17 ביוגרפיית אריה שנת 1775
מכאן ואילך אכתוב מעט מתולדות חייו וכמה מאורעות מן התקופה ששהה סנ' אברם בווידין.
18 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1775
על הסיבה שמשפחת אריה באה להשתקע בווידין כתבתי מוקדם יותר, כך שכבר ניתן להבין באיזה מצב נמצאו, בהשאירם מאחוריהם את כל הרכוש שצברו במשך מי יודע כמה דורות. [רכוש] שנגזל מהם לנגד עיניהם, עד שכעת נזקקו לפת לחם.
אולם סנ' משה א' אריה, אביו של סנ' אברם, זה שבא ראשון לסמוקוב, היה אדם פיקח ונבון מאוד וכן מאוד סבלני, ותמיד בתקווה לאל עליון, ובלי להתייאש כלל, בשלווה גדולה, הוא ניחם את כל משפחתו.
כעבור זמן קצר מאוד מהגיעם לווידין החליט סנ' משה א' אריה, כראש המשפחה, למרות שידיו היו ריקות, להתחיל לעבוד ללא דיחוי באותו מסחר שעסק בו בווינה. וכיוון שהיה נועז ומיומן במקצועו, לווה מהחברים המועטים שרכש לעצמו בווידין סכום קטן של כסף, שכר חנות קטנה באחד השווקים הגדולים של וידין, ועם כמות קטנה של סחורה שרכש באותו השוק בווידין התבסס בעסק.
5536 [1776]
תוך זמן קצר מאוד התחיל לרכוש קליינטים מאצולת וידין, וכולם אהבוהו מאוד וסייעו לו. הוא המשיך בדרך זו עד שעלה בידו לצבור הון קטנטן.
19 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1776
משראה שיש בידו מעט הון, בדק את המאזן, ולאחר ששילם [את חובותיו] לכל החברים שהלוו לו כספים, שכר חנות גדולה יותר באותו השוק, ורכש הרבה יותר סחורה. וכך המשיך עוד ועוד, משכיח מליבו את שעבר עליו. כולם היו מאוחדים מאוד, גם בשוק וגם בבית, התחשבו זה בזה וכיבדו מאוד איש את רעהו, וכך חיו בנחת וגם חסכו הרבה מכל הבחינות.
5537 [1777]
באותה השנה, כשהעסק שלו הלך והתרחב מִדֵי יום, הוא כבר לא מצא בשוק של וידין את הסחורות שנדרשו עבור החנות.
הוא החליט לנסוע לקונס', ומאותו יום ואילך התחיל להתכונן [לכך]. וכך הצליח תוך זמן קצר לגייס סכום מסוים – כסף שצבר מן המכירות בחנות וסכום מסוים שלווה בריבית מחבריו לזמנים ארוכים יותר. וכאשר כבר היה מוכן אצלו סכום של 2,500 גרושים, יצא בעצמו לקונס' ביחד עם סוחרים אחרים מווידין שנסעו לשם בקביעות. מסע כזה נמשך חודשיים מכיוון שהתנועה בדרכים הייתה על סוס בלבד. לא הייתה מסילת ברזל, אף לא פַּייְטוֹנים, והדרכים לא היו סלולות. היו גם הרבה שודדים בדרכים, שלא רק שגנבו את כל כספם [של הנוסעים], קרה שגם הרגו אותם. לפיכך למסע בימים ההם צריכים היו
20 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1777
להתקבץ לפחות עשרה אנשים, ולשכור שני שומרים טורקים חמושים היטב, כך שכאשר יקרה שייפגשו בשודדים, השומרים האלה יגנו על כל הסוחרים מפניהם. בתפקידי שומרים כאלה שימשו רק טורקים, זה היה מקצועם וזו הייתה פרנסתם, ויש לומר שאכן מסרו את נפשם כדי להגן על הסוחרים שלהם כאשר אירעו היתקלויות שכאלה. אפשר היה לרכוב שמונה שעות בלבד מִדֵי יום, כך שלקח להם 25 ימים כדי להגיע מווידין לקונס', והיו צריכים לקחת עימם מזון וכסות, כי במלונות (חאנים) לא היו מיטות, אלא הלינה בחדרי החאנים אלה הייתה על הקרקע. היו מפזרים מעט קש, מעליו פרסו את הסֵגָ'אדֵה (שטיח) שלהם, ובקיֵיבּי[1] (הפָּלטוֹ[2] הגדול) שלבשו מפני הגשם והקור היו גם מתכסים. אלו היו הוצאות הנסיעה: על שכירת הסוס שילמו גרוּש אחד ליום. עבור שנת הלילה, האוכל לסוס והלינה לנוסע בחדר – על הכול [שילמו] חצי גרוש. בסך הכול עלתה להם הנסיעה כולה 125 עד 150 גרושים.
בשנת 5538 [1778] הגיע לראשונה לקונס', ובתוך ימים ספורים ערך את כל קניותיו ושב לווידין, מרוצה מאוד ממסעו, שכן בתוך זמן קצר מאוד מכר את רוב
21 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1778
הסחורה שהביא איתו.
היות שהמסע שערך לקונס' היה מוצלח, התחיל להיערך שוב לנסיעה שנייה, גם היא לקונס' כמו הקודמת. ובנסיעה שנייה זו, בכל עיר שעבר, רכש לעצמו הסנ' משה א' חברים רבים שהזמינו אותו ללון ולסעוד בביתם. הסנ' משה היה איש בעל הופעה מרשימה מאוד, והיה גם מלומד ומשכיל מאוד בתלמוד ובכל לימודי הקודש האחרים. כמה מאותם חברים, שגם הם נהגו לנסוע לקונס' לרגל עסקיהם, הצטרפו אליו והיו נוסעים יחד, ובדרך זו הִתמיד.
בשנת 5539 [1779], כפי שכבר סופר, המשיך במסעותיו לקונס' וכפי שסופר גם כן, בכל נסיעה תמיד רכש לעצמו חברים חדשים. באחת מנסיעותיו הגיע לאדריאנופול,[3] לראות אם ימצא סחורות כלשהן לקנייה שתהיינה בעלות ערך עבורו.
סוחר מסוים ממשפחת נבון, שנודע לו שאותו סנ' משה א' אריה שוהה באדירנה, יצא בעצמו לחפשו כדי להכיר אותו, כיוון שכבר שמע מחבריו על המוניטין שלו. הוא הביאו לביתו, החזיק בו שלושה ימים כאורחו, והשניים היו שבעי רצון מאוד. ואגב שיחתם עלה על דעתם העניין לבוא בקשרי מחותנוּת. וכך הגיעו
22 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1779
להסכמה שסנ' נבון ייתן את בִּתו ככלה לבנו של סנ' משה א' אריה, שהוא סנ' אברהם אריה ה-I, הראשון שבא לסמוקוב. וסנ' משה אריה נתן לכלה מתנות, ובלילה ההוא שמחו ועלזו. שמה של הכלה היה בכורה.[4] בהסכמת שני הצדדים דחו את סידור האירוסין הרשמי עד אחרי שובו של סנ' משה מקונס', וזה, מרוצה מאוד מן הקִרבה המשפחתית החדשה, יצא לדרכו לקונס', משאיר מתנות בכסף למשרתי הבית ולכל הילדים.
5540 [1780]
כשסיים סנ' משה א' אריה לערוך את קניותיו בקונס', הייתה זו כבר שנה חדשה – שנת 5540 [1780]. הוא הגיע לאדירנה וירד היישר לביתו של קרוב משפחתו החדש, סנ' נבון, שם התקבל במאור פנים. ולמוחרת בבוקר ערכו את הטקס על פי מנהג אדירנה, עם הרבה חכמים ששרו הרבה מיני פזמונים, והפקידו [שטר] קניין כנהוג, וסנ' משה אריה שוב נתן לכלה מתנות. ובערב ערך סנ' נבון קבלת פנים שאליה הזמין אדונים רבים מהנוֹטַבּלֶס של העיר, מכיוון שהיה גם הוא מהנוֹטַבּלֶס של אדירנה. נכחו הרבה צַ'לגיס (נגנים), חזנים רבים שרו ושמחו, וכולם שמחו ועלצו לקורת רוחם של
23 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1780
שני הצדדים. תנאֵי האירוסין היו שהוא [סנ' נבון] ייתן סכום של מאה גרושים קוֹנטָדוֹ וגם אָשוּגָר, לפי כבוד אבי הכלה, והוצאות הנסיעה להבאת הכלה לווידין יהיו מצד הכלה, גם הן בסכום של כמאה גרושים, כי [סכומים] אלה היו נדיבים. הכלה הייתה בגיל 13 שנים וגם החתן היה בן אותו גיל. לפי מנהג אדירנה כלה זו הייתה כבר בגיל מאוד מבוגר לאירוסין, כי על־פי מנהג אדירנה את הכלות היו צריכים לארֵס בגיל שמונה וכך גם את החתנים. והם היו מאורסים במשך חמש ושש שנים, עד שהגיעו לגיל הנישואין, וכך התרחשו כל מיני צרות.[5]
הכלה הייתה בוגרת ויפה, ידעה קרוא וכתוב, הייתה בריאה וחסונה מאוד. היא הפגינה כבוד רב להוריה ומזג טוב, והייתה מחונכת היטב.
אני, משה אברהם אריה השני, כותב ומחבר ביוגרפיה זו, שהיתי באדירנה בשנת 5638 [1878] (רוצה לומר מאה שנים אחרי אירועים אלה), יחד עם רעייתי בִּיוּ, בתי הגדולה בכורה־רחל וגם בני אברהם־יוחנן.[6] ושכרתי חדר מרוהט במחיר של מאה גרושים לחודש בביתו של צֵ'לֵבּי יהודצֶ'ה ה. אלפסה, מול בית הכנסת מאיור. בין החברים שבאו לבקרי באחת השבתות, הגיע גם צעיר יהודי אחד מלוּוה באישה כבת שישים שנה. קיבלנו את פניהם
24 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1780
בעונג רב, וחלקנו לו את כל הכבוד הראוי. אנחנו לא הכרנו אותה, והיא אמרה לנו שהם ממשפחת נבון, ומאחר ששמעה שהגיעה לאדירנה משפחה אחת מבני אריה מסמוקוב, "באנו לברר אם מכירים אתם דודה אחת שלי שנישאה לאריה, והאם אתם יודעים עליה, והאם אתם מאותה משפחת אריה. ואני מבקשת את סליחתכם, שאני רוצה לראות איזה מין אנשים הם". שמחנו מאוד זה בזה, ושוב לחצנו ידיים, וסיפרנו להם מעט מתולדותינו. אחר כך גם הלכנו לבקרם, והם באו אלינו כמה פעמים, וברור היה שקשר־הדם קירב בינינו.
בשנת 5541 [1781], סנ' משה א' אריה, בחנותו בווידין, הלך והרחיב עוד ועוד את העסק שלו. כל המכירות שעשה היו במזומן ובקמעונאות. הם לא ידעו את השפה הטורקית[7] וסבלו מכך בהתחלה, אבל אחר כך לקחו להם למורה יהודי אחד שילַמדֵם את יסודות השפה הטורקית, וכך גם עשו הנשים. כולם היו פיקחים מאוד, ותוך זמן קצר התחיל [סנ' משה א' אריה] לתת מעט הסברים לטורקיות שבאו אליו לחנות כדי לקנות את הבגדים מן האופנה החדשה שהביא מקונס'. מאוחר יותר, כאשר החלו לבוא לחנותו גם כמה מהבֵּיִים הטורקים, זה הביא אותו לשכור מורה טורקי ולקחת שיעור בכל [יום ו]יום, כך שבתוך שנה ידע גם לדבר היטב וגם לכתוב.
25 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1781
מכך הוא הרוויח, כי החל לבקר אצל הטורקים בימי שישי, שכן כך היה מנהג הטורקים: לבקר זה אצל זה,[8] ובדרך זאת לרכוש השפעה. כפי שכבר סופר, סנ' משה א' אריה היה בקי בתלמוד ונעים שיחה. והטורקים, שהוא נעם להם מאוד, הזמינו אותו, והוא לימד אותם דברים רבים על התלמוד. הוא קיבל [מהם] הגנות והקלות רבות עבור עסקי החנות שלו, ולקח מהם המלצות לכמה בֵּיִים בקונס'.
בבית, הנשים יצאו לבקר ואירחו מבקרות בכבוד גדול. הגברים היו דתיים, בוקר וערב התפללו במניין בבית הכנסת. הם אכלו והתלבשו היטב, ואהבו מאוד לבלות עם חבריהם. הם לא נהגו לשבת בבתי קפה וגם לא בבתי מרזח.
בשנת 5542 [1782] סנ' משה א. אריה השיב אליו לחנות את שני בניו הגדולים, שלמדו תלמוד בבית מדרשו של הרב של וידין, והוא, אביהם, נתן להם שיעורים בערב בבית. אלה היו הבן הגדול שמואל והבן השני יצחק. את השלישי, הוא אברם הראשון, זה שבא ראשון לסמוקוב, השאיר בבית המדרש כדי שילמד גמרא.
סנ' משה א. אריה החליט לערוך חתונה לבנו אברהם. היות שתכנן את הנסיעה לקונס' כדי לרכוש סחורה עבור
26 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1782
החנות, בעוברו דרך אדירנה עמד לבקש נישואין, מתוך כוונה שכאשר יחזור מקונס' ייסעו ביחד הוא והכלה. בימים ההם היה נהוג שהקוֹנספוּאֶגרוֹס נשלחו להביא את הכלה. היו נותנים לכלה את מה שנקרא 'קידושי הדרך'. כלומר, החתן היה מפקיד בידי בן משפחתו הבכיר ייפוי כוח על מנת לפטור את אבי הכלה מן האחריות על סיכוני הדרך, כל זאת לגבי סיכונים כלשהם שעלולים לחול על הכלה בלבד. סנ' משה גם הכין את כל צורכי החתונה, דהיינו כל המזון, המלבושים לכולם ועוד כל מה שנחוץ לחתונה. ובאותו הזמן גם כתב מכתב למחותן ויידע אותו על החלטתו, ועל כך שלא שלח מחותנים [להביא את הכלה] אך ורק כדי שלא להשית על משפחת הכלה את ההוצאות הנקובות בתנאים, ולפיהם ההוצאות על הבאת הכלה יהיו על חשבון אבי הכלה. סנ' משה לא דרש מסנ' נבון הוצאות אלה, ואף לא את ההוצאות עבור עצמו.
מקץ ימים מעטים סנ' משה א' אריה, שהיה מוכן לצאת לדרך, הן מבחינת עסקֵי החנות הן מבחינת ההכנות לחתונה, יצא לקונס', וכאשר הגיע לאדירנה 'ביקש חתונה'. המחותן סנ' נבון הסכים, והבטיח לו שכאשר יחזור מקונס' כבר יהיו הוא והכלה מוכנים לצאת איתו לדרך. ואחרי שהות של יומיים באדירנה, יצא סנ' משה לקונס'.
27 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1782
כעבור כחודש, סנ' משה א' אריה, לאחר שהשלים את רכישותיו בקונס', ירד לאדירנה, ואחרי ששהה בה שלושה ימים ערך המחותן מעין חצי חתונה. הוא הזמין את קרובי משפחתו שבאדירנה, כיבד אותם באוכל, ושמחו עם הכלה בשירה וריקודים, וגם הכלה הזמינה את חברותיה. ואחרי זה יצאו לדרכם, אביה ואימהּ של הכלה ושתי נערות ממשפחתם, ללוות את הכלה. הם הכינו את כל צורכי המזון וגם שכרו טורקי חמוש שישמור עליהם בדרך, ושני הצדדים יצאו לדרכם שמחים וטובי לב. המסע, הן לגברים הן לנשים, היה ברכיבה על סוסים. ובהגיעם לווידין יצאה לקראתם כמעט כל העיר, כי בווידין הבאת כלה ממקום רחוק כל כך נחשבה חידוש מופלא ביותר.
משהגיעו מן הדרך בריאים ומרוצים נחו יומיים, וביום רביעי נערכו הקידושין בביתו של סנ' משה א' אריה, בנוכחות חזנים רבים ומוזמנים רבים שכובדו כולם במיני מרקחות, ושמחו ונהנו מן הניגונים שנוגנו. גם בערב הזמינו רבים מן הנוֹטַבּלֶס וכן קרובים וחברים מן העיר, ואכלו ושתו ושמחו ביחד, וכך עשו כל שמונת ימי החתונה. כאשר תמו אלה,
28 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1782
אירחו את המחותנים בבית שמונה ימים נוספים. משחלפו גם אלה, לא רצו [המחותנים] להישאר עוד. הם נפרדו לשלום איש מרעהו בהבעת תודה ושביעות רצון, ובירכו אלה את אלה. האב והאם חיבקו את הכלה בדמעות זורמות מעיניהם, בירכו אותה באלפי ברכות ויצאו למסעם מרוצים. ואותה בכייה שבכו האב והאם, הוסיפה גם הכלה לבכות עוד שבוע שלם.
(על כך שהורי הכלה בוכים כאשר משאירים אותה בבית החתן, עלינו לשאול שאלה!
היות שהתופעה קיימת ככלל עם כל הכלות, למה זה? מדוע לא נעשה האיחוד הזה באופן רגוע ומסודר? הן מנקודת מבטו [של צופה מן הצד] קרובי הכלה בוכים כי נקרע מהם נתח מבשרם ואינם יכולים להשיב אותו, ואילו הורי החתן שמחים כאילו חטפו תכשיט יקר. כל המתעניין בשאלה זו, כאשר ילמד אותה היטב – שיענה!)
בשנת 5543 [1783] סנ' משה א' אריה התמיד במסחר, שמח בחלקו ו[היה] מרוצה יותר ויותר גם בראותו את עסקיו מתקדמים, גם בהיותו מוקף בשלושת בניו, כולם בריאים ומחונכים היטב מכל הבחינות, כולם
29 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1783
נשואים, וכל כלותיהם טובות ומכובדות, וכל בניו איתו סביב שולחן אחד. וכך היה תמיד שמח ומאושר.
החל בתקופה זו ואילך היה סנ' משה הולך בימי שני וחמישי למשך שעתיים ביום לבית המדרש, שם למד רב העיר, כדי ללמוד גם הוא [איתו] תלמוד. ובשאר הימים היה הולך לבקר את מכריו הבֵּיִים והמוּלוֹת, החכמים הטורקים. אלה ואלה קיבלו אותו ברוב כבוד. שיחותיהם היו ברובן על אודות הלימוד ומעט מאוד על אודות המסחר, ואם עבר שבוע והוא לא בא אליהם, הגיעו הם עצמם לחפש אותו. וגם סנ' משה למד מהם דברים רבים – כל זאת עשה כי בניו כבר ניהלו את החנות יותר טוב מאביהם.
את כל הקניות לצורכי מחייתם עשה סנ' משה, וגם מן הנשים לא החסיר דבר. כל מה שביקשו ממנו הביא להן מייד מבלי לסרב להן במאומה; כך גם לגבי מלבושיהם. הוא עצמו עסק [בכך], ודאג להכין בגדים לכולם, מן הגדול ועד לקטן ביותר. לכלותיו הכין בגדים שווים בערכם, כדי שלא תקנאנה זו בזו, וזאת, תמיד לפי רצונן ולפי טעמן. וכן הלאה, בכל דבר. הוא לא נתן להן לשרת אותו, ואפילו אם רצה לשתות מים, קם ולקח בעצמו, כדי שלא לבקש מהן, כי כזה היה אופיו.
30 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1783
הלבוש שנהג סנ' משה אריה ללבוש היה כזה: על הראש בּוֹנֵטָה, אות להיותו חכם,[9] ועל גופו קודם כול טוֹמַן (כצורת מכנסיים רחבים) ועליו אַנטֵרי ארוך מבד עדין בעבודת דמשק. את הבֶּל (המותן) הוא הידק בקוּשָק (שָׁל) מצמר, גם הוא בעבודת דמשק, אחר כך פֶרמֵלָה מאריג משובח – שהיא מעילון קטן וקצר עד המותן, ואחר כך בִּיניש מאריג משובח, ארוך עד כפות הרגליים. לרגליו נעל מֶסטָס מעור צהוב בצורת מגף חסר סוליה, ועליהן נעליים עבות מעור אדום או צהוב. ובחורף הוסיף מעל הבִּיניש קיוּרדי שבטנתו מפרוות משובחות. ובגדים כאלה היו לו בנפרד לשבת ובנפרד לכל המועדים, הן לאלה שבקיץ, הן לאלה שבחורף, שרופדו כולם בפרווה משובחת, מעילי קיוּרדי, כולם מבדים משובחים, כל אחד בצבע משלו. וכך גם לאשתו, היו לה סוגים רבים של בגדים.
בשנת 5544 [1784] סנ' משה א' אריה יצא שוב לקונס' כדי לרכוש סחורה לחנותו. הוא ירד לאדירנה, הודיע למשפחתו של סנ' נבון שסנ' בּוּכוּרוּ בהיריון, והזמין אותם לבוא ללידה. היריון זה שימח אותם מאוד, וסנ' נבון ביקש מסנ' משה א' אריה לסור שוב
31 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1784
לאדירנה בשובו מקונס', כי רצו לשלוח אֵי־אלו מתנות קטנות לבִתם שאהבו מאוד. וסנ' משה נתן להם את הבטחתו שיחזור לאדירנה. אחרי יומיים הוא יצא לדרך לקונס', ואחרי שסיים את כל קניותיו שהה בקונס' 15 ימים נוספים, כדי לעשות היכרות עם כמה בעלי השפעה מקונס', היות שהביא איתו הרבה מכתבי המלצה מן הבֵּיִים בווידין. היה בכוונתו לעזוב את וידין ולהשתקע בקונס', אך לא עלה בידו לעשות זאת, ואינני יודע מאיזו סיבה לא הצליח להשיג את מטרתו.
ולכן אנחנו צריכים להאמין שקיים מזל בעולם, ועלינו להאמין בו. כמו שעוד ייכתב מאוחר יותר, כבר תקראו על האסונות שיבואו עליו, וליבו כבר אמר לו לצאת מן העיר וידין, אבל סודות שכאלה אצל ריבון העולם שמורים, והמזל, ידו על העליונה. כלומר, כל אחד, את מה שהמזל נתן לו, רק את זאת יעשה. על הכוונה הזאת הוא לא סיפר לילדיו, אם כי מאוחר יותר הם הבינו [בעצמם], אבל גם הם לא אמרו לאביהם דבר.
סנ' משה ירד לאדירנה כפי שהבטיח. קרוביה של כלתו, סנ' בּוּכוּרוּ, שלחו לה כמה מתנות, והוא, מבלי לשהות באדירנה, יצא לווידין, שם המשיך במסחר כתמיד ללא כל שינוי. בימי שבת ומועד לא פתח את חנותו. מנסיעה זו הביא לכל בני ביתו, לכל אחד מהם, מיני בגדים על פי האופנה של קונס', דבר שהיה
32 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1784
חדש בווידין. ובבגדים החדשים שהביא להן [לנשים] הוא לא הרשה להן להתלבש כאשר הלכו לבקר חברות, כדי שלא תתעורר קנאה, כי לאחרות לא היו כאלה. הן לבשו אותם רק בבית, בימי חג. כך עשו גם הגברים.
בשנת 5545 [1785] סנ' משה א' אריה קנה לו בית בנוי מן המוכן, שכָּלל חמישה חדרים גדולים וקצת חצר, [ונמצא] בתוך המצודה.[10] [הבית] היה שייך לטורקי אחד מבין הבֵּיִים של וידין, [ונמכר לו] במחיר 450 גרושים לתשלום תוך שנה וחצי. ברכישה זו שמחו סנ' משה וגם כל בני ביתו. בין הטורקים היו אֵי־אלו דיבורים שלא לאפשֵר לו לקנות, שכן הטורקים [ככלל] לא הרשו למי שאינו טורקי לגור בשכונות שלהם. אולם הוא פנה אל רבים ממכריו הבֵּיִים בבקשה שיתמכו בו, וכך ניתן לו לקנות את הבית. ואחרי שקיבל לרשותו את כל המסמכים הדרושים, שיפץ מעט את הבית, ומרוצים מאוד הם עברו לגור בו. ביום שבו נכנס [סנ' אריה] לבית, הזמין רבים מחבריו ומן החכמים, כיבד אותם באוכל ובמשקה, ולחכמים נתן מתנות בכסף. תוך זמן קצר הוא ריהט את הבית כולו בכל מה שנחוץ, וחיו בו כולם יחדיו, הוא ובניו וכל משפחותיהם.
סנ' בּוּכוּרוּ, אשתו של סנ' אברהם הראשון,
33 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1785
הראשון שבא לסמוקוב, הייתה אז בהיריון ומלאו ימיה ללדת. בני הבית עשו את כל ההכנות לקראת הלידה, כמו להכין את המיילדות שהיו טורקיות ועוד כל מה שנחוץ. ובקלות רבה היא ילדה בן, וזו הייתה שמחה גדולה לכל המשפחה. הכינו עבור היולדת מיטה גבוהה, מעוטרת בבְּרוֹזלָדוֹס ובדים משובחים, והיא שכבה שמונה ימים מטופלת היטב. בכל יום ביקרו אותה קבוצות קבוצות של נשים יהודיות מן העיר וידין, וכל המבקרות התקבלו בכבוד רב, ולכולן הגישו את הממתק שהוכן במיוחד ליולדת, דוּלסֶה דה נָרָנגָ'ה. ובלילות באו הגברים לשמור על היולדת, והם שיחקו בקלפים ובמשחקים אחרים. כל בני הבית, גברים ונשים, הביאו מתנות שונות ליולדת וגם לרך הנולד. אבי היולדת שלח גם הוא מתנות רבות. ביום הברית שאותה ערכו בבית, הוא [סנ' אריה] הזמין אנשים רבים, ועשה אותו ליום חג, והגיש לחבריו אוכל ונתן מתנות בכסף לנזקקים רבים. לבן קראו בשם צֵ'לֵבּי משה, ואחר כך האם היניקה אותו וטיפלה בו בעצמה (ועוד מנהג של הימים ההם – בשל הכבוד הגדול כל כך שרחשו [הצעירים למבוגרים], הצעירות התביישו מאוד לעוות את פניהן בנוכחות הזקנות. והיות שטבעי שיולדות עלולות לעשות כל מיני פרצופים,
34 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1785
והיות שזו הייתה בושה גדולה, היו מכסים את פניה [של היולדת] ברעלה כדי שלא יראו את הפרצופים שהיא עלולה לעשות, ובכך גם נתנו ביטחון ליולדת. והיא לא אמרה דבר, כי כך היו עושים בלידות ראשונות).
5546 [1786]
כפי שכבר כתבתי קודם, שני הבנים הגדולים, האדונים שמואל ויצחק, היו עם סנ' משה א' אריה בחנות. בשנה זו הוא לקח גם את סנ' אברהם הראשון, בנו הקטן, אליו לחנות. הוא לא היה צריך ללמוד יותר, כי כבר הוסמך כ'החכם השלם'. שלושת האחים, מלוכדים מאוד, המשיכו במסחר בכל הכוח, ללא לאות ובאחדות גדולה וכן בכבוד רב זה כלפי זה. ויותר מכול, הם נועצו זה בזה ומעולם לא היה ביניהם רוגז. האדון אביהם היה בוכה משמחה כשראה אותם, ותמיד יעץ להם ואמר רק זאת: "בּניי, שִמרו על האחווה!".
סנ' משה אברהם אריה הורה לבנו הבכור סנ' שמואל להתכונן לנסוע איתו לקונס', כדי שיראה לו את המקומות שבהם קנה, וגם כדי להמליץ עליו לכל מכריו, הן בערים שבהן עברו והן בין הסוחרים בשוקי קונס'. כוונתו הייתה שבהמשך
35 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1786
הוא, סנ' משה, כבר לא ייסע. כמה ימים אחר כך הם היו מוכנים ויצאו יחדיו לדרך, האב והבן, ובכל מקום שאליו הגיעו בדרך הוא הביא אותו, הציג אותו והמליץ עליו בפני כל מכריו, וגם לימד אותו את כל הנדרש. כל הקניות שערכו היו במזומן, ולמסע זה לקחו איתם כפליים כסף משלקח סנ' משה כאשר נסע לבדו. וכשהגיעו לקונס' ערכו קניות גדולות יותר וגם [קנו] כמה פריטים חדשים, ואחר כך נשארו עוד כמה ימים, בעיקר לטייל ולהראות לסנ' שמואל את המקומות החשובים ביותר בקונס'. אחרי כן ירדו לאדירנה, ועשו גם כמה קניות קטנות של תרופות. משהגיעו [בחזרה] לווידין, שלושת האחים עמלו באהבה רבה ונענו לכל מה שדרשה מהם החנות, וכך הלך המסחר שלהם מחיל אל חיל. סנ' משה, אביהם, התענג למראה בניו המלוכדים, ומכיוון שכך לא היה הולך לחנות הרבה, אלא רק בשעות הערב, כאשר החמה כבר שקעה, כי בשעה 12 בערב לפי שעון טורקיה סגרו את החנות. הוא היה אוסף את הכספים ממכירות היום, רושם אותם בפנקסון קטן שנשא בפֵּצ'ו [כיס החזה] שלו, והם היו הולכים הביתה. לא היו לו ספרי הנהלת חשבונות. הגברים, שהלכו לחנות בבוקר, נשארו שם עד שסגרו אותה בערב, ומן הבית הביאו להם משהו לאכול ל[ארוחת] צוהריים, ואילו הנשים
36 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1786
אכלו לבדן בבית. ואחרי שאכלו הנשים אם לא באו חברותיהן לבקר, היו הן הולכות אליהן. הן שמרו את החָרֵם[11] [כאן כיסו פניהן] כמו הטורקיות, כלומר לבשו פֵרֵגֶ'ה מאריג או מבד משי, ועל הראש עטו יָשמָק מאריג עדין, לבן ודק, שבו כיסו גם את הפנים והשאירו רק את הפה חשוף [וכמובן גם את העיניים]. כך התלבשו כל הנשים היהודיות, ואילו הנשים הנוצריות לא התלבשו כך. כמו כן, טורקים ונוצרים לא נכנסו לבתי יהודים מבלי לדפוק על הדלת בגלל החָרֵם [כאן איסור ראיית הנשים] על פי המנהג הטורקי, ומאוחר יותר נעשה הנוהַג שאפילו יהודים לא נכנסים לבתי יהודים מבלי לדפוק על הדלת אך ורק בגלל החָרֵם. משהגיעה השעה 11 בערב לפי השעון הטורקי, היו [הנשים] חייבות להיות כבר בבית, ומאוחר מזה לא התהלכו נשים ברשות הכלל. ובאשר לגברים, בלילה אי אפשר היה להתהלך בלי פנס, כי ברגע שנתקלו הזַ'נדַרמים[12] במישהו בלי פנס הכניסו אותו לכלא, ולמוחרת העמידו אותו למשפט וגזרו עליו חודש מאסר או מאה גרושים קנס. באמצעות חוקים שכאלה שמרו על השקט.
בשנת 5547 [1787], סנ' בּוּכוּרוּ, אשתו של סנ' אברם הראשון, ילדה בן שני, ולכבוד הלידה הגיע סנ' נבון עם אשתו. את הלידה הכינו כמו את הלידה הראשונה עם מיטה גבוהה, עם הרבה בְּרוֹזלָדוֹס. ושוב באותו האופן
37 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1787
הגיעה כל העיר וידין לבקר, הנשים במשך היום והגברים בשעות הערב, ומלבד זאת בלילות באו צעירים לשמור על היולדת [קיימו את מנהג ליל השמירה], והם שרו, ניגנו ושמחו. ושוב באותו האופן שלחה כל המשפחה מתנות רבות ליולדת. גם סנ' נבון עם אשתו הביאו הרבה מתנות ליולדת, ובנוסף גם פַטוֹ לרך הנולד, כולו בדים משובחים רקומים בעיטורי זהב כמנהג אדירנה. וביום השבת, כאשר היולדת שכבה במיטה, הלכו הגברים לבית הכנסת. אביו של הרך הנולד 'קנה את הגבאות' [קנה את הברכות והעליות] והעלה לתורה את כל קרוביו, וקרובי המשפחה קנו 'מצוות' עבור אבי הרך הנולד. בבית הכנסת היה נהוג כי בשבתות שבהן נערכו לידות וכן גם חתונות, החזן שר את 'נשמת'[13] עם קדיש. ואחר כך הזמין [האב] אל העזרה של בית הכנסת את הקהילה כולה, רק את הנשואים, והם ישבו על ספסלים שהוכנו עבור זה, ורב העיר דרש בהתאם לפרשת השבוע ומעט על נושא החגיגה. אחר כך אמר החזן את הקידוש לשבת, ואחר כך עברו פרנסֵי החברה-קדושה וחילקו [כיבוד שהונח] על מגשי נחושת. תחילה הגישו גֵ'נֵט (מעין לחמניות מבצק עם ביצים), שהיו שטבלו אותם בסירופ סוכר, ואחר כך, על מגשים אחרים, הגישו לכל אחד ביצת חמין, צריך היה לבשל
38 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1787
[את הביצים] היטב עד שהן נעשות אדומות. ואחר כך אותם הפרנסים, בידיהם קנקני כסף ושתי כוסות גם כן מכסף – כל כוס מכילה 25 דְרָמוֹת שהן 75 גרם ראקי בריכוז של 18/20 – נתנו לכולם [ללגום]. כל אחד לקח בידו את הכוס, ולפני ששתה ממנה בירכו זה את זה ב'שבת שלום'. כשזה נגמר, אבי הרך הנולד התייצב לפני דלת היציאה, וכולם בירכו אותו בטֵמֶנָה ובאמירת 'בסימן טוב'. וכל הציבור הזה בא היישר אל בית היולדת, התיישבו בחדר בו שכבה היולדת (רק הגברים הלכו, בלי נשותיהם, כי הם שמרו את החָרֵם) והגישו לכולם פלחי דוּלסי די נָרנגָ'ה, ושוב אמרו לה בסימן טוב, והלכו איש לביתו. גם הפרנסים שנשארו בעזרה עשו כך, והשמשים הגישו להם [לאכול ולשתות], אך להם הייתה זכות אחת נוספת, והם קיבלו שתי ביצים ושתי כוסות של ראקי. ואחר כך עשו כן גם השמשים, ואז הלכו הפרנסים והשמשים יחד אל בית היולדת לבקרה, וכאשר נכנסו בשער הרחוב, על־מנת להודיע לכל אנשי הבית שהפרנסים באים, קראו שניים מן השמשים הבכירים בקול רם 'בסימן טוב'. בעלי הבית יצאו לקבל את פניהם והובילו אותם לחדרה של היולדת, וכיבדו אותם בפרוסות גדולות יותר של דולסי די נרנג'ה,
39 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1787
ובזכות מעמדם נתנו להם גם כוס ראקי, והם הלכו לבתיהם. כך עשו גם כאשר היו חגיגות נישואין. בצוהרי היום היו מארחים את החברים לסעודה וכן את החכמים והחזנים, והם אכלו לשובע ושתו לרוויה, והחזנים שרו מזמורים רבים. בחגיגות כאלה נהוג היה שגברים אכלו בשולחנות נפרדים ונשים בשולחנות נפרדים. כך ערכו את השולחנות: באמצע החדר, ליד המינדֶר, היו פורשים מפה, ובאמצע המפה דרגש נמוך ועליו סינִי [טס] עגול מנחושת, ובאמצע הטס שתי כיכרות לחם, סכין ומלחייה לברך 'המוציא'. המברך היה זקן הסועדים או בעל הבית. סביב הטס הייתה מפית לניקוי הידיים. על הארץ מסביב לשולחן הניחו כריות, וכולם ישבו על כריות על הארץ. והביאו את צלחת האוכל והניחו במרכז הטס, וכולם לקחו מאותה צלחת, אכלו בידיים. כך היה גם בחדר־היולדת, וליולדת נתנו לטעום קצת מאכלים קלים, וגם ביום הברית אירחו מוזמנים רבים, וקראו לו [לתינוק] יוסף. מן הסתם לסנ' נבון, אבי היולדת, קראו יוסף, כי נהוג שהבן השני הוא של צד האם, ולה הזכות לקרוא לו בשם ממשפחת האם ועוד כמה זכויות.
40 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1787
על הליכות ומנהגים שכאלה מן הימים ההם ביחס ליולדות, שאינם דומים כלל למנהגים של ימינו, עלול כל קורא לתמוה. יש להסביר לו שבנות הימים ההם היו בטבען בריאות וחזקות כל כך, שאין אדם יכול לתאר לעצמו. בימים ההם 90% מן היולדות, יומיים אחרי שילדו, כבר היו בריאות, כמו הכפריות בימינו. הן נשארו במיטה רק כדי שיבקרו אותן וכן כדי להמתין שמונת הימים עד לברית. בימי חמישי ושישי, כשהנשים לא באו לבקר כי ניקו את הבית ובישלו לשבת, היו רבות מן היולדות יורדות מן המיטה, מטאטאות ושוטפות את החדר שבו שהו, ורק סגרו את הדלת כדי שלא יראו אותן. ויולדות שילדו בנות,[14] ביום השלישי כבר קמה [היולדת] מן המיטה וטיפלה בבית, הכול כמו קודם, אבל עם תינוקת נוספת, וכלום לא קרה להן.
בשנת 5548 [1788] היו שלושת האחים עסוקים במרץ בענייני החנות וכך הגדילו [את המסחר] עוד ועוד. הם התקדמו כל כך, עד שהיה להם צורך להרחיב את החנות ולהעסיק צוות עובדים. אביהם היה מלא שמחה, והוא כבר כמעט לא בא לחנות ולא לימד אותם יותר דבר. שלושת האחים הסכימו
41 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1788
לחלק ביניהם את ניהול ענייני החנות, וכל אחד מהם קיבל [תחום] ניהול משלו. בהסכמתו של אביהם הם ערכו חוזים, ובהם הצהירו על ההון של האדון האבא ועל חלקו של כל אחד מהם ברווחים. וקבעו שמחצית מן הרווחים ייקח האב שכן עליו ההוצאות של כל צורכי המחיה עבור כולם, כל עוד הם סמוכים על שולחנו. ועבור מלבושם כל אחד יוציא על חשבונו. ואילו המחצית השנייה תחולק בין שלושת האחים שווה בשווה.
ולגבי סדרי החנות קבעו שסנ' שמואל לבדו יעסוק ברכישת הסחורה ובניהול העבודה בחנות בכללותה, סנ' יצחק ינהל את החשבונות ואת התכתובת, וסנ' אברהם ינהל את המכירה הקמעונית של הסחורה ואת הדיווח לסנ' שמואל על סחורות החסרות בחנות. שלושתם, יחד עם האדון אביהם, חתמו על החוזים הללו והמשיכו במסחר. והם המשיכו להרוויח ולהרחיב את עסקיהם, הקפידו עד הסוף על האחדות והאחווה, וכולם כאחד עבדו ללא לאות. נוכח כל זאת היה האדון אביהם מלא סיפוק ומדושן עונג. הוא יצא לשוק לפעמים, אך בדרך כלל העביר את זמנו אצל הבֵּיִים הטורקים. הוא גם נהג ללכת לבית המדרש ללמוד
42 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1788
גמרא, כי כמו שכבר נאמר הוא היה בקי בתלמודו.
סנ' שמואל, האח הבכור, התארגן בהסכמת כולם לצאת למסע לקונס' ובאותה הזדמנות להגיע גם לבְּרוּסָה. אחרי ימים מועטים, כאשר היה מוכן, יצא לדרך, ולאחר ששהה בקונס' וסיים את כל קניותיו שהיו גדולות מאוד, יצא לדרכו אל בְּרוּסָה. שם [בבְּרוּסָה] מצא פריטים רבים שהתאימו לחנותו, כמו מגבות לניקוי הפנים ומיני מגבות לרחצה, ובנוסף גם סוגים רבים של בדים שארגו בבְּרוּסָה עבור בגדים ורהיטי בית ועוד סחורות אחרות כגון כאלה – כולם [במחירים] סבירים. כך יכול היה לקנות בהיקף גדול וגם לעמוד בתחרות, שכן היו גם סוחרים רבים אחרים בווידין שעסקו בפריטים מסוג זה.
בשנת 5549 [1789], סנ' משה א' אריה שראה שבניו כבר מנהלים את החנות טוב מן הדרוש, לא ירד עוד לשוק ואף לא ביקר בחנות. רק בערבים, כאשר חזרו הבנים הביתה, הם דיווחו לאביהם על כל מה שקרה במהלך היום. וכך הוא נשאר בבית, אבל זה לא היה טוב לבריאותו כי מיום ליום הוא נעשה יותר ויותר חלש. ויש לומר, אולי מפני שהפסיק לגמרי את ההתעמלות שהיה עושה כשעבד בחנות. זאת אומרת, אדם צריך שלא לעזוב את עבודתו, ו[מוטב לו] שיעמול עד זקנתו, הן
43 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1789
בכוחותיו הגופניים, הן באלה של המוח, כי כאשר הוא פורש לגמרי נחלשת אצלו זרימת הדם ובאות עליו חולשות. ומכל הסוגים הרבים של מָעָג'וּנים שהוא לקח – כי הרי בימים ההם לא היו רופאים כמו שיש עכשיו, היו רק המעג'ונים הללו, והיו מומחים שידעו להכין אותם וגם ידעו לְמה להשתמש בהם – שום דבר לא עזר לו, והוא רק הלך וכחש. היות שהיה אדם בריא מאוד, הוא נשא את סבלו. אולם החולשה הזו שתקפה את סנ' משה, גרמה לבניו דאגה רבה.
הסנ' משה ראה שבניו מדוכדכים, ותמיד יעץ להם שלא יתייאשו, שזה יעבור, שלא יידחו דבר מעבודתם ושיהיו אמיצים, כי אחרת הם עלולים להינזק. ובניו המשיכו כמו קודם אלא שחששו לאביהם. זה נמשך אצלו כשלושה חודשים ואחר כך הכול עבר לו, ובכל יום הלך לחנות למשך שעתיים ואחר הצוהריים לשעתיים נוספות. את זאת עשה כדי להתבדר קצת. כך העביר את הזמן.
הנשים בבית היו מלוכדות מאוד, לא היו ביניהן חילוקי דעות. הן לא התלוננו זו על זו אם אחת מהן לא מיהרה לבצע את עבודות הבית. כולן היו יסודיות וחרוצות, חסרות לאוּת, והתחשבו מאוד אחת ברעותה. לחותנת הן לא נתנו לעבוד, כל מצרך שדרוש היה לבית
44 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1789
הן היו מבקשות מן החותנת, וכל הכלות כיבדו אותה ושמעו בקולה, וגם היא, מצידה אהבה אותן ולא נזפה בהן על שגיאות שעשו. לא היו להן בבית משרתות שישרתו אותן או שיעזרו להן בעבודות הבית, אלא רק הן עצמן עשו את הכול, הניקיון והצעת המיטות ועבודות נוספות. את חדר השינה של החותנת כיבדו וסידרו הכלות לפי התור, בכל יום אחת מהן. כך גם לגבי עריכת השולחן והגשת האוכל לשולחן ועוד כל הצרכים הללו, גם אותם עשו הכלות בתורנות כך שלא היו ביניהן שום מריבות. כאלה היו גם הגברים, מלוכדים מאוד מכל הבחינות, ומשום כך, יש לומר, הם חיו בשמחה ובאושר.
בשנת 5550 [1790] המשיכו שלושת האחים במרץ בעסקיהם והרחיבו אותם עוד ועוד, וכך הפכו להיות מן הסוחרים הגדולים ביותר בווידין. היו אנשים שקינאו בהם על כך, וניסו להשפיע על הטורקים לרעתם. אך הם, שמייד חשו בכך, ידעו היטב להתגונן, ובעסקיהם לא הזניחו מאומה. סנ' שמואל, בעקבות מה שדיווחו לו אֶחיו – שפריטים רבים כבר חסרים בחנות, נאלץ לצאת שוב למסע. וכך התכונן ויצא שוב לקונס' ולבְּרוּסָה
45 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1790
כדי לערוך את הקניות הדרושות. למסע זה, לקונס' וגם לבְּרוּסָה, לקח סכום גדול עוד יותר מאשר בעבר. הפעם נשאר סנ' שמואל בקונס' ובבְּרוּסָה כמה ימים אחרי שסיים את רכישותיו, כדי להכיר כמה סוחרים גדולים יותר וכדי ללמוד מהם כמה שיטות טובות יותר במסחר. וכך אכן למד הרבה דברים חדשים שלא הכיר קודם, וכאשר חזר לווידין עשה כמה שינויים בחנות.
לבושם של שלושת האחים היה כזה: לראשיהם חבשו פֵז גבוה עם פּיסקְיוּל [גדיל] שחור של משי, ועליו כרוך קוּשָק אדום, בדומה לסָריק שלבשו הטורקים בתְרָקִיָה. ראשיהם היו מגולחים למשעי, פרט לפאות לחיים שהיו מסופרות בצורת האות דלת. את זקניהם לא גילחו ולא גזזו. לרגליהם נעלו חלקם לָפּצ'ינֶס ואחרים סָפָּטוֹס אדומות או שחורות. בגדיהם היו צַ'קשיר מאריג, ועליו אַנטֵרי ארוך עשוי דֵמיקָטוֹן, קוּשק מהודק על המותן, ואחר כך פֶרמֵלָה מבד ומעליה ג'וּבֶּה מבד, ולחורף קיוּרדי מרופד במיני פרוות. וכאלה היו להם [בגדים] מיוחדים לשבתות ולמועדים. וכיוון שהיו רבנים, במקום סֵריק הם חבשו לראשיהם בּוֹנֵטָה. בבגדים אלו התלבשו גם האבות וגם הבנים, והאופנות לא התחלפו. גם הנשים התלבשו תמיד בסגנון אחד. הזקנות, לראשיהן
46 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1790
טוֹקיז'וֹ בצורת בּוֹנֵטָה מחודדת, שבקצהו שמו גדיל קטן ממשי או מקְלוֹבּוֹדָן. את היקפו של הטוֹקיז'וֹ קישטו בסוגים של רקמה, בְּרוֹזלָדוֹס [עיטורים מוזהבים], אישלֶמֶה וקְלוֹבּוֹדָן, ושילבו כל מיני דוּקָטים קטנים וגדולים ותכשיטי פנינה ויהלומים. גם הצעירות חבשו משהו דומה, אבל שלהן היה חלק ויפה אף יותר. גם הן ייפו אותו בעוד יותר ורדים ובְּרוֹזלָדוֹס וטֶסְטֶמֶליס [פיסות אריג] עם רקמה עשירה בקְלוֹבּוֹדָן ובחוט זהב, ואת חלקו העליון כיסו כולו בפנינים טובות ובתכשיטים מיהלומים ואבנים טובות. בזה התכסו עד לאוזניים כדי שלא ייראו שערותיהן. לבושן היה אַנטֵרי עשוי שלוש כנפות, מן הבדים היקרים ביותר, רקום כולו בחוטי זהב, בקְלוֹבּוֹדָן ובטרטיל [חוט קטיפה] זהוב, ושַלוואר מבדי משי, גם הוא מאריג רקום כולו בקְלוֹבּוֹדָן וחוט זהב. מעל לאלה [לבשו] פֶרמֵלָה משי, בגד עם שרוולים רחבים שהיה רקום כולו בקְלוֹבּוֹדָן וחוט זהב. כאשר יצאו לביקורים, היה עליהן ללבוש צֶ'רקֶס, מעין מעיל ארוך, שבמותן, בכיסים ובשרוולים היה רקום בקְלוֹבּוֹדָן וחוט קטיפה זהוב. על הרגליים גרבו צ'ורפֶס מצמר דק צבוע בצבעים מצבעים שונים, עם דוגמאות ורדים וצורות אחרות שגם אותן עשו הן עצמן בעבודת יד עדינה ביותר. לרגליהן נעלו נעליים מעור דק ועדין, שעליהן רקמות יקרות במשי וחוטים אחרים, ומעל לכול זה לבשו את הפֵרֵגֶ'ה ועטו את היָשמָק היפה, וכך התהלכו בחוצות העיר.
47 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1790
סנ' משה א' אריה התחיל שוב להרגיש קצת רע, ובניו דאגו לראות את אביהם נחלש מיום ליום. הם זימנו רופאים רבים של הימים ההם כדי שירפאו אותו, אך זה כלל לא עזר ובסוף הוא נשכב במיטה. הוא לא סבל משום כאב, רק מחולשה גדולה. כך היה כחודש ימים, ובוקר אחד מצאוהו מת לבלי קום עוד לעולם. כל מה שעשו היה לשווא. בו ביום הכינו אותו לקבורה על פי מנהג היהודים. בהלוויות שלהם נכחה העיר כולה (בימים ההם היה נהוג שסוגרים את השוק כולו כדי ללוות את המת). כל החכמים והחזנים שרו קינות כשהם מהלכים לפני המת, והציבור כולו הלך אחרי המת אותו הובילו ארבעה גברים על כתפיהם. שלושת האחים נתנו הרבה צדקה לחכמים ולחזנים וגם לכל הנצרכים בעיר. הם קיימו את שבעת ימי האבל בישיבה על הארץ. בכל יום באו עשרה חכמים, קראו משנה, זוהר, תהילים, התפללו מנחה וערבית במניין, ובכל בוקר הלכו לבית הכנסת ואמרו את התפילה [שחרית]. בכל יום משבעת הימים שישבו בבית באה קהילת וידין כולה לבקרם, קבוצות קבוצות, הגברים וגם הנשים. בכל שבעת הימים והלילות שבהם ישבו, לכל ארוחה באו אליהם כמה מחבריהם ואיתם האוכל. והם אכלו יחד, כי בבית שבו היה מת במשך שבעת הימים שהאבלים יושבים, אסור
48 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1790
לבשל. כאשר קמו מן השבעה הלכו כולם, הגברים והנשים, לבית העלמין. כולם התקבצו סביב המקום בו הוא נקבר, שוב בכו, והנשים שרו בקול גדול את הקינות שכן היו נשים מיוחדות לכך, נשים שידעו לקונן. ואז קראו החכמים כמה פרקי משנה, חזרו הביתה, ושוב החכמים קראו את הלימוד – האזכרה שמסיימת את ימי השבעה. אחר כך הגישו אוכל לכל החברים, לחכמים, לחזנים ולמשרתים, ו[פתחו] שולחנות רבים לאביונים, הן לגברים הן לנשים. כך עשו גם בסיום תקופת החודש, ובמשך כל השנה לא יצאו לשום ביקור והתלבשו בלבוש אבל, והיו הולכים בכל יום לבית הכנסת למנחה, ערבית, ותפילה [שחרית]. המנורה בבית הכנסת הודלקה במימונם. במשך כל השנה הם נתנו הרבה צדקה, ובבית הכנסת ישבו ב'אָבֵל', מקום שיוחד לאלה הנמצאים בשנת האבל על קרוביהם. במרבית השבועות בשנה הם קנו את ההפטרה, אלא אם היו אחרים שקנו. שלושת האחים הזמינו מצבה שעליה נכתב שמו של האדון אביהם והתאריך, והקימו אותה על קברו. אני משה א' אריה השני, הייתי בווידין בשנת 5633 [1873] והייתי גם בביתו של סנ' רפאל אריה, ותוך שיחה על ביוגרפיית אריה הוא סיפר לי שבבית הקברות של היהודים, על אחת מאבני המצבה שבקושי יכול היה לקרוא,
49 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1790
נמצא כתוב אך ורק "אריה" וכן "5550" [1790] באותיות עבריות בכתב מרובע. וכך, על־פי מצבה זו, ניתן היה לקבל שזהו אכן קברו של סנ' משה א' אריה, הראשון שבא לווידין, ושזוהי אכן שנת מותו.
שלושת האחים, מאוחדים כפי שהיו גם קודם, המשיכו במסחרם, אך בשנה זו לא יצאו לשום מסע. כשלושה חודשים אחרי מותו של האדון אביהם, בהסכמתם של שלושת האחים, הם בדקו את המאזן, ולשמחתם הרבה מצאו שהוא עולה על ציפיותיהם. והם ערכו מחדש חוזים להיות שוב שותפים ולהמשיך באותו העסק בחלקים שווים, אלא שכעת היו צריכים לנהל חשבון נפרד עבור הוצאות האחזקה של הבית ועבור מזונותיהם. כיוון שעבור ההוצאות הפרטיות שלהם, לכל אחד היה כבר [חשבון] נפרד גם בימיו של האדון אביהם.
לא היה מי שידע לומר לי אם לאחים הגדולים היו בנים, בנות, מעט או הרבה.
בשנת 5551 [1791] שבה הסתיימה שנת האבל על אביהם, המשיכו האחים בעסקי המסחר בחנות. סנ' אברהם דיווח לאחיו הבכור שניהל את החנות, והודיע לו על מחסור גדול בפריטים רבים שבחנות. בשל כך החליטו
50 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1791
לערוך מסע, והיות שבשנה החולפת לא עשו זאת [מסע] גם הצטבר אצלם סכום נכבד של כסף. וכך, תוך ימים מעטים סנ' שמואל היה מוכן, ויצא לדרכו.
בימים ההם לא היו עיתונים, לא טלגרף ואף לא דואר ראוי לשמו. כך קרה ש[הנוסעים] לא ידעו דבר על מה שקרה בארצם. לרוע המזל ולמרבה הצער, נתקל [סנ' שמואל] בדרך בכנופיית שודדים, ועל אף שהיה מלוּוה בשומרים טורקים חמושים היטב, הם לא הצליחו לעזור לו בדבר. שדדו ממנו את כל כספו, לא השאירו לו לפחות את הוצאות החזרה לווידין. ניתן להבין היטב באיזו צרה נמצא. מצד שני היה רע עוד יותר: חבורות גדולות של מהפכנים טורקים עצמאים פשטו על גדת הטונה [הדנובה], ועוד יותר פשטו על וידין. הם החריבו את העיר כולה, החרימו את כל הרכוש שמצאו, הן בבתים הן בחנויות, וכך בזזו את כל מה שהיה בבעלותם [של האחים] בבית ובחנות. זה היה חורבנה של משפחת אריה מווידין.
כפי שמספר ה־'תאריך עות'מאן 1' (ההיסטוריה הטורקית), באותם ימים, ב־1794–1793 לפי ספירת הנוצרים, היו קרבות עזים בין הטורקים לרוסים, והרוסים
51 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1791
כבשו את העיר טוּלצָ'ה.[15] בעקבות זאת התפזר כל הצבא הטורקי, והיו אנשים שכאלה [מהמהפכנים הטורקים] שהתחילו לבזוז. וטורקיה, היות שכשלה, פנתה למעצמות אירופה לעזרה, וכך פרוסיה, אנגליה ואוסטריה כפו על רוסיה לעצור את המלחמה, והוסכם על שביתת נשק שנמשכה תשעה חודשים. ההסכמים נחתמו ביאשי,[16] בימיו של הסולטאן סלים השלישי. הסיבה לכישלון הטורקים הייתה שצרפת התחייבה לספק לטורקיה את כל צורכי התחמושת למלחמה, ומאחר שלא סיפקה אותם הטורקים הפסידו [במערכה]. באותם ימים הייתה גם מהפכה בצרפת, ונכנס נפוליאון בונפרטה [לכהן] כנשיא הרפובליקה. אחרי שהפך לנשיא ערך נפוליאון הסכם חדש עם טורקיה, ושלח לקונס' קבוצה של מהנדסים והרבה קציני צבא וקציני ארטילריה מאומנים במספר הדרוש. ושלח גם אומנים מומחים לבית יציקה עבור מאגרי הנשק – ואיתם כל הכלים הדרושים, וכן משלוח של פגזים, סך הכול 800 אנשים. הם פתחו והקימו ארסנל ובית יציקה, ובנוסף ארגנו גדוד ארטילריה, גדוד פרשים וגדוד רגלים
52 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1791
של חיילים טורקים, שאותם אימנו קצינים צרפתים. בנוסף ניתנה פקודה לכל היֵניצֵ'רים שיפעלו לאמן את חייליהם (טורקים גם הם, ועל חיילים אלה, היֵניצֵ'רים, עוד אכתוב בהמשך) לפי הנוהל החדש, שהרי עד אז אצל החיילים הטורקים לא היו אימונים. עלי פאשה מטפלנה, אחד היֵניצֵ'רים הגדולים של אלבניה (ארנאוטלוק), ריכז צבא גדול בשקוֹדרָה, ו[אז] יצא ממוראיה וערך קרב גדול. כל היֵניצֵ'רים בטורקיה היו מוכנים לצאת לעזרתו של סולטאן סלים השלישי, אבל גנרל נפוליאון בונפרטה לא אישר זאת, בהבטיחו שהוא יפעל לטובתו באופן אחר. [וקבע נפוליאון כי] כעת הוא [הסולטאן] חייב לחתום על חוזה ההסכם שערכו ביאשי, ולפיו ניתנו לרוסים כל קרים, קופן ובסרביה. לטורקיה השאירו רק את בוגז דה סונה. כאשר ראה הסולטאן סלים השלישי [את החוזה] חתם עליו בבכי, ובו ביום הסתלק מן הכתר והשאירוֹ לסולטאן מוסטפא הרביעי, בנו של הסולטאן עבדול חָמיד. ואחר כך ערך הגנרל נפוליאון הסדרים נרחבים עם פרוסיה, אוסטריה, איטליה, ספרד ורוסיה, הכול לטובת הטורקים.
כאשר חזר סנ' שמואל ממסעו שבו נגזל בידי השודדים, ובראותו את כל מה שקרה בבית, התייפחו כולם כאחד על המצב שהגיעו אליו, אבל הם ניחמו אלה את אלה
53 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1791
שוב ושוב בסבלנות, מתוך תקווה שיוכלו לחזור מחדש לעבודה. אולם לא כך היה. המרידות נמשכו ללא הרף, וכל היֵניצֵ'רים התקוממו והרסו עוד יותר מאשר קודם, וכך נותרו [האחים] חסרי כול. בקושי הצליחו לקיים את עצמם. המצוקה הגדולה נמשכה שלושה–ארבעה חודשים, לאחים כבר לא נשאר צבע בפניהם, כולם היו רזים מאוד וכך גם נשותיהם וילדיהם. הן, הנשים, יצאו לשווקים מבלי להתבייש לחפש פרנסה מכל מקור שהוא. הן לקחו מכמה אדונים ומבתי המלון כביסה לכבס, ומכך להרוויח משהו ולעזור גם הן בהוצאות הבית. הן שטפו רצפות בבתים של אדונים, והן גם בישלו לחתונות. בקיצור, הנשים כולן יצאו בכל יום כדי למצוא פרנסה בכל דרך אפשרית. בעליהן, בראותם את הדברים האלה, בכו. הם התחלחלו, אך לא ידעו מה לעשות. הגיע יום, וסנ' שמואל, האח הבכור, קרא לאֶחיו הצעירים להתייעץ ולמצוא פתרון לחייהם בעתיד. בישיבה שקיימו שלושת האחים סיפרו זה לזה על זיכרונות העבר ועל צרות ההווה, ומעֵיני שלושתם זרמו דמעות. סנ' שמואל אמר להם שלדעתו בעיר וידין אין
54 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1791
שום תקווה לעתיד טוב יותר, והציע: "ללא דיחוי נצא כל אחד לחפש מקום שבו נוכל לחיות בכבוד, ושנשותינו לא תלכנה מבית לבית לעבוד כדי לפרנס אותנו. אני החלטתי לעשות זאת, ואתם לִמדו את העניין, ועשו את מה שנכון יותר בעיניכם. בצער רב אני אומר לכם זאת. עלינו לבכות בקול גדול עוד יותר על החורבן שבא עלינו, ומלבד זאת לבכות עוד יותר על האובדן שהיה לנו בשנה שעברה – אובדן האיש שאהבנו כל כך, אבינו משה א' אריה." ושלושת האחים התייפחו כל כך, שהיה צורך באנשים מבחוץ שיבואו וינתקו אותם זה מזה. ושלושתם הלכו הביתה, וימים רבים לא היה להם עוד כוח לצאת אל השוק.
כעבור כמה ימים השתדל סנ' שמואל והשיג מעט כסף, שהשאיר לאשתו עבור צורכי מחייתה לתקופה קצרה. תוך ימים ספורים יצא לעֵבר רומניה והלך לטוּרנוּ סֵבֵרין. גם סנ' אברהם לקח דוגמה ממנו, וגייס גם הוא עשרים גרושים. עשרה גרושים השאיר לאשתו, ועם עשרה גרושים יצא מווידין ברגל והגיע לסופיה. ואילו סנ' יצחק נשאר בווידין. מזאת אנו למדים ששני האחים היו אמיצים יותר ובעלי הערכה עצמית. וכפי שתקראו בהמשך, שני האחים ראו ברכה בהחלטה זו, בעוד שהאדון שנשאר בווידין לא התקדם כל כך.
55 כמה מקורותיה של משפחת אריה בווידין 1791
בצאתם של שני האחים – גם האח הגדול סנ' שמואל שנסע לטוּרנוּ סֵבֵרין שברומניה וגם סנ' אברהם שנסע לסופיה, היו שניהם נועזים מאוד וחדורי אמונה שלמה שיצליחו במשימותיהם. וכך גם נשותיהם: באומץ רב שילחו אותם לדרכם, ורק בירכו אותם ב"דרך צלחה". ושני האחים חיבקו את נשותיהם ואת ילדיהם ונישקו אותם, ואלה וגם אלה הזילו מעיניהם כמה דמעות. כזאת הייתה יציאתם [מווידין].
כאן מסתיימת הביוגרפיה, ובה כמה אירועים ומנהגים מן התקופה בה חי סנ' אברהם הראשון, הוא הראשון שבא לסמוקוב, כאשר גר בווינה ובווידין עם אביו ואֶחיו.