506
מכאן ואילך מתחילים פרקי הביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה.
507 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1829
אודות השנה הזו, שנת 5589 [1829], כבר כתבתי בעמוד 265 של ביוגרפיה זו, על האופן שבו ארבעת האחים, לאחר מות אביהם, ערכו את פירוד הבית כשכל אחד מהם הפריד לעצמו את העסק שבו הוא עומד לעבוד. כל אחד קיבל את החלק שהגיע לו מירושת אביהם, ואת הכול חילקו בחלקים שווים; זאת בלי שהאחים הגדולים יותר דרשו איזשהו סכום נוסף, בשל כך שהם עבדו זמן ארוך יותר עם אביהם. ועל כך שההון שנשאר בידי כל אחד הגיע לחמישים אלף גרושים, וכיצד קיבל אותו כל אחד מהם – גם על זאת כבר כתבתי מעמוד 265 ואילך. ואודות הבית שהיה להם, שהיה שייך לסנ' מֶהמֵט אמין אגא, ושניתן לסנ' אברהם הראשון כדי שיגור בו כל חייו, ובאיזו דרך הוא נמסר בחזרה לסנ' מֶהמֵט אמין אגא, גם על זאת נכתב, וכל המעוניין יכול לקרוא.
בראשית, הסנ' חָריבּי יוסף, לפני שהתחיל בעבודה בה עמד לעבוד, הסכים להתאחד עם אחיו הבכור חָריבּי צֵ'לֵבּי, כדי לקנות בית ולגור בו יחד. הם תמיד הבינו זה את זה, והיו באחדות דעים בכל שיחותיהם, בין אם על מה שכבר למדו ובין אם על מה שעתידים היו ללמוד. כדרכם של החכמים, כפי ששניהם היו, דבריהם היו כולם שקולים במאזניים, ודיבורים בטלים לא היו ביניהם. וכך היה שהם מצאו בית לקנות במחיר של אלפיים גרושים, אותו מצאו כהוגן. אומנם ביחס לאותה התקופה זה היה יקר, אבל הם לא נתנו דעתם על כך. העיקר
508 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1829
שיהיה להם בית משלהם, כי היה זה כבוד עבורם. הבית האמור נמצא כעת, בזמננו, בבעלותו של סנ' חיים ב' משה (חָאג'י ז'אקוֹ). הם ערכו בבית שיפוץ קטן, ועד מהרה עברו אליו. הם חיו בו יחדיו מרוצים מאוד למשך זמן מסוים, ובסופו של דבר גר בו חכם רַבֵּנוּצ'וֹ [בנו של חָריבּי יוסף] למשך כל חייו. אודות הדרך שבה רכש בית זה, וכן מתי נמכר אותו בית בידי הבנים של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ, על כל זאת אכתוב בפרקים העוסקים בהם אם ה' ישאירני חי.
אחרי שהסתדר היטב בבית, הוא שכר חנות, סידר בה את הסחורה שקיבל בפירוק השותפות, והתחיל במכירות בסיטונות בלבד. בו בזמן הוא היה אמור לקבל גם כסף מזומן, והם אכן גבו את החובות שעמדו לזכותם, ואלה חולקו ביניהם לפי השיעור שהיו צריכים לקבל על פי ההסכם. ממעט המכירות של הסחורה שעשה ומכספי החובות שהם גבו, הצטבר אצלו בתוך זמן קצר סכום מסוים של כסף, שהספיק לו לנסוע לקונס' כדי לערוך קניות. הוא עשה זאת במהירות, ובהגיע הסחורה כבר היו לו לקוחות רבים וטובים. בתוך זמן קצר ערך מכירות טובות, ואסף סכום גדול יותר וסכום נוסף לווה מחבריו, בעיקר מהבֵּיִים הטורקים שכמעט כולם הכירוהו. ההלוואות שנטל מהם היו כולן ללא ריבית. ושוב נסע לקונס' וירד בביתו של צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה, שאודותיו כבר כתבתי כמי שהעניק להם חסות
509 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1829
וגם עזר להם. הם בילו את זמנם תמיד בלימוד, מכיוון שחָריבּי יוסף היה מלומד גדול ואף אינטליגנטי מאוד. דיבורו היה ברור מאוד, כך שבמילים ספורות ידע להסביר. גם צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה היה אדם מאוד מלומד, ומלבד זאת שאהב את לימוד התורה הוא ראה צורך להיות מעודכן ברבים מהמדעים; [זאת] מכיוון שכפי הידוע לנו, הוא היה אחד מראשי החצר בימי הסולטאן מהמוט [השני] וכן היה הסָרָאף הראשי של הוואלידה סולטאן. ובהיותו בא ויוצא רבות בארמון, הוא ניהל שיחות רבות עם גדולי הפאשות שבארמון, ונדרש להיות מוכן לענות על כל השאלות שהועלו. ידוע לכולם שכאשר אדם משוחח עם אישיות רמת מעלה כזו, אם אינך זריז ביכולתך לענות על השאלה הקטנה ביותר שאתה נשאל לצורך השכנוע – מלבד זאת ששמים אותך ללעג, גם משאירים אותך בצד. ולא תוכל יותר לבצע שום פעולה עסקית, כי יחשיבו אותך בין כל הטורקים כאיש ריק.
כפי שכבר כתבתי קודם, חָריבּי יוסף דן את היהודים בסמוקוב. הוא עסק בחילוקי דעות שהתגלעו בקרב קהילת סמוקוב, אותם ניתן היה ליישב רק אצל הפאשה. את הכול הסדירו דרך חָריבּי יוסף, וזאת משום שבאותם הזמנים הגזֵרות שנכפו על היהודים לא היו על פי דין, אלא נעשו על פי ראות עיניה של כל אישיות בכירה. מצב זה קיבל ביטוי לעיתים קרובות, כך שההשפעה שהייתה לחָריבּי צֵ'לֵבּי אצל
510 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1829
אוּסרֵף פאשה, שלימים נעשה האַעיאן של סמוקוב, הייתה גדולה מאוד. והיות שהכול היה תלוי באוּסרֵף פאשה, בשום פנים הוא לא 'שבר לו' [לא סירב לו] במאומה. כך היה במיוחד כאשר חָריבּי יוסף נסע לקונס', כנאמר לעיל. הוא שהה אצל צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה, וקיבל ממנו תמיד המלצות עבור אוּסרֵף פאשה. זה עזר לו עוד יותר, מהסיבה שהפאשה היה כפוף לצֵ'לֵבּי בכור ששימש כשר החצר גם עבורו. וכאשר היה לפאשה צורך בכסף הוא נעזר בסנ' קַרמוֹנָה, וזה עזר לו. נוהַג זה חל לא רק על היהודים, אלא גם כאשר באו אליו הטורקים או הנוצרים לבקש ממנו שיְיַשב אי־אלו עניינים אצל הפאשה. הוא [חָריבּי יוסף] עשה זאת בשמחה בלי שום אינטרס, וכך היה שהכבוד שנתנו לו וההערכה שרחשו כלפיו בכלל היו גדולים מאוד. בעיניו זה היה דבר של מה בכך לעשות טובות, והוא אף לא התפאר בכך; הכול היה בעיניו דבר טבעי. הוא סבר שכל אחד חייב לעשות טובות, והחשיב זאת כעניין רגיל. בשיחות שהיו לו עם הסנ' קַרמוֹנָה למד מיני גינונים רבים, לפיהם יש להתנהג עם האנשים רמֵי־המעלה. וכן גם לגבי השפה: הוא היה כל כך אינטליגנטי, ואת מה שאמרו לו במילים ספורות מייד הבין. הוא גם דיבר מעט, ולא היה לו צורך להסביר בדיבור ממושך, כיוון ששפתו הייתה מאוד ברורה ומובנת, ואת השפה הטורקית ידע על בוריה.
בשהותו בקונס' ערך את קניותיו בזול מאוד, ובהגיע הסחורה לסמוקוב, מייד כשפרק אותה הגיעו
511 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1829
לקוחותיו וחטפו את הסחורה. כולם נתנו בו אמון ולא התמקחו על המחיר. כאשר נותרה אצלו סחורה רבה מדי, הוא הוביל אותה לירידים ומכר אותה ברווחים קטנים יותר, הכול במזומן. ותמיד ביקש שלא להותיר סחורה מנסיעה אחת לאחרת, ככל שזה היה אפשרי.
חכם מֶרקָדוּצ'וֹ, הבן הגדול של חָריבּי יוסף, שכבר היה נשוי לבּוּ' רוּזוּ בת אחות אביו [כלומר בת דודתו], בּוּ' דונה, שב להטריד את מנוחת הבית. הוא לא הסתדר היטב עם אימו החורגת בּוּ' רבקה, אף שהייתה אישה טובה כל כך. נוסף לכך תמיד היה שיכור, ולכן הוא [יוסף] הביא לסילוקו מהבית, וגם נתן לו 5,000 גרושים כדי שיסחר בנפרד. בכך חשב שאולי ייפטר מן השתיינות וגם שיהיה שקט בבית. חָריבּי יוסף היה מוטרד מאוד מכך, ובּוּ' רוּזוּ תמיד הייתה בוכה. פעם אף הלכה לגור אצל אביה כיוון שמֶרקָדוּצ'וֹ רב גם איתה, והכול נגרם מהשכרות – כפי שעוד נתבונן בפרק על אודותיו בחיים שעברו עליו.
באשר לבנים שהביאה איתה בּוּ' רבקה [מנישואיה הראשונים], הוא החזיק אותם בבית, והם היו רגועים מאוד.
בשנת 5590 [1830] נולדה לחָריבּי יוסף בת,
512 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1830
וגם בלידתה נהגו כמו בכל הלידות, כששלחו דברי מתיקה ומתנות ובאו לבקרה. וביום השבת באו כולם לאכול והעניקו לילדה שם, וגם כאן [בטקס הזה] עשו את הכול [כפי שצריך], וקראו לה אָמָדָה. הייתה זו האימא שטיפלה בה והיניקה אותה, אלא שהבת הזו, כמו גם הבן אברהם, שניהם, כאשר גדלו, תקפה אותם השחפת. הם סבלו תמיד מחולשה יוצאת דופן, והיו תמיד חולים. וכל הטיפולים והתרופות שנתנו להם היו כולם ללא כל תועלת. וכך בשנת 5604 [1844] נפטרו השניים באביב נעוריהם. היה זה כאב גדול ביותר לכל המשפחה.
חָריבּי יוסף המשיך בעסק שלו וערך באותו האופן את הנסיעות, הן כדי לקנות סחורות והן כדי למכור. הוא לא נעזר באיש כי באמת היה מוכשר להצליח בכול, וניהל את חשבונותיו ואת המחברות ביושר רב ולפי סדר מיטבי. אף שלא היו אז אותן השיטות של הנהלת חשבונות כבימינו, למרות כל זאת לא עשה אף שגיאה קטנה ביותר, וכך היה שהעסק שלו הלך תמיד והתקדם. כולם אהבוהו מאוד וכיבדו אותו עד מאוד, מכיוון שלכולם עשה טובות בלי שום אינטרס.
הוא עסק ללא הפסקה בענייני הקהילה, ובו בזמן שמר על האינטרסים שלה. הוא חילק את המס השנתי ששילמה [הקהילה] לממשל הטורקי, שהסתכם במאה גרושים לשנה עבור כל יהודי סמוקוב.
513 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1830
לממשלה היה מספר קבוע: לקהילה היהודית של סמוקוב – 100 גרושים; לנוצרים – 1000 גרושים; לצוענים – 50 גרושים. את הסכומים הללו היא דרשה מראשי כל אחת מהקהילות, והם חילקו אותם כרצונם. לצורך כך מוּנה לכל קהילה מי שנקרא מילֵט בָּאשי[1] [ראש העדה], ואלו היו ממנים קָאבְּזי־מָאל [סרסורים/מתווכים], גובי המס, כדי לאסוף מכל אחד את הסכום שנקבע לו שהוא חייב לשלם. ובמקרה שעד ליום הקבוע לא נאסף הכסף, היו מכניסים את הגובה לכלא. הכול היה ללא כל תשלום.
החלוקה של אותם מאה גרושים של המס נעשתה בין כל חברי הקהילה. לצורך כך נקבעה ישיבה מיוחדת בראשות שני האחים, חָריבּי צֵ'לֵבּי [משה] וחָריבּי יוסף, אשר זימנו אליה את כל הנוֹטַבּלֶס של העיר. מלכתחילה שני האחים קיבלו על עצמם לשלם 35 גרושים, וכל יתר 65 הגרושים התחלקו בין [אנשי] הקהילה כולה, שהיו בה חמישים עד שישים משפחות. מאלה הוחרגו החכמים, הרוחצים, השמשים והקברנים, ואותם אלה שלא היה באפשרותם לשלם – כל אלה היו פטורים מתשלום המס. ולא רק זאת, אלא גם לא לקחו חלק בתשלומי הוצאות הקהילה. את אלה שיכלו לשלם מיסו בתשלום סכום של חצי גרוש עד שני גרושים. על כך נתגלעו מריבות גדולות, וזה נמשך כל היום עד שהסכימו ביניהם. פעמים רבות נדחתה הישיבה לחלוקת 65 הגרושים, ודבר זה העסיק את חָריבּי יוסף. הוא היה מודאג מכך עד מאוד, מכיוון שהיה נכנס ויוצא שוב ושוב, בעיקר אצל אוּסרֵף פאשה אך גם אצל כל גורמי הממשל האחרים. חילוקי דעות כאלה
514 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1830
היו גם בקרב הנוצרים, וכאשר לא יכלו להגיע להסכמה לעיתים קראו לחָריבּי יוסף והוא הסדיר זאת ביניהם. על כך נתנו לו כבוד גדול, כי הוא הביא לשקט ביניהם. גם כאשר התגלו חילוקי דעות כלשהם בין הסוחרים הנוצרים, מן הצ'וֹרבָּאג'ים הבכירים ביותר, הם הפצירו בו שישלים ביניהם. הוא לא דחה אף אחד, ואפילו אם נאלץ לזנוח אי־אלו מעסקיו היה עושה זאת, רק כדי לעשות טוב.
לרוב היה זה הוא שדרש בבית הכנסת, הן במועדים והן בשבתות. את הדרשות שדרש חיברו שני האחים, הוא וחָריבּי צֵ'לֵבּי. כפי שכבר כתבתי, בימים הראשונים של החגים הייתה הקהילה בשלמותה באה לבקרם. כולם יצאו מבית הכנסת ובאו היישר לביתם, והוא נשא בפניהם דרשה המתאימה לחג. ואחר כך, ביום החג השני, גם הם החזירו ביקור כמעט לכולם, ושוב בכל בית הוא דרש דרשה אחרת. נוהַג זה נותר מאז, וכל עוד גרנו בסמוקוב, כשבאו לבקרנו בכל הבתים של בני אריה, רב העיר נשא דרשה, בכל בית בדרך המתאימה לו.
חָריבּי יוסף היה אדם גבוה ורזה, וגופו זקוף. כמו כן היה בריא וחסון, כזה שאינו מתעייף. הוא היה חסיד גדול, קם בבוקר והלך לבית הכנסת להתפלל שחרית, הניח שני זוגות תפילין וקרא בחוק לישראל. כך גם עשה בערבים; הלך לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית. בערבים בא הביתה מוקדם, ולא שתה שום
515 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1830
סוג של ראקי, ורק בסעודת הערב שתו כולם כוס או שתי כוסות של יין שהיה להם תמיד בבית. כאשר קנוהו היו חייבים להיות בטוחים באופן מוחלט שהוא כשר, והיו אז בפיליבֶּה יהודים שייצרו אותו בעצמם. הוא עלה להם בסמוקוב, כולל הובלה, 15 עד עשרים פָּארָס לאוֹקָה, והראקי עלה משישים פָּארָס עד שני גרושים לאוקה. כדי שהראקי יהיה כשר ייצרו אותו בבית שהייתה בו מזקקה. הם תמיד ניזונו היטב מכל סוגי המאכלים שניתן היה להחזיק לשימושם, אלה של הקיץ כמו גם אלה של החורף, ולא חסר להם דבר. היה להם הכול בבית, אך הם לא ערכו קניות בלי חשבון. הכול נעשה בשיקול דעת ובחסכנות רבה, וכמו כן הם הכינו את הפירות לחורף. שני האחים גרו ביחד בבית אחד, אכלו על שולחן אחד והסתדרו ביניהם בכל דבר ועניין, הן הגברים והן הנשים. איש מהם לא התרגז בבית על לא כלום, כי היו סבלניים מאוד. הם לא כעסו על הילדים ולא צעקו עליהם, וכולם כיבדו אלה את אלה. ההוצאות שחלקו ביניהם שני האחים לצורכי קיומם היו 3,000 גרושים לשנה כולה. סכום זה היה גדול מאוד באותם הזמנים. בנוסף הם הוציאו על לבושם. חָריבּי יוסף התלבש בבגדים המשובחים ביותר, והיו לו הרבה מערכות לבוש. הוא היה נקי מאוד, ולבש צַ'קשיר ומעליו אַנטֵרי ארוך וקוּשָק הדוק למתניו, ופֶרמֵלָה מבד ומעליה ג'וּבֶּה
516 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1830
ואחר כך בִּיניש עם שרוולים רחבים וארוכים גם כן מבד. על ראשו בּוֹנֵטָה ולרגליו מֶסטָס [גרבי עור] עם סָפָּטוֹס, הכול מבדים משובחים. בחורף במקום ג'וּבֶּה לבש קיוּרדי מפרווה מאיכות טובה. היו לו מינים רבים של קיוּרדי, כולם מפרווה משובחת וכך גם כל הבגדים האחרים. הם לא התבלו מכיוון שהיו לו רבים מהם, מה גם שהאופנה לא התחלפה. כך היה גם אצל הנשים. גם הן לבשו בגדים מהבדים המשובחים ביותר, ואף להן היו מערכות רבות של בגדים. הבגדים הללו 'עשו אותם' לאנשים רמי־מעלה, הן את הגברים והן את הנשים. הם התהלכו מאוד נינוחים. מראהו [של חָריבּי יוסף] היה שחום, זקנו קצוץ ושחור, ראשו מגולח כולו בהותירו פאות לחיים. בכל שבת וחג כל האחים נפגשו ואכלו יחד, שרו ושמחו. בכל יום שישי היה עליו לבקר את הבֵּיִים, וכאשר לא בא אליהם הם חיפשו אותו. ולכל מקום שהיה הולך היה מתאים לו סגנון דיבור, וכולם הקשיבו לו. כפי שכבר כתבתי דיבורו היה ברור מאוד, והוא ידע לדבר בטורקית היטב.
אף שביקר בכל אותם מקומות, בכל זאת הספיק לעשות הכול. סידר את החנות שלו, נסע לערוך קניות במועד, וכאשר היה בכך צורך נסע לירידים. את כל המכירות עשה בסדר הטוב ביותר וכך גם את גביית החובות, וכולם שילמו לו בזמן בלא שום קשיים.
517 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1830
טוב ליבו גדול יותר ממה שניתן לחשוב עליו, וגם שכלו היה חריף מאוד.
בשנת 5591 [1831], כפי שסופר עוד קודם אודות המס של מאה גרושים שהיו היהודים חייבים לשלם כמס קהילה שגבה הממשל הטורקי, היה זה חָריבּי יוסף לבדו שהביא אותו במועד שנקבע – הוא עשה זאת גם בשנה הזו והביאו בשלמותו, ושמח שהכסף נאסף ללא שום קושי. והנה, אמר לו הקָאשֵרוֹ שיש לו הוראה מהפאשה להודיע לו שבעתיד יהיה המס על היהודים 400 גרושים במקום מאה. העלאה כה גדולה הייתה יותר מִדַי, וחָריבּי יוסף דאג מאוד מכך אך לקָאשֵרוֹ לא אמר דבר. הוא חיכה בסבלנות על מנת למצוא רגע מתאים לדבר על כך עם הפאשה, כי כפי שנאמר בחלוקת אותם מאה גרושים היו צרות גדולות. וכעת, כשצריך לחלק 400, אין צורך לומר שהם לא יהיו מסוגלים לשלם. רוב הציבור היה עניים, ובקושי הצליחו להוציא את לחמם.
באותה עת נסע לקונס' לערוך קניות, ולא מצא הזדמנות לדבר עם הפאשה; אולי לא מצא הזדמנות גם בגלל שנמנע מלדבר על נושאים כאלה שהיו בניגוד לתועלת של האוצר. הוא גם לא סיפר לפאשה שהוא עומד לצאת לקונס', כיוון שבכל פעם שהיה
518 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
מיידע אותו על כך, תמיד היו לפאשה הרבה עניינים [שיסדר עבורו] בקונס'. גם זה גרם לו בהתחלה להימנע מלדבר אודות עניין המס. הוא נסע לקונס', וכפי שתמיד נהג להגיע אל צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה, כך היה גם בפעם הזאת והוא ירד אצלו. וכפי שנאמר שהם נהגו לדון בשאלות רבות, שאל אותו צֵ'לֵבּי בכור בינו לבינו איך אוּסרֵף פאשה מתייחס ליהודים, והאם הוא מביט בהם בפנים מאירות. בה בעת הוא [חָריבּי יוסף] מצא את ההזדמנות ואמר לו שהפאשה העלה את המס ששילמו, שהיה סכום של מאה גרושים לשנה. ואמר להם שלהבא יהיו חייבים לשלם מס של 400 גרושים לשנה. ואינו יודע איך יוכלו לשלם זאת, כי כמעט כל יהודי סמוקוב בקושי מצליחים להוציא את לחמם; וכעת, כשהמס גדל פי ארבעה [במקור נכתב בטעות "המס שולש"], יהיו צרות גדולות עוד יותר. וביקש ממנו אם אפשר שיעזור להם בנקודה הזאת. על כך אמר לו צֵ'לֵבּי בכור, מאוד מופתע ואף כועס במידת מה: "ככה מתנהג אוּסרֵף אל יהודי סמוקוב? בוא ונראה! בימים אלה עומד אוּסרֵף פאשה להגיע לקונס', וכשיבוא אליי תהיה לי יכולת להוריד [את המס] בחזרה כפי שהיה קודם. ואתה, הֱיֵה שוב רגוע". וחָריבּי יוסף הודה לו.
אחרי השיחה הזו חָריבּי יוסף סיים לערוך קניותיו, ולא היה לו צורך להתעכב, שכן כבר היה מוכן לצאת לדרכו. אז נודע לו שאוּסרֵף פאשה הגיע לקונס'; בין אם משום שנמנע מללכת לפגוש אותו, ובין אם משום שלא ראה
519 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
זאת לנכון בהרהרו על השיחה שהייתה לו עם צֵ'לֵבּי בוכור – לא ניגש אליו. אף שראה את הפאשה פעם-פעמיים, התרחק ממנו והתחבא כדי שלא יראה אותו. וכך, בלי שהתראו, חָריבּי יוסף יצא בדרכו לסמוקוב, והגיע לשם במועד כדי לטפל בעסק שלו.
אוּסרֵף פאשה נשאר בקונס' כדי שיוכל לקומם את עסקיו, כיוון שרצו לקחת ממנו את זכותו כך שלא יהיה יותר המושל של סמוקוב. את זאת ניתן היה לתקן אך ורק דרך צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה, שכפי שכתבתי לעיל היה אחד מראשי החצר רמי־המעלה של קונס'. עניינים כאלה ניתן היה ליישב רק דרך אותם ראשי החצר, כיוון שהיו להם מכרים בארמון ובכל המִנהלות ומשרדי הממשלה. מעל הכול צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר היה גם הסָרָאף הראשי של הוואלידה סולטאן, ואוּסרֵף פאשה בעצמו נהג לסגור את ענייניו דרך הסנ' קַרמוֹנָה שהיה גם הסָרָאף שלו. וכאשר היה לו צורך בכסף, הוא נעזר רק בו. וכך גם כעת הוא בא אליו, ושאל אותו מה עליו לעשות כדי שלא יסלקוהו משלטונו, כי שלטונו כה נעלה וכה רווחי. ובכל זאת [כאמור] צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר היה כבר מעודכן. בהתחלה לא אמר לו דבר אלא רק הקשיב לו בעודו מספר לו מה הוא רוצה, וזאת בהשאירו אותו עומד על רגליו בלי שיאמר לו שיֵשֵב. כיוון שאנשים רמי־מעלה כאלה, אפילו שהם פאשות, בלי שיגידו להם לשבת לא מתיישבים. זו הייתה חרפה גדולה עבור
520 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
הפאשה, אבל לא היה לו מה לעשות כיוון שצֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר היה בדרגה גבוהה יותר ממנו. ואחרי שסיים לדבר אליו, הראה לו מקום לשבת. הוא התיישב, והוא הורה להביא לו צ'יבּוּק וקפה ומבחר מיצי שֶרְבֶּט כמנהג הטורקים, והפאשה חיכה לתשובתו. אחרי ששירתו אותו בכל הכיבודים, אמר לו: "לא נעים לי לומר לך שיש לי אי־אלו טענות אליך, סנ' פאשה". והפאשה בשמעו את דבריו אלה של שאפּצ'י אוֹלוּ, כך קראו לו [לבכור קַרמוֹנָה] הטורקים,[2] נותר תוהה, וביקש אותו בקוצר רוח שיספר לו על מה היו התלונות; והוסיף שהוא עושה טוב לכולם ואף פעם לא ציפה שאנשים עלולים להתלונן עליו, אך הוא מאוד סקרן לשמוע אותו. וצֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר אמר לו מייד: "כפי שלמדתי, לִמְעַט היהודים שיש לך בסמוקוב שרובם עניים, הגדלת את המס ממאה גרושים ששילמו לך לשנה. ועכשיו אתה רוצה לגבות מהם 400 גרושים, שאותם הם לא יכולים לשלם לך". הפאשה לא ידע איך להצדיק את עצמו, כך שהכחיש את דבריו ואמר לו שהוא מכיר את מצבם של היהודים בסמוקוב, ומעולם לא הגדיל ואף לא חשב להגדיל להם את תשלומי המס; וטען שאם הפקידוּת שלו עשתה זאת, הוא לא ידע על כך מאומה. הוא אמר שהוא מבטיח לו שאם במקרה קיים דבר כזה, הוא כבר יתקן זאת ולא ייתן לגבות יותר מהמס ששילמו עד עכשיו – רק את אותם מאה גרושים. סנ' קַרמוֹנָה הודה לו ואמר: "נראה. וגם באשר לעסק שלך שאודותיו אתה מספר לי, אני מבטיח לך לעשות את כל האפשר כדי לספק את רצונך".
521 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר שהלך כל יום לארמון ולכל המשרדים האחרים, התחיל להסדיר גם את העניין [הזה], ובתוך ימים מועטים הוא שׂם הכול על מקומו לפי הסדר הטוב. הוא יידע את אוּסרֵף פאשה שהיה מרוצה מאוד. מובן שצעדי ההסדרה של צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר לא היו זולים, והסדרה כזו עלתה חמישים עד מאה אלפי גרושים. דבר כזה היה לו [לקַרמוֹנָה] כמעט כל יום.
אחרי שסיים אוּסרֵף פאשה את עסקיו שהה עוד כמה ימים בקונס', ערך קניות כלשהן לצרכיו, קנה מתנות ושב גם הוא לסמוקוב. הוא היה כעוס מאוד על הנזיפה של סנ' קַרמוֹנָה בנוגע ליהודי סמוקוב, מה גם שתפס שהיה זה חָריבּי צֵ'לֵבּי [שסיפר על כך], כי כבר נודע לו שגם הוא היה בקונס', וששהה כל הזמן אצל הסנ' קַרמוֹנָה.
חָריבּי יוסף ששב לסמוקוב לפני הפאשה, היו לו 'אלף דאגות' וגם היה שרוי בפחד שכאשר יחזור הפאשה יֵצֵא נגדו בהאשמה. מעל הכול חשש שהוא כבר לא יביט בו בעיניים טובות כפי שהיה קודם. הוא גם חשש שיש סיכון מאנשים רמי־מעלה כאלה, שכאשר הם כועסים על מישהו הם אף יחסלו אותו, ולא יהיה מי שידרוש מהם דין וחשבון. מאוחר יותר, כשהפאשה חזר, פחדו גבר עוד יותר. הוא העמיד פנים שהוא חולה ונשכב במיטה, תוך שהוא מצפה שהוא [הפאשה] יקרא לו, כדי לגעור בו ואף לאיים עליו – כפי שאכן כך קרה. הוא סבר שבהיותו
522 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
חולה הפאשה יעזוב אותו עד שיתאושש, וככל שיעברו הימים אולי כעסו כבר יחלוף והוא לא יאמר לו דבר. אולם הכול קרה בניגוד למה שציפה. כשהפאשה שלח לקרוא לו ואמרו לו שהוא חולה, הוא לא רצה לדעת מכלום אלא שלח לקרוא לו שנית, פוקד עליו שגם אם הוא לא יכול ללכת שיביאו אותו עם המיטה. וכשבאו בפעם השנייה והגידו לו [לחָריבּי יוסף] את פקודת הפאשה שעליו ללכת, לא הייתה לו שום ברירה. הוא קם מהמיטה, ובצעדים קטנים התחיל ללכת אל הפאשה. אלא שבזמן הזה 'פטיש היכה בליבו', צבע בפנים כבר לא נשאר לו. בקושי הצליח לבוא לפני הפאשה, ונשק לרגליו כנהוג. תמיד כאשר היה בא, היה [הפאשה] אומר לו שיישב, אך כעת השאירו עומד על רגליו – דבר שגרם לו שיפחד עוד יותר, עד כדי כך שלא יכול היה לומר לו אף מילה. לנוכח אומץ ליבו הרב והחסות המְרַבּית שהייתה לו, חָריבּי יוסף לא היה צריך לפחד כל כך. כל חששו ממה שעלול היה לקרות לא היה בו ממש, כי לפאשה לא היה אומץ להרע לו כיוון שהוא פחד מסנ' קַרמוֹנָה. נראה שהאנשים ברגעים מסוימים נתקפים בחולשה כלשהי, אשר מרַפָּה את ידם עד הדרגה העליונה. בסופו של דבר, הפאשה שהיה כעוס מאוד אמר לו כך: "הֵי [במקור: אַ־בְּרֶה] אתה! איך היה לך האומץ להתלונן עליי בפני קֶזָפְּצ'י אוֹלוּ,[3] כך שגרמת לי להתבייש?" וחָריבּי יוסף לא נותרה נשימה באפו, ובמילים מקוטעות השיב לו: "אני לא דיברתי ולא התלוננתי אצל קֶזָפְּצ'י אוֹלוּ ". והפאשה
523 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
שכפי שנאמר היה כועס מאוד, אך פחד מצֵ'לֵבּי בוכור, אמר לו בקול חזק יותר: "סור מעליי!" וחָריבּי יוסף יצא בלי שאמר לו אדיו [שלום], אולי כי פחד או כיוון שהוא לחץ עליו בצורה הזו. בבואו הביתה נשכב שוב במיטה, ממנה לא קם עוד. וכל הסיוע שנתנו לו וכל העצות מכל קרובי המשפחה כדי שיתעודד ושלא ייפחד, כולם היו לשווא, כי מעל הכול נראה היה לו שהוא עומד להרוג אותו. וכך, בתוך ימים מעטים, מיום ליום הלך וקמל עד שבתאריך _____ נשם נשימתו האחרונה ומת בהותירו את אשתו אלמנה לכל חייה ואת ילדיו הקטנים יתומים בסבלם כי רב. כל בני משפחתו וכל בני עירו התאבלו וקוננו עליו שנים רבות. כל ימי חייו היו 44 שנים, והוא נפטר באותה השנה בה נפטר בפֶּטריץ' הסנ' חיימָצֶ'ה אחיו. היה זה משהו שאותו [בני המשפחה] לא יכלו לשאת באורך רוח.
מוות מסיבה דומה, שעיקרה, צריך לומר, הפחד, אירע בזמננו שלנו בשנת 5668 [1908] לנכדו של אותו חָריבּי יוסף.
גם לאותו הנכד קראו יוסף. הוא היה בנו של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ, הבן השלישי של חָריבּי יוסף. הוא שירת בארמונו של הסולטאן חמיד במשרד המִברקה הסודית, ושימש כאחד המתורגמנים הראשיים של המברקים הסודיים שהתקבלו אצל הסולטאן מן המעצמות הזרות. הוא היה אהוב מאוד על
524 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
הסולטאן שנתן בו אמון רב, והוא כמובן היה ראוי לכך, כי היה אדם מלומד ונבון. הוא ידע את כל השפות שדוברו באירופה, ומעל הכול ידע את השפה הטורקית והערבית על בוריין. כל כך אהבוהו בארמון, והייתה לו היכרות עם כל הנסיכים והפאשות וגם עם אנשים רבים אחרים בעלי ההשפעה. לפיכך לא ניתן לדמיין איך קרה הדבר שאדם כמוהו – בשל שגיאה קטנה ביותר שבה נמצא אשם – יהרוס את הכול ויביא לסוף חייו. ועל מה שקרה לסנ' יוסף זה יסופר להלן.
בתקופת היווסדה של מפלגת הטורקים הצעירים, רבים מן האנשים שהצטרפו כחברים בה היו רמי־מעלה ובעלי השפעה מְרבּית ואף רבים מן השֶהזָאדֶה (הנסיכים). הכול נעשה בחשאיות גדולה בעיקר כדי לצאת כנגד הסולטאן חמיד, אך הסולטאן ידע זאת ורדף אותם ללא הרף באמצעות המשטרה החשאית הגדולה שהייתה לו. וכאשר חשפו מישהו מהם היו אוספים אותו בלילה ממיטתו, וללא בחינה מרובה היו מכניסים אותו לתוך שק, ומשליכים אותו לים בלא שיידע איש. ולאיש לא היה את האומץ לטעון כנגד, מחשש שיעשו גם לו אותו הדבר. בין האנשים הרבים שזומנו להצטרף למפלגה הזו הזמינו גם אותו פעמים אחדות, והבטיחו לו 'אלפי לקיקות של דבש'. היו אלה הנסיכים והפאשות מהגדולים ביותר שזימנוהו אליהם, כדי שלא תהיה לו שום אפשרות
525 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
לסרב, וגם כדי שלא יוכל לפתוח את פיו מכיוון שהם [עלולים] להלשין עליו. פעמים אחדות הוא הצליח לדחות את המועד, אך בחלוף הזמן התחילו לאיים עליו, ומשלא הייתה לו ברירה נאלץ להצטרף כחבר גם כן. כך התנהלו זמן מה, וכפי שנאמר המשטרה החשאית רדפה אותם. משנודע לה הדבר, באו לביתו באחד הימים בחצי הלילה ולקחו אותו עירום כפי שהיה, הובילוהו לארמון והשליכוהו לכלא. אולם היו לו חברים רבים, ולמוחרת הוא הצליח להשיג [דרכם] זימון להתייצב בפני הסולטאן, שאהבוֹ עד מאוד. ובהיכנסו מלפני הסולטאן הוא נשכב לרגליו, מתחנן שיסלח לו על ששגה ואולץ להירשם [כחבר] עקב האיומים. והסולטאן צחק ואמר לו: "אני סולח לך, לֵך לעבודה". וכך הוא שוחרר לחופשי. הוא נותר מפוחד, ומכיוון שהיה ממילא חלש מאוד, מיום ליום הלך ונחלש עוד יותר. וכך קרה שנפל למשכב כסבו לפניו, ולא קם עוד עד שמת, בהותירו אישה וילדים קטנים יתומים.
התכונה הטובה של השניים הייתה היותם בעלי השפעה. ולמרות שהיו כל כך אינטליגנטים וכה מלומדים, הם הוליכו את עבודתם לנקודה שעשתה אותם לחסרי אונים, עד כדי שהביאו סוף לחייהם. ובאשר לאופן שבו הגיע הסנ' יוסף [למעמדו] בארמון, על כך עוד אכתוב, ברשותכם, בפרק אודותיו בהמשך.
עם מותו של חָריבּי יוסף, כולם העניקו לו את הכבוד האחרון.
526 ביוגרפיה של חָריבּי יוסף א' אריה בסמוקוב 1831
וכפי שכבר כתבתי, באותם הזמנים היהודים סגרו את השוק כולו כדי ללוות את המת, וכאן במיוחד היה הדבר גדול יותר מן הרגיל. וכל בניו ואֶחיו קיימו את שבעת ימי האבל, וכך גם את החודש כולו. ובכל ערב באו החכמים להתפלל ונתנו הרבה צדקה. ובנו הבכור חכם מֶרקָדוּצ'וֹ שכבר חי בנפרד, הן בבית והן בעסק, בא עם כל משפחתו לביתו [של הנפטר]. לפיכך היו להם הוצאות רבות ובהתחלה לא יכלו לשאת זאת כי הצער והכאב היו גדולים מנשוא. כך עברה עליהם השנה כולה.
527 תבונה חסרת אונים
כפי שניתן לראות מן הפרק על תולדות חייו של חָריבּי צֵ'לֵבּי, הוא היה אדם מלומד ונבון, ומסור מאוד להתקדמות עַמּוֹ. יש להתפלא על החולשה שפקדה אותו ברגע אחד, עד כדי שהפחד הכביר הביא אותו לקֵץ חייו, אחרי שכבר עלה בידו בתוך זמן קצר לזכות בחסות [של אישיות רמת מעלה] ובהשפעה כה גדולים. ואף שהייתה לו היכולת להגן על עצמו כראוי הוא לא עמד בזה. והיה בעצמו הגורם לסיום חייו בשיא פריחתו, כאשר ציפו ממנו לכל כך הרבה תועלות. מותו הביא סבל גדול לצאצאיו אחריו עד היום הזה. לא רק לקרוביו היה עשוי לסייע, אלא לכל יהודי סמוקוב ולעמים האחרים. אנה נותרו ההשפעה והיכולת? לנוכח זאת עלינו לומר: רגע אחד של חולשה הבא על אדם בזמנים מסוימים עלול לגרום לו לאבד הכול. ומה הסיבה לכך? אני מרשה לעצמי לומר שייתכן שהסיבה היא הכבוד העצמי שגרם לו לבלבול הדעת. כפי שרואים גם אצל נכדו סנ' יוסף, בנו של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ, ואצל נכדו סנ' יוסף ר' אריה[iv][4] שסיימו את חייהם בפריחת נעוריהם, אך ורק עקב הכבוד העצמי. וקרה המקרה ששלושתם נשאו את השם יוסף, והייתה לכולם אותה אינטליגנציה ואותו אופי. צריך לומר עוד: אין האדם צריך לעסוק עד המידה האחרונה באינטרסים של אחרים ולהקריב לשם כך זמן ולימודים. טבעי שיבואו עליו התנגשויות ורגעי חולשה, ואז לא ייוותר לו הכוח לעזור לעצמו ולהפיק תועלת
528
מחוכמתו. על מקרים כאלה דיבר השר קָרַבֶלוב[5] כאשר הושם בכלא, שם היה כלוא במשך שמונה שנים. הציבור בהמוניו צפה בו כאשר הביאוהו בעגלה אל המסגד השחור,[vi][6] והוא פנה אליו ואמר: "האדם המבקש את טובת האומה ויושב על שולחנם של האנשים הגדולים והמלכים — סופו שיציעו את מיטתו בבית־האסורים או בקבר." והוא נכנס לתאו ללא צבע בפניו.
529
כאן מסתיים הפרק על חָריבּי יוסף א' אריה, ובו אירועים אחדים מקורות חייו. הוא חי 44 שנים, ונפטר.
530 פירוד הבית של בני חָריבּי יוסף אחרי מותו 1832
בשנת 5592 [1832] כבר התנחמו מן האבל על מותו של חָריבּי יוסף. לנוכח ההוצאות הגדולות שהיו להם, ומכיוון שענייני החנות היו כולם מוזנחים, ולעתיד לבוא לא היה מי שיעבוד בה. לכן פעלו אָחיו וקרובי המשפחה לבדוק את המאזן, להפריד את הבנים ולארגן להם פרנסה עד שהבנים הקטנים יגדלו.
הם התחילו במלאכה: מכרו את כל הסחורה שנשארה, וגבו את כל חובות החייבים ככל שניתן. הם גם הפרידו את החלק שהיה שייך לחכם מֶרקָדוּצ'וֹ, ואת הבנים החורגים שהיו לו [למנוח] הוציאו מן הבית. הסכום שנשאר הסתכם בקושי בעשרת אלפי גרושים, סכום שהיה קטן מאוד לעומת אותם 50,000 גרושים, שקיבל שלוש שנים לפני כן בירושה מאביו. אולם כפי שראינו, היו לו בחייו אי־אלו הפסדים, וההוצאות היו גדולות. גם לבנו חכם מֶרקָדוּצ'וֹ הוא נתן [כסף] לפרנסתו, כך שהחשבון היה מדוקדק. את חכם מֶרקָדוּצ'וֹ שלחו לביתו, ובּוּ' רבקה שהייתה אישה בעלת יכולת, קיבלה לטיפולה את הבנים הקטנים. עם זאת, את עשרת אלפי הגרושים קיבל אחיו הגדול [של הנפטר] חָריבּי צֵ'לֵבּי [משה], כהלוואה בריבית של 20%, כדי שתהיה להם הכנסה שנתית של אלפיים גרושים ממנה יוכלו להתפרנס. בהתחלה זה היה מספיק והם הסתדרו, ואת הבנים חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ וחכם רַבֵּנוּצ'וֹ השאירו שימשיכו את לימודיהם בבית המדרש. שניהם
531 פירוד הבית של בני חָריבּי יוסף אחרי מותו 1832
היו נבונים מאוד, הייתה להם חיבה גדולה ואהבה ללימוד, והם המשיכו בכך. בּוּ' רבקה טיפלה בהם, ובהיותה מאוד חסכנית לרוב הם הסתדרו, וחיו את חייהם באושר רב. ואת כל הקניות, הן לצורכי מחייתם והן ללבושם ולשאר צרכיהם, היה חָריבּי צֵ'לֵבּי דואג לעשות; והוא היה מבקרם תדיר. כיוון שחכם מֶרקָדוּצ'וֹ כעס על כך שסילקוהו מן הבית, ולעיתים רחוקות מאוד כשהגיע לבקר היה מתקוטט עם אימו החורגת, ולכן היא לא אירחה אותו בבית.