902
מכאן ואילך מתחיל פרק הביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה דָּוִד אריה משנת 5636 [1876] עד שנת 5638 [1878], כיוון שנרצח בקוֹסטֵנֵץ ומת.
903 ביוגרפיה של סנ' בכור [בן] דָּוִד אריה 1876
בשנת 5636 [1876] סנ' בכור נותר לבד, והיה עליו לדאוג לבית כולו. היה לו קשה מאוד, ולפיכך היה מדוכא למדי. אולם בסבלנות, ככל שיכול, קנה להם תמיד את צורכיהם במידה ובשיקול דעת. הוא חזר לחנות שהייתה לו בקוֹסטֵנֵץ, והמשיך במסחר בסחורות לכפריים שאותן קנה בפָּזָרג'יק. הוא הביא לוחות עץ ובולי עץ ובו בזמן עסק בריפוי, ומאוחר יותר החל להתהלך בכפרים שמסביב לקוֹסטֵנֵץ. הוא הלך ברגל וטיפל בהם בכמה תרופות וטיפולים, והם כבר ידעו שהרופא בא. שילמו לו בעיקר בסחר חליפין – מי מהם בתרנגולות, אחדים בביצים וחלקם נתנו לו חיטים. כאשר אסף מאתיים אוקיות חיטה שלח אותה לביתו כדי שיאכלו בני הבית; וכן שלח תרנגולות וביצים ודברים קטנים אחרים. הוא התפרנס ככל שהיה יכול, ומתוך האהבה שהייתה לו אליהם [למשפחה] לא היה הדבר בעיניו למאומה. די בכך כדי להבין איזו פרנסה הייתה להם – הם רק חיכו למועד שבו ישלח להם איזה דבר, כיוון שלא נותר לו מאומה מאביו חכם רַבֵּנוּצ'וֹ. הנשים שבבית נשאו את הסבל בסבלנות רבה, אף שלא היו מורגלות בכך, ולא גילו לאיש את סבלן.
בנו [של רַבֵּנוּצ'וֹ המנוח] סנ' יוסף המשיך בלימודיו, וכפי שכבר כתבתי היה נבון מאוד ולמד את השיעורים טוב יותר מכל התלמידים האחרים. וכך היה שמנהל בית הספר אהב אותו מאוד, וגם דאג לו הרבה יותר מאשר
904 ביוגרפיה של סנ' בכור [בן] דָּוִד אריה 1876
לתלמידים האחרים. הוא היה לוקח אותו אליו מִדֵי יום כדי שישַנֵּן עימו את השיעורים, וכאשר היה שואל אותו שאלות שהיה עליו להשיב עליהן, אם מפני שהתבייש או מפני שטבעו היה כזה שחשש שיעשה איזו שגיאה, היה מתחיל לפרום את כפתורי חולצתו, ומתיר גם את הבגדים שמתחת, עד שהיה מתיר גם את הציצית של ארבע הכנפות שלבש. וכל זה עשה מבלי שהיה שולט בעצמו כלל. אפשר לומר כי היה כאריה שכבודו העצמי כה חזק, וכשלא מצא במה להעסיק עצמו עשה כך כדי להיאבק בעצמו. אולם המורה, שכבר הבחין שזה טבעו, לא אמר לו דבר, אלא רק "בְּרָבוֹ", וזה היה האות עבורו שהוא רשאי להשיב.
בשנת 5637 [1877] סנ' בכור, כאמור, הסתובב בכפרים. באותה השנה החלו מרידות הבולגרים, והמלחמה בין רוסיה לטורקיה עמדה לפרוץ. בזמן הזה גם קרה שבכפר פָפוּנָה צלו באש שני זַ'נדַרמים טורקים שהיו בשליחות הממשלה; שיפדו אותם כמו שתופרים כבשים לשישקבב, כלומר השחילו אותם על שיפוד מעל להבה חזקה מספיק כדי לצלותם בשלמות. הם שיפדו את שני הזַ'נדַרמים הללו בעודם חיים, צלו אותם, ואחר כך נתנו אותם למאכל לחזירים. כך עשו גם בבֵּליצָה,[1]
905 ביוגרפיה של סנ' בכור [בן] דָּוִד אריה 1877
כפר ליד פָפוּנָה. הם שרפו את הגשרים שבדרכים וקרעו את כבלי הטלגרף. כאשר מצאו אי־אלו סוחרים שדדו אותם ולקחו את כספם, ואחדים מהם הרגו ולא פחדו ממאומה. מסיבה זו לא יכול היה עוד לעבור בין הכפרים האחרים, אלא היה צריך לסדר את החנות שלו עם יותר פריטים והציע למכירה דברי מכולת. כך הוא התפרנס איכשהו, למרות שזה היה מעט מאוד, לא היה מה לעשות. ואז באה עליו צרה אחרת שלא יכול היה לבוא גם לא לסמוקוב, בגלל שהדרכים היו מלאות במהפכנים. ובני משפחתו, מלבד זאת שסבלו ממחסור בצורכי פרנסתם, גם דאגו לו עד מאוד. אולם מאוחר יותר הוא הצליח לשוב לסמוקוב, והביא להם כל שהיה ביכולתו עבור כלכלתם לזמן יותר ארוך. ובחלוף כמה ימים נדרש לשוב לעבודתו בכפר. וכאשר לא היה להם מספיק לצורכי קיומם, הן, הנשים, הוציאו מחפצי הבית ומכרו אותם כדי לאכול.
בנו הסנ' יהודה, שלא הייתה לו שום תעסוקה, התחיל להיכנס ולצאת לבתים ולחנויות של האנשים. הוא גנב כל מה שמצא, והביא את הדברים הביתה עבור האוכל. אימו לא אמרה לו מאומה הגם שידעה שהוא גונב, כיוון שהייתה גם היא נצרכת. רק גיסתו צעקה עליו שעדיף שיסבלו ושלא יגנוב, אבל הוא לא שמע לה ואף רב איתה, כך שהשתתקה.
906 ביוגרפיה של סנ' בכור [בן] דָּוִד אריה 1877
באשר לסנ' יוסף שהיה בבית הספר, היות שהיה צורך שיבוא לעזרת הבית, וכיוון שכבר היה ראוי להחזיק במשרת מנהל בבית ספר, התחיל לחפש מקום [עבודה] כזה. במקביל ביקש ממנהל בית הספר שיעזור לו בכך, והלה הסכים והתחיל לכתוב לכמה מהקהילות בסביבות סמוקוב. באותו הזמן הוא התחזק עוד יותר בלימודיו.
בשנת 5638 [1878] התגברו אימֵי המלחמה; הדרכים היו כבר סגורות כך שסנ' בכור נשאר בקוֹסטֵנֵץ, ולא יכול היה עוד לשלוח להם מאומה. הנשים שבבית סבלו, וברצונן הטוב רצו למכור את מה שניתן, אבל כבר לא היה מי שיקנה מהן. אומנם, כמו קודם, נשאו בנטל כל קרובי משפחתם, אך בזמן הזה נאלצה בּוּ' שָׂרוּצָ'ה ללכת אצל כל בנות המשפחה כדי שידאגו לה. וכך היה שכולם שלחו להם כל העת כל שהיה ביכולתם. הצרה הכי גדולה שלהם הייתה שלא ידעו מאומה על סנ' בכור. בזמן הזה הרוסים כבר נכנסו לבולגריה, והיו אצל הכפריים חגיגות גדולות. כולם היו תמיד שיכורים, נכנסו לחנויות של הסוחרים שלא היו נוצרים, גנבו מהן, בזזו אותן והרגו רבים. בהתחלה לא היה מי שיעצור בעדם,
907 ביוגרפיה של סנ' בכור [בן] דָּוִד אריה 1878
והם אמרו שמה שהם עשו, עשו גם הטורקים, וכך הצדיקו את עצמם.
יום אחד הם קיבלו באמצעות המשטרה הודעה, שבה סופר להם שבקוֹסטֵנֵץ, מצאו סמוקובאי אחד, בכור, מת בחנות; ואם היהודים רוצים לקחת אותו כדי לקבור אותו, שיבואו למשטרה, והם ייתנו להם את כל האמצעים להובילו. אולם אם הם לא רוצים, המשטרה תקבור אותו. כיוון שהיה ידוע שהוא היה לבדו בקוֹסטֵנֵץ, ניתן להבין היטב איזה אסון היה זה עבורם. קהילת סמוקוב, בעזרת המשטרה, שלחה שלושה יהודים עם עגלת סוסים כיוון שהיה זה בחורף, והביאו אותו לסמוקוב וקברו אותו. הם מצאו אותו בחנות, ולא נודע האם הומת או הורעל. בחנות לא מצאו דבר מן הסחורה, רק מדפים [ריקים]. נראה שהוא נרצח רק כדי לגנוב את הסחורה ואת הכסף שהיה לו. הצער היה גדול, כולם התאבלו עליו ימים רבים ולא שכחוהו. זאת כיוון שהיה אדם עובד ועמלן כל כך שלא יכול היה להיות יותר מכך, וגם היה ניטרלי [אדיש] בכול. אֶחָיו, המומים ואובדי עצות, לא ידעו מה לעשות ונעשו חולים. כי אשר ה' נוטל את הדין לידיו – אין לשאול שאלות.[2] כי הנה, באותה השנה קראו לסנ' יוסף לפָּזָרג'יק, כדי שיהיה מורה בבית הספר לצרפתית שעמדו לפתוח שם, וקיבלוהו לעבודה בשכר של שמונים גרושים לחודש. היה זה עבורם מעט נחמה, ובעזרת קרובי המשפחה הם עברו את הזמנים הקשים.
908 אינטליגנציה מוגבלת
כפי שכבר קראנו אודות סנ' בכור אברהם דָּוִד אריה, הוא היה אדם שפונק מאוד בידי הוריו. הוא היה כל כך מסור לעבודתו, ולא היה חשוב לו אלא לפעול בה ככל יכולתו, כיוון שהיה אדם שחי רק על פי הניסיון המעשי. הוא מאוד אהב את משפחתו כך שלא דאג לעצמו, העיקר שיוכל לפרנס את משפחתו. לבסוף נמצא מת בפינת חנותו הקטנה, ואנו יכולים לדמיין באיזו דוחק מצא את עצמו פתאום. אולם כזה הוא האופי של אלה שיש להם כבוד עצמי – להחזיק מעמד עד הסוף. שנות חייו היו 32 שנים, וימות, ולא נודע כיצד.
909
כאן מסתיים הפרק של סנ' בכור אברהם דָּוִד אריה, ובמשך הזמן המועט שעבד היה זה תמיד בעוני ובמצוקה רבה, והותיר בחוסר כל לא רק את משפחתו, אלא אף את אימו ואֶחיו, וימי חייו המעטים היו 32 שנים, והוא מת.