1953
מכאן ואילך מתחיל הפרק על צֵ'לֵבּי
אברהם מ' אריה – החל משנת 5630 [1870],
כאשר נפרד מאחיו צֵ'לֵבּי יהודה, ובהמשך גם
קורות בניו עד שנת 5661 [1901].
1954 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1870
בשנת 5630 [1870], בראש חודש אדר של אותה השנה, נפרד הסנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם משותפיו.[1] גם אני הייתי באותה החברה, וכתבתי כבר קודם איך התרחשה הפרידה. עוד קודם לכן הוא רכש את החנות של חכם שלמה לוי מול המזרקה הגדולה שבשוק העליון, בפינת תחילת השוק. הוא עשה שינוי וחילק אותה לשתי יחידות: האחת שימשה למשרד, שבו ישבנו אנו הבנים, ובאחרת קבע לו את משרדו – בו היה יושב ומקבל אורחים, וגם את מי שרצו לשאול אותו על אי־אילו עניינים עסקיים. אחרי שריהט וסייד את החנות, ערך בין שלושתנו חוזה, ובו ציין עבור כל אחד את הונו ואת החלקים שיהיו לנו בעסק שבו עמדנו לעבוד. ולאחר שחתמנו על עותקיו, נטלנו כל אחד עותק ולאחר מכן התחלנו בעבודה.
בתחילה קנינו סַהְטִיָינים שעובדו בסמוקוב, קנייה שהסתכמה בקרוב ל־100,000 פרנקים. הוא כבר הכיר היטב את העיסוק הזה, כך שתוך ימים ספורים כבר קיבלנו אותה [את הסחורה]. ארזנו אותה ושלחנו אותה לווינה אל הסנ' מַתִּתְיָהוּ רוסו, כדי שימכור אותה עבור חשבוננו. כיצד אלו [הסחורות] נשלחו וכיצד נעשו המכירות, כתבתי קודם. הסחורה הייתה משובחת וממוינת היטב, כך שתוך ימים מעטים היא נמכרה, והיו לנו רווחים טובים. הוא שמח עד מאוד שהצליח כבר בעִסקה הראשונה שעשה.
המָאדָן שעבר לבעלותֵנו במסגרת ההיפרדות היה


המזרקה הגדולה בכניסה לשוק העליון של פזרג'יק בתחילת המאה ה-20 וכפי שהיא נראית היום.
בשנת 1870 קנה צ'לבי אברהם, אבי המחבר, חנות בכניסה לשוק ובנה שם חנות בת שתי קומות.
1955 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1870
מָאדָן אוֹרטָה [האמצעי] בכפר קוֹסטֵנֵץ, על ארבע הווידני שלו: האחת בדרָגוֹשין [Dragochin] שעליה כבר כתבתי, שם הייתה לנו וילה יפה מאוד מנגד לנהר איסְקַר. אליה הלכנו תמיד לנופש, וגם ישנו בה כי היא הייתה קרובה מאוד לעיר. מן הווידנייה הזו הפיקו גם את הברזל הטוב ביותר. ריהטנו אותה [את הווילה] מחדש, והוספנו את כלי המטבח. הווידנייה השנייה הייתה בשדה רוּדֵש [Rudech], ונקראה הווידנייה של לטיפה [Latifa vignesi]. גם בה הייתה וילה קטנה, שהכילה רק שלושה חדרים, הברזל שהפיקו ממנה היה גם כן טוב, ואף היא הייתה מרוהטת. הלכנו אליה על גבי הגשר שהנחנו על הנהר איסקר, שנועד כדי לעבור אל הווידנייה הזו כאשר היינו בדרגושין. שתי הווידני הנותרות היו בכפר מָחָלֶה יוֹבַאן [כיום הכפר מָריצָה], והיו טובות יותר מן האחרות – הן מבחינת הברזל שהופק בהן והן מבחינת הווילה שהייתה שם, שהייתה יפה מאוד; היא נבנתה בשתי קומות, והכילה חמישה חדרים גדולים ולצידם סלונים נפרדים. היא נבנתה על גדת הנהר מָריצָה, והיו לה שדות גדולים, כולם נטועים עצים, ובהם גינות ובוסתנים. גם אליה נהגנו לבוא [לנפוש]. בכל אלה [הווידני] היה ממונה טורקי, שהיה אחראי הן לעבודה והן לרכישת כל החומרים. הם [הממונים] הביאו בכל שבוע את חשבונות הפעולות שביצעו, ואת הכול רשם המוּלָא שהיה בסמוקוב; והכלל היה שהוא מוסר לנו את החשבונות על הכול. גם במָאדָן שהיה בעומק ההרים, במרחק של כשלושה קילומטרים מהכפר קוֹסטֵנֵץ, הייתה וילה בנויה היטב
1956 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1870
בשתי קומות, שהכילה ארבעה חדרים גדולים וסלון. גם אליה נהגנו לבוא במשך הקיץ, ושהינו בה שבועיים־שלושה. מזג האוויר בה היה נעים מאוד, כיוון שהיא שכנה בעומק ההרים, ועצי האורן למיניהם נתנו ריחם. גם היא שכנה על גדת הנהר מָריצָה. במָאדָן היו שני טורקים: האחד היה הממונה, והאחר טָאינג'י [taindji: ספק מזון־טבח] שהכין את האוכל עבורם ועבור האורחים, שבאו וניזונו בכל ימי שהותם בלא כל תשלום. במָאדָן היו שלושים עיזים חולבות, מהן חלבו את החלב עבור הממונים, עבור
הפועלים – 12 אנשים, שישה מהם עבדו ביום וששת הנותרים בלילה, וגם עבור האורחים. כמות הברזל שייצרו הייתה אלפיים קַנטָרים – בכל קַנטָר שישים אוקות; השווי הכולל היה 70,000–75,000 פרנקים. הרווחים היו תלויים בעונות השנה. לפעמים הם הרוויחו 20% ולפעמים 10%. כל הברזל שהפיקו נשלח לפָּזָרג'יק, כי השוק למוצר זה היה רק שם, ואליו באו לקנותו כמעט מכל תרָקיָה. העסקנו עוד טורקי כדי לבצע את המכירות. שמו היה מוּלָא יוֹנוּז. הוא היה יוצא מסמוקוב ביום ראשון של כל שבוע על גבי סוס שהיה שייך לנו, ומגיע בלילה למָאדָן בקוֹסטֵנֵץ, שם היה ישן. הוא הביא את ההנחיות בדבר מטילי הברזל שיש לייצר באותו שבוע ואת הכמות שאותה צריך היה לשלוח לפָּזָרג'יק. בו בזמן היה מבצע כמה בדיקות. בבוקר יום שני היה יוצא מהמָאדָן,
1957 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1870
ובא לפָּזָרג'יק כדי לפגוש את הקליינטים שהגיעו תמיד מתְרָקִיָה כולה. המשא ומתן לקביעת המחיר נערך בלי הרבה מיקוח, וביום שלישי כבר היו שוקלים לכל אחד במאזניים את הכמות שרצה. זה נמשך כל היום, ובבוקר יום רביעי עד הצוהריים בדקו את החשבונות וערכו את הגביות. באותו יום יצא בדרכו לסמוקוב, בא שוב למָאדָן, ישן שם בלילה והזמין את כמות הקַנטָרים שהוא צריך לשלוח בשבוע הבא. ביום חמישי שב לסמוקוב ומסר את החשבון של המכירות שעשה וכן מסר את הכסף שאסף. הוא נשאר עד יום ראשון, ושוב יצא לדרכו כאמור. כך היה בכל שבוע בקיץ ובחורף. המשכורות ששולמו להם היו: לסָטיג'י 500 פרנקים לשנה, לממונה על המָאדָן ועל הווידני 400 פרנקים לשנה ולטָאינג'י [ספק־טבח] 200 פרנקים. מלבד זאת קיבלו כולם הקצָבָה של מנות מזון, הן חיטה והן בשר ומוצרים אחרים. לכל בעל מָאדָן ברזל היה גם יֵיזיג'י (מהלך בכפרים) [קניין נודד], שהתהלך מכפר לכפר כדי לספק לווידני ולמָאדָנֶס את חומרי הגלם הנדרשים: הפחמים, העופרות ודברים אחרים. לכל תעשיין [בעל מָאדָן] היו גם אָמֵלֶס משלו, שהיו חייבים לו סכומים שונים – זה 100 וזה 500 פרנקים, ואסור היה להם להביא את חומרי הגלם שהיו בידיהם למפעל אחר, אלא רק לאחר ששילמו לו את החוב שהיו חייבים לו. היה זה מעין חוק בין בעלי המָאדָנֶס, שאיש מהם לא היה רשאי להעסיק פועל שלא
1958 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1870
היה עובד [אָמֵלֶה] שלו. מִדֵי שנה נקבעו המחירים[2] לפחם העץ, לעופרות ולחומרי הגלם האחרים. כך גם [נקבע] התשלום לעובדי הווידני, לנפחים ולכל שאר העובדים. כדי לקבוע את מחירי חומרי הגלם ואת שכר העבודה, היו נאספים בכל שנה בעלי המָאדָנֶס. הם היו מזמנים מכל כפר שני אנשים, והמחירים והשכר שנקבעו היו תלויים בתנאי אותה שנה – אם להעלותם או להפחיתם. כך ראו בעלי המָאדָנֶס כראוי, ולא היו עוד שינויים, כך שזה היה המחיר לשנה כולה. כולם רשמו זאת, ותחרות לא הייתה. כל תעשיין [בעל מָאדָן] היה צריך להחזיק תמיד ארבעה סוסים לפחות עבור הממונים, ועבור הסָטיג'י והיֵיזיג'י [קניין נודד]; מלבד זאת החזיק עוד שני סוסים לפחות עבור הפַּייְטוֹן שלו, שבו נסע הבעלים לביקור במפעלים, ולפעמים היה נוסע בו לפָּזָרג'יק ולמקומות אחרים. בנוסף היה להם צורך בעגלת שוורים לצורכי הווידני, שאיתה גם הובילו את בולי העץ להסקה לבית. מעל כל אלה היה להם מנהל ראשי, שניהל את העסק כולו. הוא זה שניהל את כל החשבונות, ודיווח לבעלים שהכול מתנהל על פי הוראותיו. ההון שנדרש להפעלת המָאדָן היה 80,000–100,000 פרנקים, מכיוון שהיו צריכים תמיד שהמחסנים יהיו מלאים. הסכומים שהיו חייבים להם העובדים [כלומר: האמלס – עובדי הייצור ספקי חומרי הגלם] היו לפחות 15,000–20,000 פרנקים, וזאת מלבד הסכומים שהיו חייבים להם ממכירות מטילי הברזל בפָּזָרג'יק ובמקומות אחרים.
בשנה זו המשכנו להפעיל את צ'יפטה מָאדָן [המָאדָן הכפול], שהחזקנו בשותפות עם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג' אריה.
1959 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1870
חֶלקֵנו בשותפות היה שליש, וכבר כתבתי קודם אודות דרך הרכישה של מָאדָן זה. מתוך מטילי הברזל שהופקו לקחנו את חלקנו ומכרנו אותו בעצמנו.
בזמן שנמכרו הזיכיונות לגביית העָשָרים, זכינו [בזיכיון] לכמה כפרים וגבינו מהם בעצמנו את המעשרות. את התבואות שמנו במחסנים שהיו לנו בבית. היות שאת עסקי גביית העָשָרים ואת עסקי המָאדָנֶס לא החשבנו לעסק רציני, התחלנו להתכתב עם בתי הבנק בקונס' שהיו שייכים לסנ' קָמוֹנדוֹ וסנ' שמואל ח' ב' ניסים ושות'. זאת כדי לקנות חָוָולֵס, לבצע עוד כמה עסקאות בנקאיות אחרות ולקנות ולמכור פוֹנדוֹס טורקיים. מאוחר יותר עסקנו גם באלה בסכומים כבדים מאוד.
בשנת 5631 [1871] נולד לצֵ'לֵבּי אברהם בן, וקראו לו יהודה (לאון). לאון נולד עשר שנים אחרי שאימא שלנו ילדה את נוריאל. אימא הייתה מודאגת מאוד מההיריון הזה, שכן פחדה שלא תוכל ללדת, ושהיא כבר יצאה מן ההרגל לגדל תינוקות ולא תוכל לטפל בו. אולם כאשר ילדה – ילדה אותו בקלות רבה. היא לא רצתה שאף אחד יבקר אותה, ושהתה לבדה עם המינקת. היא לא רצתה מאומה מכל מה שהיה נהוג – שהיו מבקרים קרובי המשפחה והיו שולחים את הפּלָטוֹס. ובכל זאת ביום ברית המילה באו הקרובים והחברים לאכול. הוא ינק וטופל הן בידי אימו והן בידי
1960 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1871
המיניקות. הוא היה ילד יפה מאוד מכל הבחינות, רק שהיה חלש מאוד. הגם שטיפלו בו כראוי, ככל שגדל הלך ונעשה חלש יותר, וזאת מפני שינק ממיניקות אחרות. הרופאים שטיפלו בו אמרו שכאשר יגדל יחזור לאיתנו, אך לא כך קרה. תמיד היה חלש.
בתקופה שבה נמכרו העָשָרים היו מתחרים רבים, וכך נעשו המחירים [של הזיכיונות] לכפרים של סמוקוב מאוד יקרים. אנחנו הלכנו לדוּפְּניצָה, שם קנינו [זיכיון עבור] קבוצה גדולה למדי של כפרים, שהפיקו את מיטב התבואות, טבק, פירות וגידולים אחרים, ומכולם נגבה המעשר. מלבד העובדים שהיו לנו שם, לעיתים היינו באים בעצמנו לגבות את המעשר. היו לנו רווחים נאים, כיוון שמכרנו את כל התבואות, חלק לסוחרים וחלק לכפריים, והכול במזומן. כך היה גם עם שאר התוצרת.
בשנה הזו נסעתי אני, צֵ'לֵבּי, לצ'ירפָּאן כדי לשלם מקדמות לבורסקאים הרבים שהיו בעיר הזאת; זאת כדי שיְעַבְּדו יותר סחורה, ובתנאי שייתנו לנו אותה בהנחה מסוימת מהמחיר שייגזר בידי האֶסְנָף [גילדת האומנים]. לצורך כך ישבתי אני בצ'ירפָּאן כל החורף, עד שהם עיבדו את העורות. בזמן הזה נסעתי גם לסְטָרָה זָגוֹרָה, לקיזָנליק Kazanlak]], לחַסקוֹבוֹ ול־סטָנימָקָה[3] [Asenovgrad]; במקומות האלה עובדו הסַהְטִיָינים והמֵשינים, ושילמתי להם למפרֵע כדי לקבל מהם
1961 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1871
את הסַהְטִיָינים ואת המֵשינים שהם עמדו לעבד. כשהגיע האביב והם סיימו את העבודה, ערכנו איתם את העסקה והתחלנו לקבל את הסחורה. התלווה אלי גם סנ' אברהם ב' בנימין (אֶ־דּיבָּה)[4] מפָּזָרג'יק. הוא זה שהתלווה אליי, ואותו שלחתי אל כל הבורסקאים כדי שיהיה תמיד הולך ובא ביניהם. שילמתי לו אחוז קטן מהעסקאות שעשה, ואף כלכלתי אותו ושילמתי לו את כל הוצאותיו כדי שיתלווה אליי. היה לי גם בחור טורקי אחד כזקיף־שומר, שהיה תמיד חמוש וישן איתי באותו חדר. הוא תמיד הלך יחד איתי, היה לו סוס משלו, ושילמתי לו שכר חודשי מסוים. כאשר היה לי צורך בכסף, משכתי שטרי חוב לווינה ולקונס', והם נסחרו בפיליבֶּה. שלחתי את אותו אחמֶד [השומר] אל הסנ' אַברָמָצֶ'ה כָּלֵב [בפיליבֶּה], והוא מכר אותם [את השטרות] ושלח לי את הכסף עם אותו אחמד, שהיה איש סוד נאמן, אותו החזקנו איתנו בסמוקוב למשך שנים רבות. את כל הסחורות האלה שלחנו דרך לוֹם פָּלָנקָה [שעל הדנובה] בחבילות של 55–60 אוקות, עטופות בצ'וּלֵס [בדים גסים/שקים], הכול על גבי סוסים. זה היה מסתיים תוך פרק זמן של חודש. באותה שנה כמות הסַהְטִיָינים והמֵשינים שקניתי הייתה בסכום של 250,000 גרושים, ואת כולה שלחנו אל סנ' מתתיהו רוסו בווינה, שמכר אותם במחירים טובים. היו לנו מכך רווחים רבים, והיינו שמחים מאוד. באשר לעסקי החָוָולֵס, את רובם היינו קונים דרך הסנ' שמואל ח' ב' ניסים ושות',
1962 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1871
אשר גבה מאיתנו עמלה קטנה יותר. החָוָולֵס היו לפדיון בקָאשָה של סופיה, שם היו יקרים יותר, כיוון ששילמו מהר יותר, וכן גם בפיליבֶּה, בוידין ובניש. לרוב שלחנו את סנ' שמואל הבדלה לאזור ווידין, ולניש נסע סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה. ולאזורי סופיה ופיליבֶּה – אותן הערים ששהינו בהן כל הזמן – נסעתי בעיקר אני. בנפרד היו לנו גם חָוָולֵס [נקובים] במֵגִ'ידִיֵיס שהיו עבור בתי המכס; הם נפדו הרבה לפני כל האחרים, והרווחים מהם היו 1%. באשר לאחרים הרווחים היו בין 3% ל־4%, וכיוון שהיו בסכומים גבוהים, נשאו רווחים נאים. החָוָולֶה הקטן ביותר היה של 500,000 פרנקים.
תמיד היו כמה תיקונים בחשבונות ההיפרדות, ולכן כל יום צריך היה סנ' אבי להיות אצל הבנים של צֵ'לֵבּי יהודה כדי לסדרם. תמיד הייתה מתעוררת ביניהם בעניין כלשהו איזו מחלוקת, שהביאה לפעמים לכדי סכסוכים, כיוון שלא עלה בידיהם להידבר עליה כל כך מהר. אולם הוא לא נתן תשומת לב מרובה לדברים הקטנים, אלא הניח להם לחלוף כדי שלא יתעוררו ביניהם סכסוכים. מעל הכול לא היה לו זמן להתעסק בזאת, והוא לא נתן דעתו לדיבורים ולדברים שעברו ביניהם. היו לו עיסוקים גדולים יותר, וקוצר זמנו לא אִפשֵר לו לטפל בזאת [בדברים הקטנים].
היה לו במשרד חדר נפרד משלו, שאליו באו מִדֵי ערב הבֵּייס הטורקים והנוֹטַבלֶס של סמוקוב לבקר ולבלות את הזמן. שיחותיהם היו לרוב
1963 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1871
בדברי תורה, הן במקרא והן בתלמוד, כי ידוע שסנ' אבי היה תלמיד חכם. גם הטורקים היו מלומדים, והוא היה מבאר להם את השאלות שהיו שואלים אותו. כך היה עושה גם כשהיה מבקר אצלם, רק בימי שישי, כאשר היו הם שוהים בסֵלָמְליקס [שבאחוזותיהם] ומצפים למבקרים.
הוא היה חבר ב־medjlich idare [המועצה המנהלת] אשר בחדרו של הקָאימָקָאם, שבה קראו את הצווים הסודיים שהגיעו מממשלת הארץ. הם היו מנסחים דוחות לפי האופן שבו יש לנהל את הציבור, ובייחוד בענייני המיסים שהיו משתנים תדיר והחוקים החדשים שהיו יוצאים מִדֵי יום; והם היו מדווחים על הלך הרוח בציבור ובמסחר ביחס אליהם. הם התכנסו ארבע פעמים בשבוע למשך שעתיים, ואת הכול רשמו בפרוטוקול שנחתם בידי כולם. זה נעשה ללא כל תשלום, כי היה זה כבוד להיות שותף בזאת.
הייתה לו השפעה גדולה הן בקרב הטורקים והן בקרב הנוצרים והיהודים. תמיד היו באים להתייעץ איתו על מחלוקות שהתגלעו ביניהם. הוא היה משלים בין כולם, והם היו שבעי רצון.
בשנת 5632 [1872], בנייתה של הקומה השנייה של הבית, שנבנתה בשנת 5628 [1868], לא נסתיימה אז, כי הייתה גדולה מאוד. כפי שכתבתי על כך עוד קודם, בשנה הזו הוא הביא שוב מומחים על מנת
1964 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1872
לסיים את הבנייה, כי היה חסר בה רק דבר קטן. באותו הזמן הוא צבע את הבית באמצעות צַבָּעים שהביא מפיליבֶּה. הוא סיכם איתם על צביעת הקומה העליונה בלבד, עבור העבודה בלבד, במחיר של 10,000 גרושים, כי הצבעים היו שלנו. הכול נצבע בצבע שמן, ויצא להם יפה מאוד, עד כדי כך שעד היום – כשעברו כבר 42 שנים ונכתבת ביוגרפיה זו – אלו הם אותם הצבעים כפי שהיו מאז שצבעו אותם לראשונה, בלי שום בלאי או קלקול. אחרי שכבר הסתיימו עבודות הצביעה ונערכו גם שאר התיקונים הקטנים, הוא שלח את סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה לווינה. ממילא הוא ואשתו, מ' בּוּכוּרוּצ'ה, נסעו באותה השנה ללוֹם לבקר את אביה, והוא [צֵ'לֵבּי אברהם] ביקש שיקנה את הרהיטים הנחוצים לקומה זו. הם יצאו ללוֹם. מָדָם בּוּכוּרוּצ'ה נשארה שם, וסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה יצא לווינה. הוא קנה רהיטים וחפצי בית לכל החדרים בקומה הזו, עשרה במספר, כגון מראות, שעונים, שולחנות למיניהם, כיסאות, ספות, כורסאות, שטיחים, מפות שולחן, וילונות, בדים לריפוד ועוד כל מה שצריך. מלבד זאת קנה הרבה סרוויסים מחרסינה וזכוכית, כלי כסף וכן חבילות של סחורות כגון אריגים וסחורות אחרות שקנה כהשקעה עסקית כדי למוכרן בסמוקוב. אחרי שסיים את קניותיו הגיע ללוֹם, ובאו יחדיו הוא ואשתו לסמוקוב. כאשר הגיעה הסחורה הביתה סידרנו אותה, וסנ' אבינו היה שמח מאוד שהכול יצא יפה. הוא ישב בסלון בשבתות ובמועדים וקיבל בו את האורחים, כי היו יכולים לשבת בו 180 עד 200 אנשים.
1965 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1872
בשנה הזו נולד לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בן, וקראו לו יוסף־חיים.[5] הייתה שמחה גדולה וקיימו את כל המנהגים, לרבות המיטה המקושטת בבְּרוֹזלָדוֹס. וגם באו לבקרה ושלחו כולם ליולדת את הפּלָטוֹס והמתנות. וביום ברכת המילה[6] הזמינו את העיר כולה, ובנוכחות כל המשפחה ערכו אותה כחתונה. ואימו היניקה אותו וטיפלה בו. בקטנותו היה זעיר, אך כאשר גדל נעשה גדול ממדים, והיה בריא ושלם.
רעייתי מ' בִּיוּ, שעוד קודם לכן סבלה מעט ממחלת הטחורים, באותה שנה התחדשה אצלה מחלתה. וכך היה שנסענו לסופיה למרחצאות גוֹרנָה בָּניָה,[7] שם שהינו כשלושה שבועות. היא רחצה במרחצאות האלה שהביאו לה מעט הקלה, אבל לא לגמרי. אני צֵ'לֵבּי, כיוון שבאותו הזמן היה היריד של פּירוֹט, הובלתי כמות של ברזל למכירה ביריד, כי לעיתים ביקשוהו. כמו כן היה לנו שם חאן שסביבו היו חנויות, ונסעתי גם כדי לגבות מהשוכרים את דמי השכירות בסך 1,500 עד 2,000 פרנקים שקיבלנו לשנה. חאן זה נותר מהחלוקה, כשנפרדנו מצֵ'לֵבּי יהודה. מחצית מהברזל עלה בידי למכור. מן המחצית השנייה החלפתי חלק אחד תמורת פַּייְטוֹן קטנה נוסח סרביה, שנועדה להימשך בידי סוס אחד, והייתה יפה מאוד וקלילה. איתה יצאתי מפּירוֹט, ואחרי שהגענו לסופיה נסענו עם פייטון זו לסמוקוב. את שאר הברזל מכרתי בהקפה, אך לאחר מכן גביית החוב הייתה כרוכה במאמץ כי לא שילמו כסדרו.
1966 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1872
באותה תקופה עמדה למכירה [8]la Plana – מוּשִיָה קטנה בשדות הכפר צ'וּפֵּטלוֹבוֹ [Tchupetlovo][9] בשולי הבלקן של ויטוֹשָה, שכללה כ־26 בתים של נוצרים שעבדו בפּלָנָה זו.[10] שטחה של [אחוזת] פָּלָנָה זו היה כ־14,000 דֵקַארים, מתוכם 2,000 דֵקַארים היו אדמת חורש, 4,000 דֵקַארים היו שדות מזרע ואחו, וכל היתר היה שדה מרעה לצאן. הכול היה בשטח מישורי על הר גבוה, במרחק של כעשרים קילומטרים מסמוקוב. ההכנסות היו קצובות, כך שתושבי המקום שילמו להם מִדֵי שנה 700 פרנקים עבור המזרע, כ־1,000 פרנקים עבור המרעה ועבור החורש 500 פרנקים – בסך הכול 2,200 פרנקים. העלות הייתה בסכום של 25,000 פרנקים, כך שהייתה זו רכישה זולה מאוד. סנ' אבי היה מרוצה עד מאוד, כי היה זה מקום מענג ופורה מאוד. אחר כך העברנוהו לבעלותנו עם המסמכים הדרושים בסופיה, כי הנכס היה בנפת סופיה. הכפריים רצו אותנו כבעלים בהתאם לכתב סירוב [לזכות ראשונים] שנתנו, ולפיו הם אינם רוצים לקנותו ומסכימים שאנחנו נקנה אותו. החוק היה שלכפריים יש זכות ראשונה, ואם הם רוצים לקנות אותו אז אף אחד אחר לא יקנהו. שמחנו מכך והורדנו להם את ההיטל [דמי החכירה] ל־600 פרנקים לשנה, וכך זה נמשך זמן מה. למרבה הצער, בסמוך לכך היו כמה מתנגדים, הן מבין האויבים והן אי אלו מקרובי המשפחה. הם התערבו וחברו אליהם, והתחילו להלהיט את המוכרים עצמם בכך שהם
1967 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1872
ילַמדו אותם את הטענות שיאפשרו להם לחזור בהם מן המכירה. בנוסף הבטיחו להם שישלמו להם מחיר הרבה יותר גבוה. אולם אלה האחרונים [המוכרים] שהיו 32 בעלי מניות [שותפים], בשום אופן לא רצו לחזור בהם; הם היו כמה טורקים מסופיה. והיריבים, היות שלא הצליחו מן הצד של המוכרים, הלהיטו את התושבים הנוצרים שהתגוררו בפּלָנָה זו, בהבטיחם להם שהמקום עשוי להיות שייך להם. ובאשר לכסף – הם [היריבים] כבר ייתנו להם אותו. ואלה האחרונים [התושבים] השתכנעו, פתחו בהליכים והתחילו במשפטים. במהלך הזמן הזה שבו היינו במשפט, באו אלינו היריבים הללו. הם אמרו לנו שאם נעשה איתם שותפות על המקום הזה, הם ישלמו לנו סכום מעט יותר גדול מהשווי שקנינו אותו; אחרת, הם לא יַרפּוּ כדי שאנו לא נהיה בעליו. סנ' אבי לא רצה בזאת והמשיך בהליכים המשפטיים. בהתחלה נשפטנו בערכאה הראשונה שהייתה בסופיה וזכינו במשפט. אז הם ערערו בפני הווילָאיֶיט של רוּסצ'וּק, ועוד פעם זכינו במשפט. הם הגישו ערעור לקונס', שגם בו זכינו. מאחר שלא היו יותר ערכאות שבהן ניתן היה לשפוט בתיק, והפְּסָק היה חלוט, קיבלנו את גזר הדין ורצינו לסלק את כל התושבים שהיו במקום הזה. אני, שהובלתי תמיד את העניין הזה, ביקשתי ממַאהזָר פאשה מסופיה שייתן לי שני עמיתים (אסיסטנטים)
1968 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1872
מן המועצה המנהלת וקצין ['באשי' – דרגה לא ברורה] עם עשרה זַ'נְדַארמים כדי לסלקם מן הכפר. בקשתי אכן התקבלה בידי המוּטָסָאריף מָאהָזר פאשה. וכך היה שבאחד מימי שני יצאנו כולנו יחדיו על גבי סוסים, כשכל ההוצאות עלינו. הכוונה הייתה לסלקם ולהרוס או לשרוף את כל הבתים, ויש לומר שנודע להם הדבר. והנה כאשר נכנסנו אל פְּלָנָה, ראינו שנאספו כל הגברים הנוצרים, תושבי המקום הזה, על גבעונת (תל) גבוה ממול. כאשר ראו אותנו נכנסים, הם החלו לברוח בצעקות לולו! לולו! הז'נדרמים שרצו אחריהם לא יכלו להשיגם, מכיוון שהם ירדו במדרון בין שני הרים היכן שהסוסים לא יכלו לרדת. מאידך מצאנו את הנשים והילדים בוכים ביבבות, וגם הן התחילו לברוח. עיכבו אותן, אבל הן לא ענו לכל מי שדיבר אליהן אלא רק בכו. באותו לילה ישנו בבית אחד וחשבנו שהנה הם [הגברים] ישובו, אך הם לא באו. החברים [במג'לס], האחד טורקי בשֵם חָאג'י בֶּקיר והשני נוצרי חָאג'י מָנוֹ, לא אפשרו להרוס או לשרוף, וכך קרה שחזרנו בלא כלום (אם זה היה קורה בימינו, בטח הם היו הורגים את כולנו). מאחר שבשום פנים לא רצו להיכנס לשום הסדר, זימַנו אותם כדי לשאול אותם מה הייתה כוונתם, כדי שנוכל להסתדר בינינו בידידות. תשובתם הייתה שהם הלכו לקונס' ופנו לבָּאבּי־עלי,[11] מקום מושבו של הווזיר הגדול [ראש הממשלה באימפריה], והוא ראה שהמשפט הזה היה מול הסנ' אבי.
1969 [12] ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1872
בזמן הזה היה הווזיר הגדול מידהָט פאשה,[13] ואודותיו כבר כתבתי שכאשר בא לסמוקוב היה יורד אל הווידנִיָה שלנו, וערכנו לו תמיד דָאוֶוטים בביתנו. והוא עיכב את העניין כדי לבחון אותו. צֵ'לֵבּי דָּוִידְצ'וֹן קַרמוֹנָה, שהיה אחד מחברי המג'לס האַעיאן[14] (סנטור), קרא לו באחד הימים ונתן לו מכתב בכתב ידו עבור הסנ' אבי, ובו הודיע לו: "בעניין המשפט שיש לך עם תושבי פּלָנָה כבר כתבתי לעבדורחמן פאשה, הוָואלי של רוּסצ'וּק, שילך לסופיה ויסדר את העניין עבורך, וגם חָתַם מידהָט בחותמו". ולצֵ'לֵבּי דָּוִידְצ'וֹן אמר: "כתוב לאַברָמָצֶ'ה אפנדי: שלום רב, אי אפשר להרוס כפר, ולכן שעבדולרחמן פאשה יֵלך מייד לסופיה יחד עם מאהזר פאשה ושיבואו לידי הסכם". גם צ'לבי דָּוִיצ'וֹן כתב באותו המועד שעבדולרחמן פאשה כבר בא לסופיה, וכבר טִלגרֵף לו [לאבי] באמצעות הקַאִימָקָאם שילך הסנ' אבי לסופיה. והוא [אבי], בקוראו את האיגרות, נעצב מאוד מאוד ממה שכתב אליו מידהָט פאשה, מזה שלא רצה לסייע בידו. וכך היה שהוא לא רצה ללכת לסופיה, ושלח אותי שאומר לו:"ברכת שלום לך מהסנ' אבי. הוא לא יכול היה לבוא, ואני כאן מטעמו אענה עבורו", וכך עשיתי. למראית עין הם מינו ועדה והלכו לפי מה שהם קבעו, וקצבו זאת ל־1,800 לירות, שהן סכום של כ־41,000 פרנקים. ואני, שלא יכולתי לומר להם מאומה, הסכמתי. הם ספרו לידינו אלף לירות מידי דֵדוֹ סטָאיקוֹ מפָּנָגיוּרישטָה ו־800 לירות מידי כְריסטוֹ סרֵבֵּניקוֹב מסמוקוב. בכך הגיעה לידי סיום הפרשה הזו, אחרי שהיו לנו ארבע שנים של התדיינות משפטית והוצאות מרובות.
1970 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1872
אחרי סיומה [של הפרשה] השיב סנ' אבי למידהָט פאשה שהוא פעל כפי פקודתו. ולעבדולרחמן פאשה, שבא גם הוא מאוחר יותר לסופיה עם מאהזר פאשה, ערכנו להם דָאוֶוט, כפי שכבר יודעים אנו כיצד נערכו הדָאוֶוטים הללו.
בשנת 5633 [1873], כפי שנאמר קודם אודות הבן לאון שילדה לבסוף אימנו, שהיה חלש מאוד, ומאחר שלא הצליחו למצוא תרופה שתבריא אותו, בסופו של דבר מת. בשל כך הייתה הסנ' אימנו נעצבת מאוד מאוד, עד כדי כך שהחלה לסבול מעצבים. מעל הכול היו לה מחשבות ודמיונות חשדניים שדכדכו אותה מאוד מאוד. כתוצאה מכך היא נחלשה מיום ליום, עד כדי כך שהסתגרה לבדה בחדר. שם נותרה לבד ולא קיבלה אף אחד, גם לא רצתה לדבר עם איש. וכל כך דיברו על ליבה, עד שמאוחר יותר התאוששה, אך השמחה ומצב הרוח שהיו לה קודם לא שבו עוד.
רעייתי מ' בִּיוּ, כמו שכבר כתבתי, סבלה ממָיָאסיל / אימוּרָאיד [טחורים בשמם התורכי והאירופי]. באותה שנה היה לה גם קוֹנסטיפָּסיוֹן / קָבּיזליק [עצירות בשמה האירופי והתורכי], וכתוצאה מכך נחלשה מאוד מאוד. יותר מכך, בשלוש לידותיה האחרונות לא שרדו היילודים, ועל כך אמרו לנו שמוטב שנלך למֶהָדייָס, הרקולס־בֵּד,[15] כדי לעשות כמה רחיצות. זאת עשינו ללא דיחוי, ונסענו אני, בִּיוּ ורחל בתי דרך לוֹם פָּלָנקָה
1971 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
בפַּייְטוֹן שלנו שהייתה לנו בביתנו. [נסענו] בלי שילוֵונו איש, אף שהיו לנו משרתים טורקים בבית; זאת למרות שבאותם ימים מסוכן היה לנסוע בדרכים, במיוחד כי עמדנו לחצות את רכס הבלקן. ואולם אנו, בכל המרץ וההשפעה שהיו לנו – לקחתי עימי רק מאה דוּקָטים של מינסָה – יצאנו לסופיה. בעת שהיינו יורדים במורד לוֹזנָה, קרה שנשבר ציר הכרכרה שהיה עשוי מברזל. כרתנו עץ אחד בשדה, אף שהיה זה אסור, וקשרנו אותו כציר לכרכרה. בקושי הגענו ללוזנה, והבאנו נפחים שהיו שם לחבר עבורנו את הציר, והמשכנו דרכנו לסופיה. ישנו באותו לילה בסופיה, יען כי הגענו עם רדת הלילה, ובבוקר המשכנו דרכנו אל בֶּרקוֹביצָה שהייתה במרחק של 12 שעות נסיעה. שוב היה עלינו לחצות את הרי הבלקן (סטָרָה־פּלָנינָה)[16] לבדנו, כשאנו בוטחים בעיקר בסוסים הלבנים והחסונים עד מאוד. בהגיענו לחאן של קְליסוּרָה [הערוץ][17] – המקום שממנו מתחילה העלייה להרי הבלקן, מצאנו שם שני טורקים צעירים חמושים היטב, רכובים גם הם על סוסים. פניתי אל הפונדקאי לשאול מי היו הללו, והוא סיפר לי כי הם הגיעו אתמול בערב, "וכבר רואה אני שהם פַּנטָס, רוצה לומר שודדים". הם היו ישובים לאחד השולחנות, ושמעתים אומרים כי "מחר נמלא תאוותנו". אולם אני, ללא כל מורא ובאומץ גדול, קרבתי אליהם ואחרי שברכתים לשלום שאלתי אותם אנה מועדות פניהם. תשובתם הייתה כי הם מחוסרי עבודה, ובאו למקום הזה כדי ללוות את הסוחרים עוברי האורח
1972 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
הנוסעים לבדם; "והם משלמים לנו על כך כל אחד כפי ראות עיניו, וברצוננו לומר לך שאנו נלווה גם אותך עד לוֹם פָּלָנקָה יען כי הנך לבדך עם משפחתך. ומכירים אנו בך שאתה מהסָרָאפים מסמוקוב (כך היו קוראים למשפחתנו), ואף על פי שאינך מכיר אותנו, אנחנו אכלנו לחם ומלח אצלך.[18] לפיכך לא נניח לך שתיסע לבדך". ואני, בשומעי זאת מכאלה פַּנטָס, אמרתי להם "תודה רבה אך מיותר שתלווּני". רציתי לתת דוקט אחד לכל אחד מהם, אך הם סירבו באומרם: "מה שאתה רוצה לשלם לנו, תיתן לנו בלוֹם, ודי בתשלום הוצאות האכסניה". לפי שלא היה מוצא אחר למונעם מלבוא איתנו, באנו לידי הסכמה כי אחד מהם ירכב לפנינו במרחק של כקילומטר והשני מאחורינו במרחק של כחצי קילומטר. יצאנו לדרך ובערב כבר הגענו לבֶּרקוֹביצָה המצויה במרחק נסיעה של 12 שעות מסופיה. ישנו בחאן שהם הראו לנו, ועם בוקר עשינו דרכנו אל לוֹם השוכנת במרחק 16 שעות נסיעה, ובזכות סוסינו שהוזנו היטב הגענו אליה מוקדם. שילמתי עבורם את הוצאות האכסניות שהסתכמו בחמישים גרושים, ולכל אחד מהם רציתי לשלם מאה גרושים אך הם סירבו לקבלם. אחר כך היה צריך סנ' לאון ב' יצחק לשכנע אותם שאני לא חפצתי [לקבל את הליווי] חינם, והם קיבלו את התשלום בברכם אותי ב'אלף תודות'. אנו, שלא ידענו לדבר רומנית, לקחנו אישה יהודייה שידעה לדבר בשפה זו, והפלגנו בספינת קיטור על הדנובה לטוּרנוֹ־סֵבֵרין, ומשם נסענו בכרכרה למרחצאות מֵהָדיה, כי לא הייתה מסילת ברזל לשם.
1973 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
ירדנו במלון פרנץ יוזף [במקור: Fras Josef], שבו חדר עם שלוש מיטות עלה חמישה פלורינים ללילה.[19] נזקקנו לרופא, אך כל מה שידעה לומר האישה שהבאנו עימנו היה לבקש לחם ומים. קראתי לבעל המלון, ואני, שלא ידעתי דבר בשפתם, דיברתי אליו בסימנים ובתערובת של ג'וּדֵיזְמוֹ, טורקית ובולגרית, אך למרות זאת בעל המלון לא הבין מאומה.[20] בעת ששוחחנו הקשיב לנו ממול בחור צעיר לבוש היטב ומגבעת צילינדר לראשו, ושם לב שאיננו מצליחים להידבר. כשהבין כי אנו יהודים קרב אליי ושאל מה רצינו לומר לבעל המלון, באומרו כי יש לאל ידו לסייע. נוכח זאת אורו עינינו ושמחנו מאוד. אחרי שערכנו היכרות, הסתבר לנו שהוא קרוב שלנו מבוקרשט ושמו סנ' יעקב אריה, ממשפחתנו. הוא שמח לראות אותנו אפילו יותר, משום שכבר ידע אודות משפחת אריה מסמוקוב. וכך היה שמכאן ואילך נעזרנו בו בכל דבר – הן אצל הרופאים הן במרחצאות ואף בענייני המזון. החלפנו את חדרנו במלון לחדר סמוך לחדרו, והיינו סועדים בצוותא. היינו קונים מצרכים קרים לערבים במחיר זול יותר, כי כל ארוחה במסעדה הייתה עולה לנו חמישה פלורינים. גם לבילויים היינו יוצאים ביחד. סנ' יעקב האמור סבל מכאב בקרסול רגלו הימנית.
1974 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
את האישה שהבאנו עימנו מלוֹם שילחנו, יען כי לא נזקקנו לה. כך עשה גם סנ' יעקב, שגם לו היה בחור שילווה אותו, וגם הוא שלח אותו. נותרנו לבדנו ושהינו שם חמישה שבועות, שבמהלכם רחצה מ' בִּיוּ במרחצאות. נוסף לכך רכשה בִּיוּ הרבה מלבושים אופנתיים וגילתה את שערה, מה שלא היה מקובל קודם. היא גם רכשה כל מיני כובעים ועוד אביזרים נחוצים. אנו היינו משוחחים על מעמדם של בני משפחת אריה מבוקרשט, כמו גם על מעמדם של אלה מטוּרנוֹ־סֵבֵרין ועל עסקי המסחר שהם עושים. הוא סיפר לי עליהם שביצעו רכישות בכמויות גדולות בשוק הדגנים; זאת עשה הסנ' יעקב באלכסנדריה, שם גר דרך קבע. הוא היה רווק וגילו כ־25 שנים. אֶחָיו אברהם ושמואל התגוררו בבוקרשט, והיו סוחרי טקסטיל; את קניותיהם ערכו בפריז ובלונדון. לבד מזאת היו רוכשים כמויות גדולות של צמר, ושולחים אותו לווינה למוכרו שם עבור חשבונם. הם חלשו על הון רב, ושלושת האחים היו שותפים. הוא הראני את האיגרות שהיה מקבל מאחיו בכל יומיים, ובהן היו מודיעים לו אודות כל מהלכיהם ועִסקותיהם. באותו אופן הייתי אני מספר לו על עסקי המסחר שלנו, וכך היינו מבלים זמננו בנעימים. ואולם בִּיוּ לא מצאה שום ארוכה, והוצאות שהייתנו במרחצאות מֵהָדיה הגיעו לאלפיים פרנקים. לפיכך החלטנו לנסוע לווינה כדי שיראוה שם רופאי העיר, ובלי להתעכב עוד
1975 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
נסענו לווינה. שם ירדנו בביתו של סנ' יעקב אשכנזי, שנהג לקבל לביתו את הנוסעים שהגיעו עם משפחתם. הוא הזין והלין אותנו, ודאג לנו לכל צרכינו במחיר של שמונה פלורינים לאדם לשבוע. יחד עימו הלכנו אצל הפרופסורים ושהינו שם כשבוע, ובמשך הזמן הזה התמדנו לבקר בכל מקומות הבילוי ובאתרים הראויים לביקור. בערבים היינו הולכים לבתי התיאטרון ולעוד מקומות כאלה להתענג ולבלות ולנצל את ההזדמנות, מבלי לתת את הדעת להוצאות שהיו כרוכות בכך. הרופאים שלחו אותנו למרחצאות של פרַנסֶס בָּאד [פרַנטישקוֹבי לָאזניֶיה, צ'כיה]. גם את זאת עשינו, מצוידים במכתבי המלצה מהם עבור הרופאים של פרַנסֶס בָּאד. בה בעת לקחנו עימנו גם את בִּתו של סנ' יעקב אשכנזי האמור כדי שתהיה לנו למתורגמנית. כשהגענו לפרנסס באד שכרנו חדר במלון, ושילמנו עבורו שמונה פלורינים לשבוע. הרופאים במרחצאות הללו ציוו על בִּיוּ לטבול יום אחד באמבט של סובין ויום שני במרחצאות מוֹר־בָּאד, שהם אמבטיה של בוץ – כל מרחץ עלה פלורין וחצי. עם עלות השחר והנץ החמה הייתה שותה שתי כוסות מים מבארות המים המינרליים המצויות במרחק של כשני קילומטרים מן העיר. כמו כן היה עליה לטייל שעה אחת במקומות המוקצים לכך, ובהם סלונים נאים וגנים שבהם נוגנו נעימות מסוגים שונים והיו בהם בילויים אחרים – וזאת עשינו מִדֵי יום. במקומות האלה פגשנו את בנות משפחתו של הסנ' אשר
1976 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
מבוקרשט,[21] שגם הן היו טובלות במרחצאות. הנשים הללו היו נעימות וחברותיות מאוד. מִדֵי יום היו באות לביתנו כדי לקחת אותנו ללכת יחד אל הבארות לשתות את מימיהן ולטבול במרחצאות. אחר כך היינו הולכים יחד לסעוד ואל מקומות הבילוי והגנים, והן היו מארחות אותנו בבתיהן ומכבדות אותנו במיני מאפים ודֵזָיוּנוֹס אחרים ובמיני דוּלסוּרָס. היו להן פסנתרים בבית, והן ידעו לנגן בהם היטב. הן לימדונו את האופן שעלינו לנהוג ואת דרך החיסכון בהוצאות. מנגד גם אנו הזמנו אותן לביתנו וכיבדנו אותן, והן היו באות להתארח. במרחצאות הללו מ' בִּיוּ העלתה ארוכה, ושם נתרפאה מכל הבחינות, דבר שהביא לה עונג רב. לאחר שהייה של כשלושה שבועות חזרנו לווינה, ירדנו שוב בביתו של סנ' יעקב אשכנזי, ו[שם התאכסנו] באותו מחיר כמו קודם. גם הם היו מרוצים מאיתנו, מה גם שלקחנום עימנו למקומות הבילוי שהלכנו אליהם. הלכתי איתו לרכוש את כל הסחורה שקניתי, והוא היה נוטל את עמלתו, הן מאיתנו והן מן הסוחרים. לבד מזאת היו לו עוד הכנסות מאיתנו.
ואנוכי, צֵ'לֵבּי, היה לי ביָרך ימין גידול בשרני בגודל תפוח קטן. זה נקרא קַרפּוּז [אבטיח], ובתוך זמן קצר הוא תפח. הוא גדל כה מהר, עד כדי כך שהעיק על הרגל ולא אִפשר לי ללכת. לא ידעתי מה הסיבה שבא עליי הדבר הזה.
1977 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
באותו זמן ביקשתי שיבדקו גם אותי, כדי שיוכלו לרפא אותי מן הדבר הזה. רופאי וינה, לאחר שראו את הגידול, מצאו כי יש צורך בניתוח קטן, ומשהסכמתי לכך סיכמנו שבבוקר יבואו הרופאים לביתנו כדי לנתח אותי. אולם בעלות השחר, אם משום שפחדתי ואם משום שלא רציתי, יצאתי מן הבית מבלי שיראני איש. הייתה זו בריחה, ובהגיע השעה שמונה בבוקר הגיעו הרופאים ולא מצאוני בבית. רעייתי מ' בִּיוּ וכל בני ביתי רצו מאוד שיסירו את הגידול, כי הייתה סכנה להשאירו כך. הרופאים הלכו, אך הורו להם שלקראת שובם למוחרת ינעלוני בחדר שבו שכבתי לישון לבל אוכל לצאת. וכך היה. הם עשו זאת מבלי שאדע, וכשביקשתי לחזור ולעשות כמעשה אתמול, לא יכולתי. הם כבר קמו לפניי ולא פתחו את הדלת. וכך היה שהרופאים הגיעו בשעה היעודה, הפשיטוני לגמרי ממלבושיי והשכיבוני במיטה. הם הגישו לי מגבת שאנעץ בה את שיניי ואהדק, לבל ארגיש שום כאב. ובעודי לועס את המגבת בשיניי ניתחו אותי בתוך פרק זמן של חמש דקות; חתכו סביב הבשר שגדל בסכיניהם המושחזים היטב, והסירו את הגידול. הגידול היה כבר בגודל שניכר מבחוץ ובאותה מידה גדל גם פנימה, והיה
1978 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
כגודל חלמון ביצה שלוקה. כמעט שלא חשתי כאב כלשהו. אחרי שהשלימו את הניתוח קשרו את הוורידים שנחתכו והמשיכו לטפל בי. ואולם, כאב הרבה יותר גדול חשתי בעת שהוציאו את התפרים מן הוורידים. החלמתי בבית במשך 12 יום, ומִדֵי יום היה בא הרופא ומטפל בי. אחר כך 'עבר לי' והתחלתי ללכת, אך עד שובי לסמוקוב הלכתי עם מקל כי עדיין חשתי כאב מסוים. אחר כך זה חלף לגמרי, ומאז ועד לרגע זה בהיותי כותב, לא היה לי כלום. את הבשר שהסירו שמתי בתוך צנצנת זכוכית מלאה כוהל, ושנים רבות היא עדיין שמורה עימי. התשלום ששילמתי למנתח היה עשרה פלורינים, ולרופא שהיה מבקרני מִדֵי יום שילמתי פלורין אחד לכל ביקור. היו לי עוד כמה הוצאות עבור תרופות, כך שסך כל העלות הגיע לחמישים פלורינים. לאורך כל הזמן הזה שהייתי שכוב במיטתי, שלחתי את בִּיוּ יחד עם רשֶל, הן בימים והן בערבים, לטייל בכל המקומות שכדאי לראות בווינה. בד בבד הן היו קונות בגדים ממיטב האופנה של וינה ופריטים אחרים שלא היו מצויים בסמוקוב. לא הייתי חולה, אך נאסר עליי ללכת כדי להחלים מהר יותר. כאשר החלמתי וכבר יכולתי ללכת, הלכנו יחדיו וביקרנו בתערוכה; באותה השנה נערך יריד העולם של וינה,[22] שהמוני אנשים פקדוהו. לרגל התערוכה היו גם הרבה תצוגות למיניהן, שהכניסות אליהן היו בזול מאוד.
1979 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
כך היה גם במזונות ובהוצאות המלון ובאופן כללי בכל סוגי ההוצאה – הכול היה זול מאשר קודם. לפיכך גם הרבינו לבקר כמעט בכל התיאטרונים, לפי שכאמור היה הכול בזול, והיינו מאושרים מאוד מכל הבחינות. באשר לכסף היה לי חשבון פתוח אצל הסנ' מַתִּתְיָהוּ רוסו, שהיה סוכננו. היו מופקדים אצלו אלפי טוּרים[23] של סַהְטִיָינים והרבה אוקות צמר, כדי שימכרם עבור חשבוננו. ולכן יכול הייתי לקחת אצלו כל סכום שרציתי. לבד מזאת גם קניתי לכולם מתנות רבות, ובהן סכו"ם וכלי כסף כמו כפות, מזלגות, מגשים ועוד כיוצא באלה; ובנוסף מערכות חרסינה [סרוויסים], כלי זכוכית ממיטב היצרנים, סירים רבים ורהיטים. כמו כן קניתי פַּייְטוֹן נאה ב־1,500 פרנקים עם רתמות לסוסים, ובו נסענו מווידין לסמוקוב. ההוצאה הכללית שהייתה לנו במסע הזה שארך כשלושה חודשים הייתה 450 לירות, כ־10,000 פרנקים. אחרי שיצאנו מווינה התחוללה מגפת כולרה, ומסיבה זו הטילו הסגר [קרנטינה] על הדנובה. לא יכולנו לרדת ללוֹם, וביבשה לא היה מעבר, וכך היה שנסענו דרך סרביה וירדנו בטימוֹק ליד וידין. באנו בדרך היבשה לווידין, כי היה עלינו לגבות מהקָאשָה של ווידין חָוָולֶה בסכום של 80,000 פרנקים. התרוצצתי כדי לגבותו במשך חמישה ימים עקב היעדרו של הפאשה של וידין, עזיז פאשה, שאודותיו כתבתי לעיל, כי הביאו צֵ'לֵבּי יהודה לסמוקוב כדי שיבטל את החוזה שהיה להם עם בעלי המָאדָנֶס של סמוקוב. לבסוף מכרתי אותו [את החוולה] לסנ' יוּמיש שמואל פנחס [בהקפה] ל־31 יום, ואנו התארחנו
1980 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
בביתו של סנ' שמואל קָפּוֹן, שעשה לנו כבוד רב. היה זה בראש השנה. אחר כך נסענו בדרך היבשה ללוֹם, שם כבר המתינו לנו הסוסים שלנו מסמוקוב. הגענו דרך סופיה לסמוקוב בערב יום כיפור בריאים ושלמים ומרוצים עד מאוד.
לגבי צ'יפטה מָאדָן [המָאדָן הכפול] שהיה תחת השגחתו של הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה והחזקנו בו מלפנים בשליש אחד – היות שהיו בינינו חילוקי דעות מסוימים, אירע באותה שנה שנפרדנו. המשכנו לעבוד לבדנו, ובנינו את מחסני פחם העץ ושאר המחסנים הנדרשים. מהווידני עבר אלינו זה שבבּירזָס, קרוב לכפר קָלקוֹבוֹ. באותה שנה בנינו שם וילת קומותיים שיצאה יפה מאוד ונשקף ממנה נוף רחב ידיים. אקלימה היה בריא ביותר, וריהטנו אותה בכל הרהיטים הדרושים. לווילה הזו היה בא הסנ' רפאלָצֶ'ה ונשאר בה שבועות, והוצאו על בנייתה כ־5,000 פרנקים.
המשכנו לבצע את העסקאות בחנות. היינו קונים חָוָולֵס [שנמשכו] בקונס' ונפדו באמצעות הקָאשָס בסופיה, ברוּסצ'וּק ובערים אחרות. כפי שכתבתי לעיל הסכומים הגיעו לכדי אלפי לירות, וגם הרווחים היו גדולים. כמו כן ביצענו פעולות בבּוּרסָה – קנייה ומכירה של פוֹנדוֹס טורקיים – גם זה היה מסחר בהיקף גדול. ובעת שנמכרו העָשָרים, הן מן החיטים והן מהסוּמוּן, כלומר [זיכיון לגבות מס] על מטילי הברזל – תמיד קנינו גם את אלה. יחד עם העבודה במָאדָנֶס שהקדשנו לה מאמצים רבים, קנינו מבעלי המָאדָנֶס האחרים מטילי ברזל מוכנים. אלו נמסרו
1981 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1873
בפָּזָרג'יק ב־10 או 15 גרושים פחות ממחירי השוק, שבהם נמכרו המטילים בשבוע הקודם. הכסף שהלווינו בריבית ניתן באותן שנים בחלקו הגדול לבעלי המָאדָנֶס, והכול התנהל תמיד כסדרו, והיה כרוך ברווחים רבים. כך היינו מאושרים ושמחים תמיד, נהנים מכל התענוגות ביד רחבה מאוד, ולכן גם הוצאותינו היו גדולות. שירתו אותנו משרתים רבים: היו לנו שני משרתים נוצרים לדישָרי אַבְלי, רַכָּב אחד עבור עגלת השוורים, טורקי חמוש אחד שהיה שומר אצלנו בלילות ושמו זוּלפיקיָאר אגא, מוּלָא אחד עבור עסקי המָאדָנֶס, וממונה על הדישָרי אַבְלי, משרת יהודי לשירותי הבית, מבשלת, שני משרתים בתוך הבית ומשרת אחד בחנות. כל אחד עסק בעבודתו, ולא העבירו את העבודה מאחד לשני.
שנת 1874 – סנ' אימנו לא נסעה עד כה לשום מקום, לא לאירופה ולא לקונס'. בשנה הזו היא ביקשה לנסוע לקונס'. וכך היה שנסעו יחדיו דרך פָּזָרג'יק לקונס' היא, סנ' אבי והבן הצעיר נוריאל – זה נעשה רק כטיול עינוגים. הם שהו במסע הזה כחודשיים ימים, שעברו עליהם ברוב עונג. מִדֵי יום היו יוצאים יחדיו לכל אתרי הנופש ולמקומות הבילוי שהיו בקונס'. תמיד הוזמנו
1982 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1874
לבתי החברים הרבים, שהיו עורכים לכבודם דָאוֶוטים הן בלילות והן בימים. בבתים שביקרו בהם היו משאירים מתנות רבות בכסף עבור המשרתים. הם גם קנו עבור עצמם מלבושים אופנתיים, כאלה שלבשו בקונס'. באותה הזדמנות הם קנו לא רק עבור עצמם, כי אם גם לבניהם, לכלותיהם, לנכדיהם ולשאר קרוביהם – דבר שהיה להם כמין חובה. כאשר צֵ'לֵבּי אברהם היה הולך לבנקים לשֵם העסקים שהיו לו עם סנ' קָמוֹנדוֹ, סנ' נָעימָצֶ'ה וסנ' שמואל ה' ב' ניסים ושות', היה לוקח איתו את סנ' אימי; זאת אף על פי שלא נהוג היה הדבר לפי מנהגי הטורקים. ואולם, היא רצתה לראות כיצד מתנהלים אותם מפגשים, שכן כידוע הייתה סקרנית מאוד. בכל אותם בנקים קיבלום בכבוד רב, והגישו להם קפה וסירופים לכבודה. באותו הזמן קנה חָוָולֵס בסכום של 200,000 פרנקים, לפדיון בקָאשָס של סופיה, רוּסצ'וּק ווידין. הוא קנה אותם לפירעון במועדים קצובים בשערים משתלמים, סביב 108 גרושים ללירה; קודם לכן היו קונים אותם ב־105–106 גרושים ללירה, ואילו כעת הם נסחרו ב־103 גרושים. היה זה עסק בטוח מאוד, כרוך ברווח נאה וגם משמח. לבד מזה היו הולכים לבּוּרסָה, שם קנה ומכר פוֹנדוֹס טורקיים, כי התנודות במחירים לא היו גדולות. ואם לא מצא מחיר ראוי באחד הימים, היה מחזיק אותן בקופה עד שמצא מחיר ראוי. והנה, בהיותו בקונס' נודע לו שניתן לעשות בפוֹנדוֹס הללו ספקולציה: להחליף מִדֵי שלושה חודשים את הקוֹנסוּליטים במוֹטוֹנים. אומנם הקופונים
1983 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1874
בשניהם נפרעו מִדֵי שישה חודשים, ומחיר האחרונים היה שווה למחירם של הקוֹנסוּליטים, ושניהם חושבו תמיד בהתאם לחשבון הריבית. אולם, את הקופונים [הריביות] של הקוֹנסוּליטֶה היו פורעים בחודשים מארס וספטמבר ואת אלה של המוֹטוֹנים ביוני ובדצמבר. באופן כזה הוא פדה אותם מִדֵי שלושה חודשים כאמור, בלי שישתנו המחירים בגלל [מועדי פדיון] הקופון. סנ' אבי היה מחליף מדֵי שלושה חודשים את הקוֹנסוּליטים במוֹטוֹנים וגובה את הקופון; ובתוך עוד שלושה חודשים, באותו אופן, היה מחליף את המוֹטוֹנים בקוֹנסוּליטים. עולה מכאן כי היה גובה קופון בכל שלושה חודשים במקום אחת לשישה חודשים. את זאת התמדנו לעשות זמן רב, יען כי היו רבים שלא עמדו על החשבון הזה. כעבור זמן, משעמדו על כך כמעט כולם, זה כבר לא השתלם כי הם נסחרו בהפחתת הקופון. גם בזה היו הרווחים נאים ושמנים, יען כי העסקות נעשו בסכומים גבוהים. כאשר שהו בקונס' וכבר לא נותרו להם מקומות לבקר בהם, נסעו לאדירנה וירדו לביתו של צֵ'לֵבּי שמואל הבוּצ'וּק [התאום]. הם שהו באדירנה חמישה ימים, וכל הידידים, הן גברים והן נשים, באו לבקרם ללא הרף. והיא [סנ' אימי] שנהגה ביתר הידור, החזירה להן ביקורים, ובכניסתה הייתה אומרת "בונז'ור" ובצאתה "אדִיו", דבר שלא היה נהוג באדירנה. והיו הנשים מספרות אישה לרעותה ומהללות אותה שיודעת היא לדבר צרפתית, ואומרות: "ראיתן את ה'בונז'ור' היפה ואת ה'אדיו', כאומרת היא לנו שאנו לא יודעות מאומה…" אחרי שסיימו את ביקורם באדירנה שבו לסמוקוב שמחים מאוד מן המסע.
1984 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1874
הוצאותיהם היו כ־6,000 פרנקים רק בעבור עינוגיהם.
באשר לעסקי החנות, השלמנו אותם, כיוון שהכול התנהל על הצד הטוב ביותר, ולא היה צורך בחקירה ודרישה. רק המשפט בקשר לפּלָנָה הטריד אותנו, אך כפי שכתוב לעיל גם זה כבר סודר.
בשנה הזו חלתה בתי רָשֶל. הייתה לה קדחת טיפוס הבטן, שהיא כמו טיפוס. המחלה נגעה במוח, והיא סבלה במשך ארבעה חודשים. במהלכם לא דיברה מילה במשך עשרים יום, ונשר כל שיער ראשה. לאחר שעברו עליה חודשיים בלי שידעה מה קורה איתה, צמחה מורסה בראשה מאחורי האוזן, והייתה ניגרת ממנה מוגלה במשך חודשיים. מתוך כך הרימה ראשה, ובהיותה שוכבת הייתה מניעה תמיד את ראשה מצד אל צד מבלי לדבר דבר. כאשר כבר החלה להחלים, התעוררו קשיים רבים בעניין האוכל. בכל עת מבקשת הייתה לאכול מאכלים שלא היו טובים עבורה, והייתה גועה בבכי ומתווכחת בשל המאכלים שחפצה בהם: מעט בשר והרבה לִפתן. עם הרבה אורך רוח נשאנו הכול עד שהחלימה, ואחר כך הייתה מתביישת על מה שעוללה לנו. כדי להתאושש לגמרי נדרשו לה עוד שלושה חודשים, ואז חזרה להיות כבעבר – בריאה וחסונה ולא התווכחה עוד. הרופא שטיפל בה היה סנ' אַנדוֹנָקֶה אוּנטֶרבֶּרג, והוא הגיע לבקרה פעמיים־שלוש ביום.
1985 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1875
בשנת 5635 [1875] מלאו חמש שנים לעבודתנו בעסקי החנות, שבה כנאמר היינו שלושתנו שותפים. בדקנו את החשבון וערכנו מאזן, והיינו מרוצים מאוד מן העסקאות שעשינו. באשר לעתיד, הוא [צֵ'לֵבּי אברהם גיבור הפרק ואבי המחבר] ביקש שלא להוסיף עוד להיות שותף, יען כי ביקש לנוח. הוא עשה זאת: הפריד לעצמו את נכסי המקרקעין והמָאדָנֶס והתיישב בבית, ומשם השגיח עם המוּלָא על ניהול נכסי המקרקעין ועסקי המָאדָנֶס. את ההון שהיה לו בחנות משך, בהותירו בה סכום שהיה כפליים ממה שהיה ברשותנו – סכום ראוי שאִפשֵר לעבוד עימו. בהתבסס על כך עשינו חוזים חדשים, ואף שלא היינו כה מרוצים לא דיברנו עימו על כך מאומה. הוא התיישב בבית וטיפל בעסקי המָאדָנֶס ונכסי המקרקעין, וכך התנהלו הדברים זמן מסוים. הוא לא הוסיף למשוך כספים מן החנות עבור תפעול המָאדָנֶס, והיה נותן לכך מכספו שלו. אנחנו המשכנו לפעול בכל העסקאות באותו אופן כבעבר. הוא מיעט להגיע לחנות ורק היה מתעניין איך מתנהלים עסקינו, ואנחנו היינו מדווחים לו תמיד על הכול. בהרבה עניינים היינו אנו אלה השואלים לדעתו. הוא היה מחווה את דעתו באיזה אופן עלינו לנהוג, והיה בא בעצמו לחנות להסדיר זאת. את כל הוצאות הבית לקח עליו, רוצה לומר ההוצאות על האוכל שלא היו לא מעטות. בהיותו שוהה במשרדו בבית, קנה כבשים
1986 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1875
ופיטם סוּוָטֶס ומכר אותם לסוחרים שהגיעו מאזור תְרָקיָה. הוא עשה זאת תמיד עם שותפים, כך שהרווח הכרוך בכך לא היה רב, אלא שהחזיק בזה כעיסוק שיש בו ברכה. כשלא היה צורך ללכת לחנות, לא היה יוצא מן הבית, לבד מימי שישי – אז היה יוצא לבקר בקוֹנָקים. יש שהיה מבקר גם בחנות ושוהה שם כשעתיים, בעת שהיו מגיעים לשם אנשים להעביר את הזמן. עם זאת, הוא אהב יותר להישאר לבדו בבית, ושם מוצא היה משהו להשתעשע בו.
בשל המָאדָנֶס שהיו כבר ברשותנו, הוא שכר גם את מָאדָן הפאשה ששכן בסֶסטרימוֹ. בא כוחו היה טורקי אחד, חפיז אגא, שטיפל בעסקים ובנכסים שהיו לאוּסרֵף פאשה בסמוקוב. הוא עשה עבורו את השיפוץ הנדרש, והפעיל אותו כמו את האחרים. כדי להשגיח על כל העסק בצורה טובה יותר, הוא לקח בתור מוּלָא איש בשם קוֹנָלי מֶהמֵט אפנדי, שהיה קפדן ומסור מאוד לעסק. הוא היה גם מאוד אינטליגנטי, ומעל הכול הכיר היטב את המלאכה הזו, והשגיח על הכול בהתאם להוראותיו של צֵ'לֵבּי אברהם. בענייני [אחוזת] פּלָנָה, הגם שנמצאנו בהתדיינות משפטית, הוא מצא אלבָּני אחד, חוּרשיד אגא, שהיה סוחר בהמות. הם קנו בשותפות 750 כבשים ומאתיים פרות להובילן לקונס'. כדי להאביסן שלח אותן לכרי האחו של פּלָנָה שם היה המרעה טוב, ועל כך לא פצו פיהם תושבי הכפר. לאחר שהתפטמו די, שלחם לקונס' עם חוּרשיד אגא האמור. אז התברר, כי לפי החשבונות הלה חייב היה לאחרים 28,000 גרושים, ולפי שלחצוהו הוא שילם את הסכום מכספים אלה. עד עצם היום
1987 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1875
הזה לא נגלה לפנינו האיש הזה.
התוכנית שהכין לעצמו כדי להעביר את היום, הייתה שבבקרים לא היה משכים קום. הוא היה שותה בבית שני ספלי קפה עוד לפני שהתלבש, ומעביר בכך שעה שלמה. אחר כך היה מתפלל ומניח שני זוגות תפילין, וגם זה היה לוקח לו מחצית השעה. אחר כך היה אוכל ארוחת בוקר, ואז היה קורא ב'חוק לישראל', ולומד בו הן בפרשת השבוע והן גמרא ופרקים אחרים – לפי הקבוע לכל יום. אחר כך היה מתלבש והיה הולך אל לשכתו שהייתה בדישָרי אַבְלי, והמוּלָא מֶהמֵט אפנדי היה מדווח לו על כל ההודעות שהגיעו הן מן הווידני, הן מן המָאדָנֶס והן משאר העסקים, אודות העסקאות של אותו יום. הוא כתב בספרים את מה שהיה טעון רישום, וחילק הוראות באיזה אופן צריכים להתנהל העניינים שעליהם שאלוהו. לעת הזאת כבר היו מגיעים חבריו, הן טורקים והן יהודים, להעביר את הזמן, והיה מבלה עימם זמן מסוים. לפעמים גם אנו היינו באים אצלו לשאול בעצתו בעניינים שונים, ואם היה צורך היה בא בעצמו לחנות. בהגיע שעת הצוהריים היה שב הביתה וסועד את ליבו. אחרי ששתה ספל קפה היה ישן כשעה, ואחר כך שוב היה הולך אל לשכתו, כי שם תמיד היה עבורו עניין לעסוק בו. בערבים היה הולך לווידני, לעיתים בפַּייְטוֹן ולעיתים רכוב על סוס; אם ירד עליו שם הערב, נשאר לישון באחד מהווידני, בדרך כלל בווידנייה של דרָגוּשין, והייתה באה גם סנ' אימי
1988 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1874
ולעיתים גם אנו. וכך היה עושה גם בפעמים שהיה הולך למָאדָנֶס, בין אם לצ'יפְטֶה ובין אם לקוֹסטֵנֵץ, ונשאר שם שבועות. בערבים היה לוגם כמאה גרם ראקי עם המתאבנים, יין לא היה שותה. גם מזה חדל ברבות הימים, יען כי היה גורם לו לחום. בשנה הזו לקה במחלת השלשול. נצרך היה ליציאות חמש־שש פעמים ביום, וזה גרם לו לחולשה גדולה. הרופאים אסרו עליו את השתייה המועטת הזו של ראקי, ומאוחר יותר אסרו עליו גם את שתיית הקפה. עם הדיאטה החמורה שהקפיד עליה חלף החולי. ואולם, משנראה היה לו שהחלים מעט ואכל דבר מה, מייד היה מתהפך מצבו. הוא הִרבה לעשן טבק, וכיוון שבשבת לא עישן, ביום ראשון נעשה חולה. אולם לפי שטבעו כבר היה בריא וחסון, היה בידו לשאת זאת.
הוא ניהל חשבונות של כל העסקאות שעשה באופן פרטי בבית, וכך היה שבעורכו מאזן של ההכנסות מול ההוצאות, נמצא כי בשנה הזו הגיעו רווחיו מהמָאדָנֶס לכדי 18,000 פרנקים ומהסוּוָט לכדי 3,000 פרנקים; בהכנסות מנכסי המקרקעין כיסה את הוצאות הבית שהגיעו לכדי 12,000 פרנקים. חוץ מזה, ההוצאות על המשרתים, הלשכה והדישָרי אַבְלי נכנסו לחשבון ההוצאות של קוֹנָק מַסרָף, בחשבון המָאדָנֶס. בהיותו מרוצה מכל זאת, יום אחד בא אלינו אל החנות והראה לנו את המאזן. גם אנו היינו מרוצים מכך שלא לשווא הייתה הלשכה הזו בבית.
אנו בחנות המשכנו
1989 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1875
לפעול באותן עסקאות כמקודם. בשנה זו קנינו את זיכיון הסוּמוּן – המעשר על מטילי הברזל, בשותפות עם סנ' שמואל פרחי. הניהול היה בידינו – קיבלנו בגינו תשלום נפרד, והיו לנו רווחים נאים. רכשנו גם סַהְטִיָינים מסמוקוב, מצ'ירפאן ומסֶלבי [כיום סֶבליאֵבוֹ], [24]Севлиево בכמות כוללת של כ־4,000 טורות; כל טורה הכילה עשרה עורות במשקל שש אוקות, כך ששווייה היה 45 פרנקים. כולן נשלחו למכירה בווינה. לבד מזאת היו לנו גם בדוּפְּניצָה [זיכיונות לגביית] העָשָרים של חמישה כפרים, כי בסמוקוב רבים היו המתחרים. בשנה הזו קנינו בסֶרֶס לניסיון 20,000 קילו כותנה גולמית, ושלחנו אותה לווינה למוכרה עבור חשבוננו. יש לומר כי ההוצאות היו גדולות יותר, כך שרווחינו היו מצומצמים ביותר. בזמן הזה, במקום לקנות חָוָולֵס כמו בעבר, נתנו תנופה מוגברת לרכישת [זיכיונות ל]הוראות תשלום לבתי המכס של סופיה ופיליבֶּה. זה נעשה כך שבקונס', באמצעות טלגרף, ניתנו הוראות למסור לנו את סכומי המֵגִ'ידִיֵיס שרצינו. הסכומים הללו הועברו אלינו לכל היותר בתוך פרק זמן של 15 יום, והרווחים נעו בין 1.5 ל־שני אחוזים. לצורך כך לא נזקקנו לצוות עובדים, כיוון שאנחנו גבינו אותם בעצמנו, והמרנו אותם בזהב שנשלח לקונס' באמצעות הדואר בצרורות חתומים – יען כי טרם היו אז שטרות כבימינו.
ההוצאות הפרטיות שהוצאנו לא עלו על אלף פרנקים לשנה, יען כי היו
1990 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1875
עבור בגד אחד. לא היה היכן לבזבז כסף, כי לא היו [בעיר] מסבאות ולא תיאטראות, ולבתי הקפה לא היה מכובד ללכת. כל מה שנותר לעשות היה ללכת מן הבית לחנות ומן החנות לבית ולווילות בכפר, דבר שלא היה כרוך בהוצאה כלשהי.
בחודש סיוון בשנה הזו שהה בסמוקוב הסנ' אברהם אריה מווידין. הוא בא כדי להסתייע בקרוביו בסמוקוב, יען כי היה אומלל מעט בשל מצבו הכלכלי. כקרוב משפחה הזמינוֹ סנ' אבי להתארח ולשהות אצלנו כל זמן היותו בסמוקוב. וכך היה שבלילה הראשון לבואו לביתנו, היינו מסובים כולנו בהָאיָיטים שבסלון בקומה הראשונה, שותים מעט ראקי ומשוחחים אודות החיים בווידין. והנה, נוריאל הבן הקטן שמלאו לו באותו זמן 14 שנים, רצה ללכת לשירותים. הוא לקח נר בידו, יען כי הייתה זו כבר שעת לילה – אחת בלילה לפי השעון הטורקי. לא עברו אלא רגעים אחדים, והוא צעק ואמר: אני נשרף! בשומענו את הצעקה רצנו כולנו לעזרתו, ומצאנו שהכותונת שלבש בוערת כי אחזה בה שלהבת הנר. ואני צֵ'לֵבּי, אחזתי בכותונת בעודה בלהבות כדי לכבותה, והצלחתי בכך אף על פי שנכוו שתי כפות ידיי וצמחו בהן שלפוחיות. כוויותיו של נוריאל היו מועטות מאוד, וכולנו שמחנו, אך הוא היה מבוהל. חיש מהר הגיע הרופא, ואנחנו דיברנו על לב הילד, וחיזקנו רוחו בהראותנו לו כי כוויותיו הן כאין וכאפס. הכול
1991 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1875
היה לשווא כי הוא נתקף פחד גדול. לא חסכו ממנו את כל הטיפולים הנדרשים, הן מצד הרופאים והן מצד הזקנות. והוא, שהיה בריא, שמן וחסון, נפל למשכב, והיה מסתובב כחבית במשך שלושה ימים. הוא לא אמר דבר ואף לא התלונן. ביום השלישי, כאשר התפנה הייתה צואתו ירוקה, והרופאים קבעו שהתפוצצה מרתו, ובו ביום נפטר. היה זה ביום שני, 15 בסיוון בשנה זו, שנת 5635 [1875]. מאליו יובן מה רב היה מכאוב המשפחה, שלא לדבר על האב והאם שמאותו היום לא היה לה עוד יום בהיר. עוד חודשים רבים לאחר מכן היו מבכים מותו בלי להינחם. בשל עניין זה לקתה האם בשלשול, והיא הלכה וקמלה מיום ליום. ואביו צֵ'לֵבּי אברהם פעמים הרבה אמר לה, שאל לה לחשוב שמפני שהשם נוריאל מסמל נר [נור] הוא נשרף מנר, מה גם ששמו הוא שם של מלאך. יש לומר שהדברים הללו גם מלמדים אותנו שכדי לתת שם לילדיו, צריך האדם לקרוא ביוגרפיות, ולדעת מה היו השמות שנקראו אבותיו וקרוביו; ועליו לשקול היטב את מובן השם, וכך לתת שם לילדיו. אולם יש אשר אינם מאמינים בכך.
בשנת 5636 [1876] סנ' אימי שכאמור הייתה כה נעצבת ממות בְּנהּ נוריאל, לא רצתה לצאת מביתה; ולא הלכה לאף אחד מבתי הנופש כדי שתשוב מעט לעצמה
1992 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1876
וכדי שתשכח. כיוון שלא רצתה לצאת עוד אף שהיה זה נחוץ, רכש סנ' אבי בית בבָּניָה של קוֹסטֵנֵץ;[25] זאת כדי שישמש בית נופש במרחצאות הללו, כי כבר רַבּוּ הבריות שנהגו לטבול במרחצאות המים המינרליים, וכדי שתרחץ גם היא במרחצאות ותעביר שם זמן מה בקיץ. הוא קנהו מידי חָאג'י עוסמן. היה זה בית נאה ביותר, מוקף בחצר גדולה משופעת בעצים, גינות ומזרקות. רק בקושי יצאה, מלוּוה בנשים מאלה שהייתה מבלה בחברתן. היא נשארה שם כמה ימים, אך לא יכלה לשהות שם עוד ושבה לסמוקוב. בהיותה חולה מעט, ביקשה לנסוע לפָּזָרג'יק מתוך כוונה לפגוש את קרוביה בני משפחת פָּניזֶ'ל, בהיות אימה ממשפחת פָּניזֶ'ל מפָּזָרג'יק. היא נסעה לשם מלוּוה בבנה סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה, והם התארחו בביתו של סנ' אברהם ב' בנימין (א־דיבה). בנסיעה הזו פגשה בקרוביה, ובימים הספורים ששהתה בפָּזָרג'יק חשה בטוב. אולם, לפי שמהומות הקומיטי התפשטו מאוד, ובפָפוּנָה ובבֵּלִיצָה שני ז'נדרמים נשרפו חיים על שיפוד, ובכפר קיז־קוֹי התקוממו ושרפו כמה גשרים – הם נאלצו לשוב. הם יצאו לדרכם בפַּייְטוֹן שלנו, והסוסים היו חסונים ומנוסים ביותר. הם לא התעכבו בשום כפר. בעוברם בקיז־קוֹי ראו נוצרים רבים נקבצים בבתי המרזח שתויים ומזמרים, בלא שידעו איזו רעה חוללו. הם חלפו במהירות, וכמה
1993 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1876
מאותם הנוצרים רדפו אחריהם אך לא יכלו להשיגם. הם המשיכו לרוץ מתוך מחשבה להשיג אותם בגשר שעל נחל סֶסטרימָה,[26] הנשפך לנהר מָריצָה. את הגשר שהיו צריכים לעבור שרפו באותו יום עצמו, והיה זה בנקיק צר שלא ניתן היה לעבור בו. המים היו לא רק עמוקים מאוד, כי אם גם טובעניים. הסַיָיס היה גֵיאוֹרגי, עגלון אמיץ מאוד ובוטח גם בסוסיו. בלי לחשוב הרבה, כי אויביהם כבר היו קרובים מאוד, נכנסו אל תוך המָריצָה. והסוסים, בהיותם רבי עוצמה, שחו וחצו את הנהר, אך שברו את הציר. הרודפים, בראותם כי נותרו מעברו השני של נהר המָריצָה, ירו יריות אחדות יען לא יכלו לחצות את המים. מאליו יובן כי חשו הנוסעים פחד רב. אולם הייתה לנו אנרגיה רבה, לפי שמשפחתנו מעולם לא חששה מפני איש, ודאי שלא מפני נוצרים. כשהגיעו לאכסניות בגַבּרוֹבוֹ (Gabrovo), שם היה לנו חאן, הם החליפו את הציר וחיש מהר הגיעו לסמוקוב ללא כל פחד. (ארבעה ימים לפני המאורע הזה, אחרי שהייתי בפיליבֶּה, שבתי לסמוקוב מלוּוה בסָטיג'י שלנו מוּלָא יונוז, והיינו רוכבים על סוסים. בעוברנו אצל הגשר הזה עצמו ששרפוהו, ישב שם נוצרי אחד בעל מום, והיה מנגן במשרוקית נַאי [חליל מזרחי]. כשראיתיו ירדתי מעל הסוס, ונתתי לו יוּזלוּק במתנה [יוזלוק – מֵאִיָּה, כינוי למטבע של מאה פַּארָה = 2.5 גרוש]. הוא קד בפניי קידה להביע תודתו והמשכנו בדרכנו.
1994 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1876
אחרי שאירע מה שנכתב לעיל לסנ' אימי ולסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה, מוּלָא יונוז האמור סיפר לסנ' אבי על הצדקה הזו שנתתי ליד הגשר, והוא כל כך שמח עד כי זלגו דמעותיו. והיה מספר זאת להרבה אנשים, וגם לי כך היה אומר: Çelebi Efendim, yüzlüğü verdiğin o fukara adama der, ne duası okundu? [בטורקית: צ'לבי אפנדי, מספרים על אותו קבצן שנתת לו את המאיה – איזו תפילתו נאמרה שם?], כלומר "התקבלה תפילתו של אותו עני שנתת לו מאה פָּארָס". באותו זמן הסכום הגדול ביותר שניתן היה לקבצן כזה היה עשרים פָּארָס.
בזמן ההוא נמכרה מחצית מָאדָן רָדוּיִיל, ואבי קנה אותה. בהיוודע הדבר לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אחיינו [בן אחיו יהודה], ביקש שייתן אותה לו כי כבר היה להם מָאדָן אחר ברָדוּיִיל. כדי לא לסרב לו הסכימו ביניהם, והוא מכרהּ להם. כעבור זמן מה נמכר גם המָאדָן בססטרימו, הוא מָאדָן יוֹקָרי [המָאדָן העילי], וקנהו הסנ' אבי יחד עם שלושת הווידני, שנמצאו: האחד בקָלקוֹבוֹ, השני במָחָלֶה יוֹבַאן [הכפר מָריצָה] והשלישי בשדה רוּדֶש, במרחק של כשני קילומטרים מן העיר. בזה האחרון הייתה וילה נאה וגדולה, בנויה שתי קומות, וסביבה שדה רחב מוקף בחומות. בשדה של הווידנייה הזו היה גל אבנים ובו קן נחשים. ראינו אותם עולים על החומה וזוחלים לשדות. אולם אנו היינו מהלכים בכל המקומות הללו, ולא נגעו בנו לרעה. בראותם אותנו הסתתרו בקיניהם. לאחר שנעשה בעלים עם המסמכים הדרושים, ביצע את התיקונים הראשונים
1995 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1876
בווידני ובמָאדָן, והחל בעבודה. יצא שבשנה הזו היו לו רווחים בשיעור קרוב למחצית ממה שעלה לו המָאדָן יחד עם הווידני. אחר כך החל בשיפוץ הווילה שבווידנייה של גוֹלקָה, קרוב לעיר; מדֵי ערב היה הולך לטייל אליה, בדרך כלל ברגל. הוא סיים את השיפוץ ועד מהרה ריהט אותה ממש כמו בביתו. היו בה ארבעה חדרים בקומה הראשונה וארבעה בקומה השנייה וכן סלון עם הָאיָיטים המשקיפים לארבע רוחות השמיים, לשדות ולעיר. היו לו משקפות רבות שהיה משקיף בהן על כל הדרכים, על שאר הווידני ועל העיר. כאשר הייתה הווילה מוכנה מכל הבחינות, היה הולך אליה מדֵי ערב יחד עם עמיתיו. בדרך כלל היה לוקח עימו את חכם מנחם מתתיה שהיה דברן גדול, והיה מספר לו אודות יוון, יען כי נמלט מיאנינה, אין לדעת על שום מה. היה הולך לשם לבדו, כי סנ' אימי לא רצתה עוד לצאת לשום מקום, והייתה נחלשת מיום ליום. היא הייתה מזמינה אליה נשים, והן היו מעבירות את היום בדיבורים על החיים בימים עברו. לרוב בילתה עם בּוּ' בּוּליסוּ, אשת חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ, ובחברתה הייתה שוהה עד יום מותה. מִדֵי יום הייתה נותנת לחברותיה מתנות ככל יכולתה. כך עבר זמן מה, והיא נותרה ללא כוחות, נאלצה לשכב במיטה, והמשיכה לאבד ממשקלה. אף על פי שהרופאים פקדו אותה פעמיים ביום, הם לא סייעו לה במאומה, עד שעלה שחר
1996 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1876
יום שישי 8 בניסן בשנה ההיא 5636 [1876], כש'ביקרה אותה הבריאות' כמאמר הנשים.[27] היא קמה בכוחות עצמה מן המיטה וישבה על המינדֶר, ונתנה שבח והודיה לאל עליון שהנה סוף סוף שבה לאיתנה. ואנו, כל בני הבית, מלאי שמחה ישבנו סביבה מדברים ומשוחחים על העתיד הטוב הנשקף לנו. היא ציוותה עלינו לתת סכום גדול לצדקה לנצרכים, והוא חולק מייד. אחר כך, כשהרגישה טוב מאוד, הייתה יושבת על המינדֶר. וכבר חלפו שעתיים־שלוש, נפל עליה מעין חלום, וביקשה לשכב לישון מעט. ועשתה זאת, שכבה במיטתה ומייד נרדמה. ומן החלום הזה לא התעוררה לעולם. והמשגיחות עליה, שהבחינו כי אינה נושמת, חיש הזעיקו אותנו. וכל האמצעים שננקטו היו ללא הועיל. נראה היה כי מאז ששכבה לישון כבר הייתה מתה, ולא הבחינו בכך בהתחלה. התייסרנו על כך שנתנו לה לשכב שוב לישון. כך אירע שהיה היגון גדול וכבד, ולא נשכח מאיתנו שנים רבות. בלי הרף ביכינו אותה, שכן כל ימי חייה היו 51 שנה. אנו, בניה ובנותיה היינו כאובים זמן רב ומדוכדכים מאוד, שוהים תמיד לבדנו, ולא רצינו שאף אחד יארח לנו לחברה. כעבור זמן, בראות סנ' אבינו אותנו בכאבנו, ביקש לנחמנו. הוא יעץ לנו שחייבים אנו לשאת את הרעה באורך רוח ולהמשיך בעיסוקינו, כי החיים צריכים לחיות את חייהם. נהגנו להתפלל מִדֵי יום, הן תפילת שחרית, והן מנחה וערבית שהתפללנו תמיד במניין בבית הכנסת. ואמרנו קדיש וישבנו ב'אָבֵל' במשך השנה כולה, ובכל עת היינו פוקדים
1997 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1876
את קברה בבית הקברות; הולכים לשם עם החכמים, מתפללים, בוכים ומחלקים צדקה. וחזרנו לביתנו מבלי ללכת עוד לחנות, כי הלכנו לשם [לבית הקברות] בדרך כלל בערבים.
עסקינו בשנה הזו היו חלשים, הן בשל מותה של סנ' אימנו והן בשל מלחמת סרביה שהייתה בעיצומה. קנינו רק כמה סַהְטִיָינים וגם כמה חָוָולֵס, כולם מאלה של בית המכס. כמו כן באותה עת נבנתה מסילת הברזל מבֵּלוֹבוֹ לסופיה, ואנו הלווינו כספים בריבית לזכיינים. בעסקאות שעשינו בבּוּרסָה באותה שנה, בנוסף לנזקים שנגרמו לנו, ספגנו הפסדים רבים, כי היו תנודות רבות בשערים. באשר למָאדָנֶס, המצב היה טוב מאוד: היה ביקוש גדול לברזל בכל מקום, והמחירים היו גבוהים. אולם הכול מלוּוה היה בחששות, ותמיד נשמרנו מכונסים וזהירים יותר, כפי שנהגו כולם.
בשנה הזו נולד לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בן,[28] ובלידתו נהגו כמו בכל הלידות האחרות. הסנדקים היינו אנוכי ורעייתי מ' בִּיוּ. באותו יום הוזמנה העיר כולה לשולחנו של אליהו הנביא, וקראו לרך הנולד יצחק (איזַק),[29] ואימו גידלה והיניקה אותו כמו את כל היתר.
בשנת 5637 [1877] נולד לי בן. היה זה ביום ששי 30 באלול,[30] ערב ראש השנה, ונהגו עם היולדת
1998 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1877
כמנהג כל הלידות. קראנו לרך הנולד אברהם יוחנן, והסנדק היה סנ' אבי עם אחותי מזלוּ. אימו היניקה אותו יחד עם מינקת ששכרנו, ושמה מ' אוֹרוּצָ'ה,[31] בִּתו של חכם דניאל הסופר ואשתו של סנ' קוֹנוֹרטוֹ ברוך. שילמנו לה עשרים גרושים לשבוע. היא והתינוק/ת הקטן/ה שלה ישנו בביתנו, ואת בעלה ובנה הגדול כלכלנו אנו, והם היו ישנים בביתם. הטעם שנזקקנו למינקת היה כי הרופאים קבעו שהאֵם, מ' בִּיוּ, סבלה מחלב דל, וכדי שהתינוק יוזן היטב הורו לנו שיניקוהו שתיהן. התינוקות הקודמים שילדה והיניקה לבדה, משהתבגרו מעט, ירדו מאוד במשקל. הם מתו מרעב מפני שלא ינקו לשובע.
בשנה הזו היה העניין עם אחוזת פּלָנָה, שעליו כבר כתבתי. התמנתה הוועדה, והיא קבעה סכום [ביטול מכירה] של 180,000 גרושים; על האופן שבו קרה הדבר כבר קראתם לעיל.
על מותה של סנ' אימי, שעליו כתבתי בפסקאות של השנה שעברה – זו טעות, כי הדבר אירע בשנה הזאת.
בשנה הזו הוכרזה מלחמת טורקיה־רוסיה על בולגריה, וכולם התחילו לחוש פחד גדול. ואולם, עסקי מכירות מטילי הברזל התנהלו בשטף רב, הודות לתנועת החיילים הטורקים, שהיו עוברים מאזור הדנובה הן דרך סרביה והן דרך בולגריה. בשל כך גם עלו המחירים עד מאוד.
1999 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1877
מחירו של קַנטָר אחד שעלה אז 180 גרושים, עלה בזמן הזה ל־360 גרושים, והכמות לא הספיקה. לפיכך הוגבר קצב העבודה והמכירות היו מואצות, אך מאוחר יותר חל קיפאון. מסיבה זו שלח סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור יצחק] את סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי אל סנ' אבי, לשאול אותו אם יֹאבֶה למכור לו שליש מצ'יפטֶה מָאדָן [המָאדָן הכפול] שהיה בבעלותם בשותפות. והיה אם ירצה למוכרו, שיודיעהו רק כמה היה רוצה להרוויח במכירתו, יען כי את מחיר העלות הוא כבר יודע. וסנ' אבי שאל לדעתנו, ואנו השיבונו לו כי הוא יודע זאת טוב מאיתנו, אך יש להביא בחשבון כי המָאדָן כבר נושא רווחים של 20%. וכך קרה שהודיע לו כי אינו חפץ למכור. וזה, מן הראוי לומר, היה משגה. רוצה לומר כי בקרב הטורקים משתמשים רבות בביטוי: "כאשר מבקש אחד לקנות את סוסו של האחר – וידוע היטב שנשמתו של הטורקי היא הנשק והסוס – הבעלים נלחץ מאוד מבקשה כזו, אך אינו אומר לו שאינו מוכר, כי בשל כך עלולה לבוא איזו רעה על ראשו". לדבר כזה קוראים צרות עין, ולכן צריך למוכרו. ומי שייתן דעתו לכך, ככל שיתעניין ימצא כי נכון הדבר לעשותו. האמת היא שלא צריך האדם לבקש את רכושו של אחר, כדי שלא יטיל בו עין הרע, כי זה כמו לבעוט במזל; ולכן צריך למוכרו.
בשנה הזו קנינו [זיכיונות לגביית] עָשָרים בכפרים של סמוקוב, כי השפע [במקור מעברית, la Beraha] בשנה הזו היה גדול מאוד – דבר הקורה אחת לעשרים שנה. ומסיבה זו לא היה מי
2000 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1877
שיקנה, והכול [התבואה שנגבתה כמעשר] נותר מאוחסן באסמים, ואחר כך משבאו הרוסים החרימו את הרוב. מסיבה זו הגיעה מאוחר יותר תקופת רעב, ומחיר החיטה עלה ל־3.5 גרוש לאוקה, ואסרו לקנות יותר
מעשרים אוקות לכל בית. והוצבו ז'נדרמים בשווקים [לשמור על כך]. לנו הייתה טחנת קמח בסוּלי דֶרבֶנט[32] עם שמונה אבני ריחיים, ובאותה שנה שיפצנו אותה. קיבלנו 12,000 אוקות דמי שכירות לשנה, בעוד שלפני כן היו דמי השכירות בין 5,000 ל־6,000 אוקות, אך הם לא שולמו כסדרם.
בשנת 5638 [1878] הייתה המלחמה בעיצומה, והביאה עימה דכדוך רב בקרב הבריות. כך היה שאחדים החלו לעזוב את סמוקוב. אומנם עשו זאת בסתר, אך מן השכנים לא יכלו להסתיר. ולפי שנודע כי נכנס פחד בקרב המשפחות, נמצאו בין הטורקים כאלה שהלכו אצל הקַאִימָקָאם, התלוננו על כך שהוא עומד להניח למוסקובים [הרוסים] לשחוט אותם, ועמדו על כך שתינתן גם להם אפשרות לעזוב את סמוקוב. הקַאִימָקָאם פנה אל המוּטֵסָאריף, והלה נתן לו הוראות מחמירות לבל ייתן לאיש לעזוב את העיר ואל ינפיק לאיש דרכון. בשביל משפחתנו זה היה לחץ גדול, כי גם הם התכוננו לעזוב. אולם, כידוע, לבני משפחתנו הייתה השפעה גדולה מאוד. אף על פי שבימים האלה האנשים היו נסערים מאוד, הם [בני אריה] לא עזבו;
2001 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
אך עם זאת דאגו כולם לקבל דרכונים ולהחזיקם ליום שבו יהיה צורך לעזוב. הכול נעשה בסתר והם קיבלו אותם, כל אחד מנימוקים ששיכנעו את הקַאימָקָאמים והמוּטֵסָאריפים. על האירועים האלה כבר כתבתי בכמה פרקים העוסקים באנשים אחרים מבני משפחותינו.
באותו זמן, כשהעולם היה שרוי במהפכה כה גדולה ורב היה הפחד, חטף סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה חום גבוה בלי שעלה בידי הרופאים להבין מה היה לו. אחרי שעברו יומיים־שלושה, נראה היה שפרצה אצלו מחלת החצבת, ועם הידיעה הזו נרגענו מעט. בלי להתעכב עוד ננקטו כל הצעדים הנדרשים במחלה הזו, וכבר הוקל לו, אך המשיך לסבול מכך עוד כעשרים יום. בהיותו בריא למחצה כבר קם ממיטתו, והיה מהלך בעודו נושא את סימני המחלה.
היה זה בחג החנוכה שנולדה לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בת, וקראו שמה שמחה. בלידתה נהגו כמנהג הלידות, ובאו לבקרה הקרובים שהתגוררו בסמוקוב, כי אחדים כבר עזבו. אימהּ היניקה אותה וטיפלה בה כמו שנהגה בכל לידותיה.
לפי שהכול עוזבים היו כבר את סמוקוב, נערכנו לכך. בתחילה הפרדנו פריטים אחדים מרהיטי הבית וחפציו כמו כלי נחושת, כלי זכוכית, צלחות ועוד חפצים אחרים שלא היו מתקלקלים במרתפים, וטמנו אותם במרתף סודי שהיה לנו בבית. עוד כמה דברים ארזנו היטב לשומרם בווידנייה של גוֹלקָה. את כל השאר – מרבית הרהיטים וחפצי הבית
2002 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
כמו מראות, שעוני קיר, ספות, כיסאות, שולחנות, בדי ריפוד, שטיחים, בגדים, סָמָרָס ועוד מהחפצים היקרים ביותר, שכולם נקנו לאחרונה מן האיכות הגבוהה ביותר שיכולה להיות – ארזנו היטב בחבילות ובארגזים. כל האריזה נעשתה בלילה בחשאי. היינו יורדים למרתף האחסון לבל יראנו ולבל ישמענו איש. רק אנו בלבד התעסקנו בכך. את כל זה ארזנו ב־36 חבילות גדולות, ושלחנו הכול ברכבת לאדירנה אל הסנ' שמואל ה' ב' ניסים ושות'. הוא קיבל אותן והניחן במחסניו. ובאשר לחפצים שהפרדנו כדי להובילם לווידנייה של גוֹלקָה, שהיו בו מחסנים טובים, וכן באשר למה שנועד להיות מוכנס למרתף הסודי שבבית – התחרטנו על כך: חלק מזה ארזנו גם כן ושלחנו לאדירנה, ואת היתר הותרנו בבית. כל זה עלה בהוצאות הובלה רבות, וגם קרה שמרבית המראות התנפצו, ומשאר החפצים חלק ניזוק וחלק התקלקל כשהושלכו ממקום למקום.
בהגיע סוף חודש כסלו, לאחר שהחלים סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה ממחלתו ומ' בּוּכוּרוּצָ'ה ילדה, הורה סנ' אבי שאני, רעייתי מָ' בִּיוּ, וילדיי רָשֶל ויוחנן נצא לדרך לאדירנה. מבלי להתעכב עוד התכוננו לנסיעה, ובוקר אחד יצאנו לדרך. לקחנו עימנו גם את אוֹרוּצָ'ה המינקת שהיניקה את יוחנן עם התינוק/ת שלהּ. יצאנו בפַּייְטוֹן הבית שלנו רתום לארבעה סוסים, ומלוּוים בשני טורקים חמושים
2003 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
נסענו לתחנת הרכבת סָרָנבֵּיי. באותו לילה ישנו בסָרָנבֵּיי, ועם בוקר נסענו לאדירנה. ירדנו בביתו של צֵ'לֵבּי שמואל הבּוּצ'וּק [התאום], אף על פי שהם לא נמצאו באדירנה. שני לילות ישנו בביתם, ואחר כך שכרנו דירה בביתו של צֵ'לֵבּי יהודָצֶ'ה אַלפָסָה, שניצב מול בית הכנסת קהל קדוש מאיור [הגדול]. דמי השכירות היו לירה אחת לחודש לדירה מרוהטת. עברנו לגור בה, והיינו מרוצים עד מאוד. מ' וידוּצָ'ה, כלתו של סנ' אליעזרוּצ'וֹ גירון, הייתה באה לבקרנו, כי שהתה זמן קצר לפני כן בסמוקוב והתגוררה בביתנו. היא הייתה אומרת לנשות ביתו של סנ' אלפסה שיטפלו בנו היטב, ואל יתפארו בכך שנתנו לנו דירה טובה. הייתה אומרת להן: "הבית הזה שנתתם להם כמוהו כקמין בחדר השירותים שיש לאלה בסמוקוב. אני בושה ונכלמת לראותם בסוג כזה של בית. והרי הם בריות שראו הרבה, ולא אכפת להם לסבול עכשיו, כפי שאכן כך הוא".
אחרי ששהינו בבית הזה ארבעה–חמישה ימים, נמלא ראשו של יוחנן בפצעים מוגלתיים. היה זב מוגלה והִרבָּה להתגרד. קראנו לרופאי אדירנה, והם נתנו לנו כל כך הרבה משחות ותרופות שלא עזרו לו בכלל. הדבר מילא אותנו בפחד גדול, וקראנו לזקנות, שרבות כמותן היו באדירנה הן לימדונו וחיזקו את רוחנו באומרן כי טוב הדבר שזבה [המוגלה], כי בכך יוצאים כל
2004 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
אדי החום ומסתלקות המחלות שעלולות להיות לו; ובל נעצור הזיבה, רק נשטוף את ראשו שלוש פעמים ביום במי מַלוָוה [חלמית]. את העשבים האלה, המלווה, קוטפים רעננים מִדֵי יום, ומצויים הם בכל מקום הן בקיץ והן בחורף. יש להרתיח כמות של חצי קילוגרם מַלוָוה בליטר אחד של מים, לתת לנוזל להתקרר ולשטוף את ראשו. וכך התמדנו ועשינו גם באדירנה, גם בקונס' ואפילו בסמוקוב, כיוון שנמשכה זיבת המוגלה זמן רב. בעזרת הטיפול הזה היה נרגע, והלך והחלים לגמרי. אחרי ששהינו באדירנה כעשרים יום הגיע גם סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה עם רעייתו וילדיו, והתגוררנו כולנו יחד בבית הזה קרוב לשבועיים. אחר כך נסע סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה לקונס' לשכור שם בית, ו[אחריו] נסענו כולנו לקונס'. הוא שכר את בית הנסיך חָמיד אפנדי, שהוא עתה הסולטאן חָמיד [עבדול חמיד השני], ברחוב אַלטינג'י דַאירֵה [רחוב הרובע השישי], מול תחנת המשטרה [תחנת שישהָאנֶה]. היה זה בית נאה ביותר בן שלוש קומות, ועברנו כולנו לשם. התגוררנו בבית הזה מאושרים מאוד.
בעת ההיא שהה סנ' אבי בסמוקוב, כדי לאסוף עוד אי־אלו חפצים. מבלי שנדע עמד בקשר מכתבים עם פיליבֶּה, יען כי ביקש להינשא. הוא שלח את סנ' יהודה ב' מנוח כדי שיסדיר זאת עם בּוּ' ויניזיוּ ממשפחת כָּלב שאיתה התכתב, ואשר התאלמנה זה מקרוב מבעלה סנ' לוי. הייתה לה בת אחת נשואה, ובן רווק, מנחם, שעתיד היה להישאר עימה למשך זמן מה. אחרי שבאו לידי הסכמה, נסע לפיליבֶּה והם התחתנו.

תחנת המשטרה המפורסמת באיסטנבול, תחנת שישהָאנֶה, באחד הרחובות הראשיים בעיר, אַלטינג'י דַאירֵה.
ביתו הראשון של המחבר באיסטנבול היה בית ידוע ויוקרתי, בית הנסיך חָמיד אפנדי, מול תחנת המשטרה.
2005 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
הוא נתן לה כנהוג תוספת מאה לירות ואת כּתוּבּתהּ,[33] לפי הנוהג שבו מחזיקים בכתובה מצד האישה; וכך היה גם כאן. בהמשך תקראו על המאורע שהתרחש בקשר לכּתוּבָּה הזו. הוא ורעייתו באו לסמוקוב. היא הייתה צעירה כבת 45 שנים, טובת לב ויפה ועקרת בית למופת. השניים התגוררו מאושרים בסמוקוב. באותה עת שהינו כולנו בקונס'. הרוסים התקדמו בינתיים, וגם הוא התכונן לבוא לקונס' להיות עימנו. הוא כתב לצֵ'לֵבּי חיים הבּוֹצ'וּק [התאום] ששהה כבר בקונס', כדי שיספר לנו אודות נישואיו, שעליהם כאמור לא ידענו. יש לציין כי הוא חשש מכך [מתגובתנו], שמא מפני שלא סיפר לנו מראש, או שמא משום שלא נהיה מרוצים מכך. והנה, בוקר אחד הגיע אל ביתנו הסנ' צֵ'לֵבּי חיים, ואנו, מופתעים מבואו, קיבלנוהו בכבוד רב. ואחרי שיחה קצרה אמר לנו כי מחויבים אנו בכבוד אבינו, ואל לנו לגלות התנגדות למעשיו. "אמת שאיבדתם את אימכם, אולם גם לאביכם מגיע שיחיה כשאר הבריות בעולם. לפיכך נשא אישה, ובתוך ימים אחדים יבוא גם הוא לקונס'. אל נא תטרידוהו ולו גם בדבר הקטן ביותר, ושוב תהיו כולכם יחד, כפי שהיה בעבר. ועל אמכם החורגת הביטו נא כולכם בעין טובה. הוא מחכה להסכמתכם לבואו לקונס'." אנו, אף על פי שזלגו דמעות רבות מעינינו, הפצרנו בו שימהר לטלגרף לו
2006 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
שייסע במהירות מסמוקוב ויבוא לביתו, למקום שבו שהינו אנו. ואנו, כשם שכיבדנוהו עד עתה, נוסיף לכבדו מכאן ואילך באותו האופן ללא שום שינוי. והוא חופשי לנהוג כרצונו מבלי שנצא נגדו. וצֵ'לֵבּי שמואל, בשמעו זאת יצא שבע רצון עד מאוד וטלגרף לו, ולמוחרת היום קיבלנו מברק ממנו שכבר יצא לדרכו. ואנו יצאנו לפגשו וקיבלנוהו כמו שמקבלים אבא, ושהינו כולנו בבית הזה ובילינו בטוב. שבוע לאחר מכן כבר נכנסו הרוסים לסמוקוב. כל הרכוש שהיה בבעלותנו הן בבית והן בשוק, הכול הוא הפקיד בידי חתנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יוסף אליהו אריה,[34] והם כולם עברו לגור בביתנו יחד עם משרתנו סנ' יהודה ב' שלמה. מאוחר יותר בא לשם גם החתן השני, סנ' נֵסימָצֶ'ה בן משה עם רעייתו מ' מזלוּ [אחות המחבר] וכל ילדיהם, וכולם ניזונו מן האוכל שהשארנו להם בבית והספיק להם לשנה שלמה.
אנו כבר היינו כולנו בקונס'. גרנו תחת קורת גג אחת, הימים עברו עלינו בטוב והיינו מאושרים. מִדֵי יום היינו יוצאים כל הגברים והנשים לטייל במקומות המובחרים ביותר של קונס', וגם הלכנו לאתרי הנופש סביב לה. הכנו לנו כולנו מלבושים לפי אופנת קונס' והוצאותינו היו בלי חשבון ומבלי להתחרט במאומה. ההוצאות על מזון היו זולות מאוד, הספיק לנו כמעט מחצית הסכום שהוצאנו בסמוקוב.
2007 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
כעבור זמן מה לאחר שהייתנו בקונס' כשלא נותר לנו עוד מה לעשות, שכרנו חדר בפונדק סלוניקי [Selanik Han] בגָלָטָה, שם היינו יושבים כדי לא ללכת לבתי הקפה. זה גרם לכך שהבאנו כל שבוע קרון סוכר מווינה, ומבודפשט הבאנו משקאות אלכוהוליים בקרונות רכבת, והיינו מוכרים אותם בסיטונות בשוק. הרווחים היו מועטים ביותר, אך הספיקו לנו. לבד מזאת גם הבאנו בכל שבוע מווינה 25,000 פרנקים בטאלרים [מטבע אוסטרי] של כסף, ונתנום לדַרפּהָאנֶה [Darphane-i Amir, המִטבּעה הסולטנית במרכז איסטנבול] – המקום שבו הטביעו את המטבעות – כדי שיטבעו לנו מהם מֵגִ'ידִיֵיס מכסף. בהמרה הרווחנו אחוז אחד. לעיתים היה סנ' אבי הולך לבּוּרסָה, ועושה שם עסקאות קטנות של קנייה ומכירה של פוֹנדוֹס טורקיים.
כאשר כבשו הרוסים את כל בולגריה, הגיעו ידיעות כי הכול שקט ורגוע וגם הסחר שב להתנהל כשורה. אז נסע סנ' אבי לסמוקוב להשגיח על הרכוש ש'זנחנו את כולו לרוח', מה גם שהחוק קבע כי רכושם של כל העוזבים את עריהם יחד עם משפחתם יהיה שייך כולו לממשלה. וכבר יישמו זאת והשתלטו על הכול, ועל כך כבר כתבתי לעיל בפרקים הקודמים כיצד עשה זאת. 'אלף צרות' עברו עליו עד שעלה בידו להשיב לידיו את כל הרכוש. בזמן הזה ששהה בסמוקוב נסע גם לפֶּשטֵרָה, קנה שם את הסַהְטִיָינים שעובדו במשך החורף ושב לקונס'.
2008 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
משהגיע חודש אייר נסעתי אני לפֶּשטֵרָה כדי לקבל את הסַהְטִיָינים שקניתי, וכשהגעתי לפָּזָרג'יק הזדמן לי לרכוש סַהְטִיָינים מאוֹטלוּק־קוֹי [פָנָגוּיִרישטֶה][35] ומ־סטָנימָקָה [Asenovgrad] בסכום של כ־60,000 פרנקים. סיכמתי את העסקאות, ונסעתי למקומות הללו תחילה לקבל את הסחורה. אחרי שקיבלתי אותה שלחתיה לווינה. בדרכי לפֶּשטֵרָה ליווּני סנ' אברהם ב' בנימין (אֵ־דיבָּה) מפָּזָרג'יק וטורקי ששמו עוסמן קָלפָה, אומן במיון הסַהְטִיָינים ובהכנת הטוּרוֹת, וכולנו נסענו בעגלה רתומה לסוס. והנה בעלותנו במעלה הגבעה לכפר רָדילוֹבוֹ[36] לקראת הירידה לפֶּשטֵרָה, נתקלנו בעיקול הדרך בשני אנשים לבושים בבגדי פוֹמָאקים [מוסלמים בולגרים]. פניהם היו מושחרים בפחם, והם חמושים היטב. הם החזיקו בסוס ואמרו לנו בקול ניחר: "פארי! פארי!" [כסף, מעות], ואני, שהיה בכיסי ארנק ובו מעט 'כסף קטן' נתתי אותו בידיהם. הם לקחוהו, אך לא פתחו אותו וחזרו שוב לבקש "פארי". היו עמי בשקית שבתיקי 400 לירות יחד עם ניירותיי ודברים אחרים. סנ' אַברָמָצֶ'ה הסתירם בתוך החציר שהיה בעגלה. ירדנו מן העגלה מצפים לרחמי שמיים, שישיגו אותנו נוסעים אחרים. אולם לא הגיע אף אחד. אחד מהשודדים היכה את סנ' אַברָמָצֶ'ה, ומרוב פחד נעתקו המילים מפיו. אני ניצבתי מאחורי העגלה, מחכה לראות אם יופיעו נוסעים אחרים. מבלי לפחד מכלום אמרתי להם שאין לי עוד כסף.
2009 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
מבלי לומר דבר טיפס אחד מהם על העגלה, חיטט בקש ומצא את התיק. ברדתו הראהו לי וביקש את המפתח. כיוון שהיה בתוך הארנק, אמרתי להם כי הוא בתוך הארנק שנתתי להם, אך הם לא הקשיבו לי וחזרו ודרשו ממני את המפתח. הם חשו בדבר מה כבד בתיק, אך ביקשו לקחת רק את הכסף. בתיק היו פנקסים, ניירות, שעון ועוד דברים כיוצא באלה. הם לא הוציאו את הארנק כדי לפותחו ולקחת את המפתח, אז אמרתי להם בכעס: "קחו סכין, חתכו את התיק וראו מה יש בתוכו!" ובזמן שהיו מכים את סנ' אַברָמָצֶ'ה אמרתי להם כי הוא משרתי ואני האדון, אך הם לא דיברו עימי ולא ביקשו לתפוס אותי. כשאמרתי להם שיחתכו את התיק, עשו זאת. הם חתכו את התיק, את תוכנו רוקנו ארצה, ונטלו להם רק את הארנק. את כל היתר הותירו עם התיק, והראו לי באומרם: "אסוף את חפציך ולך למשטרה להתלונן עלינו". הם נחבאו בין העצים ונמלטו. התמזל מזלי כי היו ברשותי עוד 1,600 לירות שנועדו לפֶּשטֵרָה, והשארתין בפָּזָרג'יק. אילו לקחתי גם את אלה עימי, היו אולי גוזלים ממני גם אותן. לאחר שנעלמו השודדים אספנו את החפצים שהתפזרו מן התיק, עלינו על העגלה וירדנו לפֶּשטֵרָה. דבר ראשון הודענו למשטרת פֶּשטֵרָה על השוד. הם שלחו זַ'נדַרמים למצוא את השודדים, וטלגרפו לערים הסמוכות והודיעו על המקרה, אך הכול לשווא. קיבלתי את הסַהְטִיָינים
2010 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
בפֶּשטֵרָה, ונסעתי לפָּזָרג'יק ופיליבֶּה לחפש אחר השודדים הללו. הדבר נודע גם לנסיך־נציב, שהיה באותו הזמן הנסיך דוֹנדוּקוּב קוֹרסָקוֹב, שמושבו היה בפיליבֶּה. יום אחד קראני ללשכתו, כדי לשאול אותי איך קרה אותו מאורע. כשסיפרתי לו אמר לי שכבר אסרו רבים שחשדו בהם. הוא שאל אותי: "כיצד זה לא שלפת בפניהם את אקדחך והרגת אותם? כי השודדים הללו הם בולגרים, והם מתייראים הרבה יותר ממך!" כאשר אמרתי לו כי לא היה בידי שום נשק, צחק הנסיך ואמר: "בכל זמן שהותי כאן אני אמשיך לחפשם, ואתה לך לענייניך, ואל לך להיכנס להוצאה כספית ולבזבז זמנך". חזרתי לסמוקוב ושהיתי שם כחודש, מטפל באיסוף [תשלומים] מן העסקים שהיו לנו. השודדים לא נתפסו עד עצם היום הזה, ואנו חדלנו לחפשם.
אחרי זה ביקשה גם אחותי הגדולה מ' בּוּכוּרוּצ'ה לבוא לקונס'. הזמנתי גם את אחותי הקטנה מ' מזלוּ, אך היא לא רצתה לבוא כדי לא לעזוב את ילדיה שהיו עדיין קטנים. לפיכך יצאנו שנינו לקונס' ושהינו באוֹרטָקוֹי, כי באותה עת כבר עזבו את הבית בגָלָטָה, ושכרו באוֹרטָקוֹי את ביתו של פּוֹרטוֹקָל אוֹלוּ שקרוי היה ה'קִיָיבגיר' [בית האבן]; דמי השכירות היו חמישים לירות לשנה. גרנו בו מרוצים ומאושרים, כי היה טוב מאוד ורחב ידיים ומוקף בגינה נאה.
במשך הזמן ההוא ששהיתי בסמוקוב סנ' אבי הִרבָּה ללכת לבּוּרסָה, והיה משחק
2011 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1878
בפוֹנדוֹס טורקיים ועשה עסקאות גדולות ביותר. אולם, לא היו לו שום הצלחות והפסיד סכומי כסף גדולים. בשל כך היה מדוכא עד מאוד, וגם גרם הדבר לכך שנפל למשכב. כשראה שהוא בגירעון גדול החליט לרכוש נכס מקרקעין בקונס', ובקנייה זו הייתה לו הצלחה טובה. באותם ימים נמכר בגָלָטָה בית מסחר בן שלוש קומות, בנויה כולה מאבן מסותתת, ממוקמת בזינג'ירלי חאן.[37] היא נשאה הכנסה של מאתיים לירות דמי שכירות שנתיים, וכבר הושכרה לחמש שנים, והוא קנה אותה ב־1,500 לירות. הוא אמר לנו כי רכש אותה כדי שתהיה לו לפחות הכנסה של מאתיים לירות, כיוון שלא היה בטוח ברכוש שהיה בבעלותו בסמוקוב. אחרי ששהינו תקופה מסוימת בקונס', החל להכין עצמו לחזור לסמוקוב.
בשנת 5639 [1879] נסע סנ' אבי עם רעייתו מקונס' לסמוקוב, בהשאירו אותי ואת סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בקונס' (באותו זמן שהה בביתנו הסנ' עזריה היפה שעליו כתבתי לפני כן). ואחרי שכבר שהה בסמוקוב זמן מה, כתב אלינו שיֵצֵא גם סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה עם משפחתו לסמוקוב. ימים אחדים אחר כך הוא עזב, ונותרתי אני לבדי עם משפחתי עוד ארבעה חודשים בקונס', כדי להסדיר את העסקים שהיו לנו שם. היה לנו גם חָוָולֶה של 300,000 גרושים מלפני המלחמה, שהיה מיועד להיפרע באדירנה.
2012 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1879
בעטיה של המלחמה לא נפרע, מה גם שבאותו זמן עדיין היו הרוסים [בארץ]. לפיכך נשארתי לגבותו, ומשום כך הייתי הולך למשרד האוצר כדי שימירוהו בחָוָולֶה המיועד לפירעון בווילָאיֶיט אחר. עד אשר מצאו דרך לעשות זאת עבר הזמן, עד שבקושי רב ובלחץ ואף באיומים נתנו לי [חָוָולֶה לפירעון] בווילָאיֶיט קוניה.[38] והייתי מתרוצץ בין הבנקים, הן הבנק של סנ' קָמוֹנדוֹ והן בנק סוֹסיֵיטֶה ג'נרל, כדי שיקנוהו מידיי. אולם הם, שהיו להם, כך אמרו לי, סכומים גדולים, בשום מחיר לא אבו לקנותו ממני, ורק התמידו לומר לי ללכת בעצמי לגבותו; זאת אף על פי שבאותם הזמנים הנסיעה למקומות כאלה הייתה מסוכנת מאוד, כי היה המקום [קוניה] מרוחק. רציתי לנסוע וכתבתי על כך לסנ' אבי, אך הוא אסר זאת עליי בשל הסכנה, ו[ציווה] שאחפש דרך למוכרו בקונס'. וכך עשיתי. מכרתיו במחיר זול מאוד לאיש אחד ושמו קָרָמַנלי, בנקאי מקוניה ומשקיע בדברים כאלה. ואחרי שגביתי את הסכום, התארגנתי גם אני [ליציאה], מכרתי את מרבית הריהוט שהיה לנו, ואת המעט שנותר שלחתי לסמוקוב. אז נסעתי גם אני, והגענו לסמוקוב בריאים ושלמים.
כולנו נאספנו בבית, ובאשר למסחר שעסקנו בו בעבר, הכול נהפך על פניו. כל המָאדָנֶס, הווידני ושאר נכסי המקרקעין – הכול היה הרוס. מכל הרכוש שהשארנו בסמוקוב, לא מצאנו בבואנו אף לא 25% ממנו. עם זאת, באומץ ובסבלנות החילונו לאסוף כל אשר יכולנו. כשנראה היה לנו שניתן לחדש את העבודה במָאדָן, החילונו בשיפוצים תוך שנעשינו שותפים בהפעלתו עם סנ' זָהָארִיֶה
2013 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1879
חָאג'י סְטָאמוֹ אוֹלוּ. נשאנו בהוצאות בחלקים שווים. בשנה הראשונה היו הרווחים מועטים ביותר, אם בשל ההוצאות, ואם משום שהברזל לא נמכר במחירים טובים, כי כבר הביאו כמות גדולה מאירופה. עם זאת המשכנו לתפעלו.
ייבאנו סוכר מווינה ואלכוהול מבודפשט, הכול בקרונות רכבת. כיוון שהרוסים צרכו הרבה מהסחורה הזו, הבאנו גם משקאות שנהגו לשתות הרוסים, כמו וודקה, קוניאק ורוּם ועוד משקאות כיוצא באלה – הכול עבורם. עם כל זאת היו הכנסותינו מועטות, כיוון שהצריכה לא הייתה כה גדולה עד כדי כך שנוכל להתחרות. בכל זאת עשינו זאת בלי שום חשק.
לעומת הוצאותינו בעבר, צמצמנו אותן לעת הזאת. הפחתנו את מספר המשרתים, והמשכנו להחזיק רק שלושה סוסים – שניים מהם עבור הכרכרה. זה מה שהצלחנו לקבל חזרה מאת הרוסים. הגנרל גָדוֹלין[39] התגורר בביתנו, והשאיר לנו סוסה אחת במתנה. היא הייתה הרה, והמליטה סייח שגידלנו והיינו רוכבים עליו כי היה נוח מאוד. הגנרל הזה נוהג היה לומר לנו, כי איננו כשאר היהודים שהכיר ברוסיה, ונראה שאנו מגזע אחר ושאנחנו כמותם. הוא הזמין אותנו תדיר לחדרו, והגיש לנו תה ושאר משקאות ודברי מתיקה, כי היה איש רחב לב מאוד.
בשנה הזו ייצרנו בשותפות עם אחרים חריצי גבינה, ושלחנו אותם לקונס' למכירה, אך זה לא היה
2014 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1879
משמעותי. עשינו כל זאת לניסיון, כדי להשיג עסק כלשהו משמעותי יותר. באשר לברזל ועוד כמה סחורות שלקחו מאיתנו הרוסים, לעת הזו כבר לקחנו בחזרה כמעט הכול. זה לא היה בשמחה, כי גרמו לנו להתייגע בכך מאוד. על זאת נעגם סנ' אבי והיה הולך ונחלש, ובשל כך חזר אליו השלשול שסבל ממנו בעבר. על כן לא הרבה לצאת העירה ושהה בעיקר בבית. בזמן ההוא חלתה גם אחותי הקטנה מ' מזלוּ, דבר שייסר אותו מאוד. תמיד נוהג היה לבקרה ולדאוג לה, אך היה זה ללא הועיל, והיא נפטרה בשל התשישות והרזון הרב. את שבעת ימי האבל קיימנו בביתנו, ובעלה וילדיה עשו את השבעה בביתם. ישבנו בשני בתים משום שגם הוא היה חולה. אחרי שקמנו מן השבעה יצא [צֵ'לֵבּי אברהם גיבור הפרק] לפיליבֶּה לטייל ימים אחדים, וכשחזר הוטב לו וזמן מה היה בריא. אחרי זמן מה שוב חזר אליו השלשול. מעביר היה את זמנו עם חָריבּי אברהם כהן שהיה בא לביתו, והיו לומדים יחד גמרא. כידוע הוא היה בקי גדול בלימוד תורה, וידע היטב להגות בה.
יותר מכול אהב אותנו, היה מייעץ לנו ומספר לנו. בין הדברים הרבים שסיפר לנו, אמר לנו גם כי מתוך כל עסקי המסחר הרבים שראה – הן אלה שעשה בעצמו והן אלה שעשו אחרים – נוכח לדעת שבכל עשר
2015 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1879
שנים חל שינוי. רוצה לומר כי אדם אינו יכול להתמיד במסחר מסוים כל חייו באותה שיטה ראשונה שבה החל, אלא חייב לשנות את אותו עסק עצמו לפי שיטת הזמן, או להחליפו לגמרי וללמוד עסקי מסחר חדשים. ועליו לנהוג בכל אלה בהתאם לנסיבות ולזמן מכל הבחינות, ביושר רב, ואל יתבייש אדם בעסק כלשהו שהוא עוסק בו, אף אם נדמה לו שאינו ראוי לו; ולא יהא גאה. בכך יוכל שלא להיות משועבד לאחרים, לנהוג ביושר ולשמור תמיד על כבוד משפחת אריה.
בשנת 5640 [1880] הלך סנ' אבי ונחלש עוד יותר. חולי המעיים נמשך אצלו. בהתחלה היה יושב לו על השילטֶה, דבר שגרם לנו שברון לב, ולא היינו מסוגלים לטפל בעסקינו. מעט אחר כך היה שוכב במיטתו. הרופאים פקדוהו פעמים אחדות ביום, אך לא העלה ארוכה למחלתו. כל הקרובים היו מבקרים אצלו, הן גברים והן נשים, וגם הכינו לו תרופות בית שונות. הייתה זו רק חולשה רבה שחש. גם אשתו, אימנו החורגת, הייתה מטפלת בו במסירות, משרתת אותו ומשגיחה עליו. לעיתים הייתה בוכה, ועם זאת הייתה קונה לעצמה כל העת בדים רבים הן למלבושים והן לצָ'מָשירים, והייתה מכינה
2016 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1880
ומסתירה אותם. כך עשתה גם עם תכשיטיה, שתמיד הייתה מחביאה אותם. אולם, את ענק הפנינים הייתה עונדת תמיד על צווארה, ולא הייתה מסירה אותו אפילו בלכתה לחדר האמבטיה, כיוון שערכו היה רב,
כ־6,000 פרנקים שוויו. כך נהגה גם במפתחות של המקום שבו החזיקה את מלבושיה – בעת לכתה להתרחץ במרחץ שהיה בביתנו, נוהגת הייתה לקחתם עימה. באותם הימים הייתה לוקחת בסתר מחפצי הבית, כמובן מהטובים, ושולחת אותם לפיליבֶּה – הכול באמצעות אלמנתו של סנ' אברהם חלפון, שהייתה גם היא מפיליבֶּה והתגוררה בסמוקוב. יש לציין כי גם זו הייתה זוכה לתשלום עבור שירותיה הטובים. את כל זאת ראינו, אך לא אמרנו מאומה שמא תתלונן לפני אבינו ותעגם רוחו. אולם כאשר החלה לשלוח הכול בצרורות ובגלוי אל מ' האלמנה חלפונה, שהייתה שותפה לגנֵבה, לקחנו בחזרה את החבילות שהכילו כל מיני דברים: מלבושים, חפצי בית ושאר דברי ערך. דומה שלא היה אכפת לה ולא התביישה, שכן, יש לומר, כזה היה אופיה. אולם לא ניכר היה בה שהיא מזיקה, אלא להפך, הייתה נוהגת בחביבות בכל בני הבית. לא הייתה בה גרגרנות כלפי האוכל ולא אהבה הרבה מותרות. בסתר, למן ראשית נישואיה, הן בקונס' והן בסמוקוב, עשתה לעצמה איצ'וֹרייָס רבות כדי להרות, אבל היא לא ילדה. כלפי מ' בּוּכוּרוּצ'ה, אשת סנ'
2017 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1880
רְפָאֵלָצֶ'ה, לא נהגה כל כך בטוב; מאחורי גבה הייתה משמיעה דברים כנגדה, בעוד שבפניה העמידה פנים טובות. את בְּנהּ מֵנַחֶנלוֹ החזיקה בביתנו כשנתיים ימים, הן בקונס' והן בסמוקוב. הוא היה ילד טוב ונעים ורגוע מאוד. בִּתהּ, מ' סוּלטָנָצֶ'ה, שהייתה כבר אישה נשואה, באה פעם אחת לסמוקוב כאורחת. היא שהתה בביתנו במשך קרוב לחודש, וחזרה מרוצה מאוד לפיליבֶּה.
בחודש חשוון היה סנ' אבי חלש יותר ושכב במיטה. הוא שאל כל הזמן באיזה יום בחודש אנחנו, ותמיד חפץ היה שחודש חשוון יעבור. בכל זמן מחלתו, אפילו בהגיע קיצו, לא איבד את צלילות דעתו והיה מדבר כמו בהיותו בריא. ובהגיע חודש כסלו שמח הרבה מאוד, ואמר לנו שכבר חלף חודש מרחשוון, אך לא חל כל שינוי במצבו. בראש חודש כסלו רצה לעבור לחדר אחר ולקחנוהו לשם, אך בערב ביקש לחזור למקום שהיה שוכב בו מקודם והחזרנוהו לשם.
בליל יום שני ב' בכסלו, מעט לפני חצות הלילה, התיישב במיטה וקרא אליו את שני המשגיחים עליו באותו לילה, סנ' יהודה ב' מנוח וחתנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. הוא אמר להם: "הלילה יגיע קֵץ חיי. אִמרו לבניי שלא יעשו איתי אחרי מותי שום דבר מעבר למה שעושים לכל אדם שמת. ועכשיו אל תספרו להם את מה שאני אומר לכם, כדי שלא יצטערו". ולנו, שהיינו תמיד על רגלינו, נכנסים ויוצאים מִדֵי שתי דקות, לא
2018 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1880
אמרו דבר. והוא, לאחר שדיבר עימם בירכם, נטל את המגבת שהייתה לצידו, כיסה בה את פניו ואמר: שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. ולא נותרה בו עוד נשימת חיים. המשגיחים עליו, בראותם אותו בלא נשימה, ולאחר שבדקו וראו כי נפח את נפשו, קראו להגיש לו עזרה. אולם הכול היה ללא הועיל, שכן כבר היה מת לבלי קום עוד. כולנו כאחד, אנו וכל בני המשפחה, בכינו עליו כל אותו הלילה בהתייפחות גדולה מאוד על האובדן שבא עלינו. בבוקר, לאחר שעשו לו את 'הטיפול האחרון',[40] ביקשו החכמים להובילו אל בית הכנסת ולהעמידו לפני היכל הקודש כראוי לו, כי היה מלומד גדול בתורה. וחָריבּי חיים אלקלעי השוחט נשא דברי הספד [במקור: derecha, דרשה], כי הרב שהיה כוהן לא יכול היה לעשות זאת. אחר כך, בלוויית כל החכמים והחזנים, והילדים הלכו לפניו ושרו את הקינות, נשאו אותו בזרועותיהם וטָמַנו אותו באדמה. לאחר מכן חילקנו הרבה צדקה לכל הנצרכים, יהודים ושאינם יהודים, שגם הם באו [ללוותו]. אחר כך באנו הביתה ועשינו קריעה, וקיימנו שבעה ימי אבלות. מִדֵי יום באו עשרה חכמים ללמוד את סדר הלימוד לאותו היום. נתַנו תמיד צדקה, והגשנו אוכל לחכמים, לנצרכים ולקרובים. כך נהגנו גם בסיום תקופת החודש. מִדֵי שלושה–ארבעה ימים היינו פוקדים את קברו מלוּוים בחכמים וקראנו משניות. כך גם שמרנו את מנהגי השנה
2019 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי אברהם ובניו צֵ'לֵבּי משה ורְפָאֵלָצֶ'ה 1880
עד תומה. התפללנו תפילות שחרית, מנחה וערבית בבית הכנסת במניין, והדלקנו מנורה לאורך כל השנה בבית הכנסת. במשך כל השנה לא פתחנו שום דלת מלבד זו של בית הכנסת. מפעם לפעם היו באים הקרובים לבקרנו בשבתות ובמועדים. התהלכנו כל הימים מדוכאים, מיעטנו לצאת לשוק ולא לקחנו שום עבודה חדשה, אף כי הקרובים והחכמים יעצו לנו שלא נזנח לגמרי את המסחר. בלכתנו לחנות בעת שהיינו לבד ולא הגיע איש לבקרנו, היינו פורצים בבכי ושבנו הביתה.
2020 עוצמת החכם
סנ' אבי, צֵ'לֵבּי אברהם מ' אריה, בנוסף לכך שכבר קראתם על התנהגותו לאורך כל חייו בכל עסקיו, אוכל רק לומר שהיה גם מלומד מאוד בכל סוגי הלימוד. וכך אירע שבכל עבודה שעסק בה, הן בזמן שהיה עם אֶחָיו והן בעת שהיה לבדו, לא נזקק ללימוד מוקדם וניהל אותה כאילו כבר היה בעל ניסיון מזה זמן רב. בדבר שלא הבין, לא שלח ידו. במקרים רבים, כשהיה עליו להתייצב ולהתגונן לפני הערכאות המשפטיות הגבוהות או מול אנשים רמי־מעלה, מעולם לא היה מתכונן מראש ולא לומד את הדרך שעליו להתגונן. לפי שהיה מלומד כל כך, יכול היה להשיב על כל השאלות ששאלוהו מייד כשניצב לפני בית הדין, הכול מתוך הבנתו העמוקה ובמילים מעטות. כך יצא שבשום משפט שהיה לו לא חויב בדין. כמעט לאורך כל חייו היה חבר של כבוד בבתי הדין, שהיו מתכנסים פעמיים–שלוש בשבוע. בילוי הזמן העיקרי שלו כל חייו היה הלימוד. כך אירע שהיו באים אצלו אנשים שיבהיר להם את הדברים הסתומים שנתקלו בהם בלימודיהם. הוא לא נרתע מלהיכנס למקומות הרמים ביותר, והיה מתקבל תמיד בפנים מאירות וברוב כבוד. בכל עסקי המסחר ששלח בהם ידו הצליח, כי נהג תמיד ביושר. את כל הבריות היה מקבל בפנים מאירות ונהג בהם בכבוד, לא נהג חסכנות משום בחינה. קצרים היו חייו – הוא חי רק 58 שנים.
2021
כאן מסתיים פרק הביוגרפיה אודות
צֵ'לֵבּי אברהם מ' אריה בזמן שהיה עם בניו
צֵ'לֵבּי־משה ורְפָאֵלָצֶ'ה – למן שנת 5630
[1870] עד שנת מותו 5640 [1880].