדות המִזרע, כיוון שהמיסים נעשו גבוהים מאוד ולא משכו מהם הכנסות אפילו לכיסוי המיסים. הכול קרה בגלל חשכת המלחמה שהביאה חורבן.
מאותה תקופה ואילך לא הביא עוד סחורות קונפקציה מווינה לירידים, אלא הביא רק צבעי אינדיגו וארגמן עבור צבָּעי הטקסטיל וגם סוכר, הכול מווינה, ומכר אותם בסמוקוב.
בשנה הזו מינו אותו לחבר כבוד במועצת בית המשפט, היכן ששפטו את הציבור, והוא הלך לשם בכל
1834 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1869
יום לשעתיים־שלוש. באותה תקופה הטורקים לא שפטו את הציבור באמצעות הזמנה ליום שקבעו מראש. אלא כאשר האחד תבע לדין את האחר, בין אם על כסף או על דבר אחר, היה התובע מגיש את התביעה באמצעות הצהרה חתומה תמורת גרוש אחד, ובאותו היום עצמו הוא נתן לשליח בית המשפט עוד גרוש, והלה חיפש את הנתבע והביאו לבית המשפט. השופט ועוזריו שפטו אותו והרשיעו אותו באותו מעמד. את הכרעת הדין הביאו אל היוּזבָּאשי [הסרן] כדי שיבצע את האכיפה. ואם לא שילם מייד, היה שם אותו בכלא למשך 31 ימים, ואם היה זה עבור הכבוד, נתנו לו כמה סטירות ושחררו אותו. וכך היו כל המשפטים מתבררים במהירות, והשופטים בילו את כל היום בלשכה בשתיית קפה ובעישון צ'יבּוּק. לרוב האנשים שבאו אליהם, בין אם להישפט ובין אם להעביר את הזמן, נתנו קפה וצ'יבּוּקים, עד שהגיע בר הפלוגתא; וכמובן שדבר זה אמור בעיקר לגבי נכבדי העיר.
בשנת 5630 [1870] הוא השיא את בִּתו מ' אסתרוּלוּ לסנ' יוסף ניסים פרחי מסופיה, בנו של חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה פרחי, אחד מראשי הנוֹטַבּלֶס של סופיה. השדכן היה סנ' נָעימָצֶ'ה, וכשכרו נתנו לו ג'וּבֶּה מבד. ובאו לסמוקוב קוֹנספוּאֵגרוֹס רבים, והעניקו להם כבוד גדול, ואת כל השאר עשו
1835 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1870
כפי שנהגו בכל החתונות האחרות. ואז נסעו הם [בני משפחת החתן] לחתונה בסופיה שנערכה גם היא בפאר והדר. בכל ערב הוא [אבי החתן] הזמין אותם עם חברים וגם צַ'לגיס, והיו תמיד בטוב. ונמצאו שני הצדדים שבעי רצון עד מאוד. הגיעו מוזמנים רבים מהבֵּייס של סופיה, והגישו להם לאכול לפי מנהגיהם. הכלה הייתה מאוד חכמה ומלומדת, והביאה גם 15 דוּקָטים כקוֹנטָדוֹ, ואָשוּגָר רב. היא ובעלה אוהבים עד מאוד זה את זה, ואוהבים ומוקירים אותה גם כל בני הבית, ואף היא מכבדת את כולם. וכולם בשמחה תמיד. מעמדם הוא הראשון במעלה, ועיסוקם היה בבנקאות מהשורה הראשונה. מאוחר יותר, כאשר פרצה המלחמה, הם עסקו באספקת מזון לחיילי הצבא כולו, בין אם בסופיה ובין אם במקומות אחרים, וזאת בסכומים גבוהים למדי. יש להם השפעה בכל האדמיניסטרציות, ולכל הנשפים החגיגיים שערך הנסיך[16] היו גם הם מוזמנים. ובכל פעם שסנ' נֵסימָצֶ'ה הלך עם אשתו מ' אסתרוּלוּ לאחד הנשפים הללו, זה היה עולה לו 1,000 עד 1,500 פרנקים לביגוד, כי היה צריך להכינם הדורים וייצוגיים. בבעלותם חנויות ובתים רבים בסופיה, ויש להם הכנסות גבוהות. בשנת 5660 [1900] התגלעה מחלוקת בין האחים סנ' נֵסימָצֶ'ה וסנ' דָּוִיצ'וֹן שעבדו באותו העסק. הכעסים היו כה גדולים שסנ' נֵסימָצֶ'ה נותר מעולף על הרצפה במשך כשעתיים, והיה בסכנת מוות. מ' אסתרוּלוּ כל כך נבהלה שיצאה מדעתה,
1836 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1870
והייתה כמשוגעת במשך כשנה. מלבד זאת שהזמינו עבורה את כל הרופאים ועשו את כל הדרוש, הם נאלצו לשולחהּ לבית חולים לחולי נפש. בחלוף זמן מה הכול כבר עבר לה, ועד היום היא מרגישה טוב. למרבה הצער, רק בְּנהּ הגדול סנ' אלברט לא דאג לה, והתנהג כלפיה באכזריות רבה. [היא סבורה] שיש לו אשמה גדולה [במצבה], והיא לא מביטה בו בעין טובה. היא ילדה ארבעה בנים – אלברט, אדולף, ויקטור ופיליפ – ושלוש בנות – סולטנה, אליזה ורשל, כולם יפהפיים [במקור מילולית: 'לכולם פני ירח'].
בזמן הזה העמידו למכירה בקְיוּסְטֶנְדִיל בלקן שנקרא אַט קוֹרוּ,[17] שהיה שייך לטורקי מאישטיפּ,[18] קָדירי בֵּיי. והוא [סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה] קנה אותו ממנו תמורת 1,500 לירות טורקיות, מחיר שהיה זול מאוד. הבלקן הזה השתרע על שטח של 20,000 דֵקַארים, מתוכם 10,000 דֵקַארים היו כולם יערות עם סוגים שונים של עצים לחומרי בניין; 10,000 הדֵקַארים הנותרים היו שדות מרעה לכבשים, שהשכיר לסוחרי צאן עבור 15,000 גרושים דמי שכירות לשנה. נוסף על כך היו בו שבעה בתי איכרים, שהוקצו להם שדות אחדים כחלקות מזרע ושדות מרעה ועוד שדות עבור כל צורכיהם. שבעת הבתים הללו שילמו בכל שנה 250 אוקות חמאה, 250 אוקות גבינה ו־250 גרושים בכסף. המקום הזה היה מעין בַּשטינָה קטנה. כך זה נמשך עד לשנת המלחמה. אחרי המלחמה הבולגרים[19] [במקור הנוצרים] בשבעת הבתים לא רצו עוד לשלם את דמי החכירה השנתיים. הם השתלטו על
1837 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1870
יותר ממחצית מאותם 10,000 דֵקַארים של אדמת המרעה, וגם את שאר אדמות המרעה לא אפשרו להשכיר. ובאשר ליער, השתלטה עליו מועצת עיריית קְיוּסְטֶנְדִיל, באומרה שהיער הזה שייך לעיר, והיא זו שניצלה אותו. לנוכח זאת הם פתחו בהליך משפטי שנמשך שנים רבות. [בסופו] בקושי השיבו לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה את זכותו להחזיק ברשותו רק את שטח המרעה שנטשו הכפריים. עלה בידו להשכיר את השטח תמורת חמישה–עשרה נָפּוֹליוֹנים דמי שכירות שנתיים, כשהמס ששילם היה 15 נָפּוֹליוֹנים. היות שכבר נמאס להם מבתי המשפט, הם לא ביקשו להמשיך עוד [בהליכים]. וכך נשאר [המצב] עד 5661 [1901]. אחר כך נסע סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לקְיוּסְטֶנְדִיל כדי לנסות לפחות למכור את השטח הזה. הוא הגיע להסכמה עם אותם הכפריים תושבי המקום, ומכר להם אותו תמורת 5,100 פרנקים. זהו אותו השטח שבו הם [מוֹשוֹנָצֶ'ה ואביו בְּכוֹרָצֶ'ה] זכו במשפט. אולם גם על המכירה הכל כך קטנה הזו עלו טענות מצד הממשלה, שאמרה שאין לו שום זכות למכור שום שטח, כיוון שלא דרש אותו כמה שנים. עם זאת, כאשר ערך את המכירה, קיבל מקדמה של 1,100 פרנקים, ואת היתר בשטרי חוב לתקופות מסוימות; זאת בתנאי שיהא חייב להעביר את הקרקע לבעלותם באמצעות המסמכים הנדרשים. אולם כאשר הגיע המועד, הקונים דרשו שינפיק להם את התָקריר, ומשלא יכול היה לעשות זאת, פנו שוב לבית המשפט והם עדיין מתדיינים.
1838 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1870
בשנה הזו נפטר צֵ'לֵבּי יהודה. לבּוּ' אָמָדוּצָ'ה [אלמנת גבריאל אחי יהודה ואימו של בכורצ'ה] התעוררו מחדש כל רגשות האבל, והיא ביקשה ללכת לירושלים. וככל שאמרו לה שזה לא בשבילה, לא ניתן היה להסביר לה זאת. היא שוב בכתה והתעקשה, ובו בזמן הייתה מכינה כמה דברים לצורכי חייה בירושלים. בַּבַּית הם נהנו מכל טוב, עסקיו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 'הלכו לו' טוב יותר ממה שניתן היה לחשוב, והם היו מרוצים מאוד.
בשנת 5631 [1871] יצא בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מהבית שגר בו עם אביו, ועבר לבית שלנו, שבו גרנו אנחנו ושמכרנו להם אותו. זאת משום שילדיו לא שרדו. ולדעת אחדים, כאשר קורים לאדם דברים כאלה, מלבד האיצ'וֹרייָס שעושים, מחליפים גם את הבית. והם עשו זאת והחליפו בית. אולם הם רק ישנו בו, ואילו המטבח נשאר בבית האב, והם הלכו לאכול אצלו – כשהכול על חשבונו. זה נמשך עד שהיא [אשתו] ילדה, דבר שהתרחש כבר באותה השנה.
כפי שנאמר בּוּ' אָמָדוּצָ'ה ערכה הכנות ללכת לירושלים, ובשנה זו היא כבר הייתה מוכנה. היא הצטרפה לבּוּ' סָרוּצָ'ה, אשתו של חכם לוי, שגם היא נסעה לירושלים; בהתחלה הייתה לה להיטות גדולה.
1839 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1871
אך כאשר קרב המועד שהיו אמורות לצאת לדרכן גבר חששהּ מאוד. היא לא הייתה מסוגלת להתחרט, ולכן הייתה בוכה כל העת. כולם אמרו לה שאין לה מה להתבייש אם לא תלך, או שתדחה זאת למועד אחר, אך לא ניתן היה לשכנע אותה. ביום שבו יצאה לדרכה ליוותה אותה כמעט העיר כולה. וכולנו, בנָהּ, כל נכדיה, נכדותיה וחתניה, נסענו עד דוּפְּניצָה, ובלילה ישנו בביתו של חכם אברהם השֵקֶרג'י [יצרן/מוכר ממתקים]. בבוקר היא יצאה מדוּפְּניצָה בדרך המובילה לסלוניקי, ואנחנו כולנו שהגענו מסמוקוב עם רבים מהחברים מדוּפְּניצָה, נסענו ללוותה עד הגשר שנקרא חָאג'ילָר קיוּפריסי [בטורקית: 'גשר העולים לרגל']. בשעה שנפרדה מאיתנו כשבאנו לנשק את ידה היא התעלפה, עד כדי אובדן הכרה, ובקושי יכלו להשיב את רוחה; ואיש מאיתנו לא יכול היה לנשק את ידה. וכפי שהייתה חצי מעולפת נשאו אותה על הידיים והעלו אותה לפַּייְטוֹן. על אף ההתעלפות הזו, כשכולנו אמרנו לה שתחזור בה ושתשוב איתנו לסמוקוב, היא לא שמעה לנו. הן יצאו לדרכן יחד עם משרתם הנאמן סנ' יוספָצֶ'ה ב' שלמה לוי. אחרי מספר שעות היא התאוששה, והם המשיכו במסעם בטוב ובשמחה.
בשעת פרידתה אמרה לִבְנהּ שיעביר לה כסדרה את קצבתה השנתית כפי שיעלה מלפניו לשלוח לה, וגם שידאג לה. והיא לקחה עימה, מלבד הסכום
1840 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1871
שנתן לה בנה, גם מחרוזת דוּקָטים בערך של ארבעים נָפּוֹליוֹנים וכמה מתכשיטיה הקטנים. וכך אמרה לו: "במה שאני מביאה עימי אשתמש למקרה שאקלע לצורך". וּבְנהּ השיב לה שהיא חופשייה לעשות מה שברצונה, ובאשר לקצבתה השנתית – יהא עליו לשלוח לה ארבעים נָפּוֹליוֹנים, סכום שנראה לה גדול. עבור הוצאות המסע הוא נתן לה 25 נָפּוֹליוֹנים, ואת ארבעים הנָפּוֹליוֹנים, קצבת השנה הראשונה, נתן לה מראש והפקידם בידהּ.
מלבד זאת היו לה בגדים רבים ומטלטלין שהכינה, וכן הביאו לה כל קרוביה צָ'מָשירים, גרבי צמר ועוד כיוצא באלה פריטים רבים. היו לה גם דברי מאכל רבים, מיני דוּלסוּרָס ומיני פירות, כאלה שהיא הכינה וגם כאלה שהביאו לה כל קרוביה וחברותיה, שהיו לה רבות.
כאשר הגיעה לסלוניקי ירדה בביתו של סנ' יצחק טיאָנוֹ, ואחרי ששהתה ימים אחדים בסלוניקי בהמתנה לספינת הקיטור, עזבה ליפו. כל אנשי ביתו של סנ' יצחק טיאָנוֹ ליוו אותה עד לספינה, והם יצאו לדרכם כשהם בטוב. הסנ' טיאָנוֹ כתב לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה אודות כל מה שעבר עליה בסלוניקי, וכיצד יצאה לדרכה ושהייתה במצב טוב מאוד. ההפלגה עברה עליהם בטוב ובקלות.
כאשר הגיעה לירושלים, שכר עבורה סנ' יוספָצֶ'ה
1841 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1871
חדר באחד המקומות המרכזיים בעיר, וסידר בו את הריהוט הדרוש. הוא הכיר לה כמה מהחכמים וכמה מהסנ', את חכם שלמה כהן מסמוקוב שכבר גר בירושלים ועוד אנשים שהיו ממקומותינו. לאחר שסנ' יוספָצֶ'ה שהה כמה ימים, עד שהתבססה שם היטב, היא שלחה אותו שישוב. כאשר הגיע סיפר לנו באריכות איך עברה עליהם הנסיעה ואיך הסתדרה, ושהוא הותיר אותה שמחה מאוד. וכך היא נשארה עם חברתה בּוּ' סָרוּצָ'ה, והן היו בנות לוויה האחת לרעותה. היא כתבה מכתבים פעם בשבוע, וגם בנה כתב לה מסמוקוב, באותה תדירות, ובנפרד כתבו לה גם כל בני המשפחה. המכתבים היו מגיעים אחת ל־15 יום, שכן כך התנהלו אז משלוחי הדואר, אבל זה היה מספיק.
בּוּ' אָמָדוּצָ'ה העבירה את זמנה היטב עם בּוּ' סרוצ'ה. אולם, חלפו כך רק שלושה חודשים, ובּוּ' סרוצ'ה בלי שהייתה חולה נפטרה לילה אחד. מותה של בּוּ' סרוצ'ה גרם לבּוּ' אָמָדוּצָ'ה כאב גדול, כיוון שהיא פחדה מאוד להיות לבד, וזה גרם לה להתחיל שוב לבכות. וכפי שנאמר קודם, ראייתה בעינה האחת כבר התקצרה [זה מכבר], מאז שבכתה על מות בעלה צֵ’לֶבּי גבריאל, וכן גם בעת מות גיסה צֵ’לֶבּי יהודה. היא נבהלה אז עד מאוד, וכאשר הלכה לביתו של צֵ'לֵבּי יהודה, היה שם מעֲבר צר מבית
1842 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1871
אחד לשני, וכיוון שהיה לילה היא פחדה מאוד. באמצע המעבר, כאשר עמדה להיכנס מבעד לקומשיליק[20] [שער מעבר בין חצרות סמוכות], היא נבהלה, צעקה צעקת חרדה כיוון שהייתה לבדה, וראייתה בעינה האחת החשיכה לחלוטין לתמיד. גם כעת [כאן בירושלים לאחר מות חברתה] היא המשיכה לבכות, ולא חסרו אנשים שבאו אליה – גם חכם שלמה כהן וגם נשים ממכרותיה, ודיברו אליה שלא תבכה. גם כמה נשים אחרות הציעו לה שיהיו לה לחברה. אולם, היא לא הקשיבה לדבר, וכל עניינה היה לבכות יומם וליל. ומכך, יש לומר, שבתוך ימים ספורים היא איבדה את הראייה גם בעינה השנייה. וכך היה שהיא נותרה עיוורת בשתי עיניה לכל ימי חייה, והרופאים הרבים שבדקו אותה לא הצליחו לתת לה שום עזרה. היא סבלה מתְבַלוּל, ולא יכלו לרפאה. לפי מראית העין עיניה נראו צלולות מאוד בדיוק כפי שהיו מקודם. שום סימן לא נראה בהן כמו אצל אחרים, שיש להם איזו עננה או וילון או אי־אילו כאבים. כך היא סבלה בשהייתה בירושלים במשך חודשיים, ובזמן הקצר הזה כל מה שהיה לה, הן בגדים והן חפצים, המחרוזת, הכסף ועוד, נגנבו. בקושי השאירו לה את הבגד שלבשה. חכם שלמה כהן שראה אותה במצבה, וגם [נוכח לדעת] שהיא רוצה לשוב לסמוקוב, כתב לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שישלחו לקחתה, כיוון שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא ידע מאומה על מה שעובר עליה,
1843 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1871
ועד כמה קשה מצבה. ללא דיחוי הוא החליף תכתובות עם חכם שלמה באמצעות הטלגרף, וההחלטה הייתה שחכם שלמה ימצא איש ואשתו, ושישלחו אותה דרך קונס'. ועם האנשים הללו [שמצא] נשאו ונתנו על סכום של 12.5 לירות ובנוסף הוצאות הנסיעה ושאר ההוצאות של הלוך ושוב. הם יצאו לדרכם, וכשהגיעו לקונס' היא התלוננה בפני סנ' נָעימָצֶ'ה שהיה בקונס' על שלא דאג לה כפי צורכּהּ. אחר כך היא שהתה יומיים בקונס', והגיעה לפיליבֶּה וירדה בביתו של סנ' יצחק אַלבָּלָה ליום אחד. משרתהּ סנ' יוספָצֶ'ה בא לפיליבֶּה לפגוש אותה, והם שבו יחד לסמוקוב. מאליו מובן שכל המשפחה בסמוקוב קיבלה את פניה בבכי, והיא שלא ראתה אף אחד שבה ובכתה כל הזמן.
פרשת ירושלים של בּוּ' אָמָדוּצָ'ה נמשכה שישה חודשים לרבות הנסיעות והשהייה בירושלים, ועלתה לִבְנהּ סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 300 לירות טורקיות.
משהגיעה לסמוקוב הכינו לה חדר למגוריה בחדרון האח, ושכרו עבורה אישה אחת, שנקראה גם היא אָמָדוּצָ'ה. היא טיפלה בה, ליוותה אותה, האכילה אותה במו ידיה, וכך גם [דאגה] לכל הדרוש לאדם בחייו. בני הבית וכל המשפחה דאגו לה וביקרו אותה כל העת, בכל ערבי השבתות והמועדים אמרו את הקידוש בחדרה, ומכל המאכלים
1844 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1871
שהם אכלו, נתנו גם לה. אלא שהם לא אכלו עימה ביחד, כדי שלא תחוש מבוכה ושלא תירתע אפילו מן הדבר הקטן ביותר. כך זה נמשך חמישה חודשים, ובליל שבת אחד, ב־22 בחשוון בשנת 5632 [1872], ישבו כולם ואכלו ליד השולחן, והיא אכלה בחדרה. במהלך הסעודה בשעה שאכלו את האֶסקוֹלָצָ'ה,[21] אָמָדוּצָ'ה המטפלת הייתה בדרכה להביא לה אותה [את האֶסקוֹלָצָ'ה], והיות שהתאחרה מעט והיא נשארה בזמן הזה לבדה, היא קראה לה בצעקה חזקה מאוד. את הצעקה הזו שמעו מהחדר השני, ומ' תמרוּצָ'ה רצה אליה במהירות כדי לשאול אותה מה רצונה. בכניסתה בדלת אמרה לה שלא תיבהל ושתלך: "אני לא אני, ואני לא מרגישה טוב". מ' תמרוצ'ה שבה לחדר שבו שהו כולם, וסיפרה להם את כל מה שאמרה. כולם רצו ומצאוה שוכבת מתה, כשלשונה משתלשלת ויוצאת החוצה. מהר קראו לאנשים לבוא לעזרתה, אך הכול היה לשווא, כיוון שכבר הייתה מתה. מותה נגרם מגוֹטָה [בלדינו: שבץ] (אַפּוֹפְּלֶקְסְיָה – מונח אירופי במשמעות דומה). היא נשארה בשבת בבית, ובמוצאי שבת נקברה.
הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה המשיך בכל עסקי המסחר שלו מהשנים הקודמות. את סכום הכסף שנותר בידיו היה מפקיד בבנק של סנ' קָמוֹנדוֹ בקונס' בלי שום ריבית, אלא הפוך מכך: סנ' קָמוֹנדוֹ גבה ממנו חצי אחוז כעמלת החזקה. בזמן הזה סנ' נָעימָצֶ'ה
1845 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1871
פתח בית בנק בקונס' עם סנ' בָּרוּכָצֶ'ה כהן, וכדי להשלים את סכום ההון שהתחייבו סנ' נָעימָצֶ'ה ואֶחיו להפקיד, הם נזקקו לאלף לירות נוספות. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה [אחיו של נָעימָצֶ'ה] שידע שיש לו [לבְּכוֹרָצֶ'ה] סכום כסף המופקד בקונס' בלי שהוא גובה עליו שום ריבית, ביקש ממנו שייתן לו את אלף הלירות לתקופה של שנה, ושהוא ישלם לו עליו ריבית של 12%. היות שכך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נתן לו את אלף הלירות, אך כשחלפו 15 ימים סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה השיב לו אותן. דבר זה לא היה נוח לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, כיוון ששוב נאלץ לשלם חצי אחוז עמלה. עקב כך נגרמו כמה חילוקי דעות, אך הם השלימו באמצעות אנשים אחרים.
בשנה זו חילקנו אנו את העסק של מָאדָן צ'יפטה [הכפול] שטופל בידי סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, והפרדנו את החלק שלנו, שהיה שליש. דבר זה נמשך כחודשיים־שלושה עקב חילוקי דעות קטנים שהתגלעו בינינו.
בשנת 5632 [1872] נולד לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בן, וקראו לו בנציון; השם הזה ניתן לו כאשר בּוּ' אָמָדוּצָ'ה סבתו [של מוֹשוֹנָצֶ'ה] עדיין גרה בירושלים, ועשתה זאת כסגולה. היא קראה לחכמים לפני הכותל המערבי של בית המקדש, והם קראו כמה פרקים מאלה המיועדים לכך, על מנת להטיל גורל למתן שם. מנהג זה נועד לאלה שילדיהם לא שרדו.[22] השם
1846 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1872
שיוצא להם בגורל הוא השם שמעניקים לילדים העומדים להיוולד, וזאת עושים בעוד האישה הרה. נותנים, הן לבן והן לבת, את השם שעלה בגורל.[23] כפי שכתבתי קודם, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה עבר לבית שמכרנו לו רק מסיבה זו. אשתו ילדה והעניקו לו את השם בנציון, וכשהגיע לגיל שנתיים, וכבר נגמל, הם שבו לבית האב. בנציון גודל וטופל במסירות רבה, הן בידי אימו והן בידי כל בני הבית. כאשר נולד היה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ביחד איתי בפָּזָרג'יק, עוסקים בקבלת הסַהְטִיָינים. קראו לו במברק שיבוא ויהא נוכח בחגיגת ברית המילה בסמוקוב, והוא יצא מייד לדרכו.
בשנה זו נולד גם לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בן, וקראו לו ישועה. ובשתי הלידות הללו נהגו כמו בכל האחרות ושמחו מאוד.
כאשר בנציון גדל הוא המשיך לימודיו בבתי הספר. הוא היה אינטליגנטי מאוד ולמד מהר מאוד את שיעוריו. הוא היה אהוב על כולם, ונטה להיענות לקול ההיגיון. לאחר שסיים את לימודיו, עבד בלשכת בית המשפט כדי שישתלם בעבודות המשרד. הוא ביקר לעיתים מזומנות בבתי הקפה הגדולים, ויודע היטב לדבר ולכתוב: לשון הקודש [עברית מקראית ולימודי קודש], צרפתית, בולגרית, וכן הנהלת חשבונות. דיבורו שקט מאוד, הוא אוהב מאוד ניקיון, לא מתבייש ולא מתעייף לעבוד בכך, ואינו נותן שאחרים ישרתוהו.
1847 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1872
וכן גם ישועה. כאשר בגר המשיך את בלימודיו בבתי הספר, והוא יודע לשון הקודש צרפתית ובולגרית. הוא חונן במתת שמיים [כישרון] לחבר שירה ועוסק בכך רבות. גם הוא מאוד נינוח. הוא ובנציון היו תמיד ביחד; הם אוהבים זה את זה ועוזרים זה לזה בכל העניינים. עד שנישאו ישנו שניהם בחדר אחד. הוא אינו גנדרן, ואינו אוהב לדבר הרבה. הוא אוהב מאוד את בני משפחתו ותומך בהם.
בשנה הזו הוא [סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה] הגיע להסכם עם הבנק שפתחו הסנ' אריה ברוך כוהן ושות', שלפיו הבנק יקבל את שטרי החוב שימשוך מהקָאשָס של סמוקוב ושל מקומות אחרים. נקבעה לו הגבלה לסכום מסוים של אשראי ובמסגרת זו היה מבצע את המשיכות. בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נסע לערים פָּזָרג'יק, פֶּשטֵרָה ופָּנָגיוֹרישטָה כדי לקנות את הסַהְטִייָָנים. בפָנָגיוּרישטָה הוא הגיע להסכמה עם רבים מהבורסקאים, ונתן להם כסף בתנאי שיְעַבּדו את העורות בשותפות איתו, וכן שיהיו חייבים לתת לו אותם לפי המחיר שנקבע על ידי הגילדה. במקרה שהוא לא ירצה לקנותם מאיזושהי סיבה, הרי הוא ימכור להם גם את חלקו, ויגבה את הכסף שהפקיד בידי השותף וכן את הרווחים; גם זה היה עסק די גדול.
שנה זו הייתה שנת האבל על בּוּ' אָמָדוּצָ'ה. הם לא יצאו לבקר בשום מקום, ותמיד
1848 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1872
באו אליהם כל קרובי המשפחה, הן הגברים והן הנשים, וכן החברים, להיות להם לחברה. בימי הקיץ הם נסעו למשך היום לווילות הכפריות, אך בלי לישון שם את שנת הלילה. בכל בוקר הוא היה הולך לבית הכנסת להתפלל שחרית במניין, וגם בערבים התפלל מנחה וערבית והיה יושב ב'אָבֵל'. במרבית השבתות והמועדים הוא קנה את ההפטרה. בסיום ימי האבל של השבעה, של החודש ושל השנה, הוא ערך יארצייט לפי המנהג, והגיש לאכול לחכמים ולנזקקים, וגם כל קרובי המשפחה באו לאכול כנהוג. דבר לא החסיר מכל המנהגים, לא כמו היום שלא משגיחים בדברים הללו. הוא תמיד נתן הרבה צדקה ולא חסך.
בשנת 5633 [1873], כשעמדו למכור את [זיכיון] הסוּמוּן (מעשר) על מטילי הברזל, הוא [בְּכוֹרָצֶ'ה] בא אצל סנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם כדי ששניהם יקנו אותו בשותפות. הם הגיעו להסכמה, וקבעו ביניהם באיזו כמות [מקסימלית] של קַנטָרים הם יכולים לקנותו. כמו כן סיכמו שסנ' אבי יקנה את הזיכיון על שמו, ונקבע שגם אם יתווספו לכמות עוד 15 עד 20 קַנטָרים זה לא ישנה במאומה. אך יצא במכרז שהיה צריך להוסיף 15 קַנטָרים, ונותרה הזכייה בזיכיון בידי סנ' אבי. כאשר הוא סיפר זאת לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, הוא ובנו התחרטו על הרכישה הזו. ובאו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אצל סנ' אבי, ואמרו לו שאומנם הם שותפים לפי ההסכם, אך כעת כשזה [הזיכיון] נעשה בכמות חורגת, הם מוותרים עליו.
1849 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1873
סנ' אבי אמר להם שהם קבעו ביניהם שבמידה שיעלה המחיר אפילו בעוד 10–15 קַנטָרים, זה לא ישנה דבר. על כך אמר לו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה: Laf torbaja jirmez (בטורקית: מילה לא נכנסת לאמתחת). תשובה זו הכבידה מאוד על סנ' אבי. הם לא דיברו עוד על כך, הוא קרע להם את החוזים ונותר לבדו בסוּמוּן האמור. לאחר שנודע לו שהיה רווח של 500 קַנטָרים הוא בא שוב, אבל אבי לא רצה לדבר על כך.[24]
בשנה הזו שהה בסמוקוב צֵ'לֵבּי מנחֵמָצֶ'ה בכמוהר"ש מאדירנה, אחיו הצעיר של צֵ'לֵבּי שמעון.[25] כפי שכבר כתבתי, צֵ'לֵבּי גבריאל עשה עסקים רבים עם זה האחרון. צֵ'לֵבּי מנחמָצֶ'ה ירד בביתו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מתוך מזימה, היות שבזמן הזה מצבם [של מנחמצ'ה ואחיו] התדרדר מעט. לאחר ששהה כאורחו במשך כמה ימים, ביקש מסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שילווה לו 500 לירות, והוא ישלם לו עליהן ריבית; ואם זה לא אפשרי, שייתן לו מכתב אשראי עבור סנ' שמואל ח' ב' ניסים ושות' מקונס', שהיה גם הסוכן שלו. וכדי שיהיה בטוח בהלוואה הזו, הוא ימשכן עבורו חנות אחת שהייתה לו בפיליבֶּה בקיוּצ'וּק בֵּזיסטֵן [הבֵּזיסטֵן הקטן]. על מנת לעשות לו טובה, נתן לו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מכתב לתקופה של שנה, וכתמורה הוא משכן לו את החנות האמורה אצל נוטריון. אחרי שהעתיר עליו תודות יצא צֵ'לֵבּי מנחמָצֶ'ה לדרכו, ומשך את 500 הלירות, ומאז העמיד פנים כאילו אינו יודע דבר על הצורך להשיבן. בהגיע
1850 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1873
מועד תום השנה, הפירמה ש' ח' ושות' זקפה את 500 הלירות לחובת חשבונו, וכתבו לו שיעביר את הכסף. סנ' בְּכוֹרָצֶ’ה קיבל את ההודעה, ולאחר שפנה בדרישות הן אל צֵ’לֵבּי מנחמָצֶ’ה והן באמצעות אחרים, השיב לו מנחמָצֶ’ה כי מלכתחילה עשה זאת כמכירה של החנות, וכעת לא נותר אלא להעבירה לבעלותו באמצעות התָקריר עבור הבעלות; וכאשר ירצה בכך, שיכתוב לו, והוא מוכן לבוא לפיליבֶּה ולהעבירה על שמו. אופן התנהגות זה שבו רימה אותו, גרם לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה כבר מהתחלה מועקה גדולה, שכן עשה זאת כטובה, כדי לסייע בידו, ומתוך ידידות רבת־שנים שהייתה ביניהם. כאשר נפגשו הם הסכימו שהוא ייתן לו מאתיים לירות במזומן, ועבור ה־300 הנוספים יעביר לו את החנות, שערכה לא עלה על 150 לירות. סמוך לחנות הזו הייתה לו חנות נוספת, ומאז שנפרדו צֵ'לֵבּי גבריאל ואחיו בשנת 5614 [1854], הוא השכיר את שתי החנויות הללו בדמי שכירות נמוכים. מאוחר יותר התרחשו רעשים [במקור: Raachim], רעידות אדמה חזקות, ובכיפות שתי החנויות נבקעו סדקים רחבים, והן נותרו סגורות זמן רב. בשנת 5653 [1893], כאשר נערכה תוכנית המִתאר לרחובות פיליבֶּה, בנו אותן מחדש, ועל כך הוציאו קרוב ל־500 לירות. היום הן מושכרות, ומניבות קרוב לארבעים נָפּוֹליוֹנים לשנה.
בשנה זו גם התמנה בנו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לחבר כבוד במועצת העיר
1851 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1873
סמוקוב; חברי המועצה נאספו שלוש פעמים בשבוע כדי להסדיר את ענייני העיר. בעת הזו החלו להדליק פנסים כדי להאיר את רחובות העיר, דבר שלא היה קודם לכן. הם גם שכרו שני מטאטאי רחובות כדי לטאטא את הרחובות השוקקים ביותר. יושב ראש המועצה היה מֵזוּט בֵּיי, בנו של הקאימקאם יאסין בֵּיי שאודותיו כבר כתבתי. הוא היה תמיד בלשכה ושילמו לו 150 גרושים כשכרו החודשי. היה לו גם משרת ששילמו לו חמישים גרושים, ועבור הוצאות הלשכה השיבו לו 150 גרושים לשנה. היו אלה ההוצאות שנעשו בתקופת הטורקים עבור האדמיניסטרציות. סכום הכסף שהיה להם בקָאשָה עד אותה התקופה היה 300,000 גרושים. באותה תקופה, בימי מַהזָאר פאשה,[26] בָּנו את הקוֹנָק של סופיה. היות שהסכומים ששחררו לו לבנייה לא הספיקו, בא הפאשה לסמוקוב וב'דבריו המתוקים' שכנע את מָזוּט בֵּיי, ולקח ממנו 250,000 גרושים כסיוע לבניית קונק זה. כלומר, הארמון הקיים היום בסופיה ובו מתגורר הנסיך, הוא זה שבנה מַהזָאר פאשה בשנה הזו, ורק עשו בו שינוי והוסיפו עוד כמה חלקים.[27]
בשנת 5634 [1874] נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בִּתו הקטנה, שאחריה לא נולדו לו עוד ילדים,

הקונאק (בית המושל) העות'מאני של סופיה, שלבנייתו הועברו לפי הכרוניקה כספים מקופת מועצת העיר סמוקוב.
באותה מועצה כיהן סנ׳ מוֹשוֹנָצֶ׳ה אריה כחבר כבוד. לאחר שחרור בולגריה הורחב המבנה ושימש כארמון המלכותי; כיום הוא משכן הגלריה הלאומית.
1852 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1874
וקראו לה אֶסְטְרֶיָה. אימהּ בּוּ' דוּדוּצָ'ה לא רצתה שיתקינו לה את המיטה הגבוהה, ואף לא שישלחו לה שום מתנות כפי שנהגו; היא פשוט שהתה לרוב לבדה, ולא קיבלה איש. רק ביום השבת, כאשר עמדו לערוך את טקס מתן השם, באנו כל המשפחה לאכול עם המאכלים שלנו כפי שכבר יודעים אנו – הבקלאוות והמתוקים האחרים ועוד כיוצא באלה.
אֶסְטְרֶיָה גודלה וטופלה בידי אמהּ עצמה. בהגיעה לגיל שבע למדה בבתי הספר כמו שאר הילדים, הבנים והבנות. בילדותה הייתה שקטה מאוד וטובת־לב. דאגה מאוד לאחיה ואהבה אותם, ולאחר שסיימה את לימודיה נשארה בבית, טיפלה באביה ובאמהּ ומילאה את כל צורכיהם, ובעיקר את צורכי האב, שבו טיפלה רבות. היא לא אהבה לשחק כילדים אחרים, וכולם אהבוה בשל טוב ליבה. היא הסתפקה במה שהיה לה. דיבורה היה מאוד נינוח וברור, והייתה מקבלת כל דבר כפי שהוא, תהא הסיבה אשר תהא, ולא הייתה מתנגדת.
בשנה זו סיים סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לבנות את הסלון, ואודות כל האירועים והטענות שהיו לו מול סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה כבר כתבתי ב[פרק על] שנת 5609 [1849]. הוא ריהט אותו היטב, והביא נברשת ארד גדולה ומרשימה שהאירה את הסלון כולו, והיו מדליקים בה הרבה מנורות קטנות של נפט. הייתה לו חיבה רבה לכך שבכל הערבים, וגם
1853 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1874
ברוב הבקרים, ישתו את הקפה בסלון הזה. מקום מושבו היה בעיקר באותו סלון, שהיה מואר היטב ונשקף ממנו נוף רחב מאוד של כל השדות וההרים. כך היה גם בכל השבתות והמועדים, וגם כאשר היו חתונות, ביקורים, ארוחות ונשפים שכמותם ערך תמיד, עשו אותם בסלון הזה. כך נהג גם לאחר מלחמת 5638 [1878], אף שרוב הרהיטים נגנבו. הוא חידש הכול והיה יושב שם כמו קודם. בתקופה מאוחרת יותר, בסביבות שנת 5656 [1896], לא רצה עוד לשבת בו, כך שמִדֵי יום ישב שם פחות ופחות, עד שכיום לא עולה לשם אף אחד. משתמשים בו להנחת חפצים מיותרים כמו תיבות ודברים אחרים. את הריהוט שכבר נשחת לא חידשו עוד.
הם המשיכו בעבודת המָאדָן, ואת מכירות מטילי הברזל עשו בעיקר בסמוקוב. לזכותם עמד חוב שוטף ומתמיד של מעל 50,000 גרושים, שחבו להם עובדיהם – הפָּחָמים, הנפחים ועובדי הווידני – סכום שנדרש ממנו להחזיק אצלם תמיד [אצל העובדים].[28] לאחר המלחמה, כאשר שוב לא ניתן היה לעבוד במָאדָנֶס, הכול קרס, והוא לא הצליח לגבות מאומה. בהתחלה עוד ניסה לגבות מה שניתן, אך לא עלה בידו כי הכול נעשה בחשבונות שוטפים, ורק מוּלָא רָשיד שהיה מנהל העבודה היה מסמן אותם [את החובות]. לחייבים היה רָאבּוּש שעליו היה המוּלָא חורץ להם סימנים כאשר היה בודק את חשבונותיהם. עם אחדים מהם נאלץ להגיע למשפטים, אך
1854 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1874
הם קמו עליו בתביעות סרק וטענות כאילו רשומה לזכותם יתרת חוב שלו. משלא יכול היה לשאת זאת עוד, חדל מלתבוע מהם את החובות, והכול ירד לטמיון – כמו כל היתר.
בזמן הזה הוא קנה בקְיוּסְטֶנְדִיל שדה מרעה שנקרא סָז'דֵניק,[29] וזאת באמצעות שמואל הבדלה. האחרון היה המתווך בעִסקה שהסתכמה ב־28,000 גרושים. כיוון שהיו לשדה הזה הרבה חלקות, היה לו צורך לקבל 320 שטרי קניין, והמיסים עלו לו כסף רב. ההכנסה שהייתה לו מהשדה הזה הייתה קרוב לאלפיים גרושים, אך לא שילמו לו באופן סדיר. כך זה נמשך עד שנת 5638 [1878], שנת המלחמה, ואחר כך לא שילמו לו עוד. הם פעלו גם בקשר לשדה הזה כפי שנכתב, כאשר קמה ועדה שהתמנתה בידי הממשלה, והייתה אמורה להעריך את שדות המרעה הללו שהיו אדמות מוּשִיָה. הם העריכו אותה ב־5,000 גרושים, סכום שאמורה לשלם הממשלה, ואחר כך הנוצרים [האיכרים הבולגרים] אמורים לשלם לה אותו במשך עשרים שנים. לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא הייתה ברירה, ולכן הסכים וקיבל את הכסף מקופת הממשלה.
בשנה הזו הוא המשיך בכל העסקים שעשה באותו אופן כמו בשנה שעברה, ובלי שהמירם בעסקים חדשים; אלא שנהג בזהירות רבה, כי כבר החלו לשמוע אודות כמה התקוממויות קטנות בסרביה. אחר כך, כאשר היה צפוי שיגיעו גם לבולגריה, הוא כבר פחד עד מאוד ותמיד נזהר.
מכיוון שלבֵּיים הטורקים לא היה מה לעשות,
1855 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1874
כל מחשבתם הייתה נתונה לאוכל ולשעשועים. הם היו באים לחנותו, וכאשר הגיעו כמה מהפאשות היו בעיקר מבקשים ממנו שיערוך להם מסיבה במָאדָן – שכפי שכתבתי היה מקום מאוד מענג. והוא, שלא יכול היה לסרב להם, היה עורך להם לעיתים דָאוֶוטים עם שישקבב, חלְבות וגיבֵצ'ים – המאכלים שאכלו הטורקים במקומות הנופש הכפרי. כולם הגיעו בפַּייְטוֹנים שלהם, והוא הוציא על כך כ־500–600 גרושים. סכומים אלה היו עבורו דבר של מה בכך, כי הוא הרוויח מהם יותר שכן הטורקים היו אנשים אסירי תודה.
בשנת 5635 [1875], הואיל וחלו כמה שינויים בפוֹנדוֹס, הוא עשה כמה עסקאות מכירה וקנייה של פוֹנדוֹס בבּוּרסָה של קונס', ואת הכול עשה באמצעות סנ' קָמוֹנדוֹ. מחירי הקוֹנסוּליטים היו 50 עד 52 גרושים, וכשדובר על אי־אלו סכסוכים בין סרביה ובולגריה לבין טורקיה, חלו במחירי הפוֹנדוֹס הטורקיים בבּוּרסָה שינויים גדולים; זאת עד כדי שהיו תקופות ששער הקוֹנסוּליטֶה פחת לארבעים גרושים, והיו לו בהם כמה הפסדים. כך גם ב[איגרות חוב של] מסילות הברזל, שערכן היה 160 פרנקים וירד ל־120 פרנקים. אולם סנ' קָמוֹנדוֹ לא מילא אחר כל ההוראות שנתן לו, אלא עשה כרצונו
1856 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1875
גם בקנייה וגם במכירה. אם היה סנ' קָמוֹנדוֹ נשמע לכל ההוראות שנתן לו, היו ההפסדים עלולים להיות כבדים עד מאוד. את זאת עשה סנ' קָמוֹנדוֹ כדי להיטיב עימו, לייעץ לו בכול ולהגן עליו, כי כבר ידוע לנו שסנ' קָמוֹנדוֹ פָּרַס תמיד את חסותו על כל משפחת אריה מימים ימימה.
בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נסע בזמן הזה לקונס', כדי להכין את האָשוּגָר עבור אחותו מ' דונה, שהייתה מאורסת בניש לסנ' יצחקוּצ'וֹ קָאריוֹ. הוא שהה שם כחודשיים עד שהתקין אותו כראוי ומן המיטב. בנוסף הביאו לה מווינה ציפית לכר מעוטרת בבְּרוֹזלָדוֹס ששְמהּ כתוב עליה, וגם הרבה בְּלַנקֶרִיָה. בזמן ששהה בקונס' עשה באמצעות סנ' קָמוֹנדוֹ כמה עסקאות קטנות של קנייה ומכירה של פוֹנדוֹס טורקיים בבּוּרסָה, ומאלה לא הפיק רווחים כי כל העת היו תנודות חזקות מאוד במחירים.
משרתו סנ' יוספָצֶ'ה, שכבר היה אצלו שנים רבות, קיבל סך של 120 גרושים לחודש, שממנו בקושי יכול היה להתפרנס. בשנה הזו הוא ביקש שילווה לו סכום כלשהו של כסף כדי להקים שותפות למשלוח חריצי גבינה בנאדות לקונס'. היות שהוא [יוספָצֶ'ה] היה איש סודם, הם [בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו] הרשו לו לקנות בשותפות משלוח גדול של חריצי גבינה, כדי שיוכל גם הוא להרוויח משהו. הוא עשה זאת והובילם לקונס', אך היות שמהלך העסקים של אותה שנה לא היה חיובי עבורו, המחירים היו נמוכים ולא עלה בידו למוכרם במהירות.
1857 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1875
אילו היה ממתין עוד, הרי הייתה חולפת העונה. הוא מצא שמוטב לו להחליף אותם בטוּנָה מלוחה [או נתחי דג ים גדול אחר מומלחים] ודגים מלוחים אחרים, כי בשנה הזו היו הרבה מאלה. רוצה לומר שבשני הצדדים כבר נמאס להם מהמוצרים שלהם, והם נזקקו להחליף אותם. כך נפטר מהגבינות. הוא הביא את המליחים לסמוקוב, ועל כך אמר לו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה: "מסרת ארוחת בוקר והבאת סעודה שלישית".[30] לאט לאט הוא מכר אותם, אבל ללא שום רווח. וכך התברר שלא יצאה לו מן השותפות שום תועלת. אולם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שלח אותו שיקבל סַהְטִיָינים, והיה נהוג שבכל חנות של הבורסקאים היו נותנים מתנה מעור לילד; וזה הביא לו בשנה כ־500 עד 600 גרושים. באותו הזמן הוא העלה את שכרו החודשי למאתיים גרושים, אך עבודה אחרת לא הייתה לו, והוא נאלץ להישאר אצלו. הוא היה שקט מאוד וישר מאוד.
היה להם שותף, חכם יוספָצֶ'ה כהן, שמכר סחורות קונפקציה, ובכל שנה נתן להם להרוויח איזה דבר. ובעת הזו חכם יוספָצֶ'ה, בין משום שהוצאותיו היו גדולות יותר ובין משום שהעסקים לא התנהלו כשורה, הם לא קיבלו מהשותפות עימו שום רווח. הם נפרדו, והוא נותר חייב להם סכום של כמאה לירות. הם קבעו שהוא ישלם להם במועדים מסוימים, אך היות שגם את זאת לא יכול היה לשלם להם, הם הסכימו ביניהם שהוא ייתן את החנות במקום התשלום של מאה הלירות. מאוחר יותר סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מכר את החנות הזו תמורת שבעים לירות, ובכך הם איזנו את החשבונות.
1858 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1875
כפי שכתבתי קודם, הבֵּייס הטורקים ישבו בכל יום בחנותו, והוא קיבלם בסבר פנים יפות והיה מעביר איתם את הזמן. זה היה בעיקר בגלל מחמוד בֵּיי שגם הוא בא אליו; הואיל והייתה לו תועלת רבה ממנו, הוא קיבל גם את כל האחרים. מאחר שהיו נכנסים ויוצאים לחנות אנשים, זה הביא כסף וזה קיבל, ראו זאת הטורקים, קינאו בו והחלו להקניטו. הם אמרו לו בפניו: "ברה! [הי אתה!] יש לך הרבה עבודה, ואתה מרוויח הרבה". הדיבורים האלה העיקו עליו מאוד, וכך קרה שהוא הפסיק לשבת איתם לעיתים קרובות וגם לא האיר להם פנים כבעבר. וכשהם ראו זאת, החלו להגיע לעיתים נדירות. בעת הזו הגיע לסמוקוב חָאג'י לאטיף, סוחר גדול במטילי ברזל. היו לו עסקים עם הבֵּייס, כך שבא גם הוא לחנות. יום אחד כשאותו חָאג'י רצה לשתות מים, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בנו היה בחדר הסמוך, הוא אמר לו: "הי, קוֹפּיל! (כלומר ממזר), תביא לי כוס מים". סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ששמע אותו מדבר אליו כך ומכנה אותו קוֹפּיל, אמר לו: "אתה בעצמך קוֹפּיל, חצוף". והחָאג'י [כינוי למוסלמי שעלה לרגל] נותר מבויש מאוד. ללא דיחוי הלך סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אצל הקאימקאם, והתלונן על כך שאדם זר קרא לו כך. הקאימקאם שלח גם הוא לקרוא לחאג' לאטיף, כדי לנזוף בו ולהתרות בפניו בשל התנהגות כזו. החָאג'י אומנם הצטדק באומרו
1859 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1875
שלא עשה זאת בכוונה רעה, אלא שזה המנהג בעירו, וכך קוראים כל הטורקים לצעירים לא־מוסלמים. כדי להיטיב עימו אמר לו הקַאִימָקָאם שיסתלק מהר מסמוקוב, כי המעשה שעשה הוא לא טוב. וכך קרה שהחָאג'י, בלי לעשות שום עסק, עזב את סמוקוב בחשאי ונסע לאדירנה. בשנת 5638 [1878] הייתי אני באדירנה, כי הייתה לנו עִסקה של מטילי ברזל עם חָאג'י לאטיף האמור. כאשר הייתי בחנות שלו, סיפר לי את כל מה שקרה לו כשהיה בסמוקוב, סיפור שכבר הכרתי. הוא אמר לי: "ההשפעה שיש למשפחה שלך בסמוקוב גדולה מזו של הטורקים שהם אדונֵי הארץ". אמרתי לו שאנחנו גם כן נתינים טורקים, והוא נותר שותק. כי זה באמת נכון, ההתנהגות של הטורקים בתְרָקִיָה שונה מאוד מאשר במקומותינו.
בשנת 5636 [1876] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה חיתן את בתו מ' דונה, שהייתה מאורסת לסנ' יצחקוּצ'וֹ קָאריוֹ מניש. המלחמה הסרבית־טורקית כבר הוכרזה, וכיוון שניש הייתה על הגבול עם סרביה, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא רצה לנסוע לשם. הוא הסכים לשאת בכל הוצאות החתונה, ושיבואו לסמוקוב החתן עם קרוביו כדי לערוך את החתונה שם. הם הסכימו לכך, וכולם באו וערכו את החתונה בשמחה גדולה ובהדר רב. הייתה גם צַ'לגי טובה,
1860 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1876
והנשים שהגיעו מניש ידעו כולן לשיר ולרקוד היטב בנוסח סרביה. וכך, לילות שלמים, כל משפחת אריה היינו שם תמיד, שרנו ורקדנו כל העת. בנוסף היו מוזמנים רבים מבין החברים, וכך חגגו גם בלילות וגם בימים. היו מוזמנות רבות מבין ההָאנוּמֵס הטורקיות, וביניהן גם אשתו של שָאהזי בֵּיי, שבזמן הזה הגיעה לסמוקוב מקונס'. היא הייתה בִּתו של מוּמתָאז אפנדי שאודותיו כתבתי קודם, כאשר היו להם התדיינויות משפטיות עם הבֵּייס של סמוקוב בשנת 5612 [1852]. לכבודה ערכו דָאוֶוט עם סעודה חגיגית שמצאה חן בעיניה מאוד, כי נכחו גם הָאנוּמֵס אחרות לכבודה. כאשר שבה לקונס', בנוסף לכך שסיפרה לאביה על כל הכיבודים שהעניקו לה, היא סיפרה זאת גם לאנשים רבים אחרים, הן בבתי הפאשות והן בבתי הבֵּייס. בשנת 5638 [1878] בּוּ' דוּדוּצָ'ה שהתה בקונס'. משנודע על כך למומתאז אפנדי, הוא דאג להזמין את בּוּ' דוּדוּצָ'ה לביתו, שם התגוררה גם בתו יחד עם בעלה שָאהזי בֵּיי, והיא ערכה לה דָאוֶוט, כולו מאכלים קרים מטעמי כשרות, עם סוגים רבים של דולסיס ומאכלים מלוחים, ועוד דברים אחרים שכמותם היו הרבה בקונס'. אחר כך כיבדו אותה ב'אלפי סוגים' של סירופים ומתוקים אחרים, וגם היא הייתה מרוצה מאוד מכל הכיבודים שהעניקו לה. היא הודתה להם על מה שעשו עבורה, שזה היה הרבה, ואמרה שאינה ראויה לכך במידה כזו. הן
1861 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1876
אמרו לה שזה מעט לעומת הכיבודים שהיא העניקה להם בסמוקוב. אחר כך היא סיפרה לנו אודות הנימוסים בבתי ההָאנוּמֵס, שלא היו כאלה שיש להתפאר בהם כל כך, בניגוד למה שיכולנו לדמיין.
באשר לחתן ומשפחתו שהגיעו [לחתונה] מניש, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נתן להם למגורים את הבית שגר בו היום בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. בזמן ההוא בית זה היה ריק. הוא ריהט אותו והם גרו בו מרוצים מאוד, כי היה זה רק כדי שיִישנו בו. לכל היתר, הן לחתונה והן למטבח, כל שהותם הייתה בביתו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. באשר להוצאות, הכול הוציא סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. רק כדי שלא יאמרו שהחתן לא הוציא מאומה, הוא נתן לו חמישים לירות, בעוד שגם מאה לירות לא הספיקו עבור ההוצאות שהוציא. אולם, באותו הזמן הם לא נתנו דעתם על כך.
הכלה הביאה אָשוּגָר רב ו־_____ לירות קוֹנטָדוֹ, ומלבד זאת כל בני המשפחה נתנו להם מתנות רבות, גם מצד החתן וגם מצד הכלה, ושני הצדדים היו מרוצים מאוד. אחרי ששהו 12 ימים בסמוקוב, עזבו לניש שמחים ומאושרים. הכלה הייתה מושלמת בכול, והם חיו בניש באחווה רבה. היא ובעלה אהבו מאוד זה את זה, כל בני הבית כיבדו אותה ואף היא אותם. היא ילדה בן, בּוֹרוֹבוֹי [בסרבית: יער אורנים], ובת, שרה, ובעלה עבד בחנות הטקסטיל של אביו. הם ניהלו מסחר ענף והביאו את הסחורות ישירות
1862 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1876
מווינה. כך זה היה עד שנת __ 56, כאשר סנ' יצחקוּצ'וֹ נפטר למרבה הצער. הסיבה הייתה שבשנה הזו קנו לו את [עליית] חתן תורה,[31] וסנ' יצחקוּצ'וֹ, ברצותו לקשט את הסוכה כי האנשים היו אמורים לבקרו, התמתח כדי לתלות על תקרת הסוכה כמה קישוטים כדי לייפותה. היות שסבל מבקע, בהתמתחות הראשונה שהתמתח נפרץ הבקע, והוא מת בו במקום. כל הסעדים שהגישו לו היו כולם לשווא. וכך נותרה מ' דונה אלמנה בחסות חותנהּ. הוא העמיד לרשותה בית נפרד שהיה שייך להם, ושם היא הסתדרה לבדה עם שני ילדיה. זה נמשך עד שנת 5656 [1896]. במועד הזה הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שדאג לה שלח את בנו סנ' ישועה לניש שיסדיר את עתידה – דבר שהיא עצמה ביקשה מאביה. אולם לא הוצג כל דבר המעיד כי היו או נותרו נכסים משל סנ' יצחקוּצ'וֹ. מאוחר יותר באה מ' דונה לבית אביה, והשאירה את שני ילדיה לטיפולו של סבם. בשנת 5658 [1898] היא נישאה לסנ' משה לוי, גם הוא מניש, וסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נתן לו מאה נָפּוֹליוֹנים קוֹנטָדוֹ. מאוחר יותר הוא נתן לו לפעמים 25 ולפעמים 30–40 נָפּוֹליוֹנים. הם גרו זמן מה בניש, אחר כך נסעו לקְיוּסְטֶנְדִיל ומאוחר יותר לסמוקוב. היום הם גרים בפָּזָרג'יק. הוא עוסק בעסקי חלפנות, והם חיים באחווה גדולה. ועד הזמן הזה לא נולדו למ' דונה ובעלה זה ילדים.
בשנה הזו התרחשה מלחמת סרביה־טורקיה,
1863 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1876
וכפי שנאמר המלחמה בסרביה הייתה עזה מאוד. דיברו על כך שמא תוכרז מלחמה גם בבולגריה, וכתוצאה מכך העסקים נחלשו מאוד. היו גם חששות גדולים מהתנועה הכבדה של החיילים הטורקים שעברו ממקום למקום. הם אספו כל הזמן תמיכות בכסף מכל נתיניהם באמצעות הקאימקאם. הוא יצא ולקח מהם בכוח את הסכום שמצא לנכון, בטענה שכאלה היו הפקודות שבידו. לנוכח זאת כל אחד ביקש להישמר יותר, מכל הבחינות. בני משפחתנו נפגשו תמיד כדי לחשוב מה יהיה איתם בהמשך. הם לא ידעו מה עלול לקרות להם, כי עד התקופה הזו לא ידעו מלחמה מהי במשך שנים רבות.
בשנת 5637 [1877] הוכרזה המלחמה גם בבולגריה, והרוסים כבר החזיקו את צבאם מן העבר השני של הדנובה; מנגד היה לטורקים צבא מהצד הזה של הדנובה, ועלה בידם להתגונן. אצלנו הפחד היה גדול מאוד, שכן כמה טורקים התחילו לאיים; כמו כן הגיעו מתנדבים זֶבֶּקים רבים ונכנסו לבתים, ומכיוון שכך הצטרפו אליהם גם הצ'רקסים והם גנבו ביחד.[32]
לנוכח כל זאת חָבַר בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה
1864 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1877
עם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בנו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה יהודה אריה, עם סנ' חיים־חיימָצֶ'ה, בנו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה שכבר היו נשואים, ועם סנ' לאון, גם הוא בנו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה שלא היה נשוי, וכך גם עם סנ' נֵסימָצֶ'ה. ויצאו, הם, נשותיהם וילדיהם, כולם יחדיו בפַּייְטוֹנים שלהם עם שלושה ממשרתיהם הטורקים, חמושים היטב כדי לשמור עליהם, ונסעו דרך סלוניקי לבּרינדיזי שבאיטליה. בהגיעם לסלוניקי קיבלו אותם הסנ' יצחק טיאָנוֹ ואָחיו בבתיהם, ואחרי ששהו שם כמה ימים יצאו בספינת קיטור וירדו בבּרינדיזי. אחר כך נסעו ללֵצֶ'ה. הם שהו בלֵצֶ'ה זמן מה, וגרו כולם יחד בבית אחד; הם לא הציגו עצמם כיהודים, וגם לא הכירו בהם כיהודים. בחלוף זמן מועט הם נסעו לטריאסטה. בזמן ששהו בלֵצֶ'ה חלו החגים של ראש השנה, כיפור וסוכות, ומכיוון שבלֵצֶ'ה לא היו יהודים כתב סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לבנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שייסע לנפולי, ושלא יעביר את החגים הקדושים בקרב נוצרים. לפי הוראתו הוא יצא מייד לנפולי, רק משום ששם היו יהודים, ואחרי שחלפו החגים שב ללֵצֶ'ה. גם בשהייתם בטריאסטה גרו כולם בבית אחד ורכשו חברים רבים. הראשונים שבהם היו הבנים של ד"ר שלום מבוסניה[33] והיו רבים אחרים. לשני האחים האמורים, הסנ' שלום, היו עסקים נפרדים, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה
1865 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1877
סחר עם אחד מהם. הוא הזמין אצלו כמה סחורות קולוניאליות ושלחן לסנ' אביו לקונס' שימכור אותן ושיעסיק את עצמו, למרות שהרווחים היו קטנים מאוד. בשל כך הוא [סנ' שלום] הזמינם לביתו בכמה מהימים, והם בילו בשירה. מ' תמרו הכינה כמה מאכלים בסגנון טורקיה שהם אהבו עד מאוד. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה עשה עסקים עם האח האחר, וגם הוא נהג איתו באותו אופן.
כאמור, הם גרו כולם באותו בית. לילה אחד סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה מעט שתוי, ויש לומר אף כשיכור. ואז התגלעו ביניהם ויכוחים ומריבות, עד כדי כך שהדברים הגיעו לכלל הרמת ידיים. הסיבה הייתה שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא היה כה נקי בלבושו, וסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה אמר לו שהוא מאוד מלוכלך ושהוא מתבייש ללכת איתו ביחד. בשל כך נפרד מהם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ולקח דירה נפרדת, בעוד שכל האחרים נשארו יחדיו. על כך שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נפרד מהם הכפיש אותו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בפני חברו הסנ' שלום. אולם הכעס נמשך זמן קצר, ואחרי שהם דנו בעניין הם חזרו לגור ביחד. כאשר הגיעה שנת 5638 [1878] והסתיימה המלחמה, הגיע סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לקונס' עם כל משפחתו, והם גרו יחדיו בבית שבו גר הסנ' אביו בקונס'.
אחרי שעזב בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ללֵצֶ'ה נשאר סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בסמוקוב, ובחלוף זמן
1866 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1877
מועט החל גם הוא להתכונן לצאת לקונס'. כשנודע לסנ' אבי שהוא רוצה לנסוע, אמר לו שזה עדיין בלתי אפשרי כי עלולות להיות אי־אלו סכנות. אומנם המלחמה הייתה עדיין עזה מאוד בפּלֵבנָה, אבל ניתן לומר שעות'מאן פאשה החזיק מעמד היטב. אולם אם ייכנסו הרוסים לפּלֵבנָה, אזי יהיה עליהם לצאת את סמוקוב. ועל כך אמר לו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה: "יכול להיות שכך יהיה, אבל אנו מכירים את האמרה שאומרים הטורקים: " Ak akçe kara gün içindir" [מטורקית: מטבע לבן נועד ליום שחור], כלומר [בתרגום המחבר]: "הכסף נועד ליום רע".[34] וכך קרה שהוא יצא עם כל משפחתו, והם נסעו לקונס' ושהו שם קרוב לחודשיים. כל שאר בני המשפחה נשארו בסמוקוב והשגיחו על עסקיהם, ולא היה שום פחד. הוא שהה לבד בקונס' והוציא כסף רב; את עסקו ואת כל נכסיו השאיר למשרתו הסנ' יוספָצֶ'ה, ואז חזר לסמוקוב עם כל משפחתו. כאשר שב המשיך בעסקיו, הגם שנזהר. אולם הוא התחרט על כך שחזר כיוון שפחד מאוד, וגם נלחץ מכך שלא קיבל מבנו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מכתבים לעיתים קרובות.
בשנת 5638 [1878], כשהמלחמה הייתה בעיצומה וכבר היו שמועות שעות'מאן פאשה [מפקד הצבא הטורקי בחזית פּלֵבֵן] לא יוכל להחזיק מעמד, הוא דאג לארוז מחדש את מיטב בגדיו, רהיטיו,
1867 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1878
תכשיטיו, כלי הכסף וחפצים אחרים, ושלח אותם לקונס'. גם את היתר ארז ושמר אותם בבית. בחלוף זמן מה, כאשר עשו גם האחרים הכנות לצאת מסמוקוב, התלוננו הטורקים אצל הפאשה בסופיה, באומרם שאֵלֶה שעוזבים גורמים לייאוש גדול בקרב בני העם ובמיוחד בקרב הנשים. והלינו שכל הטורקיות והילדים מפוחדים כל כך, ובעודם בוכים אמרו: "כשיבואו הרוסים הם יהרגו את כולנו, לכן רוצים אנו שיראו לנו מקום שאליו גם אנו צריכים ללכת". הפאשה, בנוסף לכך שהודיע להם שאין להם ממה לפחד, ושהם מעודכנים וערוכים לעשות את כל מה שנחוץ, הוציא הוראה שלא ייתנו לאיש לצאת מהעיר ואף לא ייתנו דרכונים. כשנודע הדבר לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ולכל משפחת אריה הם היו מודאגים מאוד. אולם כפי שנכתב קודם, למשפחת אריה הייתה תמיד השפעה, והם נקטו בכל הצעדים הנחוצים ורכשו לעצמם דרכונים. הראשון שקיבל דרכון היה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ואחריו כולם. מלבד משפחת אריה, לאף אחד אחר לא ניתן דרכון. על כך התעוררו טרוניות אך הן היו ללא בסיס. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה הראשון שיצא בפעם השנייה מסמוקוב עם כל משפחתו. שוב השאיר את כל רכושו בידי משרתו הנאמן הסנ' יוספָצֶ'ה, והלה דאג וטיפל רבות בענייני אדונו. כשהגיעו לקונס', בחלוף זמן קצר, בא לשם גם
1868 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1878
סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, גם הוא עם כל משפחתו. בהיותם גיסים (בָּגָ'נָקים) [נשואים לשתי אחיות] ובני דודים, שכרו שניהם בבֵּיי אוֹלוּ בית ביחד – שהיה ביתו של סנ' דנון. הם אכלו על שולחן אחד, כשהם משלמים עבור ההוצאות בחלקים שווים. היו להם חדרים נפרדים, והם העבירו את זמנם בטוב. הם היו מאוחדים מאוד, ונשותיהם שהיו אחיות הסתדרו ביניהן היטב וכך גם הילדים.
כדי שלא ללכת בָּטֵל, הוא שכר חדר אחד לחנות בגָלָטָה בסֵלָניק־חאן [חאן סלוניקי]; שם מכר סחורות קולוניאליות ששלח לו בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מטריאסטה, וגם מוצרים נוספים שקנה בקונס'. רווחיו אומנם היו קטנים מאוד, אך למרות זאת הוא עשה זאת כדי לעסוק במשהו. הוא גם עשה כמה עסקות קנייה ומכירה של של פוֹנדוֹס בבּוּרסָה של קונס', אך באלו היו לו כמה הפסדים, לא גדולים. הוא קנה תכשיטים, ביניהם עגילי בירלנט בתשעים לירות טורקיות, וכמה רהיטים שחסרו לו בבית. בזמן הזה הם גם הלכו ימים רבים לכפרי הנופש ולרבים ממקומות הבילוי של קונס'. תמיד קנה עבורו ועבור כל המשפחה בגדים רבים. לא היה אכפת לו להוציא כסף ולא עשה כל חיסכון, כדי לנהוג במכובדות. כאשר הגיע בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מטריאסטה, הוא התעכב [בקונס'] יותר מהאחרים, משום שבטריאסטה נעשה הבן נתין אוסטרי, וכדי לתַקֵף את דרכונו נאלץ להתעכב. דבר זה הועיל לו מאוד בהיבטים רבים; ונתינותם הוכרה, גם של הבן וגם של בניו. כאשר כבר
1869 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1878
חלפו הפחדים והוא נרגע, שב סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לסמוקוב כדי שיוכל לפדות מידֵי הרוסים מה שניתן מהסחורות שנגזלו ממנו. בקשיים רבים מאוד הצליח להשיב לעצמו כמה דברים, כי כל מה שהרוסים אמרו היה שמי שברח בזמן המלחמה כבר אינו הבעלים של רכושו. אולם למרות הכול עלה בידו להשיב אותם לידיו. בזמן מלחמת הבלקן בשנת 1913 הסרבים והיוונים עשו זאת עם כל נתין שרצה לצאת מהמדינה שבה גר, ואינו רוצה להיות נתין סרבי או יווני – בין שהוא בולגרי ובין שהוא טורקי. מי שיש בבעלותו נכסי מקרקעין אינו רשאי למוכרם, גם אם לא ברח בזמן המלחמה. הם אמרו לו: "אנחנו לא נלחמים כדי להשתלט על אנשים אלא כדי לזכות באדמה. לפיכך אתה חופשי ללכת להיכן שאתה רוצה, אבל האדמה היא שלנו, ואינך רשאי למוכרה. תוכל להיות בעליה כל עוד אתה נוכח כאן, ואם תרצה ללכת הרי שהאדמה תישאר בידי הממשלה". וכך הם עושים. באשר למטילי הברזל ולדברים האחרים שהיו בידי הרוסים, חלק אחד הם העבירו למחסניהם, ואת החלק האחר חתמו באותם מחסנים שבהם מצאו אותו. באותו מועד הוא לא הצליח לקבלם, אך כאשר הגיעה כל המשפחה הוא לקח אותם לידיו. בזמן שהיה בסמוקוב לא יכול היה להיכנס לביתו, כיוון שהקָאשָה [הממשלתית] עם המזומנים הייתה בביתו וגם הגנרל גר בו. אחרי ששהה זמן מה בסמוקוב שב לקונס', וללא דיחוי התכונן לשוב לסמוקוב. בהתחלה בא הוא ומשפחתו, ואילו בנו
1870 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1878
סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה עם משפחתו נשארו בקונס'. הוא הגיע לביתו והרשו לו לשהות בכמה חדרים, וכאשר נכנס אליו נישק את האדמה ואמר: "ברוך ה' שנעתר לי לשוב לביתי", ושוב התחיל לחפש אחר נכסיו. מפקד העיר היה רוסי בשם שֶגוֹרין, וראש העירייה היה ריזַנסִיָה. למרות ששניהם היו שיכורים, הם נתנו לו לדבר, נענו לקול ההיגיון וקיבלוהו בסבר פנים יפות. בהתחלה לא יכול היה להחזיק בשום רכוש רק משום שנמלט, אבל אחר כך כאשר בקונגרס ברלין הוחלט בהצבעה שצריך להשיב לכל אחד את כל הרכוש שהיה בבעלותו, הוא קיבל את כל הרכוש שהיה קיים בעין; ולגבי מה שהשתמשו בו ומה שנגנב – הכול אבד. מאותם החוסרים נגרם לו נזק רב.
בשנת 5639 [1879] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ומשפחתו שהו בקונס', והוא החל להתכונן לחזור לסמוקוב. הוא הפריד מהרהיטים שהיו ברשותו חלק אחד, ארז ושלח לסמוקוב ואת היתר מכר. וגם הם יצאו לדרכם לסמוקוב. הם נסעו ברכבת, וליד אדירנה נפתחה דלת התא שבו היו לבדם. המשרתת, שהחזיקה את הפעוט/ה
1871 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1879
בזרועותיה, נשענה על הדלת בלי שראתה שאינה סגורה היטב, והם נפלו על הארץ מחוץ לקרון כאשר הרכבת הייתה בנסיעה. הם נותרו [המשרתת והתינוק/ת] באמצע השדה בלי שנגרמו להם שום נזק ואף לא נחבלו. הם קראו מייד לקונדוקטור, והוא בלם את הרכבת. הם עלו עליה וירדו באדירנה, כיוון שהרכבת לא נסעה בלילות. הנופלים רק נבהלו מעט ברגע הנפילה, אך מלבד זאת לא קרה להם דבר. בבוקר הם יצאו שוב לדרכם ברכבת, והגיעו לפָּזָרג'יק כי שם היה קצה הקו. מפָּזָרג'יק הם באו בפייטון לסמוקוב. כעבור זמן מה נפטר/ה התינוק/ת שנפל/ה מן הקרון, משום שהיה/הייתה חולה וחלש/ה מאוד; לא היה זה מפחד או מחבלה.
כאשר כולם נקבצו בביתם, והרוסים יצאו עם קופת הממשלה ששכנה בו, הם נותרו לבדם והסתדרו כמו קודם. אולם, מ' תמרוּ הייתה תמיד בוכה. וכאשר שאלו אותה מהי הסיבה לכך שהיא בוכה, תשובתה הייתה שכאשר מזג האוויר מעונן זה מכביד עליה ואז היא בוכה. בעת שהייתן באיטליה, הנשים למדו שירים רבים באיטלקית ובצרפתית, ותמיד כאשר התכנסו יחדיו היו שרות ומספרות על החיים והבילויים שעברו עליהן באיטליה. הן לא היו מרוצות מהחיים בסמוקוב, ואף לא מן החיים בקונס'. כל זאת מתוך התבוננות והשוואה לחיים שחוו
1872 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1879
באיטליה. וכך, כאשר התבוננו בחייהם בסמוקוב, היו בוכות.
הרוסים ערכו נשפים וקבלות פנים רבות, ותמיד הזמינו אותן לקחת בהם חלק. על כך שהיו מזמינים רק אותן [את בנות אריה], התלוננו כמה צעירים מסמוקוב בפני מארחי אותם נשפים. הם שאלו מדוע הם לא הוזמנו, כיוון שגם הם עשירים ולנשותיהם בגדים רבים, וגם הן יודעות לרקוד. הרוסים השיבו להם: "חסרה לכם רוח האצילות. ייתכן, כפי שאתם אומרים, שאתם בעלי יכולת ועשירים ויש לכם בגדים רבים, אבל רק משום שחסרה לכם אותה רוח אצילות אינכם יכולים להיכנס לנשפים הללו ולבילויים האחרים". מאוחר יותר הן לקחו שיעורים בצרפתית אצל מ' שולמן, שהיה מנהל בבית הספר של אליאנס יִזרָאֵליט. כך הן בילו את רוב הזמן, ומשום כך לא יצאו לשום מקום אחר, אף שבסמוקוב היו בילויים רבים כאלה. וגם על כך התריסו כלפיהם, שכן הזמינו אותן הרבה; אך מכיוון שלא החשיבו את דבריהם הן שקעו בלימודים ובעיון.
אחרי שכבר לא יכלו עוד לקבל מאומה ממה שנגנב מהם, הגברים עסקו בסחר בסחורות שונות אך לא היה להם שום רווח. ובאשר למָאדָן, הם תפסו שלא ניתן להפעילו מסיבות רבות, ונטשו אותו לחלוטין, וניסו לגבות את מה שניתן מיתרות החוב שעמדו לזכותם אצל
1873 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1879
העובדים. הם נהגו לקנות סַהְטִיָינים ומֵשינים מעוּבָּדים. בשנה זו היו אלה הנוצרים שעיבדו את הסַהְטִיָינים, והוא קנה אותם ושלח אותם לווינה. אולם היות שלא עובדו כראוי – שכן הנוצרים לא השתמשו בחומרים הנחוצים כפי שעשו הטורקים – הרי שהם נותרו גולמיים. לפיכך נאלץ למוכרם במחירים נמוכים יותר בלי שום רווח, והוא לא קנה יותר. וכך היה שהעסיק עצמו בעסקי חלפנות. הוא עסק בשטרי הנייר, וכן ברובלים מכסף שהיו במחסור; בסמוקוב לא הבחינו [בהפרשי השער] ביניהם. ולכן היו קונים את רובלי הכסף בקונס' ומחליפים אותם בשטרי הנייר.
בשנת 5640 [1880] נולדה לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בת וקראו לה ויקטוריה. בלידה הזו לא נהגו כפי שעשו עם כל היולדות האחרות, כי ביום שנולדה קמנו מהשבעה על מותו של הסנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם. היא גודלה בידי אמה, והאם עצמה גם טיפלה בה. וכאשר גדלה למדה בקביעות בכל בתי הספר, לרבות בבית הספר האמריקאי. אחר כך הייתה אצל התופרות, ואף לקחה שיעורי פסנתר. היא דאגה לכל בני הבית. היא אוהבת מאוד את הניקיון, והבגדים שהיא לובשת הולמים אותה מאוד. היא אוהבת ללבוש מן המיטב, כיוון שהיא יודעת לתפור. היא מכובדת מאוד ומכבדת את כולם.
1874 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1880
סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שעבד עם אביו עד אותו הזמן, לא ידע אם יש לו חלק כלשהו ברווחים או אם יהיה לו מכאן ולהבא. הוא ביקש ממנו שיבהיר לו את העניין הזה. הסיבה הייתה שבזמן הזה כמה מקרוביו סיפרו לו שהחוקים של בולגריה בקשר לענייני ירושה אצל היהודים אינם כפי שהיו בזמן הטורקים: אז הבנות לא קיבלו חלק שווה כמו הבנים, ואילו כיום הכול דין אחד – כפי שהבנים מקבלים, כך גם הבנות. ובסופיה כבר היה מקרה בעניין הירושה, שבו לא רצו לתת לבת כפי שנתנו לבן, והיא פנתה לערכאה המשפטית [במקורa la djustisia ], ושם חייבו את מי שלא רצו לתת לה, שכן הירושה היא בחלקים שווים. את זאת סיפרו לו כאשר סעדו סביב השולחן, וכשהסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שמע זאת התעלף ונותר חסר הכרה זמן מה. גם סנ' עזריה כבר עבד בשוק, ואף עימו היו כמה חילוקי דעות. לנוכח זאת הם נפגשו עם סנ' אביהם והסדירו את העניין: הוא נקב את חלקו של כל אחד מהם בהון, והקצה לכל אחד מהם את חלקו ברווחים. הם קבעו גם תנאי לגבי הוצאות לבוּשָם – שבהן יישא כל אחד בעצמו. ובאשר להוצאות המזון, נקבע שיישא בהן סנ' אביהם, שכן כולם אכלו על שולחן אחד וגרו בבית אחד.
ועל מנת להבטיח עוד יותר את הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שלא יקרה מצב שאחרי מות האב תוכלנה הבנות לקחת חלק בירושה, הם עשו שינוי בפירמה, וערכו חוזים המצהירים
1875 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1880
על נכסיהם, על האחוזים שיש להם ועל כך שהפירמה שהם מנהלים היא משה י' [יצחק] אריה. הם הפיצו חוזרים שבהם מוצהר שסנ' יצחק ג' אריה ובניו משה ועזריה הם שותפים, וקבעו שעל כולם לחתום בשם משה י' אריה. כך המשיכו בכל עסקי המסחר שלהם.
ראשית הם קנו משלוחים של סַהְטִיָינים ומֵשינים, ושלחו אותם לווינה כדי שימכרו אותם עבור חשבונם. הם הזמינו בווינה כמויות של סוכר, זכוכית וסחורות אחרות. כבר קודם לכן נהגו לקנות צמר מהוולאכים, וגם בשנה זו קנו, אך לא עלה בידם למכור כמו בזמנים ההם; זאת מכיוון שבבוסניה לא היה עוד ביקוש למכנסי כפר, לשלווארים ומוצרים אחרים משָיָק שיוצרו בסמוקוב. בחנויות שהיו להם בסופיה הם החלו להעלות מאוד את דמי השכירות, ומכאן היו להם הרווחים הגדולים ביותר.
הנשים בילו את זמנן היטב בבית וגם דאגו לו. מן הזמן הזה ואילך השתנו המנהגים מכל הבחינות, הן אצל הגברים והן אצל הנשים; הגברים הגיעו לאכול בצוהרי היום בבית, ואכלו כולם ביחד. לא היה זה כמו קודם, ששלחו אל הגברים ארוחה שיאכלו בשוק, והילדים אכלו כאשר יצאו מבית הספר, והנשים היו אוכלות לבדן. כעת נאספו כולם בצוהרי היום לאכול. זאת ועוד – לפני כן, כאשר היו להם ביקורים, היו הגברים מבקרים בנפרד והנשים בנפרד כי
1876 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1880
הייתה זו בושה לבקר עם הנשים; וכעת הביקורים נערכו יחד. הן [הנשים] השתעשעו באופנות הבגדים, אך לא כיסו ראשן כמו קודם בצעיפי דמשק, בפֶּריאַס[35] ובאָריקוֹס [לפי אשכנזי כובעי נוצות], אלא השאירו את שערן גלוי, אספו אותו בשיניוֹנים [כלומר: פקעות שיער או קוקו] וחבשו כובעים. שיחותיהן עסקו בעיקר באופנות ובבגדים, ובחיים באיטליה ובקונס'. החיבה שהייתה להם למטבח הלכה ופחתה מיום ליום, ולא רצו עוד להכין את דברי המאכל כפי שהכינו קודם לכל השנה, כיוון שהיו צריכות לטרוח בהם.
בשנת 5641 [1881] הלכו וגדלו דמי השכירות על החנויות בסופיה, והיו להם שם כמה חנויות. לפיכך החל סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לנסוע לסופיה לעיתים קרובות יותר כדי לראות מה עושים האחרים, וכך העלה גם הוא את דמי השכירות. כפועל יוצא מכך, מאחר שכבר היה בידו כסף, הוא גם נתן כסף בריבית לכמה ממכריו, כי באותם הזמנים לא היו בנקים כפי שיש היום. היות שבסופיה היו בילויים טובים, הוא שהה בה זמן רב יותר, וכאשר הגיע לסמוקוב היה חסר מנוחה ומשועמם וחיפש את ההזדמנות הכי קטנה לנסוע לסופיה – כך שאת מרבית השנה העביר בה. הוא רצה להשתקע בסופיה, אבל אביו לא הרשה לו. בכמה הזדמנויות הביא גם את אשתו מ' תמרוּ, והם באו להתארח
1877 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1881
בביתה של אחותו מ' אסתרוּלוּ. מאוחר יותר, כאשר באו, התאכסנו במלונות שהציעו תנאי נוחות טובים. הם בזבזו הרבה למעלה מן הצורך, דבר שהיה על חשבון כולם, ועל כך העלו כלפיהם טרוניות. את ילדיהם השאירו בטיפולה של סבתם בּוּ' דוּדוּצָ'ה, יען כי אהבה אותם מאוד. היא הייתה אישה שלא התעייפה וגם לא היה אכפת לה לטפל בהם, אף שגם דאגה לבית.
הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהה בסמוקוב וטיפל בעסקי סמוקוב, אבל לשוק יצא מעט כי התחדש הכאב בקיבתו שממנו סבל לפָנים. לפיכך היה כל הזמן מבקר אצל הרופאים.
בזמן הזה הוא ביקש למכור כמה פמוטי כסף שקנה בפיליבֶּה מסנ' יצחק אַלבָּלָה בשנת 5632 [1872]. את הפמוטים הללו קנה כאשר לסנ' אַלבָּלָה היה צורך בכסף, משום שנעשה שותף עם הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה ושות'. על מנת להשלים את ההון שהיה עליו להפקיד, חסרו לו עוד מאתיים לירות. הסימון שהיה על גבי הפמוטים היה י' א' שניתן לקראו גם יצחק אריה, והסנ' אַלבָּלָה רצה לרמות את סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה באופן אותו אספר לכם. סנ' אַלבָּלָה הפציר בו רבות ואף סיפר לו את הסיבה, וכדי לעשות לו טובה הסכים לקנותם. הם נשאו ונתנו על חמישה גרושים לדְרָמָה, והסנ' אַלבָּלָה שמח מאוד על המכירה הזו. ללא דיחוי הביא את הפמוטים ממחסנו, שבו היו מונחים, והם שקלו אותם, ומשקלם הגיע
1878 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1881
ל־4,000 דְרָמוֹת. כאשר ראה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה את המשקל הזה, הופתע מאוד. הוא לקח אותם בידיו כדי לבודקם, מאחר שלפי מראית העין לא ייתכן שהיה להם משקל כזה. בעודו מחשב שלא ייתכן ששוֹוְיָים מגיע לסכום הזה, גילה שלבסיס שעליו ניצבו הפמוטים חוברה חתיכה עבה מאוד של עופרת, וזאת כדי שלא יפלו, מפני שהיו גבוהים. מייד, בחיוך קטן, אמר סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לסנ' אַלבָּלָה שצריך להסיר את העופרת כדי לנכות את משקלה, וצריך גם להביאם למומחה כדי שיבדוק שמא הם מכילים עופרת במקומות נוספים. הסנ' אַלבָּלָה התבייש מאוד מכך, ונשבע לו שכאשר קנה אותם לא הפחיתו לו מאומה בגין העופרת. הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה אמר לו שגם אם רימו אותו, הוא נדרש לא לרמות אחרים. וכשהפחיתו את הכול נשארו רק אלף דְרָמוֹת, והוא ספר לידיו 5,000 גרושים. אולם את הפמוטים האמורים לא עלה בידיו למכור, מכיוון שמחיר הכסף ירד בחדות בזמן הזה לכמחצית מהמחיר שהיה לפנים, כך שהם מחזיקים בהם בבית עד היום.
לגבי הסוסים שהיו ברשותם – מאז שלקחו אותם הרוסים, הם לא קנו אחרים. רק את הכרכרה החזיקו זמן ארוך בבית, ובסופו של דבר מכיוון שנרקבה מכרו אותה במחיר הברזל שהכילה. כך היה גם עם עגלת השוורים שלקחו הרוסים, הם לא החליפוה באחרת. ונותר להם רק משרת נוצרי שהיה עושה שליחויות עבור הבית, אך לישון לא ישן בדישָרי אַבְלי ששימשה את השומר,
1879 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1881
אלא הלך לביתו כי לא היה להם אמון בו. מן התקופה הזו הם לא יצאו עוד לנפוש באזורים הכפריים לא הגברים ולא הנשים. היה פחד רב מפני כמה מהנוצרים שנעשו רעים, והרוסים כבר עזבו. ולפיכך לא יצאו גם בלילות, אפילו לא לשכנים.
בשנת 5642 [1882] נולד לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בן וקראו לו עזרא, וגם בלידתו נהגו כמו בכל הלידות של אותו הזמן. והאם עצמה היניקה אותו וטיפלה בו. כאשר בגר החל את לימודיו – בהתחלה בבית הספר היהודי, שבו למד עד סוף השלב הראשון [לימודי היסוד]. אחר כך הלך לבית הספר הציבורי הבולגרי, ונכנס לשכבה הרביעית והמשיך שם עד הכיתה הרביעית.[36] היות שבסמוקוב לא היו כיתות גבוהות יותר, נסע לפיליבֶּה לגימנסיה. אחיו הסנ' בנציון כבר גר בפיליבֶּה, שם הועסק כשכיר, ועזרא שהה בביתו. אביו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שילם לסנ' בנציון שלושים פרנקים לחודש על כך שאכל וישן בביתו ושטיפלו בו. [בפיליבֶּה] הוא נכנס שוב לכיתה הרביעית [של הפרה־גימנסיה], כיוון שלא רצה להיבחן. סנ' עזרא הוא ילד שקט מאוד שלא מדבר הרבה וביישן מאוד. הוא אוהב מאוד את הלימודים, כך שתמיד למד את כל שיעוריו. הוא לא אוהב את הבילויים בתום הלימודים. כאשר גר בסמוקוב היה מעט חלש
1880 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1882
מטבעו, אבל כאשר עבר לגור בפיליבֶּה היה בריא ושלם. הוא לא היה גנדרן בבגדיו, וכל קרוביו אוהבים אותו כי הוא טוב לב ושקט מאוד.
כפי שנאמר קודם, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה תמיד חלש ולכן רוב הזמן היה חולה. והנה בזמן הזה, מלבד מחלותיו שהתחדשו, תקפה אותו מחלה שנקראת מחלת השושנה [וָרֶדֶת, אֶריזיפֶּלָס], והוא סבל ממנה זמן רב. כאשר כבר השתפר מצבו, ומאחר שבנו הסנ' עזריה שהה בזמן הזה בווינה, הוא רצה גם לבקרו. הוא התכונן, ואז יצאו לדרכם הוא ואשתו בּוּ' דוּדוּצָ'ה. הצטרפה אליהם בִּתו מ' בִּיוּ, רעייתי, כיוון שגם היא סבלה משלשולים ואף הייתה לה מחלת הטחורים. גם היא נסעה עימם, ולקחה עימה גם את בְּנהּ זָ'אן, משום שלא הייתה מוסרת אותו בידי אף אדם אחר. כולם יחדיו יצאו דרך לוֹם־פָּלָנקָה, והגיעו לווינה בריאים ושלמים. אחרי שנבדקו בידי הרופאים ובידי הפרופסורים בווינה, שלחו את כולם למרחצאות של קַרלסבָּאד [קַרלוֹבי וָארי, צ'כיה] ופרַנצסבָּאד,[37] והם שהו בין המרחצאות לבין וינה כשלושה חודשים. בשהותם בווינה הזמינו אותם לארוחות בבתיהם רבים מהחברים הוותיקים, והעניקו להם כיבודים רבים. הם קנו בגדים רבים עבורם ועבור בני ביתם, וכן מתנות לכל קרוביהם. כאשר כבר היו בריאים ושלמים שבו
1881 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1882
לסמוקוב. המתרגם שלהם בווינה היה סנ' דוֹד אלקלעי, שגם סייע בידם לא מעט כיוון שהם לא ידעו שום שפה זרה. הנסיעה הזו עלתה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 250 נָפּוֹליוֹנים, ולי היא עלתה מאה נָפּוֹליוֹנים עבור בִּיוּ. במשך הנסיעה קנה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה כמה סחורות והביאן לסמוקוב, שם מכר אותן ברווחים כלשהם. בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שהיה לבדו בסמוקוב, ביצע את מכלול הפעילות העסקית, ולעיתים נסע לסופיה והסדיר גם שם את העניינים שהיו להם. לפעמים הוא התעייף, אך עדיין דאג לכול. לבית דאגה מ' תמרוּ בעת שבּוּ' דוּדוּצָ'ה שהתה בווינה.
בשנה הזו הסנ' מושונָצ'ה היה יושב ראש ועד בית הכנסת של סמוקוב, והִרבָּה עד מאוד לעסוק בענייני הקהילה. באותה תקופה קיימו הבולגרים תושבי סמוקוב פגישות חשאיות רבות, שבהן שקלו להעביר את [יום] השוק מיום שני ליום שבת, הכול כדי שהיהודים לא יפיקו ממנו כל רווח. לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נודע על הפגישות הללו, שהתקיימו רק בעניין [יום] השוק, וגם הוא חיפש כל דרך כדי שיום השוק לא ישתנה. לנוצרים נראה שאם השוק יתקיים ביום השבת, והיהודים לא עובדים ביום השבת – הרי שכל העבודה תעבור לידי הנוצרים, וכך הם ייפטרו מן היהודים בסמוקוב. והם הצליחו בכך:
1882 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1882
יום השוק הועתק לשבת, ואכן לכמה מהיהודים נגרמו כמה נזקים. עם זאת, הכפריים לא היו מרוצים מכך, ורבים מהם שבו ובאו ביום שני. אולם המשטרה השיבה אותם לאחור ולא נתנה להם להיכנס. בעניין הזה, מצד היהודים הביאו לכך שיתלוננו בפני המיניסטריון בסופיה, בשאלה אם אין הכפריים מורשים להיכנס לערים גם מחוץ לימי השוק. ועל כך נזפו קשות בבכירי העיר, והזהירו אותם שאינם רשאים למנוע מאיש את הכניסה לערים; ואמרו שכל אחד חופשי להיכנס ולצאת, לקנות ולמכור בכל הימים וגם בלילות, ושהמסחר חופשי לכולם ללא שום הבחנה. בימים ההם כבר לא היה 'יום שוק' במובן של יום קבוע, וכך היה שהיו מגיעים בכל יום, וביום השבת לא בא איש. בעניין זה היה סנדלר יהודי אחד בשם סנ' בכור ב' שבתאי, שהיה מסתובב בין כל חנויות הנוצרים, וכך היה אומר לנוצרים שעסקו בשינוי יום השוק: "אומנם אנחנו יהודים, ואומנם העברתם את יום השוק ליום שבו איננו נמצאים בשוק, אך למרות זאת עליכם לדעת שאנו היהודים לעולם נאכל לחם מחיטה בּוֹיִדַאי [חיטה מסוג משובח] ואתם עדיין תאכלו לחם שיפון". כך היה במשך כמה חודשים, ומאוחר יותר נאספו כפריים רבים לפגישה, כי גם זאת למדו מן היהודים,
1883 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1882
והפנו בקשה למיניסטריון שעליה חתמו רבים מהם, ובה ביקשו שמא יתקיים השוק של סמוקוב ביום שני כמקודם; וגם מבין היהודים עזרו להם. ושוב השתנה יום השוק והתקיים רק ביום שני כפי שהיה לפנים.
חלף זמן קצר, והנוצרים של סמוקוב שוב התאחדו והחלו לפעול לכך שיזיזו את יום השוק לימי שישי ושבת; הם מצאו עילה בכך שהכפריים מחללים את יום ראשון הקדוש, כי הם גרים רחוק מהעיר ואינם מספיקים לצאת ולהגיע לשוק באותו היום. משום כך הם נאלצים לצאת לדרך ביום ראשון כדי שיצליחו להגיע ביום שני, וכך יוצא שהם מחללים את יום ראשון. בעניין זה הם קיבלו כמה מסמכים מהסינוד הקדוש המצהירים שלא ייתכן לחלל את יום ראשון הקדוש. על סמך זאת פעלו לכך שהשוק יתקיים במשך יומיים, דהיינו ביום שישי ובשבת. אולם, היות שגם זה לא היה נוח ליהודי סמוקוב, שוב הם פעלו, כתמיד באמצעות הכפריים שטענו כי הם ייאלצו לאבד ארבעה ימים בשבוע. לפיכך הזיזו את יום השוק ליום שני, ועד היום הוא מתקיים ביום זה, ולא ביקשו עוד לשנותו.
בשנת 5643 [1883] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא יצא
1884 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1883
הרבה לשוק, ואף לא עסק רבות בעסקים שהיו להם. בעיקר שמר על מנוחתו. לעיתים הלך לבית המדרש, שם למדו הוא וחָריבּי אברהם כהן יחד עם חכמים אחרים שהיו בסמוקוב, הן גמרא והן לימודי קודש אחרים. כאשר הגיעו המועדים לקניית הסַהְטִיָינים, היה זה הוא שאהב לקבלם. הוא היה שוהה שבועות שלמים ומעסיק עצמו בכך, עד שהיה דואג שיארזו אותם בחבילות. בכל יום הלך למחסן הסַהְטִיָינים, שם עסקו באריזתם.
בשנה הזו אירסתי את בִּתי רחל לסנ' לאון ד' [דָּוִד] אריה. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהה במחסן הסַהְטִיָינים האמור, ובתור סבא [של הכלה] הלכתי להודיע לו על האירוסין. כאשר אמרתי לו זאת, הוא לא בירך אותי. נשארתי עוד קצת במחסן, אך הוא לא רצה להביט בפניי. כאשר ראיתי שהוא קר [אליי] יצאתי בלי שאמר לי דבר. הסיבה לכך לא נודעה, אנחנו לא שאלנו ואף לא ביררנו זאת לעצמנו. באותו הלילה עצמו, כאשר הגיעו אלינו כל הקרובים והחברים כדי לברך והיו הרבה שירים, ריקודים ונגינות הצַ'לגיס, היה נוכח גם הוא.[38]
לגבי שדה המרעה שהיה להם, גם בשנה הזו פנו בגינו לבתי המשפט – כפי שכבר כתבתי קודם באיזה אופן התפשרו עליו; אלא שהקשיים היו גדולים מאוד וכך גם ההוצאות.
הם, שהיו להם חנויות בסופיה וקיבלו מהן דמי שכירות גבוהים, החליטו לקנות חנויות
1885 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1883
בניש, שכבר הייתה אז הבירה השנייה של סרביה, וגם בקונס'. אולם לא עלה בידם לקנות משום שלא מצאו מחירים כדאיים. הוא, שהיה נוסע תדיר לסופיה, עסק כל העת בבדיקת העניין הזה; לאחר מכן שהה לשם כך בתחילה בניש, ומשם יצא לקונס' כדי לנסות לקנות גם שם. הוא נשא ונתן על שני בתי מסחר סמוך לטוּנֵל,[39] מהצד של גָלָטָה, בסכום של 600 לירות. אולם מאחר שלא ניתן היה לקבל במהירות את התָקריר, שב לסמוקוב ולא הוסיף עוד לפעול לרכישתם. הם היו מרוצים מאוד מכך שלא קנו, שכן כעבור זמן קצר ירדו עד מאוד מחירי הנכסים ודמי השכירות הן בניש והן בקונס'. לעומת זאת בסופיה קרה בדיוק ההיפך: מיום ליום עלו מחירי הנכסים ודמי השכירות, והמיסים היו מועטים מאוד. באותה העת לא היו בסופיה מספיק בתים וחנויות, שכן בימי הטורקים תושבי סופיה מנו סך הכול בין 14,000 ל־15,000 איש; ואילו באותה העת הגיע מספר התושבים לקרוב ל־40,000 נפשות. המסחר הלך והתרחב בהתמדה, ורק למי שהייתה בידו יכולת כספית עלה למצוא בתים וחנויות. אם אדם החזיק בבית בן שלושה חדרים, אף שנזקק לכולם, היו בני המשפחה מצטופפים בחדר אחד, ואת שני החדרים האחרים היה משכיר. מכל חדר היה גובה דמי שכירות של 600–700 פרנקים לשנה. ואם במקרה היה לו המזל שבביתו היו שני חדרי שירות – היה משכיר את האחד כמחסן לסחורות והיה גובה עוד 300–400 פרנקים דמי שכירות. ככה זה נמשך
1886 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1883
שנתיים, ואחר כך כבר התחילו לבנות בתים וחנויות. רוב הציבור ביקש לבנות, ועלות הבנייה הייתה 200 עד 220 פרנקים למטר. מבין הבנקים, היה זה בעיקר בנק נָרוֹדנָה שהזרים כסף כדי שהאנשים יבנו. כתוצאה מכך רבים מן האנשים נקלעו לחובות עד כדי כך שלא יכלו לעמוד בתשלומים, ונאלצו למכור את נכסיהם. ערכו של המטר – הקרקע והבנוי כאחד – ירד עד חמישים פרנקים. וכך קרה שהרבה אנשים התמוטטו ורבים פשטו רגל, כיוון שלא רק שהם לא השיגו את המחיר ששילמו עבור הבנייה, הם גם איבדו את האדמה. וכך עשו האנשים: אחדים מהם בנו, ואחרים שרכשו כמה חלקות קרקע השיגו מחירים גבוהים ומכרו אותן. על כך יש לומר, ששניהם שגו: מי שבנה – הדבר לא השתלם לו כי לא היה זה מכספו; ומי שמכר – לא הצליח במסחר, וגם 'התנפח'[40] בהוצאות שלא היה עושה קודם לכן, וכך אכל את הכסף. אז הפך סנ' פֶּטקוֹב לראש העירייה, פינה והרס את כל סופיה, ושוב החלו כולם לבנות.
בשנת 5644 [1884] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נסע לקונס' יחד עם אחיו סנ' עזריה. על זה האחרון כבר כתבתי קודם, שהיה האיש השני ביופיו מבין בני משפחת אריה. בעת ששהה בלימודיו בווינה קרה לו המקרה
1887 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1884
שנמצא גם הוא שם כאשר נשרף תיאטרון קָרל. הוא נבהל עד מאוד, נעשה מכך חולה, ומִדֵי יום הלך ואיבד ממשקלו. מחלתו הייתה בקיבה, שלא עיכלה; הוא היה יכול להתנקות רק באמצעות משלשלים, וגם זאת פעם אחת בכל ארבעה–חמישה ימים, ומכך היה תמיד מאוד חלש. הרופא של סמוקוב באותו הזמן, הסנ' וָרטָן אפנדי, יעץ לו שייקח בכל יום עד שתי מנות תמרהינדי שהוא כסם משלשל קל, שכן המשלשלים שלקח החלישו עד מאוד את קיבתו. אולם גם זה לא הועיל לו, ולכן נסעו לקונס' כדי שיבדקו אותו גם הרופאים שם, והם שלחו אותו לאיים כפי שכבר כתבתי.
באותה העת כששהו בקונס', ובהיות אחותם [של עזריה ומושונצ'ה] מ' אוֹרוֹ מאורסת לרפאל ברוך מפָּזָרג'יק, הם התקינו לה את האָשוּגָר – קנו לה בגדים רבים וגם בְּלַנקֶרִיָה, ובנוסף קנו לכולם בגדים שעלו להם כמאתיים לירות. הם שהו שם כחודשיים, והוצאותיהם היו קרוב ל־75 לירות. היות שלא מצאו שום מזור, שבו לסמוקוב.
בזמן הזה הבנק פתח מסגרות אשראי כמעט לכל הסוחרים. הם [בְּכוֹרָצֶ'ה ומוֹשוֹנָצֶ'ה, שניצלו אשראי זה] הלוו לסוחרים כסף בריבית גבוהה יותר, ומתוך כך החלו לשלם לו [לבנק]. וכך מי שלוו מהם כסף היו אלה שלא היה להם אשראי מהבנק, כמובן מפני שלא היו ראויים לכך.
בשנה הזו מינו בסופיה ועדה
1888 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1884
שתסדיר את הסכסוכים בעניין הצ'יפליקים ואדמות המוּשִיָה של קְיוּסְטֶנְדִיל ומקומות אחרים. בבעלותם היה הבלקן של אט־קוֹרוּ[41] בקְיוּסְטֶנְדִיל, שאודותיו כתבתי קודם: מועצת העיר קְיוּסְטֶנְדִיל החזיקה ביער [שהיה שם] וניצלה אותו. בזמן הזה הרחיבו תושבי שבעת הבתים את [שטח] המרעה שהחזיקו בו קודם לכן. עם זאת, הם [בכורצ'ה ומושונצ'ה] לא היו מעוניינים לתבוע את בעלותם, ולכן גם הוועדה לא עסקה בעניין אט־קוֹרוּ. מאוחר יותר, כאשר הם ביקשו זאת, נתנו להם רק זכות ארעית על חלקת מרעה קטנה; לגבי היתר, הן שדות המרעה, הן שטחי המזרע והן היער, הכפריים ומועצת העיר השתמשו בהם. כך זה נמשך עד שנת 5661 [1901]. באשר למיסים, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שילם אותם תמיד – הן עבור מה שנגזל ממנו, והן עבור השטח שהחזיק. מאחר שלא יכול היה לשאת זאת, הוא הסכים עם אותם כפריים, ומכר להם אותו תמורת סכום של 5,100 פרנקים. מתוכם קיבל רק 1,100 פרנקים במזומן, והיתר אמור היה לקבל כאשר ייתן להם את התָקריר. אולם הם עשו טעות: נראָה להם שעדיף יהיה להגיש עתירה למיניסטריון, שבה יאמר שהם רוצים למכור לכפריים בדרכי נועם את המקום שהוועדה הקצתה להם; או שהם [במיניסטריון] יעריכו את הסכום שימצאו לנכון, והסכום הזה יספק אותם. [בעתירה] הם גם דיווחו שהם הסכימו עם הכפריים על התחום שהותירו בידיהם, ושהם מכרו להם אותו בסכום של 5,100 פרנקים. בתגובה לכך שלחו להם [מהמשרד] העתק של ההחלטה
1889 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1884
שניתנה בעניין העתירה שלהם, ולפיה לא רק שהוא [בְּכוֹרָצֶ'ה] אינו הבעלים של המקום, אלא שהכפריים הם בעצם הבעלים, ולכן אינו יכול למכור גם את מה שאושר לו שהוא הבעלים; זאת מכיוון שלפי חוק המדינה אדמה שלא מעבדים אותה במשך שלוש שנים, נחשבת למַחלוּל ונשארת בידי הממשלה. כאשר נודע על כך לקונים, הם דרשו בחזרה גם את ה־1,100 פרנקים ששילמו, בתוספת ריבית והוצאות. הנוצרים פנו לעורכי דין שייעצו להם שיתבעו דרך בית המשפט. להם היה צורך שסנ' ישועה [בנו הצעיר של בְּכוֹרָצֶ'ה] שהיה נתין בולגרי, יטפל בתביעה; ואילו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שהיה נתין אוסטרי, היה צריך להוליך את העניין דרך הקונסול. אולם מאחר שהקונסולים לא יכלו להתערב בכך, חיפשו באיזו דרך להוליך את העניין. הם היו עצובים ומוטרדים מאוד לנוכח זאת שנכסיהם נגזלו מהם.
בשנת 5645 [1885] נולד לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בן, וקראו לו גבריאל. וגם איתו נהגו כמו עם כל הנולדים. האם עצמה טיפלה בו והיניקה אותו. גם הוא היה שקט מאוד בילדותו, וכאשר גדל ביקר באופן קבוע בבתי הספר ועלה מכיתה לכיתה בכל שנה. הוא למד בבית הספר בסמוקוב עד שנת 5660 [1900]. כוונת הסנ' אביו הייתה שיישלח
1890 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1885
מבית הספר בסמוקוב לבית הספר בפריז, כדי שיוכשר כמורה בבתי הספר של אליאנס. כידוע, בפריז לא היו לתלמידים שום הוצאות; הכול היה על חשבון אליאנס, ושם לימדו אותם ותמכו בהם. הם שהו שם שלוש שנים עד שהצליחו לקבל את תעודות ההסמכה שלהם. אחר כך היו ממנים אותם כמנהלים באחד מבתי הספר או כסגני מנהל בבתי הספר הגדולים יותר, וזאת בתשלום התחלתי של 1,500 עד 1,800 פרנקים לשנה. מכאן והלאה העלו את שכרם בכל שנה שנייה או שלישית. הוא כבר היה מוכן, סיים את בית הספר בסמוקוב ועמד בתנאים שאפשרו לו לצאת לפריז. אולם בפריז הנהיגו כלל חדש: שכל תלמיד שהתכונן ללכת לפריז צריך להיות מוכן גם בלשון הקודש [עברית מקראית ולימודי קודש]. סנ' גבריאל לא היה מוכן, ולפיכך יעץ לו המנהל בסמוקוב, מיסיה בָּסָט [במקור basad], שישלח אותו לבית הספר בפיליבֶּה, שם היו חכמים גדולים יותר [כלומר מורים־רבניים], וגם מפיליבֶּה יוכלו לשולחו לפריז. הוא עשה זאת, אך למרות ששהה שנה בפיליבֶּה לא עלה בידו להתכונן, וגם לא רצו לשולחו מפיליבֶּה לפריז, מפני שהיו אחרים מתקדמים ממנו, וגם משום שאליאנס לא קיבלה את התלמידים שהיו בעלי היכולת, מפני שיכלו לפרנס את עצמם. וכך שב לסמוקוב. בשל הטעות הזו שעשה פיגר ארבע שנים בלימודיו. בסמוקוב נכנס שוב לגימנסיה כדי להמשיך בלימודיו. כאשר שאלנו את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה על כך ששלח אותו לבית הספר בפיליבֶּה, שהרי כולם התנהלו על פי אותה תוכנית, אמר שמטרתו
1891 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1885
הייתה שיעלה בידו ללכת ללמוד באחד מהסמינריונים [בתי המדרש לרבנים] באירופה כדי שיצליח להיעשות יום אחד רב ראשי באיזו מדינה. אולם הוא לא הצליח, וכאמור שב לסמוקוב.
בשנה הזו נפטר הסנ' עזריה, ואודות המאורעות שקרו לו כבר כתבתי בכמה פרקים. אימו בּוּ' דוּדוּצ'ה לקחה זאת כל כך קשה עד שאיבדה את צלילות דעתה, וגם על זאת כתבתי: שהסיבה לכך הייתה רק מותו של עזריה שלה, האהוב כל כך. בהתחלה הסתלקה ממנה שנת הלילה, והייתה ישנה בקושי שעתיים. ביתר הזמן, בלילה וביום, הייתה יושבת לבדה בפינת החדר ומעשנת סיגריות ללא הפסק. זה נמשך כחודשיים, ולאחר מכן שוב לא ישנה כלל. כל אותה התקופה הייתה מדברת לעצמה ולעיתים בוכה ואף צועקת. היו זמנים שלא רצתה עוד לאכול, והייתה קורעת את בגדיה ומכה את עצמה. מאוחר יותר לא דיברה עוד כלל, וכאשר מישהו הלך מולה הייתה מביטה בו בעיניים פעורות. הייתה תקופה שבה רצתה לקרוע את פיה ומשכה אותו בשתי אצבעותיה, והייתה אומרת שהוא תפור, ושהביס שעמדה לאכול לא נכנס לפיה. לפיכך האכילו והשקו אותה בכוח. מכיוון שמחלתה הלכה והתגברה מִדֵי יום, היו חייבים לשכנה במגורים נפרדים, והייתה תקופה שקשרו את ידיה כדי שלא תקרע את פיה.
1892 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1885
צירפו אליה אישה אחת שתטפל בה ותשגיח עליה, וכל בני משפחתה היו מבקרים אותה כמה פעמים ביום. כך זה נמשך כשנה. אחרי התקופה הזו, אם מכוח התרופות של הרופאים שביקרוה בכל יום, ואם בשל הנשים שהיו מייעצות לה כל הזמן, הלך מצבה והשתפר מִדֵי יום, עד שביקשה לחזור לחדרה. הם נעתרו לה מייד. אולם, היא נותרה מבוישת מאוד, ולא רצתה שאף אחד ידבר איתה מאומה. ואז הכול עבר לה, וכיום היא בריאה ושלמה. היא רגישה מאוד לחום, ובמקום חם אינה יכולה לשהות. הבגדים שלבשה היו דקים מאוד אפילו בחורף. הדבר הטוב ביותר שהועיל לה היה שחיפשה להיות עסוקה תמיד. עיסוקה היה בעיקר בענייני המטבח, והיא הייתה מבשלת לבדה את הכול. היא הכינה ואף טיפלה בצורכי הבית כולו, הייתה קמה מוקדם בבוקר, ונשאה תמיד בנטל עבודות המטבח.
בשנה הזו הגברים לא טיפלו כמעט בשום עסק, וההוצאות שנגרמו להם היו גדולות. בזמן שבּוּ' דוּדוּצָ'ה הייתה חולה, הייתה זו מ' תמרוּ שדאגה לענייני הבית, אך באותו הזמן אימהּ בּוּ' רחל התלוננה על כך שבִּתהּ כבר הייתה עייפה מאוד.
1893 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1886
בשנת 5646 [1886] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה השיא את בִּתו מ' אורו לסנ' רפאל יוסף ברוך, שהיו מאורסים מזה זמן. וגם האָשוּגָר כבר הוכן מבעוד מועד. נסעו לחתונה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובּוּ' דוּדוּצָ'ה, אף שעד למועד הנסיעה היא עדיין לא חשה בטוב, והמחלה לא חלפה; לפיכך נסעו גם אשתי מ' בִּיוּ ומ' תמרוּ כדי ללוותה. את החתונה ערכו בהרבה הנאה ושמחה. הכלה יפה מאוד ומלומדת מאוד, ואף הביאה להם אָשוּגָר רב ו־300 מטבעות פּוֹל[42] קוֹנטָדוֹ, נוסף על מתנות רבות אחרות שנתנו לה גם אביה וגם כל בני המשפחה. לפיכך היו שני הצדדים שבעי רצון עד מאוד, ובמיוחד שמחו מאוד בצד החתן על כך שלקחו כלה ממשפחתנו. רעייתי בִּיוּ שבה לסמוקוב באמצע החתונה עם חתנהּ סנ' לאון שהגיע מקונס'. לאחר שהסתיימה החתונה שבו גם הם [האחרים] מרוצים מאוד. הם [החתן והכלה] אוהבים ומכבדים זה את זה מאוד מאוד.
סנ' ד' פֶּטקוֹב הצ'וֹלָק [הגידם][43] מונה בשנה הזו לראש עיריית סופיה, והדבר הראשון שביקש מהמועצה שלו היה שישחררו לו סכום כסף. הוא ביקש לצאת יחד עם שני מהנדסים לבקר בכמה מערי אירופה, כדי לבחור תוכנית לבנייתה של סופיה כעיר בירה. אחרי שהדבר הוסכם, הוא יצא לדרך ללא דיחוי עם שני המהנדסים וביקר ברבות מערי הבירה. מרבות מהן הביא תוכניות, ומתוכן בחרו שילוב והתחילו

דימיטר ניקולוב פטקוב (1858–1907), ראש עיריית סופיה בשנים 1888–1893, ולימים ראש ממשלת בולגריה.
בכרוניקה הוא מכונה “הצולק” או “הגידם”, כינוי שמקורו ניכר גם בצילום. פטקוב יזם את תוכנית המתאר להרחבת הרחובות במרכז סופיה.
1894 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1886
להרוס רחובות וכיכרות שלמים, בלי לשמוע לטענותיו של איש. הוא הסדיר שהמגרשים שנותרו קטנים יינתנו לאלה שברשותם מגרשים גדולים יותר. היו מעריכים את המגרשים שניתנו וגובים תשלום ממי שקיבלו אותם, וכך שילמו לאלה שאיבדו את מגרשם על מלוא זכויותיו ובמחירים טובים. למרות ששילמו להם מחירים טובים, זה לא השתלם להם, כיוון שדמי השכירות שקיבלו [לפני ההפקעה] היו גבוהים מאוד. בין ההריסות האלה הרסו גם את כל החנויות שהיו לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בסופיה, והיה זה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שהתרוצץ כדי להסדיר את העניין הזה. וכך היה שעבור כמה מהמקומות הוא קיבל את שוויים, ועבור אחרים נתנו לו במקומם מגרשים אחרים ברחובות אחרים. כל שטח הקרקע שהצליח לקבל הסתכם ב־280 מטרים רבועים, מתוכם הוא מכר שמונים מטרים רבועים ברחוב טֶרגוֹבסקָה לבולגרי אחד, סנ' בָּבִּיניב, תמורת 400 נָפּוֹליוֹנים; אותו בולגרי בנה במקום שני בתי מסחר ומעליהם בתי מגורים בשתי קומות, שמניבים לו הכנסה של כ־3,500 פרנקים. מאתיים המטרים הרבועים האחרים היו ברחוב ויטוֹשקָה [שדרות ויטוּשָה], והם החזיקו בהם מתוך כוונה לבנות שם. עבור שאר השטח שנלקח מהם הוא גבה את הכסף, אך מאוחר יותר כבר לא שילמו לו [ממועצת העיר] באופן קבוע כמו בהתחלה. כך עד היום עוד חייבים להם, אך הם כבר לא דורשים זאת כי התגלו קשיים רבים בתקנות הקודמות.
1895 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1887
בשנת 5647 [1887] לא הייתה להם מנוחה כלל וכלל, הן משום שבּוּ' דוּדוּצָ'ה הייתה עדיין חולה, והן בגלל הרס נכסיהם בסופיה. הם היו מודאגים עד מאוד, במיוחד כיוון שמנהל העסקים, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שהה לרוב בסופיה, הן כדי להסדיר את החשבונות עם מועצת העיר, והן משום שביקש לגבות מהחייבים להם כספים שהלווה בריבית. הכול היה כדי לאסוף כסף לבניית האתר שברחוב ויטושקה. בשנה הזו התגלעו כמה חילוקי דעות בתוך המשפחה שגרמו לעוגמת נפש, גם מכך שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא נשמע להוראות של סנ' אביו. הוא התנהל לפי רצונו שלו, אך הדבר לא עלה בידו, כיוון שהבעלים של כל הרכוש שהיה ברשותם היה הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לבדו. הם לא הוציאו אל השוק [לא עשו מזה עניין לציבור] את המחלוקות שהתגלעו ביניהם כמעט בכל יום.
בשנת 5648 [1888] נולדה לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בת וקראו לה חנה, וגם איתה נהגו כמנהג כל היולדות. האם היולדת טיפלה בתינוקת והיניקה אותה, וגם היא, כאשר בגרה המשיכה את לימודיה בכל בתי הספר ואצל התופרות. היא הייתה שקטה מאוד ודאגה לכל קרובי משפחתה.
1896 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1888
בשנה הזו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא היה שמח כלל וכלל, כיוון שבנו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שלו נתן ייפוי כוח, לא הקשיב לו, לא התחשב בו ופעמים רבות אף הביך אותו. יתר על כן, הוא נעצב מאוד אל ליבו מכך שראה אותו מבייש עד מאוד את בנו הקטן ישועה, ולעומת זאת מרומם את בנו שלו סנ' בנציון.[44] הסנ' ישועה קינא בכך והיה הולך ומתחבא בפינות. אף שההוצאות בכללותן היו על חשבונו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שנדמה היה לו שכבר השתלט על הכול לא הקשיב לאיש, ועשה מה שנראה לו. הוא בקושי נתן מעט כסף לסנ' ישועה לצורכי הוצאותיו, וגם לא התיר שיכינו עבורו בגדים באומרו: "אתה מלכלך והורס הרבה בגדים. אתה לא מסתכל להיכן שאתה הולך, ונכנס לתוך הבוץ והרפש" ועוד אמירות כאלה, כדי להשפילו ולביישו. לעומת זאת לבנו הסנ' בנציון נתן תמיד כל סכום כסף שביקש, וגם תפר לו בגדים רבים. כך עשה גם עם אשתו מ' תמרוּ ועם כל שאר ילדיו. את זאת ראו כולם, אך לאף אחד לא היה אומץ לומר לו מאומה, ומכאן מובן מאליו כיצד עברו עליהם הימים.
1897 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1889
בשנת 5649 [1889] עברו עליהם החיים בבית כמו בכל השנים הקודמות. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שראה שסנ' ישועה מתלונן רבות אצל אימו, ושהיא סיפרה זאת לסנ' אביו, ביקש להשיאו תחילה. כפי שכתבתי אודות החיים של ישועה לעומת אלה של בנציון, אף שגרו וישנו בחדר אחד, היה הבדל גדול בין מיטתו של זה למיטתו של זה, וגם מכך התעוררו ביניהם מחלוקות. סנ' ישועה קינא בסנ' בנציון עד כדי כך שלא יכול היה לשאת זאת, והחליט להרעיל את עצמו. יום אחד קנה רעל בחנות של ניסים ישר, ובלי לגלות לאיש התכונן לאכול אותו באמצע הלילה. אחרי שכולם הלכו לישון, הוא שם את הרעל מתחת לכרית מתוך אותה הכוונה ונרדם. מעט לפני חצות הלילה שמעו השכנים דפיקות בדלת, עד שכמעט שברו אותה; ברגע שפתחו אותה, ראו את הסנ' ניסים ישר נכנס עם אחיו,[45] מלוּוים במשרת סנ' יוספָצֶ'ה לוי שאותו אספו מביתו. לכולם אזל הצבע מפניהם. כשהם [בני הבית] ראו אותם כך, מאליו מובן הפחד שאחז גם בהם. כשנשמתם כמעט פרחה, שאלו האם סנ' ישועה נמצא בבית, וכאשר אמרו להם שהוא בבית – נחה דעתם. בלי לומר דבר רץ סנ' ניסים לחדרו של סנ' ישועה, חיפש בכיסים ובכל מקומות המחבוא, ומשלא מצא הכניס
1898 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1889
את ידו מתחת לכרית, שם הוסתר הרעל. כשמצא אותו שמח מאוד על שהצליח לשים ידו עליו. הסנ' ישועה ישן כילד, ולא הרגיש מאומה מכל מה שהתרחש. בלי להשמיע שום רעש יצאו כולם מהחדר. סנ' ניסים החל לבקש מסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שיסלח לו על הטעות שעשה, כי לפי דבריו לא היה לו שמץ של ידיעה שזה היה רעל ושאסור למוכרו. ולמרבה המזל, בביתו שוחחו הוא ואחיו בענייני החנות, ובין הדברים סיפר סנ' ניסים שגם הוא מכר רעל כזה לסנ' ישועה. כאשר שמעה זאת אימם, לא נתנה להם להתעכב אפילו דקה, ושלחה אותם שילכו ויחפשו בכל דרך כיצד להרחיק זאת ממנו, כפי שאכן עשו. וכך נמנע ממנו להרעיל את עצמו. כאשר התעורר כדי לממש את כוונתו ולא מצא אותו, היה מודאג ומבוהל מאוד שמא ידע על כך אביו, כי פחד ממנו מאוד. אולם כולם נהגו כאילו אינם יודעים, ואף לא דיברו איתו על כך. משחלפו כמה ימים הוריו שוב לא דאגו לו, ובלי לשנות דבר המשיכו להתנהל עימו כמו קודם. אולם הסנ' ישועה, שלא יכול היה לשאת זאת, שוב ביקש לקנות רעל אך לא עלה בידו למצוא. אז כתב לי מכתב שבו הוא מפציר בי שאדבר עם אחיו, שלא ישפילו יותר ושינהג בו כפי שהוא נוהג בסנ' בנציון [בנו]; ואם לא כן, הוא עלול לשים קץ לחייו.
1899 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1889
ואני, כאשר קראתי את המכתב, קראתי לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה וסיפרתי לו בעדינות רבה כמה דברים על חייו של הסנ' ישועה. אולם הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אמר לי שהוא [ישועה] אינו אדם שיודע להתנהג כיאות, שאין לו צורך בעצות מאחרים, והוא יודע להנהיג את בני ביתו. היות שדיבר אליי כך, לא עניתי לו מאומה. בחלוף זמן מה בא אליי סנ' ישועה כדי לדעת האם שוחחתי איתו. ואני, כדי שלא לעורר ביניהם מריבות, יעצתי לו שיעשה הרבה יותר טוב אם יפנה ישירות אל אביו. והוא עשה כך, והם הגיעו להסכמה. וגם זו הייתה אחת העילות לכך שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה התנתק מבנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ולקח ממנו בחזרה את ייפוי הכוח שנתן בידו, כפי שתקראו בהמשך. אצל סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בזמן הזה התגברה עצבנותו וגם הכאב בבטנו, והוא נזהר מאוד מלאכול מאכלי בצק למרות שאהבם מאוד.
בשנת 5650 [1890] הראייה בעיניו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה הלכה ונחלשה מיום ליום, עד כדי כך שבקושי יכול היה ללכת לבדו, כי לא ראה. הוא רצה להשיא את בנו סנ' ישועה, למרות שהיה צעיר מאוד [אז בן 18]. הוא מצא לו כלה בלוֹם, מ' אליסה, בִּתו של סנ' יעקב ב' אברהם, ואירס אותו לה. החתן נסע ללוֹם לבקר את
1900 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1890
כלתו, כי זאת ביקשו מצד הכלה. הם טיילו בלוֹם ואחר כך נסעו לווידין ולערים השכנות, ומשנמצאו שני הצדדים מרוצים, החליפו ביניהם מתנות, והוא שב לסמוקוב.
בזמן הזה הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה סבל הרבה יותר מהכאב בבטנו ומכאבים אחרים שפקדו אותו, והוא הלך ונחלש מאוד. הוא נסע לווינה כדי להיבדק אצל הרופאים שם, והם שלחוהו למרחצאות קַלטֶנלַיִיטגִיבֶּן, הסמוכים לוינה, ובהם מי מרפא קרים.[46] הוא שהה שם כשישה שבועות, מצבו השתפר מאוד, והיה מרוצה מאוד. במשך הזמן הזה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה התכתב עם המחותן בלוֹם ו'ביקש חתונה', וכיוון שהסכים כתב לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שיֵרֵד בלוֹם [בדרכו מווינה] ויביא את הכלה – וכך עשה. לעת הזאת הם כבר היו מוכנים, ובאו הכלה וכל בני משפחתה לסמוקוב שמחים ומאושרים, וערכו את החתונה ברוב פאר. הכלה יפה מאוד, מלומדת מאוד ושקטה. היא יודעת גרמנית כי אביה שלח אותה לבתי הספר של בְּרָשוֹב[47] כדי שתלמד הליכות וגם את השפה. היא הביאה אָשוּגָר רב ומאה נָפּוֹליוֹנים קוֹנטָדוֹ. הביאו גם צַ'לגי טובה, וכל המשפחה, נכחנו שם כל העת, יומם וליל, כך שהחתונה הייתה שמחה מאוד. הם אוהבים זה את זה עד מאוד, וגם היא מכבדת את כל בני הבית. החתן גם הוא שקט מאוד ומלומד מאוד, ויודע לדבר היטב הן צרפתית
1901 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1890
והן בולגרית. הוא אוהב מאוד את הלימודים, קורא הרבה סיפורים ויודע לחבר שירים יפים. הוא אינו אוהב את בילויי הצעירים ואינו מרבה להצטרף אליהם. הוא דייקן מאוד ומסור לעבודתו, גומל חסדים, לא אכפת לו להוציא כסף ולבזבז זמן כדי לעשות טובה לכל מי שהוא יכול; והוא אינו גאוותן.
לגבי המגרש שהיה להם בסופיה – כפי שנאמר קודם הוא שָכָן ברחוב ויטוֹשקָה, ושטחו היה מאתיים מטרים. בשנה הזו החלו לבנות עליו, ובנו בקומה הראשונה שתי חנויות ובקומה השנייה בית הכולל חמישה חדרים גדולים וכל מה שדרוש לבית. בכל זמן הבנייה ועד לסיומה שהה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בסופיה. הם הוציאו עליו כ־30,000 פרנקים ואת הסכום הזה כיסו מהחובות שעמדו לזכותם. ההכנסות מהבית הזה היו בהתחלה
כ־4,500 פרנקים לשנה, והם היו מרוצים.
בשנה הזו נולד לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בן וקראו לו יצחק. וגם בלידה הזו נהגו, כדרך שנהגו תמיד בכל היולדות: אימו היניקה אותו וטיפלה בו, ולאחר מכן לא ילדה עוד ילדים.[48]
בשנת 5651 [1891] נפרד הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מבית אביו, והלך לגור בבית שלנו, שאותו
1902 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1891
מכרנו להם – באותה החצר שבה הם גרו. המטבח היה בבית האב, והם הלכו לאכול יחד על שולחנו; כך שהבית שימש רק לשינה, כפי שעשו קודם כאשר נולד סנ' בנציון.
מאחר שסנ' ישועה כבר היה נשוי אף שהיה צעיר מסנ' בנציון, התחיל בנציון לקנא. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שראה זאת, נסע בעצמו לפיליבֶּה, ולקח ככלה לבנו הסנ' בנציון את מ' רגינה, בִּתו של סנ' נֵסימָצֶ'ה כָּלב מפיליבֶּה. הם הגיעו להסכמה על אָשוּגָר וקוֹנטָדוֹ בסך 400 לירות. באותה השנה ערכו את החתונה בביתו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה; וגם ההוצאות היו כולן על חשבון סבם, שלא רצה שיוציאו מכספם – לא בנו ולא נכדו. החתונה נערכה באותו אופן כמו חתונתו של סנ' ישועה. הכלה טובה, יפה ומלומדת, והיא יודעת לדבר צרפתית ויוונית. שני הצדדים היו מרוצים מאוד, והם אוהבים זה את זה עד מאוד. היא וחותנתהּ גרו בבית אחד, ושתי הנשים הסתדרו ביניהן היטב. מ' תמרוּ דאגה לה רבות ולא הפנתה כלפיה שום תלונות. חותנתהּ עשתה כך כדי שלא יהיו דיבורים, ושלא תאמר שלא נותנים לה מן הדברים שמכינים בבית. לכן גם כאשר היו מכינים דֵזָיוּנוֹס בבית, הייתה מפרידה עבור כלתה מחצית, וכך גם מכל הדברים האחרים; שמא תהסס לבקש, הייתה נותנת לה כדי שגם לה יהיה. רוצה לומר שמ' תמרו נהגה בכלתה הפוך מכל שאר החותנות. לפיכך הן חיו תמיד בטוב, בכל הזמן שגרו יחד.
1903 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1891
מאחר ששני הנשואים החדשים היו צעירים מאוד ולא היה להם במה להתעסק בימי השבוע, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה הכניס אותם בבית המדרש שלנו, שהיה בביתו; זאת כדי שילמדו שם עם חָריבּי אברהם כהן שהיה רב העיר ושהה כל העת בבית המדרש, ולמד עם החכמים האחרים שהיו בסמוקוב. הם למדו גמרא ובנוסף לקחו שיעורים בנפרד. ובכל ערב היה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה חוזר איתם על שיעוריהם, ואת מה שלא הבינו היה מסביר להם, כיוון שידע היטב ללמוד. באותה התקופה שני הצעירים העבירו את ימיהם בטוב, והיו תמיד שמחים ומאושרים.
כפי שנאמר קודם ראייתו הייתה חלשה מאוד, ובעת הזאת הוא איבד אותה לחלוטין. במשך שמונה חודשים היה בלי יכולת לראות ואף לא ללכת לבדו. בִּתו הקטנה מ' אֶסְטְרֶיָה טיפלה בו בכל דבר ועניין, והיא אף הייתה נותנת את פת הלחם לפיו. כל הרופאים שהיו בקיאים בכך בסמוקוב בדקו אותו, ואמרו שיש לו תבלול, וצריך שיחלוף זמן מסוים עד שהתבלול יתעבה ואז יוכלו להסירו. עד מהרה התעבה התבלול, והוא שלח את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לקונס' כדי שידאג למצוא עבורו רופא שמכיר את ניתוחי התבלולים. הוא הגיע לקונס' ומצא רופא שהבטיח כי ביכולתו לעשות את הניתוח הזה. נענֶה להבטחה זו, נסע גם הוא לקונס' והרופא ניתח אותו. הוא שהה שם כחודשיים, הבריא לגמרי ושב לסמוקוב שמח
1904 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1891
ומאושר. ראייתו הייתה כמקודם, אלא שהיה צריך ללכת תמיד עם משקפיים, כדי שלא תכה בו הרוח.
בשנת 5652 [1892] השיא סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה את בתו הצעירה מ' אֶסְטְרֶיָה לסנ' ניסים חננאל מפָּזָרג'יק, וגם נתן לה אָשוּגָר רב ו־180 נָפּוֹליוֹנים קוֹנטָדוֹ. הם ערכו את החתונה בהרבה שמחה והנאה. הכלה יפה מאוד, מלומדת מאוד ושקטה, והיו שני הצדדים שבעי רצון עד מאוד. הם אהבו זה את זו עד מאוד, והיא כיבדה גם את כל בני הבית. משפחת החתן הייתה במעמד הגבוה ביותר, והייתה להם אחת הפירמות הראשונות והמכובדות בפָּזָרג'יק. אולם, היות שהחותן היה אדם טוב ותמים מאוד, חתניו ניצלו אותו, ועסקיו לא התנהלו כשורה כלל וכלל. הסנ' נֵסימָצֶ'ה אומנם ניהל את העסק, אך לא הצליח, מפני שגיסיו הלכו עימו בכל דבר לערכאות משפטיות. כיוון שלא יכול היה לשאת זאת חלה בשחפת ולבסוף מת, ואף נותר בעל חוב. כך הם ירדו מנכסיהם. היא ילדה בן אחד ושתי בנות, והם סובלים מקשיי פרנסה אף שאחיהם עוזרים להם. היא נושאת הכול בסבלנות רבה עד שיגדלו ילדיה.
בשנה זו נולד לסנ' ישועה בן, וקראו לו עזריה (אדולף). השמחה הייתה גדולה מאוד, ובאו אביה ואימהּ של היולדת מלוֹם ללידה. הם שבעו נחת במשך
1905 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1892
שמונת הימים שהיולדת שהתה במיטה, וגם ביום ברית המילה. בזמן ששהה הסנ' יעקב [אבי הכלה] בסמוקוב, הוא התעניין גם בעתיד חתנו. הוא יעץ לו כיצד עליו להתנהג כלפי אחיו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, לנוכח כמה מהאירועים שאודותם סיפר לו חתנו הסנ' ישועה. הסנ' יעקב לא רצה לפנות אל סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, ולכן פנה ישירות אל הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מחותנו. הוא סיפר לו על אודות כמה אירועים שהתרחשו בין האחים, ושהסנ' ישועה, בהיותו צעיר יותר, לא יכול היה לשאתם. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, שהיה מודע לכל הדברים הללו, התקשה מאוד לשמוע שדברים אלה ניגלו למחותנו. אולם הוא לא אמר לו דבר, ורק זאת שמדובר בבנו, והוא כבר דואג לו ושומר על האינטרסים שלו. זה הספיק לסנ' יעקב. אחרי ששהו עוד כמה ימים יצאו לדרכם ללוֹם, מרוצים מאוד מביקורם.
חלף זמן מה, וסנ' ישועה מצא הזדמנות לספר לאביו כמעט את כל המאורעות שקרו לו עם אחיו. גם הדבר הזה גרם לאביו עוגמת נפש גדולה, אך הוא הבטיח לו ושב והבטיח בדבריו שתהיה לו עוד מעט סבלנות, ושהוא כבר ידאג לו הרבה יותר מכפי שהוא יכול לצפות. הסנ' ישועה שמח על כך מאוד ויצא מלפני אביו.
באותה שנה נולד גם לסנ' בנציון בן וקראו לו מיכאל, והגיעו סנ' נֵסימָצֶ'ה
1906 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1892
כָּלב ואשתו מפיליבֶּה – האישה הגיעה קודם לכן. כולם שמחו וחגגו את הלידה כבחתונה, כמנהג כל היולדות, כפי שאנו כבר מכירים. אולם, סנ' נֵסימָצֶ'ה לא היה כל כך מרוצה, כיוון שבִּתו היולדת, מ' רג'ינה, התלוננה בפניו הן על חותנהּ והן על חותנתהּ; זאת למרות שלא הייתה לה שום עילה שהיא, כיוון שכולנו יודעים היטב שהם דאגו לה יותר מכפי שהייתה ראויה לכך; מעל הכול, סנ' בנציון הִתרה עד מאוד באימו, שלא תאמר לה דבר, ואף שלא תשים לב אם לא עָזְרָה בעבודות הבית. ובּוּ' תמרוּצ'ה פחדה מאוד מבְּנהּ בנציון, כיוון שאהבה אותו יותר מכול. כך שלא היה לה [לרג'ינה] על מה להתלונן.
בשנת 5653 [1893], בתי המסחר שהיו להם בפיליבֶּה, שנסדקו עקב רעשי אדמה שהתרחשו שם, היו עדיין סגורים. בשנה הזו הייתה צריכה מועצת העיר להסדיר את העניין. הרסו גם את בתי המסחר הללו, והם נאלצו לבנותם מחדש. הם שלחו את משרתם הנאמן הסנ' יוספָצֶ'ה כדי שיבנה אותם לפי התוכנית שנתנו להם ממועצת העיר. הם התחילו בבנייה, הקימו שני בתי מסחר והוציאו כ־10,000 פרנקים. אלה היו עסקים טובים, והניבו הכנסה של אלף פרנקים.
1907 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1893
בשנה הזו לא שררה הסכמה בין הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לבין אביו, ונתגלעו ביניהם כמה מחלוקות. גם הסנ' ישועה ביקש שאביו יכניס אותו לאיזה עסק, ולכן הם לא הגיעו להסכמה. משום כך הם לא טיפלו עוד בשום עסק, ורק גבו את החובות שעמדו לזכותם. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא הסתדר כלל עם הסנ' ישועה, ומסיבה זו הם קיימו ביניהם פגישות ותכננו מיני תוכניות. בהתאם לייפוי הכוח שהיה לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה משנת 5640 [1880], היו הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ושני בניו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה וסנ' עזריה שותפים. באשר לסנ' ישועה לא היה לו דבר, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה רצה שיישאר לגמרי בחוץ, אף שלא הייתה לו שום עילה לכך. וכך היה שהם היו חסרי מנוחה, אבל את זאת הם לא גילו לאיש; עד שבאחת המריבות נאלץ סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לסלק את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, ובמקביל לקחת ממנו את ייפוי הכוח. עם זאת הם בדקו את החשבונות והגיעו ביניהם להסכמה.
בשנת 5654 [1894] הרחיק סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מעליו, בכך שהסכימו ביניהם שהוא [בְּכוֹרָצֶ'ה] ייקח ממנו את ייפוי הכוח האמור, וייתן לו בכסף מזומן רק את מה שהגיע לו מהרווחים מהתקופה שעבדו יחד. אומנם איני יודע זאת בוודאות, אבל כדי שיהיה לי מושג
1908 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ובנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 1894
ניהלתי פעם שיחה עם סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי על ההיפרדות הזו, וזאת בשל השמועות שנפוצו בין הצ'וֹרבָּאג'ים הנוצרים, שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה סילק את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בנו מהבית ומהחנות. ואף שלא ראוי שייאמרו דברים כאלה על משפחת אריה, הרי שידעתי שאותו סנ' מָאירוּצ'וֹ, יחד עם סנ' שמעון אֶשכנזי, היו העדים שחתמו על חוזה ההיפרדות. והוא [מָאירוּצ'וֹ] אמר לי שהוא [הבן] קיבל סכום של 700 לירות במזומן. מלבד זאת הוא נתן לו גם חצי מהבית שבו גר, שהוא הבית שלנו, וגם חנות בשוק סוחרי הפירות; וכן נתן לו שליש מהבית ומבתי המסחר שיש להם בסופיה. בכך הם הסכימו ביניהם, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה נפרד מאביו מכל הבחינות.
1909
כאן מסתיים הפרק על התקופה
שבה החזיק סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בייפוי הכוח
שנתן לו אביו בשנת 5640 [1880]