570
מכאן ואילך מתחילה הביוגרפיה של סנ' יוסף מיכאל אריה, ובה כמה אירועים [החל] משנת 5622 [1862].
571 ביוגרפיה של סנ' יוסף מיכאל אריה 1862
בשנת 5622 [1862], אחרי מות אביו חכם מֶרקָדוּצ'וֹ שהתרחש בעת ששהה בבֶּרקוֹביצָה, בא [יוסף] לסמוקוב ונשאר כמה ימים. הוא הסתדר במידת מה בבית כי דודיו לא השאירו לו לדאוג למאומה, אלא רק שיאסוף מעט כסף וגם כדי שיהיה יותר רגוע. הם סברו שבכך הוא יהיה יותר בריא. היה חשש שמן החולשה שהייתה לו יחלה בשחפת, וחמותו, שהייתה גם דודתו כי הייתה אחות אימו בּוּ' רוּזוּ, הייתה אמורה להשגיח עליו טוב יותר – כפי שבהתחלה אכן היה. ואז הוא חזר לבדו לבֶּרקוֹביצָה, ושהה שם שנה שלמה שוב לבדו. ומלבד השכר השבועי שקיבל, היה מקבל גם נדבות רבות שנהגו לתת למשרתים [בקהילה] בכל חגי היהודים ובהזדמנויות אחרות. בסוף אותה השנה כבר היו ברשותו כאלפיים גרושים, והוא היה מאושר מאוד.
בּוּ' רוּזוּ שגרה בסמוקוב למדה היטב מיילדוּת. מרבית היהודים היו מזמנים אותה, ובנוסף לכך שעזרה בהחזקת ביתה, היא גם הצליחה לחסוך סכום כסף, בעיקר כי התכוננה לנסוע לבֶּרקוֹביצָה אל בנה; וכל קרוביה המשיכו לתמוך בהם, וכך היה שהם התפרנסו היטב. בּוּ' רוּזוּ, כמו גם הסנ' לִייָלוּצָ'ה אשתו של סנ' יוסף ובִתם הקטנה, היו מרוצים מאוד מחייהם. אולם מותו של חכם מֶרקָדוּצ'וֹ ציער אותם מאוד, וביציאתו של בְּנהּ לבֶּרקוֹביצָה הם
572 ביוגרפיה של סנ' יוסף מיכאל אריה 1862
קיוו להיוושע, ושיהיה להם עתיד שבו יוכלו הם לחיות כמו כל האנשים חיים שקטים יותר. עם זאת הם לא זכו באושר שלו ייחלו.
בשנת 5623 [1863], כאשר כבר ניחמו ממות אביהם, הסנ' יוסף בא לסמוקוב, אסף את אימו, את אשתו ואת ילדתו [בֵּיָה] ואת מעט המיטלטלין שהיו לו בבית; את החלק שיכול היה להוביל ארז, ואת מה שלא שימש עבורו מכר. ובחלוף כמה ימים, אחרי ששלח את כל מטענו, יצאו גם הם. ליוו אותם לדרכם כל הקרובים, כשכל אחד מהם הביא מתנות שונות, והם יצאו לדרכם מרוצים מאוד. בהגיעם לבֶּרקוֹביצָה התקבלו בסבר פנים יפות, וכולם כיבדו אותם. במיוחד העריכו את בּוּ' רוּזוּ שכבר הייתה מיילדת, וידעה להכין תרופות לתינוקות שכמותן לא היו בבֶּרקוֹביצָה. וכך היה שמן ההתחלה החלו לזמן אותה, וכולם שילמו לה מעל הנדרש והיא הייתה שמחה עד מאוד.
את הבית שהיה להם בסמוקוב שכפי הידוע נרכש על ידי חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ וחכם רַבֵּנוּצ'וֹ, למרות שלא היה שייך להם [ליוסף ומשפחתו], הם השכירו לסנ' חַאקוֹ בן רוּזוּ לוי תמורת 150 גרושים לשנה. את דמי השכירות גבה עבורם סנ' נֵסימָצֶ'ה אליהו אריה,[1] והיה שולח אותם לבֶּרקוֹביצָה, העיקר
573 ביוגרפיה של סנ' יוסף מיכאל אריה 1863
שתהיה להם פרנסה טובה יותר. והם כולם השׂתכרו משהו, וכך התפרנסו והמשיכו בחייהם. יותר מכולם השׂתכרה בּוּ' רוּזוּ והיא הייתה זו שהסדירה את כל צורכי הבית.
בשנת 5624 [1864] נולד לסנ' יוסף בן, והם שמחו בו מאוד. כולם בבֶּרקוֹביצָה באו לבקר את היולדת, ובידיהם מתנות רבות על פי המנהג, מכיוון שבּוּ' רוּזוּ הייתה מיילדת והוא [יוסף] היה מלמד. גם הסנ' פַּרדוֹ הביא כל העת [מתנות], כיוון שהיה אחד מהנוֹטַבּלֶס של בֶּרקוֹביצָה. וקראו לו [לרך הנולד] מיכאל.
סנ' יוסף המשיך במִשרת המלַמדוּת, אך למרבה הצער החל שוב לאבד ממשקלו. תמיד היה מתאונן בפני אימו שאינו יכול עוד לעשות את עבודתו ושיֶחֱלֶה בשחפת. ואימו שראתה אותו בכך, מצד אחד הייתה בוכה אבל מצד שני הרגיעה אותו שיסיר מעליו סוג כזה של דאגה. וכך היה שמִדֵי יום היה הולך לעבודה, אך את שכרו השבועי פסקו לשלם לו באופן סדיר. גם ההכנסות הנוספות שהיו לו מקודם, בשנה הזו פסקו. כתוצאה מכך היה במצוקה גדולה מאוד, ומצב רוחו נעשה קודר.
ושוב נותר כל הנטל על כתפיה של בּוּ' רוּזוּ. היא הייתה זו שדאגה לבית, ולילות וימים הייתה מהלכת בין
574 ביוגרפיה של סנ' יוסף מיכאל אריה 1864
הבתים, ועשתה מיני איצ'וֹרייָס לילדים ולנשים, וכאשר היו הנשים יולדות הייתה מיילדת אותן ומשגיחה עליהן.
בשנת 5625 [1865] סנ' יוסף המשיך בעבודתו כמלמד, תמיד בקושי. מיום ליום הלך ונחלש, כל הזמן היה חולה. הוא חש שהאסון מתקרב, כי כבר תקפה אותו השחפת. למרות כל זאת עשה מאמץ גדול ללכת לתלמוד תורה, כי אימו הייתה אומרת לו שאם ישהה בבית זה יעציב אותו עוד יותר, ודי מהר יישכב במיטה; בשל כך הייתה שולחת אותו. הוא היה מיואש, לא אמר דבר, ופעמים רבות נרדם במֶלְדָר[2]. תיאבון לאכול לא היה לו כלל, וכך נמשך הדבר זמן קצר עד שלא יכול היה עוד ללכת. הוא נפל למשכב, וכמה ימים הלך ודעך, עד שלבסוף, בעודו שוכב כך, נפטר. בּוּ' רוּזוּ לא יכלה להינחם והייתה כל הזמן מעולפת, כי לא היה זה רק הכאב על מותו אלא על כך שהוא השאיר ילדים חסרי כול. ורק הסנ' פַּרדוֹ ניחם אותה.
היא מכרה את כל שהיה בבית, וכלתה הייתה מניקה, כך שהם סבלו מקשיי פרנסה. היא רצתה ללכת לסמוקוב, אבל לא יכלה לעזוב את כלתה
575 ביוגרפיה של סנ' יוסף מיכאל אריה 1865
שהייתה מיניקה את בְּנהּ מיכאל. עוד קודם לכן היא ילדה ילד נוסף, אך הוא נפטר צעיר גם כן משחפת. בּוּ' רוּזוּ חזרה שוב לעיסוקה, ובמעט שהשתכרה הם התקיימו תמיד בצמצום גדול, ומובן מאליו שסבלו מעוני רב. החיים שחי הסנ' יוסף היו תמיד בעוני. בכל שנות חייו – 32 שנים, לא ראה מאומה ממנעמי העולם הזה אלא הפוך מכך.
576 חיים חסרי ישע
הנה כי בחייו הקצרים, לא עלה בידו של הסנ' יוסף להצליח במאומה בכל מה שעסק בו. הוא לא היה כמו אביו – אבוד בחיי העולם הזה. הוא היה שקט מאוד ועמלן מאוד, וכל קרובי משפחתו עזרו לו ככל האפשר. אולם באופיו לא סבל את כל המלאכות שבהן עסק. וכאשר אדם לא יכול לעבוד, הוא לא צריך להילחץ כי זה יגרום לו לשחפת ולמוות. כמו כן, הוא חונך בידי אימו שהיא אישה, ואיזה חינוך יכולה אישה לתת לו במיוחד באותם הזמנים. זה כל מה שיכלה להשיג עבורו. רק מיכאל הקטן נותר מסנ' יוסף.
577
כאן מסתיים הפרק של סנ' יוסף מיכאל אריה, שחי 32 שנים. ובשנה זו, שנת 5625 [1865], נפטר בבֶּרקוֹביצָה, ובכך הסתיים הפרק שלו.