712
מכאן ואילך מתחיל הפרק
אודות סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו
אריה משנת 5623 [1863],
כאשר נפרד מבית אביו.
713 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1863
בשנת 5623 [1863] כפי שנאמר, כבר היה לו בית שקנה עבורו חותנו, ולאחר שערך בו שיפוץ קטן היה מרוצה מאוד. לפחות היה לו בית משלו ובזאת חשב שאולי ישתנה מזלו. הם עברו לבית, והוא ריהט אותו באי־אלו רהיטים שהיו לו ומעט שהוסיף. אלא שֶמַים לא היו להם בבית הזה, והייתה זו היא, הסנ' בְּכוּרוּצָ'ה, שהייתה ממלאת בכדים מים מאצל שכנם הסַפָּר. בראש ובראשונה הוא נתן לה שתמלא כי ריחם עליה, בראותו אותה בהיריון בחודשים מתקדמים וכְרֵסהּ בן שיניה (כיוון שילדה תאומים). ושנית, כאשר נכנסה מבעד הדלת פתחה אותה בשקט רב, החזיקה אותה ברגלהּ, השאירה את הכדים על הרצפה, וסגרה את הדלת לאט כדי שמַרְתּוֹק הדלת [הֶתקֵן ההקשה] לא ירעיש. זאת ראה הספר מבעד לחלון, ואמר לבני ביתו שלאישה הזו הוא מרשה למלא מים, כי רק מן הדרך שבה היא נכנסת בדלת, ניכר שהיא ממשפחה אצילה. זאת בעוד שנשים אחרות כאשר נכנסו אליו לא שמו לב לדברים האלה, והיו פותחות את הדלת כה חזק, כך שהמַרְתּוֹק דחף את הדלת שנטרקה בחוזקה. הדבר גרם לדלת להיטלטל, ופעמים רבות נקרעה רצועת הדלת, והיא נשארה פתוחה. דבר זה לא תאם את שמירת החָרֵם שעליה הקפידו. לפיכך לנשים אחרות הוא לא נתן עוד להיכנס הביתה, והן נאלצו למלא מים במקומות אחרים ומרוחקים בהרבה. היא [סנ' בְּכוּרוּצָ'ה]
714 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1863
הסדירה לבדה את כל צורכי הבית, ובו בזמן גם טיפלה בילדיה, שהיו קטנים מאוד – הכול בסבלנות רבה ומבלי להתעייף. אימו בּוּ' בּוּליסוּ הייתה עומדת לצידה תמיד, ושלחה לה מביתה כל דבר שהצטרכה, אם באוכל או בדברים אחרים שעשויה הייתה להיזקק להם.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהיה ללא עבודה, היה קם בבוקר והולך לבית המדרש. אחר כך היה בא הביתה ועוזר בענייני הבית, ולאחר מכן הלך לבית הקפה. כאשר מצא דרך להשׂתכר באיזה דבר לא ויתר עליו, אך זה התרחש לעיתים נדירות. ובאשר לצורכי פרנסתו, חותנו שלח לו כסדרו בכל שבוע סכום מסוים שהספיק לו, כך שנמנע מהם לסבול מדבר.
הסנ' בְּכוּרוּצָ'ה שהייתה כאמור לעיל בהיריון, הגיע זמנה ללדת. הלידה הזו הייתה קשה מאוד ונמשכה זמן רב. היא הייתה כה חלשה, ולא יכלה עוד לשאת את הכאב, והייתה רוב שעות הלידה מעולפת. ובקושי ילדה בת שהייתה ללא רוח חיים. המיילדות לא הבינו שהיא עומדת ללדת עוד תינוק, ולא סייעו לה בכך. בחלוף זמן קצר שָבו והתחדשו הכאבים ללידה נוספת, והיא ילדה שוב – בן. אולם היא נותרה חלשה מאוד. גם הבן היה כה חלש שהחזיקוהו בצמר גפן כדי שיתחמם, כי היה זעיר. וכך גם גידלוהו במסירות רבה.
715 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1863
האם לבדה טיפלה בו והיניקה אותו, והיא גם דאגה לכל צורכי הבית. ובלידה הזו נהגו כמו בכל האחרות, כשביקרו אותה ושלחו לה את הפּלָטוֹס ומתנות רבות מכל המשפחה. קראו לו שבתאי, והוא ידוע בשם שַׁבָּת.
גם בשנה הזו, שנת 5624 [1864], סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה ללא שום עיסוק, שקוע במחשבותיו בלא לדעת מה לעשות. כדי שלא להסתבך שוב במעשים רעים, מצא שמוטב שיעסיק עצמו באיזה דבר, כדי לשכוח לזמן מסוים [מצרותיו]. הוא נחלש מאוד וגם נעשה חולה, כי היה אדם קטן והיו לו רגליים קצרות. לבושו היה מכנסיים ופַּלטוֹ, והוא אכל מעט כי קיבתו לא הכילה את המזון; וכאשר בלע היטה את ראשו, וזה נתן לו כוח לבלוע. אך הוא נשא את הכול בסבלנות רבה, גם כאשר היה ללא עיסוק וגם כשהיה חולה. הוא ידע לשיר היטב, וגם היה לו קול טוב. הוא רכש לעצמו כינור, ולקח לו כמוֹרֶה צועני אחד, חסן, שהיה נגן בצַ'לגי. חסן בא אליו לביתו בכל יום ולימד אותו לנגן בכינור, והמשיך בכך זמן רב. ימים ולילות שלמים היה שקוע בלימוד השיעורים שלקח, כך
716 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1864
שהצליח ללמוד היטב. הוא שר עם הנגנים בחתונות ובמסיבות שמחה, לשם שעשוע ובילוי. הוא גם למד לנגן בכינור את כל המֶקָאמים וכן פיוטים רבים, כי כאמור ידע גם לשיר. כך העביר את אותם הימים שבהם היה בלי שום עבודה. בבתי הקפה לא הִרבּה לבקר ואף לא במסבאות, כיוון שמטבעו לא יכול היה לסבול לשתות שום סוג של אלכוהול, ואף קפה שתה מעט מאוד. הוא הצטנן רבות, והיה צריך לשהות תמיד במקומות חמים.
מאוחר יותר התחיל לבקר בקוֹנָקים של הבֵּיִים הטורקים, ובתמורה לשירותים שהיה מספק להם – הם גם אִפשרו לו להרוויח מאי־אלו
דברים – בין אם בהמרות כספים או בכך שמכר להם ברזל. כמו כן הוא רכש אי־אלו דברים עבור הקוֹנָקים שלהם. בכך אף הייתה לו הזדמנות ללכת לחנויות של האָבָּג'ים הצ'וֹרבָּאג'ים. גם מהם היו לו כמה הכנסות קטנות, כי הם הכירו אותו עוד מזמנו של אביו. אולם מכל אלה לא עלה בידו להתפרנס, אלא היה בכך רק כדי להעסיק עצמו. רוב הזמן היה מנגן בכינור, כי רק כך היה שוכח את כל דאגותיו ונרגע, כדי שלא להתעצבן. מאוחר יותר, כשראה חותנו שהוא נחלש, הכניס אותו לעבודה בקופה של הממשלה בשכר קטן, שכן משרה זו הייתה בידיהם מתמיד. הוא הועסק שם כסופר המטבעות שנכנסו לקָאשָה, דבר שידע לעשות היטב, שכן הבין בכל סוגי המטבעות. הוא המשיך לעבוד לצד הקָאשֵרוֹ, הכול
717 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1864
מתוך כוונה שיום אחד יהפוך להיות קָאשֵרוֹ בקָאשָה של הממשלה שעשוי לקבל שכר של מאתיים גרושים לחודש, וזה יספיק לו לפרנסתו.
בשנת 5625 [1865] נולד לו בן. היולדת כל הזמן פחדה שתלד שוב תאומים ובכתה ללא הרף, אבל הלידה הזו עברה עליה בקלות רבה, וכולם שמחו שילדה תינוק אחד. היולדת הייתה בריאה ושלמה. בלידה הזו הסנדק היה חותנו צֵ'לֵבּי אברהם. ובכל ערב באו לבקרהּ, וגם במשך היום ביקרו אותה, כפי שנהגו תמיד בכל הלידות. וביום השבת, כמו גם ביום ברית המילה, היו מוזמנים רבים כשכל ההוצאות היו על חשבון הסנדק. קראו לו רחמים, ואימו היניקה אותו וטיפלה בו, וכן דאגה לבית בכללו מכל הבחינות והצליחה להספיק את הכול.
אחיו סנ' נֵסימָצֶ'ה, שהיה שותף לסנ' מושונָצֶ'ה לוי, באותו הזמן נפרד ממנו כיוון שהחשבונות שלהם לא היו טובים, והוא עזב בלי כלום. במשך זמן רב היה בלי שום עיסוק, וכך היה גם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [ללא עבודה] עוד מלפני כן. והם הפצירו בחותניהם דרך נשותיהם, כאשר אלו שהו אצל אבותיהן,[1] על כך שהם לא מחפשים את טובתם.
718 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1865
ואז אמר שצֵ'לֵבּי יהודה לאחיו צֵ'לֵבּי אברהם: "ראה נא, כעת שני חתנינו יושבים ללא עבודה. אולי טוב יהיה אם נעמיד לכל אחד מהם הון של 12,500 גרושים, ונעשה אותם שותפים כדי שישובו לעסוק במסחר. והם יידעו שכל ההון הוא של צ׳לבי יהודה, וכך אולי ינהלו את העסק ביתר זהירות, מתוך התקווה שייראו מפני צ׳לבי יהודה; וגם שאני עצמי אדאג לבוא מִדֵי פעם ולעשות להם ביקורות". צֵ'לֵבּי אברהם, שרצה בכך, הסכים לתת להם את 12,500 הגרושים. צ׳לבי יהודה קרא להם, ערך להם חוזים, שכר חנות והורה להם כיצד עליהם לנהוג. הם היו שמחים מאוד שכבר יהיה להם עסק, רכשו את הסחורות הנחוצות – שכן שניהם הכירו היטב את עסקי המסחר – והתחילו בעבודה. בתחילה העסק הלך להם טוב מאוד, ובכל שבוע היה צ׳לבי יהודה בא ועורך להם ביקורת. הוא ראה זאת כמין תפקיד לעצמו, שעליו להנחות אותם מראש כיצד לנהל את העסק. וכיוון שהעסק הלך להם יפה, היו שמחים מאוד – הן החתנים והן החותנים.
הנשים השתדלו תמיד לנהוג בחיסכון המְרַבּי כדי שלא להיכנס להוצאות, וכדי שלא תהיה עילה לומר להן באחד הימים שהן מבזבזות הרבה. הן, כאשר נזקקו לכסף או לדברים אחרים, תמיד ביקשו מאבותיהן, והם נתנו להן את כל מה שרצו כדי שלא תבקשנה מבעליהן. הללו [הבעלים] ראו זאת
719 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1865
אבל לא אמרו להן דבר. לפי דעתי הם לא עשו טוב בכך שנותרו שותקים. הם היו חייבים לשאת בהוצאות ההחזקה של כל צורכי הבית, אך בחושבם שיש כבר מי שיתמוך בהם, הגיעו לידי כך שלא דאגו ולא טרחו להתאמץ וללמוד איך להוציא את צורכי הכלכלה והפרנסה של הבית כולו, כל אחד עד היכן שמגיעה יכולתו.
בשנת 5626 [1866] שני האחים המשיכו באחווה גדולה במסחרם, ומנקודת מבטם הם ניהלו היטב את עסקיהם. היות שנראה היה שזו האמת, צֵ'לֵבּי יהודה הגיע אליהם לערוך ביקורת לעיתים רחוקות יותר. והם, כדי להרחיב את העסק ולהרוויח מהר, מצאו לנכון בלי שהתייעצו עם אף אחד לפתוח חנות לאותן הסחורות גם בקְיוּסְטֶנְדִיל. וכך היה שהם התאגדו ונעשו שותפים עם סנ' יעקב בן אליעזר קוּיוּמג'י, בכך שהשקיעו בבת אחת [כל אחד מהם] אותה כמות סחורה. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה וסנ' יעקובָצֶ'ה נסעו לקְיוּסְטֶנְדִיל יחד עם הסחורות, שכרו חנות ברחוב הראשי והתחילו למכור. המכירות היו גדולות מאוד, ומסיבה זו אף ערכו קניות גדולות של סחורות ובמקביל נכנסו לחובות גדולים. במשך החורף כולו הם שהו שם, והגם שהביקוש
720 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1866
היה מספיק גדול, למרות זאת לא הצליחו לכסות את התשלומים. לפיכך, כדי שלא יתבזו, התחילו לבצע 'שימושי כספים' – בלקיחת כסף בריבית; מאוחר יותר, כאשר הגיעו מועדי הפירעון לא יכלו לשלם, נאלצו לסגור את החנות בקְיוּסְטֶנְדִיל, ושבו לסמוקוב. כאשר בדקו את החשבונות לפי המקובל, נתגלעו בין השותפים מחלוקות רבות. התברר שלא רק שלא הרוויחו, אלא אף היו להם הפסדים. הם היו מודאגים מאוד מכך וגם פחדו מצֵ'לֵבּי יהודה, כי לא ידעו איך יצדיקו את עצמם, אך עדיין נשאו בנטל. אך מכך שהיו חייבים כה הרבה, הלחצים עליהם היו גדולים מאוד, והם התחילו למכור את סחורותיהם מתחת למחיר הקרן. מובן מאליו שכאשר עושים כך, ניתן לצפות מה יהיה בסופו של דבר. אומנם הם גם הגדילו את הוצאותיהם, אך לדעתי זה לא מה שהביא לחורבן, כי הם הוציאו 500 או אף 1,000 גרושים יותר, כל אחד. וכך היה שכאשר לא יכלו עוד להשיב ההלוואות, סגרו את החנות והתחילו להטיל את האשמה אחד על השני – מה שלא עזר במאומה. ושניהם שבו חוששים הביתה.
חותניהם ראו זאת, ובתחילה לא אמרו דבר. צֵ'לֵבּי יהודה גם הוא התעצב על כך שיזם זאת ושלא הצליח להוליכם בדרך הנכונה. אולם צֵ'לֵבּי אברהם לא אמר דבר, כי היו לו עיסוקים רבים, ולא היה לו פנאי לחשוב על כך. רק כשסנ' בֵּכוּרוּצָ'ה באה
721 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1866
אצל אביה [צֵ'לֵבּי אברהם]. הם דיברו על כך, והוא שלח אותה שתלך אצל הסבא,[2] שהיה אמור להשגיח על העסקים האלה. רק אם רצתה מעט כסף או דבר אחר, נתן לה ושלח אותה. היא הלכה היישר אצל הסבא או אצל הסבתא, שידעו לשם מה היא באה, כי בּוּ' יעל כבר הייתה שם. ושתיהן התלוננו [בפני הסבא], והוא אמר להן שהוא כבר יטפל בכך והן הלכו.
בשנת 5627 [1867] נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בת, וגם בלידה הזו נהגו כמנהג כל היולדות, וקראו לה לינדה, ואימהּ היניקה אותה וטיפלה בה. אותה לינדה, כאשר הייתה בגיל קרוב לארבע-חמש שנים, בהיותה משחקת בחדר לבדה, נרדמה על הרצפה. אחיה, סנ' רחמים, לא בכוונה ובלי שהבחין בה שהיא ישנה על הארץ, דרך עליה במקרה בעקב מגפו. הוא דרך בדיוק על בליטה קטנה שהייתה לה על הלחי בצד ימין, שם לא חשה שום כאב קודם לכן, אלא רק לפעמים כשהייתה אוכלת, ולכן אימה התעלמה מכך. וברגע שדרך עליה התעוררה לינדה בבכי. האֵם הגיעה מייד בריצה, וכשראתה אותה שהיא מדממת קראה לשכניה, והם בדקו אותה. הם הסתכלו בתוך הדם שזרם ממנה, והבחינו באלפי תולעים קטנות זוחלות דרך הדם. הם נבהלו מכך, וקראו
722 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1867
לרופא שגם הוא בדק אותה. הוא אמר להם שהילדה הייתה ברת מזל עד מאוד, כי אף אם היו עושים לה ניתוח, התוצאה לא הייתה כל כך מוצלחת; ואז כל התולעים האלה היו מפיצות את חזירית העור[3] שהייתה מתפשטת לא רק בלחיים, אלא הייתה עלולה להתפשט בכמות גדולה בגוף כולו. ועם התרופות שנתן לה הרופא הוא ניקה את הכול, סגר את המקום שנחתך בעקב המגף, ולא נשאר דבר. כעת היא בריאה ושלמה, פרט לכך שנותר סימן קטן שלא רואים ממנו הרבה. את אותה לינדה השיאו אחיה, בשנת 5651 [1891] לסנ' רחמים אלקלעי, ונתנו לו קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר ראויים, והיא חיה עם בעלה באושר רב. בעלה הוא נפח, הם מסתדרים טוב מאוד, והיא ילדה בנים ובנות.
באשר לעניין החנות, מִדֵי פעם היו באים והולכים לשם. אולם הייתה להם מצוקה גדולה, שכן לא ידעו כיצד ישיבו – בין אם לנושים, ובין אם לחותניהם. הם אמרו: "הלוואי שיקראו לנו כבר מוקדם יותר. שהרי הם [החותנים] יכעסו ויצעקו עלינו מעט ואולי אף יותר, ואולי אפילו מרוב כעס יתנו סטירה לכל אחד מאיתנו, ובכך ייגמר העניין". הם אמרו לעצמם שמשתלם להם לקבל לא רק סטירה אחת אלא אפילו כמה לכל אחד מהם, ובלבד שזה יתרחש מוקדם יותר. רק הבנות היו יכולות לסיים את העניין, והן עשו כפי שהיה צריך לעשות: הלכו לאבותיהן, והתלוננו בפניהם שאינם דואגים לבעליהן,
723 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1867
ושאם ירצו יוכלו להעמידם שוב על רגליהם. אבותיהן לא היו יכולים לכעוס עליהן, כי אז היו מתערבות גם האימהות. הם הרגיעו אותן ושלחו אותן, בהבטיחם שהעניין יוסדר. בחלוף ימים מועטים קרא צֵ'לֵבּי יהודה לשניהם, כעס וצעק עליהם מעט, ואז בצחוק ובקול רם הוציאם מלפניו ובכך הסתיים הכול. את הסחורה שהייתה להם בחנות מכרו, ואת מה שהיה חסר השלימו, והם נשארו ללא ההון וללא שום עיסוק. באשר לצורכי מחייתם קיבלו זאת בנפרד ובסדר קבוע. אך הצרה הייתה שצריך היה שיהיו טרודים באיזה עיסוק, והדבר לא היה לכבודם
בשנת 5628 [1868], כפי שנאמר, הוא [סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה] היה ללא כל עבודה, וזה דיכא מאוד את סנ' בֵּכוּרוּצָ'ה. וכפי שידוע, רק כאשר הייתה מתלוננת אצל אביה ואימהּ היו ממלאים את רצונו של בעלה. באותה השנה היא גם גרמה לכך שהם ייקחו אחריות על בקשה אחת נוספת שהעלתה, בנוגע לבית שקנה להם חותנו; היא טענה שהבית כבר קטן מאוד, באשר המשפחה גדלה. ואמרה שלא יוכלו עוד לחיות בבית בן חדר שינה אחד וקוֹלטוּק, כי מכך עלולים כולם לחלות. לפיכך עליהם לקנות להם בית אחר גדול יותר. עוד מקודם לקח אביה את העניין הזה לידיו,
724 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1868
וכדי שלא יישאר אחראי לכך, קנה לו בית אחר גדול יותר תמורת 8,000 גרושים; בית שהכיל שלושה חדרים גדולים, מטבח, צַ'רדָק נפרד בחצר, רפת, מתבן וחצר גדולה יותר. בית זה היה בשכנות לביתם של סנ' רחמים ב' שלמה וסנ' מרדכי ב' משה. ואחרי שיפוץ קטן שעשו, גם כן על חשבון חותנו, עברו לגור בו, בהוסיפם מעט רהיטים. וחיו בו שבעי רצון. אל הבית שנותר עבר לגור מאוחר יותר אחיו סנ' נֵסימָצֶ'ה.
באשר לנוהַג של כל הנשים, שממהרות להעלות תלונות בפני בעליהן כאשר הם לא מספקים במהירות את רצונותיהן, זה קרה גם כאן: העבירו לו מסרים כאלה שהוא אינו משתדל להשתכר. מכך הוא נעצב עד מאוד, ופעמים התעוררו מריבות. משלא מצא עבודה, הלך ונחלש, ונותר שותק, אך במהרה השלימו ביניהם.
את צורכי קיומם, הגם שהיו מעטים, קיבלו תמיד, בכל שבוע – בין אם היה להם צורך ובין אם לאו. מלבד זאת שלחו להם הביתה דברי מאכל, ולפעמים בדים שונים כדי שיתפרו להם בגדים.
באשר לכך שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה בלי עבודה, בשנה הזו הוא אמר שעד עכשיו הוא עשה עסקי מסחר גדולים ולא הצליח בעבודתו. כעת הוא רוצה שיעזרו לו להתיישב בחנות קטנה ולמכור רק סחורות לכפריים, ואולי מאוחר יותר ירחיב את העסק –
725 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1868
שיתחיל בקטן כדי שיגדל. לזאת הם הסכימו, כי היה מוכשר וידע לנהל כל עסק שהוא. במהרה שכר חנות והראו לו מאין ישיג את הסחורות להן הוא עשוי להיזקק. הוא נכנס לחנות בחשק רב ומתוך שביעות רצון, ערך מכירות קטנות, ומעל הכול כבר היה עסוק, ועקב כך היה יותר בריא ולא התהלך מדוכא.
בשנת 5629 [1869] בניו התחילו ללכת לבית הספר. הם היו רגועים ושקטים מאוד. הייתה להם גם יראה גדולה מפני אביהם וכאשר ראוהו התחבאו מפניו כיוון שפחדו ממנו עד מאוד. על כך הם העלו תלונות כלפיו, על שככל הנראה הפחיד אותם או הרביץ להם, אף שהוא לא עשה כך. אך זה ציער אותו רבות. מאוחר יותר היה צריך להתחבא מהם שלא יראו אותו ושלא יפחדו ממנו. אולם זה לא נמשך זמן רב, כי מאוחר יותר הם נכנסו עמוק ללימודים בבית הספר ולילות שלמים כתבו ולמדו את שיעוריהם. הם היו תמיד התלמידים הראשונים בבית הספר, וכבר מילדותם היו נבונים מאוד. ברבות מהשבתות והמועדים, הם הלכו לאכול בבית חותנו ופעמים רבות נשארו ושהו שם כמה
726 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1869
ימים; הם לא שבו כלל הביתה כדי שלא לאחר לבית הספר, והניחו להם לעשות כרצונם. הוא התעניין להשיג מידע על כל המאורעות שקרו בעיר, וכמעט כולם גילו לו את הידוע להם. לא רק היהודים סיפרו לו אלא גם הטורקים והנוצרים, הוא קם מוקדם מאוד, כך ששמע את כל מה שדובר בבקרים בבתי הקפה. הוא התערב גם בענייני הקהילה, והם התלוננו בפניו שעדיף שלא יתערב כי לא כדאי לו.
הוא המשיך בעבודה בחנות, ועשה מכירות גדולות יותר רק בימי השוק. בשאר ימי השבוע היו לו מעט מכירות. זה היה רק למען התעסוקה, כי לא התפרנס מכך.
בשנת 5630 [1870] העבודה בחנות לא הלכה לו כל כך טוב; כיוון שחשש שמא ייקלע שוב לחובות, סגר את החנות, שילם לכולם ונשאר שוב ללא שום עיסוק. וכפי שנאמר, זה הלחיץ אותו מאוד והוא חלה. בעת הזו הוא היה קרוב לשלושה חודשים בלי שום עבודה. הוא התחיל להלך כפוף, כי מלבד החולשה שבה חש תקף אותו גם כאב גב [תחתון], והתחיל אצלו גם שיעול עם ליחה, כמו בשפעת. קיבתו
727 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1870
הייתה חלשה מאוד, כך שלא יכול היה לאכול דבר מלוח. גם חמוץ לא אכל כלל כיוון שלא עיכל אותו, כך שאכל מעט מאוד. הוא היה נקי מאוד והבגדים שלבש היו תמיד כחדשים. הוא אהב מאוד שכל חפץ היה במקומו, וכשראה [דבר שאינו במקומו], היה מחזירו למקומו. הוא גם ידע לתפור, והיה תופר ומכין את הבגדים הקטנים לילדיו וגם לעצמו; היה קפדן מאוד בדברים הללו, וידע גם להטליא.
חותנו, שראה אותו הולך בּטֵל, שאל אותו האם הוא רוצה לעבוד תמורת שכר של מאתיים גרושים לחודש. הוא [החותֵן] היה שותף עם לטיף אגא במָאדָן, והמוּלָא [שלהם] היה אחד, מוּלָא עבדורחמן, שהשגיח על העבודה. הוא היה אמור לשמש עוזר למולא וגם כדי שילמד את המקצוע הזה, ויום אחד יוכל להחליף את המולות שהיו טורקים. הוא היה מרוצה מאוד מכך, מכיוון שתפקידו היה לשבת ולכתוב, ואת זאת הוא ידע היטב. הוא התלווה לחותנו, והלה המליץ עליו [למולא] שילמדו אותו וישגיחו עליו. הדבר נעשה, והוא הסתדר היטב עם המוּלָא. הוא מסר לחותנו את החשבונות של העסקאות במָאדָן, ואת שכרו החודשי קיבל מהמוּלָא.
בשנת 5631 [1871] הוא עבד כמשגיח על עבודת המָאדָן עם מוּלָא עבדורחמן, והנה בשיחות שערכו ביניהם התגלע דבר מחלוקת. על כך לטיף
728 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1871
אגא התלונן, והוא [בכור יוסף] נאלץ לעזוב. אולם, תמורת אותו שכר חודשי שלח אותו חותנו למקומות שונים בענייני העסקים הפרטיים שהיה לו. זה היה מעט מאוד, ולפי שלא היה לו מה לעשות, התחיל לבקר לעיתים קרובות אצל הרוחצים. ואמר שמכאן ואילך לפחות יעסיק עצמו בדבר מצווה ונרשם לחברה קדישא. [תחילה] עשוהו לשוליית רוחצים שלא יהא מְפַחֵד מהמתים, ואז יוכל לשמש כרוחץ. כך היה שהוא לא פחד לרחוץ את המתים, ובזמן קצר כבר הפך להיות אחד מהרוחצים הבכירים. לא היה לו מכך שום רווח, אלא עשה זאת לשם מצווה. בכל שבת סעדו ב'חברה', והוא הורשה להצטרף אליהם, לשתות שתי כוסות ראקי ולאכול שתי ביצים. הם היו פטורים מכל מיסי הקהילה וכן ממיסים אחרים שהוטלו על היהודים.
היות שכעת היו לו הרבה יותר חברים, ביקש מחותנו שיציב אותו שוב באיזה עבודה, כי כבר נמאס לו לשוטט בבתי הקפה. וחותנו, שלא היה לו מה לעשות איתו, שוב העמיד לרשותו הון. והוא התארגן שוב לעסוק במסחר, כי את זאת כבר ידע היטב. הוא נסע לירידים של אוּזוּנג'וֹבוֹ וסֶרֶס כדי לערוך קניות, הביא את הסחורות ומכר אותן. בהתחלה התנהל בצמצום רב בהוצאותיו, והעסק הלך לו טוב מאוד. כולם שמחו מאוד שהוא עובד
729 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1871
ובעיקר שכבר לא היה חולה. אולם הכאב בגבו התחתון לא חלף, והוא הלך תמיד כפוף מעט.
בשנת 5632 [1872] המשיך במסחר וגם ביקר לעיתים קרובות בירידים. ועשה כמו כל הסוחרים האחרים, שרכשו ברזל באשראי לתקופה של ארבעה–חמישה חודשים. את הברזל הזה הובילו לירידים ומכרו אותו בהוזלה של שמונה עד עשרה גרושים. ולכן עשו את 'שימושי הכספים' ,[los prevalimientos] שכן לא הצליחו לגייס כסף בריבית, וכך היו מסדרים את ענייניהם. כך התחיל גם הוא לעשות כן, ומצא שהדבר עולה בידו; והוא שכבר הכיר את העסקאות הללו בברזל, עשה אותן טוב יותר מן האחרים. ובאותו אופן היה עורך גם את הקניות של כל הסחורות שנזקק להן. כאשר התחיל לעשות זאת, קרוביו אמרו לו שהדבר לא יעלה בידו. אולם חותנו לא ידע על הפעילויות הללו. וכאשר סיפרו לו על כך, קרא לו ואמר לו שאין הוא יודע לעשות זאת, ושהחשבונות לא יֵצאו לו. אך הוא לא קיבל זאת, שכן סבר שכך עושים כולם וכי בדרך זו מתנהל המסחר. לפיכך הניחוהו לפעול לפי הבנתו, ביודעם שההון עלול ללכת לאיבוד. היה זה דבר מעורר פליאה שבכל אותן הפעמים שנכנס במסחר – לא הצליח אפילו לא פעם אחת. יש
730 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1872
לומר שאין זה תלוי רק במזל, אלא צריך גם להחזיק את החשבון בהקפדה ובפיקוח. וצריך גם להיות מעודכן בכל מה שקורה בין כל הסוחרים האחרים, ולהבין איך הם מנהלים את עסקיהם. לפיכך אין אדם צריך לעמוד מן הצד ולדאוג רק לעסק שלו. ההוכחה לכך היא שאנו רואים שהסוחרים מתאספים תמיד במקום אחד, ותמיד דנים בענייני מסחרם.
בשנת 5633 [1873] נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בת. ונהגו בלידתה כמו בכל הפעמים האחרות שילדה, אלא שהיא [היולדת] נעצבה מכך שילדה הרבה בנות. הם ניחמו אותה על כך, ואימהּ הייתה תמיד נוכחת בזמן הלידה וכן גם חותנתהּ. וקראו לה חנה, ואימהּ היניקה אותה וטיפלה בה, אלא שכאשר הייתה גדולה יותר לא נהגו עימה ברחמים. העבידו אותה הרבה יותר מן האחרות, ומאוחר יותר שלחו אותה לעבוד גם בבתים אחרים – על כך בכתה רבות, אך לא היה מי שישמע אותה. את מה שהשתכרה לקחו לה, בעוד שעל הבנות האחרות לא הכבידו כך. היא סבלה את הכול באורך רוח. בשנת 5652 [1892] השיאו אותה בדוּפְּניצָה עם סנ' נעים השוחט,[4] ואף נתנו לה קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר ראויים. בהתחלה סבלה מבעלה כל מיני ייסורים, אך מאוחר יותר – אם משום שכבר
731 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1873
השלימו עם כך שאלה יהיו חייהם, או מכיוון שגם השיבה לו במריבה – הם הסתדרו. מאוחר יותר הם התפייסו ביניהם והסתדרו היטב. היא ילדה שני בנים ותאומה. בעלה היה השוחט של דוּפְּניצָה, ושלמו לו שכר שבועי קבוע. מלבד זאת היו לו גם הכנסות משומן ומדברים אחרים שהיו לוקחים לעצמם השוחטים, כאשר היו שוחטים אילים וגם בקר. והיו עוד כאלה הכנסות מהקהילה, כמו שקיבלו כל המשרתים האחרים, והם התפרנסו היטב.
באשר לעסק של החנות, גם בפעם הזאת לא הצליח להוליכו כראוי. כשראה שהעסק לא במצב טוב התחיל לנהל אותו בלי חשק, ולא שהה עוד בחנות. כאשר ראה זאת חותנו, קרא לו אליו ושאל אותו אודות הסיבה לכך, והוא לא ידע מה לומר לו. וכך היה שפעל לסגירת החנות, ובבדיקת החשבונות ראה שההון אבד. ללא דיחוי הם פעלו למכור את הסחורה, לשלם לכל בעלי החוב, וכך יצא נקי מן העניין. שוב סידר לו [חותנו] מאיפה לקבל את צורכי כלכלתו, אך בפעם הזו נתנו את הקִצבה השבועית לאשתו, והיא הייתה זו שהוציאה את הכסף. גם הוא לא ישב בחוסר מעש, ופחות או יותר הרוויח את דמי הכיס שלו. וכאשר היה לו עודף, הביא גם הוא כמה מצרכי הבית. וכך הם המשיכו בחייהם בזמן הזה, אבל הוא היה מדוכא מאוד מכך שלא הצליח.
732 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1874
בשנת 5634 [1874] מכיוון שהיה מובטל מעבודה, הלך לעיתים אצל חבריו ומכריו ולקח מהם בדים ודברים אחרים כדי לתפור מהם, כי הוא גם ידע מעט חייטות. ומכך שתפר בבית הרוויח דבר־מה אבל זה היה רק לצרכיו, כלומר לדמי הכיס שלו, והוא עשה זאת כדי שיהיה לו במה להתעסק. וגם מזה נמאס לו וכך שבה אליו מחלתו. הכאב שהיה לו בגבו וכן גם הכאב בחזהו בזמן הזה הלכו והתגברו, והגיע לכדי כך ששכב במיטה, וכל זה נגרם לו בעיקר מעוגמת הנפש. וכאשר הבריא, שהה לרוב בבית ולא רצה לראות אף אחד. פעמים רבות בלי שראהו איש בכה, וכאשר יעצו לו, כל מה שאמר הוא שמוטב לו למות מאשר לשאת את החיים האלה. פעמים רבות ביקש שוב לקנות רעל אך לא עלה בידו למצוא. ומכיוון שחבריו וקרוביו דיברו איתו, הדבר חלף, אך מסיבה זו תמיד היה כעוס ופעמים רבות עורר מריבות בבית, אך איש לא אמר לו דבר, כיוון שראו שעשה זאת רק מתוך מצוקה. בניו המשיכו ללמוד בית הספר. הם הוסיפו לפחד רבות מאביהם והתחבאו מפניו כאשר ראו אותו. בַּבַּית, הסנ' בּוּכוּרוּצ'ה דאגה לבית ולילדים ולכל יתר הצרכים, ולא השאירה את הנטל על בעלה כדי שלא יילחץ, כי
733 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1874
מכך גברה מחלתו; ובמיוחד כי לא עלה בידו למצוא את הסיבה לכך שלא הצליח במאומה כאשר פעל לחשבונו.
בשנת 5635 [1875], כשכבר נמאס לו ללכת בּטֵל, שלח בקשה לחותנו לאמור שישלח אותו אל מחוץ לעיר, אם זה לווידני, למָאדָנֶס או לאיזה מקום אחר באזורי הכפר. [נימוקו היה ש]כך יהיה יותר בריא כי השהייה בעיר גורמת לו לחלות, והוא אף עלול למות. חותנו שלח אותו למָאדָן בקיוֹסטֶנגָ'ה [קוֹסטֵנֵץ, Костенец] כממונה עבור שכר ששולם לכל הממונים: סך של אלפיים גרושים במזומן ובנוסף מנות מזון ובהן תשעים אוקיות של בשר ועוד כמה דברים קטנים. עמדו לרשותו במָאדָן שלושים עיזים חולבות, מהן הפיקו חמאה וחלב, והוא ניזון במָאדָן. הוא נשלח לקוֹסטֵנֵץ שהאוויר בה מאוד נקי, שכן היא שוכנת בהרים, כולה מוקפת עצי האורן וריחות טובים. הוא היה מרוצה מאוד, כך שבא הביתה רק פעם אחת בכל 15 ימים, וביקש להפקיד את החשבונות במהירות כדי לא להישאר בעיר יותר מיום אחד. וכך אכן נשאר בריא ובטוב. אשתו הייתה שמחה מאוד, שכבר הייתה לו עבודה. את מה ששילמו לו שלח הביתה להוצאותיהם, כי לא רצה לחסוך. הוא ניהל את החשבונות היטב,
734 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1875
ואף מסר אותם בהתאם למחויבות שהייתה לכל הממונים. וגם מילא את ההוראות שקיבל לגבי עיבוד הברזל, כי זה היה הדבר החשוב ביותר.
בשנה הזו נולדה לו בת, וגם בלידתה נהגו כמו בכל הלידות האחרות, וקראו לה וידָה. האם עצמה היניקה אותה, טיפלה בה וגידלה אותה. בשנת 5654 [1894] השיאו אותה אחֶיהָ לסנ' אברהם מרקדו הבדלה, ונתנו לה קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר ראויים, והייתה אהובה מאוד על בעלה כמו גם על הוריו. בעלה הוא סוחר עצים מצליח ובמקביל גם מלווה בריבית נָאָה לכפריים, והם חיים באושר. היא ילדה בנים ובנות, ויש בבעלותו בית וחנות.
בשנת 5636 [1876] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהה במָאדָן של קוֹסטֵנֵץ. והנה, באותה השנה, הממונה על [מָאדָן] מַחְלָה[5] שניהל את שלושת הווידני ואת רכישות הפחמים ושאר חומרי הגלם, חדל לציית להוראות וביצע גנֵבות נרחבות. עקב כך היו צריכים לפטרו, ובמקומו נכנס סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. היה לו די קשה למלא את התפקיד הזה, אך הוא אמר שכדי לא להיות בסמוקוב הוא יוכל למלאו. הוא התיישב במַחְלָה שגם אקלימה היה טוב, בהיותה שוכנת על גדת הנהר מָריצָה, קרוב לסמוקוב, מרחק של כשעתיים נסיעה.
735 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1876
מהמקום הזה הייתה לו אפשרות לבוא לסמוקוב רק פעם אחת בחודש, כי יותר מכך לא יכול היה להיעדר; העבודה הייתה מרובה יותר, ולכן גם השכר היה גדול יותר.
בהזדמנויות רבות שלחו אותו לפָּזָרג'יק כדי שיערוך מכירות של ברזל. זה קרה פעם אחת מִדֵי חודשיים עד שלושה חודשים. וכדי למסור את החשבונות, בבואו לסמוקוב הביא גם את המחברות, שכתב באותיות מאוד ברורות, כי כתב ידו היה נקי ובהיר. אולם היה לו פגם אחד, שהיה שכחן מאוד; וכאשר שאלו אותו שאלה כלשהי, על אף שרצה להשיב מהר כדי להיות לגמרי בעניינים, והיות שהיה לו ספק אם הוא צודק בתשובתו – התחיל לגמגם. מכך הבינו שהתשובה לא נכונה. לפיכך לא נתנו לו לענות מהזיכרון אלא רק לפי המחברת, וכך לא היו לו שום שגיאות.
את הרכישות של צורכי הבית ערך בנו שַׁבָּת, ובה בעת המשיך את לימודיו בבית הספר, וכך גם אחיו רחמים.[6]
בשנת 5637 [1877] חותנו קנה מָאדָן בסֶסטרימוֹ,[7] ושלח אותו לשם כדי שיוכל לארגן אותו טוב יותר. אחרי ששהה שם זמן מה, וכבר הצליח להביאו לפעילות משופרת במידת מה, התרחשו באותו הזמן
736 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1877
ההתקוממויות של הבולגרים. תושבי שני הכפרים Fafuna ו-Belisa[8] מרדו, שרפו גשרים, שדדו את העוברים ושבים, ואף הרגו אותם. ומאחר שהפחד היה כה גדול, באחד הלילות ברחו כל הפועלים בלי להודיע לאף אחד. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שנותר לבדו בכפר הודיע זאת מהר לחותנו, וההוראה שנתן לו הייתה שיאסוף את כל הברזל ואת כל מה שאפשר וישלח הכול לסמוקוב. את מה שלא ניתן להוביל הורה לו שיאחסן במחסנים נעולים היטב. וביקש שגם הוא ישוב, מתוך כוונה לשוב מאוחר יותר ולארגן הכול מחדש. אולם זה לא קרה. הוא עשה את הכול כאמור, שב לסמוקוב ושהה סמוך לחותנו ששלח אותו למקומות שונים לעסקיו הפרטיים, תוך שהוא ממשיך לקבל את שכרו כרגיל.
בשנה הזו גם נולדה לו בת וקראו לה שרה, ואחרי זמן קצר נפטרה ממחלת ילדים. ואימהּ בכתה עליה זמן רב כי הייתה יפה מאוד.
בנו סנ' שַׁבָּת התחיל באותה השנה להיות המשגיח הראשי בבית הספר, ושילמו לו עשרה גרושים בשבוע. בהתחלה היה מרוצה, אבל מאוחר יותר התחרט על כך מאוד כיוון שפיגר בלימודיו, כי לא היה לו זמן ללמוד את השיעורים. זו הייתה גם אחת הסיבות שבגינה לא נסע לפריז, כדי שיוכשר גם הוא כְּמוֹרֶה
737 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1877
כמו אחרים מכיתתו שנסעו [ללמוד] באותו הזמן.
בשנת 5638 [1878] התרחשה מלחמת טורקיה-רוסיה. הצבא הרוסי כבר תפס את העמדות בפֵּלֵבנָה. כל האחיינים של חותנו[9] כבר נסעו לקונס' מהפחד הגדול שנפל עליהם, וגם הוא [חותנו] נאלץ לנסוע עם כל משפחתו. את כל מה שהיה ברשותו – את אספקת המזון שהכינו לתקופת החורף כמנהג באותם הימים, כל מיני סחורות, הן ברזל והן סחורות אחרות, וכן בגדים ורהיטים ועוד כיוצא באלה – כל מה שהיה לו הפקיד [חוֹתנו צֵ'לֵבּי אברהם] אצל חֲתנו [בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף] כדי שישמור עליהם עבורו ויטפל בהם במידת האפשר. והוא [חותנו] יצא לדרכו. כעבור כארבעה–חמישה ימים מנסיעת חותנו אסף את ילדיו ומעט מחפציו ובא לבית חותנו, ואת ביתו סגר. בדרך זו שמר על הבית ועל כל הדברים שהיו בו, והאוכל שהיה שם שימש אותו. והיות שכבר היה לו למחייתו, לא חיפש לעשות שום עסק. וזאת בעוד שהאחרים – בזמן הזה שבאו הרוסים היו כל מיני פריטי סחורה שהתייקרו מאוד – וכל אחד מהם הרוויח הרבה. גם הצריכה הייתה גדולה מאוד, כיוון שהרוסים הביאו איתם הרבה כסף ואף בזבזו הרבה. כתוצאה מכך גם תושבי העיר הוציאו הרבה, כי הם הרוויחו היטב.
738 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1878
חָריבּי אברהם אמר לנו שבזמן הרוסים רק העורבים לא הרוויחו…
בשנה הזו שבו לסמוקוב כמה מבני המשפחה ששהו בקונס'. גם אני, צֵ'לֵבּי, שַבְתי, ואחרי ששהיתי כמה ימים חזרתי לקונס'. אחותי סנ' בּוּכוּרוּצ'ה[10] גם היא רצתה לבוא עימי, וכך היה שנסענו יחדיו לקונס' והיא שהתה שם שלושה חודשים, ושבה ביחד עם כולנו. כאשר חזרו חותנו [ומשפחתו] מובן מאליו שהם מצאו את הכול, ורק האוכל היה חסר. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה הלך לביתו, וגם אותו מצא ריק כפי שהשאירו. הוא לא חשב שישוב לביתו, מבלי שיוכל להכין לפחות משהו מן החסר. בהתחלה היה לו קשה, עד ששב לחייו כפי שהיו קודם.
בשנת 5639 [1878] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה כבר היה בביתו, וקיבל כסדרו את שכרו מחותנו וכך התפרנס. ומִדֵי פעם היה מסתובב בווידני או במָאדָנֶס, וגם עוסק מעט בעסקי החנות, למרות שהיו מצומצמים מאוד.
בשנה הזו נולדה לו בת, והם נהגו עם היולדת כמנהג הימים ההם. היא רצתה ללדת עוד בן ואז לא ללדת יותר, וגם את שאיפתה זו השיגה.
739 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1879
לבת הזו קראו שמחה, והשיאו אותה בעיתהּ עם סנ' משולם שָמלי מסופיה. אחֶיהָ נתנו לו שישים נפוליונים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודם. הם חיו באושר ובאחווה, והיא ילדה בנים ובנות. בעלה עסק בייצור תַּרכּוֹסים [תיבות אחסון] וסחורות אחרות, והם חיו ברווחה.
בנו הסנ' שַׁבָּת המשיך בלימודיו, וכן גם אחיו סנ' רחמים. במקביל היה [שבת] גם משגיח בבית הספר בתמורה לשכר גבוה יותר. ובאשר לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, הוא המשיך לעבוד בעסקים של חותנו, והימים עברו עליהם בשביעות רצון. כך גם בבית, הסנ' בְּכוּרוּצָ'ה דאגה לבית וטיפלה בילדים.
בשנת 5640 [1880] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה ממונה במָאדָן של קוֹסטֵנֵץ. הוא ניהל אותו, אם כי בקושי רב, כי העובדים לא רצו לשמוע להוראות הבעלים ואף לא להוראות הממונה. וכך היה שהעסקים לא הלכו טוב כלל וכלל. וגם את הברזל לא עיבדו היטב, כך שהיו קשיים גדולים במכירתו. על מנת לבצע את המכירות, לפעמים היה צריך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לנסוע לפָּזָרג'יק. באותו הזמן הוא מצא בפָּזָרג'יק כמות של עורות שסבר שהם זולים, והוא ביקש ממנו [מחותנו אברהם אריה] שיעשו זאת בשותפות; גם הוא רצה להרוויח מהצד
740 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1880
למרות שלא היה רשאי לעשות זאת, כי היה עובד שכיר. אולם היות שהשתוקק לכך וכדי שלא להשיב את פניו ריקם, הם ערכו הסכם שותפות לרכישת העורות הללו; זאת בתנאי שההוצאות יהיו על חשבון חותנו, והרווחים יתחלקו חצי חצי וכך גם ההפסדים. הוא יצא לפָּזָרג'יק לקבל את העורות. הוא קנה לעצמו בגדים ב־350 גרושים, וכאשר בא למסור את החשבונות אמר לגיסיו [שהם המחבר צ'לבי משה ואחיו רפאל] שירשמו את 350 הגרושים האלה בחשבון משלוח העורות, כמקדמה על חשבון הרווחים שיגיעו לו מחלקו. אולם, הם לא הסכימו לרשום רֶווח לפני המכירה, וכך היה שהם אמרו לו שהם לא יודעים לעשות סוג כזה של פעולה. אף שאמרו לו זאת במעין צחוק הוא מאוד כעס, עזב את כל המחברות והחשבונות, יצא מהחנות ולא בא עוד למסור את החשבונות שטרם סיים. עם העורות לא רצה יותר להתעסק כלל וכלל. כך קרה שהיו צריכים להטיל זאת על מישהו אחר, ולשלם לו כדי שימכור אותם. בחלוף זמן רב מכרו אותם בקושי, כך שנוצר להם הפסד של אלף גרושים והחשבונות נשארו פתוחים. לאחר שהודיעו לו על החשבון הזה, בא אליהם שוב, אך לא שב עוד להיות מעובדיהם; ומכיוון שכעס, לא הוסיף לבוא אליהם.
בשנת 5641 [1881] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נעשה בעל בית קפה.
741 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1881
הוא שכר בית קפה קטן ליהודים, עבור אלה שקמו מוקדם, כיוון שגם הוא היה קם מאוד מוקדם. הוא התמיד בזאת והכין בעצמו את הקפה, וכך למד דברים רבים שהתרחשו בעיר. בו בזמן גם הרוויח משהו ששימש רק לצורך דמי הכיס שלו.
בנו סנ' שַׁבָּת, באותו הזמן שהמשיך בבית הספר, באו אליו גם הרבה פקידים שרצו ללמוד צרפתית. הוא נתן להם שיעורים בערבים, עבורם קיבל תשלומים גבוהים. כך גם אחיו סנ' רחמים שהיה אף הוא שקדן מאוד בלימוד השיעורים, בהיות שניהם מאוד אינטליגנטים.
הם הפיצו שמועות בעיר שהם רוצים את הירושה של אביה של הסנ' בְּכוּרוּצָ'ה,[11] ושכנעו אותה שתדרוש זאת גם באמצעות בית המשפט. אולם היא אמרה שאינה יודעת אם אפשר להשיג זאת, כיוון שמאז שנישאה כבר קיבלו לפחות 50,000 גרושים; ומלבד זאת כבר ניתנו לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יותר מ־100,000 גרושים לצורך עסקות המסחר שעשה, ושבסופו של דבר היה צריך חותנו לשלם על הכול. והוסיפה: "והיות שכך, אין אנו יכולים לצפות מהם לשום עזרה", אלא רק אפשר לבקש מהם שיסדרו להם קצבה שבועית – "דבר שעשוי להיות לנו ראשית פרנסתנו, ואת כל הדרישות הללו נשאיר בצד". ושני אחֶיהָ[12] התחייבו לתת להם ארבעים גרושים לשבוע משניהם,
742 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1881
עשרים מכל אחד, ומלבד זאת גם 25 עגלות של בולי עץ להסקה לשנה; ואת הסידור הזה עשו בעזרת קרובים וחברים. הם לקחו ממנה את התצהירים הנדרשים, ומלבד זאת פעלו אצל נוטריון ובבית המשפט שערך את הרישום. שם הצהירה שהיא מסכימה עם אחיה שאין לה זכות לדרוש דבר מירושת אביה, והיא חתמה להם. היא קיבלה כסדרם את אותם עשרים גרושים מכל אחד מהאחים,[13] ובכל הזדמנות, אם כאשר חיתנה את הבנות או במקרים אחרים, הייתה תמיד מקבלת מתנות ככל שניתן היה.
בשנת 5642 [1882] נולדה לו בת, וגם היא הייתה מן התאומות. קראו לה וֶנטוּרָה, והיא ילדה אותן בקלות רבה. היא התביישה מאוד, ולא קיבלה אף אחד שיבקרהּ. היא בכתה על מר גורלה ועל כך שכבר הייתה תשושה. במיוחד בכתה על כך שילדה תאומות וגם התביישה בכך. בלידה הזו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצא מהעיר לכמה ימים, כי הדבר הכביד עליו מאוד.[14]
סנ' שַׁבָּת, מלבד השיעורים שנתן לפקידים, נתן גם שיעורים לבִתי רחל ולאוֹרוֹ – בִּתו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה,[15] ושולם לו סכום של עשרים גרושים לשבוע. הוא לימד במיומנות רבה, כך שרוב היֶדע שלה הוא מהשיעורים שקיבלה מסנ' שַׁבָּת. גם סנ' רחמים עזב באותה השנה את בית הספר. הוא הכניס אותו ללמוד חייטות
743 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1882
כשוליָה בחנות של חכם יעקב החייט, בלי ששולם לו שום שכר – לא לאחד ואף לא לאחר [לא לרחמים ולא לאביו]. לכלכלתו תמך בו משכרו המועט אחיו סנ' שַׁבָּת, שבנוסף עזר בהוצאות הבית. בשנה הזו התחלתי גם אני לקחת שיעורים בבולגרית אצל אותו סנ' שַׁבָּת, והמשכתי בכך זמן קצר מאוד. ומן השיעורים האלה קיבלתי את היסודות למעַט הבולגרית שאני יודע כיום, הן לכתוב והן לדבר מעט.
כפי שכתבתי קודם אודות הבית השני שקנה חותנו, בשנה הזו הסנ' בְּכוּרוּצָ'ה הפצירה באחיה שייתנו לה אותו במתנה וגם שיעבירו זאת במסמכים אצל הנוטריון; והם [המחבר ואחיו רפאל], ללא שום תביעה ממנה, וכדי לעשות כרצונה העבירו אותו על שמה, הכול אצל נוטריון. בדרך זו היא רכשה את הבעלות על הבית.
בשנת 5643 [1883], למרות כל המאמצים והכוחות שהקדיש, כל משכורתו של סנ' שַׁבָּת בקושי הספיקה להוצאות הבית ולהוצאותיו האחרות. לא היה ביכולתו להותיר או לחסוך אפילו מאה גרושים. לפיכך הוא החליט לעזוב את סמוקוב
744 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1883
באופן מיידי, ובלי שסיפר לאיש נסע לפיליבֶּה כאשר עימו לא יותר מ-16 רובלים. הוא הגיע לפיליבֶּה ובהתחלה לא מצא היכן לעבוד. מכיוון שלא ידע כמה זמן יימשך הדבר עד שימצא עבודה, והכסף שהיה לו היה מועט מאוד, לא יכול היה להרשות לעצמו לא מלון ולא חדר שכור בבית אחר, אפילו בצמצום גדול. משום כך היה שרוי במצוקה רבה, עד שראה אותו חבר יהודי אחד שלו ואמר לו שאם אין בידו להוציא כסף על מקום לישון, אזי, כדי לעשות לו טובה, אם ירצה יבוא לביתו, ויוכל לשכב מתחת למדרגות. אותו חבר אף נתן לו מיטה, והוא שמח על כך מאוד, שכן לא היה אמור לגבות ממנו דבר בעבור הלינה בביתו. וכך עשה, וישן מתחת למדרגות הללו כשלושה חודשים. ובאשר למחייתו, כבר מובן ממה התקיים. אחרי פרק הזמן הזה שבו היה בָּטֵל כשלושה חודשים, הוא מצא עבודה אצל התובע הכללי בשכר של שמונה לירות לחודש. לא רק הוא שמח בכך, שמחו גם כל בני המשפחה. עבודתו כללה תרגום מסמכים מצרפתית לבולגרית. בהתחלה לא שלח מאומה הביתה, אך מאוחר יותר הוא הפריש סכום מסוים לשלוח לאביו כדי לעזור בהוצאות הבית, ואותו שלח באופן סדיר בכל חודש.
ובאשר לסנ' רחמים שהיה בחנות של חכם
745 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה. 1883
מאיר החייט – בשנה הזו הצטרף אליו גם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [אביו] שהרי ידע את המקצוע הזה, ולשניהם שולם סכום קטן מאוד. וכך, מלבד השכר שהרוויח היה לו גם היכן להעסיק את עצמו.
בשנה הזו גם נולד לו בן וקראו לו אברהם, ובלידה הזו נהגו כפי שנהגו בכל הלידות האחרות. והיא [האֵם][16] שמחה עד מאוד שילדה בן, כפי שכבר כתבתי שייחלה לכך, שכן סברה שלאחר שתלד בן לא תלד עוד – ואכן כך היה. היא הייתה זו שטיפלה בכולם, הכינה להם אוכל, תפרה להם, רחצה אותם ועוד כל מה שדרוש לבית, בלי שנעזרה באף אחד. עד אותה לידה היא הייתה מאוד חלשה וקטנה, ולמרות זאת את הכול הספיקה ואף הייתה בריאה. ומן הזמן הזה ואילך, כאשר כבר סיימה ללדת, החלה להשמין ולהתרחב. תמיד הייתה בריאה מאוד ולא סבלה משום מחלה, אלא שמאוחר יותר החלה לה בעיית שמיעה באוזן אחת, ומאוחר יותר היו זולגות לה דמעות מהעיניים כאשר נעשה קר. בניה משגיחים עליה ודואגים לה עד מאוד, ואף פעם אינם נמצאים בלעדיה. כך גם כלותיה מכבדות אותה יותר מכול, והיא מלאת שמחה. היא התגוררה רוב הזמן עם בנה הצעיר, סנ' אברהם, שבזמן הזה שבו נכתבים הדברים האלה עדיין אינו נשוי, והוא אוהב אותה וגר איתה. בניה מפקידים בידיה קִצבה חודשית, ומכך היא מתלבשת וניזונה. יש לה
746 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1883
די והותר, והיא מאושרת עד מאוד.
גם בשנת 5644 [1884] סנ' שַׁבָּת הועסק אצל התובע הכללי של פיליבֶּה, בירת רוֹמֵלְיָה המזרחית בזמן שהייתה אוטונומיה תחת שלטונו של גַבְריל פאשה.[17] הגדילו את משכורתו לעשר לירות, והוא היה אהוב מאוד על התובע. הוא אף שלח לאביו קִצבה חודשית, שאותה הפקיד כסדרה, ובפרוס החגים שלח לו גם אי־אלו בדים כדי שיכין בגדים הן עבורו והן עבור הילדים.
סנ' רחמים שהה אצל חכם מאיר החייט, אך לא היה יכול להישאר שם. באותו הזמן פתחו בסטָרָה זָגוֹרָה בית ספר לצרפתית, ורצו מורה מסמוקוב מבין התלמידים שסיימו שם את בית הספר; זאת משום שהתלמידים בוגרי בית הספר של סמוקוב היו בעלי מוניטין. ומבין קרוביו שהיו חברים בוועד הבית־ספרי, יעצו לסנ' רחמים שיֵלֵך. הוא הסכים ונסע, וסידרו לו את אחד מבתי הספר הטובים ביותר האפשריים. שילמו לו סכום של אלף פרנקים לשנה, ומלבד זאת [קיבל] מקום ללון. כיוון שלא היה לו כסף לנסיעה הלוו לו חבריו וקרוביו את הסכום, והוא פרע אותו בהמשך. שני הצדדים היו מרוצים מאוד, ותמיד זימנו אותו לבתים של הנוֹטַבּלֶס של העיר, בין אם לאכול
747 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1884
ובין אם לבילויים ולהתכנסויות. וכולם, מלאי שבחים, קראו לו סנ' מוּסיוּ [האדון המורה] וכיבדו אותו רבות.
גם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא המשיך עוד אצל החייט, כיוון שנעשה מאוד חלש. גם בניו אמרו לו שלא יעבוד, שהם יתנו לו ככל יכולתם ושיהיה יותר רגוע – וכך עשה.
בשנת 5645 [1885] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהיה ללא שום עבודה, רצה לבקר את בנו בשבת בפיליבֶּה. בהסכמתו יצא לפיליבֶּה ושהה עם בנו כמה ימים, ולקראת שובו נתן לו הרבה מתנות, אם בכסף ואם באי־אלו בדים. בין שיחותיהם דיברו אודות השירות הצבאי, כי בשנה הזו התחילו לבחון את גיוסו. היות שבאותו הזמן הייתה המשמעת על פי הנוהַג הרוסי: הכבידו רבות על החיילים ומעל הכול על היהודים. הוא היה מיואש מאוד, ולא ידע מה לעשות. בפיליבֶּה הוא היה אהוב מאוד על התובע [המעביד] שלו, וגם נתן לצעירים רבים שיעורים בצרפתית; מלבד זאת כתב הרבה עתירות תמורת תשלומים גבוהים. הוא היה גם מזכיר האגודות היהודיות שהיו בפיליבֶּה, ובעד הכול קיבל שכר נפרד. כולם דאגו לו היטב, וכך היה טרוד תמיד בכל העניינים הללו.
748 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1885
את סכום הכסף שצבר הִלווה בריבית למכריו. מאוחר יותר החליט לעזוב את פיליבֶּה, והתחיל להתארגן כך שיהיה תמיד מוכן לעזוב, כדי להימנע משירות צבאי.
בשנה הזו סנ' רחמים התקבל שוב לעבודה בבית הספר בסטָרָה זָגוֹרָה. העלו את שכרו וגם כיבדו אותו מאוד. הוא התחיל לשלוח לאביו מעט כסף כדי לעזור בפרנסת הבית, ואף שלח להם מתנות רבות ממה שהיה בעיר.
בשנת 5646 [1886], כפי שנאמר על סנ' שַׁבָּת, שעשה הכנות לעזוב, הוא עשה זאת בלי ליידע אף אחד, ויצא לקונס' מתוך כוונה למצוא שם איזו עבודה. אחרי ששהה זמן מה ולא עלה בידו למצוא שום עבודה שהתאימה לו, הסתובב בשווקים של קונס' והצטרף אל צעירים אחרים כמוהו, שהתחמקו מהשירות. הם מצאו שעדיף לעזוב את קונס' וללכת לבְּרוּסָה [שמה בימינו בּוּרסָה], כי שם יוכלו להעביר ימיהם טוב יותר ולהרוויח הרבה יותר. ללא דיחוי אסף את מטענו, קנה בקונס' מעט פריטי פרזול ויצא ביחד עם הסחורות. בהגיעו לבְּרוּסָה שכר חנות
749 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1886
בשוק שבו נמכרו סחורות כאלה, והתחיל לעשות אי־אלו מכירות קטנות. בהתחלה היה מרוצה, אך מאוחר יותר כבר התייאש מהסחורות הללו. ובאותו זמן, כאן בסמוקוב, חיפשו אותו [את שבת], אך לא מצאוהו. בזמן הזה הייתה מלחמת סרביה-בולגריה, כשאיחדו את רוֹמֵלְיָה המזרחית עם בולגריה, והיה להם צורך בחיילים. הם אסרו את האב [בכור יוסף] ולחצו עליו שיסגיר את בנו. היו איתו עוד יהודים שגם להם עשו אותו הדבר. גם אותם אסרו, כיוון שאחדים מהם ברחו ואחרים התחבאו. היו אלה הסנ' יעקב ב' אליעזר קוּיוּמג'י אולו, רפאל ב' מנוח וניסים בצלאל, וכל הארבעה האלה נאסרו בחדר אחד בתחנת המשטרה. הפחד היה גדול מאוד, במיוחד שמא יכו אותם, כי באותו הזמן השתמשו בשיטה הרוסית להכות אותם – שיטת ה־19 וה־6: דהיינו, הפשיטו אותם והיכו אותם על העכוז עם זרדים דקים ולחים. בהתחלה 19 הצלפות, כשמן ההתחלה ניתזו מהם זרמים של דם, והם נותרו מעולפים; ואחר כך, ברוב חולשתם, הצליפו בהם עוד שש הצלפות שוט, וגרמו להם להתוודות כל אחד על חטאיו. וכשהם מהרהרים בכך [בצפוי להם], ארבעתם חלו: הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, את המעט שאכל הקיא, סנ' יעקוֹבָצֶ'ה היה המום כולו, סנ' רפאל זרם ממנו דם מלמטה [מפי הטבעת] והוא הצהיב, ולסנ' בצלאל היה כאב ראש חזק. כולם
750 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1886
שכבו חיוורי פנים. אני צֵ'לֵבּי הלכתי לבקרם, ובראותי את המצב שבו נמצאו הלכתי היישר אל המפקד שהורה על כליאתם, ובאומץ רב אמרתי לו: "אסרתָ ארבעה יהודים שמצאת אותם אשמים בכך שכוונתם להבריח או להסתיר את בניהם, כדי שלא להשאירם לשרת בשירות צבאי. אני מבקש ממך שתאמר לי אם החוק הזה הוא רק עבור היהודים, בעוד שיש כמה נוצרים שלא התייצבו ואת אבותיהם לא אסרת, אפילו לא אחד מהם. ומעל הכול, מזה עשרה ימים, מאז שאסרת אותם, לא טיפלת בהם, ובאחד הבקרים תמצא את כולם מתים. לפיכך, לֵךְ אתה או שתשלח [מישהו] שיראה אותם באיזה מצב הם נמצאים, ואז תאמין. ומעל הכול, האבות האלה שבניהם כולם בוגרים, איך הם יכולים להסגיר אותם? את זאת גם אתה מבין. ושוב אני מבקש ממך שתשחרר אותם, כי כולם בעלי משפחה ועניים". אחרי שסיימתי לדבר הוא קם על רגליו בכעס גדול, ואמר לי כי החוקים בבולגריה שווים לכולם: "על כך שאתה אומר שיש גם נוצרים שלא מתייצבים, אני מחייב אותך שבתוך שעתיים עליך להביא לי את הרשימה, אחרת אתה תוחזק כאחראי". יצאתי ממשרדו ולא ידעתי אם היה לפחות נוצרי אחד שגם הוא ברח, ועל כן נפל עליי פחד גדול, כי בכאלה זמנים הוא יכול לכלוא גם אותי. הלכתי היישר
751 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1886
אצל ראש העירייה סנ' פַּנטָלֵייב, שהיה מכר טוב מאוד שלי, ואחרי שסיפרתי לו את כל מה שעבר עליי עם המפקד, אמר לי: "הייתָ צריך לפנות אליי, אבל שכח מזה, זה כבר קרה. ואל תפחד כי אני כבר אלך ואדבר איתו. אם הוא יקרא לך, תגיד לו שאת שמות האנשים אינך מכיר אבל ככה מדברים בשווקים ובבתי הקפה. ואם זו האמת, הרי שאת הרשימה הזו של אלה שחסרים כבר יש לך". יצאתי מאצל סנ' פַּנטָלֵייב והלכתי לביתי, ופקדתי שאם במקרה יחפשו אותי שיגידו שאני לא בבית. כך חלפו שעתיים וכבר באו לחפש אותי, וכפי שנאמר אמרו להם שאיני בבית. הם הלכו דרך השערים הגדולים ואני דרך השער השני, שמקצר את הדרך לשוק בקרוב ל־250 מטרים. הלכתי לפניהם אל סנ' פַּנטָלֵייב, וכשאמרתי לו שהם מחפשים אותי, הוא הלך יחד איתי אל המפקד. ואני – האומץ שב אליי. ובכניסה בדלת הוא כבר שאל אותי אם הבאתי לו את הרשימה, ואני אמרתי לו כפי שנכתב לעיל את מה שלימדני ראש העיר. והם כבר שלחו, בין אם שליח מטעמם ובין אם את הרופא, וראו שכל מה שסיפרתי להם היה האמת; מכיוון שקודם לכן כבר אמרתי להם שלא ינקו, אם זה את הקיא ואם זה את הדם. בסופו של דבר הוא אמר לי שהם צריכים להציג ערבות וישחררו אותם. ואני, כאשר הלכתי לאסירים, היו כבר אוספים את חפציהם, כי שחררו אותם. אולם הדבר פגע במפקד, ולכן ביקש לגייס גם אותי כאיש מילואים מאנשי המליציה, ושגם אני חייב לעשות אימון
752 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1886
למקרה הצורך ולהיות גם אני אחד משומרי העיר. כיוון שעל פי חוק הייתי חייב לעשות זאת, הייתי צריך לקחת מייד מסמך מהעירייה המאשר שכבר עברתי את הגיל לשירות כזה. הלכתי לקחת את המסמך הזה, וכשפתחו את הרישום כדי לראות את גילי התברר להם שאני צריך לשרת כפי שנאמר. וזאת משום שנרשם שאחותי בֵּכוּרוּצָ'ה נולדה בשנת 1842, אחריה אחותי מזלוּ, אחר כך אני ואחר כך רפאלצ'ה. מש'הסברתי' לראש העיר שהרישום הזה שגוי ואני הוא הבכור, ואחר כך נולדו סנ' רפאל ואחר כך אחיותיי, הוא נתן את הסכמתו והורה לשנות את הכתוב לפי מה שהצהרתי. לפיכך קיבלתי עבורי ועבור סנ' רפאלצ'ה את התעודות הנדרשות שלפיהן שנינו כבר עברנו את [גיל] השירות הצבאי. הבאתי את התעודה למפקד, והוא לא האמין לנו, וסבר כי אולי ניתנה לנו בחסד. והלך בעצמו לבדוק. הוא ראה שאחותי הייתה רשומה בשם בכורה, ואחר כך אנחנו. מייד אמר לי שאצל היהודים בכור הוא הגדול, ואני שהייתי לכאורה הגדול, נושא את השם צֵ'לֵבּי, רוצה לומר שאני לא הבכור. בה בשעה אמרתי לו בצחוק ש'בכורה' היא הגדולה מבין הבנות, ולגדול מבין הבנים גם כן קוראים בכור – דבר שאושר גם בידי ראש העיר. בזאת ניתן תוקף למסמך, ובצורה כזו העניין [של השירות בצבא] הסתדר.
מאורע דומה של שחרור אסירים כפי שנעשה כאן
753 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1886
באמצעותי, עבר גם על בני יוחנן בשנת 5673 [1913], כאשר שהה בסֶרֶס בזמן מלחמת בנות הברית של הבלקנים נגד טורקיה [מלחמות הבלקן 1912-1913]. הוא שימש כרוקח בבית החולים של החטיבה השביעית של רילה, ובאותה המלחמה שירת גם מוֹרדוֹ, בנו של סנ' בכור רפאל – שהוא הנכד של זה שאודותיו כתבתי [לעיל], סנ' רפאל ב' מנוח, שנאסר בגין בנו בכור, הוא אביו של מוֹרדוֹ האמור. זה האחרון, באחת ההתקפות שהיו על המחנות בהרי קרֶסנָה,[18] אם כי אחז בו פחד ואם כי לא היה מסוגל להתגונן, הסגיר עצמו לצבא הטורקי כשבוי מלחמה. בזמן שהובל בידי הטורקים, נודע שלקחו אותו ושהוא זה שביקש להיכנע, רדפה בעקבותיהם יחידה של הצבא הבולגרי. ובקרבות חדשים שניהלו הצליחו לשוב ולתפוס את אותו שבוי. היות שרצה להסגיר עצמו הביאוהו למשפט. אחרי שהיה בבית הסוהר זמן מה, היה אמור להיות מוצא להורג בירייה, והביאו אותו לסֶרֶס לחטיבה שלו כדי להעמידו למשפט. אביו הלך גם הוא כדי לחפש אפשרות להגן עליו, ואמרו שהוציא על כך קרוב ל־10,000 פרנקים שלא היו לו. הוא ידע שבני יוחנן התגורר בסֶרֶס, ועשויה להיות לו היכולת לעזור לו, אך מכיוון ששלטה אצל אותו בכור הגאווה, לא פנה אליו אפילו פעם אחת לבקש את עצתו. אולם, ליוחנן נודע מבעוד מועד שבתוך שלושה ימים יובא בפני בית המשפט. ונודע לו שבוודאות הוא עומד להיות מוצא להורג בירייה, ולרוע מזלו מפאת הגאווה [של אביו] עלול אותו צעיר שהיה מומחה בחקלאות, לאבד את חייו.
754 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1886
כדי לעשות עימו חסד, הוא [בני יוחנן] זימן את אותו סנ' בכור, ובלי לספר לו דבר אמר לו: "לֵך ותאמר לבנך שיגיע מייד אליי, ואל תשאל אותי מדוע!" וסנ' בכור עשה זאת, ושלח לומר לו שיגיד לרופא שהוא חולה ושיאשפז אותו בבית החולים – וכך הוא עשה. והרופא, שיוחנן כבר דיבר איתו, עשה זאת ואשפז אותו בבית החולים. כאשר הגיע יום המשפט שלחו להביא אותו, והיו צריכים לשאול את יוחנן. ויוחנן הגיש דוח חתום בידי הרופא שבו מוצהר שאת החייל הדרוש לא ניתן למסור כיוון שהוא חולה באופן חמור, ולכן צריך לדחות את המשפט עד אשר יודיע בית החולים שכבר החלים. עקב הדוח הזה נדחה המשפט עד אשר יכריזו שהוא בריא, התיק נסגר לחלוטין, וכך ניצלו חייו של הבחור.
בשנת 5647 [1887] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נעשה שותף עם חכם מֶרקָדוּצ'וֹ,[19] והם פתחו חנות למכירת קמח וכמה מוצרי מכולת קטנים. היה זה חכם מֶרקָדוּצ'וֹ שהשקיע את ההון, והם התחילו בעבודה. הוא היה שמח מאוד, ובהתחלה הם עשו כמה מכירות והרוויחו סכום קטן כלשהו, ובכל שבוע חילקו ביניהם את הרווח.
סנ' רחמים שהה בסְטָרָה זָגוֹרָה כמורה
755 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1887
בבית הספר, התמיד בעבודתו ודאגו לו עד מאוד כל היהודים. הוא גם צבר סכום כסף נאה, והיה מרוצה עד מאוד. היות שבשנה הזו היו אמורים לברר גם לגביו כדי לגייסו לצבא, וכפי שנאמר היה פחד גדול מהשירות בצבא, הוא החל להתכתב עם אחיו שַׁבָּת שכבר שהה בבְּרוּסָה [טורקיה], כדי שגם הוא יחבור אליו. כך זה נמשך עד שלבסוף חברו זה לזה כדי שגם הוא ייסע לבְּרוּסָה ושניהם יעבדו ביחד.
סנ' שַׁבָּת שגר בבְּרוּסָה המשיך בעבודתו בחנות הפרזול, אך מן ההתחלה לא התקדם במכירות. הוא היה מדוכדך משהו, אך נהג בסבלנות; ואף שהתחרט על שיצא, לא הייתה לו דרך לשוב.
בשנת 5648 [1888] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה המשיך בעבודתו בחנות לקמח. אומנם הרווחים היו קטנים מאוד, אבל עם מה שקיבל מגיסיו – ארבעים גרושים לשבוע, הם הסתדרו. החלו גם בניו לשלוח לו מִדֵי פעם מבְּרוּסָה אי־אלו סכומים ככל שהשיגה ידם, כך שהם לא סבלו מדוחק. מובן שהם תמיד נהגו בצמצום.
סנ' רחמים שהה בבְּרוּסָה גם בשנה הזו,
756 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1888
המשיך לגור ביחד עם אחיו, וחָבַר אליו לעבודה בחנות של סנ' שַׁבָּת. בתחילה המשיכו במסחר בברזל, ומאוחר יותר הם הוסיפו מעט סחורות טקסטיל, ולשם כך ערכו את הקניות בקונס'. ובדרך זו, בצמצום המְרַבּי, עברו עליהם ימיהם. היה להם חדר קטן לשינה, והם הכינו בעצמם את צורכי מזונם ולא יצאו לאף מקום פרט לחנות. ובתחילה לא פקדו כלל מקומות בילוי; וקראו להם בבְּרוּסָה 'המהגרים הקטנים'. ובדרך זו, בצמצום המְרַבּי, עברו עליהם ימיהם. הם לא דיברו הרבה כדי שלא להגיע לכדי ייאוש. בערבים, בהיותם לבדם, שוחחו ביניהם אודות העתיד, תמיד בזהירות רבה. עבודתם בחנות נעשתה במלוא המרץ, ואת מכירותיהם עשו במחירים נוחים.
בשנת 5649 [1888] לא יכול היה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה להמשיך עוד בעסקי החנות שהייתה לו בשותפות עם חכם מֶרקָדוּצ'וֹ [חתנו]; זאת מכיוון שלא ניתן היה עוד למכור קמח, שכן היה מצוי בשפע גדול אצל כל האנשים. וכך היה שהם בדקו את החשבון, נוכחו שנותר להם חוב של 300 גרושים וסגרו את החנות. לגבי אותם 300 גרושים, חתנו סנ' מושונָצֶ'ה[20] לחץ עליו עד מאוד לכסות אותם, אף שידע שלא היה לו.
757 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1889
למרות כל זאת הוא [מושונָצֶ'ה] בייש אותו, השפיל אותו וביזה אותו בשוק, עד שבניו היו צריכים לשלם עבורו. הוא גם לחץ מאוד על אשתו, והיא באה בבכי אל אחֶיהָ. כך עושים גם אנשים חזקים ובעלי כוח; גם בזמן הזה שאני כותב את הדברים האלה, הם שולחים את נשותיהם אל אבותיהן ואימהותיהן במועדים ושבתות כדי לגרום להם לבכות, ולא רק בימים ההם, אלא גם במשך כל ימות השבוע עושים כן בלי הרף. ויותר מכך, מה שהם עושים עכשיו הוא כך: הם מלבישים את נשותיהם במיטב הבגדים ועונדים להן תכשיטים, ומלמדים אותן כיצד הן צריכות לגרום להם [להוריהן] לבכות. ובמקרה שהן מסרבות לעשות זאת, הם מחשיכים עליהן את חייהן – דבר שאין זה מן הראוי לכתוב עליו – במיוחד כאשר ידוע שאין להוריהן מאומה.
שני האחים שהיו בבְּרוּסָה, כדי להגדיל את העסק קנו חמורון, והעמיסו עליו כמה סחורות שאפשר היה למכור בשכונות. וסנ' רחמים הוליך אותו בידו מרחוב לרחוב, ומכר לטורקיות ולנשים אחרות. אחיו סנ' שַׁבָּת היה בחנות, וערך גם הוא את המכירות ככל שהתאפשר; בכך הגדילו מעט את המסחר. בזמן הזה, כשכבר היו יותר משוחררים, החלו ללכת לעיתים קרובות לבתי חבריהם בערבים כשנאספו לבלות. בטורקיה אסור היה להלך בלילות, בלי שתהיה לך מנורה דולקת בידך. פעם הם הוזמנו לבית שהיה קרוב לחדר בו לנו. הם חשבו שלא יקרה להם כלום
758 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1889
והלכו בלי פנס. כאשר יצאו לשוב הביתה, היה שם זַ'נדַרם שנראה שחיכה להם. הוא אסף את שניהם והכניסם למעצר, עד אשר יגיע תורם לעמוד לדין. הם, שנזהרו כל כך שלא לצאת לשום מקום, כשכך קרה להם לא ידעו איך להסתדר. הם היו מודאגים מאוד, כיוון שניתן היה לדון אותם כעבריינים. ומעל הכול דאגו שהחנות שלהם תהיה סגורה. ומשלא היה להם נותן חסות, הם חיפשו להציל את עצמם באמצעות מתן כמה מתנות לאלה שהחזיקו אותם כלואים, אבל זה לא צלח בידיהם. בחושבם שזה עלול להימשך כחודש, הם פנו אל אחד מחבריהם במכתב וביקשו ממנו שידאג להם. סנ' שהכיר אותם עשה את הצעדים הנחוצים במשטרה, ואחרי כמעט שבוע הם הובאו בפני השופט. גזר הדין היה שהם צריכים לשלם קנס של חמישה מֵגִ'ידִיֵיס כל אחד, וזה גרם להם לייאוש גדול. ימים רבים היו מדוכאים מאוד ובכו כל הזמן, לנוכח זה שהם כל כך רחוקים ממשפחותיהם. מאוחר יותר ראו שמן הזמן הזה די היה בסנ' רחמים לניהול החנות, והסנ' שַׁבָּת נכנס לעבודה כלבלר במפעל למשי בבְּרוּסָה. הוא קיבל שכר של 12 לירות לחודש, וכך הייתה להם הכנסה נוספת. והם דאגו תמיד לאביהם, ושלחו לו תמיד כפי יכולתם, ובכל שבוע אף שלחו מכתבים, אך על צרותיהם לא סיפרו לו מאומה
759 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1889
כדי שלא ידאג.
בשנת 5650 [1890] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהיה בשנת האבל על אימו, רצה להיות חזן ושהקהילה תשלם את שכרו. בוועד שקלו את העניין בחיוב, כי הוא כבר היה חייב להם כ־600 גרושים. כדי שישלמו לו שכר, ומכיוון שהוא כבר שימש כרוחץ – שגם להם היו כמה פריווילגיות – הם החליטו לשלם לו עשרים גרושים לשבוע, כשמתוכם עשרה גרושים נוכו מחשבון החוב ועשרה גרושים ניתנו לו במזומן. הוא היה מרוצה מאוד, בעיקר מכך שהוא עומד לשלם את חובו, ולא יישאר בעל חוב לקהילה. בנושא זה היו תקנות מיוחדות, שהביאו לכך שלעיתים ביישו את בעלי החוב עד מאוד, אם זה אותם או גם את הבאים אחריהם [כלומר, בני משפחתם]. עם התפילות היה לו יותר קל, אבל עם הפרשה היה לו בהתחלה קשה מאוד, ובמשך השבוע כולו למד את קריאת הפרשה לשבת. כך גם במהלך המועדים; פעמים רבות שגה, ומן הקהל למטה תיקנו אותו ופעמים רבות גמגם. זה נמשך חמישה-שישה חודשים, ואחר כך כבר התרגל וקרא [בתורה] טוב מאוד. ולשיר הרי ידע, כיוון שעוד לפני כן עלה לתיבה בחגים כדי לעזור לחזן לשיר. כפי שכבר כתבתי, במשפחתנו באופן כללי ידעו כולם לשיר, נהגו לעלות [לתיבה] ועשו זאת רק כמצווה.
760 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1890
ומסיבה זו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא החסיר אף לא יום אחד מכל התפילות, או אף הזדמנות לומר קדיש.
בניו גרו בבְּרוּסָה. כיוון שהתחרטו על בואם לשם היו כל העת מדוכאים, גם כיוון שהעסקים היו דחוקים. שַׁבָּת עבד בבית החרושת למשי, אך העבודה שם הייתה רק שלושה–ארבעה חודשים בשנה. בזמן הזה סנ' רחמים השגיח על החנות. את העסק שהובילו עם החמורון נטשו, כיוון שלא צלח בידם. הם פנו לדודם סנ' נֵסימָצֶ'ה שהיה בסופיה ולמיסיה גבריאל [בנו] שכבר היה מנהל בבית הספר אליאנס יִזרָאֵליט בסופיה, כדי שימצאו להם איזו עבודה שם. אומנם הם רצו סוף סוף לשוב אבל פחדו מעניין השירות בצבא, ובקשר לכך שאלו האם יש אפשרות שלא לשרת. כאשר קיבל סנ' נֵסימָצֶ'ה את המכתב, ללא דיחוי דנו בכך [ניסים וגבריאל בנו] שהם יכולים לעזור להם. הוא כתב להם שחיש מהר ידאגו להתארגן ולאסוף את מה שהם יכולים ויבואו לסופיה, ושהם כבר ימצאו עבודה עבור שניהם. ושלא יפחדו מעניין השירות הצבאי, כי גם בקשר לכך הם יבדקו את הדרך להימנע מן השירות. כאשר קיבלו את המכתב הזה הם שמחו עד מאוד. כיוון שהיה זה גם רצונם, הם התחילו להתארגן לנסיעה בלי שסיפרו לאף אחד. בתוך כמה שבועות כבר אספו עד מידה מסוימת את מה שאפשר, וסנ' שַׁבָּת עזב ויצא לסופיה,
761 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1890
וירד בבית דודו. סנ' רחמים נשאר בבְּרוּסָה כדי לסיים לסדר הכול, מה שארך זמן רב יותר.
בשנת 5651 [1891] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שימש כחזן, אך לא יכול היה להמשיך עוד מכיוון שכבר נעשה מאוד חלש. התפתח אצלו שיעול עם ליחה רבה ולפעמים גם ירק דם. לנוכח זאת לא יכול היה להמשיך, והגיש את התפטרותו, שהתקבלה. הוא נעצב מאוד מכך, אך בניו כבר כתבו לו שינוח ושהם כבר ידאגו לכל הדרוש.
סנ' שַׁבָּת הגיע לסופיה, ובסמוך לבואו מבְּרוּסָה קודם כול התייצב בפני ועדת החיול. בהתאם לחוק לפיו לא מגייסים תאומים ומכיוון שהיה מאלה, ובאמצעות ההוכחה הדרושה שהציג בפניהם, שוחרר מהשירות שכל כך פחד ממנו. אחר כך בן דודו [גבריאל], שכבר היה מנהל בית הספר העסיק אותו כמורה לבולגרית בתמורה לשכר של 900 פרנקים לשנה. הוא שמח מאוד על כך, ושהה בבית דודו למשך זמן מה: אכל וישן ללא כל תשלום. סנ' רחמים שנשאר בבְּרוּסָה עסק כל העת באיסוף ובניסיון למכור את הסחורות שנותרו, וזאת בלי לחפש רווחים. כוונתו הייתה להגיע גם כן לסופיה, אפילו אם יגייסוהו לצבא.
בשנה הזו רצו לבצע בסמוקוב את תוכנית הפיתוח
762 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1891
לעיר, והיות שביתו [של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה] היה באחד הרחובות הראשיים, התברר שכל הבית נכלל בתוכנית. בקושי רב שילמו לו 800 פרנקים, ובזאת נדרש לנטוש את הבית במהירות. הוא עזב ושכר בית באחד הרחובות שלא היו בתוכנית למשך כמה שנים. היה זה ביתו של קפיטן נישקוֹב, מקדוני אחד, והוא שילם לו שכר דירה של 300 גרושים לשנה. היה זה שכר דירה גבוה, כיוון שהיה מחסור בבתים. הוא עבר אליו, אך היה מודאג מאוד כי נותר ללא בית [משלו] וגם היה מעט חולה.
בשנת 5652 [1892] סנ' רחמים שהה בבְּרוּסָה, ובשנה הזו הוא סיים לאסוף את הכול מהחנות, ושב גם הוא לסופיה אל אחיו. אחרי שהיה כמה ימים מובטל, נכנס גם הוא לעבודה אצל סנ' ששון פנקס שהיה קומיסיונר בבית המכס על שחרור סחורות עבור הסוחרים. הוא שילם לו שכר של שישים פרנקים לחודש, ומאז עד היום הוא סוכן עצמאי; הוא משחרר מן המכס את הסחורות עבור הסוחרים, ואף הפך להיות מן הגדולים שבעמילי המכס. אחרי שהועסק אצלו כשמונה חודשים, בדקו גם את מועמדותו לשירות בצבא, וככל שהתאמץ שלא לשרת בנימוק שסבל מטחורים זה היה ללא הועיל,
763 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1892
וגייסוהו לשירות של שנתיים. בהתחלה האימונים היו קשים מאוד שכן אילצו אותו לקפוץ מעל תעלות רחבות, ולו, שהיה כבר בגיל מבוגר, היה קשה מאוד. אחיו סנ' שַׁבָּת תמך בו בהוצאות שבהן היה לו צורך, כיוון שלא נותר לו דבר מהעסקים שעשו בבְּרוּסָה.
סנ' שַׁבָּת עבד בבית הספר. אך כיוון שמצא עבודה אצל סנ' עזרא תָגֶ'ר בתשלום של מאה פרנקים לחודש, ויכול היה לראות בכך הזדמנות – עזב את בית הספר והלך לעבוד אצל סנ' עֶזרָאצֶ'ה, שם היו לו גם הכנסות אחרות; הוא שימש לבלר, עבודה שהכיר היטב, ושני הצדדים היו שבעי רצון עד מאוד.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה ללא בית, ואת זאת לא יכול היה לסבול. הוא קנה בעד אלף גרושים חלקת קרקע המספיקה לבניית בית בשדה של גיאורגי המקדוני והתחיל לבנות. הוא בנה שלושה חדרים ומטבח ועוד כל מה שנחוץ. אנחנו נתנו לו חלק מחומרי הבנייה. הוא השתמש גם בסכום שנותר לו מ־800 הגרושים שקיבל ממועצת העיר, אשר מהם כבר הוציא חלק, וגם מבנו סנ' שַׁבָּת לקח ארבעים נפוליונים, תוך שהוא רושם את מחצית הבית על שמו. בתוך זמן קצר השלים את הבנייה ועבר לגור בו, ושמח מכך מאוד. אולם הוא התעייף מאוד, ובגלל זה התחדש הכאב בגבו, וגם שוב התחיל להקיא את כל מה שאכל. רצה תמיד לשהות בין אנשים, כי היה מפוחד מאוד. מאוחר יותר נסע לסופיה
764 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1892
לראות את בניו. הם שלחו לו באופן קבוע את הקִצבה החודשית שנקבעה, והוא היה מרוצה מאוד. אך בסופיה לא יכול היה להישאר, ושב עד מהֵרה לסמוקוב. הוא לא יכול היה לישון בלילות בגלל החולשה הגדולה שהייתה לו. הוא ריהט וסידר את הבית היטב, ובחצר הגדולה שהייתה לו נטע כל מיני עצי פרי וגם שתל הרבה שיחי ורדים. הבית הזה היה בשכנות לבית שלנו, והעברנו לו גם צינור של מים כך שהייתה לו מזרקה נאה של מים זכים. הוא העביר את כל זמנו בשירה, אם בימים ואם בלילות, כי לא יכול היה לישון. ביקרנו אותו תמיד, וגם הוא היה בא אלינו לעיתים קרובות.
בשנת 5653 [1893] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה הלך ונחלש עוד יותר. מלבד זאת שהקיא את המעט שאכל, החל גם להקיא מפיו תולעי מעיים, וזה היה לו קשה מאוד. בניו שלחו לו תמיד תרופות רבות מן הרופאים של סופיה, אבל מאומה לא עזר לו. הוא לא רצה שהרופאים יטפלו בו אף שהפצרנו בו כולנו, וכל מה שאמר היה שכאשר ייתנו אותו ביד הרופא הוא ימות. למרות זאת הם לא שמעו בקולו, כך שהבאנו לו את הרופאים שהיו בסמוקוב. הם טיפלו בו היטב אבל הוא בקושי לקח את התרופות, והתהפך במינדֶרים
765 ביוגרפיה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה 1893
כדי שלא לשכב במיטה. הוא חשש מכך שכאשר ישכב במיטה לא יקום עוד. כך זה נמשך ארבעה חודשים, וכאשר כבר חלף פורים נעשה כה חלש כך שלא יכול היה עוד לנהוג כמקודם, נשכב במיטה כמו אפרוחון [במקור poiko, כינוי חיבה לילד] ולא התלונן מאומה, והרופא שביקר אותו בקביעות כלל לא הועיל לו. וכך היה שעם שחר ה־11 בניסן נותר דומם, לא קם עוד לנצח ומת. בנו סנ' שַׁבָּת שהיה בסופיה הגיע, והתאבלנו עליו כל המשפחה זמן ממושך. סנ' רחמים, כיוון שהיה חייל, בתחילה לא יכול היה לבוא, ורק מאוחר יותר הגיע גם הוא וכולנו שוב בכינו. הסנ' בְּכוּרוּצָ'ה בכתה כל הזמן באומרה שהוא בָּנָה בית ולא נהנה ממנו, הוא כל כך התאמץ וכה שמח כאשר סיים לבנות אותו. אחרי שחלפו כמה ימים נסעו הבנים כל אחד למקום שירותו, בהסדירם את עתידה של אימם לזמן מה. היא הסתגלה והסתדרה [למציאות החדשה] עם ילדיה הקטנים, מתאבלת עליו יומם ולילה.
באותו הזמן סנ' עזראצ'ה העלה לסנ' שַׁבָּת את המשכורת ל־150 פרנקים.
766 אומץ ותבונה
כפי שרואים מקורות חייו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, הוא היה נתון לרוב למצוקות גדולות. הוא היה אמיץ מאוד להיכנס לכל מיני עיסוקים, וזאת כי היה מוכשר לכול. הוא נעזר בתבונתו ובאומץ שלו, כפי שלמדנו מכך ש[לדוגמה] נכנס לעסוק בחזנות למרות שאינו חכם שיודע לקרוא בפרשת השבוע. ניתן להיווכח שככל שהיה אמיץ מטבעו לא הצליח, אלא שלא הייתה זו אשמתו. האדם, חובתו היא לעבוד, להיצמד לעבודתו מלפנים ומאחור, ולעשות ככל יכולתו. מה עוד יכול היה לעשות? רוצה לומר שאנשים שעושים כך, אין לנו שום זכות להאשימם.
767
כאן מסתיים הפרק אודות סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה עד שנת 5653 [1893] שבה נפטר. כל ימי חייו היו 52 שנים.