2070
מכאן ואילך מתחיל הפרק שלי,
צֵ'לֵבּי־משה א' אריה, משנת 5647 [1887]
עד שנת 5660–5661 [1900–1901].
2071 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1887
בשנת5647 [1887] נפרדתי גם אני מאחי סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה הן בעסקי השוק והן בבית. כבר כתבתי קודם לכן על האופן שבו עשינו את פירוד הבית מתוך שביעות רצון של שני הצדדים, כך שהסכמנו בינינו על הכול מתוך אחווה גדולה. אני, שלא היה לי מטבח, הוספתי מטבח מתחת לבית המדרש עם תנור קטן, פינת כביסה וכל מה שצריך. בהתחלה למ' בִּיוּ רעייתי היה קשה מאוד מכך שתישאר לבדה, אך עד מהרה הסתגלה לכך, מה גם שהיינו תמיד סמוכים זה לזה.
אני ישבתי בחנות שהייתה ברשותנו זה מכבר, והייתי עסוק בענייני גביית החובות בעיקר באמצעות בתי המשפט. מלכתחילה ביקשתי למכור את חלקות השדה שנפלו בחלקי מן הווידני והמָאדָנֶס שכבר היו הרוסים. באחדוֹת מהן השקעתי כסף כדי להופכן לפחות לכרי מרעה. בשדה הווידנייה של גוֹלקָה שהיה רחב ידיים – שעליו כבר כתבתי שסנ' אבי נוהג היה תמיד ללכת אליו, וזֶרֶם המים שם היה חזק והייתה בו כמות גדולה של מים –פעלתי להקמת מסור לחיתוך עצים, והשכרתי אותו תמורת דמי שכירות שנתיים של 250 פרנקים.[1] למקום הזה יוצאים היינו גם אנו לטיול, יען כי קרוב היה לעיר. את יתרת חלקת השדה הותרתי ככר מרעה, שבו קצרתי חציר פעמיים בשנה בכמות של כ־12 עגלות, וכל עגלה חושבה לפי כמות של 400 אוקות. את החציר מכרתי בשוק. בחנות המכולת בשוק, שכבר הייתה

מפוחי האוויר בכבשני הברזל ומתקני החישול פעלו בכוח המים באמצעות גלגלי מים גדולים.
זרם המים הופנה מנחל סמוך והוזרם אל גלגלי המים דרך מאגרי עץ גדולים שנקראו "ספינה" בשל צורתם.
בצילום, אחד מן המתקנים האחרונים הללו, שפעלו באזור סמוקוב בסוף המאה ה- 19.
2072 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1887
בבעלותי, העסקתי את כְריסטוֹ שֶחטוֹב, שניהל אותה, ובאמצעותו נעשו גם רכישות המוצרים. אולם, לא היה כדאי להמשיך את הסחר הזה מפני שהמכירות היו חלשות, ובקושי יכלו לכסות את הוצאות החנות. לפיכך מאוחר יותר זנחתי את החנות הזו.
כבר כתבתי אודות ניצול החומר [החורש הטבעי] בבלקן של קוֹסטֵנֵץ, שהשלטונות אסרו עליו. תושבי הכפר היו גונבים את היותר מובחרים שבין עצינו. הכפריים הללו, כ־600 בתי אב, התכנסו יחדיו, נכנסו עם כאלף גרזינים, ובתוך שלושה–ארבעה ימים כרתו שלושה רבעים מעצי הבלקן – על כך תבענו אותם בבית המשפט. ההתדיינות ארכה זמן רב, וכרוכה הייתה בהוצאה גדולה כי עמדנו לתבוע כפר שלם. בסופו של דבר הגענו עימם לידי הסדר: מכרנו את הבלקן יחד עם הקרקע של המָאדָן שלנו בקוֹסטֵנֵץ במחיר של 900 לירות עבור חלקנו, שהיווה מחצית מן הנכס. קיבלנו מקדמה על החשבון, ואת היתר אמורים היו לפרוע מאוחר יותר. זוג המפוחים שהיה לי במָאדָן נותר במשרדי עיריית קוֹסטֵנֵץ, ופטיש ברזל שמשקלו 400 אוקות השארתי בשטח המָאדָן. עד לרגע זה שכותב אני זאת, עודנו מצוי שם באותו מקום שהשארתיו. וזה לי לזיכרון כי
אי־פעם היה השדה הזה בבעלותנו, אף על פי ששוויו לפחות 300 פרנקים. זאת סיפר לי סנ' דוֹבּרי פֶּטקוֹב שהיה במקום הזה, והראוהו ואמרו לו שהוא [פטיש הברזל] בבעלותי ואוכל לקחתו. אני
2073 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1887
אמרתי לו: מאחר כשהוא [בנימוס] משמש כעת כשר, שיישאר בינתיים, ואעשה זאת מאוחר יותר, כשתהיה לי הזדמנות לנסוע לקוֹסטֵנֵץ. כאשר ביצענו את המכירה הזו, היו אמורים להעביר לבעלותנו חלקת שדה בבלקן הזה, אך הדבר הזה לא קוּיָם. הכול נעשה בהבטחות בעל פה, וכעת הם מבקשים להעביר לבעלותנו שטח במקום שייבחר על ידם.
היה לנו משרת נוצרי אחד ששירת את שנינו והשגיח על הדישָרי אַבְלי; ואנחנו, שני האחים, כפי שכבר כתבתי קודם, היינו תמיד יחד.
בשנת 5648 [1888] עסקתי בניסיון לגבות את החובות שחבו לי, הרוב באמצעות המשטרה. מוסטפא אחד היה חייב לי סכום גבוה יותר; הגעתי עימו להסדר שכפירעון חובו נתן לי את ביתו, שעמד ברחוב סמוך לשוק. לאחר שיפוצים קטנים שעשיתי בו השכרתי אותו, והוא הניב לי הכנסות נאות. מאוחר יותר מכרתיו לטורקים אחרים במחיר כפול מזה שעלה לי. ב[חצר] הבית הזה היה עץ שהניב שישה מיני פירות, שנטעוהו לפני 150 שנים. אנשים רבים היו באים לראותו, כי היה גדול מאוד.
באביב שנה זו קניתי 400 כבשים עם טלאיהן כדי לחולבן. כמקום מרעה לעדר קיבלתי ממועצת העיר את הזכות לרעותן בשדה צ'ליק חאן [בית הפלדה]; זאת תמורת תשלום של שני פרנקים לכל כבשה, ובתנאי שנמכור את החלב במחיר של גרוש אחד לאוקה רק
2074 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1888
לתושבי העיר. וכך היה. חלבנו אותן שלוש פעמים ביום, והכמות הכוללת שנחלבה – כ־240 אוקות, נמכרה מדֵי יום. את הטלאים מכרנו לקצבי סמוקוב. כך נמשך הדבר כל הקיץ. אחר כך מכרנו גם את הכבשים לקצבי העיר לשחיטה; בהשפעת המֵתיל[2] נמלאות היו ריאותיהן בתולעים, ולא יכלו לשרוד את החורף – הכול בגלל המרעה, שהיה במישור.[3] נקנות היו הכבשים במחיר של 90 עד 105 גרושים לזוג – כבשה והטלה שלה. הרווח היה של 20 עד 25 גרושים לכבשה, וכל העבודה הזו הייתה נקייה ונעימה.
עסקתי גם בדֶשקוֹנטוֹס לסוחרים ולכפריים. מִדֵי יום שוק הם היו באים לקבל כסף או לשלם, ולכן הוצאו השטרות כך שייפרעו רק בימי השוק.
בחנות המכולת העבודה לא התנהלה כשורה כלל וכלל, ולכן תמיד חיפשתי דרך למוכרה למישהו. בית מגוריי נזקק לשיפוצים אחדים, ועשיתי זאת. בו בזמן צבעתי חדר או שניים בכל פעם, וגם הוספתי ריהוט חדש כיוון שהישן התבלה. בנוסף הייתי נוסע לקוֹסטֵנֵץ, בגלל החוב שחבו לנו ממכירת הבלקן. מסרבים היו לפרוע חובם בשל מחלוקות שהתעוררו, לא רק מצד הקונים. התגלעו מחלוקות גם בינינו לבין השותפים האחרים: הם רצו לקחת חלק מהכסף ששילמו
2075 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1888
לנו על ידי כך שהטילו עיקולים, בעוד שאנחנו יכולנו לגבות את החובות רק באמצעות בתי המשפט. לעיתים היה סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה נוסע לפָּזָרג'יק, שם היה בית המשפט. באחת הפעמים תפס אותו פילוֹ,[4] יָטָק כנופיית השודדים הנודע שמוצאו מקוֹסטֵנֵץ, שדד ממנו סכום כסף וגם גזל את שעונו. אף על פי שפילו הלה מוכר היה בקוֹסטֵנֵץ כי היה בן המקום, לא התאפשר לרְפָאֵלָצֶ'ה לטעון לזכותו. גם כאשר נמצא השעון בידיו של אחד, ז'ירוֹב, גם הוא מקוֹסטֵנֵץ, נאלץ רְפָאֵלָצֶ'ה ללכת כמה פעמים לבית המשפט של פָּזָרג'יק. הוא לא רצה עוד לטרוח, כי כבר עייף וגם מפאת ההוצאות, אך בית המשפט לא הניח לו. מזל שנשרף בית המשפט המחוזי של פָּזָרג'יק, ועם כל התיקים נשרף גם התיק הזה, ובכך הסתיים התיק. מאוחר יותר אסרו את אחיו של פילו, שגם הוא לקח חלק [בשוד], והוא ישב 15 שנים במאסר במצודת וידין. השעון לא נמצא משום שנשרף בבית המשפט.
בשנת 5649 [1889] קניתי כמות של טבק מכפרי דוּפְּניצָה. התלווה אליי סנ' חיים אָסֵאוֹ שהיה מומחה בתחום הזה, ושילמתי לו בעבור זאת את עמלתו.[5] אחרי שצררנו הכול בחבילות, כתבתי לסנ' איסטָוורידיס מפיליבֶּה, שהיה לו בית חרושת להכנת חפיסות סיגריות, והצעתי למכור לו את הטבק. הוא ענה לי, וליד כְּתובתי הוסיף: "יהודי". בו ביום עניתי לו, וכשכתבתי במכתב את כתובתו הוספתי "יווני". כך הפך העניין לבעיה, וכשכתב אליי עניתי לו, ושוב
2076 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1889
הוספתי באותיות גדולות "יווני". הוא ביקש את סליחתי ורצה לקנות את הטבק, אך לא מכרתי לו. כבר ארזתי הכול בחפיסות בבית החרושת של סנ' אָסֵאוֹ, ומכרתין בסמוקוב כי הרווח היה גדול יותר. לאחר שהטילו את הבלו, כבר לא היה כדאי להמשיך בעסק הזה.
בשנה הזו הכנתי גם כמות של גבינות בנאדות עבור קונס', וזאת עם שותפים. עסקתי בקבלת הגבינות בכפרים, ובכל שבוע הייתי ממלא עד חמישים נאדות, כי יותר מזה לא שלח איש לקונס', והכול נמכר היה באותו יום שהגיע לקונס'. מחירי השוק נקבעו כמו בבורסה, ולכן היה זה מסחר נקי בלי שהסחורה נכנסה לחנות.
בעסקי הדֶשקוֹנטוֹס המשכתי כרגיל, ברוב המקרים עם הכפריים. באשר לחנות למכירת הסחורות הקולוניאליות, כפי שנאמר כבר קודם לא היה בכך רווח כלשהו. מכרתי את הסחורה לסנ' יצחק בן רוּזוּ לוי, שנושא היה את שם אימו, כי אביו התאסלם ונקרא סָלָמו הטורקי. סכום המכירה של הסחורה הגיע ל־4,000 פרנק; מכרתי לו בתשלומים לתקופות ארוכות, וגם השכרתי לו את החנות בדמי שכירות נמוכים מאוד.
לא פעם נסעתי לקוֹסטֵנֵץ כדי לגבות את החובות מ[מכירת] הבלקן והמָאדָן. והנה, בשנה הזו, בהיותי במָאדָן, יום אחד שלח לקרוא לי ראש המועצה שאגיע אליו מייד לכפר. הוא שלח אליי שני שומרים, וכשהלכתי אל לשכתו – היה זה ראש הרשות סנ' יוֹבַאן מַטרַקצ'יסקי – היו כבר מוכנים
2077 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1889
מול הדלת ארבעה סוסים. על אחד מהם הייתי צריך לעלות, ועל השלושה האחרים אמורים היו לרכוב שלושה שומרים, ללוותני עד בָּאנָה [הכפר דוֹלנָה בָּאניָה] ולמוסרני שם בבית העירייה. להם כתב שייתנו לי באותו אופן סוס רכיבה ושלושה שומרים רכובים, להובילני לסמוקוב אל ראש העירייה. בראותי כל זאת נבהלתי, והפצרתי בו שיאמר לי מה הסיבה. הוא סירב לומר לי בלשכה, אך כשליווני עד היציאה מן הכפר אמר לי: "אני עושה עימך טובה. הלילה מתכוון פילו הידוע לשדוד אותך, והוא עלול לחטוף אותך אל הבלקן כי הבאת אותו למשפט על גנֵבת שעונך. לֵך לךָ ואל תפחד, כי אני כבר שלחתי קדימה עוד שני שומרים שיגנו עליך בדרך!" אני, שלא יכולתי לסרב, באתי לסמוקוב בחצות הלילה לראש העירייה שלידיו מסרוני, ואחר כך שבתי לביתי והענקתי מתנה לאלה שהביאוני. כך גמל עימי טובה אותו מַטרַקצ'יסקי, שגם כיום נוהג לבקר אצלי, גם הוא וגם ילדיו. לעיתים מַלווה אני להם כספים כשצריך, כיוון שהם מוכרי עצים. חלפו כ־15 יום והביאו את פילו מת מירייה, כי הכפריים בעצמם הרגוהו בשל הנזקים שגרם.
בשנת 5650 [1890] מכרתי לנזיר אחד, יוֹניקין, את שדה הווידנייה [שהייתה הרוסה] של גוֹלקָה עם המנסרה במחיר 120 לירות. אחר כך הוציא הלה כסף רב כדי להקיף את כולו בגדרות אבן, וגם בנה שם וילה קטנה. הוא זה
2078 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1890
שסיפר לי שכאשר נעשה לאב המנזר של רילה, נדהם לראות את אלפי הקילוגרמים של כלי הכסף מסוגים שונים שנושאים הנוצרים והנוצריות המבקרים במנזר הזה – אליו מגיעים גם אנשים מרוסיה. לבד ממתנות הכסף שהיו נותנים למנזר, נותנים היו גם תשורות לסוגיהן – צמידים, שרשראות ושאר תכשיטים שעונדים הכפריים. היו שם מחסנים מלאים בהם. הוא רצה להחליף את לוחות הפח שעל גגות כמה מהמנזרים שהיו כבר הרוסים, ולהתקין במקומם נחושת. לשם כך ביקש את רשות הסינוד הקדוש למכור [את התכשיטים] ולבצע את המכירה באמצעותי. למכור לא הרשו לו, אך הותר לו להחליף את חיפויי הפח בנחושת. הזמנתי אותם מבית החרושת בסכום יפה ומעוגל, והקנייה נעשתה בכסף מזומן שהיה רכוש המנזר – כעשרה מיליון פרנקים. ועוד אומרים שפעם הממשלה לקחה חמישה מיליון פרנקים. מה שחשוב שהוא סיפר לי כי ראה בארכיב שנרשמות בו המתנות, שאחד, אריה, תרם זוג פמוטים גדולים מכסף, שמשתמשים בהם רק בליל חג הפסחא; אולם הוא לא יכול היה לומר לי את שמו המלא של התורם. על כך כבר שמעתי מפי סנ' אבי, שאומנם ניתנה תרומה כזו, והיה זה מידו של הסנ' אברהם, הראשון שבא לסמוקוב.
בני יוחנן סיים את לימודיו בבית הספר היהודי של אליאנס יִזרָאֵליט בסמוקוב, והכנסתיו לבית הספר האמריקאי (הפרוטסטנטי) כדי שילמד אנגלית.
2079 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1890
בבית הספר הזה כבר למדו בעיקר בולגרית, ובזמן הזה הוא גם הוכר על ידי הממשלה כמו כל הגימנסיות. שכר הלימוד השנתי היה נמוך מאוד. הוא [יוחנן] היה שקט מאוד וביישן מאוד. את השיעורים קולט היה למן הפעם הראשונה שהמורה קרא אותם, וסייעה בידו מאוד העובדה שידע היטב צרפתית. הוא התמיד בלימודיו בשביעות רצון רבה, וכל המורים אהבוהו מאוד, מעל לכול בשל היותו נאה מאוד ואינטליגנטי מאוד. הם, שהיו מעוניינים שיהיו גם תלמידים יהודים בבית ספרם, טיפחו אותו מאוד, והוא נכנס לכיתה הראשונה [כיתה ח' במערכת החינוך דאז].
בשנת 5651 [1891] 'בית ג'ירק',[6] כפי שקראנוהו – הבית שבו התגוררה אחותי בּוּכוּרוּצ'ה שנים אחדות, ושעמד סמוך לביתו של סנ' ניסים אָלַאגֶ'ם – היה הולך ונהרס: אם מפני שהוא, סנ' ניסים אָלַאגֶ'ם, היה מפרקו בהדרגה, ואם מפני שאחרים היו מפרקים אותו; ובלילות היו גונבים מתוכו את החומרים. נאלצתי למוכרו, גם כן לסנ' ניסים אָלַאגֶ'ם, במחיר זול מאוד. אולם הוא לא פרע את חובו כסדרו; אלף צרות היה עושה לי עד שהיה נותן לי מפעם לפעם איזה סכום קטן, וכך נמשך הדבר שנים אחדות, כיוון שראה עצמו כאחד משלנו.
באותם עסקים ששלחתי ידי בהם בשנים קודמות, המשכתי גם בשנה הזו – תמיד עם שותפים ובהון עצמי שלי. השותפים היטיבו לטפל בעסק ולהשגיח עליו ביושר רב יותר
2080 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1891
מאשר בזמננו. מרבית השותפויות שהקמתי היו עם נוצרים. מאליו יובן כי היה זה רק בייצור הגבינות – בטיפול בכבשים ובכמה מהעבודות בשדות; באמצעותם היו ההוצאות קטנות מאוד ונעשו בחיסכון רב. באשר לעסקי הדֶשקוֹנטוֹס – אני לבדי טיפלתי בכך. במקרים שהיה צורך הייתי הולך לכפרים, שם קיבלו אותי בסבר פנים יפות. קרה רק פעם או פעמיים שהלכתי אצל אחדים מהלווים עם פקיד ההוצאה לפועל לעקל כמה מן הטובין שהיו ברשותם. הדבר היה קשה עליי מאוד בשל בכיין של הנשים, ובבית אחד שבכו בו גם הילדים עזבתי אותם מבלי לקחת מאומה, ושבנו אני והפקיד ריקם. על דבר זה זכיתי לשבחים, אם מצד פקיד ההוצאה לפועל ואם מצד רבים מן הכפריים, שעד עתה אומרים לי זאת. הם היו באים אליי אחר כך אסירי תודה, הפחתתי מחובם את הסכום שביקשו, והיו משלמים לי. נדיר מאוד, אפילו עכשיו שאנו מצויים בסופיה, שבן עיר או בן כפר הרואה אותי אינו ניגש אליי לשאול מה שלומנו. הם מביעים צער רב מאוד על כך שעזבנו, כל המשפחה, את סמוקוב. והם אומרים כי תמיד הם מדברים בנו טובות ומהללים אותנו, וכאשר מדבר מישהו בגנותנו, הם סותמים את פיו; מצידנו לא עשינו רע בסמוקוב. האמת היא כי לכולם גמלנו הרבה טובות מכל הבחינות. אינני כותב זאת כדי להתפאר. זוהי האמת.
אנו, שלא נותרה בידינו אף לא אחת מן הווילות, יוצאים היינו גם אנו ל'עצים הקטנים'[7] – מקום שבו נקבצו כל היהודים בערבי הקיץ, והיינו מבלים

משפחת אריה רכשה את השטח המכונה "העצים הקטנים" והקימה בו וילת נופש; לאחר מכן הוקם בו מפעל לטוויית צמר.
בהמשך נעשה המקום סמל לשחרור בולגריה מעול הטורקים, כאשר שם פגשו בני העיר את הצבא הרוסי המשחרר.
בימינו הוקם בו אתר זיכרון מינימליסטי, ובו רחבה מרוצפת, פסל בסגנון סובייטי וצלב עץ גדול.
2081 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1891
יחד עימם. לעיתים הלכנו גם אל [גדת הנהר] איסקַר, שגם שם התאספו היהודים במוצאי שבת, וכן למבשלת הבירה, שם, בכיכר היהודים, שכן כבר אז המפעל. כל אלה היו, כמובן, מול הווילות שלנו לשעבר.
אצל רעייתי מ' בִּיוּ חזרה העצירות, ומסיבה זו סבלה מכאבי טחורים. הרופא ציווה עלינו ללכת למרחצאות בָּאנָה בקוֹסטֵנֵץ ועשינו זאת. הלכנו לשם כולנו, ושהינו שם כשלושה שבועות. כשהוטב לה מעט חזרנו לביתנו בריאים וטובי לב.
בשנת 5652 [1892] נולדה לי בת וקראנוה שמחה (סופי). הלידה לוּותה בחשש כבד אך עברה בקלות. היולדת מ' בִּיוּ התביישה מאוד על כי ילדה בזִקנתה, אף על פי שהייתה מסוגלת ללדת עוד קודם. שהרי את רָשֶל ילדה בשנת 5627 [1867] [25 שנים לפני כן]; ובשנת 5637 [1877], כְּתום עשר שנים, ילדה את יוחנן, ועתה בשנת 5652 [1892] ילדה את סופי בתום 15 שנים נוספות. מעל הכול התביישה שהייתה היא כמעט בת ארבעים שנה, גיל שבו נחשבו האנשים זקנים. אך אף על פי כן קוימו כל מנהגי היולדת, כפי שכתבתי קודם. במשך חודשים אחדים היניקו אותה מיניקות, יחד עם אימהּ, כי היה חלב האם דל, וכעבור זמן מה האכלנו את התינוקת בעיקר מבקבוק. מרבית הזמן עשיתי זאת אני,
2082 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1892
והייתי קם בלילות פעמים אחדות להאכילה. היא הייתה רגועה מאוד, לא הייתה בוכה כלל וטופלה היטב. כשגדלה מעט החלה ללכת בקביעות לבתי הספר. היא אינטליגנטית מאוד ולומדת במהירות, אינה נותנת למורה סיבה להתלונן עליה, יש לה כבוד עצמי בהתאם לאופיים של בני אריה, והיא בת אריה טהורת דם יותר מכל בני המשפחה.[8] בהיותה קטנה מאוד, כשאך החלה לימודיה בבית הספר, היה החכם [המורה] שלה לג'וּדֶזמוֹ, חכם בְּכוֹרָצֶ'ה כהן. הוא נתן לה שיעור תורה, ומייד כשהתקשתה לקרוא ברצף את המילה 'תורתנו' היה אומר לה: "חבל עלייך! את בת אריה ובסוף עוד 'אין לך שכל במיל' [במקור: בחמישה פָּארָס – מטבע זעיר]!" בשומעה זאת החלה לבכות, ובאה הביתה בוכייה על כך שהחכם אמר לה שאין לה שכל. היא המשיכה את לימודיה בבית הספר של סמוקוב כל עוד גרנו בעיר, ובעוברֵנו לסופיה נכנסה לגימנסיה. אחר כך הלכה לבית הספר הקתולי כדי ללמוד צרפתית וגרמנית, ואז עברה לבית הספר לתפירה. לאחר מכן ביקשה לעבוד והועסקה בחברת 'בלקן' תמורת שכר התחלתי של שמונים פרנקים לחודש, וכתום שלושה חודשים קיבלה העלאה במשכורתה ל־110 פרנקים. בחלוף חצי שנה כבר קיבלה שכר של 150 פרנקים לחודש, בעיקר עבור ניהול התכתובת המשרדית בבולגרית ובצרפתית, שפות שהכירה באופן יסודי. היא יודעת גם גרמנית, ובכלל זה קצרנות בגרמנית, וכן הקלדה במכונת כתיבה ואלגברה. היא מרוצה מאוד כי יש לה משרד נפרד לעצמה. היא דייקנית
2083 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1892
מאוד בעבודתה, אינה מתייגעת ואינה מתמהמהת, כדי שלא תהיה עילה להתלונן עליה. מעל הכול היא מוערכת מאוד ואהודה מאוד על כל שאר העובדים.
בשנה הזו נערכה בפיליבֶּה תערוכת התעשייה הבולגרית, והרכבות כולן נסעו בהנחות גדולות לנוסעים. נסעתי גם אני עם יוחנן לפיליבֶּה, ושהינו שם כעשרה ימים. סיירנו בה כולה, שכן הכול היה פתוח לקהל. היו גם מקומות בילוי לרוב, הן בלילות והן בימים. מחירי המלונות והארוחות היו קבועים וכך גם יתר הדברים הנחוצים למבקרים. אשתי מ' בִּיוּ, שהתקינה לה שיניים [תותבות] בווינה ונשברו, לקחתי עימי כדי לתקנן. אלא שאיבדתי אותן, והזמנתי לה חדשות אצל רופא השיניים וָסיל אָרגָזוֹב, ועלו עשרה נפוליאונים; עד היום הזה היא משתמשת בהן. אחרי ששהינו שם בנעימים, חזרנו לביתנו מרוצים.
בשנת 5653 [1893] החלו בסמוקוב ליישר את הרחוב שבו התגוררנו [במסגרת תכנית להסדרת העיר], והוא היה אחד הרחובות הראשיים. וכפי שכתבתי כבר, היו לנו שם מבנים גדולים כמו האורוות, ביתני החצר, המשרדים של סנ' אבי וכן החדרים של המולות והמשרתים; כל אלה יועדו להריסה, והיו צריכים לשלם לנו על כך לשביעות רצוננו;
2084 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1893
לפי ההערכה שהם עצמם העריכו, הפיצוי הגיע עד כדי 4,000 פרנקים. מכיוון שלא ידענו זאת, הציעו לנו תחילה 800 פרנקים, והגענו לידי הסכם על 1,000 פרנקים – וכך הונו אותנו. הרסנו בעצמנו את המבנים, לקחנו את החומרים, ומכרנום עבור 600 פרנקים נוספים. הקמנו את הגדרות עם כלונסאות כמו כל האחרים, כדי שיהיה פתוח וניתן יהיה לראות מן הרחוב את הבתים, החצרות והגינות. הכול היה כדי שיראו אם מישהו רוצה להיכנס בלילה. כך לא נכנסו עוד הגנבים, והושג ביטחון רב יותר מבעבר.
יוחנן המשיך את לימודיו בבית הספר האמריקני. יום אחד הוא התחיל להקיא בלי שום סיבה. גם היו לו כאב ראש וסחרחורת, עד כי נפל יום אחד ברחצו את פניו, וסבל אף מחום גבוה. עם זאת הוא המשיך להתהלך. משחלפו יומיים עלה חומו עוד יותר, ונתנו לו סם משלשל, דבר שלא צריך היה להיעשות. הרופא שהיה בסמוקוב, סנ' מָרטינוֹב, בדק אותו, ואבחנתו הייתה שהוא סובל מטיפוס קשה למדי וחולה בקדחת טיפוס המעיים. ועד שהחל להתאושש ממנה, עברו עליו כארבעים יום שבהם היה נתון לסבל, בלי שאיבד את הכרתו. בכל התקופה הזו לא אכל דבר. הרופא פקד אותו ארבע פעמים ביום, והתרופה היחידה שנתן לו הייתה כינין. לבד מכך – מאומה. לבסוף, משאזלו כוחותיו, שוכב היה מעולף. השינה שישן הייתה נמשכת חמש דקות, ואז היה קופץ. את חומו היינו מורידים באמבטיות; כאשר הכנסנו והוצאנו אותו מן האמבטיה,
2085 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1893
היה תמיד מעולף. מורי בית הספר הפרוטסטנטי, שהיו גם כמרים בכנסייה שהייתה להם בבית הספר, היו עורכים תפילות בכנסייה לרפואת יוחנן, לו קראו יוֹבָנצ'וֹ. מִדֵי יום ראשון בא לבקרו מנהל בית הספר, סנ' חזקאל, והיה מברך אותו בהניחו כפות ידיו על ראשו. לאחר שהחלים ממחלתו, נותר בבית עוד שלושה חודשים להבראה. לאחר שהבריא לחלוטין הופיעו דליות ברגליו, והן היו נפוחות מאוד. מאז צריך היה לגרוב גרביים אלסטיות, והוא גרב אותן באופן קבוע שנים רבות. אחר כך לא רצה עוד לגרוב אותן והפסיק, ואז נפתחו הפצעים והגירו כמה שנים; צריך היה לטפל בכך כל הזמן. כשהשתתף במלחמת הבלקן של 1913 ושירת בבית החולים [כרוקח, ראו ע' 753], טיפלו בו הרופאים שם. החור נסתם, והוא שב לאיתנו. גם בשוקיו הנפוחות טיפלו והפחיתו את הנפיחות. אחרי שהחלים ממחלתו חזר ללימודיו בבית הספר, עד [שסיים] את הכיתה החמישית.
שנת 5654 [1894]: בשנה הקודמת לשנה הזו לא טיפלתי בשום עסק בשל מחלתו של יוחנן. יומם ולילה הייתי תמיד בבית וטיפלתי בו. בארבעת חודשי מחלתו לא שכבתי לישון ואף לא פשטתי את בגדיי לשינה – לא ביום ולא בלילה. תמיד ישבתי לידו ושירתתי אותו בכל צרכיו ומכל בחינה שהיא, בלי
2086 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1894
שהתעייפתי ובלי שנמאס לי. כשהייתי נרדם בישיבה, שעה אחת ביממה הספיקה לי, ונותר בי הכוח לטפל בבית ובעסקיי בשוק.
בשנה הזו גם קיבצתי כבשים כפי שכתבתי לעיל. ניהלתי זאת באמצעות שותף, קוֹסטוֹ [כְריסטוֹ] שַחטוֹב, שהכיר את המלאכה והיה בקיא גם בחליבתן. החשוב מכול שהיה מוכר את חלבן בעוברו מבית לבית, שכן כך היה המנהג. וכך מכרוהו. אספתי גם גבינות בנאדות [לשלוח אותן] לקונס'. כל העסק היה נעים ונקי, וכרוך ברווח נאה. מאוחר יותר, לאחר שתמו עסקי הגבינות והכבשים, ומשום שהיבול בשנה זו היה דל מאוד באזורים שלנו, נאלצו הכפריים לקנות חיטה בשוק. בהביאי בחשבון כי עתיד להיות ביקוש הן לחיטה הן לקמח, התחלתי לקנות כמויות קטנות של חיטה בכפרים של רָדוֹמיר ודוּפְּניצָה. טחנתי אותה לקמח, והיינו מוכרים בקמעונאות לתושבי העיר, ויותר מכך – לכפריים. העסק הזה התרחב מאוד, ולכן התחלתי לקנות חיטה בתחנות הרכבת של מֶזְדרָה ורוֹמָן;[9] והייתי מביא אותה בקרונות רכבת לתחנת בָּאנָה [תחנת קוֹסטֵנֵץ], ומשם בעגלות לסמוקוב, כי דמי ההובלה היו נמוכים. הכול נמכר במזומן, והצריכה הייתה גדולה למדי. המשכנו בזה, וגם אני עצמי עסקתי בכך בפועל.
באשר לשיפוצים שהייתי עושה בכל שנה
2087 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1894
בבית – בשנה הזו צבעתי גם את חדר השינה שלי, ואטמתי ארבעה חלונות בהשאירי שישה מתוך עשרת החלונות שהיו לי. חידשתי גם חלק מן הריהוט בחדר הזה. בנוסף ריהטתי את החדר בקומה השנייה מעל חדר השינה, שהיה צבוע בכחול ומצויר בציורים יפים מאוד, הן הקירות והן התקרה. באותו קיץ היינו ישנים את שנת הלילה רק בחדר הזה. בשנים הבאות המשכתי לשפץ גם את החדרים האחרים, וכן התקנתי שני זוגות של זגוגיות כפולות, המשולבות בחצאי סורגים מברזל; את כולם צבעתי. הכול עלה לי בזול מאוד, והייתי שמח ומרוצה.
בשנת 5655 [1895] השלים יוחנן את הכיתה החמישית בבית הספר האמריקני, ובשנה הבאה לא אמורה הייתה להיפתח הכיתה השישית כי לא היו די תלמידים. לפי מה שאמרו לנו חשבנו שבית הספר הזה [בסמוקוב] הוכר כבית ספר תיכון, וכאשר יצאנו לסופיה, לקחתי עימי גם את סנ' איוון מָנצֶ'ב שהיה מורה, שילַמדוֹ כמה נושאים למקרה שיצטרך לגשת לבחינות הכניסה לכיתה השישית. התברר כי בית הספר שלמד בו לא הוכר, והוא נאלץ להיבחן לכל אחת מן הכיתות. גם משום שדבר זה היה לו קשה מאוד וגם משום שלא רצה בכך, נאלצים היינו לחפש סיוע אצל טובי המורים, כשהדבר כרוך
2088 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1895
בהוצאה כספית ניכרת. למראית עין הוא נבחן בבחינת הכיתה החמישית, כדי שיוכל להיכנס לכיתה השישית, וזאת אחרי ששילמנו את כל האגרות. אחרי ששהה כשבוע בגימנסיה, כאשר המנהל ערך בדיקה מחדש, הוא אמר לו כי אין די במבחן שעשה לכיתה החמישית, אלא חייב הוא להיבחן לכל הכיתות. מכיוון שלא חפץ בכך, עזב ולא רצה עוד ללכת. באותו זמן כבר היה תקף החוק שתלמידים מן הכיתה החמישית מתקבלים לעבודה בבתי המרקחת, ובאמצעות סנ' יצחקוּצ'וֹ ב' אברהם (השען) [במקור satchi] הכנסנוהו לבית המרקחת של סנ' גוּסטָב זֶלטֵן, שהיה בית המרקחת הראשון במעלה בסופיה, וזאת תוך השלמת כל הצעדים הרשמיים במִנהל התברואה [санитарна дирекция]. הוא שירת [כמתלמד] כחודשיים בבית המרקחת הזה, כשסנ' זֶלטֵן לחץ אותו מאוד בעבודה. היה עליו לעמוד על רגליו כל היום, וגם המקום שבו היה שוקל [את התרופות] היה מרוצף כולו באריחי אבן, ובשל כך הצטנן ונתקף בשיגרון. הדבר גרם לו לחלות, והוא הלך ונחלש. ישן היה בבית אחותי מ' בּוּכוּרוּצ'ה, שכבר התגוררה בסופיה עם ילדיה. בראותה אותו כה חלש דאגה להשיבו לסמוקוב, מבלי להודיע דבר לסנ' זֶלטֵן ואף לא למִנהל התברואה. בהיותו כבר בסמוקוב נמלא סנ' זֶלטֵן זעם, ודאג לכך שמטעם מִנהל התברואה ידרשו ממנו לחזור לעבודתו אצלו. ענינו על כך כי בית המרקחת של סנ' זֶלטֵן שבו עבד מרוצף היה במרצפות אבן, ובדורכו עליהן [כל היום] חטף שיגרון ולכן נבצר ממנו לחזור ולעבוד. בשל כך הוא החליף את מרצפות האבן בלוחות עץ, אך עדיין לא שלחנו אותו, כי היה סנ' זֶלטֵן
2089 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1895
אדם רגזן ולא טיפל בו כראוי. גרמנו לכך שייכנס לעבוד בבית המרקחת של סנ' רוברט גוֹיִינָרֵב בסמוקוב, והוא המשיך [לעבוד] שם שנתיים ימים, שבהם היה חייב לשרת כמתלמד.
אנו, שנשארנו בעת הזאת לגמרי לבדנו בבית, התענגנו בעיקר מעבודת הגינה, מיציאות מן הבית לביקורי קרובים, מהליכות לטיולים ומבילוי במקומות הבילוי. אני יוצא הייתי לשוק לעסקי המסחר שהמשכתי בהם כמו בשנים הקודמות, ובלילות קורא הייתי בספרי לימוד ובספרי סיפורים. נשארתי תמיד עֵר עד אחרי חצות, כי בלילות לא היינו יוצאים את ביתנו. שהינו לרוב לבדנו כי התרגלנו לחיים האלה, ולא היה אכפת לנו להיות לבד. על כך שאלו אותנו אנשים רבים, אך לנו זה לא היה חשוב, כי בבית שהה גם סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה.
בשנת 5656 [1896] חוקקה המדינה חוקים חדשים; מכוחם הלוותה לאיכרים בריבית נמוכה מאוד כספים מבנק החקלאות, כנגד נכסיו של כל איכר, לתקופות של עשר ועשרים שנה, ובלבד שיפרעו את הריבית במועדה. ממבט ראשון זה היה הדבר הנוח ביותר, אך תוך פרק זמן של שנתיים הם כבר משכו את כל כספי האשראים שנפתחו לכל אחד מהם. דבר זה גרם להם לחזור ולהזדקק
2090 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1896
לבנקאים־מלווים, כדי ללוות כסף ולפרוע את הריבית. כיוון שמצאו כסף זמין היו משלמים ומבזבזים, מבלי שיטרחו כבעבר לעבוד ולהרוויח. השלטונות שהבחינו בכך הניחו אותם לנפשם, אך החלו ללחוץ עליהם בקשר לחובותיהם – דבר שגרם לכך שהחלו למכור את שדות המזרע וכרי המרעה שלהם. החוק אסר על תושבי הערים לקנות את אדמות הכפריים, ולכן הם נאלצו לקנות זה מזה. אולם לא יכלו לעשות כן, שכן היו כולם שקועים בחובות לבנק הנזכר לעיל. התוצאה הייתה שנותרו האדמות בידיו של אותו הבנק, והכפריים, שהיו מלאי זעם על שנלקחו מהם אדמותיהם, לא חכרו אותן לעיבוד ונותרו השדות שדות בור. אדמות רבות נאספו בידיו של הבנק, והמצב היה עלול להגיע לכך שכל האדמות יעברו לרשותו. לפיכך שינו את החוק שלפיו נלקחו מהם האדמות, והחזירו לכל אחד את אדמותיו שנלקחו ממנו, וכן האריכו את מועדי פירעון ההלוואות לתקופות ארוכות יותר בריבית של 4% לשנה. הכפריים החלו לעבד מחדש את שדותיהם. יצא כי אלה שהיה ברשותם ממון ופדו את אדמותיהם הרוויחו מכך, בעוד שאחרים נותרו עניים. דבר זה גרם נזק מסוים לבנקאים־מלווים, מצד אותם כפריים שהבנק לקח מהם את אדמותיהם; שכן לבנק הייתה קדימוּת בגביית החוב על פני כל היתר.
זָ'אן המשיך [בסטאז'] בבית המרקחת של סנ' רוברט, שדאג לו מאוד ולימדוֹ. בהתחלה לא שילם לו שכר, אף על פי שהחוק חִייב לשלם לו לפחות חמישים פרנקים
2091 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1896
לחודש, אך היות שרצינו שיישאר בסמוקוב לא דרשנו ממנו. כעבור זמן מה החל לשלם לו שלושים פרנקים לחודש, דבר ששימח אותו מאוד. בקבלו את שכרו, היה בא לחנות להראות זאת לי וגם הלך אצל אימו להראותו לה. הוא השתמש בכסף למנעמיו כנער, כיוון שגם אני הייתי נותן לו דמי כיס שבועיים בסך שלושה פרנקים.
היה לי כאב חזק בזרועי השמאלית, בלי לדעת מה מקורו. סבלתי קשות, ולא יכולתי להרים את זרועי כדי להתלבש. כל התרופות שנטלתי לא הועילו לי במאומה, עד שהחילותי ללכת, אני וכל בני הבית, למרחצאות של בֶּלצ'ין.[10] שהינו שם ארבעה או חמישה שבועות, ובהם טבלנו במרחצאות פעמיים ביום. תוך שנים אחדות שהתמדתי ללכת למרחצאות הללו נעלם לו המכאוב, ואינני סובל ממנו עוד עד עצם היום הזה בכותבי זאת.
בשנת 5657 [1897] השלים יוחנן את שתי שנות שירותו כסטאז'ר. עם תעודת הגמר שקיבל מהסנ' רוברט נסע לסופיה, כדי להיבחן במִנהל התברואה על מנת לקבל את הרישיון כעוזר רוקח. אחר כך היה עליו לשרת עוד שנתיים כעוזר רוקח בבית מרקחת כלשהו, ואז יוכל לצאת לאירופה ללמוד לקראת תואר רוקח. לאחר שעמד בהצלחה במבחן בסופיה
2092 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1897
וקיבל את הרישיונות, התקבל לעבודה בבית המרקחת של סנ' קוֹלצָ'קוֹב ביוּצ'בּוֹנָר[11] בשכר של 125 פרנקים לחודש, וגם היה עליו לישון בבית המרקחת. את דמי מחייתו מימן משכרו. מה שהרוויח היה מוציא על עינוגיו, ואני הוספתי על כך לפי הצורך לקניית מלבושים ודברים אחרים. מבית המרקחת הזה היה מרוצה, והמשיך לעבוד שם כל התקופה הנדרשת. באותה עת בִּיוּ ואנוכי ביקרנו אותו פעמים אחדות, כי הוא לא הִרבּה להגיע לסמוקוב. באותו הזמן ביקשתי למצוא כמה חברים כדי שיסבירו לי את כללי השירות הצבאי, בעיקר כדי למצוא דרך לפוטרו מן השירות הזה שלא יכול היה לעשותו בגלל עניין הדליות [בשוקיו]. הלכתי אצל הרופאים ואצל אנשי הצבא בעלי ההשפעה, וכל אחד מהם היה עונה לי מה שעונה. במקביל קיבלתי כמה מן המסמכים והאישורים כהכנה לשנה הבאה, שבה כבר יצטרכו לחייל אותו. לשם כך באתי לסופיה פעמים אחדות, ובאופן הזה עלה בידינו להסדיר את העניין, אף על פי שבשנים הראשונות האגרה שהוטלה עליו הייתה גבוהה מאוד.
באשר לעסקי הדֶשקוֹנטוֹס שעשיתי, כפי שתיארתי קודם, השלטונות הרשיעו סוחרים אחדים שלקחו ריבית גבוהה מ־12%. לפיכך לא עסקתי בכך עוד, אלא ביקשתי תמיד לגבות את מה שחייבים היו לי, והכול באמצעות בית המשפט. התיקים יושבו באמצעות השופטים, והתנאים היו שישולם לשופט שכר טרחת
2093 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1897
עורך דין בשיעור 5%. באותו יום שבו השופט הרשיע את הסוחרים, היה בא אליי לחנות כדי לגבות את שכרו, ואני הייתי משלם לו מייד ותמיד בצנעה, שכן נאסר עליו לקבל כל תשלום. הכול נעשה, כביכול, ביושר והגינות, כי היו חייבים לי את הכספים. השופט הזה עשה זאת עבור אלה ששילמו את עמלתו.[12] וכשהתייצבו לפני בית המשפט שואל היה את החייבים: "אתה החייב לסנ' אריה בשטר מאתיים פרנקים – אמור לי תוך איזו תקופה רצונך לפרוע את חובך?" והחייב בתשובה לשאלתו אומר היה: "כעת אין לי, ורצוני שימתין לי"; חלק היו אומרים שלושה חודשים ואחרים שישה חודשים. בכך היה החייב מודה בחובו, ומבלי שהיה השופט מאפשר לו לדבר עוד, היה מכריע את הדין. אחרים שהכחישו את חובם – היה השופט שואל: "אתה אינך חייב לסנ' יוֹבַאן מאתיים פרנק?" והחייב עונה היה שאינו חייב לו. בעקבות זאת היה [השופט] פונה לתובע: "הוא אומר שאינו חייב לך. עליך להוכיח זאת, ולא די בהצגת שטר החוב". יותר מזה לא היה נותן [לאף אחד] לדבר, אלא שהיה דוחה את העניין כדי שיוכיחו את החוב, או סוגר את התיק. כאלה היו השופטים. הם לא הוטרדו כלל אם הכול אבד בשל עמלתם, כאשר לא שולם שכרם, כי השכר שקיבלו היה קטן מאוד.
בשנת 5658 [1898], לאחר שבדקה הוועדה את יוחנן בדיקות מרובות, מצאה כי אינו יכול
2094 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1898
לשרת כחייל בשל הדליות שמהן סבל. חייבוהו בהיטל [פטור] של 320 פרנקים לשנה, שיהיה עליו לשלמו במשך עשר שנים. סכום זה היה גבוה ביותר עבורי, והתלוננתי על כך לפני סנ' חריסטָקי זוֹגרָפסקי שהיה ראש העיר. הוא אמר לי שיש לנו בית גדול, ולכן הטילו עלינו היטל גבוה. הוא היה דו־פרצופי וגם אנטישמי. שילמנו את ההיטל במשך שלוש שנים, ואחר כך הורדנו את גובה ההיטל ל־80 פרנקים לשנה. החלטת הוועדה הראשונה לא הייתה מספיקה, אלא היה צריך שגם הוועדה העליונה תבדוק אותו, וצריכים היינו לבוא לסופיה כדי שיבדקו את העניין. אחר כך עבר וחלף הדבר, והושלמה תקופת השנתיים שכיהן כעוזר רוקח בבתי המרקחת. כשהגיע חודש אוקטובר שבו נפתחים בתי הספר באירופה, יצא יוחנן ללוֹזַאן שבשווייץ. ליוויתי אותו אני עד צָריבּרוֹד[13] על גבול סרביה. ביום השלישי הגיע ללוֹזַאן, ונכנס לאוניברסיטה למחלקה לרוקחות. דמי הלימוד היו 600 פרנקים – שכר לימוד בלבד, ובהתחלה ההוצאות האחרות שהיו לו היו מועטות. הוא המשיך שם בטוב, יען כי רכש לו הרבה חברים שבאו כמוהו מבולגריה. אז התחבר עם סטודנט בן סמוקוב בשם סנ' דימיטר מָנוֹב שלמד שם משפטים, והם ישנו בחדר אחד. אחר כך הלך לכמה בתי מרקחת בלוזאן, והתחיל לעבוד שעתיים־שלוש ביום שעבורן היו משלמים לו חמישה פרנקים ליום. בתחילה הייתי שולח לו 150 פרנקים לחודש, וזה הספיק לו. אולם מאוחר יותר, כשלא הספיק לו, הייתי שולח לו סכום נוסף, שכן היה עליו לשלם בנוסף על דמי הלימוד גם עבור ספרים, בגדים והוצאות נוספות.
2095 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1898
מִדֵי יום שלח אלינו מכתב, ובו סיפר לנו כל אשר עבר עליו באותו יום. גם אנחנו שלחנו אליו מִדֵי יום איגרת. התמדנו בכך כל זמן שהותו בלוזאן ובז'נבה, בלי להחסיר אפילו יום אחד. הוא היה שבע רצון מלימודיו, שהיו קלים לו מאוד, כי ידע והכיר היטב הן את השפה הצרפתית והן את האנגלית. בהיותו אינטליגנטי יותר מרבים, היה תמיד מהסטודנטים הראשונים. המורים אהבוהו כיוון שהבין מהר מאוד את השיעורים.
בשנה הזו שהיתי בקונס' כחודשיים, והיות שסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה כבר עבר לסופיה, נותרו לבדן הנשים והעבירו את הזמן בגפן. גם אחרי שובי מקונס' הייתה באה אלינו תדיר מ' בּוּכוּרוּצָ'ה ושוהה בחברתנו, כי סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה היה בסופיה ושהה בה כשנה וחצי בגפו; אחר כך הביא אליו את המשפחה.
בשנת 5659 [1899] בא זָ'אן מלוזאן בתקופת חופשת הקיץ, ושהה בסמוקוב זמן מה. אחר כך נסע לקְיוּסְטֶנְדִיל, דוּפְּניצָה וסופיה לטיול יחד עם צעירים אחרים, ובחלוף הזמן עזב שוב. הוא לא רצה להישאר עוד בלוזאן, ועבר לז'נבה כדי להשלים את לימודיו. כתוצאה מכך היו גם הוצאותיו גדולות יותר, דבר שהכביד עליי במידת מה, אך לא סירבתי לו. כשיצא לדרכו היה מאוד
2096 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1899
מאושר. במשך השנה הזו נסע לפריז ולעוד ערים גדולות כמותה. הוא גם שהה בנופש כפרי ליד ז'נבה, ושם חלה מעט אך חלפה מהר מחלתו. בכל תקופת לימודיו הרבה לשבח את הזמן שעבר עליו בטוב ואת ההנאה שנהנה מכל טוּב, הן בשווייץ הן בצרפת, בטירול, בגרמניה ובאוסטריה, שבכל הערים החשובות בהן ביקר. אולם החיים בז'נבה עלו על הכול. תמיד היה מדבר בערגה על ז'נבה, ואומר כי יום אחד ילך לחיות בה. הדיפלומה שקיבל אפשרה לו לעבוד ואף לפתוח בית מרקחת בז'נבה, בעוד שרוב הדיפלומות שניתנו היו 'טובות לאוריינט',[14] וזאת כדי שלא יעלו בדעתם להישאר ולעבוד בעיר.
באותו זמן התפשטו התקוממויות הקומיטי עד מאוד. הממשלה תמכה בזאת, ושלחה אותם שילכו לעשות 'אלף צרות' במקדוניה. עם היתרון הזה והכוח שהיה להם, היו לוקחים בכוח כספים מאזרחי בולגריה תוך שהם מאיימים עליהם. דבר זה הטיל אימה על היהודים. מנפצים היו בלילות זגוגיות בבתי היהודים, ואירע שלילה אחד שברו את דלת ביתו של חתני סנ' לאון; אך כלב חזק מאוד שהיה לו נשך אחדים מהם והם ברחו. מכל מקום, הפחד היה גדול, ועל אף התלונות במשטרה היא לא הכבידה ידה עליהם; זאת כי באמצעות [המהומות] האלה ביקשו [השלטונות] להשתלט על מקדוניה. לנוכח זאת לקח סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה
2097 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1898
את משפחתו לסופיה. האגף בבית שבו התגוררו באותה עת נותר ריק, ונותרנו אנו לבדנו בכל הבית כולו. היינו במצוקה גדולה, באופן שאם קפץ לו חתול בלילה, נדמה לנו כאילו נכנסו הקומיטי, התייראנו מאוד וחששנו לצאת מן החדר. כך היה שהיינו נותרים ערים כל הלילה, ומעבירים אותו בקריאה.
אני חדלתי מעסקי הקמח, כי גם מהם החלו [הקומיטי] לקחת שקים מלאים בלי לשאול. יצאתי לסופיה, ובשותפות עם סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה הבאנו מסבישטוֹב[15] נפט בקרונות רכבת, והוא אכן נמכר; כן הבאנו אורז מפָּזָרג'יק, אף על פי שהרווחים היו קטנים, והכול נמכר. באשר לחובות שעמדו לזכותי, בעת ההיא כבר אי אפשר היה לגבות מאומה, ואף לא לנסות לגבות, כי הפחד והאיומים היו רבים – הכול בשל הקומיטי האלה. רובם היו צעירים מקדוניים, מאלה שהיו הולכים לכפרי מקדוניה, שורפים והורגים, וכאשר היו רודפים אחריהם היו באים לסמוקוב שהייתה על הגבול. שם היו השלטונות מכלכלים אותם בסתר כאילו היו חיילים. משהיו נופלים בידי הטורקים, היו שוחטים אותם כתרנגולות, כי הם היו רבים מספור; והווֹיִיווֹדָס שלהם, גם הם מקדונים, הוליכו אותם שולל. לכל אחד מהם הייתה כנופייה נפרדת שלו, והשלטונות הוציאו על הכנופיות האלה כשני מיליון פרנקים לשנה. הם המשיכו בכך עד שעלתה ההוצאה לכדי עשרה מיליון פרנקים לשנה, ושלושים שנה המשיכו בכך עד מלחמת הבלקנים של 1913.
2098 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1898
לדבריהם, הם קיוו להשתלט על מקדוניה כולה ולא עלה בידם, כפי שכולכם כבר מכירים את הפרשה הזו.
כל האירועים הללו הרתיעוני מלהישאר עוד בסמוקוב, ורק חיכיתי שיחזור זָ'אן מלימודיו כדי לחפש דרך שגם אני אעזוב את סמוקוב. לא נותר לי עוד שום עסק בסמוקוב.
בשנת 5660–5661 [1900–1901] המשיכו התקוממויות הקומיטי כמקודם, וגם ניתנה להם רשות מטעם השלטונות לאסוף תרומות ומתנות מכל האוכלוסייה. לשם כך ייסדו מביניהם ועדות לאיסוף כספים מכל האנשים, ולחצו מאוד על היהודים שייתנו להם את הסכומים לפי דרישתם. שולחים היו להודיעם כי אם עד מועד מסוים לא וימסרו להם את הממון המבוקש, יהרגו אותם. ואומנם ביצעו זאת פעמים אחדות. היו מכים את היהודים ושודדים אותם בכוח. מפחד הדבר הזה חדלו הנשים לצאת מבתיהן אל הרחובות, כי גם עליהן היו מאיימים. בגלוי הייתה המשטרה אומרת שלא ייתנו להם כלום, אולם מאחורי הגב אמרו: "תנו להם משהו, כי גם הם מוסרים נפשם למען המולדת". כל זה הביא לקיפאון גדול יותר של הפעילות העסקית בשווקים, ואנשים רבים הגיעו עד פת לחם. בין אלה שעזרו לנצרכים היו גם יהודים. סנ' יוסף מסופיה [אחיינו] היה מתעסק מעט
2099 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1900
במכירת עורות מעובדים, והגענו עימו לידי הסכם להיכנס בשותפות לעסק הזה ולפתוח לשם כך חנות קטנה. התחייבתי להשקיע סכום כסף קטן כהון עצמי, ועשינו זאת כשערכנו חוזים ובהם התנאים שקבענו. שכרנו חנות בבניינו של סנ' גָאיקֶה טריפוֹנוֹב, והחילונו לקנות מן המוצרים הללו. מאוחר יותר הזמנו אותם מהמפעלים. היה זה סנ' יוסף לבדו שניהל את העסק, וכך מיום ליום הלך העסק וגדל, ואני חזרתי לסמוקוב. בהמשך, משגדל העסק עוד יותר, באתי גם אני לסייע, ועבדנו יחד, עד אשר בשנה הראשונה הגיע מחזור העסקים ל־100,000 פרנקים, ובשנה השנייה גדל ל־200,000 פרנקים. כך הלך והתקדם עד כי בשנה השלישית הגיע המחזור ל־400,000 פרנקים. בעקבות זאת החלפנו את החנות, כי הראשונה הייתה קטנה מדַי. מאוחר יותר באתי גם אני עם משפחתי לסופיה. המשכנו ביחד זמן מסוים, ואחר כך נכנס לשותפות גם סנ' דובּרי פֶּטקוֹב, ובחלוף שישה חודשים שבהם עבדנו ביחד, יצאתי אנוכי ממנה. נכנסתי לשותפות עם סנ' פֶּטקוֹב בעסקאות בנקאיות, והשניים נותרו שותפים בעסק הזה, והמשיכו בו. אולם, מקץ שנה התעוררו ביניהם מחלוקות והם נפרדו. נותר סנ' יוסף לבדו בעסק עבור חשבונו, ועלה מחזור עסקיו עד שהגיע ליותר ממיליון פרנקים לשנה. את סנ' פֶּטקוֹב מינו נשיא לשכת המסחר, ומשום כך לא יכול היה להחזיק בשום עסק מסחרי, ולכן נפרדתי ממנו. ונותרתי לבדי לעבוד בעסק הזה עבור חשבוני, בכך שהחזרתי לסנ' פֶּטקוֹב את הונו העצמי
2100 ביוגרפיה שלי צֵ'לֵבּי־משה א' אריה 1900
עם הרווחים. גם בשנה הזו היינו במרחצאות של בֶּלצ'ין שהיטיבו מאוד עימי ועם בִּיוּ. בילינו שם בנעימים, שכן הגיעו למקום אנשים רבים, יהודים כנוצרים. השכרת חדר אחד עלתה מאה פָּארָה ליום, ואנו שכרנו שני חדרים במחיר ארבעה גרושים ליום. אולם היינו צריכים להביא את כל הריהוט והציוד הדרוש בעצמנו, ועלתה לנו העגלה להובילם שמונה גרושים. את האוכל הכנו לעצמנו בבֶּלצ'ין, ומסמוקוב הבאנו את הבשר ואת הקוֹנדוּצ'וֹס. דמי הרחצה במרחצאות היו: במחלקה ראשונה גרוש אחד ובמחלקה שנייה עשרים פָּארָה.
אחרי שסיים זָ'אן את לימודיו בז'נבה, נסענו יחד לסופיה כדי שייבחן במִנהל התברואה ויוכר לעסוק במקצועו גם בבולגריה. שהינו כחודשיים בסופיה, עד שהגיע זמנו. הוא חשש רבות, אך עמד בבחינה בהצלחה בקלות רבה; זאת אף שנתבקש לענות על שאלות רבות וניתנו לו משימות מעשיות שהיה עליו לבצע. נוסף על כך שילם דמי בחינה של מאה פרנק, כתשלום לרופאים. הוא לא היה מעוניין להיכנס לעבוד בבית מרקחת קיים, ולכן פתח חנות דרוֹגֶריה [תרופות, מוצרי היגיינה ותמרוקים].
בבואנו לסופיה שכרנו את הקומה השנייה בבית יוסף פּרוֹשֵק[16] בפָּסָז' סווטי־ניקוֹלָה[17] בדמי שכירות של חמישים פרנקים לחודש; שם התגוררנו חמש שנים, ועברו עלינו ימים מאושרים ושמחים מאוד.
2101
כאן מסתיים הפרק אודותיי, צֵ'לֵבּי־
משה א' אריה, שהתחיל בשנת 5647
[1887] מהזמן שבו הייתי לבדי [עצמאי],
עד שנת 5660–5661 [1900–1901].