56
מכאן ואילך אכתוב את הביוגרפיה ובה כמה מקורותיו בהיותו בסופיה, קודם בואו לסמוקוב.
57 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה שנת 1792
5552 [1792]
הסנ' אברהם מ' אריה ה-I יצא מווידין ברגל, [אוחז] בצרורו הקטן ומקלו בידו. כבר באותו היום הצטרף לשני עוברי אורח אחרים, שהיו גם הם בדרכם לסופיה, והם הלכו ביחד בלי שחשו את [אורכה של] הדרך. לא היו לו שום הוצאות בדרך, ואת עשרת הגרושים שמר לכשיגיע לסופיה. אותם עשרת הגרושים לא היו [סכום] קטן באותו הזמן, כי בימים ההם המטבע עובר לסוחר היה 'אַסְפְּרוֹס', ועשרה גרושים היו אז שווים לעשר לירות טורקיות מזהב. את התחשיב הזה עוד תקראו בהמשך. המסע מווידין לסופיה נמשך שישה ימים. עד אז מעולם לא נסע לשום מקום, וזה היה מסעו הראשון.
הוא הגיע לסופיה בצוהרי יום שישי, וניתן להבין שכבר היה עייף מן המסע. הוא נכנס לחאן (מלון), ואחרי שנח מעט שטף את פניו ואת רגליו, החליף בגדיו, ויצא לשוק לקנות לו מעט אוכל לשבת. אחר כך חזר לחאן, ושוב התרחץ, הפעם היטב, כדי לקבל את השבת, והלך לבית הכנסת. ואחרי תפילת מנחה וערבית בא אל החאן, קידש ואכל, שכב לישון וישן שינה עמוקה כל כך שלא הרגיש איך עבר הלילה. בבוקר הלך שוב לבית הכנסת, התפלל שחרית, חזר שוב לחאן, ויותר לא יצא מן החאן כל אותו היום כי שמר את יום השבת.
58 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
משעלה השחר על יום ראשון, יצא [סנ' אברהם] אל השוק במטרה להתוודע לכמה מיהודי סופיה, וגם כדי להבין את [הלכות] המסחר בסופיה. כך הסתובב שלושה–ארבעה ימים, אבל לא מצא דבר לגשת אליו. בתחילה היה אמיץ מאוד, אבל משעברו שלושה–ארבעה ימים ועדיין לא מצא, כי איש לא שאל אותו מי הוא, מאין הוא ולשֵם מה בא, וגם הוציא כבר שני גרושים במהלך המסע ובשהייתו בסופיה – חשב לעצמו למצוא קודם כול מקום שבו יעסיקו אותו, ולו גם בשכר נמוך ביותר. וכך, כמו בכל יום, יצא השכם בבוקר אל השוק. היה זה יום חמישי, ובעוד הוא מהַלך בשוק העטרים (הרוקחים), קרא אליו יהודי אחד מ[פתח] חנותו. ברגע שניגש אליו [סנ' אריה], שאל אותו [היהודי] מי הוא, מאין בא ולשֵם מה בא לסופיה. ו[אמר לו ש]הסיבה ששאל אותו את כל זאת הייתה שכבר כמה ימים ראה אותו מתהלך הלוך ושוב בשוק של סופיה לשווא, שהוא צריך עובד לחנות, ושאם הוא מעוניין להיות העובד הזה שיגיד לו. סנ' אברהם, אחרי ששמע את כל מה ששאל אותו, ענה לו בנחת ואמר שהוא מסכים להיות שכיר אצלו. וסיפר לו את כל קורותיו, והוסיף גם שהוא ראש משפחה ושמשפחתו נמצאת בווידין. מייד ענה לו [בעל החנות]: "זה בסדר, אוכל לשלם לך שמונה גרושים בחודש", ובנוסף, בשבתות
59 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
ובמועדים יתארח בביתו לסעודה וללינה, ואילו בימות החול ילך לאכול וללון במקום אחר. סנ' אברהם הראשון הסכים לתנאים הללו. כבר באותו היום נשאר בחנות שבעליה היה סנ' נֵסימָצֶ'ה פרחי, סוחר במוצרי עטארייה (רוקחות). צאצאיו של סנ' נֵסימָצֶ'ה פרחי הם כעת, בימינו,[1] האדונים בעלי הפירמה א' ופרחי,[2] ובין היהודים קוראים להם 'לוס פרחיטוס', קמעונאים של מוצרי סדקית.
אנו, כל צאצאיו של הסנ' אברהם הראשון, מחויבים להכיר תודה לכל צאצאיו המכובדים של הסנ' נֵסימָצֶ'ה פרחי, אלו שחיים כאן בסופיה וכן גם בכל מקום שבו תימצא משפחה זו, על הטוב שגמל לסבנו סנ' אברהם מ' אריה ה-I בזמן ששהה בסופיה.[3]
סנ' אברהם הראשון עבד בחנותו של סנ' פרחי בתשומת לב רבה, וסנ' פרחי גם לימד אותו והראה לו את כל המוצרים בחנותו. תוך ימים מעטים סנ' אברהם הראשון הצליח להכיר את מרבית הפריטים שבחנות, כך שסנ' פרחי היה מרוצה מאוד מן העובד החדש שלו.
כעבור כ-15 יום פנה סנ' אברהם הראשון לסנ' פרחי, אדונו, בבקשה שייתן לו את מחצית שכרו, כי רצה לשלוח מעט כסף לאשתו בווידין.
60 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
וסנ' פרחי, שכלל לא סירב לו, נתן לו עשרה גרושים ואמר לו שמשכורתו החודשית תהיה מעתה עשרה גרושים. סנ' אברהם הודה לו, ואת עשרת הגרושים הללו שקיבל שלח אותם כולם לאשתו בווידין. וגם סיפר [כתב] לה שהנסיעה עברה עליו בטוב, ושהוא בריא ושלם וכבר מצא מקום עבודה טוב בשכר ראוי. הוא גם עדכן אותה ש[בכסף ששלח] תדאג לילדים ותמנע מהם כל סבל, וגם היא עצמה שלא תנהג יותר בצמצום, שכן האלוהים עוד ירחם עליהם, ושלא תדאג לו מכיוון שהוא כבר במצב טוב מאוד. הוא גם כתב לה שישלח אליה מכתבים לעיתים. באשר לסנ' אימו, הוא כתב לה שהוא נותן לה שני גרושים, ואם ברצונה שתבוא לגור בביתו, כי [באותו המועד] היא התגוררה עם אֶחיו האחרים. סנ' אברהם הראשון היה מרוצה מאוד מכך שיכול היה שהעביר כסף לאשתו ולילדיו, והיה רגוע עד מאוד כי לצורכי הוצאותיו נשאר בידו עוד כסף שהביא עימו מהבית. בחנות התרחבו העבודה מיום ליום, ובאותו הזמן הוא למד על סוגי מַעג'וּנֵס – בלילֵי תרופות שרקח סנ' פרחי, עשויות תערובת של סמים טחונים לאבקה, שאחר כך לשים אותה עם שמנים מצמחי מרפא שמפיקים במזקקה, כגון מנטה, קָיָיפּוּט[4] ואחרים. את המַעג'וּנֵס הללו הכינו בדרכים רבות, מהן ששימשו כסם משלשל, אחרות להגברת כוח הגברא ואחרות כנגד מכאובים שונים מהם סבלו האנשים. כולם קנו את המַעג'וּנֵס הללו, ובין
61 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
הטורקים הרבה יותר. באותם הימים לא היו רופאים כמו שיש עכשיו, אלא רק מַעג'וּנֵס ושמנים מצמחי מרפא שאספו מן השדות בקיץ. כל אחד השתמש בהם לצורך [טיפול] בחולָיִים שמהם סבל, כפי שקיבל מאבותיו את הידע איזו תרופה או שמן מועילים לכל מחלה. הסנ' אברהם למד היטב את כל המַעג'וּנֵס הללו, ורקח אותן בתשומת לב מרובה. הוא התמיד לתת את המַעג'וּנֵס לַבֵּיִים הגדולים ביותר שבסופיה, כמו גם לאלה שבאו מן הערים האחרות שמסביב לה. וכך השיגה החנות מוניטין רב. הסנ' נֵסימָצֶ'ה פרחי, בעל החנות, כשראה שהעובד שלו הסנ' אברהם הראשון מנהל היטב את החנות, אמר לו שהוא מרוצה מאוד מעבודתו, ומכאן ואילך יקבל שכר של 15 גרושים לחודש. עוד הוסיף כי מעתה ואילך הוא ינהל את החנות לפי מיטב שיפוטו, ושהחנות מופקדת בידיו הנאמנות במלואה. מאותו זמן החל הסנ' פרחי לבוא לחנות לעיתים רחוקות מאוד. על העלאת השכר ועל כך שהיה לו אמון מלא להפקיד בידיו את החנות באופן מוחלט. הסנ' אברהם הראשון העתיר עליו את התודות הנדרשות, ובלי לשנות דבר אלא בהתמדה רבה המשיך בעבודתו והיה נאמן מאוד לסנ' פרחי.[5] בחלוף כשלושה חודשים מן הזמן הזה זכתה החנות בפרסום רב, כך שהתחילו להכיר בסנ' אברהם הראשון כפטרון של החנות.
62 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
והחלו לבקר בה, נוסף על הבֵּיִים של סופיה ושל הערים האחרות שבאו אליה, גם האַעיאנים [במקור hajanes] או הסיפָּאהים [במקור ispais], שהיו מראשי היֵניצֵ'רים – מעין נסיכים שהיו ברוב הערים בטורקיה. הסיפָּאהים הללו שלטו בעיר ובכפרים שמסביבה, והייתה להם הסמכות להטיל מסים על הציבור, לגבות מעשׂרות מן החיטה ומן הכבשים וכן דָאמְגָה פָּרָסִי[6] – מכס על מעבר סחורות בין עיר לעיר, – ועוד כל מיני מיסים שגבו כל הממשלות. כל המסים הללו נאספו לקָאשָה שלהם. היו להם שופטים ששפטו את הציבור בענייני מסחר ופלילים, לגזור מיתה או לכלוא – הכול לפי דין מוחמד ולמיטב שיפוטם. מלבד זאת היו להם סוּ־בָּאשים, כלומר מפקדי המשטרה, יחד עם הזַ'נדַרמים שלהם, לשמירת השקט בעיר ובכפרים. כל הוצאות האחזקה שהיו להם [לסוּ־בָּאשים] שולמו מקופת הסיפָּאהי. יתר על כן, כאשר היה להם צורך בעובדים, הייתה להם הסמכות להורות שכל אדם מגיל עשרים שנה ועד ארבעים שנה חייב לעבוד חמישה עד עשרה ימים בשנה. זאת הייתה מכסת העובדים שקראו להם לפי התור. העובדים נדרשו להביא את מזונם מן הבית מכיוון שלא הזינו אותם, ואף לא שילמו להם כל תשלום. לאיש לא היה
63 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
האומץ להתנגד לדבר כלשהו. מי שהיה עושה כך, היו מייד עורפים את ראשו, ולא היה לך אצל מי להתלונן. האַעיאנים הללו החזיקו דרך קבע 300–500 בחורים, טורקים בלבד, חמושים בכלי נשק של אותו הזמן, ובהם רובה או גרבינה [קרבין] עם מצת [של אבן צור] ושני אקדחי ירי גם הם עם מצת. רבים מן היהודים הכינו כדורי ירי לכלי הנשק הללו. בראש כל כדור הירי חיברו פיסה עגולה של עופרת במשקל 15 דְרָמוֹת (49 גרמים). לפְנים הכדור [התרמיל] – שהיה עשוי נייר עבה – שפכו חמש דְרָמוֹת (16 גרם) של אבק שרפה. כך טענו את הרובה ואת האקדחים, והידקו את כדור הירי עם הַרְבִּי – מכשיר מברזל המכיל בתוכו צבת. ומלבד זאת הם נשאו גם יָטָגַן, פגיון גדול בתוך נדן עץ מהודר. הרובה, האקדחים והיָטָגַן, היו כולם רקומים במיני ציורים מכסף ומזהב ובאבנים בצבעים שונים. את הקליעים הללו אחסנו במעין תיקים קטנים כצורת קופסת טבק הרחה נאה, רקומים ב[חוטי] כסף, מחוברים בשרשרות קטנות של כסף הקשורות לכלי הנשק. [התיקים] היו חגורים למותן (טליה) בחגורות עשויות עור בצבע אדום או שחור, מורכבות מארבעה או חמישה סרטי בד רחבים, האחד יותר צר ממשנהו, תפורים רק בשוליהם, כשהאמצע נותר ריק כדי להניח את כלי הנשק האמורים מתחת לחזם. שלושה ימים בשבוע לימדו איך לטעון את הרובים ואיך לפרוק אותם, ולא לימדו אותם שום תרגילים אחרים. בגדיהם היו: שלווארים
64 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
קצרים מאמריקן [אריג גס] עבה בצבע כחול כהה עד השוקיים [מתחת לברך]. על השוקיים לבשו חותָלות הדוקות רכוסות בכפתורים, אחדות מהן מאריג ואחרות מבד צמר עבה, מעוטרות בסרטי משי דק וקְלוֹבּוֹדָן בעיטורי ורדים וזרי פרחים יפים. ומעל השוק, מתחת לברך, היו [החותלות] קשורות סביב ב־etek-baguis, רצועות משי תוצרת בית, ברוחב כאגודל, שמהן השתלשלו גדילים [פרַנזים] קטנים ממשי. מעל לכך לבשו חצאית קצרה עד לברכיים עשויה הַאסֶה לבן, עשויה קפלים צרים, כך שכאשר קפצו התנפנפה סביבם כחצי מטר. על המותן חגרו קוּשָק מצמר, שהקיף את המותן ארבע חמש פעמים והודק היטב, ומעל הקושק נחגרה חגורת כלי הנשק [silas], כפי שנאמר 'מאגר הנשק'. ומעל הכול מעיל־חצאית קרואטי קצר ללא שרוולים שהתנופף ברוח. על הרגליים נעלו צָ'רוּקָס מעור תאו מעובד למחצה מהודקות היטב בשרוכים, ובקצוותיהם גדילים של משי אדום שקיפצו והתבלטו בהליכתם. מזונם היה אוֹקָה אחת של לחם ליום, והקוֹנדוּצ'וֹ היה בשר כבש באורז עם קוֹנדוּצ'וֹס [ירקות]. בכל יום נתנו להם קפה, ובימי שישי נתנו להם zerde pillaf [תבשיל אורז בזעפרן], כלומר אורז מאודה במים, עם הרבה חמאה מעורבבת בדבש כקינוח מתוק. החזיקו אותם שלוש שנים בקסרקטינים נפרדים שיועדו להם, לא שילמו להם כל תשלום כספי, ורק בני משפחתם שלחו להם מצרכים אישיים קטנים. הם היו רגועים מאוד כך שלא פגעו באף אחד. פעמיים בשבוע שחררו אותם,
65 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
כדי שילכו ויבקרו אצל בני משפחותיהם, וגם אם נצרכו לרכוש לעצמם כמה דברים. חיילים אלה עמדו נכונים למקרה שהסולטאן יערוך מלחמות כלשהן. כל הסיפָּאהים שלחו לו את החיילים הללו, והכשירו אותם על חשבונם. בתמורה לכך, כל אחד מן הסיפָּאהים, כפי שנאמר, שלט על עיר אחת ועל כפריה, וגזר [על התושבים] את הסכום שהם חייבים לשלם כמס (מס־צמיתות) לסולטאן. לשם דוגמה, הסיפָּאהי של סמוקוב היה מֶהמֵט אמין אָגָא,[7] והוא היה זה שהביא את הסנ' אברהם הראשון לסמוקוב. אגא זה שילם לסולטאן בכל שנה 200 שקיות אַחצֶ'ה [הוא האַסְפְּרוֹ, שליש פָּארָה], כסף מזומן, כשערכה של כל שקית הוא 500 גרושים. נוסף על כך שלח לו 2,000 קוֹצ'ֶס, רוצה לומר איילים זכרים, 5,000 קוטלות של חיטה משובחת (קוטלה אחת שוקלת 30 אוקיות), 1,000 אוקיות חמאה ו־2,000 אוקיות של נרות חֶלב זך תוצרת סמוקוב. וכאשר היו לממשל הטורקי מלחמות כלשהן, שלח לו 500 חיילים מאלו שעמדו לרשותו מוכנים תמיד, ביחד עם כל המפקדים, וכן כל מזונם, בגדיהם וכל התחמושת למלחמה – הכול על חשבון הסיפָּאהי, שנשא בכל ההוצאות כל עוד החזיק בהם הממשל הטורקי. ומאותם 500 חיילים, כאשר חסרו אחדים, בין אם מתו ובין אם חלו, היה חייב להשלים את מניינם. מלבד זאת שלח מתנות לכל הפאשות [pachas] הגדולים
66 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
ולסָרָאף (הבנקאי) של הוואלידה סולטאן, מכיוון שהיה תלוי מאוד באדונים אלו לתמיכה במעשיו. על אודות הוואלידה סולטאן כבר כתבתי, שהיא אֵם הסולטאן. אצל המלכים האחרים, אשת המלך נחשבת למלכה ואף נקראת כך. אולם אצל הטורקים זה ההיפך: זו שנקראת מלכה היא אֵם המלך, מכיוון שאצל הטורקים אין המלך רשאי לשאת אישה מבין משפחות הפאשות או מבין משפחות המלוכה. זאת רק בגלל שאם יהיה לו חותן, יחשב זה לגדול ממנו, ולא ייתכן שיהיה אדם נכבד מן המלך. ולכן הוא [הסולטאן] לוקח לו נשים שלא ידוע מי הוא אביהן. לפיכך רוב הנשים שיש לסולטאן נקנות בכסף מן הצ'רקסים, כיוון שהנערות היפות ביותר מוצאן מצ'רקסטן, והן אף טורקיות [מוסלמיות]. אצל הטורקים לא קבוע מספר הנשים שיכולים המלכים לשאת, ועשויות להיות להם אף 300-200 נשים עם קידושין [כך במקור, kidochin – נשואים כדת] מלבד הפילגשים, שגם הן כנשותיו[8] (מספרים כי כאשר מת השח הפרסי נודע שהיו לו 500 נשים, והאישה שפיקדה על כל ה־500 הללו הייתה בת 16 שנים). וכל האַעיאנים האלה נדרשו ללכת לקונס' בכל שנה, כדי לקבל פקודות חדשות בעניין החיילים. אז גם הגדילו להם את המס, והם דיווחו על הלכי הרוח של העם בנוגע למיסים עגבו מהם, כי היו מי שהתלוננו בסתר אצל
67 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
הפאשות ואצל הסָרָאף של הוואלידה סולטאן. כפי שהועלתה תלונה כזו בפני הסָרָאף של אֵם הסולטאן בימי הסולטאן מהמוט,[9] צֵ'לֵבּי בכור קַרמוֹנָה.[10] זה קרה במשפחתנו, כאשר חָריבּי יוסף, הבן השני של סנ' אברהם הראשון, כתב אל צֵ'לֵבּי בכור קַרמוֹנָה והתלונן על אוּסרֵף פאשה שהיה האַעיאן של סמוקוב לאחר מֶהמֵט אמין אגא, כפי שנקרא בפרק עליו בַּהמשך.[11] אני רואה לנכון לומר כבר עתה לקוראים הנכבדים של ביוגרפיה זו, כי ייתכן שמישהו מהם יוכל לומר שהאירועים הללו או המנהגים של אותם הזמנים אינם מעניינם של [קוראי] ביוגרפיה זו. אולם צריך שיֵדעו שכל מאורע או מנהג נושא עימו חשיבות משלו עבור ביוגרפיה זו, ושיש להביא לידיעת הקורא את ראשית הדברים כדי שיוכל להבין את אשר יקרא בהמשך. אני, משה א' אריה השני, כותב את הביוגרפיה הזו בסופיה בשנת 5673 [1913], כשהיא כבר ביוגרפיה בת 150 שנים. אני בטוח כי אף הזקנים שבבני משפחת אריה בזמן הזה לא יכולים לדעת הרבה דברים שאותם הצלחתי לאסוף במשך 15 שנים. וכעת אני מעלה זאת על הכתב שחור על גבי לבן.[12]
כפי שנאמר, לחנות התחילו להיכנס גם הסיפָּאהים, וכך קרה שיום אחד, כאשר סנ' פרחי לא היה בחנות, נכנס מביניהם גם מֶהמֵט אמין אָגָא שהיה האַעיאן של סמוקוב. הסנ' אברהם הראשון לא הכירוֹ,
68 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
ושירת אותו כדרך ששירת את יתר הלקוחות רמי המעלה של החנות. כיוון שהסנ' מֶהמֵט אמין אגא היה אדם ענו מאוד ושפל רוח, לא גילה לו את מעמדו הרם. בשיחה שניהלו הוא מצא חן בעיני הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, משום שהסנ' אברהם הראשון ידע היטב לדבר טורקית. לאחר שסיים קניותיו שאל אותו מֶהמֵט אמין אגא האם יקבל עליו לבוא לסמוקוב. אז נודע לו איזו אישיות רמת מעלה הוא. ובאותם הזמנים לא ניתן היה לסרב כלל לבקשותיהם של אנשים רמי מעלה כמותו. הוא קם על רגליו ואמר לו שהוא עובד בחנות הזו, ובלי רשות אדונו אינו יכול להשיב לו. אולם אם אדונו ישחרר אותו – יבוא. אלא שכסף אין לו, יתר על כן, הוא בעל משפחה שגרה בווידין. מייד ענה לו מֶהמֵט אמין אגא: "אני רואה בך אדם כישרוני ונבון. ואם ברצונך לבוא איתי – מייד כשיבוא אדונך אמור לו שאני הוא הקורא לך לבוא עימי. אני אשאר כאן עוד כמה ימים לערוך כמה קניות". [הסבר:] מכיוון שבערים הקטנות שמסביב לסופיה לא היו סוחרי בגדים, תרופות ודברים אחרים, כולם באו לסופיה כדי לערוך קניות. "אני אתן לך כסף כדי שיהיה לך הון, ואתן לך גם בית לגור, ובכל צרכיך אעזור לך, ואתה תהיה הבָּזיריאן־בָּאשי[13] שלי – ותקנה את כל סוגי הסחורות והתרופות.
69 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
ובהזדמנות זו יהיו לך עוד יותר לקוחות, שכן יהיו לך גם כל הבֵּיִים האחרים והסנ' של סמוקוב". ואחרי כל הדברים האלה שאמר הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, כרע הסנ' אברהם הראשון על ברכיו ונשק לרגליו של מֶהמֵט אמין אגא כאות של קבלת מרותו, ומֶהמֵט אמין אגא יצא מהחנות. חלף זמן מה, וכאשר הגיע הסנ' פרחי לחנות, סיפר לו [אברהם] כל מה שעבר עליו עם מֶהמֵט אמין אגא, והוא [פרחי] היה מאוד לא מרוצה. אולם הוא לא יכול היה לסרב במאומה, שכן כך היה המנהג אצל נסיכים באותם הזמנים – היה צריך למלא את כל רצונותיהם. הסנ' פרחי בדק את החשבון ושילם לו את שכרו הנאה, בצירוף מתנה יפה. והסנ' אברהם הראשון נישק את ידו והודה לו על כל הטוב שעשה עימו; יצא מן החנות, הלך ישר אל מֶהמֵט אמין אגא וסיפר לו שהוא כבר מוכן לפקודתו, והוא השיב לו שבעוד כמה ימים הם יֵצאו יחדיו לדרך. הסנ' אברהם הראשון הלך לפונדק, כתב לאשתו מכתב ארוך וסיפר לה את כל אשר עבר עליו עם נסיך סמוקוב. וביקש שתשמח, כי מעתה ואילך יש לו תקווה טובה שיחיו חיים יציבים, ושבכוונתו לבוא לווידין בתוך ימים מעטים. כך גם כתב לאחיו.
באשר לאחים האחרים,[14] הסנ' שמואל שנסע לרומניה והסנ' יצחק שנשאר בווידין, אין לי שום מידע לכתוב עליהם איזה דבר, והרי
70 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
זה בעיני דבר מסקרן [לדעת מה אירע] מאותו היום [שנפרדו שלושת האחים, בשנת 1792] ועד שנת 5633 [1873]; כאשר שהיתי אני, משה א' אריה השני, המחבר והכותב של ביוגרפיה זו, בהרקולס באד (מֵהַדיה).[15] במרחצאות האלה פגשתי בחור אחד כבן שלושים שנה, שרחץ שם כי סבל מאיזשהו מכאוב בקרסול רגל ימין. הייתי עם אשתי ובתי הגדולה רשל, שבאותו הזמן קראנו לה בּוּקָה, כלומר בכורה, והיא הייתה בת שש שנים. אותו בחור שהה גם כן במלון שאליו הגענו; ראינו אותו, וכאשר רציתי לשאול שאלות כלשהן את הפונדקאי והוא לא היה יכול להבין אותי מפני שלא ידעתי את השפה הוולאכית[16] – הבחור ראה שאני יהודי, ניגש אליי וביקש שאגיד לו מה רצוני, והוא ישאל את הפונדקאי. הודיתי לו, והוא הסביר לפונדקאי את מבוקשי. כשנוכחנו שקיימת בינינו קרבת דם ואנו מאותה משפחה, נשארנו ביחד במלון חמישה שבועות; אכלנו וטיילנו יחד, וסיפרנו איש לרעהו רבות מקורות חיינו. הוא אף סיפר לי שהם יודעים שיש להם קרובי משפחה בסמוקוב, ושהם התעניינו מאוד בנו ובמעמדנו, ושהעסק שלהם היה מסחר בחיטה ובצמר[17] – הכול בכמויות גדולות. פעמים רבות הוא הראה לי מכתבים שקיבל מאֶחיו מבוקרשט. שמו היה יעקב, ושמות אֶחיו: שמואל ואברהם – שלושתם שותפים. והסנ' שמואל,
71 הביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסופיה 1792
כאשר נפטר, השאיר שישה מיליון פרנקים. הם גם חכרו אדמות מוּשִיָה ממלך ולאכיה.[18] עם סנ' ז'קוב האמור הייתה לי, צֵ'לֵבּי משה אברהם אריה השני, התכתבות קרובה. ובאשר לאדונים אריה מווידין, שגם עליהם לא סיפרו לי מאומה בנסיעה הזו, כאשר חזרתי ממהדיה [לבולגריה] עקב הסגר שהוטל בגלל שהייתה [מגפת] כולרה בווינה, חזרתי לווידין דרך טימוֹק[19] אשר בסרביה. [ואז] התוודעתי אל המשפחות של שלושה אחים שהיו באותו הזמן ראשי אותן שלוש משפחות אריה [של וידין]: הגדול נקרא יהודה, השני רפאל והשלישי אברהם. היינו שלושתנו בבתיהם לארוחה, ובבית של סנ' רפאל הכינו לנו גיבֶץ' של דג חדקן, מאוד טעים. גיבֵץ' כזה לא אכלנו עד אז מעולם, ואף לא אכלנו כמותו מאז ועד עכשיו. כולם היו בעלי בתים, ומביניהם המצב של סנ' רפאל היה הכי טוב.
עד כאן כתבתי את הביוגרפיה, ובה כמה מהמאורעות שקרו לסנ' אברם מ. אריה ה-I, הראשון שבא לסמוקוב, בשמונת החודשים בהם שהה בסופיה בחנות של סנ' נֵסימָצֶ'ה פרחי.