1406
מכאן ואילך מתחיל הפרק על שני האחים, מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה, שאליהם הצטרף גם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור אליעזר], בנו של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה.
1407 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
בשנת 5637 [1877], כאשר נפרד מהם גם הסנ' נָעימָצֶ'ה, ונותרו לבדם שני האחים הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה, הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה־אליעזר, בנו הגדול של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, נכנס גם הוא לשותפות על ידי כך שאביו קצב לו סכום מסוים של כסף כהון עצמי. בו בזמן הם נקבו לכל אחד את הונו ואת השיעורים שהיו אמורים להיות לכל אחד מהם הן מהרווחים והן מההפסדים. הם רשמו את הכול בספרים חדשים של התחייבויות ונכסים, וחתמו כולם על ההסכמים. מובן שהסכם זה חל רק על הכסף המזומן, כי לגבי נכסי המקרקעין, הבתים, הרהיטים ושאר הדברים – כל אלה כבר היו בבעלותם בנפרד, כל אחד לעצמו; ושום דבר מאלה הם לא הכניסו אל השותפות. אולם, הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, למרות שחתם על ההסכמים, לא היה מרוצה, מסיבה שעליה נקרא בהמשך בפרק המוקדש לו.
הם קנו עוד מקודם כמויות גדולות של שזיפים שחורים מיובשים מקְיוּסְטֶנְדִיל במחירים גבוהים מאוד. המחיר של השזיפים הללו היה בין שישים פָּארָס לשני גרושים לאוקה, אך הם קנו אותם במחיר של שלושה עד ארבעה גרושים לאוקה. בבודפשט, שם התקיים היריד לסחורה זו, היו באותה שנה ביקושים גבוהים, כך שהיה כדאי לקנותם במחירים האלה. אולם, עד שהתחילו לשלוח אותם כבר השתנו מאוד המחירים בבודפשט, ומסיבה זו לא היה כדאי להם לשולחם לשם. לכן שלחו אותם לטריאסטה
1408 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
דרך וֵלֶס (kioprili,[1]) שכן הייתה שם מסילת ברזל לסלוניקי. משם בדרך הים הגיעו לטריאסטה, שנראתה נוחה ומשתלמת יותר מאשר מבודפשט. אלא שבאותה תקופה כבר השתוללה מלחמת רוסיה–טורקיה, הדרכים היו גרועות, וגם הקירָאג'ים נהגו ברשעות וגנבו ושדדו את הנוסעים. העובד שעסק בכך היה סנ' חיים אָלַאגֶ'ם שעבד אצלם מזה שלושים שנים. הובלת השזיפים לוֵלֶס נעשתה כולה על גב סוסים, והקירָאג'ים ניצלו את ההזדמנות – מכל שק הוציאו שבע או שמונה אוקות שזיפים ושמו במקומם אבנים. קרה גם שרבים מהקירָאג'ים כלל לא מסרו את הסחורה לסוכן בוֵלֶס, וכך נוצר להם חוסר של 25,000 עד 30,000 אוקות [שזיפים]. על עניין האבנים נודע להם רק כאשר החלו לערוך את המכירות בטריאסטה, אז כתבו להם שהשקים הכילו לא רק שזיפים אלא גם אבנים. כל האמצעים שנקטו היו לשווא, כיוון שהמלחמה כבר הייתה בעיצומה, ולא נותרה עוד משטרה שתוכל לברר ולתבוע את העניין. נמצא שגם לעובד שלהם הסנ' אָלַאגֶ'ם הייתה יד בַּגנֵבה, והוא אף לא ציית לכל מה שדרשו ממנו ויצא נגדם. באותה עת שהה הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של מוֹשוֹנָצֶ'ה, בלֵצֶ'ה,[2] לשם ברח מפני המלחמה. הוא נסע לטריאסטה כדי לראות אם עניין האבנים היה נכון. ואכן, הוא מצא שכך הדבר. השזיפים הללו בחלקם הגדול נותרו למכירה לשנה הבאה, ומסיבה זו נגרמו להם הפסדים מסוימים.
1409 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
היו ברשותם כמויות גדולות של חיטה ושעורה ועוד סחורות כגון אלה מהעָשָרים שקנו, והכול אוחסן בממגורות כיוון שלא היה מי שיקנה את כל אלה. בנוסף, הממשלה הטורקית רשמה את כל מי שהיו ברשותם מוצרי מזון מכל סוג שהוא, ולא אִפשרה למכור אותם לאף אחד תוך שהיא שומרת אותם לצרכיה. כך היה גם עם המחסנים המלאים במטילי ברזל בפָּזָרג'יק, בסמוקוב ובמָאדָנֶס – כלומר, לא היו עוד קונים. ובאשר לסכומי הכסף הגדולים שהיו חייבים להם עבור מטילי הברזל שמכרו בהקפה – כשהכול נוהל בחשבונות שוטפים בפָּזָרג'יק, פיליבֶּה, חַסקוֹבוֹ, קָזָנלק, זאגוֹרָה, אָסֵנוֹבגרָאד, קַרלוֹבוֹ וערים נוספות רבות – גם סכומים אלה לא שולמו להם עוד. היו להם שני סָטיג'ים שהלכו וסבבו מעיר לעיר, אך הם שבו ריקם לאחר שאפילו לא טרחו להשיב להם, וכך היה גם בסמוקוב. והפחד היה גדול מאוד, כי נוסף לצ'רקסים שכבר היו שם, באה חבורה של טורקים זֵבֵּקים מאסיה כמתנדבים. אלה הצטרפו אל אחרים, היו נכנסים לחנויות ולבתי היהודים והנוצרים כשהם חמושים, היו שודדים כל מה שמצאו, וכל מי שהתנגד להם – היו מכים אותו. כשראו זאת החליטו לצאת מסמוקוב, אך נזקקו לתעודת מסע פנימית לטורקיה כי אחרת לא היו רשאים לנסוע. את אלה
1410 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
לא נתנו להם, משום שהדבר גרם רפיון לב גדול בקרב התושבים האחרים שלא היה ביכולתם לצאת, ובמיוחד לבכי הנשים והילדים. לפיכך הטילו איסור שאיש לא יקבל אישורים כאלה, כדי שאף אחד לא יוכל לעזוב את עירו. לנוכח זאת שלח סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה טִלגרף למוּטֵסָאריף מַאהזָר פאשה, חברו הטוב, שיעשה לו טובה ויורה לקַאִימָקָאם איזֵט בֵּיי, מושל סמוקוב, שייתן לו את האישור הנדרש. המוּטֵסָאריף עשה זאת ללא דיחוי, וציווה עליו [על הקַאִימָקָאם] שייתן את האישור למוֹשוֹנָצֶ'ה אפנדי ולמשפחתו בחשאי, כדי שלא תישמענה תלונות מקרב תושבי העיר. הם קיבלו את האישורים הנדרשים, אספו ככל שיכלו את הדברים שהיו עשויים להיזקק להם, הן רהיטים והן בגדים ומזון, ארזו הכול היטב, ושלחו אותם בעגלות השוורים שהיו להם בבית לתחנת [הרכבת] סָרָנבֵּיי. אחר כך יצאו הם עצמם, יחד עם נשותיהם וילדיהם ועם משפחתו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, בעוד שסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה נשאר בסמוקוב כדי לשמור על רכושם. הצטרפו אליהם גם מיסיה גבריאל ואחותו אוֹרוֹ, ילדיו של סנ' נֵסימָצֶ'ה א' אריה, שאותם ילדה לו [אשתו] בּוּ' יעל, בִּתו של צֵ'לֵבּי יהודה.[3] כולם יחד יצאו בפַּייְטוֹנים בדרכם לסָרָנבֵּיי, התחנה הקרובה ביותר לסמוקוב, כשהם מלוּוים בחמישה–שישה טורקים חמושים היטב מעובדיהם. הם הגיעו בשלום לסָרָנבֵּיי, ונאלצו ללון שם בלילה כיוון שהרכבת נסעה רק במהלך היום. בבוקר, כאשר הם
1411 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
באו לקחת את כרטיסי הנסיעה לקונס', התברר שבאותו לילה התקבלו הוראות נחרצות מהמרכז בקונס' שלא יקבלו עוד נוסעים, וכי רק רכבת מיוחדת תישלח להביא את קרונות הסולטאן שחנו בסָרָנבֵּיי, וכך קרה שרכבת נוסעים לא יצאה משם, וסנ' משה י' אריה ומשפחתו שכבר שהו שם בדרכם לקונס' לא יכלו לנסוע. הסיבה לכך הייתה שהתגלתה יחידה של הצבא הרוסי באזור תְרָקִיָה שביקשה לתפוס את מסילות הברזל, וכל הנוסעים היו עלולים להימצא בסכנה. לפיכך עצרו את כל תנועת הרכבות. הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ביקש ממנהל התחנה שייתן לו רכבת מיוחדת עבורם ועל סיכונם הם, בתעריף של 150 לירות, אבל גם זאת לא התאפשר. אף על פי שהם טִלגרפו לסנ' נָעימָצֶ'ה שהתגורר בקונס' שימצא דרך כלשהי, והוא נקט בכל הצעדים – גם אלה לא הועילו כלל; לכן טִלגרף להם סנ' נָעימָצֶ'ה שלפי שעה ישובו לאחור, והם שבו לסמוקוב.
אחרי שהגיעו לסמוקוב והיות שהפחד היה גדול, הם החליטו לשלוח מסמוקוב לפחות את הילדים. וכך היה שיצאו הצעירים סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה עם אשתו מָדָם ויניזיוּ וסנ' נֵסימָצֶ'ה – הבנים של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, סנ' חיימָצֶ'ה עם אשתו מ' רגינוּצָ'ה וסנ' לאון – הבנים של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה; ואליהם הצטרף גם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, בנו של הסנ' יצחק ג' אריה, עם אשתו מ' תמרוּצָ'ה וילדיהם.
1412 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
ויצאו כולם יחדיו דרך סקופיה לסלוניקי בדרכם לאיטליה, ונסעו ללֵצֶ'ה. כולם יצאו בארבעת הפַּייְטוֹנים שלהם, מלוּוים בידי שלושה צעירים טורקים חמושים היטב, רכובים על סוסים טובים, שהיו גם הם מעובדיהם; ובתוך יומיים הגיעו לסקופיה. כניסתם לסקופיה עוררה רעש גדול כיוון שהם באו בהמולה רבה. בסקופיה היו צריכים להישאר יומיים, כיוון שהרכבת יצאה לסלוניקי ושבה ממנה רק אחת לשלושה ימים. כשנודע הדבר למוּטֵסָאריף פאשה, בתחילה הוא לא התעניין, אך כאשר באו לתחנה כדי לצאת לסלוניקי ועברו באותה כיכר שדרכה הגיעו, בא אותו הפאשה, מושל העיר, לתחנה. הוא התיישב על כיסא ושתה את הקפה שלו, כדי לברר מי הם האנשים הללו. הוא פעל באמצעות הפקידים שלו, והורה שיתשאלו אותם לאט לאט מהיכן הם באים, להיכן הם הולכים, לשֵם מה הם הולכים, האם דרכוניהם הוסדרו, ולאיזה לאום הם משתייכים. והכול נרשם ודווח לו, בלי שהם הרגישו שהיה זה הפאשה ששואל עליהם. הם התנהגו כשורה וענו על הכול. בסופו של דבר, כאשר נודע להם שהיה זה המוּטֵסָאריף ששאל עליהם, והיות שהוא לא קרב אליהם, גם הם העמידו פנים שהם לא מודעים [לנוכחותו]. ברם, בשעה שיצאו לדרכם, שלחו לו ברכת שלום כראוי בלי שנפגשו עימו פנים אל פנים.
כאשר הגיעו לסלוניקי ירדו כולם
1413 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
בביתם של האחים הסנ' יצחק ומרדכי טיאָנוֹ, שהיו סוכניהם. אחרי שהות בת שלושה ימים בסלוניקי שבה המתינו לאונייה לאיטליה, יצאו בדרכם ללֵצֶ'ה כאשר את הכול סידרו עבורם הסנ' טיאָנוֹ. הם הגיעו ללֵצֶ'ה, ובהתחלה שהו כולם בבית אחד בגלל השפה. מאוחר יותר הם נפרדו. אנשי לֵצֶ'ה אמרו שהסנ' הללו שבאו מבולגריה – יש להם ספינות משלהם העומדות לרשותם על חוף הים.
כפי שנכתב קודם, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה חזר לסמוקוב מסָרָנבֵּיי עם משפחתו כיוון שהרכבת הפסיקה לנוע במסלולה הרגיל. והנה, חלף כשבוע מאז ביקשו הרוסים להשתלט על מסילות הברזל הטורקיות, גֵייסות של הטורקים רדפו אחריהם והם נסוגו. אחרי הדברים הללו החלו הרכבות לנוע במסלולן, וללא דיחוי כל אלה שהיו אמורים לנסוע לפני כן יצאו שוב לדרכם, הכול כמו קודם. ללא שום עיכוב הם יצאו לקונס', והצטרף אליהם גם סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה עם כל משפחתו. ביום השני הגיעו לקונס' בריאים ושלמים. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ירד עם כל משפחתו בביתו של סנ' נָעימָצֶ'ה, כפי שכבר כתבתי בפרק על סנ' נָעימָצֶ'ה, והסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ירד במלון. על כך שסנ' נָעימָצֶ'ה לא הזמין גם אותו נתגלעו אי־אלו כעסים. מאוחר יותר הוא הצטרף אל סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, והם גרו בבית אחד.
1414 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה נשאר בסמוקוב, והוא היה זה שדאג לכל הרכוש, הן לנכסי המקרקעין והן לבתים ולרהיטים ולכל מה שהיה בבעלותם. הוא נעזר בממונה שלו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה אֶשכנזי, שניהל את כל מה שבדישָרי אַבְלי. שם היו כל המחסנים כגון אסמי התבואה, מחסני הברזל, המחסנים של כל צורכי המָאדָנֶס והווידני וכל מצרכי המזון של העובדים. היו שם גם אורוות הסוסים, הרפתות של הבקר והתאואים, הפַּייְטוֹנים, מגורי המשרתים של הבית וכל שאר הדברים הדרושים לעסקיהם. הכול נעשה דרכו, והיו לו עוזרים משלו שמילאו אחר הוראותיו. הוא היה זה שקיבל את כל אותן סחורות והעביר אותן ליעדן, כיוון שכלל החשבונות של כל אלה היה רק בידיו. מלבד זאת הוא דאג לרכישות לצורכי המטבח הפנימי, להזנת בני הבית, וגם זה לא היה דבר של מה בכך. בהתחלה הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה ישן בביתו עם המשרתים והמשרתות, אך מאוחר יותר כשהתחילו להיכנס לאגף אחד של הבית אי־אלו טורקים כדי לגנוב כל מה שיכלו, עבר לבית אחותו בּוּ' יעל, דהיינו ביתו של סנ' נֵסימָצֶ'ה אליהו אריה, ויָשַן שם. בימים שהה בחדר שהיה [בעבר] המשרד שלהם והלך גם לבקר את הקַאִימָקָאם כדי ללמוד על חדשות המלחמה. ובאותם ימים לא ניתן היה לטפל בשום עסק, לא מול המשטרה ולא בשוק,[4] וכך גם לא ניתן
1415 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1877
היה לצאת מחוץ לעיר על מנת להשגיח על המפעלים. הממונים על המפעלים עזבו גם הם ובאו העירה, כיוון שפחדו להישאר במפעלים. [באותם האזורים] פעלו חבורות קומיטי רבות של בולגרים, ששרפו את הגשרים שבדרכים, קרעו את חוטי הטלגרף, ובכמה מקומות הציתו אש וזרעו הרס. על אף כל זאת סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה גילה אומץ רב בכך שנשאר בסמוקוב ודאג לרכושם. הוא גם דאג לענייני הקהילה, שכן רבים מחבריה חדלו מלשלם את מיסי ועד הקהילה [במקור Kolel], ולמשרתים לא היה מה לאכול. היה זה סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה שנתן להם מעין הלוואה כדי שיוכלו להתפרנס. כך עשה גם עבור כמה מהנזקקים, אולם לבסוף באו עליו צרות רבות מכך שחשב שמן הראוי לתמוך בהם.
בשנת 5638 [1878] הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה וכל משפחתו שהו בקונס'. כמו כן שהו שם הסנ' אימו, אשתו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה וילדיה, מיסיה גבריאל ואחותו אוֹרוֹ – כולם גרו בביתו של סנ' נָעימָצֶ'ה, אשר קיבל את הבית החדש שבנה שותפו סנ' בָּרוּכָצֶ'ה. למרות שזה עתה נבנה, בעליו לא רצו עדיין לעבור אליו, ולכן הושאל הבית לסנ'
1416 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
נָעימָצֶ'ה ללא כל דמי שכירות למשך שנה אחת. והם, למרות שהיה זה בית חדש, הסתדרו בו היטב וחיו בו ברווחה גדולה מאוד.[5] הסנ' נָעימָצֶ'ה היה מזמין כמעט מִדֵי ערב בדרנים כדי שיצחיקו אותם, והם נשארו לילות שלמים, שרים ושמחים. בערבים באו חברים ומכרים רבים של סנ' נָעימָצֶ'ה, אכלו ושתו ביחד ולפעמים גם נשארו ללון. שירתו אותם משרתים ומשרתות רבים. ניהול הבית היה נתון כולו בידי מ' רחלוּצָ'ה, אשתו של סנ' נָעימָצֶ'ה, והיא לבדה הייתה אחראית לכול, והכול היה תלוי בה. היא נתנה הוראות למבשלות, ודרכה נעשו כל רכישות מצרכי המזון ושאר הצרכים. אחרי שכולם שכבו לישון היא עוד הייתה על רגליה, ואף השכימה קום לפני כולם כדי לדאוג להכנת הקפה והדֵזָיוּנוֹס לכל אחד בנפרד. היא לא התעייפה ואף לא נמאס לה במשך כל הזמן ששהו יחד.
במשך היום יצאו הנשים לשוק לקנות בדים ופריטים אחרים להכנת בגדים, בלוויית נשים שהכירו את סוגי הבדים ואת אופנות המלבושים, ושכרן שולם להן. בעיניהן הכסף לא נחשב, וגם לא ההוצאות הגדולות שהוציאו לשם תענוגותיהן. הסנ' נָעימָצֶ'ה סיפק להן הכול, אך לבסוף ביקש לקבוע לכל אחת מהן סכום מסוים שתמשוך מדֵי
1417 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
חודש, כיוון שההוצאות גדלו עד מאוד. אולם, לא עלה בידו להשיג זאת כיוון שהן מנעו זאת ממנו, כפי שכבר כתבתי באחד האירועים בפרק על הסנ' נָעימָצֶ'ה.
ימים רבים הלכו הנשים לנפוש בווילות הכפריות ובמקומות המענגים של קונס', מלוות בנשים אחרות מן המשפחות רמות המעלה של קונס', שכבר עשו עימן היכרות לשם בילויים. וכך אמרו: "הזדמנויות כאלה לא יהיו לנו בסמוקוב; ועכשיו, כשאנו כבר בקונס', זו השעה לנצל את ההזדמנות וליהנות לפחות. ובאשר להוצאות, לא צריך לדבר על כך שאנו מבזבזים כאן; את כל מה שחסכנו בסמוקוב כל כך הרבה שנים נבזבז כעת, וכאשר נשוב לסמוקוב נתחיל שוב לחסוך כסף ונצטמצם, כי גם את זה מכירות אנו היטב".
ימים רבים הגברים לא באו הביתה לאכול בצוהריים. הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה פוקד לעיתים את משרדי הקונסוליה הצרפתית, ועסק בחידוש נתינותם, שכן היה בידיהם דרכון צרפתי, עוד מזמנו של צֵ'לֵבּי יהודה, מאז ששהה בירושלים בשנת 5611 [1851], כשנסע לבקר את סנ' אימו. הוא נסע אז גם לצפת, ושהה בביתו של הסנ' חָריבּי שמואל עבו, ששימש קונסול צרפת בצפת. ההמלצות שהביא עימו מקונס' עבור אותו סנ' עבו ניתנו לו מאת הסנ' קָמוֹנדוֹ וקַרמוֹנָה, וכפי שכבר כתבתי לעיל, אותן המלצות הן שהביאו לכך שקיבל אז את הדרכון האמור. הם שמרו על הנתינות הצרפתית מאז ועד היום.
1418 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
ובזמן הזה, כשהגיעה השעה להפיק ממנה תועלת, הוא עסק בכך רבות, ועלה בידו לקדם זאת. והוא גם הצליח להשיג המלצות מאישים שהייתה להם השפעה בקונסוליה; ואף שהדבר עלה לו סכום כסף מסוים, הוא לא שם לב לכך. ומלשכת הקונסול, שלקחה את העניין לידיה, כתבו לאוֹרָאן שבאלג'יריה, שם הונפק הדרכון הזה, מאחר שבמועד קבלתו, הסנ' עבו פעל דרך אחיו, שהיה גם הוא קונסול צרפת באוראן. הם מצאו שהכול תקין. בזמן ההוא אלג'יריה הייתה נסיכוּת טורקית. לאחר שהכול הוסדר היטב, רשמה לשכת הקונסול את כל בני המשפחה, מצאצאי צֵ'לֵבּי יהודה, וגבתה מהם את האגרות בגין השנים שחלפו, ולא היה בכך עניין גדול. הם קיבלו את תעודות המעבר הדרושות, ונשלחו מכתבים לכל הקונסוליות, הן בסופיה והן בפיליבֶּה ובאחרות, כדי שיכירו בהם ויגנו עליהם במקרה הצורך. וכך היה שהנתינות הזו הביאה להם תועלות רבות, הן לסנ' נָעימָצֶ'ה בקונס' והן לכל האחים האחרים בסמוקוב. כל החפצים שנשדדו בסמוקוב בידי הרוסים הושבו להם באמצעות הקונסול הצרפתי בסופיה, שהגן עליהם רבות, ויתרה מזו – בניהם לא שירתו בצבא הבולגרי. כמו כן היו היבטים רבים אחרים, וגם כאשר הממשלה הבולגרית הפקיעה מיני סחורות ודברים לצרכיה – לא נלקח מהם דבר.
1419 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
במהלך המלחמה הסרבית–בולגרית בשנת 1885, כאשר תְרָקִיָה אוחדה עם בולגריה,[6] היו גם הם בין אלה שמהם לקחו סוסים, וכשרצו לקחת מהם גם דברים אחרים – הם לא מסרו אותם. אף שלחצו עליהם ואיימו עליהם, הם התגוננו בתקיפות, עד שיום אחד נאלצו לשלוח מברק תלונה, ובו ביקשו מן הקונסוליה [הצרפתית] בסופיה לאמור: "לנוכח חולשתה של משטרת סמוקוב אנו מבקשים את הגנתכם". ובמכתב שצירפו הם דיווחו על הכול באריכות. הקונסול קיבל לידיו את בקשתם, וללא דיחוי פנה במברק לשר החוץ בסופיה, ובו תהה באיזו זכות משטרת סמוקוב לוחצת על נתיניו. והשר, לאחר שעיין בכך, הבטיח לו שמבעלי נתינות זרה לא לוקחים דבר ואף מגינים עליהם; ואם במקרה לקחו מהם דבר – שיודיעו לו בו ביום, כדי שיושב להם מייד. ובהתאם לכך הוא פעל: טִלגרף לנציב סמוקוב ושלח לו העתק מהמברק ובו התלונות על חולשת המשטרה. היו אלה מילים חריפות מאוד, שנועדו גם להגן עליהם. וכאשר הנציב קיבל תלונות כאלה, ובכללן על חולשת המשטרה, זימן אותם ונזף בהם על שכתבו בצורה זו. והם, בהיותם בני־חורין, אמרו לו: "כך צריך, כדי שתבין כשאומרים לך". הוא אמר להם שהסוסים נמצאים בפָּזָרג'יק, וכבר שלח מברק שיחזירו אותם. וכשהגיעו הסוסים בתוך כמה ימים – הושבו להם.
1420 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
אחרי הדברים הללו לא החרימו מהם עוד דבר, ואף הגנו עליהם, ולעיתים כשהיו מהומות היה שולח אליהם זַ'נדַרמים כדי שישמרו עליהם.
מיסיה גבריאל, בנו של סנ' נֵסימָצֶ'ה א' [אליהו] אריה, ששהה גם הוא בקונס' עם כולם, אכל וישן בבתיהם ותחת השגחתם. בסמוקוב הוא היה תלמיד בית ספר, וגם בקונס' הם שלחו אותו לבית הספר של אליאנס יִזרָאֵליט. מיסיה בלוך[7] היה מנהל כל בתי הספר [של אליאנס] בקונס'. הוא [גבריאל] היה מסור מאוד ללימודים, ולילות שלמים שקד על לימוד שיעוריו. הוא לא רצה לדעת מכלום, ואף לא נכנס לחדר שבו שהו כולם בערבים, מבלים את זמנם בשירה ובצחוק. מעולם לא יצא לשום מקום בילוי; בקושי אכל, ומייד נכנס לחדרו, והיה עסוק תמיד בכתביו ובלימודיו. קרוביו, שראו אותו לבדו, קראו לו לבוא ולהיות עימם בבילויים או כאשר יצאו לטייל – אך הוא לא רצה בשום דבר אלא בלימודיו בלבד. לאחר שהתמיד בכך זמן־מה, ונראה שכבר ניתן לשלוח אותו לבית הספר בפריז, פעלו דודיו – אם דרך מיסיה בלוך ואם באמצעות חברים אחרים – ושלחו אותו לפריז. וכל ההוצאות הדרושות – דודיו הם שנשאו בהן במלואן. הוא אכן היה נבון מאוד, ואת מה שעבר עליו בנסיעה זו לפריז כבר כתבתי בפרק העוסק בו. ואחרי ששהה שם את התקופה הדרושה, קיבל את תעודתו כאחד
1421 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
המורים הראשונים במעלה של בית הספר הזה, ומינוהו מייד למנהל בית הספר באוֹרטַקוֹי שבקונסטנטינופול, והוא שהה שם שנתיים. לאחר מכן מונה למנהל בית הספר בסופיה. בשהותו בסופיה עלה בידו להקים את בית הספר הקיים שם עד היום, הן לבנים והן לבנות, והכול על חשבונה של אליאנס יִזרָאֵליט. נוסף על כך פתח מטבח להזנת תלמידים נזקקים, וכן פעל לשבץ תלמידים רבים במלאכות כשוליות, תוך תשלום הן לאומנים והן לתלמידים, הכול על חשבונה של הברונית, אשת הברון הירש.[8] אלא שבסופו של דבר לא עזב את סופיה מרוצה, משום שהאשימוהו כי שלשל לכיסו יותר ממה שהוציא, או שניהל את העניין שלא כראוי. לאחר מכן מונה למנהל בית הספר באיזמיר, וגם באיזמיר פעל בדרך דומה. יתר על כן, יזם קניית צ’יפליק בקרבת העיר, בכפר שהיה כפוף למס החָרָאץ', כדי שהתלמידים ילמדו את יסודות החקלאות. הוא שהה באיזמיר חמש שנים, אך משחלה נאלץ לעזוב את משרתו, ובגמלה שקיבל מאליאנס נסע לדָבוס כדי לפוש, ושם שהה זמן רב במנוחה.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ואשתו וסנ' נֵסימָצֶ'ה – בניו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שהו בלֵצֶ'ה יחד עם קרוביהם כפי שכתבתי קודם. עקב אי־הבנה שקרתה ביניהם בקשר לאי־אלו מחלוקות, הם התפצלו למגורים נפרדים וגם אכלו בנפרד. למרות שכך קרה,
1422 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
הם נפגשו כל יום. העיסוק של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה במשך היום היה ללמוד לנגן בכינור אצל מורה ששכר. אשתו, מ' וֵוניזיוּ, הצטרפה אל הנשים האחרות, מ' תמרוּ ומ' רגינוּצָ'ה, והן לקחו שיעורים בשירת שירים איטלקיים. והסנ' לאון ונֵסימָצֶ'ה למדו בקביעות בבית הספר. מאוחר יותר, כאשר נמאס להם להיות בלֵצֶ'ה וכדי שיהיו קרובים יותר לקונס', באו כולם לטריאסטה. בלֵצֶ'ה הם לא הציגו את עצמם כיהודים, כי האנשים שם היו קנאים דתיים מאוד, וגם הוצאותיהם היו די גדולות. בטריאסטה הם חסכו מעט והיו מרוצים יותר.
הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה שנשאר בסמוקוב סבל הרבה – אם מהטורקים ואם מהזֶבֶּקים, מהצ'רקסים ומהבולגרים שנהגו כולם לבזוז. הם איימו עליו, והוא היה צריך תמיד להתחבא. את כל זאת הוא נשא באומץ רב. בהתחלה, כאשר עוד היה דואר, הוא החליף מכתבים עם אֶחיו, אבל מאוחר יותר הדואר לא פעל, ואף לא היו נוסעים בדרכים, והוא הסתדר כמיטב שיקול דעתו. לנוכח המצוקות שעברו עליו, היו זמנים שבהם היה יגע מאוד ואף התחרט על כך שנשאר בסמוקוב. אולם לא הייתה לו אפשרות לצאת מהעיר, כי הדרכים היו מלאות בקומיטי בולגרים, והגשרים היו ברובם שרופים. גם העובדים הטורקים שהיו להם החלו לברוח, והמשרתים הנוצרים שהיו להם,
1423 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
מלבד העובדה שלא באו, לעיתים גם לא שמעו בקולו. וכך קרה שלא היה מי שידאג לבתיהם, לא לבעלי החיים הרבים שהיו להם ולא לכל שאר הדברים שהיו בבעלותם. זה נמשך ימים מועטים מאוד, כי הרוסים כבר היו בצד דְרָגוֹשין. הרוסים נכנסו לסמוקוב; בראשונה נכנסה פלוגת רוכבים קוזקים, וכל תושבי העיר – היהודים, הטורקים והנוצרים – נאספו במקום אחד, ובחרו מביניהם נציגות מעורבת של שלושת העמים. הם יצאו אל שדה צֵ'ליק־חָאנָה[9] [tchelik-hana], המקום שהיהודים קראו לו 'העצים הקטנים', כשהם מלוּוים ברב, בבישוף ובמופתי. וכאשר התקרבו אליהם, התלכדו שלושת ראשי הדת, ובירכו אותם באומרם: "ברוכים הבאים בשלום".[10] אחר כך נכנס כל חיל הפרשים הרוסי לסמוקוב – וחנה בצ'ליק־חאנה. (בְּמקום זה שבו קיבלו את פניהם, היו חוגגים בסמוקוב בכל שנה).[11] תחילה תפסו את תחנת המשטרה הטורקית, את מחסני התחמושת והציוד הצבאי וכן את מחסני המזון, מחנות הצבא וכל המסגדים, והשתלטו עליהם. ולכל הבתים הקצו חמישה עד שמונה מחייליהם ללינה בלבד, ואת מזונם סיפקו הם לעצמם. כל החיילים וגם כל הציבור הוזהרו בקפדנות לשמור היטב על הסדר, בלי כל הבדל אם היה זה יהודי, טורקי או נוצרי, וכי על כולם
1424 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
להיות בני חורין במידה שווה. כך אכן היה, והייתה רגיעה גדולה בלי שהיה לאף אחד על מה להתלונן כלל וכלל, ואף לא ממה לפחד. יומיים לפני שנכנסו הרוסים אסף הקַאִימָקָאם את כל מה שיכול, וקופת הממשלה ובה הכסף הועברה עשרה ימים לפני כן. בזמן הזה גם טורקים רבים על משפחותיהם נסעו לחבל תְרָקִיָה דרך פָּזָרג'יק, ואף היו כאלה שנשדדו בדרכים ואחרים שנהרגו בידי הקומיטי. לאלה שנותרו בסמוקוב נמסר מטעם הרוסים שלא יסתתרו בבתיהם אלא שיֵצאו כמו כולם לעבודתם, בלי לפחד מדבר; וכל מי שיש לו תלונה, אפילו על הדבר הקטן ביותר, שיביא זאת לידיעתם – והם כבר ידונו את האשם על פי הדין הרוסי. לנוכח זאת התחילו האנשים לצאת מעט מעט, כי בהתחלה לא האמינו; אך כאשר ראו זאת, הרגישו גם הם חופשיים מאוד. והיהודים כבר מן ההתחלה היו כאחים וכחברים לרוסים, וכך היה שככלל כולם חיו ברוגע גדול ובחופש. ובאשר לחיילים הטורקים החולים שהיו בסמוקוב – הם עזבו יחד עם שאר החיילים הטורקים שנותרו בעיר, לאחר שמסרו את כלי נשקם; ואלו שלא רצו למסור את כלי נשקם – נורו למוות. הרוסים ליוו אותם, ולאלה שלא היה להם מזון נתנו את כל הדרוש לקיומם עד שהגיעו לגבול. נותרו כמה נשים טורקיות שהיו לבדן עם ילדיהן ושבעליהן לא היו עימן –
1425 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1878
גם בהן טיפלה המשטרה. היא אספה אותן ושיכנה אותן [עם ילדיהן] במקום מגורים נפרד, ובו הוצבו חיילים וזַ'נדַרמים רבים כדי שישמרו עליהן ועל ילדיהן היטב. סיפקו להן את מזונן בכל יום באופן קבוע, ונאמר להן כי מי מהן שתרצה ללכת – חופשיות הן; והרוסים ישלחו אותן על חשבונם בלי שיהיה עליהן להוציא מאומה. היו מהן אחדות שביקשו זאת, ושלחו אותן כשהן מטופלות ומוגנות היטב.
בשנת 5639 [1879], לאחר שהרוסים כבר ישבו בסמוקוב, הם השתלטו על כל נכסי הממשלה הטורקית הן בעיר והן בכפרים, וכן ניהלו אותם בפועל. הם התחילו לגבות כמה אגרות קטנות עבור זכויות המסחר ועבור חותמות על תצהירים. את כל אלה הוציא לפועל מאיור ריזַנסיָה [רֵזַנסקי אצל אשכנזי], שמוּנה לאדמיניסטרטור של העיר. וכמפקד הפרשים של סמוקוב הוא אכף את הכול באמצעות חייליו. כראש מחוז (הכפרים) הציבו את הנציב שוֹגוֹרין, ושני אלה היו כפופים לפיקודו של הנסיך קוֹרסָקוֹב דוֹנדוּקוֹב[12] שמקום מושבו היה בפיליבֶּה. הם ייסדו בתי משפט, מינו מועצות מוניציפליות וראשי כפרים, והדריכו אותם בכל החוקים שלפיהם עליהם למשול. אחר כך, כשהיו מוכנים,
1426 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
החלו לחפש את הרכוש ואת נכסי המקרקעין של אלה שנמלטו בעת המלחמה. אמרו כי לפי החוק, כל רכוש שבידי מי שלא ברח מפני המלחמה – נשאר שלו; אבל הרכוש של אלה שכן ברחו, בין אם היו טורקים, יהודים או נוצרים – הכול שייך לממשלה הרוסית. הם החלו לבצע זאת והשתלטו על נכסים כאלה, וכך הלכו ונעשו למעשה לבעלי־הבית של נכסים אלה. את הדברים הקטנים היו נוטלים ומעבירים למחסניהם, ואת הפריטים הגדולים היו משאירים באותם המחסנים עצמם, אך חותמים אותם מכל עבר, ומעמידים עליהם את חייליהם כשומרים. גם סוסים, פַּייְטוֹנים, בהמות ודברים נוספים – הכול נלקח. ובתוך הפקעות הרכוש הללו, חתמו הרוסים גם את מחסני התבואה והברזל ודברים אחרים, וכן בתים, חנויות ורהיטים; ואת דמי השכירות של החנויות החלו הרוסים לגבות לעצמם. הם התחילו לחתום גם את המחסנים של סנ' שמואלָצֶ'ה ושל אֶחָיו, ולקחו גם את הסוסים ושאר בעלי החיים, ואף חלק מן הרהיטים שבבתיהם. כשראה זאת סנ' שמואלָצֶ'ה, הלך אצל המאיור ריזַנסיֶה ואמר לו כי אין הוא יכול לקחת את הרכוש שלו ושל אחיו ואף לא לחתום אותו בחותם, שהרי הוא נשאר בסמוקוב ולא ברח מפני המלחמה. אבל המאיור ריזנסיה לא הקשיב לו, ולא רצה להשיב לו דבר. סנ' שמואלָצֶ'ה עמד על כך בתוקף ודיבר בתקיפות, עד שהדבר הגיע עד כדי כך שהמאיור הסתער עליו ורדף אחריו להכותו. כל השיחה ביניהם התנהלה באמצעות
1427 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
מתורגמנים, כי המאיור לא דיבר בולגרית וסנ' שמואלָצֶ'ה לא ידע רוסית.
והמתורגמן לא העביר כדבעי את דבריו של סנ' שמואלָצֶ'ה אל המאיור, עד שהדבר הביא לידי כעס. וברוב כעסו אמר לו המאיור, כשהוא מסמן לו באצבעותיו: "אתה – אין לך מחסני תבואה, לא של ברזל ולא של שום דבר. אתה – אין לך בתים, חנויות, דמי שכירות, סוסים, רהיטים. אתה – אין לך כלום. הכול – שלי." וסנ' שמואלָצֶ'ה, כנגדו, סימן גם הוא באצבעותיו באותו אופן ואמר: "אני – יש לי מחסני תבואה, יש לי ברזל, יש לי בתים, חנויות, דמי שכירות, סוסים ורהיטים. הכול – שלי. ואני רוצה אותם." והוא אמר זאת באותו טון ובקול רם, כפי שאמר לו המאיור. על כן כעס עליו המאיור ורדף אחריו להכותו. סנ' שמואלָצֶ'ה אכן ברח – אך לא מפחד, אלא מחמת כעסו. והוא הסתתר בבית אחותו, בּוּ’ יעל. המאיור היה אומנם תקיף וכעסן, אך גם בעל שיקול דעת, וכאשר נרגע מעט הלך אל הנציב שוֹגוֹרין וסיפר לו את שקרה לו עם סנ' שמואלָצֶ'ה. והנציב אמר לו שיש להבין תחילה את העניין, ורק אחר כך לכעוס. הנציב שלח לחפש את סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה כדי שיביאו אותו אליו, אך מכיוון שהוא כבר הסתתר, לא מצאו אותו. הוא הניח לזמן לחלוף, ואחר כך הלך אליו, וגם זאת רק מחוסר ברירה, והתלונן בפניו על כך שאינו מצליח להסדיר את עניינו אצל המאיור. הנציב
1428 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
הביאו אל המאיור והשלים ביניהם. ומתוך כך הושבו לו כמה דברים קטנים בלבד, שלא היו חשובים.
הדרך שבה שמרו השומרים האלה על המחסנים הייתה מגוחכת מאוד. הם שמרו על הדלתות החתומות בחותמות, אך מעבר לכך לא ידעו מאומה. והיו האנשים יכולים לעבור לפני המחסנים הללו ולהימצא במרחק של חמישה צעדים מהם. הם הופקדו אך ורק על הדלתות ועל החותמות, וכאשר התחלפו, היו מוסרים זה לזה רק את שמירת הדלתות והחותמות, שכן על שאר המחסן לא הייתה להם שום חובה לשמור. וכך קרה שאנשים חוררו את קיר המחסן מהצד הנגדי ורוקנו את כל תכולתו. את זאת עשו הן כמה מן הבעלים עצמם והן אחרים כדי לגנוב. היו מחסנים רבים שכאשר פתחו אותם נמצאו ריקים, ולא הטילו על השומרים אשמה, הואיל והחותמות היו שלמות. אמרו שהייתה איזו פרצה, לא עשו שום חיפושים, והפסיקו לשמור עליהם.
מאוחר יותר כבר נמאס לסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, וכיוון שכמעט כל רכושו נלקח ממנו, נסע לקונס' והפקיד את הכול בידי גיסו סנ' נֵסימָצֶ'ה ובידי הממונה על חצרו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. וגם הוא שהה בקונס' עם אֶחיו עד המועד שבו חזרו כולם לסמוקוב.
הבנים של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה – סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ואשתו וֵוניזיוּ, וסנ' נֵסימָצֶ'ה – היו בטריאסטה. היות
1429 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
שכבר שכך עניין המלחמה ולא נותר עוד פחד, וגם נמאס להם מן הנסיעות ומעל הכול משום שההוצאות היו גדולות מאוד – כתבו להם שיבואו גם הם לקונס' ויאספו כולם במקום אחד כדי להתחיל לשקול את הדרכים לשוב לסמוקוב. גם הם רצו בזאת, וכך, ללא דיחוי, הפליגו באוניית קיטור בדרך הים, והמסע נמשך שמונה ימים, ובאו לקונס' והתאכסנו גם הם בבית שבו שהו כולם.
בעת שהותו בקונס' נהג סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ללכת לבּוּרסָה. בתחילה עסק בעסקאות קטנות של איגרות חוב טורקיות, ולעיתים הרוויח סכומים קטנים. מאוחר יותר התחיל להתעניין בכך יותר, והיה קונה ומוכר בסכומים גדולים מאוד. הכול היה a levre[עסקאות קצרות מועד של חוזים למסירה עתידית], והיה קונה ומוכר בכל יום. כל הפעולות שעשה היו לתקופה של 15 ימים, והיו מסלקים את כל החשבונות ב־15 לחודש ובסוף החודש. וכך היה [לדוגמה] שעבור הפעולה שנעשתה ב־15 לחודש, שילמו את הפרשי השער בהתאם למחירים בימים שבין ה־15 ל־30 של החודש – ותשלומים אלה בוצעו באותם הימים. הדבר נעשה באמצעות ועדה ממשלתית שרשמה את כל הפעולות שנעשו, וגבתה עמלה קטנה, וכן גם הסוכנים רשמו את הפעולות וקיבלו עמלה. בדרך הזו התקיימו הקניות והמכירות, כל אחד לפי הנטייה שהייתה לו – זה לעליית המחיר וזה לירידתו. כך קרה שהן אלה והן האחרים –
1430 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
שני הצדדים הפסידו. היו אנשים שהחזיקו [אגרות חוב] בסכומים של עשרות אלפי לירות; 95 אחוזים מהם הפסידו, וחלקם נותרו בעלי חוב. שיטה אחרת הייתה בעסקאות שנעשו באיסטֵלַנס: היו ספקולנטים שהציגו פריט תכשיט בשווי של אלף פרנקים, והתכשיט הזה נמסר למי שרצה להבטיח 10,000 קוֹנסוּליטים בתעריף של עשרה סנטימים מעל או מתחת לתעריף של אותו היום; זאת ל־15 ימים או לחודש אחד, כשישולמו ההפרשים על פי השער של אותו יום – בתוספת אותם עשרה סנטימים. אנשים רבים עשו עסקאות כאלה, וביניהם עשה זאת גם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. וכך קרה לרוב, שהתכשיטים שערכם היה אלף פרנקים, עלו לו [נקנו על ידו] בסכומים של 2,000–3,000 פרנקים. תאווה זו הייתה כה חזקה עד שלא הותירה 'לא דם ולא כסף בארנק', והפתרון היה רק לצאת מקונס'. והם, שנאלצו לעשות זאת, לא התמהמהו, כי אם החלו להתכונן ליציאה, ומהר מאוד כבר הגיעו לסמוקוב, וכך ניצלו מן המגפה הזו.
הנשים חדלו מלקנות בגדים ודברים אחרים, וכל נשות משפחת אריה שהיו בקונס' היו נאספות בכל יום בבית אחד, ומבלות את זמנן בלימוד שירי שַׁרְקִי חדשים, כשהן מזמינות אליהן נשים שידעו לשיר. לעיתים היו הולכות אל אתרי הנופש הכפריים, רק ליום אחד, והגברים היו באים מאוחר יותר — כך שלא היו שוהים שם בלילות כמו בשנה שעברה.
הסנ' שְׁמוּאֵלָצֶ'ה ובְּכוֹרָצֶ'ה, שגם הם היו
1431 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
בקונס', היו עסוקים בנסיעות לסן־סטפנו,[13] שם חנה הצבא הרוסי, עם [בפיקודו של] הדוכס הגדול ניקולאס.[14] וזה משום שסנ' נָעימָצֶ'ה היה צריך לספק [בזיכיון] מזון לכל הגַיִס הרוסי. ובתוך כך ביקשו גם לקבל המלצות מן הגנרלים הבכירים ומן הדוכס הגדול עבור המפקדים הרוסים שהיו בסמוקוב — כדי שיוכלו לקבל בחזרה את רכושם שנגזל מהם בסמוקוב, בפָּזַרְגִ'יק ובמקומות אחרים. ובאמצעות החברים הצליחו לקבל המלצות הן מהדוכס הגדול והן מאחרים – ודבר זה הועיל להם מאוד.
לאחר כל זאת החלו לצאת לסמוקוב זה אחר זה, כל אחד בנפרד עם משפחתו, ובזמן קצר כבר היו כולם בסמוקוב, ובבתיהם, כפי שהיה קודם לכן.
כשחזרו כולם לסמוקוב ואחרי שנחו ימים מספר, החלו לבקש אפשרות לקבל בחזרה את הבגדים ואת הדברים האחרים שהרוסים לקחו מהם, וזאת מכוח ההמלצות שהיו להם, הן מן הדוכס הגדול והן מאחרים, וכן משום שהסכם ברלין[15] כבר היה בתוקף, ולפיו כל אחד יישאר בעל נכסיו, ושכל מה שנלקח ממנו יש להחזירו לבעליו, אפילו אם ברח מפני המלחמה. עם זאת, בקושי רב הם ואחרים הצליחו לקבל בחזרה את רכושם. אולם את הדברים שנגנבו מהם בידי אנשים אחרים, אף על פי שראו אותם, רק לעיתים רחוקות הצליחו לקבל בחזרה, וגם זה לא היה מעט. הם החלו
1432 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
לשפץ בעצמם את הווידני והמָאדָנֶס שנהרסו בידי הרוסים וגם בידי הכפריים הבולגרים, שכן הנוצרים אמרו שהם עומדים להרוס ולשרוף כל מה שנמצא בבעלות הטורקים או היהודים כדי שלא יישאר שום סימן מימי הטורקים, ושכל זה הוא כעת שלהם; וכך אכן עשו במקומות רבים, גם לאחר שהגיעו הרוסים. דברים כאלה התרחשו בתחילה, אבל מאוחר יותר לא הרשו לעשות זאת ואף העמידו אותם לדין.
באותו הזמן הגיע לסמוקוב סנ' יוסף דֶלמֵדיקוֹ, שהיה בחור צעיר ורווק, וידע היטב לנגן בכלי נגינה שונים שהיו ברשותו: כינור, קלרינט, חליל, קָאנוּן [כלי פריטה] ופסנתר, וכן עוד כל מיני כלי נגינה נוספים, ומלבד זאת ידע גם לשיר בקול נאה מאוד. הוא התארח בביתו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה והיה תמיד שר ומנגן בקולו ובכלי הנגינה שלו. ומשום כך הייתה כל המשפחה נאספת בכל שבת ובכל המועדים בבית אחד, והוא היה שר ומנגן להם. בבקרים הוא היה קם מוקדם, מתיישב בסלון כשחלונותיו פתוחים ומנגן בקלרינט סרנדה. ודונה, בתו של סנ' דוויצ'ונאצ'ה, הייתה משיבה לו בשירה מסלון ביתה, מפני שהיה לה קול ערֵב, גבוה ורם במיוחד, באותה סרנדה. ואנחנו, כששמענו זאת, היינו פותחים את חלונות חדרינו כדי להקשיב, כי הדבר היה נעים מאוד. אותו סנ' יוסף ארגן מקהלת נערים
1433 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1879
מבית הספר, כדי שישירו בתפילות כמה קטעים, הן קטעים מהתפילה, והן את נעימות הקדישים, ואת 'נשמת', [16] וקטעים נוספים; והוא ליווה אותם בנגינה בחלילו, והדבר היה נעים ויפה מאוד. הוא נתן לנשים שיעורים בפסנתר, ולדונה נתן שיעורים מיוחדים בקאנון, ועל כך שילמו לו היטב. מזונו של אותו סנ' יוסף היה רק שתיית שמונה עד עשר ביצים לא מבושלות וקרוב לקילוגרם דבש ביום, בצהריים, וכך עשה גם בלילות. הוא שהה זמן רב בסמוקוב, כל אותו הזמן בשירה ובניגון; ואחר כך קראו לו אחיו מקונס', והוא נסע אליהם.
בשנת 5640 [1880] שלושת השותפים, הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שְמוּאֵלָצֶ'ה ובְכוֹרָצֶ'ה, עסקו כל הזמן בשיפוץ מָאדָן אורטָה [האמצעי] ברָדוּיִיל, שהיה המפעל הטוב ביותר מבין כל האחרים. הם לקחו כשותף את סנ' יוֹבָאנצ'וֹ סרֵבֵּניצָה, שהיה מן הצ'וֹרבָּאג'ים ואחד הנוֹטַבּלֶס מבין הנוצרים, ובאותו הזמן כיהן כראש הוועדה הקבועה של סמוקוב.[17] הם ערכו את ההסכמים הדרושים כדי להפעיל את המָאדָן הזה, מתוך כוונה שלאחר מכן יפעילו גם את האחרים, ובכך להשיב את המצב לקדמותו. הם נכנסו לעבודה באהבה רבה
1434 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
והתחילו לעבוד, אבל עובדי־הקבלן שסיפקו את עפרות הברזל ופחם־העץ דרשו מחירים גבוהים מאוד, דבר שלא יכלו להרשות לעצמם. בתחילה לא שמו לב לכך וקנו מהם, מתוך מחשבה שבעתיד ניתן יהיה להסדיר את הדבר טוב יותר; יתר על כן, כל אותם עובדים היו חייבים להם סכומים גדולים,[18] ולכן סברו שדרך זו תאפשר לגבות את החוב ביתר קלות – ולכן המשיכו. כאשר החלו להפיק את הברזל ולשלוח אותו לפָּזָרג'יק לאנשיהם כדי שימכרוהו, התברר שלא השיגו את המחיר המצופה, משום שהביאו באותה עת ברזל מאירופה שהיה זול הרבה יותר, וכך קרה שלא עלה בידם להצליח גם בזה. אף על פי כן לא התייאשו והמשיכו בעבודה, והיא נמשכה זמן רב עד שהצטברו אצלם כמויות גדולות של ברזל. כשראו זאת עברו לעבוד בתפוקה חלקית, אך גם זה 'לא הלך להם', עד שנאלצו להפסיק כליל. במשך הזמן החלו המפעלים להיהרס עד שהפכו כולם למגרשים ריקים, כי גם חומרי־הגלם נגנבו. את המָאדָן התחתון ברָדוּיִיל מכרו, יחד עם ארבע הווידנִיָיות, לפָּאפָּס [לכומר] של רָדוּיִיל במחיר זול מאוד.[19] הלה עבד בו שנים אחדות, אך גם לו הדבר לא השתלם, וגם הוא הפך למגרש ריק. כך היה גם במָאדָן שהיה להם בקוֹסטֵנְג'ה, המָאדָן התחתון, שהפך גם הוא למגרש ריק. אדמות המָאדָנֶס הללו נמכרו במחירים
1435 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
נמוכים מאוד – רוצה לומר, מָאדָן שעלה 120,000 או 150,000 גרושים נמכר עתה תמורת 3,000–4,000 גרושים בלבד; ומתוך אותם 3,000 גרושים שולמו שכר השומרים והאגרות, כך שבמילה אחת – יצאו ממנו בלא כל רווח. כמה מאותם מגרשים שהיו גדולים יותר וקרובים יותר לעיר עשו לאחו כדי שלפחות יקצרו מהם חציר – אבל גם זאת לא הצליחו להשיג, משום שהכפריים השכנים שחררו את פרותיהם, שאכלו את העשב סמוך לקציר. וכל התביעות שהגישו למשטרה לא הועילו, ומלבד ההוצאות הגדולות גם נלאו מכך מאוד. וכך נמכרו גם שדות אלו לכפריים השכנים במחירים זולים מאוד. ובפרק זמן של שמונה עד עשר שנים אבדו להם כל אותם מפעלים טובים, רווחיים ומלאי־חן, יחד עם בתי־הקיץ היפים, הגנים ומיני העצים – כפי שכבר כתבתי. והיום, העובר במקומות הללו, אינו רואה עוד כל סימן למה שהיה, והכול היה לשדה.
באשר לחובות שהיו חייבים להם העובדים במפעלים הללו, כגון הרוּדָג'יס [כורי העופרות], הפַחָמים, המומחים שהפיקו את הברזל[20] – הם התחילו לנסות לגבות את חובותיהם. בדרכי נועם לא התקרבו זה לזה, והכול נעשה באמצעות המשטרה. עם אחדים מהם הסכימו ואף הפחיתו להם את החוב בהתאם לרצונם, ופרסו את תשלום חובם לזמנים ארוכים באמצעות שטרי חוב.
1436 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
אולם, גם את החוב הזה היה להם קשה מאוד לגבות. ולגבי אלה שלא הסכימו לשום הסדר תשלומים, הם המשיכו בהליכים בבתי המשפט שנים רבות; זאת עד שהתעייפו ועזבו אותם כפי שהיו, אף שהוציאו סכומים גדולים. בקושי 5% מהם שילמו את חובם כסדרו. ככה זה היה גם עם שאר החייבים שלהם, כך שכאשר אנו עושים חשבון מתברר שההוצאות היו גדולות יותר מהגביות.
לנוכח זאת הם התחילו להשקיע מאמצים גדולים בצ’יפליק שלהם בבָּאנָה, ולעבד את אדמותיו ביתר מרץ. ובנפרד, בהתחלה, הם קנו כ־300 פרות ממליטות שהן בקר מרעה פראי, [מטורקית: yoz hayvan][21] כדי שימליטו ויוכלו למכור בהדרגה את העגלים [שיועדו] לשוורי עבודה, שכן הם שווים הרבה יותר כסף מהאחרים. הם קנו גם סוסות [להמלטה] וכן כבשים ועיזים כדי לדשן את השדות, ובו בזמן להפיק מהן חלב, צמר וטלאים. זה נמשך שלוש עד ארבע שנים, אך גם זה לא השתלם להם; מספיק היה שפעם אחת באותן שלוש־ארבע שנים לא היה מספיק יבול של מספוא או שחת, ואז היה עליהם לספוג את כל הוצאות אספקת המזון לחורף שלם אחד או שפרצה מחלה – די היה בכך כדי שזה לא ישתלם להם. והם נטשו גם את זאת ומכרו אותם [את משק החי].
סנ' נָעימָצֶ'ה בקונס' היה בעל האידָרֶה של הגַיִס הטורקי באדירנה, כפי שעוד נקרא על אחד המאורעות בפרק העוסק בו. הוא שלח במקומו את סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, כדי שישגיח על העסק הזה, והוא נסע
1437 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
יחד עם אשתו ונשאר שם שנה שלמה. השכר שקיבל היה 500 גרושים לחודש, סכום שהיה לו בו די. באדירנה הוא טיפל ודאג לעסק יחד עם השותפים האחרים מקונס' שהיו לסנ' נָעימָצֶ'ה; גם להם היו עובדים משלהם. מלבד זאת היו להם גם שותפים באדירנה, שאף הם עסקו בכך. במהלך שהותו באדירנה הוא נהנה מאוד הן בעבודה והן בחייו. ברבים מלילות השבוע נאספו באחד הבתים הוא וצעירים אחרים כמוהו, שרו ושתו מן היינות הטובים כל כך – היינות המפורסמים של אדירנה. הם גם הכינו לעצמם ממיטב המאכלים ובילו ונהנו. בעסק הזה עסק גם הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בסמוקוב, כשהלך לקנות את הכבשים, הבקר המפוטם וכמה מצרכי מזון אחרים שהיו בסמוקוב, ושלח אותם לאדירנה. הכול עשה ללא שום תשלום, ועוד היה לו זמן לטפל בעסק שלו – שעיקרו היה העיסוק במָאדָן ובחייבים, ולא דרש זמן רב.
הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה היה עסוק עם הרוסים בקשר לסחורות ולרכוש שלקחו ממנו בזמן המלחמה, ובעת הזו כבר הצליח להשיב לעצמו חלק גדול מהם – אם מכוח ההמלצות ואם בעזרת הקונסול [הצרפתי] בסופיה. עם זאת, העיסוק בכך היה מעייף מאוד ואף עלה לו הרבה כסף. מאוחר יותר החל לנסוע לאזורי תְרָקִיָה על מנת לגבות
1438 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
את הסכומים הגדולים שהיו חייבים לו בגין מטילי הברזל. הוא היה בפָּזָרג'יק, קַרלוֹבוֹ, פיליבֶּה, אַסֵנוֹבגרָאד, סטָרָה זָגוֹרָה ונוֹבָה זָגוֹרָה, קָזָנלק ובכל הערים האחרות שבהן היו להם חובות לגבייה. את רוב בעלי החוב הביא למשפט, כיוון שלא רצו לשלם לו. נלווה אליו הסנ' מאיר ב' אברהם אדיבה, והיות שכידוע המשפטים נמשכים זמן רב מאוד ולא היה להם מה לעשות, הם בילו את הימים בבתי הקפה כשהם משחקים שש בש וקלפים. הם עשו זאת ימים שלמים, וסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה לרוב הפסיד בהם כסף רב. הם בקושי גבו סכומים שהיה בהם די לכיסוי ההוצאות וכן לתשלום ההפסדים במשחקים. אולם לא הייתה להם ברירה, כיוון שלא יכלו להישאר בטלים, והיו צריכים להעסיק עצמם במשהו אחר.
היו להם גם צ’יפליקֶס מסוג בַּשטינָה בקְיוּסְטֶנְדִיל ובג'וּמָה [בְּלָגוֹאֵבְגְרָד], ומהם קיבלו בקביעות מכל צ'יפליק סכום מסוים, אם בכסף ואם בכבשים, חמאה ודברים אחרים. והכול הסתכם בהכנסה של 60,000 גרושים לשנה. והיות שבשנה שקדמה למלחמה לא שילמו להם, הצטברו סכומי חוב גדולים. הכפריים לא רצו לשלם להם יותר דבר, באומרם שזה רכושם ואלו כפריהם, וכי מה שנותר בידי הטורקים היה כך מאז שכבשו את בולגריה. כך הם שמעו מאבותיהם, שסיפרו להם כי באותם הזמנים באו אליהם לכפרים הבֵּיִים הטורקיים ושדדו מהם
1439 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
את כל רכושם. הם שרפו את בתיהם, הרגו רבים מהם, גברים, נשים וטף, ורק אלה שעלה בידם לברוח נותרו בחיים. ואלה האחרונים, בחלוף זמן מה, הלכו שוב אצל הבֵּיִים והפצירו בהם שלא יהרגו אותם, והציעו להם למסור לידיהם את הכפר כולו על כל מקרקעיו, והיו מתחייבים שיעבדו את האדמה 'עבור חשבונו' של הבֵּיי, רק שלא יהרוג אותם; ולהם יהיה די בכך שייתן להם את מזונם בלבד. והבֵּיי הסכים לכך והיה לבעלים של הכפר כולו. כל תושבי הכפר היו לעבדיו, והוא חִייב אותם לעבד גם את האדמות האחרות שהיו לו בלי ששילם להם מאומה. המזון שנתן להם היה רק לחם שעורים, בלא כל קוֹנדוּצ'וֹ למלא בו את הפת. כך מדור לדור עברה החזקה מאב לבן, עד שהעבירו אותה לבעלותם עם tapis[שטרי קניין] – (מסמכי) רכישה, כאילו נקנתה בכסף. "לפיכך, משיצאנו כעת לחירות אנחנו מכירים רק בחוקי הנסיכוּת,[22] ואיננו מכירים בשום דבר אחר. ואיננו מרשים לאיש להיכנס לכאן". כפי שאכן עשו עם בנו של חכם דָּוִיצ'וֹן ב' משה מקְיוּסְטֶנְדִיל: הוא רצה ללכת לצ’יפליק שלו, שגם היא הייתה סוג כזה של בַּשטינָה, והרגו אותו בלי שהצליחו למצוא את הרוצח.
שהיה להם חצי בֵּזיסטֶן [חצי חנות בשוק מקורה] בסופיה, והם השכירו אותו ביחד עם הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, ובכל שנה הגדילו את דמי השכירות; זאת מכיוון שסופיה הלכה וגדלה ולכן היה בה מחסור בחנויות, וכן גם כי כבר
1440 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
התחילו להרוס כמה מהחנויות כדי ליישר את הרחובות לפי תוכנית העיר.[23]
באשר לצ'יפליקֶס כאמור לעיל, כיוון שהיו עליהם קובלנות רבות, הממשלה לקחה את העניין לטיפולה. צ'יפליקֶס כאלה היו לא רק בקְיוּסְטֶנְדִיל אלא גם בסופיה, בפּלֵבנָה ובמקומות אחרים. אחרי שהעניין עבר את בית הנבחרים, מינו ועדות שייתנו דעתן על כך, ויעריכו את שוויהּ של כל חווה בנפרד לפי הגודל והמקום. הוועדה הזו עסקה בעניין הזה כמה שנים, והיא העריכה את שוויה של כל חווה כפי שמצאה לנכון, וגם הערכה זו אושרה בידי בית הנבחרים. הם הודיעו לכל אחד מהבעלים על המחיר שנקבע לצ'יפליק שלו ושהכסף כבר מוכן עבורו בבנק, והוא חופשי לקבלו. וכך קרה שהיו כאלה שמן ההתחלה הסכימו וקיבלו את הסכום שנקבע להם. אולם היו כאלה שלא הסכימו ופתחו במשפט שנמשך זמן ארוך, ולא הרוויחו ממנו מאומה, כך שנאלצו לקבל את הסכום שקבעו להם הוועדות מלכתחילה. אלא שה'רווחים' של אלה האחרונים היו שכל זמן המשפט המשיכו לגבות מהם את המיסים, ואילו מהאיכרים לא גבו מאומה; כי אם לא שילמו, היה החוק מפקיע את בעלותם על הקרקע. רוצה לומר שכנגד הממשלה לא ניתן היה לזכות.
ובאשר לאיכרים באותן הבַּשטינוֹת, החוק היה שעליהם לשלם לבעלים – מי מהם במשך עשרים שנים ואחרים במשך שלושים
1441 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
שנים, לפי [מאפייני] הצ'יפליק; זאת לפי אותו מחיר שבו נרכשו בידי בעליהן ללא שום ריבית. בדרך זו נעשו הכפרים כיתר הכפרים [מבחינה משפטית], על פי אותם החוקים וללא כל הבדל.
בבתיהם נותרו כמה פגיעות הרס מתקופת הרוסים, ובשנה זו תיקנו אותן, וכן השלימו את הריהוט שנגנב, אם בידי הרוסים ואם בידי אחרים. כולם קיבלו בבתיהם שירות מהמשרתות ומהמשרתים שלהם וכן מהמשרתים הנוצרים לצורכי החצר החיצונית, על הפַּייְטוֹנים והסוסים שהיו בה, כפי שנהגו קודם. לעיתים יצאו לטייל בערבים, אם בפַּייְטוֹנים ואם בסוסים, אל מעט הווילות הכפריות שנותרו להם. הם גם חידשו את משק החי, הפרות והתאואות, כדי לקבל מהן חלב לצורכי הבית. ובאשר לבילויי הנשים – הן התכנסו מִדֵי יום ובילו אך ורק בחיק המשפחה. היו שהתלוננו על כך שלא הלכו אצל נשים ממשפחות אחרות ולא נפגשו איתן, כי רבות מהן רצו בכך. אולם דיבוריהן לא עניינו אותן, כיוון שהן נהנו בינן לבין עצמן, שהרי היו [במשפחה] לא מעט בתי־אב. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה עסק רבות בענייני הקהילה ובעיקר בנושא של בית הספר. הוא ביקר בו כמעט כל יום, ותרם כסף רב מכיסו. הוא אף שימש כגבאי בית הכנסת, ישב ליד התיבה וקרא לעלות לתורה, כיוון שאת העליות לתורה לא מכרו. כל
1442 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1880
מה שהיה דרוש להתנהלות בית הכנסת היה באחריותו. למרות שאחדים מחברי הקהילה ביזו אותו, הוא לא הקשיב להם ואף לא היה אכפת לו מהם. הוא ניהל את הכול כפי שנראה לו, ועל כך יש לומר שהכול הלך בסדר גמור – הן צורכי בית הכנסת, הן צורכי בית הספר והן כל ענייני הקהילה.
בשנת 5641 [1881] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה באדירנה בעניין ההספקה לצבא הטורקי מטעם סנ' נָעימָצֶ'ה. היות שהעניין הזה הסתיים, לא היה לו עוד לשֵם מה להישאר, והוא נסע לקונס' כדי למסור את החשבונות. סנ' נָעימָצֶ'ה היה בהחלט מרוצה מטיפולו בעסק, כי העסק 'הלך להם' היטב, אך לא עלה בידם לגבות את החָוָולֵס שקיבלו כנגד החובות שחבו להם – על כך נקרא בפרק אודות סנ' נָעימָצֶ'ה. כיוון שכך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נעצב מאוד, אך לא היה לו מה לעשות בקשר לכך, והוא שב לסמוקוב עם אשתו כדי לחפש לפתוח איזה עסק. כאמור, כל המאמצים שעשו בעסקי המָאדָן לא צלחו בידם כלל וכלל, ונראה היה שאין שום תקווה שיוכלו לשפרם. לפיכך נסע לצ'יפליק בָּאנָה [בכפר דוֹלנָה בָּניָה], ועסק בעצמו בעבודת החווה. הוא קנה פַּייְטוֹן קטן לסוס אחד ונסע בו לבדו, ושהה שם חודשים שלמים.
1443 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1881
בזמן הזה מחירי שדות המזרע וכרי המרעה עלו מאוד, ודֵקָאר אחד שעלה לפני כן חמישה נָפּוֹליוֹנים כבר החלו לבקש בעדו 15 נָפּוֹליוֹנים ויותר. לנוכח המחירים הללו הוא מכר כמה חלקות שלא היו טובות לו כל כך. מאוחר יותר עלו המחירים עוד יותר, אך עדיין נזקקו למכור עוד כמה חלקות. מלבד זאת היו להם הרבה אבני ריחיים, שלא הביאו להם הכנסות רבות, מכיוון שמחירי האביזרים והאבנים הדרושים לטחנות הללו עלו מאוד. הם גם נאלצו להחליפן בפרקי זמן קצרים, כי הגנֵבות התפשטו מאוד, והטוחנים שהם מינו היו גונבים מהם כמעט את כל אבני הריחיים. כמה מהטחנות נשחקו, והם נאלצו למכור אותן על מנת לחזק את אלה שהיו עדיפות ושהיה ביכולתם להשגיח עליהן. הם גם השקיעו מאמץ בבקר חופשי־פראי. בצ'יפליק הזו היה דוּתלוּק, כלומר עצי תות, והיו שם כאלף עצים בשדה רחב ידיים שניטע בזמנו של אוּסרֵף פאשה; אודותיו כבר כתבתי בביוגרפיה זו בקטעים רבים – איזה אדם בעל השפעה היה, וגם על הדברים שעברו עליו עם אבותינו והטובות שעשה להם בלי חשבון. הצ'יפליק הזו הייתה גם כן של אותו אוּסרֵף פאשה, וכבר כתבתי כיצד קנו אותה בשנת 5621 [1861]. מן העלים של העצים הללו ניזון הזחל [במקור: תולעת] שמפקעתו מופק המשי, והם עסקו גם בכך: הזינו את הזחל [במקור: הפקעת] והפיקו
1444 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1881
את המשי. אולם זה לא היה עסק משמעותי, כיוון שהיו בכך הוצאות רבות. מכיוון שבצ'יפליק הזו היו להם שדות רחבים, הם שמו בהם כוורות כדי לגדל דבורים ולהפיק מהן דבש. היו להם כוורות רבות כאלה. ערכה של כוורת אחת היה כשל כבשה עם הטלה שלה, שעלו בין 45 ל־50 גרושים. וכפי שידוע, הדבורים מתרבות ככבשים, והדבורים החדשות שנולדות נפרדות עם הבֵּיי (המפקד) שלהם. בעל הכוורות אוסף אותן אל הכוורות החדשות שהכין לכך מראש, וכך הדבר הולך ונמשך. מן הדבש והדונג שהפיקו ייחדו חלק לצורכי בתיהם. וכן ייחדו מן הדונג להכנת נרות גדולים, שאותם נתנו לבית הכנסת ליום כיפור [במקור: jom nora, יום נורא]; והנרות הודלקו בבית הכנסת ובערו כל היום וכל הלילה, והיו כשרים לחלוטין ללא שום תערובת אחרת. את הנותר מכרו. אולם לעיתים, כשהיו שנות בצורת, לא רק שהדבורים לא הצליחו למלא את חלות הדבש שנועדו למכירה, הן לא הצליחו להתקיים בעצמן בחורף, והם נאלצו לקנות דבש כדי להזין אותן. יצא שהיבולים שנאספו מהם במשך ארבע או חמש שנים לא כיסו את ההוצאה של שנת בצורת אחת.
הסנ' נֵסימָצֶ'ה, בנו השני של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שהה בקונס' ועבד כפקיד בבנק של סנ' נָעימָצֶ'ה. הוא ישב בלשכת הפקידים, ולפעמים שלחוהו לבצע כמה עבודות שהיו להם בעיר.[24] הם שילמו לו משכורת חודשית רגילה. הוא גר בביתו של
1445 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1881
סנ' נָעימָצֶ'ה, שם אכל, ישן וכו'. כך היה גם עם סנ' לאון, בנו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה. לשני אלה הוא [נָעימָצֶ'ה] דאג כאילו היו בניו ואף שילם להם. זה נמשך זמן מה, ומאוחר יותר הוא שלח את סנ' לאון לסמוקוב ונשאר רק סנ' נֵסימָצֶ'ה שהמשיך בפעולות כפי שהורו לו.
בזמן הזה הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה שהה גם הוא בסמוקוב, ועסק בכמה מהעניינים שהיה עליהם להסדיר במָאדָנֶס עוד מהתקופה שלפני המלחמה. מאוחר יותר יצא שוב לאזור תְרָקִיָה כדי לחפש אפשרות למכור את מטילי הברזל שהם הפיקו יחד עם סנ' יוֹבָאנצ'וֹ סרֵבֵּניקוֹב, ובו בזמן לנסות שוב לגבות את החובות שחבו להם על מכירות מטילי הברזל מלפני המלחמה. היו לו הליכים משפטיים פתוחים רבים כאלה, הכול מאותן הפעמים שהיה שם, בעיקר [באזורים ש]בין פיליבֶּה לפָּזָרג'יק. מקום מושבו היה לרוב בפיליבֶּה. באחד ההליכים שניהל היה בעל חוב שפתח אצל התובע תיק פלילי נגד סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, שבו התלונן עליו שדיבר בו סרה כשאמר את המילה JOL [מטורקית oğul – בן]. סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה סבר שהתובע לא ייקח את העניין לידיו ולא ינקוט פעולה, אך מאוחר יותר, כאשר התייצב למשפט, נוכח שהתובע רציני מאוד; אף על פי שסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה הבהיר לו שהמילה JOL פירושה בן, ושבנוסף היא משמשת בשפות רבות גם מילת כבוד ולא כעלבון: "אני, כשאמרתי לו זאת, זה היה מכיוון שככה זה יצא מפי כאשר שוחחנו
1446 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1881
בענייני המסחר שלנו". אולם, התובע לא התחשב בדברי ההגנה של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, אלא רשם בפרוטוקול כאילו היה זה עלבון, וקבע שסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה אשם. לנוכח זאת הוא נאלץ לקחת עורך דין שיערער בפיליבֶּה. לאחר שעבר זמן רב בהתדיינות המשפטית והוא אף הוציא כסף רב, עלה בידו לשנות את הכרעת הדין של התובע בפָּזָרג'יק, אך הדבר גרם לו עייפות רבה ומועקה. עם זאת לא הזניח את עסקיו, והלך לכל הערים שבהן היו לו בעלי חוב. עם אחדים הגיע להסכמה בדרכי נועם, עם האחרים – דרך בתי המשפט, ואת אלה שלא היה להם מה לשלם – מהם לא תבע. שנה שלמה פעל בדרך זו. אחיו בסמוקוב כתב לו שישוב לסמוקוב כיוון שהדבר כבר לא השתלם, ומעל הכול כיוון ששקע גם במשחקי הימורים, וגם הפסיד בהם כסף רב; וכאשר לא היה לו כסף, משך שטרי חוב לפירעון בסמוקוב.
סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שהה תמיד בסמוקוב ודאג להדריך את הצעירים בדרך נכונה. כמו כן התכתב רבות עם סנ' נָעימָצֶ'ה בקונס' ויעץ לו כיצד עליו לנהוג, כפי שעוד נקרא בפרקים העוסקים בסנ' נָעימָצֶ'ה. באותם הימים הם [בקונס'] סבלו ממצוקות רבות, ולא יכלו לעמוד בתשלומים שהיו מוטלים עליהם. מעל הכול, השותף שלו סנ' בָּרוּכָצֶ'ה הלך ונעשה נואש. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה גם עשה כמה פעולות בבּוּרסָה, הכול דרך סנ' נָעימָצֶ'ה. גם בסמוקוב הם הלוו
1447 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1881
כסף בריבית, וזאת רק לאותם האנשים שהיו מוכָּרים להם יותר. בזמן הזה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, מסיבה כלשהי, אימץ לעצמו את הרעיון למכור בהדרגה – כאשר מצא להם את המחירים הרצויים – את נכסי המקרקעין שלו: החנויות, שדות המזרע, כרי המרעה ונכסים אחרים. וכך עשה. הוא מכר אותם כיוון שהמחירים כבר עלו בכל אלה. הוא לא עיכב את מכירתם, משום שמטעם המשטרה התחילו לעשות להם אי־אלו קשיים – וגם זו הייתה אחת הסיבות.
הוא הרבה לבקר אצל הצ'וֹרבָּאג'ים הנוצרים כמנהג הטורקים, אולם לא הייתה לו מהם שום תועלת, ובכמה דברים אף להפך. הוא עשה זאת גם כדי לבלות את הזמן, אבל מאוחר יותר עזב גם זאת וישב בביתו. הוא בילה את רוב זמנו בקריאת ספרים בלשון הקודש [עברית], מן הלימודים העמוקים ביותר שהיו בבית המדרש. הוא כבר היה בקיא בתלמוד והמשיך להגות בו, וכאשר לא הבין דבר־מה קרא לחָריבּי אברהם [ר' אברהם כהן, רב העיר] והם למדו בצוותא. הוא קרא גם את כל העיתונים הן בג'ודיזמו והן בטורקית, כי ידע גם טורקית. סנ' נָעימָצֶ'ה שלח אותם אליו שלוש פעמים בשבוע בכל משלוח דואר. הוא גם אהב מאוד בילויים – כזה היה טבעו תמיד. הוא לא דאג במיוחד כאשר באו עליו זמנים של דוחק, מכל סוג שהוא. בכל הזדמנות שמצא בילה את זמנו הן בשירה והן בקריאה, שיחה וכיוצא באלה בילויים ושעשועים, ולא החמיץ דבר.
1448 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1881
תמיד לבש בגדים נקיים מאוד, ובימי מועד ובביקורים לבש את הבגדים הטובים ביותר, מהם היו לו רבים. היו לו קיוּרדיס ואֶשקוֹרטַס רבים ממיני בגדי הפרווה המשובחים והיקרים ביותר. היו לו גם תכשיטים רבים מבּירלַנטים ויהלומים, טבעות רבות וסיכות שענד בכל עת, כולם מאבני החן המשובחות ביותר מכל הסוגים: ברקת, אודם, נופך, יהלום, בּירלַנט, פנינה. הייתה לו קופסת טבק [הרחה] משובצת יהלומים, והוא השתמש בה בחגים. הוא ניזון מהמאכלים המובחרים ביותר, ובכל ארוחה שתה קרוב לקילו יין ועישן את הטבק המשובח ביותר. בכל יום אחרי שאכל ישן כשעה. גופו היה גבוה וזקוף מאוד, הילוכו נינוח מאוד, והוא היה שמן. בכל יום שישי רחץ בחדרי המרחץ שהיו לו בביתו, וגזז את זקנו ושפמו. הוא היה מאוד בריא וחסון. ראייתו לא התקצרה, ובכל ימי חייו לא הרכיב משקפים. בלילות היה קורא עד אחרי חצות. קם מוקדם והתפלל שחרית בביתו בימי השבוע, ובימי שבתות ומועדים הלך לבית הכנסת.
בבית הנשים עסקו בעבודות הבית, ובּוּ' אָמָדוּצָ'ה הייתה מקבלת את האנשים שבאו לבקר. כל מי שבא התקבל בפנים שמחות, ולכולם העניקה את אותם הכיבודים בלי שום הבדל. היא הייתה חסכנית מאוד, הסתפקה בכל מה שהיה ולא קינאה במאומה. היא הייתה עורכת הרבה ביקורי חולים והלכה לבקר
1449 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1881
אצל הנזקקים בידיים מלאות. היא הייתה מאוד בריאה וחסונה. היא אהבה מאוד את ילדיה ודאגה להם רבות, וכאשר היו אי־אלו חולים במשפחה נשארה לילות רבים להשגיח עליהם. ליבה היה טהור וטוב.
בשנת 5642 [1882] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה עסוק מאוד בפרידתו של סנ' נָעימָצֶ'ה משותפו הסנ' בָּרוּכָצֶ'ה בקונס'. זה האחרון, כפי שכבר כתבתי, בשנה שלפני כן היה מדוכא מאוד כיוון שעסקיהם 'לא הלכו' היטב כלל וכלל. מעל הכול הוא לא יכול היה לפדות את החָוָולֵס וגם לא לגבות את החובות מכמה לקוחותיו – הכול בסכומים גדולים מאוד. ועוד יותר מכך, היו להם גם התחייבויות גדולות, ולכן החברים והקרובים של הסנ' בָּרוּכָצֶ'ה ייעצו לו כל העת להיפרד [לפרק את השותפות] בכל מחיר בלי לבדוק הרבה. יותר מכך, הוא גם נעשה חולה מרוב הדאגה והצער, וראייתו התקצרה עד כדי כך שלא יכול היה לראות; כתוצאה מכך לא יכול היה עוד לטפל בעסק כלל וכלל. וכך היה שנתפרדו. אומנם, רוב תנאֵי ההיפרדות היו לטובת הסנ' נָעימָצֶ'ה, אך למרות הכול הם עשו כמה שגיאות, משום שלא הצליחו למצוא
1450 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1882
איזו דרך תהיה טובה יותר (כבר הספיקה להם הדוגמה של ייאושו של סנ' בָּרוּכָצֶ'ה). הסנ' נָעימָצֶ'ה כבר התאזר עוז, והוא נשען על אֶחיו; וגם הם, ככל שיכלו, עמדו לימינו וחיזקו את רוחו. כך שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא עסק בשום עיסוק אחר עד שסיימו להיפרד. וגם אחר כך הוא שלח את סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה לאזורי הווילָאיֶיט של אדירנה, כדי שיעסוק בחָוָולֵס של סנ' נָעימָצֶ'ה שנותרו לו לפדות. הוא שהה זמן רב ביֵניצֶ'ה, באיסקֵצֶ'ה[25] ובערים נוספות – הכול כדי לנסות לגבות את החובות שעמדו לזכות סנ' נָעימָצֶ'ה, ובו בזמן לתבוע לדין את בעלי החוב של המשפחה בסמוקוב. כך הם המשיכו [האחים מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה] בחייהם בסמוקוב, והסנ' נָעימָצֶ'ה [המשיך בחייו] בקונס'. הם פעלו בכל דבר, כל אחד מהם, עבור חשבונם.
באשר לעסקיהם, במעט שהיה להם – סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לבדו היה מטפל. הם לא נכנסו לשום עסק חדש ולא רצו להשקיע בדבר, כיוון שכבר הייתה להם הכנסה מאוד טובה מעל ומעבר לצורכי כלכלתם. למרות זאת, באותה התקופה הם לא בזבזו כסף רב. בזמן הזה נתגלעו כמה מחלוקות בין האב ובנו [מושונצ'ה ובכורצ'ה, הוא בכור אליעזר] שהיו מנוגדים בדֵעותיהם, ואף הגיעו לכדי סכסוכים. אולם הם לא הוציאו אותם לידיעת האנשים, ומהר מאוד הם השלימו; ואלה חלפו, ושוב הסתדרו ביניהם כבראשונה. כפי שנאמר, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה
1451 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1882
הלך בעיקר לצ'יפליק. בזמן ששהה שם בנה 15 חנויות מסביב לצ'יפליק; זאת מכיוון שקם שוק בבָּאנָה שאליו באו האיכרים מ־15–20 כפרים שהיו קרובים יותר לבָּאנָה.[26] היו אלה אותם תושבים שלפני כן נסעו לסמוקוב ולאיחטימָן, וזו הייתה אחת הסיבות לירידתן של סמוקוב ואיחטימָן. מאוחר יותר פתחו בבָּאנָה גם בית משפט כדי שישפוט את הכפריים וכדי שלא ילכו לסמוקוב או לאיחטימָן, והקימו גם טלגרף ובית מרקחת ועוד שירותים כדי להקל על אותם הכפריים, משום שהכפרים הללו היו מהגדולים ביותר. ומסמוקוב באו להתיישב שם כ־10–12 משפחות יהודיות, וכך גם מאיחטימָן שהיו בה אז כ־10–12 משפחות [יהודיות], ו־6–7 מהן הגיעו לבָּאנָה. כל אלה באו עם עסקי המסחר שלהם, שכרו מקום לבית כנסת ומינו חזן ששימש גם שוחט, והוא לימד את ילדיהם יסודות התורה. את החנויות הללו הוא [בְּכוֹרָצֶ'ה] השכיר לסוחרים, והממונה מטעמם על הצ'יפליק היה סנ' יצחק לוי, שהיה קפדן מאוד ומסור לעבודתו. הוא הוציא על בניית החנויות הללו כ־25,000 גרושים ואותו סנ' יצחק טיפל בכול. זה האחרון, בסופו של דבר, קנה מהם כמה מטַחֲנות הקמח, מהחנויות וחלק משטח הצ'יפליק, כיוון שהוא היה מראשוני המתיישבים והביא גם את אָחיו ואת כל משפחתו. היו בבעלותם גם חנויות מכולת וחנויות לסחר במוצרים קולוניאליים. כפי שכבר ידוע לנו, הבקר והסוסים שהיו ברשותם נועדו להתרבות, אך באותה שנה היבול היה דל יותר
1452 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1882
ולא הספיק להזנתם בתקופת החורף. הם שלחו אותם לשדות מרעה במקומות חמים יותר כדי שירווח להם. ובמקומות האלה מכרו את העגלים כשהיו גדולים במיוחד, במחיר כפול משל האחרים, כיוון שהם ינקו את כל החלב מאימותיהם שאותן לא נתנו לחלוב אף פעם. עגלים אלה אינם נכנסים לרפתות, וכאשר הם רואים אדם זר הם נוגחים בו עד מוות. את הפרות שכבר אינן ממליטות, או שהן זקנות ולא נותרו להן שיניים, תופסים בעזרת מומחים לדבר: הללו זורקים עליהן חבלים עם לולאות, הנכרכות על ראשיהן, ואת קצה החבל קושרים לאיזה עץ. מכיוון שהפרה מסתובבת החבל הולך ונכרך סביב העץ, וכאשר לא נותר עוד חבל משליכים אותה ארצה וקושרים אותה היטב, וכך יכולים לתפוס אותה ולמוכרה לשחיטה. ערכן רב מכיוון שהן גדולות ממדים ומפוטמות מאוד. אחרי שהחזירו אותן לצ'יפליק, חלו הפרות במחלת הפֶּה והטלפיים. כלומר, הן חולות בפיהן וכל העת מריירות כך שאינן יכולות לאכול, ומכך הן נחלשות מאוד וכמה מהן מתות. ומעל הכול הן לא נותנות להתקרב אליהן על מנת לעשות להן איצ'וֹרייָס. בשל כך הם התייאשו והחלו למכור אותן, וכך גם את הסוסים, והשאירו רק אחדים מהם שישמשו אותם לדַיש. רק בעזרת הסוסים דשו את הקש כדי להפריד ממנו את גרעיני החיטה, שכן באותם הזמנים לא היו מכונות כמו שיש כיום. וכך, לאט לאט, נפטרו גם ממשק החי,
1453 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1882
אבל הם קיבלו כסף רב ממכירת הפרות והסוסים, שכן גם הם נמכרו במחירים טובים.
בשנת 5643 [1883], לנוכח המצוקות הגדולות שמהן סבל סנ' נָעימָצֶ'ה בקונס', באו אחיו לעזרתו, ויזמו את יציאתו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בעצמו לווילָאיֶיט סלוניקי, כדי לחפש אפשרות לפדות את החָוָולֵס שהיו לסנ' נָעימָצֶ'ה, הן את אלה שקיבל עבור האספקה לגַיִס באדירנה והן את אלה שהיו ברשותו של הבנק בקונס' מאז שהיה בשותפות עם סנ' בָּרוּכָצֶ'ה. הוא סבב ברוב ערי הווילָאיֶיט הזה, ובידיו המלצות רבות הן עבור הוואלי והן עבור המוּטֵסָאריפים והקאימקאמים. הוא, שהיה כבר מיומן מאוד בעסקים הללו, הצליח לפדות את חלקם הגדול, וכל העת העביר את הכספים לסנ' נָעימָצֶ'ה. כך עשה גם סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, שהיה בחבלי וילָאיֶיט אדירנה. שניהם שהו בנסיעות זמן רב, בלי שטיפלו בשום עסק אחר, אלא אך ורק באו לעזרתו [של אחיהם], ללא שום תמורה – ואף את הוצאות הנסיעה שילמו מכיסם. אולם לסנ' נָעימָצֶ'ה זה לא הספיק כי היו לו חשבונות עם אנשים רבים.
לשני האחים היו 15%
1454 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1883
מן הבלקן של קיוֹסטֶנגָ'ה [הכפר קוֹסטֵנֶץ]. ובשנה הזו הגיעו כמה מקדונים, שהיו חוטבי עצים מומחים בשימוש מסורים, ובאותו בלקן היו עצים רבים לכך. לפיכך הגענו להסכם: אני צֵ'לֵבּי וסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה [אח המחבר], שהיו בבעלותנו 50%, וסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, שהיו לו 35%, נָתַנו להם רשות שיתקינו בתחילה חמישה מסורים תמורת דמי שכירות של ארבעים לירות לשנה לכל מסור. היות שהם שילמו את דמי השכירות כסדרם, מאוחר יותר הרשינו להם להתקין מסורים נוספים. למרבה הצער, כולם היו יָטָקים ('אמהות' שסייעו להסתיר את הגנבים),[27] כי היו הרבה כנופיות כאלה שחצו את הגבול הטורקי ושדדו את הסוחרים שנסעו בטורקיה; והיו מהם שהתחילו לעשות כך גם בבולגריה. ואף שהמשטרה רדפה אותם, הם עשו זאת: חטפו אנשים והוליכו אותם אל ההרים, וכך לקחו כסף בקלות. בזמן הזה הם חטפו גם את סנ' רפאל אריה [בן דוד מדרגה שנייה של המחבר] באחד מהבלקנים של קְיוּסְטֶנְדִיל, ועל האופן שעלה בידו להשתחרר כבר כתבתי בפרק על אודותיו בעמוד 427 של ביוגרפיה זו, וכן על התלאות הרבות שעברו עליו. כך גם נחטף סנ' יהודה ב' שלמה כששהה ברָדוּיִיל במָאדָן של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. הוא נחטף בידי כנופייה אחרת של גנבים כאלה, והם החזיקו בו בהרי רוֹדוֹפּי, כשהוא הולך ובורח יחד איתם מהר להר מפני רודפיהם. את סנ' יהודה זה אילצו שיכתוב לסמוקוב ויבקש שיעבירו להם לפחות 500
1455 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1883
לירות בתוך חמישה ימים; ואיימו שאם לא כן, יתחילו בקיצוץ זרוע, אחר כך רגל אחת ולאחר מכן אוזן, ובדרך זו ימשיכו ויעשו עד שימות. הסנ' יהודה כתב את כל זאת לסמוקוב, אך זה לא היה עניין פשוט, ולא הייתה אפשרות לאסוף סכום כזה של כסף. כמו כן התרו בו שיכתוב להם שהכול ייעשה בסוד כמוס, כי אם במקרה הם ייַדעו את המשטרה – הרי שהדבר ייוודע להם מקודם מהיָטָקים שהיו להם, והוא ייָרה מייד. וכך אכן הם עשו לנוצרי אחד בשם מיכאיל כְריסטוֹ אוֹלוּ, כותב בקשות, שהיה איש עשיר מסמוקוב. הם תפסו אותו בדרך כשנסע מדוּפְּניצָה לסמוקוב, ונהגו גם בו באותו אופן: החזיקו בו והוליכוהו מהר להר, וגרמו לו לכתוב שיעבירו גם כן 500 לירות. והוא, שהיה לו כסף, כתב לקרוביו שיעבירו כסף לפי הסימנים שהגנבים נתנו להם, ישאירו את הכסף במקום כזה וכזה מתחת לאבן כזו וכזו, ושלא יודיעו לאף אחד על כך שביקשו מהם להעביר את הכסף. אולם הקרובים לא פעלו כפי שהתבקשו, אלא פנו למשטרה. והמשטרה לא נתנה להם להעביר לשודדים כסף, מתוך כוונה שהיא תחלץ אותו בכוחותיה. אומנם המשטרה נקטה בכל האמצעים, ושלחה את כוחותיה למקומות שבהם שהו השודדים, אך לאלה היו יָטָקים משלהם,
1456 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1883
והללו דיווחו להם על הצעדים שנקטה המשטרה בעניין אותו אסיר. השודדים ראו מן ההרים שמגיע צבא כנגדם. עם אותו סנ' כְריסטוֹ אוֹלוּ היה גם אסיר נוסף, טורקי, אך היות שרק למען אותו נוצרי באו החיילים להילחם, הם קשרו את סנ' כְריסטוֹ אולו לעץ, ונתנו בידו רובה כדי שיראה לחיילים כאילו הוא עומד לירות עליהם. השודדים נערכו מאחורי האסיר, שני הצדדים ירו אלה על אלה, וכך קרה שהחיילים ירו בעצמם על האסיר כיוון שהיה קשור. משלא יכלו השודדים לעמוד מולם הם נמלטו, בהשאירם את האסיר ללא רוח חיים. אחר כך, כשהחיילים התקרבו הם מצאו שזה שהם באו לשחרר נורה על ידם, והביאוהו מת לסמוקוב. (על כך אמרו שבחטיפה הזו היה אשם הסנ' סרֵבֵניקוֹב, כיוון שמסר עדות [במקור מעברית, idud], הצהרה שקרית).
לאור זאת הצליח הסנ' יוסף, אָחיו [של החטוף יהודה ב' שלמה] – שכינו אותם יוסף בן מוני ויהודה בן מוני – לאסוף בין היהודים מעט כסף, שהגיע בקושי לסכום של מאה רובלים. מתוכם חמישים רובלים נתנו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ואָחיו. ללא דיחוי הסנ' יוסף לבש בגדים ישנים וקרועים, לקח עימו ארבעים רובלים ואת השישים האחרים השאיר בביתו; זאת מתוך כוונה שבמקרה שלא יצליח לרַצות את השודדים בסכום הזה, יבוא שוב לביתו כדי לקחת גם את השישים האחרים. על הדרך שבה פעל לא גילה
1457 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1883
לאיש, ויצא מוקדם בבוקר אחד לבלקנים של רָדוּיִיל ברגל, נתמך במקל (מוט עץ). הוא השחיל על המוט תיק מעור כבש ישן וקרוע, ושם בתוכו לחם שחור וקופסת עץ שהכילה מלח ופלפל אדום. למוחרת הגיע למקום שבו שהו השודדים, ומצא את אחיו יהודה קשור ברגלו בחבל ארוך שאחז בו אחד מהשודדים. בהתחלה לא נתנו לו להתקרב, אך בגלל הסימנים שעשה בידיו והבכי שבכה הרשו לו. הוא ניגש ליד אחיו יהודה, הם התחבקו והתחילו שניהם לבכות בקול גדול. הווֹיִווֹדָה ששמע זאת איים עליהם קשות, והלקה כל אחד מהם כמה הצלפות כדי שלא יבכו ולא יצעקו. הם השתתקו ואז ניגש הסנ' יוסף אל הווֹיִווֹדָה, והחל להתחנן אליו ושוב בכה. הוא נתן לו את ארבעים הרובלים כשהוא מניח אותם למטה על האדמה, ואמר לו: "הרי לך הסכום הזה שאותו עלה בידי לאסוף כשמכרתי את כל מה שהיה לנו. לשנינו חמישה–שישה ילדים לכל אחד. אתה רואה אותי במצבי, יען כי אנחנו העניים ביותר מכל היהודים האחרים, כי רק בזיעת אפינו אנחנו מאכילים את ילדינו. שני אחים אנו, והנה באתי גם אני לכאן. עשה עימנו כרצונך. ילדינו הרי ימותו ברעב, לכן באתי לכאן גם אני כדי שלא אראה אותם בוכים לפת לחם". בה בשעה אמר לו הווֹיִווֹדָה: "אתם היהודים משקרים
1458 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1883
לי, כך שאני לא מאמין לדבר מדבריך". והסנ' יוסף השיב לו: "הרי רק בדבריי אליכם יכול אני לשכנע אתכם להאמין לנו, וגם בכך שתביט במראנו ולא עוד. והנה אני כאן, כפי שכבר אמרתי לך קודם לשֵם מה באתי. ואתה עשה עם שנינו כרצונך". ובבת צחוק קטנה אמר לו הווֹיִווֹדָה: "אני רחמן, ואיני רוצה להרע לאלה שאין להם. קח את אחיך ולכו, וקח רובל אחד להוצאות הדרך, ואל תאמר לאיש דבר מכל מה שעבר עלינו כאן". התירו את החבל מהסנ' יהודה, והם יצאו לדרכם מבלי להאמין [למה שקרה להם]. ירדו למָאדָן של רָדוּיִיל שהיה מקום שהותו, ישנו שם את שנת הלילה ולמוחרת שבו שניהם לסמוקוב. מאוחר יותר חזר סנ' יהודה למָאדָן של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ברָדוּיִיל, שם היה הממונה. סנ' יהודה, אף שהיה צעיר מאוד, בעת הזאת שערות ראשו וזקָנו הלבינו כשלג.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה לבדו בסמוקוב, דאג לבדו לעסקיהם וטיפל גם בצורכי הבית. הוא עסק גם בענייני הקהילה ובית הספר. לצ'יפליק בא לעיתים רחוקות בענייני העסק, כי לא היה מי שיישאר בסמוקוב. מִדֵי פעם נסע לסופיה כדי לגבות את דמי השכירות מהחנויות שהיו להם בבֵּזיסטֵן. הם נאלצו לחזור ולבקר שם שוב ושוב, כיוון שלא שילמו את התשלומים כסדרם. ומשום שהוא והסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לא הפרידו את עסקיהם, הלכו לשם שניהם כדי
1459 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1883
שלא תהיינה ביניהם מחלוקות כלשהן. מלבד זאת היו להם עדיין הליכים משפטיים בקשר לחובות שעמדו לזכותם מזמן הטורקים, דבר שגרם להם טרדות מרובות. ומעל הכול היו המצוקות שמהן סבל הסנ' נָעימָצֶ'ה בקונס', וגם מכך הייתה להם עוגמת נפש מרובה עד שהסדירו את הדבר.
בשנת 5644 [1884] נולד לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בן, וכל המשפחה שמחה כיוון שחלפו 15 שנים מאז נישא ועדיין לא הוליד. נהגו עם היולדת בכול כמנהג כל היולדות, הן בבואם לאכול והן בעריכת הביקורים, במתנות ובפּלָטוֹס ששלחה המשפחה כולה. וביום ברית המילה הזמינו את העיר כולה לארוחה, וקראו לו ראובן.[28] ואימו היא שהיניקה אותו וטיפלה בו, ושמרה והשגיחה עליו רבות.
הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה שהרבו בנסיעות כדי לפדות את החָוָולֵס של סנ' נָעימָצֶ'ה, בשנה הזו שבו שניהם [הביתה לסמוקוב]; עד אז הם כבר ביצעו את הגביות ככל שיכלו, ולא היה להם עוד לשם מה להישאר [בקונס']. אף שביקשו לעשות כל שביכולתם כדי לתמוך בסנ' נָעימָצֶ'ה מול הלחץ הגדול שהפעילו עליו נושיו, כל אחד בשל חובו, הדבר היה בלתי אפשרי, משום שלא נמצאו עוד מקורות כספיים שיוכלו להסתייע בהם אפילו במעט. וכך לא נותרה שום ברירה
1460 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1884
אלא לעכב את פירעון החובות, כפי שנקרא בפרק אודותיו. זה הביא על כל משפחתנו מצוקה קשה ובושה, כאילו ירד מסך שחור על פניה. כתוצאה מכך היו שקיצצו גם באשראי לבני המשפחה האחרים, ולכל אחד נגרמו נזקים כלשהם עד שניתן היה להסדיר את העניין. אולם זה לא נמשך זמן רב, וקווי האשראי של כל אחד מהם התחדשו כסדרם כמו קודם. רק העסקים הלכו והצטמצמו מיום ליום, כי מאז שבאו הרוסים עסקי המסחר שניהלה משפחת אריה ככלל השתנו. מן הזמן הזה לא עלה בידם ליזום עסקים חדשים, כך שלא עשו שום עסקים, והיו 'אוכלים' כל העת מן המוכן [מרווחים קודמים]. הייתה זו ראשית הקיפאון של משפחת אריה. יש לומר שתמיד החזיקו ברעיון שיבוא איזה שינוי, כפי שהיה מימים עברו; ומשזה עדיין לא קרה, הגיעו לידי כך שהיה עליהם לאכול ולמכור מן המוכן שנצבר מקודם, זה כבר למעלה מארבעים שנה. זה מה שרציתי לומר בכמה מהפרקים שנכתבו קודם, שלמרבה הצער רוב הצעירים של הזמן הזה מחפשים משרות עוד לפני שהם מכניסים עצמם לאיזו יוזמה מסחרית. הם לא עושים את החשבון שזה אינו יכול להביא לצאצאיהם אחריהם שום קידום משפחתי. ורק מי שיוכל להשיג משרה בעמדות הרמות ביותר יוכל לחיות טוב בעצמו, אך לצאצאיו אחריו ינחיל מצב שבו יהיו תמיד עובדים כפופים.
1461 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1884
כאמור, סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה היה שקוע במשחק [בהימורים], ולכן שלחו אותו שוב לחפש אפשרות לגבות [חובות] מאלה שכבר היו לו בעניינם הליכים בבתי המשפט. הוא התיישב בפיליבֶּה כי המשפטים הללו נמשכו לאורך ימים, היה שוהה בבתי הקפה והיה משחק, ופעמים רבות נשאר גם בלילות. הוא שיחק בכסף וגם הפסיד. כמה פעמים משך צ'קים לפירעון בסמוקוב, וזאת בסכומים של ארבעים עד שישים לירות. לנוכח זאת, הם כתבו לו מסמוקוב שישוב, אך הוא לא שמע להם. מספרים שהיה זמן שבו הפסיד סכום משמעותי, והלך ושקע בחובות בכך שמשך שטרי חוב בריביות גבוהות. משלא מצאו אפשרות אחרת, שלחו את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, גיסו,[29] לפיליבֶּה, שמא יוכל לשכנעו ולהביאו לסמוקוב. הוא עשה זאת כטובה עבורם ונסע, אבל לא עלה בידו לשכנעו וכך שב ריקם. מאוחר יותר התחילו ללחוץ עליו בפיליבֶּה לגבי חובותיו הכספיים, וכשלא השיג עוד כסף חזר לסמוקוב בעצמו, וזמן מה היה נכלם. אחיו יעץ לו ולעיתים אף איים עליו, ולכן לא היה יוצא למשרד. הוא הלך לבית הקפה של שישקו ושוב שיחק וגם הפסיד. זה קרה, כפי שהוא עצמו אמר, כיוון שלא הייתה הסכמה בינו לבין שני אֶחיו בנוגע לחילוקי הדעות שהיו ביניהם; ולכן, כדי להסיח את דעתו, היה משַׂחק.
עקב האסון שפקד את סנ' נָעימָצֶ'ה [שהפך לחדל פירעון]
1462 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1884
הם לא יצאו לשום מקום בילוי, לא שהו הרבה בין האנשים, והיו מאוד נכלמים ומדוכאים. הם לא עשו שום עסק אחר, רק הסדירו כמה מחשבונות העבר. הם תמיד היו מסוגרים בתוך עצמם, וכאשר התייצב בפניהם מי מן הסוחרים בנוגע לאחד מנכסי המקרקעין שלהם, הם מכרו לו אותו בלי שיקול דעת רב.
לחכמים שלמדו בימי רביעי בערב עבור נשמת סנ' אביהם – אשר על התשלומים ששילמו להם כבר כתבתי קודם – בשנה הזו אמרו להם שהיות שאין ביכולתו של סנ' נָעימָצֶ'ה לשלם להם את חלקו, אם הם רוצים להמשיך ללמוד בלי הרבע שלו, שילמדו. אולם לא יוכלו לשלם את המגיע להם במלואו. והחכמים הסכימו לכך והמשיכו.
סנ' נֵסימָצֶ'ה, בנו השני של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, ששהה בקונס' בבנק של סנ' נָעימָצֶ'ה – בשנה הזו הגיע גם הוא לסמוקוב, בלי שקיבל את שכרו עבור הזמן שעבד אצלו. התשלום נדחה למועד מאוחר יותר, וכאשר כבר הוסדר העניין שילמו לו מהלשכה [הקונסוליה] הצרפתית של קונס', כמו לכל האחרים.
אף שסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה כבר נפרד בעסקיו מכל אֶחיו, היו לו עוד כמה מחלוקות קטנות להסדיר; זאת מכיוון שהיה דקדקן מאוד בחשבונות, ולא נתן אפילו לפרוטה לחמוק ממנו. תמיד נראָה לו שהולכים לרמות אותו, ולא היה אכפת לו להעמיד שוב ושוב את
1463 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1884
חשבונות אחיו לבדיקה, ואף בשביל כמה פרוטות. הייתה זו עבורם מועקה גדולה, כי הוא לא נתן להם מנוחה, מה גם שלרוב יצאו מכך כעסים. גם בשנה הזו הוא שב ועשה זאת, ולא התחשק להם לבזבז זמן בכאלה זוטות. אולם היות שהוא עמד על כך, הם בחנו שוב את החשבונות. אולם בפעם הזו נתגלו ביניהם כעסים וויכוחים קשים מאוד, עד שהגיעו הדברים לכדי חילופי דברים קשים. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה אחיו אמר לו: "את האכזריות שלך כבר הראית בזמן שאבינו גסס, והייתה לך עזות הפנים להכין באמצעות חָריבּי חיים [כותב הבקשות] מסמך שאבינו יחתום עליו, או שיצהיר שהוא נותן לך במתנה 100,000 גרושים; ואת חָריבּי חיים החבאת בחדר הקמין לאותו הרגע שבו תבקש ממנו [מאבא], שחָריבּי חיים יהיה מוכן אם כעֵד ואם כמי שיחתים את אבינו. לא ריחמתָ על אבינו, גרמת לו שיתרגז וקירבת את מותו, וכפי שקרה אז, גירש אותך מהחדר". הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה רצה להתגונן באמצעות אי־אלו הצטדקויות, אך הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה כל כך כעס עליו שנתן לו שתי מכות ורץ אחריו להכותו עוד. הם יצאו אל עבר דלתות הלשכה, צועקים שניהם, והתאספו אנשים רבים כדי להפריד ביניהם. מן הזמן הזה נוצר ביניהם נתק, הם לא בירכו זה את זה לשלום ואף לא באו לבקר איש את אחיו. כך גם נשותיהם לא באו לבקר זו את זו למשך זמן רב. בשנה הזו הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה
1464 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1884
החליף בפעם השלישית את מקום מושבו בבית הכנסת. הוא נהג לשבת ליד אחיו, ולפי מחשבה שעלתה בו התיישב ליד הסנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי במקום שבו נהג לעיתים לשבת אביו. וכאשר התגלעו אותן המריבות התיישב ליד הדלת, שם היה מקומו של חכם יהודָצֶ'ה כהן שאותו הוציא משם בכך ששילם לו כמה פרוטות. הוא עשה זאת כדי שכאשר יֵצֵא מהר מבית הכנסת לא יאמר לאחיו לא שבת שלום ולא מועדים לשמחה, כי המנהג היה לברך לשלום את קרובי המשפחה כשיוצאים מבית הכנסת.
בשנת 5642 [1882] נולד לסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה בן, ונהגו עם היולדת כמנהג כל היולדות וקראו לו יהודה (לאון).
בשנת 5645 [1885] סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, אף ששהה בסמוקוב, לא רצה לבוא ללשכה על מנת לטפל באי־אלו מעסקיהם, וזאת כיוון שהוא ואחיו לא הגיעו להסכמה בכמה חילוקי דעות שהיו ביניהם. כאשר כבר יצא, הלך לבית קפה, ושם היה משחק כדי להפיג את מחשבותיו. אחיו, שהיה גם חותנו, היה במצוקה גדולה מכך. ותמיד יעץ לו, אך הוא לא הקשיב בכלל. מאוחר יותר, כאשר לא יכול היה לסבול זאת עוד, קרא לו כדי לומר לו שאם אינו רוצה שיהיו ביחד אז אפשר להיפרד. הוא הסכים לכך, והם החלו לבדוק את
1465 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1885
החשבונות כדי להיפרד. זה נמשך כחודשיים עד שעלה בידם להסדיר ולרכז את החשבונות ולסכם את המאזן. הם מסרו לידיו את מה שהגיע לו בכסף מזומן, כיוון שנכסי המקרקעין, הבתים והדברים האחרים כבר היו שייכים לכל אחד מהם בנפרד. הוא אומנם לא היה שבע רצון מהחשבונות הללו, אבל זה מה שהיה שלו; הוא בזבז הרבה יותר מההכנסה שהייתה לו, וגם כל מה שהפסיד במשחקים היה על חשבונו. משעשו זאת לא נכנס עוד למשרד של אחיו, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ובנו נותרו לבדם. הם הסדירו מחדש את ספרי החשבונות, והמשיכו לעבוד באותה העבודה עבור חשבונם. לסנ' נֵסימָצֶ'ה, בנו השני שכבר שהה בסמוקוב, לא היה במה להעסיק את עצמו, והוא עסק רק באספקת מצרכי המזון לבית, אבל גם מזה כבר נמאס לו.
כאמור, הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה לא היה מרוצה בכלל ממה שקיבל בהיפרדות מאחיו. מכיוון שלא היה מרוצה מהחלוקה הוא נסע לקונס' לאחיו הסנ' נָעימָצֶ'ה, כדי לדרוש ממנו לפתוח מחדש את כל החשבונות, הן את אלה של אָחיו בסמוקוב והן את אלה של סנ' נָעימָצֶ'ה; [והוסיף] כי בהפסדים שהיו לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה מפעילותו במשחקי הבּוּרסָה בקונס', לא ייתכן שהוא ייקח חלק. זאת מכיוון ש[בזמן המלחמה] הוא שהה בסמוקוב, נושא ב'אלפי צרות' מהרוסים כדי לשמור על נכסיהם, כשכולם נהנו בקונס' מכל המנעמים שהוציאו עליהם כסף בלי חשבון ובזבזו אותו לתענוגותיהם. סופו של דבר, הוא זה
1466 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1885
שעליו לקחת חלק בכל בזבוזיהם והפסדיהם, ולכך בשום פנים ואופן לא יסכים. את כל זאת כתב הסנ' נָעימָצֶ'ה לאחיו בסמוקוב, וכתב שהוא מוטרד מכך מאוד ובמיוחד מכך שהוא [שְמוּאֵלָצֶ'ה] איים עליו. הוא הפציר בו שיחפש את הדרך להסיר אותו מעליו ושילך מקונס', כי אין לו פנאי לשמוע את האיומים הללו. די לו במה שהוא כבר סובל מנושיהם שלוחצים עליו ביום ובלילה. מסיבה זו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה מודאג עד מאוד, אבל לא היה לו מה לעשות. הוא רק כתב לו שלגבי החשבונות אין בידו [של שְמוּאֵלָצֶ'ה] לדרוש מאומה וכן גם לעניין ההפסדים וההוצאות בקונס', כי הוא לא לקח בהם שום חלק. אולם הוא הפסיד סכומי כסף גדולים במשחקי המזל בבתי הקפה שבהם שיחק בפיליבֶּה, בפָּזָרג'יק ובסמוקוב וכן [כתב לו]: "אף אחד לא אשם בכך שהוא לא רצה לשמוע לנו כאשר כתבנו לו וקראנו לו שישוב. שהרי מלבד כל מה שגבה מן החייבים והפסיד, הוא עוד משך ממני המחאות כדי שאשלם אותן. מכאן החוסרים שיש לו, ולכן אין לתת לו שום מענה". לנוכח זאת הסנ' נָעימָצֶ'ה לא רצה עוד לקבל אותו. הוא נשאר בקונס' עד שנת 5646 [1886], ומכיוון שמסנ' נָעימָצֶ'ה לא קיבל שום סיוע, פנה אל הקונסוליה הצרפתית ותבע באמצעות הקונסוליה את דרישותיו. היות שגם זה לא צלח בידו וההוצאות היו גדולות, חזר לסמוקוב מלא תרעומת ולא נפגש עם אחיו זמן רב.
1467 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1885
בשנה הזו נולדה לסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה בת וקראו לה רשל, וגם איתה נהגו לפי כל מנהגי היולדות, ואימהּ טיפלה בה והיניקה אותה.
בבית עברו עליהם החיים בטוב, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בזמן הזה בילה לרוב עם ספרי לימודי הגמרא. הוא הזמין את חָריבּי אברהם שהיה הרב של סמוקוב, והם למדו גמרא וכמה לימודים אחרים. הוא עשה זאת בכל השבתות והמועדים, ותמיד עם אותו חָריבּי אברהם. ובמוצאי שבת, בחורף, באו תמיד גם חכמים אחרים ועסקו בעיקר בלימודים הללו. דיבורים אחרים לא אהב, כיוון שהיה מעודכן בכל דבר מקריאת העיתונים, ובחדשות העיר עדכנו אותו חבריו וקרוביו.
בניו לא היו שותפים לבילוי הזמן של סנ' אביהם, אלא שהו בחדר אחר עם הנשים ושם העבירו את זמנם. היו גם זמנים שבהם אכל לבדו הן בימים והן בלילות, כיוון שלא רצה לדבר ואף לא לשמוע דיבורים. לעיתים, כשהיה צורך לבקר אצל הקרובים והחברים, הלך הוא לבדו ואחר כך שלח לקרוא למשפחתו. כשהלך לשוק היה זה רק בערבים, והלך בעיקר לחנות של סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי. למשרדו הלך לעיתים רחוקות, וגם שם לא היה שוהה זמן רב, וכאשר לא מצא את סנ' מָאירוּצ'וֹ
1468 ביוגרפיה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה י' אריה ובְּכוֹרָצֶ'ה 1885
בחנות, שב בחזרה לביתו, כי למקום אחר לא הלך. וביציאות הללו לשוק היה הילוכו איטי מאוד, כך שהמרחק שאדם רגיל היה עושה בעשר דקות – הוא היה עושה בעשרים וחמש דקות, ולעיתים אף בחצי שעה. ובעודו מהלך בדרכו לשוק היה תמיד מדבר לבדו, ופעמים רבות, כשהיו אנשים מאחוריו, שמעו את דבריו. לפעמים דיבר חזק יותר, ולעיתים אף עשה אי־אלו תנועות בידיו. מזה ניתן להבין עד לאיזו מידה היה שקוע במחשבותיו, כך שלא ראה ולא הבחין כאשר היו אנשים אחרים מאחוריו או לפניו. כך זה נמשך זמן מה, ומאוחר יותר זה 'עבר לו' והוא חדל מכך, כי באמת היה אדם מאוד סבלני.
1469
כאן מסתיים הפרק על אודות התקופה שבה היו שותפים שני האחים הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה עם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה