1174
מכאן ואילך מתחיל הפרק אודות שני האחים, צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם, שנעשו שותפים אחרי שנפרד מהם צֵ'לֵבּי גבריאל.
1175 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1854
בשנת 5614 [1854] אחיהם צֵ'לֵבּי גבריאל כבר נפרד מהם, וצֵ'לֵבּי אברהם, שהיה צעיר יותר, עדיין לא הגיע להסכם עם אחיו צֵ'לֵבּי יהודה, האם יישארו יחדיו. הוא לא רצה להיות לבד, כיוון שלא היה לו אומץ לעבוד לבדו. שאיפתו הייתה להישאר שותף עם אחד מאחיו, אך הוא לא העז לבקש זאת, ולכן התאזר במעט סבלנות. צֵ'לֵבּי גבריאל דאג לו. כשראה שהוא חושש ומאחר שאחיו הגדול עדיין לא הזמינוֹ אליו, רצה להבין האם ייתכן שהוא [יהודה] לא רצה בזאת. ובלי שצֵ'לֵבּי אברהם ביקש ממנו דבר, הלך אצל אחיו הגדול ושאל אותו מהי עמדתו לגבי אחיהם הקטן: האם יהיה זה רעיון טוב להשאירו לבד, או שאחד מהם ייקח אותו כשותף. ועוד הוסיף שלפי דעתו על צֵ'לֵבּי יהודה לקחת אותו כשותף, בהיותו אחיו וגם חתנו. אולם אם במקרה אינו רוצה בכך, באותה שעה הוא ייקחהו כשותף, העיקר שלא יהיה לבדו. מייד ענה לו צֵ'לֵבּי יהודה: "יהיה בסדר, אני אקח אותו איתי". אחרי השיחה הזו בין שני האחים הגדולים, סיפר עליה צֵ'לֵבּי יהודה לצֵ'לֵבּי אברהם, ואחר כך נפגשו השניים והסכימו על האחוזים שיקבלו. וקבעו שצֵ'לֵבּי יהודה יקבל 60%, וצֵ'לֵבּי אברהם 40%. הם ערכו את החוזים בין שני הצדדים, וחתמו עליהם תחת התנאי שהפירמה תפעל [בשם] יהודה ואברהם אריה. את החוזה שנחתם בידי אחיו שמר צֵ'לֵבּי אברהם בקופה שהייתה להם בחנותו של יהודה, וזאת מתוך אמון מלא
1176 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1854
שהיה בין האחים וללא שום חרטה. מאוחדים ניגשו לעבודה, ורשמו בכל ספריהם את הרישומים הנדרשים בדבר החלוקה, כדי שיוכלו להתחיל בעבודה ובעיקר כדי שבעתיד יהיה הדבר רשום ומוצג בספרים.
בשנת 5615 [1855], במהלך מלחמת טורקיה-רוסיה בחצי האי קְרים, הם פעלו לקבל לידיהם את האידָרֶה (לאספקת כל סוגי המזון) עבור הצבא הטורקי; שלפיו היו מחויבים להעביר ולספק את כל הדרוש להזנת כל החיילים הטורקים, והכול במחירים נאותים בהחלט. עם האומץ הרב והמרץ שהיה להם מאז ומתמיד הם לא פחדו ממאומה, וללא דיחוי יצא צֵ'לֵבּי אברהם בליוויו של חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקוֹ [השמן] ונסע לסיליסְטְרָה. בעיר הזו היה חֵיל המצב (המטה הראשי) של כל הגיס הטורקי. גם המחסנים הגדולים ביותר של התחמושת למלחמה נמצאו כולם בסיליסְטְרָה. בסמוקוב נשאר צֵ'לֵבּי יהודה שהתחיל לרכוש חיטים, כבשים ועוד כיוצא באלה – כל מה שעשוי להיות בו צורך. לקניית אורז הוא שלח את חכם שלמה לוי לג'וּמָה [בְּלָגואֵבְגְרָד] כדי שיקנה אורז קוֹצָ'ני,[1] שהיה יותר זול וגם יותר איכותי. הם התחילו לשלוח את כל מה שנקנה. כך עשה גם צֵ'לֵבּי אברהם כשקנה באזור סיליסְטְרָה את כל מה שהיה יכול. את כל הקניות הם אגרו במחוזות
1177 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
הדנובה ובוולאכיה, והם אוחסנו בכמויות גדולות מאוד במחסניהם שהיו על גדת הדנובה. בהגיע המועד הם החלו לספק את כל המזון שעמד לרשותם במחסנים, כאמור, בכמויות גדולות ביותר. הם סיפקו את כל מה שהתבקשו, ולנוכח זאת גם שילמו להם את התשלומים באופן קבוע. וכך היו מרוצים מאוד מעבודתם, ותמיד השתדלו שלא יהא חסר דבר במחסנים שלהם. כך גם עשה צֵ'לֵבּי יהודה בסמוקוב. הוא היה תמיד 'בעניינים', ושלח להם בדייקנות רבה את כל מה שביקשו ממנו. וכך פעל גם חכם שלמה לוי בג'וּמָה, כששלח להם את האורז לכל אזור שנתבקש. אולם, לקראת הסוף התחיל חכם שלמה לוי לעשות מעשי מרמה, הן במחירים והן באיכויות. וצֵ'לֵבּי יהודה, שהיה כה נבון, מהר מאוד תפס אותו בזיוף, ובלי להישאר אפילו דקה יצא בערב במֶנְזִיל לג'וּמָה, כדי לערוך ביקורת אצל הסנ' חכם שלמה. זה האחרון שלא ידע את דבר הגעתו, כדי שיוכל להתכונן, התוודה מייד על חטאו. אחרי שהפחיד אותו רבות ואיים עליו שבעתיד ישיב לו כגמולו, הוא השאירו שימשיך [בעבודתו] בג'וּמָה, כי לא היה לו מישהו אחר להציבו במקומו. והוא עצמו שב בו ביום בחזרה לסמוקוב. אותו הדבר עשה חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו בסיליסְטְרָה, כשהפעיל את אספקת
1178 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
צורכי המזון של הגַיס שנמצא בסביבותיה. הוא דאג שחצי מן הקבלות שקיבל יהיו על שמו, וכך גם את איסוף הכספים. כך היה שהסתיר את אותם סכומי הכסף שהתקבלו והיו רשומים על שמו, ואת היתר מסר בידי צֵ'לֵבּי אברהם. הוא עשה זאת פעמיים־שלוש, וכבר הצטבר אצלו סכום של 100,000 גרושים; כאשר נתפס אמר שהכול הסתכם ב-10,000 גרושים בלבד. מכיוון שהמועדים נעשו קצרים מאוד בעוד שהפקדות [משלוחי] המזון היו גדולות מאוד, לא עלה בידם לעשות שום בדיקות. זאת ועוד, המלחמה, כידוע, התעצמה מאוד עד מידה כזו שכבר התחילו לחשוש, כך שהיו צריכים להרפות ממנו [משְמוּאֵלָצֶ'ה] ולהמשיך קדימה.
כפי שנאמר לעיל, בהתחלה התשלומים נעשו בידי הצבא לפי הסדר הטוב ביותר, אך לקראת הסוף הפסיקו לשלם כמקודם, ומאוחר יותר הפסיקו לשלם בכלל. הם היו במצוקה כספית גדולה. וכתוצאה מכך הם לא יכלו לבצע את הרכישות הנחוצות של אספקת המזון, ובסופו של דבר היה מחסור גדול מאוד בַּמחסנים גם כיוון שהצבא נעשה גדול מאוד. וכך קרה שלעיתים לא עלה בידם לספק כמה מהמוצרים, כי לא היו בידיהם ואף לא יכלו לקנותם בשל המחסור בכסף. בשל כך התגלעו תלונות משני הצדדים, כשצֵ'לֵבּי אברהם התגונן בכך שלא שילמו לו. וכך קרה שיום אחד
1179 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
מפקד הגַיס קרא לו ללשכתו, ואמר לו שלו עצמו אין שום תועלת בכל הפרויקט הזה. והוסיף ואמר: "אתם מרוויחים והחיילים אוכלים, ובשבילי אין כלום". על כך אמר לו צֵ'לֵבּי אברהם: "בסדר, אתה צודק מאוד. במידה שתשלם לי את מה שאני צריך לקבל בתוך פרק זמן של חודש, מייד אתן לך את מה ששלך וגם את מה שמגיע לך". ואז אמר לו הפאשה שהתשלום עבורו הוא 100,000 גרושים, ושאם הוא ייתן לו אותם – הרי שהוא יפעל לשלם לו את כל הסכום שחייבים לו בתוך חודש. צֵ'לֵבּי אברהם הסכים לתת לו את אותם 100,000 גרושים ששני הצדדים הסכימו ביניהם, והתחייב לו בשטר חוב לפירעון בתוך חודש, ביודעו שהכול תלוי באותו הפאשה. כפי שאנו כבר יודעים, במכתבים שכתבו, תמיד הביאו לידיעת האחים את כל מה שעבר עליהם, וגם את הדבר הזה הוא הביא לידיעת אֶחָיו. הם היו מרוצים מאוד ושמחים שהם עומדים לקבל את כל מה שהיו חייבים להם, שהיו סכומים 'עגולים היטב'. הם המשיכו במרץ ברכישת כל הסחורות הנחוצות ובאספקתן. בהגיע המועד שנקבע, חוץ מזה שהפאשה לא הורה לשלם להם את הסכום הכולל שהבטיח – לא שילם אפילו לא גרוש, ואף לא את אותם 100,000 גרושים שהיו אמורים להיות עבורו. גם אותם לא נתן להם. יותר מכך, הפאשה דרש ממנו את 100,000 הגרושים על פי השטר. ומכל טענותיו והגנותיו של צֵ'לֵבּי אברהם, הפאשה
1180 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
לא הודה במאומה, עד שבסופו של דבר הובא העניין בפני בית המשפט. צֵ'לֵבּי אברהם, במחשבה שעלולים לחייבו בדין, ומכיוון שהיה זה ודאי, מצא שמוטב שיֵצֵא מסיליסְטְרָה ויגיע לסמוקוב כדי להתייעץ עם אָחיו. על ההחלטה שקיבל לצאת מסיליסְטְרָה, הוא הודיע לאחיו במכתבים רק יומיים לפני כן. וצֵ'לֵבּי יהודה, כשקיבל מכתב זה לא איחר ויצא מייד מסמוקוב; באותו הזמן צֵ'לֵבּי אברהם יצא גם הוא מסיליסְטְרָה. וכך קרה שלא עלה בידם להיפגש בדרך. כאשר הגיע צֵ'לֵבּי אברהם ללוֹזנָה,[2] נודע לו שאחיו כבר יצא בדרכו לסיליסְטְרָה. והוא, בלי להגיע לסמוקוב, שהייתה במרחק שש שעות דרך, שב לאחור כדי להשיג את אחיו. ובמאמץ גדול, באמצעות [חברת] מֶנְזִיל ביום ובלילה, בקושי הצליח להשיגו בְּלוֹם פָּלָנקָה.[3] אולם צֵ'לֵבּי אברהם היה כבר עייף מאוד הן מן הנסיעה והן מהעניין עם שטר החוב, שגרם לו לחץ ומצוקה רבה. יותר מכך, היו לו גם פחדים רבים. כבר ידוע לנו שכל המחסנים שלהם היו על גדת הדנובה, ולקראת סוף המלחמה, בכל פעם שהיו הולכים למחסנים כדי להוציא מזון, האויב שכבר ניצב מנגד ראה אותם פותחים את המחסנים והיה יורה לעברם. אולם אפילו פעם אחת לא נגרמו להם שום נזקים. ולנוכח כל הלחצים והמצוקות שצֵ'לֵבּי אברהם היה נתון בהם, חלה. ואחיו, כשפגש בו בְּלוֹם וכשראה אותו
1181 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
באיזה מצב היה, הפציר בו רבות שישוב לסמוקוב. אולם הוא לא רצה, והם נסעו יחדיו לסיליסְטְרָה ואחרי שהגיעו התייצבו למשפט. כאשר הבין הדיין שזה היה עניין של שוחד, מינו ועדה שתברר את העניין: כיצד ייתכן שהפאשה אמור היה לקבל סכום כזה מן האִידָרֵג'ים [קבלני האידָרֶה]. וכך היה שהוועדה הסכימה איתם שהפאשה לא ידרוש את הסכום שתבע, ושהם יוותרו על רווח בגין כמות מסוימת של סחורה שהם ניפקו. בכך נקרע [בוטל] השטר. ההפחתות שפסקו להם היו אומנם בסכומים גדולים יותר מאותם 100,000 גרושים, אבל לעומת העונשים החמורים שעלולים היו להטיל עליהם על פי חוקי השוחד, כבר לא היה אכפת להם שהרווחים שלהם יהיו קטנים יותר.
חלפו ימים אחדים מאז הסתיים המשפט, וצֵ'לֵבּי אברהם הלך ונעשה חולה מיום ליום. שני האחים השאירו את חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו עם עוד אחרים מצוות העובדים שהיה להם, ויצאו שניהם לסמוקוב. אחרי שצֵ'לֵבּי אברהם נח כמה ימים, נראה שהוא חטף התקפים של קדחת קוארטן[4] שנמשכו כשישה חודשים. באותם הימים הרופא שהיה בסמוקוב היה סנ' אַנדוֹנָקֶה אוּנטֶרבֶּרג. הוא היה מומר שהפך מיהודי לנוצרי. במשפחתנו, שהיו נוסעים כל העת לווינה והיו להם שם מכרים רבים, ידעו זאת כי היו לו אחים יהודים בווינה. אותו סנ' אוּנטֶרבֶּרג היה
1182 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
בא לבקרו שלוש פעמים ביום, אבל מכל הטיפולים שטיפל בו דבר לא עזר לו. לנוכח זאת יעץ לו שייסע למרחצאות מים מינרליים בְּבַּניָה סָפָרֵב,[5] שנמצאת כשעתיים מדוּפְּניצָה. אולם באותה תקופה היה מסוכן מאוד לאנשים כמותם לשהות בכפרים, בגלל כנופיות השודדים הרבות שהיו באותם האזורים – כולן היו מונהגות בידי הווֹיִיווֹדָה הגדול קַרגָלי, שהיה טורקי מאוד מפורסם מדוּפְּניצָה. וכל הצעדים שנקטה המשטרה לא צלחו במאומה, אם מכיוון שאלה האחרונים [השוטרים] היו לצידו, או מכיוון שהם [קרגלי ואנשיו] היו אמיצים מאוד במלחמתם. כתוצאה מכך הסוחרים לא יכלו לנסוע, ונגרם צמצום רב במסחר: את אותו הסוחר שתפסו לא רק שהיו שודדים את כל מה שהיה לו, אלא שהיו גם כורתים את ראשו. על כך התעוררו טרוניות גדולות בקונס'. לפיכך שלחו מקונס' פאשה אחד כדי לפזר את הכנופיות הללו. הלה היה נבון ובעל יכולת רבה, ובקור רוח רב הצליח לגלות שכל הכנופיות הללו נתמכות בכוחם של הקָאִימָקָאמים והמוּטֵסָאריפים, בשם קַרגָלי, ושכולם היו שותפים. הוא הביא לכך שהרשיעו את כל הקָאִימָקָאמים והמוּטֵסָאריפים, ובכך פוזרו כל הכנופיות ונעלמו לזמן רב. את הסנ' קַרגָלי כלאו, ומאוחר יותר נמלט מבית האסורים.
צֵ'לֵבּי אברהם, מאחר שלא נרפא, החליט לנסוע למרחצאות באומרו שמוטב לו
1183 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
להירפא במקום להמשיך להיות חולה, למרות שזה כל כך מסוכן; כי אם יימשכו התקפי הקדחת הללו, התקווה לא כל כך טובה ועלולים היו לגרום אף למותו. ומוטב לו למות כך, כשהוא מכניס עצמו לסכנה שיש בה תקווה. הוא קיווה שאולי לא ייתפס, כפי שאכן היה, ובמרחצאות יעלה בידו להירפא. הוא יצא לדרכו יחד עם משפחתו בעגלת בהמות, מלוּוֶה במשרת שיטפל בו. הם הגיעו בטוב, בלי שמצאום מפגעים כלשהם בדרכם. ללא דיחוי הגיעו לצ'יפליק של חֲזֵקֶה סולימאן אגא, ששכן בקרבת המרחצאות, ובאותו היום הוא החל לרחוץ. והיה זה דבר מופלא שבעשותו שמונה עד עשר רחיצות, כבר התחיל לראות בכל יום שיפור. וכך היה ששהה שם חודש, רוחץ בכל יום במרחצאות. הוא היה מרוצה עד מאוד, וחזר לסמוקוב בריא ושלם. ובכל ימי חייו לא סבל עוד מהתקפי קדחת. במשך שהייתו בְּבַּניָה שלח להביא את כל צורכי מזונו מדוּפְּניצָה, אלא שמאז נשארה לו צרבת קשה בקיבתו. הוא אומנם נשמר במזונו, אך למרות הכול היה חש בצרבת כאשר היה אוכל מעט ממאכלי הדֵזָיוּנוֹס, שבאותם הימים היו צריכים להכינם בימי שישי לקראת שבת, כגון בוּריקיטָס, פְריזָ'לְדיקָס, קֵזָדיקָס ואֶסקוֹלָצָ'ס;[6] וכן מיני דוּלסֶיס, שהיו כולם מבושלים בחמאה ושמנת – מבושלת וטרייה – וכן חלב מבושל בעיסת אורז. הוא מצא שמאכלים אלה גרמו לו לעוד יותר צרבת, אשר נמשכה אצלו עד יום שלישי. התרופה ששימשה אותו
1184 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
כנגד הצרבת הזו הייתה לאכול אגוזי מלך, אחדים קלויים ואחדים חיים, ובכך נראה שרווח לו מעט. הצרבות הללו נמשכו אצלו עד שהגיע לגיל 54 שנים, ואחר כך לא סבל מהן עוד אף שאכל את הדֵזָיוּנוֹס האמורים. חלפו עוד שלושה שבועות מאז ששב מהמרחצאות, וכשהרגיש שהוא בריא ושלם יצא שוב לסיליסְטְרָה כדי להשגיח ולארגן את העסק שהופקד בידי חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו. עם הַגיעוֹ לסיליסְטְרָה התחיל לסדר את החשבונות הרבים שהצטברו במשך זמן כה ארוך, מה שהיה עבורו מאמץ גדול מאוד. אולם היות שידע לנהל היטב את החשבונות ואת הספרים, סידר את הכול בתוך זמן קצר. וכמו קודם, הם המשיכו באספקת כל הסחורות שנתבקשו. אולם חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו נעשה גם הוא חולה, והיה צורך לשלוח אותו לבוקרשט להירפא, כיוון שלא ידעו מה היה לו. כאשר הגיע לבוקרשט ופנה אל הרופאים, מייד הבינו את מצבו, משום שגם נפל מן הסוס וגם הרבה לשתות, עד כדי כך שהיו ימים שהיה שותה אוֹקָה אחת של ראקי שהם כשני ליטרים, ולא היה משתכר. מצבו היה כזה שנזקק לניתוח; וכשביקשו את הסכמתו, הסכים מיד, העיקר שיבריא. קבעו לו יום לניתוח ואמרו לו להגיע לאחד מבתי החולים, אך ביום שבו היה צריך לבוא שתה אוקה אחת של ראקי. הרופאים ניסו להרדימו, אך גם אחרי
1185 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
שנתנו לו להריח את כל סמי ההרחה לא נרדם. נתנו לו להריח את סמי ההרחה החזקים ביותר וגם אז לא נרדם, ובלי להרדימו לא יכלו לנתחו. לבסוף נאלצו לפנות אליו כדי לבקש ממנו שיאמר להם מהי הסיבה. הוא אמר להם בצחקו, כי לפני שבא לבית החולים שתה קרוב לשני ליטרים ראקי, וכך היה שהראקי גבר על כל סמי ההרחה החזקים ביותר שנתנו לו. אז שמו אותו הרופאים באחד מחדרי בית החולים, והחזיקוהו כלוא שלושה ימים כדי שלא ישתה. ביום הרביעי ערכו את הניתוח שעבר בקלות מרובה, ובתוך ימים מעטים כבר שב לאיתנו, חזר לסיליסְטְרָה והמשיך בעבודתו.
בשנה הזו נולדה לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, הבן הגדול של צֵ'לֵבּי יהודה, בת וקראו לה בֵּיָה, הלא היא אשתו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, דוֹדָהּ. ובלידתה נהגו כמנהג כל הלידות במשפחה, והאימא בעצמה היניקה אותה, גידלה אותה והעניקה לה את כל הטיפול הדרוש. מאוחר יותר כאשר האם שבה לאיתנה, היא חזרה לדאוג גם לצורכי המטבח, לאלה של בעלה וגם לבית. ועוזרת קטנה בת 10 עד 12 שנים השגיחה על התינוקת בעריסה.
בֵּיָה זו כאשר גדלה למדה באופן קבוע בבית הספר ג'וּדֵיזְמוֹ וצרפתית. היא מחונכת היטב ועקרת בית למופת. בגיל 13 שנים נישאה
1186 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1855
לדודהּ סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, כי צֵ'לֵבּי יהודה רצה להשיאו עוד בחייו. הם חיים באחווה ובאושר, ולמרות שהייתה נשואה ואף ילדה, היא לקחה שיעורים בפסנתר ובשירה כיוון שחותנתהּ היא שטיפלה בבית וגם בילדים.
בשנת 5616 [1856], בגלל האידָרֶה של הצבא שהעסיקה אותם בסיליסְטְרָה, הם הפחיתו מאוד את הפעילות בעסק ניכיון השטרות. ובאותה השנה, כאשר לא הייתה עוד עבודה עם הצבא, הם פעלו להיפטר מכך. זה לא ארך זמן רב, והם השתחררו מכך לחלוטין, והחלו שוב להשקיע את כל מאמציהם בניכיון השטרות, שבו היו להם הרווחים הגדולים ביותר; זאת מכיוון שהם לקחו מעל 20% [ריבית] לשנה, אחוז שנחשב זול בין הסוחרים. ומלבד זאת שהם קנו כמעט מכל בעלי המָאדָנֶס את מטילי הברזל שהם עיבדו, הם גם הפיקו מהמָאדָן ברָדוּיִיל שהיה שייך להם בין 20 ל־25 קַנטָרים לשבוע. את הכול שלחו לפָּזָרג'יק, כיוון ששם היה השוק למכירת כל מטילי הברזל. והיו מאחסנים אותם בחאן קוּרשוּמְלי,[7] שם היה לכל בעל מָאדָן מחסן בנוי מלוחות עץ, שבו אחסנו אותם. יומיים בשבוע, בימים שלישי ורביעי, היו נאספים [הסוחרים] בשווקים, אליהם הגיעו מאזורי אדירנה
1187 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1856
ופיליבֶּה וכן ממקומות אחרים מסביבות פָּזָרג'יק; הם לא הגיעו רק לרכישת מטילי הברזל; הם היו קונים גם כמויות גדולות של אורז בשקים ומוצרים אחרים שיוצרו בפָּזָרג'יק. היה להם סָטיג'י משלהם, ובכל שבוע היה בא לפָּזָרג'יק ומוכר עבורם את מטילי הברזל, לרבות את אלו שקיבלו מבעלי המָאדָנֶס. הסוחרים היו משלמים להם מחצית מהכסף, והמחצית השנייה החזיקו כְּחוב, וגם הפחיתו להם עשרה גרושים לכל קַנטָר ממחיר השוק של אותו שבוע. וכך מן המחצית הזאת תמיד יצא להם רווח, כי אחרת, בכסף מזומן לא היו יכולים לשלם להם, משום שאף פעם לא נותר להם מספיק.
בנוסף לסַהְטִייָנים שהם נהגו לקנות מתוצרת סמוקוב, בשנה הזו הם קנו גם סַהְטִייָנים בכמויות גדולות שיוצרו פָּזָרג'יק ובאוֹטלוּקוֹי [כיום פָּנַגְיוּרִישְטֶה במחוז פָּזָרג'יק] ובמקומות אחרים שבהם ייצרו אותם. את הכול שלחו תמיד לווינה – חלקם הגדול לסנ' לאון אָדוּט, וחלק נוסף לסנ' אליהו שאקי, חתנו של סנ' אָדוּט – שימכרו אותם תמיד עבור חשבונם. ושילמו להם 2% עמלה ו-0.5% דמי אחסון. למקרה שנוצר צורך למשוך כסף לפני שמכרו את הסחורה, הם היו רשאים למשוך כסף בעלות 6% ריבית שנתית. בהתחלה הם עשו זאת לעיתים רחוקות כי לא היה להם צורך להשתמש בכך, מהסיבה שהם קנו את הסחורה בהקפה ולזמנים ארוכים מספיק. כתבתי
1188 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1856
עוד קודם כיצד הם ביצעו את התשלומים הללו. הם זכו לאמון רב ביותר, בעיקר כי הם נהגו כפי שראוי ותמיד ביושר רב, נשמעו לקול ההיגיון ועשו הרבה חסדים (מתנות) בלי שום חשבונות לעתיד, כי כזה היה אופיים.
כאשר הם קנו את העָשָר, דהיינו [הזיכיון לגביית] מיסי המעשר על התבואות, היה זה בסכומים גדולים ובכפרים הגדולים ביותר. את הקטנים הם לא ניאותו לקחת, כדי שיקנו אותם אנשים אחרים וכדי שלא ידברו עליהם רעות. לצורך גביית המעשרות הלכו הם בעצמם, ובמקרה הצורך הם היו מלוּוים על ידי טורקים שהיו בקיאים בעיסוק זה. השכר ששילמו לאותם העובדים היה 100 עד 120 גרושים לחודש, ומשום שניזונו בכפרים, היו העובדים אסירי תודה עד מאוד, שכן אחרים לא שילמו להם את המשכורות האלה; כאמור, הם היו נדיבים מאוד. וכך היה שהעובדים התייצבו לפניהם כמו לפני המושלים וקיבלו מהם את הפקודות לביצוע, הכול בטֵמֵנוֹת. בעוד שכלפי אחרים, בין אם יהודים ובין אם נוצרים, העובדים הטורקים לא נהגו כך כיוון שהם גאוותנים. אולם כלפיהם הם נהגו כך. למה זה? בין אם בגלל ההשפעה הגדולה שהייתה להם באופן כללי, ובין אם משום שידעו להתנהג היטב והיו להם תכונות אופי של הטורקים – בהיותם אדיבים ורחמנים. מן התבואות שאספו מן הכפריים היו מוכרים את חלק הארי לאותם כפריים, ואת הנותר אחסנו
1189 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1856
במחסנים שהיו להם. וכאשר לא הספיקו המאגרים, הם שכרו אחרים, כי היו בנמצא רבים. הם שילמו 200 עד 300 גרושים דמי שכירות לשנה עבור מאגר שבו ניתן היה לאחסן בין 100,000 ל-120,000 אוקיות. באמצע החורף באו הכפריים וקנו מהם בחזרה, והם מכרו להם במחירים יקרים יותר בארבעה עד חמישה גרושים לקוּלטָה (קולטה אחת הייתה שלושים אוקיות) – הכול בהקפה. לקחו מהם שוברי חוב חתומים בידי 10–15 אנשים בכל שטר, כשהם ערֵבים האחד לשני לתקופה של ארבעה עד שישה חודשים. במועדי הפירעון אף פעם לא יכלו לשלם את חובם עד תומו, אלא רק נתנו סכומים כלשהם על החשבון; לגבי היתר הם חידשו את שוברי החוב כך שהגדילו להם את הריביות, וכך היה שהאריכו להם כל הזמן את תוקפם עד ששילמו. אולם הם מעולם לא הפסידו מכך, כי לפעמים כאשר יבול הקציר היה טוב, היו קונים מהם חיטה בתמורה לחובם, וזאת לשביעות רצונם המלאה כיוון שכך גם הקטינו את העודפים שברשותם. בדרך הזו הם התנהלו, ושני הצדדים היו שבעי רצון ואף פעם לא הוגשו נגדם תלונות.
אף על פי שחדלו מקניית סחורות, למרות כל זאת הם הביאו מווינה לטריאסטה כמה פריטי סחורה יקרים יותר. זאת כדי שלא לנטוש לגמרי את קשריהם עם בתי המסחר שעבדו איתם. הסחורות שהביאו היו אינדיגו, בְּדיל ואָלוּם.[8] את האינדיגו מכרו ב־300 גרושים לאוקה ואת הבְּדיל ב־25 עד 30 גרושים יחד עם האלום, שאותם מכרו בהקפה לתקופה של ארבעה חודשים לצבָּעים שמהם היו רבים בסמוקוב. הם היו צובעים את השָיָקֵס –
1190 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1856
הייתה זו אחת התעשיות הגדולות של סמוקוב. סוחרים גדולים הגיעו הן מבוסניה והן מיוון כדי לקנות את השלווארים שהוכנו בשוק הגדול שנקרא שוק האָבָּג'ים.[9] הם מכרו אותם ברווח של 15%, וזאת רק משום שהיו לקוחות ותיקים שלהם. היו אף מקרים שבהם לא הרוויחו, אך למרות זאת המשיכו תמיד. גם בזמני, כאשר עבדתי אף אני בעסק, היו גם לי כמה עסקים בשוק הזה.
כפי שכתבתי קודם, הם תמיד עסקו בענייני הקהילה, ולמרות שעיסוקיהם היו רבים הם לא עזבו את העבודה הזאת. פעמיים בשבוע נאספו בבית המדרש הגדול [במקור: el medrach agadol] של בית הכנסת הישן, כדי לדון ולהכריע בענייני הציבור, הן בענייני הקהילה והן בעניינים מסחריים או משפחתיים. הם השכינו שלום בין כולם, וכולם הקשיבו להם. היה זה כעין הכרעת דין, ובמקרה הצורך אכפו אותה אף דרך המשטרה, כי יכולות כאלה היו להם. במהלך הישיבות הללו שהם ערכו, החליטו בהסכמת כל הציבור לבנות בית כנסת גדול חדש. לצורך כך הם הביאו לכך שכל אחד שיברכוהו ב'מי שבירך', יפריש תרומה לפי יכולתו וככל שיִדבֶנוּ ליבו. וב'מי שבירך' הראשון הם אספו כ-15,000 גרושים, וזה כבר היה די והותר. אולם הם המשיכו בכך ואספו היכן שניתן היה גם סכומים קטנים, שכולם נתנו בחפץ לב לקופת
1191 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1856
הקהילה – כל אחד בעיתו ולפי יכולתו. וכך הם הצליחו להשיג את מטרתם.
כפי שנאמר קודם אורח חייהם בבית היה תמיד אותו הדבר, ומרבית הבילויים שלהם היו בעיקר בקרב המשפחה. בלילות החורף הארוכים נאספו בכל עת באחד הבתים, והיו מכינים לאכול תרנגולי הודו ממולאים באורז ומיני מאכלים אחרים, וכן גם מיני מאכלים מתוקים שאותם ידעו להכין היטב. הם היו נאספים עם נשותיהם, שרים ומשחקים מיני משחקים של אותם הזמנים. פעמים הם עשו זאת אצל חבריהם בבתים אחרים, וגם שם הכינו את המאכלים ושיחקו בפילג'אנים ומיני משחקים נוסח טורקיה שהיו מהנים מאוד. וכאשר בילו בבתים אחרים היו אלה הגברים לבדם, והנשים נשארו בבית. הכול נעשה בחלוקה ביניהם, וכל אחד שילם את חלקו – ארבעה עד חמישה גרושים לאדם עבור כלל ההוצאות, כי הכול היה זול מאוד. באותו אופן בילו בימי הקיץ כשהלכו לאזורי הכפר ולווידני, ולעיתים גם ישנו בווידני ובמָאדָנֶס. וגם אם, כפי שכבר קראנו, הגיעו לזמנים של מצוקות גדולות, למרות זאת כאשר הייתה זו [עת] לבילויים, לא ויתרו, ומההוצאות לא היה אכפת להם.
צ'לֵבּי יהודה היה משכים לקום והיה הולך לבית הכנסת להתפלל שחרית במניין. מכיוון שהוא בא, הגיעו כמעט כל היהודים לבית הכנסת, כי הייתה זו בושה גדולה
1192 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1856
לא לבוא לבית הכנסת הן לשחרית בבקרים והן למנחה וערבית בין הערביים. צֵ'לֵבּי אברהם, לעומת זאת, לא תמיד הלך בימי השבוע, כיוון שהיה עייף מאוד מעבודת יומו; עם זאת לא יכול היה להירדם בשעות הערב המוקדמות, והיה שוכב לישון מאוד מאוחר. הוא היה מתפלל שחרית בבית, והיה מניח שני זוגות תפילין.
בשנה הזו בחודש אדר, ב-25 בחודש, נפטרה סנ' אימם בּוּ' לאה בירושלים בת 69 שנים. היא חייתה בירושלים 13 שנים, ואודות מה שעבר עליה בירושלים כתבתי. בניה המאומצים שהיו לה בירושלים הביאוה לקבורה, העניקו לה את כל הכבוד שהייתה ראויה לו, וקיבלו לבעלותם את כל הנכסים שהיו לה. אולם, לבניה בסמוקוב נודע על כך אחרי חודשיים, והם כעסו עד מאוד על כך שהסתירו זאת מהם, כי גם הם רצו לשבת שבעה ולקיים את כל חובות האבלות לאימם. הם אמרו קדיש בשנה כולה ומעל לכול נתנו צדקה לכל העניים, ואף למעלה מן הצורך.
(יש אנשים [מבין היהודים] שנוהגים להסתיר זאת [פטירת קרוב]. לפי דעתי זו טעות, כיוון שבמוקדם או מאוחר זה נודע, ומה מרוויחים מכך? זאת בעוד אנו רואים שאצל שאר האומות במקרים כאלה מיידעים במברקים את קרוביהם, כדי שיבואו אצל הנפטר. זה לא עניין של מה בכך שאפשר לדחותו. וכי המתים עשויים לקום לתחייה? כך שאין צורך להסתיר זאת.)
1193 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
בשנת 5617 [1857] צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם הכניסו את סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, הבן הגדול של צֵ'לֵבּי יהודה, לשותפות בחנות שלהם. אביו השקיע עבורו 200,000 גרושים כהון עצמי, ובמקביל הפחית את ההון העצמי שהיה לו בחנות. הם גם קבעו את חלקו שיהיה 10% גם מהרווחים וגם מההפסדים. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה מרוצה ושמח עד מאוד מכך, כי כבר היה נשוי ואב לילדים. הוא התחיל בעבודה, ומכיוון שהיה נבון, אינטליגנטי וגם חכם גדול, עשה את עבודתו לפי מה שהורו לו. בחלוף זמן מה שלחוהו לקונס' עם המכתבים הנדרשים שנתנו בידיו; זאת כדי שיכירוהו, הן סנ' קָמוֹנדוֹ והן מכרים אחרים שהיו להם, שאיתם עשו עסקים לפני כן. הכול היה במטרה שיקנה את המעשרות, כלומר העָשָרים, שכן באותו זמן השתנו החוקים לרכישת העָשָׂרים ש[קודם לכן] נקנו בכל עיר – כל זיכיון בנפרד; ו[כעת] היו צריכים למכור אותם רק בקונס' וזאת בסיטונות, דהיינו, יכלו לקנות רק [זיכיונות] אזוריים. לא היו אלה רק מיסי המעשר אלא גם הבֵּייליקים [במקור: beglikes], דהיינו המיסים שגבו על הכבשים, על הדגים ועל הטבק וגם כל המיסים האחרים שנגבו. לגבי כל אלה חל שינוי, שהם עמדו למכירה רק בקונס', בהיותה עיר הבירה. כדי להקל על המכירות הללו נפתח קו אשראי מצד הממשלה לבנקאים הגדולים ביותר של קונס', כדי שיתנו ערבויות. הבנקאים הללו נקראו טָאוּדג'ים. את כל
1194 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
זיכיונות המס הללו העמידו למכירה פומבית, והמתחרים שהיו מתייצבים אליה הלכו והגדילו כל אחד את המחירים הראשונים שקבעה הממשלה, עד שנותר אחד מהם. כך היו עורכים את המכירות הללו לתקופות של ארבעה, שישה או שמונה חודשים, והמתחרה שנותר, שזכה בזיכיון לאחד מהמסים הללו, היה צריך להצביע על אחד מאותם טָאוּדג'ים (הבנקאים) שהממשלה פתחה להם את קווי האשראי. אז הונפקו לו הפירמָאנים שלפיהם הוא הפך למוּלטֵזים בלעדי, והבנקאי היה מבצע את התשלומים במועד פִּירעונם. כשהגיע סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לקונס' – הוא הצליח לעשות את הנסיעה הזו במשך 15 ימים באמצעות מֶנְזִיל, שאודות החברה הזו כבר כתבתי באיזו דרך פעלה – פנה קודם כול אל סנ' קָמוֹנדוֹ ומסר לו את המכתבים. הוא קיבל אותו בכבוד גדול והביאו לביתו כאורחו, למרות שהיה לו חדר בחאן מוסטפא פאשה שהיה המלון הגדול ביותר. הוא [סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה] היה מלוּוה במשרתו חיים אָלַאגֶ'ם, כי באותם הזמנים כאשר היו הסוחרים הגדולים נוסעים בדרכים, היה צריך שילווּ בידי משרתיהם, שידאגו להם, ישמרו עליהם וישרתו אותם. אחרי כמה ימים הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שאל את הסנ' ממשפחת קָמוֹנדוֹ האם ייתנו לו אשראי כדי לרכוש את זיכיון מיסי העָשָר או את זיכיונות המיסים האחרים, והם נתנו הסכמתם לכך. הם קבעו את התנאים כדי שיהיו להם הטָאוּדג'ים, בתנאי שכל הכסף שיֵיאָסֵף [כמס] יהיו חייבים להעביר לבנק בכל משלוח דואר, ואת הסכום שיחסר
1195 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
להשלמת כל תשלום תקופתי [לממשלה] הבנק ישלים, בתנאֵי תשלום של 12% ריבית עבור הסכומים שיימשכו מהחשבון השוטף, ובנוסף 2% עמלת טָאוּדִג'ייֶה.
הוא דיווח על ההסכם הזה לסמוקוב, והם מצאו לנכון לכתוב לו שיערוך רכישות של כמה אזורים, רק של העָשָרים [ולא של סוגי מס אחרים]. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, משקיבל הוראה כזו, התייצב בליווי אחד מאנשיו של סנ' קָמוֹנדוֹ במקום שבו ערכו את המכירות הללו, והציג עצמו כמתחרה; בו בזמן הציג מטעמו את הטָאוּדג'י. הוא התחרה על אזורי מס רבים, והוא זכה במכרז באזורי בְּרֶזניק, זְלַאטיצָה,[10] טְרין[11] וסמוקוב, בסכום כולל של קרוב למיליון וחצי פרנקים. ראשית כול הביא לידיעת סמוקוב את דבר הקניות האלה שעשה ושאושרו על שמו. ויצאו מייד לאזורים האמורים, והחלו לערוך מכירות בסיטונות של כפרים שלמים למשקיעים שעיסוקם באותה המלאכה; כמה מהמשקיעים קנו זיכיונות לשניים או שלושה כפרים, תוך שנתנו להם ערבויות טובות וגם סכומי כסף מראש כמקדמה. ועל אלה [הכפרים] שנותרו בידיהם ושלא עלה בידם למכור, הם מינו עובדים משלהם שגבו את המעשרות. המכירות שביצעו לאחר מכן השתלמו מאוד ונשאו רווחים טובים; לא היה עליהם לחץ של מזומן, כי הטָאוּדג'י נתן מענה לתשלומי המכסות [לממשלה] במועדיהם. כל הכסף שנאסף, זה שקיבלו כמקדמות וזה שהגיע ממקורות אחרים, הכול הועבר תמיד
1196 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
בחבילות בדואר לקונס' אל סנ' קָמוֹנדוֹ, והופקד כאמור לזכותם בחשבונם השוטף. לא הייתה מגבלה על סכום האשראי שעמד לרשותם, אלא הקופה הייתה פתוחה עד לסכום שהיה ברצונם – אולם הם תמיד נזהרו.
אחרי שהסתיימו המכירות הללו לא שב הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לסמוקוב, כיוון שהם כתבו לו שיישאר בקונס' עד שיגיע הזמן שבו ימכרו גם את הבֵּייליקים יחד עם הרֵסוּמָטים (הזכות לגבות מס על הדגים, הבקר והסוסים שנמכרו בשווקים וכן גם על הדגה). את הזיכיון הזה מכרו בחודש מרס. ובהגיע המועד הוא קנה שוב דרך סנ' קָמוֹנדוֹ את הבֵּייליק של אזור סופיה ואת הרוּסוּמָטים של מחוזות סופיה ווידין. הקנייה הזו נעשתה בסכום של מיליון וחצי פרנקים. גם המכירה הזו נעשתה באותם התנאים כמו אלו של העָשָרים, ולכולם היה הטאודג'י שלהם הסנ' קָמוֹנדוֹ. להם נותרה רק עבודת הגבייה, בלי לחשוב על התשלומים [לממשלה]. את הרֵסוּמָט הם מכרו למשקיעים – שהיו אנשים מאוד מהימנים – ברווחים טובים מאוד. ובאשר לבייליק הם הפעילו וניהלו אותו בעצמם כיוון שלא הצליחו למוכרו, כי היה זה עסק מסוכן יותר מאשר האחרים, כלומר הן מהעָשָרים והן מהרֵסוּמָטים. מנקודת מבט מסוימת היה זה [הבייליק] עסקי אוויר [במקור:koza de aires ], הכול תלוי במזל. לפיכך בהתחלה הם פחדו מעט בחושבם שבנושא הבייליק עלולה
1197 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
להיות תמותה [של הצאן]. גם לגבי העָשָרים חששו שהיבול לא יהיה טוב וכך גם לגבי מיסי הרֵסוּמָטים – שלא ידוגו דגים. למרות כל זאת, הם ניגשו לעבודה במרץ רב ובלי להתעייף. לעניין הבייליק שנשאר בידיהם כבר כתבתי כיצד הם פעלו, כאשר גבו ארבעה גרושים לראש כבש ולעז שהגיעו לגיל שנה. היה צורך לספור את הכול מהר מאוד, עוד בחודש מרס, כי רוב תמותת הצאן היא בחודש הזה של האביב. וכך היה שבתוך פרק זמן של חודש כבר היו ידועים הן הרווחים והן ההפסדים. ואחרי שסיימו את ספירת הצאן, התחילו לגבות את כל התשלומים. אז התעוררו קשיים מרובים, כי הכול היה צריך להיות באמצעות הקָאימָקָאמים והמוּטֵסָאריפים שאצלם היו מתדיינים. לשם כך גם היה צורך להביא מכתבי המלצה רבים מהפאשות הגדולים ביותר של קונס'. לעניין זה היה צריך מישהו שינהל זאת, והיה זה גם כן סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. היה עליו לשהות בקונס' כדי ללכת לקבל את אותם המלצות וצווים מחמירים, כדי שיהיו מוגנים היטב ושיטפלו בהם כראוי. בכול עזר לו סנ' קָמוֹנדוֹ, כשהמליץ עליו בפני מוסדות השלטון הגבוהים ביותר כדי שיוכל להשיג את מבוקשו. והוא שהה בקונס' 15 חודשים רצופים בלי להגיע לסמוקוב.
משלא נותר לו עוד מה לעשות בקונס', יצא לדרכו לסלוניקי, בדרך הים, עם עוד כמה בני לוויה
1198 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
שהצטרפו אליו. כבחורים צעירים הם קנו מקום על הסיפון, אם כדי ליהנות מהרוחות הטובות ואם מפני שהיה זה יותר בזול. וכאשר היו באמצע הדרך פרצה סערה עזה בים, ונשבו רוחות חזקות עד כדי כך שמהגלים החזקים התמלאה ספינת הקיטור במים. לנוכח זאת הוא ביקש לשכור מקום במחלקה הראשונה, בלי להתחשב במחיר. אולם היה כבר מאוחר מִדַי. כל המקומות כבר הושכרו, ולא נותר מקום עבורו, גם לא בעמידה על הרגליים, והוא נשאר על הסיפון. מן הרוחות החזקות שפגעו בו ומהפחד הגדול מאוד, בקושי הגיע לסמוקוב, ושם הלך ונחלש עד מאוד. הרופאים ביקרו אותו בקביעות ומצאו שהוא חלה במחלת כבד, ולפיכך לא יכול היה לאכול כמעט כלום ואסור היה לו להתעייף בכלל. הוא היה חלוש עד שנת 5622 [1862], כאשר נאלץ לנסוע לווינה כדי שיבדקו אותו רופאי וינה. הוא נסע עם אשתו בּוּ' אָמָדוּצָ'ה ועם בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה,[12] והביא גם את קוֹנורטֶה ב' שלמה שעבד איתו בחנות כמשרת. רופאי וינה שלחו אותו למרחצאות קַרלסבָּאד [קרלובי וארי, צ'כיה] ואחרות, ומכמה רחצות מעטות שעשה כבר החלים ממחלתו. כשחזרו לווינה השאיר את בנו הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה עם קוֹנוֹרטֶה משרתו, ושניהם יצאו לפריז, שם שהו כעשרה ימים, הולכים לתיאטראות ולמוזיאונים ולכל המקומות החשובים בפריז. רק ההוצאות על עינוגיהם עלו להם 250 פרנקים ליום. כאשר שבו
1199 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
לווינה הוא קנה רהיטים רבים עבור הבית החדש שבָּנו בשנת 5621 [1861], כפי שעוד אכתוב על כך [בפרק העוסק] באותה שנה. מלבד זאת הוא קנה מבחר בגדים עבור הגברים ועבור הנשים ומתנות רבות לכל המשפחה. זה היה המנהג שכולם נהגו לפיו כאשר יצאו לנסיעות: הם לא קנו רק בשבילם אלא תמיד דאגו למשפחה כולה. הנסיעה הזו נמשכה שלושה חודשים, והוא שב לסמוקוב מרוצה מאוד, בריא ובטוב. עם כל זאת הוא נשמר מאוד, במיוחד נמנע מטבק שהיה אסור עליו לחלוטין. הוא לא עישן עשרים שנים. רק בכמה מימי החג היה לוקח צ'יבּוּק ארוך של יסמין מכלי הענבר הטובים ביותר שהיו ברשותו, והיה יושב בפינת חדר האורחים, כפי שכבר ידוע, כשהיו באים לבקרו, בימים הראשונים של פסח וסוכות. לכל אותם מבקרים היה מגיש, לכל אחד מהם, צ'יבּוּק כראוי לו, עם מערכת הכלים הטובים ביותר של ענברים משובחים, וכולם היו מעשנים. גם הוא היה 'מעשן' את הצ'יבּוּק שלו בלי שהיה בגביע הצ'יבּוּק לא טבק ולא גחלת, אלא היה מעשן אותו 'על ריק' רק למען הבילוי וההנאה.
בשנה הזו אירס צֵ'לֵבּי אברהם את בִּתו סנ' בֵּכוּרוּצָ'ה [בכורה לאה, אחות המחבר] עם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור יוסף], בנו של חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ [בן דודו של אבי הכלה]. באותה שנה ערכו גם את החתונה. באותם הזמנים, כבר יודעים אתם שהדרך שבה התארסו לא הייתה כמו שעושים היום, כאשר נעשות ראשית לכול היכרויות ואהבות. במשפחה
1200 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
שלנו המבוגר במשפחה היה דואג הן לאירוסין והן לנישואים. צֵ'לֵבּי יהודה, שבזמן הזה היה המבוגר והזקן במשפחה,[13] בלי שהביא לידיעתו של איש, זימן יום אחד את חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ לביתו ואמר לו: "תדע לך שמצאתי שיהיה זה נכון לארס את בְּכוֹרָצֶ'ה שלך עם בֵּכוּרוּצָ'ה של צֵ'לֵבּי אברהם, ואל לך לשבור את מילתי".[14] חכם אליהו לא שבר את מילתו של צֵ'לֵבּי יהודה, וכשלא מצא מה לומר, נותר שותק. במחשבה שנייה השיב לו: "אינני מגיע לשיעור הקומה כדי לבוא איתכם בקשרי נישואין; שנית, אני צריך לשאול בבית; ושלישית אני לא נמצא במצב של עריכת חתונה, ובכור הוא עדיין צעיר מאוד". וצֵ'לֵבּי יהודה אמר לו זאת: "אני אפעל כך שלא יהיה עליך לומר לי לא, כי הכול אסדר עבורך. לנדוניה אני אתן לך 5,000 גרושים" – זה באמת היה סכום נדוניה גדול מאוד באותם הזמנים – "ובנוסף נכין אָשוּגָר לכבודנו". חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ הלך לביתו וסיפר זאת לאשתו ולקרוביו, וכולם מצאו שראוי הדבר. וחכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ חזר אל צֵ'לֵבּי יהודה עם מטפחת קוֹנפיטים [שקדים מסוכרים] כאות הסכמה. אחרי הדברים הללו ערכו את האירוסין בפאר והדר, בהנאה ושמחה, ושני הצדדים היו שבעי רצון. גם בזמן שבו היו מאורסים אלה ואלה שלחו זה לזה תשורות ומתנות רבות ומבחר דוּלסוּרָס, ונשלחו גם סוגים שונים של דוּלסוּרָס המתאימים לכל חג ולכל מאורע. בחג שבועות היו אלה עוגות וקינוחים עם מתנות יהלומים, ולחתן
1201 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
שלחו מרציפן. ובכל התעניות [במקור Taanitiod] שלחו לחתן מבחר דֵזָיוּנוֹס לשבירת הצום. בסוכות שלחו דוּלסוּרָס ומתנות בעיקר עבור הכלה, ובחנוכה מיני מאכלים, תמיד עם מתנות. בפורים שלחו לכלה קופסת כסף מלאה במטבעות כסופים וקופסת כסף למסטיק, ולחתן שלחו מגילה מכסף – הכול גם עם דוּלסוּרָס. בט"ו בשבט [במקור: en las frutas] שני הצדדים שלחו זה לזה מבחר פירות, ובל"ג בעומר [במקור: en la laomer] היה זה טלה שעוטר בעלי זהב ומלבד זאת דברי מאכל. חוץ מזה מתנות כאלה היו כל הקרובים, הן מצד החתן והן מצד הכלה, צריכים לשלוח: אלה לחתן ואלה לכלה. וביום כיפור שלחו נר גדול לחתן כדי שידליק אותו בבית הכנסת, וגם דוּלסוּרָס ודֵזָיוּנוֹס כדי שישבור את הצום. ומכל הדוּלסוּרָס הללו שלחו לנשות העיר כולה כדי שיטעמו מהם. כאלה ועוד רבים יותר היו המנהגים, ולא ניתן לכתוב אודות כולם; באשר המנהגים של אותם הזמנים שונים לחלוטין מהמנהגים של זמננו. [כמאורסים] אסור היה לחתן ולכלה להתראות ואף לא לשהות תחת קורת גג אחת, ובזמן הזה שהיו מאורסים היו טורחים ומכינים את האָשוּגָר: ראשית לכול הייתה הבְּלַנקֶרִיָה שהכינו האומניות הטורקיות. הן ידעו לעבוד במשי ובקְלוֹבּוֹדָן בזהב, וכן היו נותנים להן לרקום מפיות שולחן, מטליות, ממחטות, חולצות, טוֹקיז'וֹס, שרוכים וכך עוד חולצות ובגדים תחתונים – הכול רקום במיני ציורים
1202 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
במשי צבעוני, בקְלוֹבּוֹדָן ובחוט קטיפה. גם מצעים ולבנים רקמו, הכול לצורכי הבְּלַנקֶרִיָה. וכאשר התקרב מועד החתונה עמדו לתפור את הבגדים, ובאותו יום זימנו את קרובות המשפחה ואת המחותנות [אל החייט]. והכינו מיני מאכלים לרוב ומבחר דוּלסֵיס, וכולן שרות ורוקדות עם הכלה בשמחה. החייט כבר היה מוכן עם המספריים שאיתם עמד לגזור את הגזירה הראשונה של בד הבגד הראשון, אך 'עשה כאילו' המספריים לא גוזרות, והמנהג היה שהיה צריך להשחיזם. וכך הם הושחזו: כל המוזמנות זרקו מתנות של מטבעות כסף על גבי הבד שהיו אמורים לגזור. אחרי שסיימו כולן להשליך, לקח החייט מטבע אחד מהמתנות, השחיז בה את המספריים, ואז המספריים גזרו[…] והוא התחיל להכין את הבגדים. בהתחלה גזרו חמישה-שישה קיוּרדי שרופדו במבחר פרוות, ובהן שועל, לינקס [שוּנַר], סמור, ארנב, חולד ואחרות – הכול מאריגים ומבדי משי. אחר כך [תפרו], גם כן מאריג, מעילי צֶ'רקֶס שאת מותניהם רקמו בקְלוֹבּוֹדָן בזהב וצורות של פרחים וציורים אחרים. אחר כך [נתפרו] אפודות פֶרמֵלָה מאריג או מבדי משי, כולן רקומות בקְלוֹבּוֹדָן ועטופות במבחר פרוות; ואחר כך מכנסי השלוואר מבד וממשי, גם הם רקומים בקְלוֹבּוֹדָן ובמשי, וחלוקי האַנטֵרי הארוכים בעלי שלוש כנפות מבדים רקומים ברקמות אישלֶמֶה ומיני עיטורים, רקומים גם כן בחוטי קטיפה וקְלוֹבּוֹדָן, בעלי שרוולים רחבים וחזיות; וכך כל הבגדים
1203 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
מסריגי צמר ומבדי בַּסמָה שתלבש הכלה מִדֵי יום בלי שיהיה לה צורך לתפור בגדים למשך שש עד שבע שנים לפחות. הוסיפו גם גרביים, צ'וֹרָפֶס ונעליים וגם את התיבות שבהן שמרו את הבגדים, וכן מיטות ושמיכות וסדינים וחפצי בית. סך הכול היו הוצאות האָשוּגָר 20,000 גרושים וזה כמו להוציא היום לפחות 20,000 פרנקים. וביום השבת, כאשר כבר היה הכול מוכן, באו לאכול כל הקרובים אל בית הכלה ביחד עם מאכליהם והזמינו גם את המחותנים והמחותנות. ואחרי שכובדו בקונפיטורות ושתו ראקי ומשקאות אחרים, ערכו את השולחנות ואכלו. וכשקינחו בפירות שוב שתו יין, ואז קבעו את מועד החתונה. לאחר ששרו ורקדו והתכבדו שוב בדברי מתיקה, הלכו איש לביתו. החתן לא נכח בטקס הזה מהסיבה האמורה שהחתן והכלה לא היו רשאים להתראות. והשבת הזו כונתה שבת ההתייעצות (שבה מתייעצים על מנת לקבוע את יום החתונה), ואותה [את ההתייעצות] עשו במוצאי שבת. וכולם באו לבית הכלה, ואחר כך פרסו את האָשוּגָר, ובנות המשפחה באו לעזור בפריסתה. ואחרי שנפרס האָשוּגָר הגיעו המבקרים. במשך הימים היו אלה הנשים וכולן כובדו בפלחים של דוּלסֶה דה נָרָנגָ'ה שהכינו בבית. ובלילות באו הגברים, קרובים וחברים, וגם הם כובדו בדוּלסֶה. ובכל הימים שבהם האָשוּגָר נפרס לראווה
1204 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
היו עורכים מעין חתונה. ובשבת שלפני הקידושין, שוב באו כל הקרובים והביאו את מאכליהם עימם ואת עוגות הבַּקלָוָוה – קרובי החתן באו אל החתן, ואלו של הכלה באו אצל הכלה. וכל היהודים כאשר יצאו מבית הכנסת באו לפקוד את האָשוּגָר, שצריך להיות תלוי בשבת. ואת השבת הזו מכנים 'שבת חופה'. ובבוקר יום ראשון היו עורכים את הפּרֵסיאָדוֹ, דהיינו קביעת שווי האָשוּגָר, וכן היו מוסרים את הקוֹנטָדוֹ לידי אבי החתן. גם לטקס הזה באו הקרובים והחברים, ושני הצדדים קראו "בסימן טוב" כאות לשביעות רצונם ממה שהעריכו, והכול עם צַ'לגיס ובהגשת קונפיטורות. וביום שני כבר הגיעו מצד החתן, אספו את הכלה והביאוה לבית החתן, גם כן בצַ'לגיס ובקונפיטורות. שאר הימים נועדו כדי לייפות ולעטר את הכלה. ביום רביעי בערב, עשרים בתמוז, ערכו את הקידושין בבית החתן בנוכחות הקהילה כולה, וגם להם הגישו דוּלסֶה. ובלילה, הוא 'ליל החתונה', הזמינו את הקהילה כולה, כשישים עד שבעים משפחות, אכלו ושתו ושמחו. וכל משפחת הכלה שהתה בכל שמונת ימי החתונה בבית החתן, שם אכלו וגם ישנו. כמו כן באו לבקר בכל יום הנשים, ובלילות הגיעו אורחים [גברים] רבים, והכול שרים, רוקדים ושמחים. ובשבת החתונה [השבת הראשונה לחתונה], התארחו כל הקרובים בלי שהביאו את המאכלים,[15]
1205 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
ואכלו ושתו, ורק שרו מזמורים, כיוון שאסור היה לתזמורות המשובחות כל כך לנגן [בשבת]. במוצאי שבת ערכו את [טקס] 'הסרת ההינומה' [la ketadura de el velo], כי עד הערב הזה היו פני הכלה מכוסים כל העת בהינומת הקידושין. ובאו כל הנערות מכל רחבי העיר, עשו מסיבה ושימחו את הכלה בשירים וריקודים, והגישו לה בערב הזה את המתנות. כשהן רוקדות עימה, כל בנות המשפחה והחברות העניקו לה במתנה מיני בגדים, בדים ודברים אחרים, שנתלו על זרועה של הכלה. ובהגיע יום שלישי ערכו את '[טקס] הדג': לקחו דגים חיים, ושמו אותם בקערות עמוקות מלאות במים כדי שישחו. מסביב הניחו כל המשרתים, המבשלות והספקים־מחסנאים וכן החזנים, המלמדים, השַמָשים והמוסיקאים ששירתו בחתונה, צלחות עם מיני פירות – כולן מקושטות בעלי זהב. משנאספו
כ-20–25 מהצלחות הללו, הזמינו את כל הקרובים והחברים לטקס. והנישאים החדשים עברו שלוש פעמים מעל צלחות הדגים, כסימן שיִפְרוּ ויִרְבּוּ כמו הדגים. אחר כך היו כל הנוכחים זורקים אל תוך הצלחות המוצגות מתנות כסף, כל אחד נותן כאשר יידְבֶנוּ ליבו. ובעלי השמחה, מלבד התשלומים ששילמו לכל המשרתים בחתונה שתוגמלו היטב, נתנו ביום הזה גם לכל נגני התזמורות מתנות בבדים – לכל אחד בנפרד. כך עשו הן אלה מצד
1206 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
החתן והן אלה מצד הכלה. בהגיע יום רביעי הלכו איש לביתו, כשהם מותירים את הכלה עם ברכות של מזל ואושר, והיו בוכים, גם הכלה וגם הוריה. וליוו אותם בתופי מרים. ובשבת באו שוב לאכול כל אלה שהיו בחתונה עם מאכליהם איתם, ועשו זאת כמו שנוהגים בחתונה – ולשבת זו קראו 'שבת השיבה מהחתונה'.
בשנה הזו כבר סיימו לבנות את הווילה הכפרית שקראו להel Tchark [גלגל ההנעה]. אומנם כתבתי עליה קודם, אך כאן [אני כותב שוב כי] חשוב שיֵדעו באיזו צורה ובאיזה אופן היא הייתה. הווילה הזו הייתה במרחק של כ-15 דקות מן העיר, בשדה של tchelik hana[בית הפלדה], והיא נבנתה בשתי קומות. הקומה השנייה הכילה ארבעה חדרים גדולים עם פרוזדורים רחבים, עם מטבחים משלהם וכל מה שדרוש לבית. כך זה נעשה כדי שיוכלו לשהות ולגור בו. בקומה הראשונה היו חדרים למשרתים ולשומרים ומחסנים ששימשו לצורכי הייצור של הגַאיטָנֶס והמכונות שסרקו את הצמר, כפי שיתואר להלן. בית הכפר הזה נבנה בחן רב, והעיקר שהוא שכן באמצע עמק בשדה רחב ידיים, מוקף בגדרות אבנים מכל הצדדים, במרחק של כארבעים מטרים מן הווילה מכל צדדיה. בצידו האחד של המגרש הייתה הכניסה ובה גינות ורדים, יפות מאוד, בריכות מים ומזרקות וכן קיוֹסקים מקושטים ומסודרים. צידו השני היה זָרוע כולו
1207 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
ירקות ועלים ירוקים ששימשו כמתאבְנים לראקי וליינות. בחלק שלישי ניטעו עצים נאים מן המשובחים שבפירות, וכאלה שאינם נותני פירות אלא לנוי – הכול במדשאות ירוקות ומסודרות מאוד. ובחלק הרביעי היה בנוי האולם של הטָרָק [מכונת הסירוק] לסריקת הצמר. לצֵ'לֵבּי יהודה הייתה החיבה הגדולה ביותר לחווה הכפרית הזו, והיה מבקר בה לעיתים קרובות, יותר מכולם. לילות רבים נשאר לישון בה כשהוא קורא למשפחתו לבוא אליו. לפעמים זימן גם את חבריו, והיו נהנים מאוכל ומשקה לרוב, כשכל ההוצאות נעשו ברוחב לב. הוא לא נהג בצמצום, העיקר היה לשמחם. לעיתים נשאר שם בכמה מהשבתות, והייתה באה המשפחה כולה. הוא גם הזמין אנשים למניין ואף הביא ספר תורה, והתפללו שחרית במניין; ולמתפללי שחרית הגישו את ארוחת הבוקר עם ראקי וביצים כמו 'חברה', מה שהיה לכולם כבוד גדול. כל אלה שבאו וגם אחרים ייחלו מאוד לכך שיזמנו אותם תמיד לבילוי טוב. הדבר הטוב היה שהם תמיד היו שמחים למרות שכמעט תמיד היו להם טרדות, כי הם לא לקחו ללב [במקור מילולית: לא לקחו עד הסוף] את הצרות. הם היו סבלניים מאוד, ותמיד היו להם פגישות בינם לבין עצמם כדי לשוחח ולהחליט למצוא את הדרך המיטבית להלך בה, גם כשטוב וגם כאשר רע. מן ההחלטות שקיבלו לא נסוגו, ואף אחד מהם לא ביצע
1208 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
שום עבודה שלא החליטו עליה כולם. זו הייתה הגישה שלהם, וצריך לומר שהם ניהלו את כל עסקיהם בצורה מאוד מסודרת ומניבה רווחים. כאשר לא היה להם עיסוק, חיפשו לעבוד בכל מה שיזדמן. אף פעם לא ישבו בחוסר מעש, כדי להיות תמיד פעילים.
עבור עבודת הטָרָק [סירוק הצמר] הם הביאו מומחים, כך שהטָרָק [מכונת הסירוק] הזו עלתה להם 17,000 גרושים. אחרי שהיא כבר פעלה היטב, והנוצריות התרגלו אליה והלך להן [התפעול] מאוד בקלות – הייתה ההתקוממות; אודותיה כבר כתבתי קודם באיזו דרך קרתה. הם נאלצו לסלק את המכונה ומכרו אותה לסנ' גיוּמוּשגֶ'רדָן[16] [Gümüşgerdan] מפיליבֶּה, שהיה לו מפעל משלו לייצור אותם שָיָקים. הם מכרו לו אותה תמורת 7,000 גרושים, ונותר המקום רק כנופש כפרי. זה צינן אותם [את הפורעים] מעט, ואומנם הם [בני המשפחה] שבו ובאו [לנפוש שם]. אולם, בחלוף עוד כשנה הם [הפורעים] העלו אותה באש. הם נעשו מכך מאוד עצובים, מה עוד שהם הוציאו קרוב ל-50,000 גרושים. אולם הם לא חיפשו לדעת מי גרם לשרֵפה כדי לתבוע את הנזקים, כיוון שהם ידעו שהיו אלה האנשים רמי המעלה. בחלוף חודשים מעטים הם בנו אותה מחדש, כמובן טוב יותר ממה שהייתה. ושוב באו לשם כמו קודם, ואף בילו הרבה יותר טוב מאשר בעבר. ובמבנה הטָרָק [מסרקת הצמר] התקינו גלגלי מכונה לשזירת גַאיטָנֶס, ואת הכול הביאו מווינה. היו מאה גלגלי מכונה, והם עבדו שם בעצמם עם מומחים משלהם. את הגַאיטָנֶס שייצרו מכרו לסוחרים שבאו מבוסניה וממקומות אחרים
1209 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1857
וגם בסמוקוב, כי התעשייה הזו הייתה גדולה גם בה. כך זה נמשך כמה שנים. מאוחר יותר, כאשר כבר התקינו הרבה גלגלים כאלה, התחרות נעשתה גדולה מאוד. לא השתלם להם עוד לעבוד בכך, והם נתנו אותם בתמורה לדמי שכירות מועטים לאחרים. זה נמשך עד שנת 5638 [1878], אז כבר התרחשה המלחמה הטורקית-רוסית שבה החלה הווילה הכפרית להיהרס. כך קרה גם עם מבנה גלגלי המכונה. באותה תקופה היה שייך המקום הזה לסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, בנו הצעיר של צֵ'לֵבּי יהודה, ומשלא רצה לתחזק אותו הרס את כולו, ניקה אותו ועשה ממנו שדה לגידול מספוא. הוא קָצַר ממנו חמש עד שבע עגלות חציר בשנה. את גלגלי מכונות השזירה הביא לביתו, ואחר כך מכרו אותם בסמוקוב, בקַרלוֹבוֹ ובפיליבֶּה. כך אבדה האחוזה הכפרית היפה הזו בזמן המלחמה האמורה.
בשנת 5618 [1858] נולד לסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה בן וקראו לו חיים. הם נכספו לו מאוד, כיוון שהילדים שילדה לפני כן לא שרדו. וגם בלידה הזו נהגו כמו בכל האחרות, וכבר כתבתי כיצד נהגו. השגיחו עליו עד מאוד, עד כדי כך שבימי שישי, כאשר הייתה האימא הולכת למטבח, סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה נשאר איתו בבית כדי לשמור עליו ולא להשאירו לבדו עם המשרתת. סנ' חיימָצֶ'ה זה, כאשר היה בן חודשיים־שלושה, היה אפו סתום עד כדי כך שלא יכול היה לנשום
1210 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1858
היטב. אני זוכר שהייתי שם באחד מימי שישי ונדנדתי אותו. ראיתי ששָׂמוּ עמוק בנחיריו דגיגים קטנים מאוד, בעודם חיים, כדי שימצצו [את הנזלת]. כזאת עשו כמה פעמים, ובכך פתחו את מעברי האף הרבה למעלה מן הצורך. ואחר כך נשם תמיד היטב.
סנ' חיימָצֶ'ה זה סיים את לימודיו בבית הספר בסלוניקי, וידע צרפתית, טורקית, יוונית ובולגרית ומעט אנגלית וגרמנית. כאשר בגר עבד עם אביו בעסקים שהיו להם, ומאוחר יותר עסק בבניית הבית הגדול שהיה להם בסופיה. לקראת הסוף אחד מאֶחָיו גרם לו עוול [הכוונה ללאון, שהיה נשוי לרשל בת המחבר], ואף גזל ממנו את כל זכויותיו [בנכסי המקרקעין שירשו מאביהם]. מכיוון שלא יכול היה לשאת זאת נסע למרסיי, ומזה עשרים שנים הוא סובל [בעבודתו] כמלצר במלונות ובבתי קפה בתמורה לשכר של שישים עד שבעים פרנקים לחודש. ברשותכם, בפרק אודותיו עוד אכתוב את קורות החיים העלובים שעברו ועדיין עוברים עליו. ואין עוד מי שייחלץ לעזרתו, אפילו לא אימו.[17]
הרופא של סמוקוב, סנ' אנטון אוּנטֶרבֶּרג,[18] שהיה משקיע, יזם[19] ובעל יכולת שכנוע, השכיל לשכנע את צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם לבנות מפעל ברזל להתכת עופרות[20] כמו בשוויצריה; זאת עשה תוך שהוא מגייס כשותף את הקָאימָקָם יאסין בֵּיי, שהיה גם הוא תושב סמוקוב והיו בבעלותו וידני ומָאדָנֶס. [ושכנעוֹ] שגם הוא ייקח בכך
1211 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1858
חלק, וכך הם יוכלו להתחרות בכל המָאדָנֶס האחרים ואף להפיק כמויות גדולות. היות שכולם השתכנעו, הם התכנסו יחדיו, התאגדו, הסכימו על האחוזים, ערכו חוזים והתחילו בעבודה. סנ' אוּנטֶרבֶּרג יצא לווינה ושכר מומחים לבנייתו, ביניהם המהנדס סנ' מָקיוֹני [Makioni], ואף קנה את כל החומרים הנחוצים. וכאשר הכול הגיע, באו לידי הסכמה לבנותו בשדה הווידניה של יאסין בֵּיי; גם כי היה רחב ידיים, וגם כי היה קרוב לעיר מן העֵבֶר השני של גשר הנהר איסקֵר, על הדרך שהוליכה לכפרי הנהר איסקֵר. במקום זה היו לו [למושל] וילות כפריות משלו, בהן ההרמון וכן הסֵלָמְליק. הכול במגרש היה מוכן, וכן היו שם כמה גבעות כדי לזרוק [מהן] את העופרות ואת הפחמים אל הכבשן שבו יותך הברזל. מהגבעה שממנה זרקו את החומרים ניתן היה אומנם לראות את ההרמון, אך [המושל] בהתחלה לא אמר דבר. וכאשר כבר הכול היה מוכן, עשו ניסיון והניעו את המתקן באמצעות כוח המים. אחרי עשר דקות של עבודה קרה שנשבר הציר, שהוא הכוח המסובב את כל מערכת המכונות. אולם בכל מקרה כבר עלה בידם להתיך בפיצוץ אחד כמות של שמונה עד עשרה קילו לערך. לנוכח זאת שאכן הייתה התכה, ולמרות שנשבר הציר, כולם היו שמחים מאוד. אולם כשביקשו לשים ציר חדש, התברר שיָאסין בֵּיי לא אִפשר בשום אופן לחדש את הציר בטענה שההרמון נראה לעין
1212 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה 1858
[מהמפעל], והוא לא ירשה שהעובדים יביטו אל הרמונו. כמה שהתחננו בפניו והבטיחו לו שיעשו עבורו את הכול – יבנו לו הרמון גדול יותר או ירכשו עבורו הרמון במחיר שהוא ירצה; וגם אמרו לו שכל מה שהוא רוצה ייתנו, ואם הוא לא ירצה להיות שותף – הם יאפשרו מייד את צאתו מהשותפות ואפילו ייתנו לו רווחים. אולם שום דבר לא ריצה אותו, ורק רצה להרוס את המפעל. וכך קרה שהם לא יכלו לעשות לו מאומה כי הוא היה הקָאימָקָם, והייתה לו היכולת לעשות כל מה שרצה. ויותר מכך, את רוב עסקיהם סגרו דרכו. ובלי שאיש ידע, יום אחד הוא שכר הרבה מאוד עובדים, ובפרק זמן של כמה ימים הם הרסו את כל המפעל וניקו את השדה כפי שהיה קודם. ובכל חומרי הגלם התחלקו עם יאסין בֵּיי, מכיוון שסנ' אוּנטֶרבֶּרג לא שילם מכיסו מאומה. וכך קרה שהם הפסידו את כל הכסף שהוציאו, סכום של 300,000 גרושים. ומן החומר שחָלקו, מה שהיה מעץ הם השתמשו בווידני ובמקומות אחרים; ומה שהיה מברזל היה חסר תועלת, בין היתר צינורות ברזל יצוק ועוד. וכאשר נפרד צֵ'לֵבּי אברהם בשנת 5630 [1870], הכול נותר ברשות הבנים של צֵ'לֵבּי יהודה, והם החזיקו בו עד אחרי מלחמת טורקיה־רוסיה בשנת 5638 [1878]. ואחר כך סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה מכר אותו כברזל יצוק שאותו התיכו המשקיעים.
נראה שהסיבה להריסה לא הייתה רק עניין ההרמון. ניתן להניח