2022
מכאן ואילך מתחיל הפרק אודות שני
בניו של צֵ'לֵבּי אברהם בתקופה שהיו יחדיו –
האחים צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה.
2023 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1880
בשנה הזו, אחרי מות סנ' אבינו, כמעט שלא טיפלנו בשום עבודה, פרט לעבודות שכבר התקבלו אצלנו. עברנו את הימים לבדנו בבית ובחנות, מהלכים תמיד בדכדוך גדול. באשר לעתידנו לא הגינו כלל באופן שעלינו לנהוג. המשכנו לזמן מה לנהוג בכל עניין כמו בעבר, ואחר כך לנהוג לפי מה שנראה היה כטוב ביותר.
בשנה הזו נולדה לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בת וקרא לה רבקה. ונהגו בלידתה ככל הנדרש והמקובל באותו זמן. האם גידלה את התינוקת וטיפלה בה, ובהגיעה לגיל בית הספר נכנסה [לבית הספר היסודי] ועברה את כל הכיתות. היא המשיכה לגימנסיה עד הכיתה החמישית,[1] ואחר כך למדה בבתי ספר מקצועיים כאלה ואחרים עד אירוסיה.
כעבור ארבעה–חמישה חודשים ממות אבינו, הודיעונו יום אחד כי בא רבה של פיליבֶּה חָריבּי חיים ___,[2] מלוּוה בבניה של אימנו החורגת מ' ויניזיוּ וחתנה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה כהן. הם באו לבית סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה קוּיוּמג'י אולו [בן הצורף] והתארחו אצלו, באומרם כי באו בעניין הכּתוּבָּה. אנו, שלא ידענו מה לענות, פנינו לסנ' חמי, סנ' יצחק ג' אריה, ולדודֵנוּ, סנ' משה י' אריה,[3] שיתנו מענה לבקשה הזו. הללו, מבלי להשתהות, נפגשו עם רבה של סמוקוב חָריבּי אברהם כהן לדיון מוקדם בהגעת הללו, שבאו כמשלחת משימה ובחרב שלופה, ברמייה ובתחבולה.
2024 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1880
בחושבם שהקנוניה התבצעה כראוי מלכתחילה במועד הנישואין, הביאו עימם את החכם בָּאשי, שעליו ניתן לומר כיצד נתן שירמוהו כמה אווילים. והללו [הנציגים מטעם המחבר ואחיו], כאשר התכנסו יחד, כבר מלכתחילה סיפר להם חָריבּי אברהם כהן שסנ' אבי מסר בידו כּתוּבָּה, באומרו כי עשה זאת מן הסיבה שיום אחד שמע את אשתו מדברת אודות הכּתוּבָּה שערכו בעת נישואיהם – שהייתה בה התוספת [במקור: Tosefet][4] של מאה לירות – והשאירוה בידי קרוביה לשומרה, כי כך היה המנהג. ו[סיפרה לו] כיצד בזמן המלחמה אבדה הכּתוּבָּה יחד עם עוד חפצים שלה. וסנ' אבי, אשר כפי הידוע לכם היה חכם גדול, ידע שכאשר קרו מקרים כאלה, הדין הוא לערוך כּתוּבָּה שנייה; זאת כי לפי תורתנו אין יכולים להתקיים נישואין מבלי שתהיה כּתוּבָּה. ומבלי לומר דבר לאשתו או לכל אדם אחר, באחד הימים קרא אליו את חָריבּי חיים ב' משה, שהיה סופר הכתובות, והטיל עליו לכתוב כּתוּבָּה חדשה ולהחתים עליה את העדים כנדרש. וכך עשה. וחָריבּי חיים, הסופר הנזכר, נפטר קודם מותו של סנ' אבי, אך כתב ידו מוכר היה לכול. וחָריבּי אברהם כבר הביא עימו את הכּתוּבָּה והניחה לפני סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. ושלושתם, שכבר הבינו כי כל העניין היה מעשה רמייה, באו לידי הסכמה לקרוא לסנ' הללו שבאו מפיליבֶּה, ולא לספר להם כי נמצאת בידינו הכּתוּבָּה לפני שיצהירו מה בקשתם.
2025 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1880
וכך היה שנערכנו לקבלם בביתנו בסלון עם המזרקה, כדי שיֵשבו ביחד וישוחחו. והם באו בפאסון גדול ובהופעה ראוותנית, וכולם התקבלו בכבוד רב. אחרי שתיית הקפה נטל את רשות הדיבור חָריבּי חיים שבא מפיליבֶּה ואמר: "בואנו לכאן, לסמוקוב, הוא כדי להסדיר את חייה של בו' ויניזיוּ, אשת צֵ'לֵבּי אברהם אריה [המנוח], וזאת כי אבדה הכּתוּבָּה. הצעתנו היא כי בּוּ' ויניזיוּ חייבת לגור בדירה נפרדת מדירת בניו של צֵ'לֵבּי אברהם, לפי כבודו של צֵ'לֵבּי אברהם. ויש להעמיד לרשותה אישה מלווה וגבר משרת לשרתהּ, ולחשב את צורכי הוצאות הבית בכל שנה, וכך לחייב את בניו של צֵ'לֵבּי אברהם לשלם לה את הסכום שייקבע". כל זאת אמר הסנ' חָריבּי חיים בקול רם ומאיים. והשומעים, מחייכים מתחת לשפמם, ענו לו בשפה שלווה ומנומסת, והפצירו בו כי טוב יהיה אם יחזור על דבריו בשפה שלווה ומאופקת יותר, בטון נמוך וברור יותר, כיוון שלא הבינו מאומה מדבריו. נוכח תשובה זו התרגז הסנ' חָריבּי חיים, קם על רגליו, ואמר כי הוא מכיר את מסכת כתובּות על בּורייה. וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אמר לו: "יודעים אנו שיודע הוא אותה בעל פה, אך גם אנו למדנו מסכת כתובּות זו". התחילו לדון במסכת כתובּות, ולפי שלא רצו לבייש עוד את חָריבּי חיים, רבה של פיליבֶּה,
2026 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1880
אמרו לו: "כל שנדבר הוא לשווא, ורק אם יציגו את הכּתוּבָּה, אפשר יהיה לקבוע לפיה דבר". על כך ענה חָריבּי חיים כי איננו סבור כך, משום שהכּתוּבָּה אבדה ולא ניתן להציגה. לאחר שהיו סביב עניין זה כמה התרגזויות, אמרו לו: "יש בידינו הכּתוּבָּה השנייה". ואף שביקש לדבר על כך ביישו אותו גם בזה, ביקש אלף סליחות והלך. אנו נתנו להם אחר כך את מאה הלירות ומתנות אחדות, ונסעו לדרכם כולם יחד עם הבּוּ' ויניזיוּ.
כתבתי זאת באריכות רבה, כדי שנדע כי דברים כאלה קורים ונדע כיצד לנהוג בהזדמנויות כאלה – בעיקר מי שאוהב את ילדיו.
בשנת 5641 [1881] כבר עייפנו מכמה טרדות שפקדו אותנו, הן עקב העניין הזה שאירע עם אימנו החורגת והן בגלל דברים אחרים שקרו לנו. וכך היה שלא טיפלנו בשום עסק מעסקי החנות, ואף לא בדקנו שום חשבון כדי שנארגן את דרכנו לעתיד. רק המשכנו לנהל הכול כבעבר, הן בשוק והן בבית. אוכלים היינו על שולחן אחד באחווה רבה וגם הוצאות כלכלת הבית היו מכיס אחד; אלא שבדומה לעבר, את הוצאות הלבוש והוצאות אישיות אחרות רשמנו בנפרד.
ככל שעסקינו נעשו דחוקים, התחלנו
2027 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1881
לחסוך מעט בהוצאות הכלליות. עיקר עיסוקנו היה להשקיע מאמצים בעבודת המָאדָן, אף על פי שלא התנהלה היטב. רוב הזמן הוקדש גם כדי שנוכל לִגְבּוֹת מן האָמֵלֶה את החובות הרבים מאוד שחבו לנו; הללו לא זו בלבד שהשתמטו מלפרוע חובם לפחות בעבודה, עוד היו מתקוממים ומעוררים מחלוקות ומריבות, כך שפעמים רבות היינו לוקחים אותם למשפט. אחדים שילמו, ועם אחדים באנו לידי הסדר מחוץ לבית המשפט, אך רבים יותר התכחשו לחובם ולא היה מה לעשות נגדם.
בו בזמן המשכנו לסחור במוצרים קולוניאליים ובמשקאות אלכוהוליים. היו לנו קווי אשראי פתוחים אצל כל הסוכנים ובבנקים, אך לא נכנסנו לעסקים גדולים. שֵם החברה שלנו נותר כשהיה 'אברהם מ' אריה', וניהלנו אותה תמיד בדרך זהירה, במיוחד כי המסחר שעשינו לא הניב לנו שום רווח. התחרות באותה תקופה הייתה גדולה מאוד, ויש לומר גם שלא השכלנו לנהל את העסק כי לא הכרנו טוב את דרכי המסחר הזה.
בשנת 5642 [1882] בדקנו את החשבון וערכנו מאזן, כדי לקבוע את גודל ההון שלנו, ולציין את חלקו של כל אחד מאיתנו. אני, שהיה לי הון יסוד גדול יותר, לא רציתי לטרוח מאיזו סיבה שהיא, ולכן לא היה לנו צורך
2028 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1882
בהרבה התחשבנויות. את הסכום שמצאנו ושהוצג לנו כהון חילקנו שווה בשווה. מתוך שביעות רצון של שני הצדדים הגענו לידי הסכם להמשיך ולהיות שותפים בחלקים שווים, הן ברווחים והן בהפסדים, חתמנו על ההסכמים ושבנו לעבודה.
המשכנו להתגורר יחדיו כבעבר באותו בית. גם אוכלים היינו באותו שולחן, וגם את הוצאות המזון חילקנו חצי־חצי. באשר להוצאות על מלבושים והוצאות פרטיות אחרות של כל אחד, אלו נעשו איש איש על חשבונו. כולנו, הגברים והנשים, חיינו באחדות גדולה בבית ובשוק.
בין העסקים שהיו לנו באותה שנה, הבאנו כמות גדולה של נחושת היישר מן המפעלים. בעסק הזה היו לנו רווחים גדולים יותר, כי עד אותה עת לא היו מוכרים אחרים של סחורה זו, והצריכה הייתה גדולה. לא מכרנו את הסחורה הזו רק עבור סמוקוב, אלא היו באים אלינו לקנות גם מסביבותיה. באותם ימים התפשט מאוד בקרב תושבי הכפר המנהג לשלוח כלי נחושת כאלה כמתנות ביום יוֹבַאן הקדוש.
בשנה הזו התחדשו שוב מחלותיה של רעייתי מ' בִּיוּ. כיוון שגם אביה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה חולה מעט באותה שנה, ועמד לנסוע לווינה כדי להיבדק בידי הרופאים, נסעה גם היא עימו. היא לקחה איתה את יוחנן שעדיין קטן היה. הוא, שלא נפרד ממני
2029 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1882
והחזקתיו בזרועותיי בעלותם על הכרכרה, פרץ בבכי כי לא רצה ללכת, ובכוח העלינו אותו על המרכבה. הוא מירר בבכי שעות אחדות בלי הפסק, עד כדי כך ש[אימו] עמדה לשוב לאחור, להשאירו ולנסוע בלעדיו. בסופו של דבר הוא השתתק, הם המשיכו דרכם בטוב ובאו לווינה. בווינה הלכו אצל הרופאים, והם שלחו אותם שיעשו כמה רחצות בקַרלסבָּאד [קַרלוֹבי וָארי] ועוד כמה בפרַנסֶס בַּאד [פרַנטישקוֹבי לָאזניֶיה]. הם עשו זאת והיו שבעי רצון. בין המרחצאות שהו זמן מסוים גם בווינה. כך נמשך מסעם כשלושה חודשים, ושבו בריאים ושלמים. המסע עלה לנו 2,200 פרנקים.
בזמן ההוא ביקשה גם מ' בּוּכוּרוּצ'ה, אשתו של הסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה, לנסוע לבקר את הוריה בלוֹם. היא נסעה עם ילדיה, ונותרנו אנו לבדנו עם בִּתי רָשֶל. כדי שתדאג לנו ולבית, לקחנו את בּוּליסוּ של [אשת] מוני כמנהלת משק הבית, ולפי שלא עלה בידה לטפל ברהיטינו, אירע שנכנס עש לספות, לכורסאות וגם לכיסאות; כולם היו מאריגי משי מרופדים בצמר וב[חומרי ריפוד] אחרים, וכולם נקנו בווינה. בשוב הנשים הביתה ובראותן זאת, הוצאנו את כולם מכלל שימוש, וסילקנו אותם מן הבית, כדי להציל את יתרת הריהוט. הם עדיין נמצאים במרתפים עד היום הזה. כך הם אבדו לנו. בהמשך, כשעברנו לסופיה, חידשנו את הריהוט, אך הוא לא שב להיות כאשר היה בראשונה.
בשנה הזו, משעזבו הרוסים כולם,
2030 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1882
זכינו אנו היהודים לחֵירות עם כל הזכויות האזרחיות. כל מנגנוני המִנהל עברו לידי הבולגרים, והיו החוקים שווים לכול, ללא כל הבדל דת ולאום. אולם, כאשר זכו היהודים בחֵירות הזו הם נהגו בחמדנות כלפי הנוצרים, ואירע שיהודים אחדים עשקו נוצרים אחדים; מתוך כך נטרו להם הנוצרים טינה והתלוננו עליהם. באשר לעסקים, התנהלו כולם היטב, שכן הרוסים הותירו הרבה כסף, והיו נדיבים ובזבזנים.
בשנה הזו נולד בן לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה וקראו לו אברהם, ואת ברית המילה חגגו לו במשתה לכל העיר. במסיבה הזו קרה שחכם צֵ'לֵבּוֹן הבדלה הורה לאשתו לבל תכין לו את הפַּסטֶל [מאפה ממולא] לארוחת הבוקר מתוך כוונה שיזמינו אותו למסיבה, כי תמיד היה הוא אחד מהזקנים והנוֹטַבּלֵס של העיר. אולם קרה שמתוך שִכחה לא הזמינוהו, ונותר בלא אוכל באותו יום. אודות עניין זה היו תלונות אחדות, אך הייתה זו אשמתם של השַמָּשים ששכחו. ואימו גידלה אותו כמו את כל ילדיה.
בשנת 5643 [1883] אירסתי את בתי רָשֶל עם סנ' לאון ד' אריה,[5] שכבר קודם לכן היו ביניהם קשרי אהבה. השדכן היה נֵסימָצֶ'ה אליהו אריה, ואנו שמצאנו זאת לנכון ובהסכמת הכלה, ערכנו
2031 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1883
את האירוסין בפאר הרב ביותר בהזמיננו את כל קרובינו וחברינו בערב. סעדנו יחדיו מלוּוים בצַ'לגיס ובמחוללות, ובאירוסין נכחה כל העיר כולה, גברים ונשים. תנאֵי האירוסין מצידנו היו שהתחייבנו לתת 300 פול אימפריאלֶס[6] כקוֹנטָדוֹ, ואָשוּגָר לפי כבודי. במשך זמן האירוסין היה החתן מבקר תמיד את כלתו. הוא לקח לה מורה לפסנתר ללמדה נגינה, כי פסנתר כבר היה בביתנו. היא למדה היטב, והייתה עסוקה בזה כל היום. הוא גם הביא לה מתנות, וכמנהג אותם זמנים נשלחו מתנות זה לזה משני הצדדים. הכול נעשה כפי שכבר כתבתי באילו חגים נשלחו המתנות הללו. וכל הזמן ביקרנו איש את רעהו.
אנו המשכנו בעבודתנו במָאדָן בקוֹסטֵנֵץ, הכול בשותפות עם הסנ' זָהָארִיֶה, זאת אף על פי שלא הלך לנו טוב כל כך, כי לא ניתן היה למכור את מטילי הברזל. לבלקן שהיה בבעלותנו, גם כן בקוֹסטֵנֵץ, והיו בו עצי יער רבים להכנת לוחות ושאר מוצרים – בזמן ההוא באו כמה מקדונים מנסרים [מפעילי מסור מכני], שהיו אומנים בניסור לוחות. בתחילה השכרנו להם את המסורים הללו, אך לאחר מכן הפעלנו אותם עבור חשבוננו, כי היה זה עסק חשוב למדי ונושא רווחים. על כך כבר כתבתי בפרקים אחרים, מה היה טיב המלאכה הזו. עקב עבודתנו, בין אם
2032 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1883
במָאדָן ובין אם בניסור העצים, הייתי אנוכי צֵ'לֵבּי הולך לקוֹסטֵנֵץ לעשות כמה ביקורות. לשם כך החזקנו אחד, כְריסטוֹ שַחטוֹב, כממונה על המָאדָן, שבו בזמן היה משגיח גם על המסורים. יום אחד, בלכתנו שנינו יחדיו ברגל למנסרה ששכנה בבלקן שלנו, באמצע הדרך נקרה לנו נחש גדול שאורכו כשני מטרים ועוביו כזרוע אדם. בהיותי משוחח עם הממונה האמור, בתחילה לא הבחנתי בו שהוא זוחל לקראתנו. כְּריסטוֹ אשר ראהו החזיק אותי בזרועי לבל אמשיך ללכת, וסימן לי לקפוא במקומי ולא לדבר כלל. כאשר ראיתיו נמלאתי גם אני כולי רעד, אך לא היה מה לעשות. ידוע שלא יוכל אדם להימלט מפני נחש, כי הלה מזנק ומקדים אותנו. כל זה אירע כשהיינו ניצבים אל מול חנותו של הנפח שהיה מפרזל עבורנו פרסות סוסים. ואנו, שקפאנו במקומנו, ראינו כי גם הנחש הפסיק לנוע. וכְּריסטוֹ החל לומר: izmirtva jelezo, izmirtva jelezo, וגם עלי ציווה לומר מילים אלה: измъртво желязо [מבולגרית: בברזל מת]. כך המשכנו לדבר מבלי לזוז ממקומנו, וגם הנחש לא מש ממקומו. לאחר ששהינו כך במשך חצי שעה, עומדים על רגלינו ואיננו חדלים מלומר זאת, כבר עייפנו. אז יצא הנפח
2033 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1883
מסדנתו מפני ששמע את דיבורינו. הוא היה נעול סָפָּטוֹס בעלי סוליית עץ וחגור בסינר עור. בראותו את הנחש, מבלי לומר לנו דבר, נכנס לחנות ומילא את סינרו בכמה סיגים – חתיכות פסולת ברזל. הוא שב ויצא, שלף מסינרו חתיכה מאותם סיגי ברזל, הטילה בנחש ופגע בדיוק בראשו. חיש נסב הנחש על מקומו כמו גלגל עגלה עבה, והנפח שב לסדנה והלהיט את המלקחיים שבהם הוא מוציא את הברזל כאשר הולמים בו בעודו מלובן. ובסָפָּטוֹס מעץ ניגש בצעד רחב, וקרב אל הנחש שהיה עדיין מגולגל סביב עצמו ועודו חי. במלקחיים תפס ולחץ את ראשו, והנחש השמיע זעקה רמה וכך המיתוֹ. לקחנו את הנחש ותלינו אותו על עץ כדי שיעברו 24 השעות שבהן הוא נותר חי, אף שהומת. אחר כך באמצעות מקל פשטתי את עורו, כי הוא יורד לגמרי רק כאשר הוא מועבר למקל, והבאתיו לסמוקוב. ואמר לנו הנפח שאילולא היינו קופאים במקומנו, עלולים היינו להיות נתונים בסכנה. לפיכך כותב אני זאת, למען יֵדעו איך לנהוג במקרה כזה.
בשנה הזו נמכר אתר המחסנים של רָשיד בֵּיי שבו היו לו שדה גדול, חנות ומחסנים, וקנינו אותו אנחנו. בחנות הזו היה בית המרקחת של הרופא סנ' אַנדוֹנָקֶה אוּנטֶרבֶּרג בתקופת הטורקים. כעבור זמן כשנהרסו הווידני והמָאדָנֶס, אספנו את חומריהם של שני ווידני ובנינו חמישה מחסנים לאחסון
2034 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1883
באחת החזיתות של השדה הזה; שם היה גם תנור גדול. קיבלנו תמורתם דמי שכירות נאים. אחר כך, כשמכרנו את המגרש שעליו עמדו, בנו עליו את מה שהוא היום מלון סופיה.
מן הטעם שדמי השכירות על החנות שהייתה לנו בקונס' לא שולמו בצורה סדירה, נסעתי לקונס' ליישב זאת. פעלתי כך שהסדרנו את דמי השכירות החדשים, באופן שבכל חודש תשולם הן השכירות הישנה והן החדשה. רכשתי גם כלי זכוכית שונים למוכרם בסמוקוב ועוד כמה דברים קטנים.
בשנת 5644 [1884] נולד לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בן וקראוהו יעקב ז'ק. לרגל זאת שהה בסמוקוב הדוד חַאקוֹ[7] שהגיע ללידה, ובהזדמנות הזו היו הוא ואשתו סנדקים. לכבודו נערכה חגיגה גדולה בברית המילה, והוזמנה העיר כולה, גברים ונשים. והסבא שלח מתנות רבות, הן ליולדת והן ליילוד. כעבור שלושה שבועות חזרו [הדודים] ללוֹם. והאם היניקה וגידלה וטיפלה בתינוק.
בשנה הזו השקענו[8] בסחורות קולוניאליות למכירה בקמעונאות. לשם כך פתחנו שלוש חנויות, והצבנו בהן עובדים שלנו תחת הנהלתנו. את רכישת הסחורות עשינו בפיליבֶּה ובסופיה, וגם הבאנו סוגי [מטילי] ברזל מהמפעלים – לפרסות, למסמרים ולעבודות פרזול אחרות; ומאחר שמן ההתחלה כבר היה לכך ביקוש גדול
2035 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1884
יותר היו גם הרווחים נאים, הן במוצרים הקולוניאליים והן במוצרי הברזל, ומדֵי ערב היינו אוספים את כספי הפדיון בכל שלוש החנויות, והכול נעשה בחשבון מדוקדק. לעובדי החנויות שילמנו שכר חודשי. לבד מזאת היו לנו עסקי הנחושת, וגם בהם היו לנו רווחים נאים. באשר לעסקי המָאדָן, מיום ליום הם הלכו ונסוגו. וכך אירע שהפחתנו את הפעילות בו, ולבסוף נאלצנו לסוגרו. חיפשנו דרך לנסות לגבות מה שניתן מן החובות, הן מן האָמֵלֶה והן מהמסגרים ועובדי הווידני, שסכומם לא היה מועט. היה זה בעיקר דרך הידיינויות משפטיות. ואף שניהלנו כאלה, לא הצלחנו לגבות אפילו 20%; היתר אבד כולו. באשר למסורים שהפעלנו עבור חשבוננו, את התוצרת היינו שולחים למכירה בסופיה, מה שהיה תמיד משתלם. אולם מאוחר יותר החלו לעשות זאת גם בכל הכפרים שבאגן הנהר איסקר, כי גם להם היו מסורים בכפריהם. הם עצמם היו מפעילים אותם ומובילים את התוצרת בעגלותיהם לסופיה למוכרה שם. ולא היה עליהם לשלם שכירות, כך שכל מחיר השתלם להם. לפיכך הייתה התחרות גדולה, כך שהעסק לא השתלם עוד עבורנו ונאלצנו לזנוח אותו. אז מכרנו להם את העצים, והם היו כורתים מהם את בולי העץ. ואנו החזקנו שומר יערות משלנו, שספר את בולי העץ שהם כרתו, ומדֵי שבוע הם שילמו לנו את סכום הכסף. לימים, משעצרה הממשלה את ניצול כל
2036 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1884
היערות, עצרו גם את כריתת היער אצלנו; זאת אף על פי שהיו בידינו מסודרים וערוכים היטב כל המסמכים, שהעידו כי היער הזה היה בלקן שלנו. כל טענותינו שהפנינו בעל פה היו לשווא, עד כי נאלצנו לפתוח בהליכים משפטיים כנגד השלטונות. דבר זה ארך זמן רב ובסופו זכינו, והראו לנו אילו עצים מותר לנו לכרות. אולם העסק כבר השתנה, ולא הייתה עוד כדאיות להמשיך ולהפעיל זאת.
בשנת 5645 [1885] בדקנו את מצב החשבון, ובמקביל הגענו לידי הסכם שניפָּרד הן בשוק והן בבית. ערכנו מאזן והסכמנו בינינו על [חלוקת] נכסי המקרקעין, כמו גם על חובות החייבים והסחורות שברשותנו. תוך הערכת שווי חילקנו את הכול לשתי קבוצות, ובהטלת גורל נקבע איזהו החלק שיקבל כל אחד, מבלי שיהיה לנו עוד מה לומר. באשר לרהיטי הבית והמלבושים, הן אלה של אבינו והן אלה של אימנו – שהיו נתונים בתוך תיבות בנפרד, נדרשו כמה דברים לחתונתה הצפויה של רָשֶל בתי. התחשבָּנו בגינם ולקחנו מהם סָמָרָס, תכשיטים ועוד דברים אחדים. באשר לאוכל, עדיין היינו סועדים על שולחן אחד, ואת ההוצאות חילקנו בינינו חצי־חצי. אחרי שעשינו זאת, חתמנו על מסמכים
2037 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1885
של כל צד בנפרד. המשכנו את עבודתנו באותה חנות, וכל אחד מאיתנו ניהל את עסקיו לחוד, עד שעלה בידינו להסדיר הכול היטב. עם זאת היינו מסייעים זה לזה בכל העסקים, כאילו היה זה אותו העסק. ובאחדות הזו שנהגנו בינינו, לא יכולים היו הבריות להבחין כי פירקנו את השותפות עד שהפרדנו גם את החנויות – אז רבתה פליאת הבריות.
לפי שהחתונה עמדה להתקיים ב־13 בסיוון של השנה הזו, עם צאת חג הפסח נסעתי לקונס' כדי להכין את האָשוּגָר לחתונת רָשֶל. שהיתי שם כחמישה שבועות וחזרתי עם האָשוּגָר. וביום 13 בסיוון, שהיה יום רביעי, נעשו הקידושין. לפי המנהג לתלות [לראווה] את האָשוּגָר הדבר נעשה שבוע לפני כן, ובאו כל העיר, גברים כנשים, לבקרנו. וביום השבת באו אלינו כל הקרובים לסעוד עם המאכלים שלהם כמנהג אותם הזמנים. ובימים שנתלה לראווה האָשוּגָר בביתנו, מדֵי לילה היינו מארחים את המבקרים שבאו לבלות זמנם עימנו. וחגגו גם את ליל החינה ואת טקס כניסת הכלה[9] בפאר והדר, וכך גם חגגו ביום שבו הוּבלה הכלה לעריכת הקידושין. על האופן שבו נערכה החופה בבית החתן, כבר כתבתי בפרק העוסק בסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה [אבי החתן] בשנה הזו. והיינו שמחים מאוד משני הצדדים, והם חיים בטוב, הן היא עם בעלה והן עם כל בני הבית, מכל בחינה; וגם אחר כך, משעברו לגור בבית משלהם, הם המשיכו בחייהם באותה הדרך.
2038 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה א' אריה 1886
בשנת 5646 [1886] היו כל עסקינו בשוק מוסדרים היטב, והגענו שנינו לידי הסכם לחלק בינינו גם את הרהיטים וחפצי הבית שריכזנו במקום אחד וגם את המלבושים של סנ' אבינו ושל סנ' אימנו. אחרי שהפרשנו מהם לאחותנו מ' בּוּכוּרוּצ'ה וגם נתנו לה מרהיטי הבית, ערכנו מכל הנותר רשימה. ציינו בה את הערכים הכספיים באשר לפריטים היחידים, כי את אלה שהיו בזוגות והיו זהים חילקנו בינינו שווה בשווה. כל זה עשינו הן לגבי המלבושים והן לגבי הריהוט והתכשיטים. ולפי תחשיב הערך הכספי חילקנו אותם כשהבאנו את הסכום לשוויון. באשר לבית שבו התגוררנו, חילקנוהו בהתאם לתוכנית הבניין שהייתה ברשותנו. ביצענו את החלוקה על ידי בניית קירות [הפרדה] הן בבית והן בחצר, הכול בחלוקה שווה של ההוצאה הכרוכה בכך. וסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה פתח דלתות לבית ולחצר. אף על פי שחילקנו את הבית המשכנו להיות ביחד, כי לא היו בינינו מחלוקות, לא בין הגברים ולא בין הנשים, עד עצם היום הזה. סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה לא הוסיף לשהות בחנות ששהיתי בה אני; הוא התיישב בחנות שנפלה בחלקו, זו שרכשנו מאת רָשיד בֵּיי, ושהייתה בפינת רחוב. שם המשיך בעסקי החנוונות.
בשנה הזו נולד לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בן וקראו לו לאון יהודה,[10] ובאו סנ' אַסלָן ורעייתו ובִּיוּ ללידה. הסנדק היה סנ' אַסלָן, ונערכה חגיגה כמו בכל הלידות האחרות.
2039
מכאן ואילך מתחיל הפרק אודות שני
בניו של צֵ'לֵבּי אברהם בתקופה שהיו יחדיו –
האחים צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה.