1321 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1867
שאותה הפקידו, יהיו חייבים לשלם מתוכה מחצית הסכום, ואת המחצית האחרת יעבירו כעבור שבועיים. בנוסף הם ערכו את כל התנאים הדרושים גם לגבי אספקת מטילי הברזל: מלבד זאת שהם צריכים להיות מאיכות טובה, הם גם ציינו אילו מהמָאדָנֶס יצטרכו לספק [את הסחורה] לסמוקוב ואילו לפָּזָרג'יק. התנאים נעשו ברובם לטובת בעלי המָאדָנֶס. שני הצדדים היו מרוצים מאוד, חתמו על ההסכמים והחלו באספקת מטילי הברזל, בין אם אלה שהיו להם [במלאי] לפני כן, ובין אם אלה שהפיקו [בשוטף]. החשבון שעשו היה שכל מָאדָן יוכל לספק בין 1,200 ל־1,500 קַנטָרים, ואת הכמות הזו חישבו שיוכלו למכור. לצורך כך הם שכרו שני סָטיג'ים, מוּלָא יוּנוּס וסולימאן אגא. שניהם נסעו בכל שבוע לפָּזָרג'יק, ועם תום [ימי] השוק נשאר אחד מהם בפָּזָרג'יק או שנסע לערים שמסביבה כדי לגבות כספים ובו בזמן לערוך מכירות. המחיר שקבעו היה 180 גרושים לקַנטָר המכיל 60 אוקות. בשבוע הראשון כמות מטילי הברזל שקיבלו הייתה 1,200 קַנטָרים, והמכירות שעשו היו רק 300 קַנטָרים. עקב המכירות הקטנות 'נעשה להם מעט קר' [התאכזבו מעט] אך הם לא התייאשו והמשיכו קדימה. לעומת זאת, בעלי המָאדָנֶס שכבר קיבלו כסף ומטילי הברזל שלהם נמכרו, החלו להקדיש מאמצים הרבה יותר גדולים לייצור ולהפקת הכמות הגדולה ביותר האפשרית. וכך היה שמשבוע לשבוע האספקה
1322 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1867
גדלה בהתמדה, ולעומת זאת, המכירות הלכו ופחתו. זאת מכיוון שסוחרי הברזל, שהיו הלקוחות למטילי הברזל, החלו ליזום מסחר בברזל – ייבאו אותו מאירופה, למרות שזה היה אסור. אומנם האיסור לא היה מעוגן בחוק, אלא שבעבר כאשר התלוננו אצל הקָאִימָקָאמים והמוּטֵסָאריפים על כך שמביאים אי־אלו [סחורות מחוץ לארץ], בטענה שזה יגרום נזק לתעשייה של המדינה שלנו, הם [המושלים] היו מזמנים אליהם את אלה [המייבאים], והיו מזהירים אותם שלא יגרמו נזק לתעשייה המקומית. והם שמעו בקולם ואף פחדו. אולם בזמן הזה כבר שררה חרות גדולה לכול, ולמרות שהם עשו ככל יכולתם לא רצו להקשיב להם בכלל, ואמרו שזה ברזל מבוסניה, ושבוסניה היא טורקיה. זה בעיקר מה שגרם להפחתה במכירות, כי את מטילי הברזל מאירופה וגם את אלו שמבוסניה השתלם למכור במחירים הרבה יותר זולים מאלה שקנו אותו בסמוקוב – 150 גרושים. הדבר גרם לכך שהמחסנים בפָּזָרג'יק ובסמוקוב התמלאו. התחשיב שהם עשו היה שניתן יהיה להפיק מ־1,200 עד 1,500 קַנטָרים מכל מָאדָן, אך הסתבר שכולם הפיקו יותר מאלפיים קַנטָרים. לנוכח העובדה שלא עלה בידיהם למכור הם הורידו את המחיר ל־160 גרושים, אך עדיין לא יכלו למכור עד שהורידו את המחיר עד 150 גרושים. הם המשיכו [במכירה] בכל הערים באזור פיליבֶּה ובאזור אדירנה, ובלי להתחשב במחיר מכרו בהקפה לתקופות
1323 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1867
שביקשו מהם. אולם היות שהכמות שנצברה הייתה כה גדולה וכל העת העבירו להם עוד, לא היה לזה סוף. יותר מכך, גם הכסף לא הספיק להם, ומהיכן להשיג עוד [כסף] לא מצאו, כי חובם אצל כולם תפח לסכומים 'עגולים היטב'. וכך היה שהמצוקות שגררנו אחרינו היו גדולות מאוד וההפסדים אף גדולים יותר. היינו שרויים במצב רוח קודר עד שהחלו לבדוק את האפשרות לבטל את החוזים, אך בעלי המכרות היו קשוחים מאוד ולא הסכימו למאומה. לעיתים לא יכולנו לבצע את התשלומים. אחדים מהם [בעלי המָאדָנֶס] לא אמרו דבר, אבל רובם צעקו ואיימו, ולנו לא היה מה לומר להם, אלא רק לתת לזמן לחלוף מתוך ציפייה שעשוי לבוא שינוי. אולם, כל העת זה הלך והחמיר. לבסוף, כאשר לא יכלו עוד, ההחלטה שקיבלו הייתה ללכת לסופיה ולפנות בבקשה אל המוּטֵסָאריף, עזיז פאשה, שהיה אדם טוב לב מאוד, להסביר לו את כל העניין, ולהפציר בו שיבדוק אפשרות לשחררם ולהתיר את החוזים כיוון שלא יכלו לשאת זאת יותר. וכך היה שללא דיחוי יצא צֵ'לֵבּי יהודה לסופיה, בא אצל הפאשה, ובפגישתם הסביר לו את כל הדרוש. הוא אמר לו שזוהי השנה הראשונה ושלפי החוזה יש עוד שנתיים, ובשנה הראשונה כבר נאספה אצלם כמות כזו שאין ביכולתם לטפל בה, וכך ייהָרס בית בן מאה שנים. הוא גם אמר לו שאינו רוצה [את עזרתו] בחינם, נתן לו חמישים לירות וביקש ממנו שיקבל אותם ויבוא לסמוקוב. מייד
1324 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1867
אמר לו הפאשה שכְּטובה עבורו הוא יבוא לסמוקוב ויבקש לשכנע אותם, אך הוא לא היה כה בטוח [שיצליח]. למוחרת הם באו יחד לסמוקוב והוא זימן את כל בעלי המָאדָנֶס ופנה אליהם בבקשה: "שמא לא תהיו הסיבה שתביא לחורבן של משפחה כזו, ובנוסף – כאשר כבר לא יוכלו לקבל מכם [סחורה] אתם לא תוכלו לעשות להם מאומה. לפיכך מוטב שתסכימו על דרך שתהיה טובה לשני הצדדים". הפאשה מצא שראוי יהיה שהם ישלמו את כל הסכום שהם חייבים גם עבור כמות המטילים שיקבלו עד אותו היום, וש[לאחר מכן] החוזים ייקרעו. וכך היה. הם רשמו מייד את כמויות מטילי הברזל שהיו בידיהם, בדקו בחשבונות את סכומי הכסף שהיו חייבים, פרסו את החוב מחדש לתקופות ארוכות יותר וקרעו את החוזים. אחר כך ערכו דָאוֶוט לפאשה, הזמינו אליה את כל בעלי המָאדָנֶס, ובדרך זו עלה בידם להשתחרר מהעסק שבו לא עלה בידם להצליח. אחר כך החלו לחפש דרך למכור את מטילי הברזל שהיה ברשותם, ולא היה מי שלא מכרו לו. לא נותר אלא לתת את כולם בהקפה למועדים ארוכים מאוד ובמחירים של עד תשעים גרושים לקַנטָר. הכמויות שהיו להם במחסנים היו מעל 15,000 קַנטָרים, ותחשיב ההפסדים עמד על יותר מ־1,200,000 גרושים.
בשנה הזו צֵ'לֵבּי אברהם עשה לו כרכרת ברשוב[1] של סוס אחד. הוא הזמין שיבנו לו אותה בסמוקוב, וקנה גם סוס גדול שקראו לו tungar. אולם, היא לא התאימה לסוס אחד, כך שיותר
1325 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1867
מאוחר, כשלא ניתן היה [להובילה על ידי] סוס אחד, הורה להתקין אותה לשני סוסים וקנה עוד סוס. את נסיעת הבכורה בכרכרה, עוד לפני שצֵ'לֵבּי אברהם עצמו עלה עליה, עשה הרופא סנ' אַנדוֹנָקֶה, שביקש לשאול אותה לנסיעה לסופיה. היות שהיו חברים טובים, הוא לא רצה 'לשבור לו' [לסרב לו] והשאיל לו אותה. אולם, כאשר הוא החזיר אותה התברר ששבר אותה, אבל הרופא לא אמר לו דבר. אחרי שתיקן אותה היה נוסע בה לעיתים לווידני ולמָאדָנֶס כיוון שהייתה קלה מאוד.
בשנת 5628 [1868] נסע סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לקונס' כדי לקנות זיכיונות לגביית מס [intizamis] שבאותה העת עמדו למכירה, וזאת בעזרתו של סנ' קָמוֹנדוֹ. וכבר כתבתי כיצד ניתן היה לקנות אותם: היית צריך שיעמוד לרשותך אחד מהטָאוּדג'ים שהיו מוּכָּרים על ידי הממשלה. הוא קנה את הבייליקים של מחוזות סופיה ו-ווידין (ניש),[2] ואת האחרון קנה בשותפות עם סנ' חיימָצֶ'ה פרחי. הוא קנה גם את הרֵסוּמָט, המס על הדיג במחוז וידין, ואחרי שכבר קיבל את כל הצווים בא לסמוקוב והם החלו בעבודה. הבֵּייליק של סופיה נמסר בלעדית לטובת חשבוננו, ולכן אחד מאיתנו הלך כל העת לסופיה כדי לנהל את העסק. סנ' אבי ורְפָאֵלָצֶ'ה נסעו לקְיוּסְטֶנְדִיל ודוּפְּניצָה, והוא [אבי] שהה שם עד שנתן את ההוראות הדרושות; ואחר כך נשאר סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה [אז בן 17] בדוּפְּניצָה, ואבי שב לסמוקוב. אני צֵ'לֵבּי הייתי תמיד בסמוקוב כיוון שהייתי הקופאי,[3]
1326 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
ויום ולילה הייתי מקבל כספים וממיינם להעברה בכל משלוח דואר למקומות הנדרשים. סנ' נָעימָצֶ'ה נסע לניש כדי להשגיח על עסקי הבֵּייליק של ניש, וכך פעל גם סנ' פרחי לצידו, עבור חלקו. לרשות סנ' נָעימָצֶ'ה עמד חָריבּי מֶרקָדוּצ'וֹ שהיה רב העיר ובו בזמן בנקאי, שעזר לו, והם חילקו את הניהול בין שלושתם. לעסקי הרֵסוּמָט שלחו לווידין את חכם רַבֵּנוּצ'וֹ[4] שישב בווידין, שם שהה שנה שלמה. את הרֵסוּמָטים של הערים מסביב לווידין מכרו למשקיעים ברווחים נאים. במהלך התקופה שחכם רַבֵּנוּצ'וֹ שהה בווידין, הוא יזם את אירוסי סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה עם מָדָם בּוּכוּרוּצ'ה, בִּתו של הסנ' לאון ב' יצחק מלוֹם־פָּלָנקָה,[5] כפי שעוד נקרא בהמשך. בעסקי הבֵּייליקים והרֵסוּמָטים הללו היו להם רווחים גדולים, אך לקראת הסוף נדרש זמן רב על מנת לסיים את ההתחשבנות עם סנ' פרחי. נתגלעו קשיים רבים כיוון שהוא לא הציג את החשבונות באופן מסודר, אם מפני שלא היו לו ספרים מסודרים ואם מפני שלא רצה למוסרם לידינו. בסופו של דבר הם הסתדרו ביניהם בלי הצגת חשבונות בכך שלקחו ממנו את חצי הבֵּזיסטֵן תמורת 16,000 גרושים, ובכך סיימו את ההתחשבנות.
בשנה הזו סנ' אבי נסע בפעם הראשונה ושהה בקונס'. הנסיעה הייתה על מנת להיפטר מהזיכיון שזכו בו שנה לפני כן לגביית הסוּמוּן על הברזל (המס שגבתה הממשלה מהמָאדָנֶס בגובה של שמינית [12.5%] מהברזל שהפיקו). זה היה סכום גדול מאוד כיוון שהוטל על הברזל [שנצבר] במהלך שלוש
1327 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
שנים ונמכר בבת אחת. בזמן הקנייה היו המחירים לפי המחיר השוטף בשוק, אז גם היה ביקוש [לברזל]. אולם, כדי לאשר את הרכישה הזו היה עליו לנסוע לקונס', כי הרי חלפו שלוש שנים; המחירים כבר השתנו, הברזל כבר החליד, ולכן הוא היה צריך לנסוע כדי שיבטלו את [התחשיב לפי] הרכישה הראשונה הזו. הוא נסע דרך רוּסצ'וּק [רוסֶה] כדי לקחת מהוואלי פאשה כמה המלצות עבור קונס', ושהה בה כשלושה חודשים. בעזרת סנ' קָמוֹנדוֹ הסכימו ב־ top hane [הנַשָקִיָה הסולטאנית בקונס'] לקבל את מטילי הברזל הללו במחיר עלות [לכאורה], תוך רישום ההכנסות וההוצאות כאילו הם מכרו וקנו אותם. היות שכך לא נגרם להם שום נזק. במשך כל שהייתו בקונס' התארח בעיקר בבֵית סנ' קָמוֹנדוֹ, שם אכל וישן ימים רבים. ובשנה הזו, כשצֵ'לֵבּי בְּכוֹרָצֶ'ה קָמוֹנדוֹ השיא את בִּתו עם בנו של צֵ'לֵבּי ניסים אַלפָסָה, בין האורחים שנכחו היה גם סנ' אבי. הוא הוזמן באמצעות כרטיסי הזמנה לנשף גאלה, בהם נאמר איך עליהם להיות לבושים. הם היו חייבים ללבוש מעיל טִקסי ארוך ומכנסי קשמיר שחורים משובחים, אפודה עם עניבה וכפפות לבנות [White tie dress code]. מי שלא היו לו בגדים כאלה נדרש לקנותם, וזה עלה לו 500 פרנקים. הוא סיפר לנו על ההידור הרב שבו נהגו ועל הקוֹנטָדוֹ שניתן – 20,000 לירות, ובסכום זה נכלל גם האָשוּגָר. והמתנות, אין צורך לומר, היו מיני תכשיטים ועוד פריטים כאלה מן היפים ביותר. לגבי המתנה שהחותן היה צריך לתת
1328 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
לכלה היו ויכוחים והתייעצויות, מה עשוי להיות ראוי לה; אם ייתן לה [מתנה] בבירלנטים, ביהלומים או באבנים יקרות אחרות כלשהן – הרי יש לה הכול. החלטתו הייתה לבחור בפריט מאלמוגים שיהיה קטן יותר, ושבאמת יהיה מענג ונעים למראה. במחיר של 3,500 פרנקים הוא קנה זוג עגילים מאלמוגים שלא היו שווים את המחיר הזה, אך הוא נדרש לכך כיוון שאם היו זולים יותר לא היה זה לכבודו של סנ' קָמוֹנדוֹ. ואף זאת, אלה הן ההזדמנויות שבהן מרוויחים התכשיטנים. עוד הוא סיפר לנו כי גם לסנ' קָמוֹנדוֹ היה בביתו בית מדרש נפרד, שם למדו בימי השבוע עשרה חכמים, כולם תמורת תשלום, וביום השבת התפללו שם שחרית. וסנ' אבי, שכפי הנאמר שהה גם הוא בבית, קרה המקרה ובאחד הבקרים של שבת הוא שמע את צֵ'לֵבּי אברהם קָמוֹנדוֹ[6] צועק במסדרון ליד גרם המדרגות כמה פעמים, Beş, on eşekler! [בטורקית: חמישה, עשרה חמורים]. כששמע זאת סנ' אבי יצא לראות מה הוא רוצה. המשרתים היו למטה ושתו קפה, אחדים מהם בחלב ואחרים בשוקולד, ואז אמר לו סנ' קָמוֹנדוֹ: "הנה אני רוצה ללכת להתפלל שחרית, ואין מי שיחזיק לי את הקוּשָק כדי שאקשור אותו ואספיק לתפילה". הוא [אבי] רצה לאחוז אותו עבורו, אך הוא לא קיבל זאת ונאלץ לרדת למטה ולקרוא להם. אף שהיו 12–10 משרתים והוא כעס וצעק, בכלל לא היה מי שיענה לו. הוא סיפר לנו על עוד עניינים רבים כגון אלה, אבל אי אפשר לכתוב אודותם. בית הכנסת שהיה בביתו היה יפה מאוד.
כפי שכבר ידוע, באותה השנה
1329 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
הוא סיים לבנות את הבית וגם עבר לגור בו. היה זה בשבועות, ובקונס' קנה את כל מה שדרוש, הן מנעולים והן זגוגיות רָאהְטְסִי [זגוגיות מלוטשות ומעוטרות] ועוד כל מה שהיה דרוש, והן כמה רהיטים. וכאשר יצא מהבית הישן, מכר אותו לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה[7] תמורת 22,000 גרושים. את הבית רצה לקנות סנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה, והוא אף כעס עליו על שלא מכר לו אותו, אבל סנ' אבי מצא לנכון לתת אותו לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה כיוון שהלה אמר לו: "אנחנו חיים באותה החצר כל כך הרבה שנים והסתדרנו היטב. וכעת אם ייכנס אחר, שלא תהיה זו סיבה לכך שיתכן שלא נסתדר היטב, והדבר עלול להשחית את מנוחתנו לכל ימי חיינו". הוא לקח את העניין לידיו ומכר לו את הבית. וביום שיצאנו כולנו, משני הצדדים, התחבקנו והתנשקנו וגם בכינו. הבית הזה היה סגור זמן רב עד שסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בנו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נפרד מבית אביו ועבר לגור בו, והם חיים בו עד היום.
בשנה הזו נולדו לסניורים [בני צ'לבי יהודה]: למוֹשוֹנָצֶ'ה בת, סולטנה, לדָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה בן, יום־טוב, ולנָעימָצֶ'ה בת, שרה. ובכולם נהגו כמנהג כל היולדות, ואת כל הנולדים גידלו האימהות, והיו היולדות כולן מאוד בריאות וטובות. כשהגיעו לגיל המתאים, התמידו ללכת לבתי הספר. שלושתם למדו שפות, הן ג'וּדֵיזְמוֹ והן צרפתית ובולגרית, ואף נישאו בעיתן עם קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר ראויים. מָדָם סולטנה נישאה למוֹרדוּצ'וֹ יצחק תָגֶ'ר,[8] סנ' יום־טוב נישא למָדָם רחל
1330 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
בתו של סנ' שלמה תָגֶ'ר, ומָדָם שרה [נישאה] לסנ' שנוּר בקונס'. כולם חיים בטוב ובשביעות רצון. לכולם נולדו בנים ובנות, אלא שלרוע המזל הסנ' מורדוצ'ו בעלה של מָדָם סולטנה נפטר משבץ בבית המרחץ;[9] והיא גרה עם ילדיה בבית חותנהּ, והם מטפלים בה ופורשים עליה את מלוא חסותם.
בשנה זו קנה צֵ'לֵבּי אברהם שני-שלישים מהמָאדָן שהיה שייך ללטיף אגא בקוֹסטֵנֵץ, הוא המָאדָן העליון [jokari]; זאת לרבות הווידני שלו, כל הציוד וכלי העבודה וכן שני-שלישים מהיער (בלקן). את הרכישה הזו ביצע מחשבונו הפרטי, מהכסף שהיה לו בנפרד מהשותפות. הסנ' לָטיף אגא רצה שהעסק ימשיך להיות מטופל מביתו, כך שסנ' אבי מינה את חתנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, ולטיף אגא מינה את מוּלָא עבדוּרחמן. ושני אלה ניהלו את העסק. ההוצאות נעשו כל אחד לפי חלקו, אך היות שלטיף אגא לא היה מסוגל לספק את הכספים הדרושים התנו תנאי: צֵ'לֵבּי אברהם התחייב לספק אותם, ובתמורה לכך יהיה [אגא] חייב לשלם לו ריבית של 10% לשנה – וכך הם המשיכו. אולם ללטיף אגא הרווחים לא הספיקו לכסות את הוצאותיו, והוא נותר תמיד חייב כיוון שהיה גם שתיין גדול של ראקי. לפי התנאים שהם קבעו, ביום השבת סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא היה אמור לעבוד, ומנגד מוּלָא עבדורחמן לא היה אמור לעבוד ביום שישי. את מטילי הברזל שהפיקו מכרו בפָּזָרג'יק באמצעות סוכני מכירות אחרים שלא היו שלהם. יותר
1331 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
מאוחר לטיף אגא לא יכול היה להחזיק בו [במָאדָן], ונאלץ למכור את השליש שנותר ברשותו. והוא [צ'לבי אברהם, אבי המחבר] קנה אותו דרך השותפות [של אריה]. סנ' אבי הפקיד בשותפות גם את שני-השלישים שלו יחד עם הבלקן, כיוון שבבלקן הזה היה יער גדול, ששימש להפקת פחמי העץ עבור כל המָאדָנֶס האחרים. ולטיף אגא, שלא היה לו מָאדָן אחר, כאשר רצה לצאת לכפר נתנו לו את המפתחות לווילה הכפרית שהייתה שם ושאותה ביקש, והוא שהה בה שבועות. הגם שהייתה מרוהטת, לא היה אכפת להם, ראשית כי היו להם עוד וילות רבות, ושנית – כדי להיטיב עם לטיף אגא שהיה אדם טוב מאוד. הם תמיד עשו לו טובות, ואף הלוו לו כסף ללא שום ריבית.
בשנה הזו השיא צֵ'לֵבּי אברהם את סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה, שכפי שכבר ידוע לנו היה מאורס לבִתו של סנ' לאון ב' יצחק מלום.[10] נסענו כקוֹנספוּאֶגרוֹס מסמוקוב כדי להוביל את הכלה: סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה גיסי, סנ' יהודצֶ'ה ב' מנוח וסנ' יצחק ב. שמטוב כמשרת. כולנו יחד יצאנו לדרכנו מסמוקוב בשירה רבה, והכינו לנו אוכל ושתייה לרוב ודוּלסוּרָס לדרך הארוכה, ולכולנו שמו פרחים מעוטרים בעלי זהב. בלילה הראשון ישנו בכפר לוֹזנָה,[11] בצ'יפליק של חָאג'י בֵּקיר אגא, ובאותו זמן שכרנו אותה כדי לישון בה בדרך חזרה. למוחרת יצאנו לדרך בלי להיכנס לסופיה, אלא רק עברנו בשוליה. ישנו במעבר הרים בפסגת הרי הבלקן, ובלילה שאחריו, בבֶּרקוֹביצָה, ירדנו
1332 בביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
בביתו של חכם צֵ'לֵבּוֹן מָשאַללה, ובילינו אצלו טוב מאוד. וכמו בלוֹזנָה, שכרנו גם את הבית הזה בבֶּרקוֹביצָה כדי שיארחנו גם בדרך חזרה, ואף שילמנו לו. למוחרת שוב יצאנו בדרכנו ללוֹם, וכאשר הגענו קרוב ללוֹם, מרחק של כשעה, מצאנו בכפר קטן את המחותנים וחברים רבים אחרים שחיכו לנו. ואחרי שערכנו את כל המפגשים המרגשים הגישו לנו דוּלסֶה, ואחר כך נתנו לנו לאכול. הם קנו יין מהמסבאה של הכפר, ואף הגישו לנו לשתות מהיין הזה שהיה יין נסך, טָרֵף. אנו, שלא נהגנו לשתות יינות טרֵפה סירבנו להם, ועל כך הם התביישו. הם בכל זאת שתו את היין הזה, ולנו זה לא היה אכפת. אחרי זאת יצאנו כולם ביחד בפַּייְטוֹנים רבים שהם הביאו לנו, והם קיבלו אותנו בביתם. באותו הלילה הגיעו מוזמנים רבים. ביתם היה נאה מאוד וגם נשקף ממנו נוף יפה, כיוון ששכן מול הדנובה. בין הזמרים הרבים שהיו שם, הגיע גם סנ' פְּרֵסִיָאדוֹ, בנו של חכם אשר פרחי מווידין. הוא שר יפה מאוד וגם היה מצחיקן גדול. ובעת הזו הגיעה גם הכלה לבושה היטב ונישקה את ידי כולנו. וביום השבת תלו את האָשוּגָר לראווה, וכל יהודי לוֹם ונשותיהם באו לראות את האָשוּגָר, שהיה מפואר מאוד ועשיר מאוד, בעיקר הבְּלַנקֶרִיָה – לא היו כמותם באזורים [שלנו], וכך גם הבגדים שאת כולם תפרו בווינה.
1333 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
והקוֹנטָדוֹ שנתן לו [אבי הכלה] היה מאתיים דוּקָטים של מינסה. וביום ראשון נערך הפּרֵסיאָדוֹ, והגיעו מוזמנים רבים. ביום הזה נסענו אני וסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה לווידין כדי למצוא את הפאשה, הוא עזיז פאשה, אבל הוא לא היה. מצאנו את רָאיף אפנדי שהיה מנהל הספרים וממלא מקומו, וסיימנו את הטיפול בעניינים שהיו לנו איתו בקשר לכמה חָוָולֵס והרֵסוּמָט. הסדרנו את הכול ושבנו ללוֹם למוחרת בבוקר. באותו זמן ארזו בני הלוויה שלנו את האָשוּגָר ושלחו אותו מבעוד מועד לסמוקוב. שָהינו בלוֹם שמונה ימים, ובכל ערב באו כל החברים שהוזמנו לשיר ולרקוד ובילינו בשמחה רבה. והיינו שני הצדדים שמחים עד מאוד, יען כי עשו לנו כבוד גדול מאוד. וביום שישי עזבנו את לוֹם ובאנו לבֶּרקוֹביצָה, וירדנו שוב בביתו של חכם צֵ'לֵבּוֹן מָשאַללה; גם הוא קיבל אותנו בכבוד גדול ובילינו את השבת היטב. ובמוצאי שבת כאשר עמדנו להתפלל הבדלה, סנ' יהודצֶ'ה ב. מנוח שהיה לו קול יפה וגם חזק מאוד, שר לנו את ההבדלה על כוסית של יין שהכינו עבורו. אלא שהייתה טעות, וביחד עם אותה כוס יין שהכינו עבורו הייתה גם כוס אחרת עם סֵנָה [חומר משלשל] עבור אחד מבני הבית שהיו אמורים לתת לו סם משלשל. וסנ' יהודצֶ'ה, במקום לקחת את כוס היין לקח את הכוס עם הסֵנָה, ואחרי שאמר את ההבדלה שתה את כל הכוס. מאוחר יותר זה החל להשפיע, ואז הבחינו בטעות שנעשתה. בני הבית נעצבו מכך עד מאוד, אבל אף אחד מהם לא היה אשם.
1334 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
בעת שהותם בבֶּרקוֹביצָה דיברו המחותנים ביניהם בסתר. רצונם היה לתלות את האָשוּגָר [לראווה] גם בסמוקוב, וכן להישאר שבעה או שמונה ימים לפני הקידושין. כוונתם זו נבעה מכך שבבֶּרקוֹביצָה התפלאו מאוד כיצד ייתכן שבני אריה הולכים ללוֹם לקחת כלה, ואמרו שמא החתן חולה או שיש בו איזה דבר אחר. הם שמעו שכך אומרים, ולכן רצו לראות מי הם האנשים שאליהם תבוא הכלה וגם לראות את החתן, כי הם שמעו עליו שאינו מטיל שתן כסדרו. כאשר נודע לנו שזו הייתה הסיבה, הבאנו לידיעתם שאין בכך ממש, ושיהיו בטוחים בכך מכל הבחינות. אומנם הדוד חַאקוֹ לא התרצה, אך לא שמעו בקולו. [לפני כן] הם לא רצו לצאת מבֶּרקוֹביצָה, וכאשר כבר השתכנעו, יצאנו לדרכנו. הגענו שוב למעֲבר הבלקן הגבוה [kodja balkan], ולמוחרת ללוֹזנָה, לצ'יפליק של חָאג'י בֵּקיר אגא. וביום שלישי הגענו יותר מוקדם לווידנייה של רוּדֵש, לשם הגיעה סמוקוב כולה לקבל את פנינו. הצַ'לגי, להקתו המהוללת של Vasilake, קיבלה את פנינו בהמולה רבה. ואחרי שהגישו דוּלסֶה לכל המחותנים, לכל המלווים ולכל מקבלי פניהם, יצאנו לסמוקוב מאורגנים היטב, גם הרוכבים וגם הפַּייְטוֹנים הרבים, כשהצַ'לגי מנגנת כל העת. כולם יצאו לשערים לראות אותנו עוברים, ואנחנו ירדנו בביתו של צֵ'לֵבּי יהודה. שם הייתה חגיגה גדולה, והיו אורחים רבים מאוד. והמחותנים, מרוצים מאוד, נדהמו מכל הכבוד הזה, והיו נבוכים מאוד כשהבינו שהכבוד היה עבורם,
1335 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1868
ושמחו מאוד. למוחרת נתנו את הקידושין בבית הכנסת, גם כן בפאר והדר. הקידושין נערכו בבית הכנסת, וכאשר שבנו הביתה – גם שם כל הבאים כובדו בדוּלסֶה; ובערב החתונה, כפי שכבר ידוע כיצד נהגו, כך היה גם כאן. וכך נעשה בכל שמונת ימי החתונה, הן בימים והן בלילות. והבית, שנתן מענה לכול, פעל ללא לאות, וכולם יצאו שבעי רצון. והצַ'לגי הביאה הרבה שירי שַארקי חדשים, ניגנה ושרה כל העת. אחר כך הבאנו את המחותנים לכל הווילות הכפריות, למקומות הבילוי הטובים ביותר וכמו כן לבתיהם של קרובי המשפחה וכל החברים. וכל הקרובים ערכו לנו דָאוֶוטים עם מוזמנים רבים, גם הם חגיגיים במיוחד. אחרי ששהו יומיים־שלושה, הגברים נסעו, ונותרו הנשים עוד 15 ימים. וכשנסעו היו כמעט מבוישות, והיו שני הצדדים מרוצים עד מאוד. הכלה היא באמת טובה מאוד. מהר מאוד נטמעה בקרב המשפחה, והיא חיה באושר עם כל המשפחה כמו גם עם בעלה.
בשנת 5629 [1869] נולד לצֵ'לֵבּי אברהם בן וקראו לו נוריאל.[12] זה 16 שנים שסנ' אימי לא ילדה,[13] והיא חששה מאוד מההיריון הזה. למרות שעשו לה הרבה איצ'וֹרייָס כדי שתפיל, זה היה ללא הועיל. וכפי שקראנו כבר קודם, ככל שהייתה [לפני כן] כל כך שמחה,
1336 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
במשך ההיריון הזה היא לא רצתה לשמוע על יציאה לשום מקום. גם לא קיבלה לביקור אף אחד, אלא התחבאה לבדה באחד החדרים, והייתה בוכה ימים שלמים. היא, שהייתה שמנה ובריאה מאוד, בזמן הזה הלכה ונעשתה חולה מיום ליום, והייתה מאבדת ממשקלה כל הזמן. כאשר קרבו ימיה ללדת הייתה כל כך מפוחדת, שתמיד היו לידה שתי נשים שסעדו אותה ושָׂחו לה 'אלפי' דברים. אולם היא לא רצתה לשמוע מאומה, ורק נותרה שותקת בלי לומר דבר. וכאשר כרעה ללדת הגיעו שתי מיילדות, אך היא ביקשה לקרוא לרופא אַנדוֹנָקֶה [אוּנטֶרבֶרג] שישהה בחדר הסמוך, לקרוא לשם גם את אביה צֵ'לֵבּי יהודה, וגם אנחנו כולנו היינו שם. אומנם היו לה אי־אלו צירי לידה, אבל הם היו מעטים מאוד. היא ילדה בקלות רבה, אך הכול היה בבכי כשהיא מכסה את פניה, ואין צורך לומר שכל נשות המשפחה נכחו. כאשר כבר חשה בטוב, רצו להתקין לה מיטה גבוהה ובד בבד לקשט אותה בבְּרוֹזלָדוֹס כפי שנהגו באותה העת. היא לא רצתה מאומה, אלא רק שישימו לה מיטה על הרצפה, והיא שהתה כך במשך שמונה ימים רצופים. בזמן הזה העיר כולה ביקרה אותה, וכולם התקבלו בכבוד גדול. באותו אופן עשו ביום ברית המילה, כשהזמינו את כל העיר. מאוחר יותר חזרה להיות שמחה יותר, אך לא כמקודם, והיא היניקה אותו וטיפלה בו. הוא היה ילד טוב מאוד ורגוע מאוד. הבאנו לו כולנו מיני צעצועים וממתקים, והוא היה ממתין לנו שמח מאוד. וכולנו חיבקנו ונישקנו אותו.
1337 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
בבקרים אימו טיילה עימו בגינות ובחצרות, והביאה אותו אצל צֵ'לֵבּי יהודה סבו שאהב אותו מאוד. כאשר גדל וכבר ידע לדבר וללכת, היה רץ בחצרות ומשחק. הוא היה שמן ורגוע, לא בכה וגם לא דיבר הרבה.
בשנה הזו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה חיתן את בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה עם מָדָם ויניזייוּ בִּתו של יצחק ג' אריה.[14] ומאוחר יותר חיתן גם צֵ'לֵבּי יהודה את בנו הקטן סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה עם מָדָם בִּיוּ בת אחיו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה.[15] בחתונה של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שימשה כצַ'לגי להקתו של וָאסילָקֶה, אותה צַ'לגי שהייתה בחתונה של סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה; ובחתונה של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה שימשה להקתו של מיכוּ. החתונות נערכו, כפי שכבר ידוע לנו, בנוכחות כל המשפחה. כמו כן העיר כולה הוזמנה, והם גם הידרו בכל ההידורים הנדרשים. והאָשוּגָר והקוֹנטָדוֹ היו כדין אחד כשנתנו 5,000 גרושים [כל אחד] – לא הוסיפו, אף לא גרעו. הכלות היו שתיהן טובות ומלומדות, במיוחד מָדָם ויניזיוּ שהייתה יפה מאוד, וכמעט לא הייתה יפה כמותה בכל המשפחה. הן היו נבונות וידעו גם צרפתית וגם ג'וּדֵיזְמוֹ. בהיותן בנות משפחה לא היו צריכות לסַגֵל לעצמן הרגלים חדשים. הן כיבדו את כולם וגם את בעליהן. בחתונות האלה נתנו ב'חברות' ביצה וראקי עם ג'ינֵט אֶנְשָרוֹפָּדוֹ, וכאן הייתה תוספת כשנתנו גם רבע דוּלסֶה דה נָרָנגָ'ה. הייתה זו ה'חברה'
1338 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
האחרונה שנערכה בסמוקוב, כיוון שזה התחיל לעלות ביוקר, ולא כולם יכלו לעמוד בהוצאות כאלה, והם נמנעו מכך מתוך בושה; נוסף על כך התגלעו מריבות, משום שהפרנסים והשמשים נהגו לשתות שתי כוסות ולקחת שתי ביצים, והיו מהם שהשתכרו, וכן גם אחרים, ועל כן מצאו לנכון לנטוש מנהג זה. וכך היה שהם מכרו את כל הבקבוקים, את כוסות הכסף ואת המגשים שהיו מנחושת ועליהם שמו את הביצים, וגם את המפיות והמלחיות ואת כל הכלים האחרים – זאת מכיוון שהיו צריכים את הכסף לתמיכה בבית הספר. בין יתר הסוחרים שקנו כמה מהבקבוקים ומכוסות הכסף הללו היה גם סנ' אבי. הוא קנה בקבוק אחד עם שתי כוסות מכסף במחיר של 800 גרושים, למרות שלא היו שווים סכום זה. הבקבוק והכוסות הללו מצויים בידי עד היום. חלק גדול מן המכירה הזו קנתה משפחת אריה. מאוחר יותר הסנ' בוליסה, אשתו של צֵ'לֵבּי יהודה, שהתה בעיקר בביתו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, ומָדָם בִּיוּ טיפלה בה רבות. היא נתנה לה תמיד מתנות בתכשיטים ובעתיקות שמהם היו לה לרוב, כיוון שהייתה גם כלתה וגם נכדתה.
אני, צֵ'לֵבּי, נהגתי לנסוע בעיקר לפָּזָרג'יק כדי למכור את מטילי הברזל, כאשר הצטברו מהם רבים מִדַי, והסָטיג'י לא הצליח למוכרם. נסעתי על סוס מלוּוה בסָטיג'י שעמד לפקודותיי בכל פעולותיו, הן במָאדָנֶס והן בפָּזָרג'יק. בלילה הראשון, כאשר ישנו במָאדָן של רָדוּיִיל או בזה של קיוֹסטֶנגָ'ה [קוֹסטֵנֵץ],
1339 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
נתתי הוראה להעמיס את כל הברזל שהיה במָאדָן, וכתבתי למָאדָנֶס האחרים שכך יעשו גם הם. ביום שני בצוהריים כשהגענו לפָּזָרג'יק, הוריתי להוציא את כל הברזל שהיה במחסנים בחאן קוּרשוּמְלי, שם היה לנו נכס בבעלותנו ובו מחסנים וגם חדר ללינה. באותו הערב כבר היה הכול מוכן, כשהיו שם לפחות בין 500 ל־600 קַנטָרים, ומן המָאדָנֶס הגיעו למוחרת בבוקר עוד 250 עד 300. הכול היה מסודר בחצרות; ניקינו אותם, קשרנו קַנטָרים שקשריהם הותרו, ותמיד קרה לי שכבר הגיעו לקוחות. למוחרת, יום שלישי, סגרנו עִסקה והתחלנו למכור, וביום רביעי בבוקר כאשר הסתיים השוק היו כמה [סוחרים] שרצו לבחור ממעט [הסחורה] שנותרה. אני הרשיתי להם בעוד שאחרים לא עשו זאת, דבר שהיה טעות. קראתי גם לסוחרי הברזל מפָּזָרג'יק, ובהנחה של ארבעה–חמישה גרוש לקַנטָר מכרתי להם את הכול. כמה מהמכירות היו במזומן, ורובן בהקפה. אחר כך אספתי כספֵּי חובות קודמים, ואת כספי מכירות מטילי הברזל שצברתי סידרתי בצרור, ושלחתי לסמוקוב ביחד עם רשימת המכירות שעשיתי. והסָטיג'י יצא לסמוקוב. באותו ערב נסעתי לפיליבֶּה כיוון שהשוק של פיליבֶּה נערך ביום חמישי. כאשר קיבלו בסמוקוב את מכתבי אודות המכירות שעשיתי שמחו מאוד, כי מכך למדו לדעת את חשבון החנות. בפיליבֶּה לעיתים מכרתי שטרי חוב ל[פירעון] בווינה או בקונס'; את הכסף
1340 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
שקיבלתי המרתי לבּישליקים ומֵגִ'ידִיֵיס וגם שילמתי לבורסקאים על הסַהְטִיָינים שקנינו מהם בפָּזָרג'יק, פיליבֶּה, חסקוֹבוֹ, סטָנימָכָּה [אַסֵנוֹבגרָאד] וצ'ירפָּאן ובכל סביבותיהם. זאת עשיתי ביום חמישי, ובבוקר יום שישי הלכתי אל הפָּאוּליציאָנים, שהיו מוכרי הברזל לחנויות הפרזול; וביקשתי למכור להם וגם לגבות מהם, כי עם רובם היו לנו חשבונות פתוחים. ואת כל הסכום שאספתי, גם אותו שלחתי לסמוקוב בדואר. פעם אחת נשארתי ביום שישי מאוחר יותר, ונאספו אצלי כ־25,000 גרושים – מתוכם 20,000 בזהב והיתר בכסף. רציתי להשאירם באחד החדרים בחאן בפיליבֶּה כי היו לנו התחשבנויות עם האדונים אליעזר כלב, יצחק אַלבָּלָה, אליעזר גירון ואחרים. אולם, היות שהיה כבר מאוחר כולם היו סגורים, כך עשיתי: החזקתי את הזהב בפֵּצ'וֹ שלי ואת 'הכסף הלבן' [מטבעות הכסף] שמרתי בחאן, שם היה לי חדר. כיוון שהיה זה שבת, סגרו מוקדם יותר. כשהייתי בחדרי בחאן והחלפתי לבגדי שבת, נכנס אליי בנו של חכם מושון גַרתי להזמין אותי שאבוא לשבת לביתם, כי גם בפעם אחרת שהיתי בביתם. וכבר כתבתי על כך שפעם אחת הם היו שותפים של אבותינו בפיליבֶּה. הם, חכם מושון וכל בניו, היו אנשים שמחים מאוד וידעו כולם לשיר היטב. אף שהיו מעט מרוּששים, הם בכל זאת התפרנסו. ואני, כדי שלא להיות לבד, הסתרתי את הכסף, ואת הזהב לקחתי עמי והלכתי לביתם. מטבעות הזהב
1341 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
הללו שכאמור היו בסכום של 20,000 גרושים, היו בארנק מבד טַפְטָה כחול ששמתי בפֵּצ'וֹ. וכך הלכתי לביתו של חכם מושון, שם כבר חיכו לי. ובאותו ליל שבת אכלנו ושרנו והלכנו לישון, ולי נתנו חדר משלי. את ארנק הכסף הנחתי מתחת לכרית ונרדמתי. בבוקר שמתי את הארנק בפֵּצ'וֹ, הלכנו להתפלל שחרית בבית הכנסת ובאנו שוב הביתה, סעדנו את ארוחת הבוקר ואחר כך הלכנו לבקר בכמה חתונות וגם אצל קרוביהם, חזרנו שוב הביתה ואכלנו. הלכתי לחאן קארה אולאן חאני שבו היה חדרי, והכסף היה מונח במקומו. במוצאי שבת נקראתי שוב לביתו, כדי לקחתני למסיבות שנערכו, וכשהארנק בפֵּצ'וֹ הלכתי שוב לביתו. ואחרי שאכלנו ושתינו הלכנו למסיבה, ונשארנו שם עד אחרי חצות. אחרי ששבנו הביתה, כמו בלילה הקודם שמתי את הארנק מתחת לכרית, ונרדמתי בלי לחוש בדבר. ובבוקר מייד כשהתעוררתי, דבר ראשון הנחתי את היד מתחת לכרית לראות אם הארנק נמצא, ולא מצאתי אותו. קמתי בלי להתלבש, וכפי שהייתי, רצתי להגיד זאת לסנ' גרתי, אך הלה כבר עזב. הלכתי מהר לחפשו ומצאתיו בבית הקפה בחאן קוּרשוּמְלי יושב בחוץ עם חבריו, שותה קפה עם נרגילה. קראתי לו וסיפרתי לו את מה שקרה, והוא צחק ואמר לי שככל הנראה לא הסתכלתי היטב. הלכנו
1342 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
ביחד הביתה ואחרי שעשינו את כל החיפושים ושאלנו את כל בני הבית, היה הכול לשווא. בייאושי, בלי לדעת כיצד לנהוג, הלכתי אצל סנ' אליזוּרוּצ'וֹ כָּלב, וסיפרתי לו את סיפור המעשה כולו. הוא כינס מייד את הסנ' גירון ואַלבָּלָה ועוד בעלי השפעה מהעיר, והם זימנו את סנ' גרתי כדי למצוא את הדרך לשכנע אותו בעניין זה באיזו צורה שתהיה, אך גם בידם לא עלה להשיג מאומה. כיוון שהמשכתי לבוא אליהם והם ראו אותי כה מיואש, הביאו אותי בעצמם אל הבית של הסנ' גרתי, וכדי לחפש הכניסו אותי לדודים של חדרי הרחצה, שהיו מלאים במים וגדולים מאוד, וכן למקומות מסתור אחרים ולגגות – אבל לא מצאנו מאומה. אחר כך שלחתי מברק לסנ' אבי שיבוא, והוא הגיע אחרי יומיים־שלושה. ולמרות שניסו לשכנע אותו [את סנ' גרתי] בדרכי נועם לא מצאו שום פתרון, עד שהיה צריך לפנות לפאשה, אתא בֵּיי, והוא עשה את כל הדרוש, בין אם איים עליו ואף כלא אותו, אבל בשום אופן הוא לא הודה במאומה. וכך נשארנו סנ' אבי ואני כחודש, ובכל ערב התארחנו בביתו של סנ' גירון, והוא ערך לנו כמה ארוחות חגיגיות עם מיטב המאכלים. ותמיד היו כשישה–שבעה אורחים נוסף על בני הבית שמָנוּ כעשרה–תריסר אנשים, כך שבכל ארוחה חגיגית היו 20 עד 22 אנשים. והיו גם לילות רבים שבהם ישנו בביתו. גם הוא ניסה רבות למצוא את הארנק, אבל לא עלה בידו הדבר. האמת הייתה
1343 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1869
שהוא [גרתי] גנב אותם ממני, אלא שלא עלה בידינו לשכנעו [להשיבם], ותמיד קראו לו 'ההוא עם הארנק'. כך 'החליפו לו את שמו' [הודבק לו כינוי גנאי]. כאשר חלף זמן מה וכבר לא עשינו כלום, אמר לי סנ' אבי שאין עוד בשביל מה להישאר ושלא אהיה עצוב. שבנו לסמוקוב, ואחרי ששהיתי בה כמה ימים שלחו אותי שוב לפָּזָרג'יק ופיליבֶּה לאותה העבודה, בלי שהזהירו אותי בדבר הדרך שעליי לנהוג. אולם אני פעלתי כך שאף פעם לא החזקתי את הכספים עליי. שלחתי אותם באותו יום שבו גביתי אותם, ובדרך הזאת התמדתי.
בשנת 5630 [1870] צֵ'לֵבּי יהודה הלך ונחלש מיום ליום, וגוון פניו השתנה מאוד. הוא שהיה מאוד חסון, התקשה כעת להלך. אולם הוא לא אהב להיבדק בפני הרופא, במיוחד לא בפני הסנ' אַנדוֹנָקֶה שלא הייתה לו אליו אהדה כלל וכלל. רופא אחר לא היה. אחיו ובניו אילצו אותו לראות את הרופא. יום אחד שלחו לקרוא לו, ואחרי שבדק אותו אמר לו שילך לכמה ימים לעיר אחרת, ושיחליף אוויר, וייתכן שירגיש יותר בטוב. לפיכך שלח אותו לכמה ימים שיטבול במרחצאות ג'וּמָה [בְּלָגואֵבְגְרָד], שם היה מזג האוויר חם יותר. ללא דיחוי שלחו אותו, ואחרי שהגיע ורחץ במרחצאות לא נעשה לו טוב, אדרבא, הוא נחלש עוד יותר. הוא שב לסמוקוב, ובחלוף כמה
1344 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
ימים נסע לסופיה וירד בביתו של חתנו סנ' שלמה תָגֶ'ר. הוא קיבל אותו ברוב חסד ועשה לו כבוד גדול, אף שהם לא הסתדרו ביניהם טוב כל כך. אחרי שהיה בסופיה כמה ימים, לא יכול היה להישאר עוד, כי נעשה מאוד עצבני והתרגז מהדבר הקטן ביותר. הוא חזר לסמוקוב והיה תמיד מדוכא מאוד, כך שלא היה לו חשק לראות אף אחד ואף החל לאבד את תאבונו. וככל שהרבה בעבר לשתות הן ראקי והן יינות ומשקאות אחרים, כבר לא רצה בהם כלל וכלל, גם לא בטבק. בכמה מהימים בקושי נכנס לחדר ששימש לו ללשכה, ובין כל הדיבורים הוא גם הלין על [בניית] אותו החדר. (חדר זה נבנה בשנת 5619 [1859], והיות שבאותו הזמן לא שהה בסמוקוב אף אחד מבין המבוגרים ונכח רק הסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, הוא לא הצליח לבנות אותו כפי שצריך. ומעל הכול הוא הוציא הוצאה כספית של 140,000 גרושים, שהיה באותם הימים סכום גדול עד מאוד). וחוץ מזה הוא התרגז כשראה שהם כותבים, בין אם מכתבים [התכתבויות עסקיות] ובין אם בספרי החשבונות, והיה אומר: "מה תעשו עם כל כך הרבה מכתבים ועם כל כך הרבה מחברות?!" הוא הזיע והסיר את הפֵז מראשו, וגם 'יצא לו עשן מראשו' מרוב כעס. וכשראו אותו מגיע, אספו אותם [את המכתבים והספרים] במהירות שלא יראה ושלא יתרגז. אולם כמה פעמים הם לא הבחינו בו, והוא שוב התרגז. היות שזה חזר ונמשך כמה פעמים, סנ' אבי אמר לו שבזמנים הנוכחיים אי אפשר לפעול
1345 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
בלי הנהלת חשבונות, כי איך ייתכן שיוכלו למצוא את החשבונות עם כל אחד שכן אלה לא היו מעטים. בוויכוחים הללו נכחתי גם אני, צֵ'לֵבּי. הייתי הקופאי, והקופה הייתה ליד חלון החדר האחר שבו ישב צֵ'לֵבּי יהודה. מכסה הקופה היה פתוח לכיוון החלון, ובין הדיבורים והכעסים האלה ייתכן שצֵ'לֵבּי יהודה דחק בכוח את מכסה הקופה. ואני, שהתכופפתי אל תוך הקופה לקחת כמה מטבעות, בבת אחת נפל עליי המכסה ופגע בי במצח, וזה עורר עוד יותר ויכוחים ומריבות. גם לבניו [של יהודה] כבר נמאס כיוון שגם בבית הוא כל הזמן התרגז. מהדיבורים הרבים עלה העניין שסנ' אבי ייפרד מעליהם, ובאותו היום הם באו לכדי הסכמה להתחיל לעשות רשימת מלאי. משהלך צֵ'לֵבּי יהודה הם נשארו ואישרו שוב את החלטתם, והגיעו להסכם לפרק את השותפות עם סנ' אבי ויחד איתו גם איתי. וללא דיחוי, למוחרת, החלו בעבודה, והביאו לידיעת כל הבנקאים והסוכנים וכל אלה שסחרו איתם את החלטתם להיפרד. מאותו היום לא עשו עוד שום עסקאות אלא סגרו את כל החשבונות. כל הזמן אספו כסף, ולא העבירו עוד כסף לאיש גם אם היו חייבים לו. וכך היה שנאסף בקופה סכום גדול של כסף. יום אחד הסנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה ביקש ממני שאתן לו את מפתחות הקופה, באומרו שהם כבר דיברו בבית עם סנ' אביהם שיבקשו אותם ממני. אמרתי לו: "בסדר, אך צריך
1346 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
לספור את הכסף", ולזה לא הספיקו שישה–שבעה ימים כי עד אותו הזמן נאספו קרוב ל־850,000 גרושים בזהב וכ־900,000 גרושים בבישליקים ומֵטָליקים ומטבעות מסוג אֵינָה ואחרים שהיה צריך למיין. אמרתי לו שצריך שיֵדע זאת גם סנ' אבי, ומייד הוא אמר לי: "עוד נראה". (ובאותו היום הוא אמר לי, תוך שהוא מורה לי באצבע, שאני צריך לשמוע בקולו כיוון שהוא גדול ממני בעשר שנים). כשאמרתי זאת לסנ' אבי, הוא אמר לי כך: "אם עוד פעם הוא יבקש ממך זאת בשם כולם [כל אחיו], ספור אותם [את המטבעות] ומסור לו אותו [את המפתח]". אולם אני אמרתי לסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה שיבוא כדי לספור את הקופה, אך הוא לא רצה ואמר לי שאין לו עכשיו זמן, כך שהקופה נותרה בידי. ובלי להתעייף במשך ימים שלמים, הם רשמו והסדירו ללא הפסקה את החשבונות עם כל אחד ואחד, וכך עבדו במשך כחודשיים. אצל צֵ'לֵבּי יהודה התחזקו חולשותיו עד כדי כך שהוא רותק למיטה, וזה החמיר מיום ליום. וכך היה שהיו צריכים לעזוב את עריכת הרשימות ולהביא לו רופאים מפיליבֶּה שהיו בעלי שם, אך זה היה ללא הועיל. מחלתו הייתה בעיקר שלא יכול היה לתת שתן, ומשום כך משכו ממנו את השתן באמצעות מכשירים מסוימים, ומכך הוא סבל מאוד מאוד. מעבר לכך הייתה לו מחלת ריאות, ואמרו שהסיבה הייתה ששתה הרבה משקאות אלכוהוליים בצעירותו וש'נשרף לו בית החזה / הריאה' – וזה גרם לו לבעיה במתן השתן. כך עברו עליו ימיו, כשבניו משגיחים עליו תמיד – האחד יוצא והשני נכנס. כך עשה גם הסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה,
1347 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
אף שהייתה לו מזימה: הוא לא עזב את החדר בו שכב אביו במשך חמישה–שישה ימים, וזאת עשה יומם ולילה. תמיד היה הוא זה ששירת אותו בכל צרכיו. כולם העירו לו על כך, שכן כבר ראו שכוונתו הייתה למצוא חן בעיני אביו עוד יותר. יום אחד, שאותו הוא [דוידצ'וֹנָצֶ'ה] התאים כך שיהיה לו נוח, הוא כאילו הציג בפניו [של הסבא] את בנו, באומרו שהוא עומד לשולחו ללימודים בסלוניקי ושיברך אותו, בעוד הוא [הנכד] מנשק את ידו. בו בזמן תיאם שיגיש לו בקשה. לצורך כך הוא הציב בחדר סמוך לחדר ששכב אביו אחד, חָריבּי חיים, שהיה כותב שטרות [במקור – chetariot חוזים]. להבטחת המתנות שהעניקו האבות לפני מותם למי מבניהם, הספיקה רק הצהרה בעל פה; החכם הסופר היה אמור לתת עדות [במקור idud] לגַבֵֶּיהָ, כמו כן הוא הכין את כל מסמכי הצוואה מלפני כן. וכאשר מצא את ההזדמנות הוא הציב את בנו הסנ' חיימָצֶ'ה ליד מיטתו [של יהודה], וביקש ממנו שייתן לו את ידו ויברך אותו. זה העיק על הסבא אבל הוא לא אמר לו מאומה, נתן לו את ידו ובֵירכוֹ. ובו בזמן הוא ביקש ממנו שיפריש לו בנפרד 100,000 גרושים, וחָריבּי חיים כבר הכין הכול. כששמע זאת צֵ'לֵבּי יהודה, למרות שהתייסר היה עוד במלוא חושיו, וללא אומר פרץ בצחוק של שאט נפש והראה לו בידו שיֵצֵא מלפניו. ומכך התעוררו אצלו ביתר שאת אי־אלו כאבים. הדבר נודע לאֶחָיו, ומבלי שאמרו לו דבר,
1348 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
מאז הביטו בו כך כל ימיו [בעין ביקורתית], שראו בו כמי שמעז לפנות בבקשה כזו ללא שום הצדקה. סנ' חיימָצֶ'ה כבר היה צריך לצאת לדרכו, וכמלווה נשלח עימו אחד המשרתים, חיים אָלַאגֶ'ם, יחד עם מכתבי ההמלצה שנתן לו עבור הסנ' יצחק טיאָנוֹ ואחרים. הוא שהה שם שנתיים ולמד שפות, הן צרפתית והן טורקית ויוונית, וכאשר שב לסמוקוב המשיך ללכת לבית הספר ולמד גם בולגרית. בסלוניקי הוא התקבל בעין טובה, ובמועדים ושבתות הזמינו אותו החברים ודאגו לו.
צ'לֵבּי יהודה שכב במיטה סובל כל העת, ומאוחר יותר נכנס למצב של גסיסה ולא היה מודע לעצמו; זה נמשך 15 עד 20 ימים, שהיו לו עוויתות קשות ומזעזעות. וביום רביעי, ארבעה בכסלו, נפטר, וכולנו בכינו עליו. העיר כולה, היהודים, המוסלמים והנוצרים, כולם התאבלו עליו, ליוו אותו עד בית הקברות, והעניקו לו את הכבוד האחרון. הם קיימו את שבעת ימי האבל, ובכל ערב באו עשרה חכמים ולמדו עבור נשמת הנפטר ונתנו הרבה צדקה. האמת היא שהייתה זו אבֵדה כבדה לא רק למשפחה אלא גם לעיר כולה, כי הוא היה עושה טובות לכולם. הוא עזר לכולם הן בחומר והן ברוח כיוון שהיה אדם הגומל טוב, ולא היה אכפת לו להוציא על כך את כספו. פרסומו הלך לפניו והוא זכה לכבוד רב באזורים רבים בעולם, ושמו נודע בכל העולם. סנ' אבי וכל אלו
1349 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
שהיו יושבים שבעה ולא יכלו לכתוב, ואני הייתי זה שעליו הטילו לכתוב מכתבים לכל הקרובים והחברים בערים האחרות ולכל אלה שאיתם היו לנו עסקים, ולהודיע על מותו. מלבד זאת הודעתי לכל העיתונים שיצאו – בקונס', איזמיר, סלוניקי, ירושלים ווינה – שיפרסמו את דבר מותו. באותו הזמן הודעתי שכל חכם שיכתוב אי־אלו מאמרים [אודות הנפטר], אם בלשון הקודש ואם בספניולית, שכולם יקבלו תשלום,[16] וכמו כן בכל העיתונים קיבלו הוראה לקבל מאמרים כאלה מכל מי שיהיה ולפרסמם, [והובטח להם] שיקבלו על כך תשלום. זה נמשך כל השנה, וכך היה שבכל העיתונים פורסמו מיני מאמרים המהללים את הגרַנדֵזָה של צֵ'לֵבּי יהודה. בטקס לציון תום ימי השבעה הוגשו ארוחות רבות לנצרכים, ובו בזמן נתנו להם מלוא החופן כסף כצדקה. בעודם יושבים שבעה הודיעו להם שפתחו את הקבר של צֵ'לֵבּי יהודה. הם חשבו שמא לקחו את הגופה, שכן באותה שנה הייתה מגפה בבעלי החיים, והכפריים הנוצרים נהגו לגנוב לעצמם גופות של מתים יהודים שזה מקרוב נקברו, ולעשות מהם איצ'וֹרייָה כדי שלא תהיה עוד תמותה; זאת ועוד, הם סברו שהיהודים קוברים את המתים עם תכשיטים וכסף רב, ועל כן פותחים את הקברים כדי לקחתם. ללא דיחוי הלכנו לבית הקברות, וגם אני הייתי שם, ובאמת הקבר היה פתוח ומלא מים; הוצאנו את הגופה והיא נמצאה שלמה לגמרי, מבלי שנגעה בה יד. כיסינו
1350 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
אותה שנית, והעמדנו שומר כדי שלא יפתחוהו עוד. ובכל החיפושים שעשו לא עלה בידם למצוא מאומה. אחרי שקיימו את [מנהגי] החודש כולו, וגם ערכו טקס בסיום החודש, כמו שעשו עם תום ימי השבעה, החלו לצאת לשוק; אף היו להם אי־אלו תכתובות שהיה עליהם לכתוב. כפי שידוע לנו, הפירמה שניהלו לפני כן הייתה 'יהודה ואברהם אריה'. סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שהיה האחראי על הקורספונדנציה, נהג לחתום PP. של יהודה ואברהם אריה, [בני] משה.[17] והנה, סנ' אבי ראה שבאחד המכתבים הוא חתם מ' יהודה אריה. כששאל אותו למה הוא חותם כך, אמר לו שה־מ' הזו אין לקרוא אותה משה יהודה אריה אלא מנוח יהודה אריה. וצֵ'לֵבּי אברהם אמר לו: "כך תוכל לחתום אחרי שניפרד, אך עד המועד הזה לא ייעשה שום שינוי", ומאז סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא חתם עוד כך. הם המשיכו באיסוף וברישום הספרים כפי שעשו קודם [למוֹת יהודה], על מנת לערוך את המאזן, וסיימו זאת בראש חודש אדר של אותה השנה. התברר להם שרווחיהם היו גדולים מאוד, הרבה מעבר למה שציפו. הם סגרו בהסכמה את החשבונות, כל אחד מאיתנו העתיק לעצמו את המאזן וכולנו חתמנו על כל העותקים; וזאת תוך הצהרה על הסכם החלוקה וקביעת כמה תנאים לגבי העתיד: הן אודות כמה טעויות ביתר או בחסר, והן אודות השמטות מסוימות, וכן אודות התנגדויות או טענות שנבעו ממחלוקות שונות ביניהם לבין אנשים אחרים וגם ביניהם לבין עצמם. את הכול ערכו והִתנו בכתב. אחר כך חילקו ביניהם את נכסי המקרקעין, כל אחד לקח את מה שנפל בחלקו, והתחייבו לתת תַקריר
1351 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
איש לאחיו. נכסי המקרקעין שהיו לנו היו [רשומים] על שמות שונים מבינינו, כיוון שאיש מאיתנו לא נתן דעתו האם יירשם נכס על שמו. המָאדָן של רָדוּיִיל היה על שם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, הצ'יפליק של בָּאנָה עם המָאדָן של אורטה [האמצעי] בקוֹסטֵנֵץ היו על שם סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, הבלקן ומָאדָן יוֹקָרי [העילי] בקוֹסטֵנֵץ היו על שמי, וכך היה לכולם. אחרי כן נתנו זה לזה את שטרי התַקריר לפי הצורך, וללא שום סירוב כולנו נתנו אותם זה לזה. כך עשו עם החובות שעמדו לזכותם והחובות שהיו חייבים. כל סעיף במאזן הוצג בפני כולם, והצהירו ביניהם מה שייך לכל אחד ואחד. את חלקו של צֵ'לֵבּי יהודה חילקו ביניהם שווה בשווה ארבעת הבנים, שהם הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דוידצ'וֹנָצֶ'ה, נָעימָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה. סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, שלא היה לו חלק בשותפות, קיבל רק את החלק שהגיע לו מירושת אביו, וגם הוא הוחתם על אותו מאזן. אחר כך הם חילקו ביניהם את מה שהיה שייך לאביהם בנפרד, הן בבית והן בשוק, ועל כך נקרא בהמשך. בכך סנ' אבי ואנוכי נפרדנו מהם, ונותרו הם, ארבעת האחים, שותפים לפרק זמן מסוים, וגם על כך עוד נקרא בהמשך.
בשנה הזו נולד לסנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה בן, וקראו לו אליקים – הוא שנקרא היום לוסיין. בלידה הזו לא נהגו כמו בכל האחרות כיוון שהייתה זו שנת האבל על צֵ'לֵבּי יהודה. ואימו היניקה אותו וגידלה אותו בעצמה
1352 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה 1870
כמו את כל האחרים. זהו הסנ' לוסיין שהיה לדוקטור לרפואה, והוא גר בקונס' ומשמש כרופא הראשי בבית החולים הצרפתי בעיר. הוא מאוד מוערך, ומעל הכול הוא מלומד גדול. הוא סיים את לימודיו באקדמיה בפריז עם ציונים מצוינים. עם זאת, עקב מחלוקות שונות ואי־הבנות שהיו לו עם אֶחיו ומעוד סיבות שונות, הוא הוטבל לכנסייה הקתולית והתחתן עם בִּתו של ויטָאלֵס פאשה;[18] ועד היום נולדו לו שתי בנות קטנות. בפרק אודותיו נקרא ביתר הרחבה על כמה מאורעות חשובים למדי שעברו עליו.
1353 חיים של מרץ
צ'לֵבּי יהודה, כפי שכבר קראנו, בכל מעשיו ובמשך כל חייו הראה חיות רבה. הוא ידע לנהוג עם כל אדם בכל ההזדמנויות ובכל הזמנים. הוא היה כה אמיץ ובעל מרץ, וזה מה שהביא אותו להשיג השפעה רבה וכבוד, ושמו נודע כמעט בכל העולם. לא היה לו פחד מאף אחד, והאנשים רמי־המעלה ביותר העריכו אותו. בתחילה לא היה מן העשירים היכולים להישען על עושרם, אלא ידע להגן על עצמו בדיבורו המתוק ובהתנהגותו. הוא נחשב כמי שנמצא תחת חסות הנסיכים, וכאשר היה עליו להופיע בפני 'מקומות גבוהים' לא היה מתייצב אלא אם כן המליצו עליו. כאשר זה היה נחוץ, הוא נלחם באמצעות אמירות חזקות ביותר מול האנשים רמי־המעלה ביותר, בלא שפחד מאף אחד. במיוחד [נהג כך] באותם זמנים יוצאי דופן, וכל מי שראה אותו [נוהג] בכזו גבורה נרתע מפניו. הייתה לו היכולת לשכנע רבים, אך גם להביא להרשעתם כאשר לא נשמעו לו. כל עבודתו וכל עיסוקיו, הכול נעשה בהגינות מְרַבּית. הוא לא חס על זמנו ועל כספו כדי שהדברים יֵצאו כרצונו, והצליח להתגבר על הכול. הוא היה אדם מאוד סבלני, ולא התרגז כאשר יצאו נגדו. כאשר נסע החליף את בגדיו [התחפש] כדי שלא יכירוהו כולם. הוא היה מלומד בהלכה היהודית וידע היטב את לשון
1354 חיים של מרץ
הקודש [עברית]. פעמים רבות החזנים של סמוקוב מרדו בו, כי כפי שכבר ידוע הוא היה זה ששלט בכל ענייני הקהילה. הוא עלה לתיבה והתפלל הן בשבתות והן במועדים, כיוון שידע לעשות זאת. רוצה לומר שהוא לא היה תלוי באחרים. הוא ידע לעשות בעצמו, אם אחרים לא עשו למענו [את רצונו] מספיק מהר, וכך היה בכל הדברים. הוא לא פחד להיכנס לעסקים הגדולים ביותר, מכיוון שהוא גם ידע לנהל אותם. כאשר לא מצא מספיק מהר עובדים, הוא עבד בעצמו כמו העובד הכי קטן אם היה צורך בכך. הוא לא התבייש ממאומה, וגם כוחותיו אפשרו לו זאת. הוא לא היה גאוותן, והיה חברותי לכולם בכל ההזדמנויות. הוא אהב מאוד לבלות ולשיר, וזה הביא אותו לשתות. הוא נולד בשנת 5564 [1804] ונפטר בשנת 5630 [נובמבר 1869], רוצה לומר שחי כ־67 שנים, וברוב ימי חייו היה מאושר מאוד ובריא.
1355
כאן מסתיים הפרק אודות צֵ'לֵבּי יהודה, צֵ'לֵבּי אברהם וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אנוכי צֵ'לֵבּי ונָעימָצֶ'ה – כשהיינו שותפים. זאת עד שנת 5630 [1870] כאשר נפרד צֵ'לֵבּי אברהם, יחד איתי, והבנים של צֵ'לֵבּי יהודה נשארו לעבוד לבדם עבור חשבונם ונעשו שותפים.