663
מכאן ואילך מתחיל הפרק של סנ' רפאל אליהו אריה יחד עם סנ' אימו בּוּ' בּוּליסוּ [בוליסה דונה], שנותרו בבית.
664 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1865
בשנת 5625 [1865], כפי שכבר קראנו בעמוד 634, בפרק אודות חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ לגבי שנת 5614 [1854], הוא התחייב לאחיו [החורג] חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו, לשלם לו כנגד שטר חוב 5,000 גרושים עבור העסק שהיה להם בשותפות בפיליבֶּה.
[וכעת, ב-1865] הם היו עצובים כל כך, מעל הכול כי אף שהוא [שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו, הנושה] ידע שלאחיו לא נשאר מאומה, ושלא נותר לו לפרנסתו אפילו לאותה השנה – למרות כל זאת, בלי שום רחמים, הוא דרש באמצעות המשטרה למכור את מעט הרהיטים שהיו להם בבית על מנת לגבות את אותם 5,000 גרושים. כדי למנוע ממנו לעשות זאת, בּוּ' בּוּליסוּ אשתו [אלמנתו] של חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ [המנוח] דרשה את זכותה בכּתוּבָּה, סכום של קרוב ל־30,000 גרושים. לפי תורתנו קודם כול משלמים את הכּתוּבָּה ואחר כך את שאר החובות. וגם כאן עשו כך, כשרשמו את כל הרהיטים על שם בּוּ' בּוּליסוּ, וכן את הבית וגם את התכשיטים שהיו להם. אף שרשמו את כל מה שניתן היה למצוא בבית, למרות כל זאת לא הצליחו למלא את הסכום [בכּתוּבָּה]. בנוסף לדרישתו של חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה, גם חכם שלמה כהן תבע מהם כיוון שגם הוא היה בעל חוב של 5,000 גרושים מאותה השותפות. כמה מבין החברים פעלו אל מול שני אלה, ובאו לידי הסכם שישלמו לשניים האלה, מתוך אותם 10,000 גרושים, אלף גרושים בלבד. את אלה חילקו בין שלושת האחים, הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [יוסף], ניסימצ'ה ורפאל, בעשותם שטרי חוב חדשים על סך של 333 גרושים
665 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1865
לכל אחד לזמנים קצובים. וכל אחד מהם שילם את חובו כסדרו. ובאשר לרהיטים ולבית, העבירו אותם על שם בּוּ' בּוּליסוּ. כך עלה בידה להיות הבעלים של הכול, והיא חיה כל ימי חייה בבית הזה יחד עם בְּנהּ הקטן סנ' רפאל. ובסופו של דבר היא העניקה את הבית הזה רק לבניו של סנ' רפאל, ועד היום, כשאני כותב דברים אלה, הבית הוא בבעלות נכדיה.
באשר לפרנסתה של בּוּ' בּוּליסוּ ושתי בנותיה, כפי שנאמר, מכיוון שלא היה להן היכן לאכול, התחייבו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם לתת להן עשרים גרושים לשבוע למשך שנתיים. וגם בניה נתנו לה: הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה עשרים גרושים לשבוע, סנ' ניסימצ'ה 15 גרושים והסנ' רפאל 7.5 גרושים – הכול כתשלום שבועי. הסכום שנאסף היה 52.5 גרושים לשבוע, סכום שאיתו יכולה הייתה להסתדר היטב. ובכל שבוע היה סנ' רפאל אוסף אותו, והם חיו בטוב.
בשנת 5626 [1866] בּוּ' בּוּליסוּ כבר ניחמה במידת מה על מותו של בעלה, פרנסתה כבר הוסדרה, והיא הייתה מרוצה עד מאוד. וכך אמרה: "גם כשהייתי נשואה, הייתי כל חיי בודדה מבעלי, ולמרות כל זאת הייתה לי תקווה שיבוא יום
666 [1]
667 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1866
שבו אהיה גם אני כמו כל הנשים; סבלתי והייתה לי סבלנות, אבל לא היה לי המזל הזה. ועכשיו אתה, בני הקטן רפאל, אתה תלווה אותי כל ימי חיי". את כל זאת היא שרה לו בשירים עצובים (טרגיים) כשהיא מחבקת אותו אל חיקהּ, מזילה זרם של דמעות וכן גם [זלגו דמעותיו] של בְּנהּ רפאל. פעמים רבות העבירו כך את הזמן, אך עד מהֵרה חלף הדבר ונשכח.
כפי שנאמר, את התשלום השבועי שהסדירו לה אסף סנ' רפאל בכל שבוע, וכולם שילמו לה באופן מסודר. הם היו מרוצים מכך, אך חשבו לעצמם שזה לא יכול להימשך לתמיד.
סנ' רפאל היה כבר בוגר והיא רצתה להשיאו, אך תהתה האם האחים יסכימו לכך. היא הלכה אצל בניה הגדולים ואמרה להם שצריך לחתֵן את רפאל, ושהיא מוצאת לנכון לבקש את ידה של בִּתו של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ [דוד החתן], רחל. שניהם הסכימו לכך, והלכו אצל דודם וערכו את האירוסין. התנאים היו שייתן לו 400 גרושים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לכבודו, וזאת בציפייה שאפשר יהיה לערוך את החתונה באותה השנה. כיוון שדודם הסכים ערכו את טקס האירוסין הרשמי, שבו נכחו כל קרובי המשפחה. הם נהנו ושמחו, ובעת היותם מאורסים שלחו זו לזה את כל המתנות כפי שנהגו באותם הזמנים. מאוחר יותר הם עשו את ההכנות לחתונה, וגם את זאת עשו כמו שצריך כשהם נעזרים
668 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1866
בכול בידי קרובי משפחתם. באותו אופן ערכו את החתונה, כפי שעשו בכל החתונות. הם שמחו שלקחו כלה מבני משפחתם. הכלה הייתה טובה ומלומדת, והאָשוּגָר שהביאה היה הרבה יותר ממה שציפו, כך שהם היו עוד יותר מאושרים. וכך קרה שבדור הזה של חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ כל שלושת האחים [בניו] לקחו להם נשים מבנות משפחת אריה, וגם לחכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ הייתה אישה ממשפחת אריה. ומכך עולה שמבין כל בני משפחת אריה, אלה שהם בעלי דם אריה הטהור ביותר הם הצאצאים של שושלת זו.
בשנת 5627 [1867] סנ' רפאל[2] היה ללא שום עיסוק. לפיכך דאגו אֶחיו להכין לו מגש רוכלים שעליו הניחו מוצרים זעירים, כדי שיסתובב בוורוש ובשכונות האחרות וימכור ככל שיוכל, וכך יתחיל להיכנס לעסקי המסחר. הוא שמח מאוד, ובכל בוקר לקח דבר מה לאכול לצוהריים כיוון שלא הספיק לבוא הביתה. כל היום כולו התהלך בשכונות של הנוצרים כמו גם באלו של הטורקים והיהודים. בערב, כששב הביתה, כבר היה מוכר בתחילה עשרים עד שלושים גרושים ביום, והיה שבע רצון מאוד מכך. כך המשיך והגדיל את מצאי הסחורות, עד שהגיע לסכום של קרוב ל-500 גרושים,
669 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1867
שהספיק לפריטי הסחורה שנשא על כתפיו.
בקשר לאותם עשרים גרושים לשבוע שהוסדרו להם בידי צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם לפרק זמן של שנתיים – באותה השנה תמו שתי השנים, ולכן חדלו לתת להם את הסכום הזה. סנ' ניסימצ'ה נתן להם תמיד את אותם 15 גרושים שהיה מחויב להם, אך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה כאשר היה בידו, היה נותן, אך באותם שבועות שלא היה לו לא נתן להם. וכך היה ששוב התחילו לסבול, כיוון שסנ' רפאל לא יכול היה לספק את צורכי הבית, שכן הוא לא הרוויח הרבה יותר מ-7.5 גרושים; לכן היה צורך להסתייע בידי קרוביהם, והיו אלה בעיקר הנשים[3] שדאגו לכך.
בּוּ' בּוּליסוּ הייתה אישה סבלנית מאוד. בלילות הייתה תמיד מספרת לו את קורות חייהם של אביה ושל בעלה, וכך היו מעבירים את הלילות הארוכים של החורף. היא גם הייתה שרה לו תמיד שירי ניחומים, והוא אף למד אותם, כי גם סנ' רפאל ידע לשיר יפה. ולמרות כל המצוקה שסבלה, מעולם לא הראתה זאת ותמיד הייתה שמֵחה בין הבריות.
בשנת 5628 [1868] הסנ' רפאל המשיך את סחרו עם מגש הרוכלים, והיות שימים שלמים היה מתהלך ברוח, בקור ובגשם, קרה
670 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1868
שהתקרר ובאה עליו הצטננות קשה. זמן ממושך סבל מכאב חזק באוזנו, שמאוחר יותר הגירה מוגלה. עשו לו הרבה איצ'וֹרייָס והכאב חלף, אך נותר חירש באוזן אחת, ומאוחר יותר הפסיק לשמוע גם באוזן השנייה. זה קרה לו מכך שהצטנן בימות החורף, וגם כיוון שכלל לא היה לבוש כראוי. גם בשל כך הייתה אימו עצובה, ומסיבה זו לעיתים לא יכול היה לצאת עם מגשו ימים רבים.
גם חותנו חכם רָבֵּנוּצֶ'וֹ[4] תמך בו בהזדמנויות רבות אף שהיה הדבר במעט, ותמיד בא לבקרו ויעץ לו.
באשר לתשלומים השבועיים שקיבלה [בּוּ' בּוּליסוּ] – באותו הזמן סנ' נֵסימָצֶ'ה שנהג לתת לה 15 גרושים, הקטין את הסכום לעשרה גרושים. זה היה מעט מאוד עבורה, אך לא היה לה מה לעשות. וכך קרה שקרוביה שוב תמכו בה כדי שתעבור את הזמנים הקשים, אך עקב כך גם היא חלתה.
בשנת 5629 [1869], אחיו סנ' נֵסימָצֶ'ה פתח חנות למכירת צמר ושאר דברים הנלווים לו, עבור הנוצריות שעיבדו את השָיָקֵיס. הוא אף מכר להן מעט באשראי. אחיו רפאל הכיר את כולן, והוא [נסימצ'ה] לקח אותו איתו כך שעזב את מגש הרוכלים.
671 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1869
הוא שילם לו שכר חודשי שהספיק עבורו. והוא [רפאל] תמיד התהלך כדי למכור ובאותה העת גם כדי לגבות את החובות, וכולם שילמו לו באופן מסודר.
אימו בּוּ' בּוּליסוּ התנחמה מאוד לראות את שני בניה מסודרים בעסק, כי כך תהיה גם פרנסתה נוחה יותר. היא, שסבלה רבות, אהבה מאוד מאכלים מתוקים. היות שלא השיגה אותם [בעבר], מן הזמן הזה הכינה תמיד בּוּאיקוּס [עוגיות קטנות] של סוכר אותם הגישה בכל ארוחת הבוקר, ואף נתנה מהן לבנותיה ולכלתה והייתה אומרת להן: "אכלי דג'אנום [נשמתי, יקירתי], את רואה שזה מה שגורם הנאה לאדם". בנותיה היו עדינות ויפות תואר, היא טיפלה בהן רבות וכִּלכּלה אותן היטב. תמיד הייתה מייעצת להן ומספרת להן על הקשיים שעברו עליה ועל התקווה הטובה לעתידן, והן האזינו לה בתשומת לב רבה. היא גם לימדה אותן לשיר, שהרי לכולן היו קולות ערֵבים ו'גרון גבוה'.
ימים רבים בילתה אצל גיסתה בּוּ' בִּיוּצ'ה, אשתו של חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו. היא התחברה אליה, והיו מספרות אחת לשנייה את חדשות העיר. אולם היא לא קיבלה ממנה שום סיוע במקרה הצורך, לא היא ולא בניה, כי חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה היה קמצן מאוד.
גם בשנה זו, שנת 5630 [1870], המשיך סנ' רפאל
672 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1870
לעבוד בחנות של אחיו. באותה השנה התחיל סנ' נֵסימָצֶ'ה לבקר לעיתים קרובות בירידים, כדי לערוך קניות של הסחורות שהיו נחוצות לו לחנותו. הוא השאיר את סנ' רפאל לבד, וזה ניהל את כל הצרכים שנדרשו בחנות, כיוון שהכיר וידע את כל צורכי המסחר. מעל הכול גם ידע לנהל את הספרים ולכתוב יפה וברור.
הסנ' רחלוּ, אשתו של הסנ' רפאל, אף שכבר היו נשואים ארבע שנים, לא ילדה עדיין. היא הייתה ביישנית ועצורה, לא התלבשה היטב ולא התקשטה כמו הצעירות האחרות. חותנתהּ יעצה לה ודרבנה אותה פעמים רבות שתנהג ביותר פתיחות, שתלבש את הבגדים הטובים ביותר וגם שתתאפר, כדי שבעלה יחשוק בה יותר וגם יאהב אותה. עם זאת, לבעלה לא היה אכפת מכך, כי גם הוא היה אדם ביישן ולא יצא לשום מקום. הוא לא אהב את בילויי הבחורים, ובצעירותו לא נהג לפקוד בתי קפה ואף לא מקומות בילוי אחרים. תמיד היה הולך מהבית לחנות ומהחנות לבית, ומחשבותיו תמיד היו נתונות לעסק.
השנה הזאת הייתה להם פרנסה טובה יותר, והם היו מרוצים מאוד אך תמיד התנהלו בחסכנות. אימם אמרה להם שזו טעות גדולה להצטמצם, בזמן שיש בידם להוציא כסף כדי לחיות טוב יותר. היא כבר עשתה זאת אך לא הרוויחה מאומה, כי פירוש הדבר לסבול
673 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1870
בזמנים של עוני וגם בזמנים של עושר. בְּנהּ לא הסכים איתה בזאת, אך כדי להשביע את רצון אימו עשה לעיתים שינויים קטנים.
בשנת 5631 [1871] התחילו הכלות הגדולות לבקר בתדירות גבוהה יותר את בּוּ' בּוּליסוּ, היות שכבר חיה ביתר רווחה. וכאשר הייתה הפרנסה מצויה, היא אהבה מאוד לשיר וגם לספר סיפורים ישנים על אלה שהיו לפניה. כלותיה נהנו מכך מאוד; הן שהו אצלה ימים שלמים, משתעשעות, והיא תמיד הצחיקה אותן. בניה לא ביקרוה הרבה כיוון שהיו טרודים בעסקיהם. היא לא נזפה בהם עקב כך, אבל לא הלכה אליהם הרבה.
לא הייתה להן עבודה רבה בבית, שלא כמו היום. הכול התנהל תמיד כסדרו. לא שירתו אותם משרתות, הן עצמן ניקו את הבית והכינו את האוכל, כך שהיה להם פנאי להכול.
היא [בּוּ' בּוּליסוּ] הייתה אישה דקת גו ולא שמנה והייתה בריאה. היא לבשה שלוואר וצֶ'רקֶס, את ראשה כיסתה בצעיף, וכאשר יצאה לרחוב שׂמה פֵרֵגֶ'ה ויָשמָק מאריג משובח לבן. היא הייתה מקובלת מאוד על הכול כי דיבורה היה נעים עד מאוד. בעיקר דיברה בשפה
674 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1871
הטורקית, ותמיד ידעה להסביר את עצמה היטב.
בְּנהּ סנ' רפאל עבד בחנות עם אחיו סנ' נֵסימָצֶ'ה, אך למרבה הצער החלו להיווצר קשיים בעסקיהם, כך ששניהם היו מודאגים מאוד ובכל זאת המשיכו.
בשנת 5632 [1872] כלתה הצעירה עדיין לא ילדה, וזה גרם לה [לחותנתה בו' בּוּליסוּ] צער גדול. היא הלכה לבקר רבות אצל הטורקיות, שכפי הידוע קירבו אותה אליהן מאוד, אם משום שהייתה שרה להם או משום שערכה עבורן הרבה משחקי שעשועים. כאשר היו להן אורחים, הן זימנו אותה אליהן, וכולן הכירוה בשם דודא. היא למדה מהטורקיות הרבה איצ'וֹרייָס שהיו עושות [לנשים המתקשות] ללדת. ואת האיצ'וֹרייָס האלה הכינה לכלתה. וכך היה שזו הרתה וילדה כמה פעמים, וזה שימח אותה עד מאוד.
סנ' רפאל עבד אצל אחיו וקיבל משכורת חודשית סדירה. אולם בשנה הזו סנ' נֵסימָצֶ'ה לא יכול היה עוד להחזיק בחנות כי הסתבר לו שהעסקים אינם טובים, והוא נאלץ לסוגרהּ. וכך קרה שסנ' רפאל גם הוא נותר ללא עבודה. אימו וכל המשפחה מאוד דאגו, בעיקר מכיוון שהקִצבה השבועית שהוסדרה לה לא התקבלה עוד. ועם המעט
675 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1872
שסנ' רפאל נתן בידה הם התפרנסו, אף שחיו בצמצום רב. וכשקרה כך – שוב לא יצאה מן הבית, ומשנודע הדבר לקרוביה התחילו כולם לשלוח לה את כל צרכיה והכול בסתר – כדי שלא תדע ממי קיבלה אותם.
בשנת 5633 [1873] נולד לסנ' רפאל בן, וכל המשפחה שמחה בו מאוד כי היא [אימו] ילדה אותו בשנה השביעית לנישואים. וכולם באו לבקרה ושלחו לה מתנות רבות. וקראו לו בכור אליהו ופדו אותו במועדו בשמחה רבה. הוא טופל וגדל היטב אף שכילד היה מאוד רזה וחלש, כפי שהוא עד היום – רזה וחלש מאוד.
בּוּ' בּוּליסוּ כבר סבלה מכל מיני טרדות, ובזמן הזה הופיע 'ענן לבן' בעינה של בִּתהּ הבכורה וֵנֶזיָה. לעת הזאת כבר הייתה כל כך מיומנת בנקיטת כל אותן איצ'וֹרייָס שלימדו אותה הטורקיות, שהצליחה לרפא אותה. היא אומנם נותרה קצרת ראייה, אך ה'ענן הלבן' נעלם לחלוטין. כך היא נשארה עד היום – קצרת ראייה.
הסנ' רפאל קנה מלח ים, פתח דוכן ביום השוק שהיה יום שני, ומכר אותו לכפריים.
676 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1873
הוא הרוויח מכך סכום קטן, ובמהלך השבוע הסתובב בוורוש. כמה מן הנוצרים שהכיר הזמינו אצלו אי־אלו סחורות, אותן הביא להם וגם מכך הרוויח משהו. וכך המשיכו בחייהם, ומובן מאליו שגם אחיהם תמיד עזרו להם בכמה דברים.
בשנת 5634 [1874] סנ' רפאל המשיך באותם העסקים כמו בשנה שעברה. אחיו סנ' ניסימָצֶ'ה התחיל שוב להביא סחורות מסלוניקי, ומכר אותן בסמוקוב לסוחרים סיטונאים. היות שהיה לו צורך בעוזר, פעמים רבות הלך [רפאל] אצל אחיו כדי שיעזור לו, והוא אף שילם לו על כך. באשר לאותם עשרה גרושים שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בְּנהּ היה חייב לשלם לה [לאימו], באותו הזמן לא היה באפשרותו לעשות זאת. היא לא אמרה לו דבר באשר ראתה שאכן אין לו, מכיוון שגם הוא נתמך.
בִּתהּ הקטנה רבקה שהייתה כה עדינה כבר בגרה, והיא נמסרה לבּוּ' בּוּליסוּ אשת צֵ'לֵבּי אברהם[5] כעוזרת כדי שתשגיח על ילדיה אצלה בבית. כך זה התרחש בבית הזה, כי הן היו חברות טובות, והיא דאגה לה כאילו הייתה בִּתהּ. מלבד התשלום השבועי ש[רבקה] קיבלה ממנה, היא גם הלבישה אותה ואף העניקה מתנות רבות לה ולאימהּ.
677 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1874
לכל אירוע שהיה מתרחש במשפחה, היו כולם מזמנים אותה [את בּוּ' בּוּליסוּ] – בין אם היו חתונות, חולים, שמחות או לידות, ואף כדי להתייעץ עימה. ואם איזו אישה רצתה לבחור צבעים לבדים כדי לתפור בגדים, היו מזמינים אותה כדי שתבחר; זאת מכיוון שהיה לה טעם משובח וגם הכירה היטב את האופנות, כי הייתה תמיד שוהה עם ההָאנוּמֵס ועם האנשים רמי־המעלה. וכך היה שבלי שתאמר הסנ' המחותנת[6] – כך כינו אותה כולם – את דברהּ, לא היה הדבר נעשה. היא הייתה באה אל כולם ועושה זאת רק כטובה, כך שכולם אהבוה, והיא לא התפארה בכך.
בשנת 5635 [1875] הסנ' רפאל החל להסתובב הרבה יותר בכפרים. הוא הוביל סחורות שונות לכפריים, והחליף אותן תמורת מיני דגנים, שעועית ומוצרים אחרים. את הסחורה שקיבל הוביל לשוק של סמוקוב, שם מכר אותה. הוא הלך לכפרים ברגל כי לא היה לו נוח לרכוב על גבי סוס. היה לו קשה מאוד, והוא עשה זאת כדי להוציא את מחייתו. הוא היה בא הביתה כה עייף, כך שנשאר בביתו יומיים כדי לנוח. אימו ריחמה עליו עד מאוד, ופעמים רבות בכתה בראותה אותו בסבל כה גדול. אולם לא עשתה דבר, ורק הייתה שרה לו שירי ניחומים. כך עברו עליהם הימים, בלי שאיש יראה אותם כך. וצריך לומר
678 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1875
שבאותה השנה הייתה בּוּ' בּוּליסוּ מודאגת מכך שהיה לה כאב חד בחזה, שממנו סבלה חודשים רבים. ומכוח האיצ'וֹרייָס הרבות והרופאים שביקרו אותה, לעת הזאת היא החלימה, אלא שנותרה חלשה מאוד. ולא יכלה עוד ללכת לכל אותם המקומות בהם חגגו [אירועים משפחתיים] אליהם נהגה ללכת. כל בני משפחתה ביקרו אותה, ובעיקר בניה שדאגו לה ושלחו לה את כל צורכּהּ, והיא שמחה לקבלם מבניה.
בשנת 5636 [1876] בּוּ' בּוּליסו אשת צֵ'לֵבּי אברהם [ואימו של המחבר] נעשתה חולה תכופות, וקראה לה [לבוליסה דונה, גיבורת פִּרקנו] אליה שתשהה עימה, כי היא רחשה לה אהדה רבה. היא באה אליה כל יום ושהתה עימה, וסיפרה לה סיפורים ישנים, והיו גם שרות לעיתים קרובות שירים עצובים. גם היא [המטופלת] ידעה לשיר היטב, ולילות רבים שכבה לישון עימה בחדרה.
בשנה החולפת נפטר חכם רַבֵּנוּצ'וֹ,[7] חותנו של סנ' רפאל, והוא פנה בבקשה שייתנו גם לו חלק בירושה שהגיעה לאשתו, בנימוק שגם הוא נזקק לה. אולם לא עלה בידו לקבל מאומה, כיוון שלחכם רַבֵּנוּצ'וֹ לא נותר דבר מלבד חובות. כאשר כבר השתכנע [שלא נותר דבר], ביקש שישלמו לו לפחות את הקוֹנטָדוֹ בסך 400 גרושים, ובשל דרישה זו נתנו לו בקושי מאתיים גרושים; זאת כי
679 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1876
כאשר נישא לא שילמו לו את הקוֹנטָדוֹ אלא עשו לו שטר חוב, שגם הוא לא שולם.
בשנה הזו נולד לסנ' רפאל בן שני, וגם בלידה הזו נהגו כמו בכל הלידות האחרות וקראו לו יצחק. ואימו גידלה אותו וטיפלה בו, כשהכול תחת השגחת חותנתהּ [בּוּ' בּוּליסוּ].
הוא המשיך להסתובב כרוכל בכפרים ובעיר, ועם מה שנתנו לו אֶחיו וכל המתנות שהעניקו לו קרובי המשפחה הצליח להתפרנס, תמיד מתוך ייאוש.
בשנת 5637 [1877] סנ' רפאל המשיך להסתובב בכפרים, ומרוב שהתעייף נעשה חולה. אימו הפצירה בבניה הגדולים שיעזרו לו, והם סידרו לו חנות קטנה למוצרי מכולת. פרנסתו הייתה מועטה, ולכן הלך גם אל יצרני הגַאיטָנֶס וקנה מהם חבילות קטנות. הוא הביא אותן לשווקים ומכרן לחייטים ולאחרים שקנו ממנו את הסחורה הזאת, ומכך הרוויח בערך כמו מן החנות. מאוחר יותר נסע לכפרים כדי למלא גבינות בנאדות שהכינו למשלוח לקונס'. הוא סגר את החנות ושהה כחודשיים בכפרים, ובזמן הזה צבר חיסכון של 12 עד 15
680 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1877
לירות, ובכסף הזה קנה חיטה, עצי הסקה ועוד כמה דברים קטנים לחורף, כי היה אומר: "קודם שיהיה לנו לחם, ואחר כך לשאר הצרכים – נביא מה שנוכל".
בזמן הזה אימו שהתה תמיד בביתו של צֵ'לֵבּי אברהם, וטיפלה בבּוּ' בּוּליסוּ שהייתה חולה. שתי הנשים שהו בחדר, והיא הייתה שרה לה תמיד שירים של בדידות וגעגוע [במקור [8]garip] שתיהן היו בוכות ולא נתנו לאף אחד להיכנס. רוב שעות היום עברו עליהן כך, והן המשיכו בדרך זו עד שבשמיני בניסן של אותה השנה היא [בּוּליסוּ שמחה, אימו של המחבר] נפטרה. ולאחר שנשארה שם בוליסה דונה] עד אחרי השלושים – עזבה
בשנת 5638 [1878] אחיה [חכם רפאל] נעשה חולה, והיא הלכה לביתו להשגיח עליו. וכפי שעשתה אצל בּוּ' בּוּליסוּ, שהייתה שָׁרָה לה, כך עשתה גם אצל אחיה, וכך התנחמו והעבירו את הימים. אף היא עצמה הייתה מעט חולה; מן הלילות שעברו עליה בלי שינה הלכה כפופה למחצה, כי סבלה מכאבים במוֹתניה, ובשל כך חגרה חגורות שתמכו בה במידה מסוימת.
בשנה הזו התרחשה מלחמת טורקיה-רוסיה, והם הצטרכו רוב הזמן להסתתר. לפיכך גם סנ' רפאל לא יכול היה לצאת להשתכר לצורכי מחייתו, וסבלם היה רב עוד יותר. רק
681 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1878
אֶחיו סעדו אותו וסייעו לו בכך שנתנו לו כסף וגם את כל צרכיו האחרים. זה נמשך עד שהגיעו הרוסים, וכאשר הגיעו לא היה עוד שום פחד. כל עסקי המסחר התעוררו וכולם הרוויחו היטב, כיוון שהרוסים הביאו כסף רב. לכל המוצרים היה ביקוש רב והם נמכרו במחירים גבוהים מאוד.
בשנת 5639 [1879] סנ' רפאל נסע לכפרים בעונת הגבינות [העונה שבה הכינו אותן]. הוא ידע למלא אותם [את הנאדות], ומכיוון שכך הלך לַמִגְבָּנוֹת ושימש כשוליה בייצור הקשקבל. לשוליות שילמו מחצית השכר, ומטרתו הייתה שבתוך שנתיים ייעשה לאומן ויוכל לקבל שכר של שלושים לירות בפרק זמן של חודשיים. אולם הוא לא עמד בכך כיוון שהיה לו קשה מאוד לשהות בבלקנים, וגם המאמץ היה קשה מדי. הוא, שלא היה כל כך חזק, מצד אחד התעייף עד מאוד, ומאידך היה חרד כיוון שבזמן הזה היו הרבה שודדים – כפי שכבר כתבתי בפרק אודות סנ' רפאל, בנו של חכם אברמצ'ה, שנלקח והובל בידי השודדים וכל כך סבל. לפיכך לא רצה עוד לעבוד בכך, ושב והמשיך להסתובב לבדו בכפרים והיה ממלא גבינות בנאדות. ואחרי שחלפה העונה הסתובב
682 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1879
בשוק של סמוקוב, קנה ומכר אי־אלו סחורות מיד ליד, ובכך העסיק עצמו.
בשנה הזו השיאו את ונזיה [בִּתהּ] עם סנ' אברהם יוסף כהן מסמוקוב. בעריכת חתונה זו אומנם נגרמו להם מעט קשיים, אך הם לא היו רבים, כי היא נעזרה רבות הן במחותניה, הן באחים הגדולים, ומעל הכול בכל קרוביהם; ולא חסר דבר, כי הכול באו לעזרתה. הם ערכו את החתונה כראוי, ושני הצדדים שמחו עד מאוד. והכלה הייתה אהובה מאוד על בני הבית, וגם בעלה דאג לה רבות.
בשנת 5640 [1880] נולדה לסנ' רפאל בת, והם נהגו עם היולדת כמנהג כל היולדות. וסנ' רפאל אמר לאימו: " אם תמשיכי לעשות לה כל כך הרבה איצ'וֹרייָס כדי שתלד שוב בעוד כמה שנים, כבר לא יהיה לי מה להפסיד – לפי החשבון הזה אהיה כבר אב ל-10 או 15 ילדים." ואימו השיבה לו: "מי שנותן את הילדים האלה ודאי ייתן גם למענם [פרנסה]". אולם הבת הזו חיה רק שלוש שנים, ונפטרה.
בּוּ' בּוּליסוּ הלכה רוב הימים אצל בִּתהּ ויניזיוּ שזה מקרוב נישאה, והיות שלא הייתה מורגלת בנהגי הבית אליו נכנסה, נעשה לה קשה מאוד. היא
683 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1880
יעצה לה ובו בזמן לימדה אותה, כך שמאוחר יותר כבר התרגלה והסתדרה היטב. הבית שאליו נכנסה היה מלא בכול, כמו כן דאגו לה רבות.
בשנה הזו סנ' רפאל עסק באותם העיסוקים כמו בשנים שחלפו, ובנוסף על כך אֶחיו, שהיו כבר במצב טוב יותר, נתנו לו את הקצבה השבועית באופן יותר מסודר, וכך חייהם נעשו טובים יותר.
בשנת 5641 [1881] בּוּ' בּוּליסוּ רצתה לחתן גם את בִּתהּ הקטנה רבקה, כי אמרה שעוד בחייה היא תשיא את כולן, כדי שלא תסבולנה כאשר תיוותרנה תלויות באחיהן. דבר זה קורה לעיתים קרובות מאוד – רוצה לומר שהאחים אינם רחומים – ולכן על הבנות לקחת חלק בירושת אביהן ואימן.[9] שהרי כאשר אין להן עוד אב או אם, הכול נופל לבעלות הבנים, ונמצא שהבנות נותרות כזרות. קשה לבנים לתת כסף לאנשים שכבר אינם מחשיבים עוד כאחיותיהן. כולם כבר יודעים זאת, וזו הסיבה שההורים עצמם מחפשים להשיאן [את הבנות]. דבר זה ידוע לכולם באופן כללי, ולכן ההורים עצמם מבקשים להשיא את בנותיהם. כך אני סבור, ואף כל אחד יודע שכך הוא המנהג הרווח. ולפיכך גם כאן רצתה בּוּ' בּוּליסוּ בכך. היה לה מזל, ובזמן הזה סנ' יהודה ב' אליעזר שהתחתן
684 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1881
זה מקרוב עם בִּתו של משה ב' אברהם, מסיבות כלשהן התגרשו. וכך היה שהוא ביקש את ידה של אותה רבקה, והיות שלא היה צריך לתת עבורה לא קוֹנטָדוֹ ולא אָשוּגָר, מצאו לנכון לתת לו אותה לכלה. ללא דיחוי הגיעו להסכם וערכו את החתונה, ושני הצדדים היו מרוצים עד מאוד. מאוחר יותר נסעו להתגורר בווינה, ובתחילה חייהם עברו עליהם בטוב. מאוחר יותר בעלה הציק לה [לרבקה] ורב איתה רבות, ואת זאת היא לא יכלה לסבול. אז באה עליה מחלת עיניים ממנה סבלה שנים רבות. מאוחר יותר, אף שמחלתה חלפה והיא הבריאה, היא נותרה קִצרת ראייה עד מאוד. כעת הם חיים באחווה ובאושר. היא ילדה בנים ובנות, כולם נעשו משכילים והמשיכו בלימודיהם עד תומם, כך שכולם מועסקים במשרות הבכירות ביותר ששכר טוב בצידן. היה לה, לבּוּ' רבקה, רצון עז לבוא לסמוקוב, וכאשר נודע לה שמי מקרוביה בא לבקר בווינה – היא עצמה חיפשה אותם, הביאה אותם לביתה, ושאלה אותם על כל משפחת אריה. היא שלחה תמיד מתנות רבות לאימהּ, והן התכתבו ביניהן כל העת.
סנ' רפאל היה ביישן מאוד. ככל שקרוביו הרבו להזמינוֹ שיבוא לביתם, הוא לא בא. לעומת זאת כל קרוביו ביקרו אותו, הן בזמן שאימו חיה והן כאשר היה לבדו. על כך היה אומר שהוא מתבייש, מפני שלא היה שומע היטב את מה שהיו אומרים לו. בשנה הזו עסקיו השתפרו, והוא כבר הצליח גם
685 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1881
לפרנס את בנו בכור שהלך לבית הספר, דבר שעלה לו בתחילה יותר. בשנת 5642 [1882] בּוּ' בּוּליסוּ התלוננה אצל בניה הגדולים; ואמרה להם שהם לא רוצים לטפל בה או לדאוג לה יותר, ושהיא, ככלות הכול, כבר עייפה מלסבול. היא גם הולכת ונחלשת עוד יותר כשהיא רואה בנה רפאל, שלא עולה בידו להצליח לפרנס אותם. סנ' נֵסימָצֶ'ה, שהיה באותו הזמן לבדו בוָוקָרֵל, אמר לה שתלך לביתו ותשהה עם בּוּ' יעל. והיא עשתה זאת: הלכה לביתו של סנ' נֵסימָצֶ'ה והתקבלה היטב בידי בּוּ' יעל, שדאגה לה רבות ובו בזמן גם ריצתה אותה ושימחה אותה. אולם היא לא יכלה להישאר זמן רב, וחזרה לביתה אל סנ' רפאל. סנ' נֵסימָצֶ'ה שלח לה תמיד מתנות במזון ובבגדים. זה מה שסנ' רפאל רצה, כיוון שכך יכול היה להתפרנס מהתמיכה שקיבלה אימו, הן מקרוביהם והן מבניה הגדולים. והיא, באשר הייתה לה אהבה גדולה לִבְנהּ הקטן, הייתה תמיד איתו ולצידו. סנ' רפאל היה בחור צעיר שעובד קשה מאוד, ותודות לכך שהיה חסון מאוד היה לו כוח ללכת ברגל. הוא לא התבייש להתמיד וללכת לכל מקום שהוא, כדי להרוויח מה שיכול היה.
686 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו, 1882
הוא הסתפק בכך, ואת הכול נשא בסבלנות רבה. במקרים רבים היו לו הצטננויות קשות מאוד, אך הוא קשר קוּשָק גדול לראשו, וכך היה הולך עם שחר לכפרים. הוא לא היה ישן יותר מארבע-חמש שעות [בלילה], וכשהתעורר עזב את הבית במהירות ויצא לדרכו בלי להעיר איש. בַּבַּית היה מאופק מאוד, ולא דרש שיגישו לו מאומה או שישרתו אותו.
בשנת 5643 [1883] נולדה לסנ' רפאל בת,[10] וגם את הלידה הזו קיימו כמו את כל האחרות ושלחו את המתנות. והיא עצמה [האימא] גידלה אותה וטיפלה בה בעזרת חותנתהּ, שכפי הידוע לנו הייתה מיומנת והצליחה לתת מענה לכול. כך יעצה לקרובי משפחתה: " תיהנו לכן, בֶּה גָ'אנוּם;[11] אִכלו מן הדברים הטובים ביותר בֶּה ג'אנים, ותמיד לבשו את הבגדים היפים ביותר, בֶּה ג'אנים. שום דבר ממה שמתחשק לכן אל תדחו, ועשו הכול בֶּה ג'אנים, כי כשתהיו זקנות תראו כמה תתחרטו שלא עשיתן זאת, בֶּה ג'אנים". מלבד זאת סיפרה להן אלפי משלים וסיפורי עם, והצחיקה אותן עד שכאבו להן הצדדים מצחוק. היא גם שרה להן מיני שירים, שכן הכירה כמעט את כל השירים ששרו באותם הימים, וכידוע גם ידעה לשיר אותם. היא אף ידעה
687 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1883
לערוך מיני משחקי שעשועים המלווים בשירים המתאימים להם, וכאשר שיחקה כל משחק הייתה לובשת גם את התלבושת המתאימה לו. לפעמים, כאשר שיחקה משחק מן הסוג שהיו משחקות הטורקיות, הייתה לובשת בגדי טורקייה ומתעטפת ברעלה ממש כמו הטורקיות. לדבר טורקית הרי ידעה כמו טורקייה ממש, ועם היָשמָק שבו כיסתה את פניה לא ניתן היה להבדיל בינה לבינן. וכשהיה צורך הייתה מתלבשת בבגדי צוענייה, נוטלת את השק על כתפה ומתחילה לדבר כמו הצועניות; והייתה פותחת להן גורלות, כפי שעושות הצועניות, בעיקר לנשים, ומספרת להן על הטובות והרעות הצפויות לבעליהן. ולא ניתן היה להבחין בכך, כאילו צוענייה ממש היא שמדברת. ולעיתים הייתה מתלבשת כגבר, לובשת מכנסי כפר וחובשת פֵז או טורבן על ראשה, ומתחילה לחקות את מעשֵי הגברים. וכך, לכל מיני משחקי שעשועים ידעה לעשות הכול בחן רב. היא גם הכירה את כל הריקודים של אותם המשחקים ואף ידעה לרקוד אותם. היא ידעה להתלבש בתלבושות של הזמנים העתיקים וגם של הזמן החדש, ושל כל עם ועם; וכך הייתה מראה אותן לצעירות כדי להצחיקן. את הכול עשתה בנחת, ותמיד תוך כדי שירה, מבלי שתתעייף. וכל זאת עשתה רק בפני נשים. את זאת אני כותב משום שכאשר הייתי קטן יותר הייתי מתחבא כדי שלא יראו אותי, שכן כל הנשים היו מוציאות אותי החוצה.
688 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1883
וכך הייתי רואה אותה כשהייתה משחקת בפניהן, וגם אני הייתי מתחיל לצחוק. כיום אין עוד נשים כאלה העוסקות בדברים הללו, כדי שלפחות תוכלנה הצעירות של ימינו לראות זאת.[12]
בשנת 5644 [1884] לסנ' רפאל לא הייתה עבודה רבה, והם סבלו מלא מעט מצוקות באשר לפרנסתם. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה שלח לה בכל שבוע עשרה גרושים, כדי שתשתמש לצרכיה בנפרד. אולם נהיה לה קשה מאוד לראות את סנ' רפאל מזיע עד שהצליח להכין את השבת. לפיכך הלכה לביתו של בנה הגדול סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [יוסף], ואמרה לו שתגור מכאן ואילך בביתו, כי לא עולה בידי רפאל להצליח לפרנס – לא אותה ולא את ילדיו, כי המשפחה כבר התרחבה. והם, הן בנה והן כלתה, קיבלו אותה אצלם – אמנם לא בשמחה גדולה – אך הסכימו שתישאר. באותו היום שיצאה מהבית באו נכדיה הקטנים וכלתה אחריה, ואמרו לה שבאשר תלך ילכו גם הם. אך קרוביהם שנודע להם על כך שלחו לביתה כולם [תקרובות], כל אחד כדרכו, וכלתה שלחה לומר לה שתשוב לביתה ותקבל [את המתנות], כי היא לא יודעת מי שלח לה את כל אותם מאכלים. והיא שבה לביתה כי לא יכלה להיפרד מנכדיה שגדלו בזרועותיה. בזמן הזה היא
689 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1884
פעלה לרשום את הבית, שכידוע היה בבעלותה, על שם נכדיה, ואת זאת עשתה ברבנות. וכך כל חייה היא חיה בבית הזה וכן גם בנה סנ' רפאל, ואחרי מותו של סנ' רפאל נשאר הבית בבעלות בניו והם גרים בו עד היום.
בשנת 5645 [1885] בּוּ' בּוּליסוּ שסבלה כל כך הרבה צרות ותמיד בסבלנות גדולה מאוד, ובהיותה כבר מבוגרת – אם זה מכל הסבל הזה או מכיוון שלא יכלה לשאת עוד, החלה לסבול מכאב במותן [בגב התחתון]. מפעם לפעם החלה ללכת כפופה, עד שלא יכלה עוד להתיישר. בגלל הכאב בגבה ועקב הליכתה הכפופה, בניה הגדולים שלחו לה רופאים, אך היא לא קיבלה אותם, כי הייתה אומרת: "כאשר הרופאים מתחילים לבקר אצל האדם, זה סימן לא טוב". במקום זאת הכינה לעצמה את תרופות הנשים, וכך העבירה את ימיה. והיות שלא יכלה ללכת [לעיסוקיה] כמו קודם ונזקקה תמיד לכסף, הוציאה מהבית כמה חפצים שלא היה לה צורך בהם ומכרה אותם. את כל זה עשתה בסודיות גדולה, כי בניה לא הניחו לה לעשות כן.
בזמנים שבהם כאב גבה התגבר והיא לא יצאה מן הבית, היו כל קרוביה באים לבקרה תמיד. באותו
690 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1885
הזמן הביאו לה גם מתנות רבות, והבילוי איתה היה בכך ששרו כולם יחד מן השירים הישנים. סנ' דויצ'וֹנָצֶ'ה – כמי שידע גם כן לשיר היטב ואהב מאוד את השירים הישנים – נהג לבוא לביתה ולרשום את השירים שלא הכיר.[13] לאחר מכן היו שרים אותם יחדיו, ובכך מצאה נחמה רבה ושמחה מאוד כאשר באו לבקרה.
בשנת 5646 [1886] נולדה לסנ' רפאל בת, אך הלידה הזו הדאיגה אותו כיוון שהאם נעשתה חולה, ולא היה מי שידאג לבית; לכן הוא היה צריך להתעסק גם בעבודות הבית. כולם ניחמו אותו כי דבר זה אינו בידי אדם. גם בלידה הזו נהגו כמנהג כל היולדות, והיא, הסנ' רחלוּ, למרות שהייתה חלשה טיפלה בכולם וגם בילדיה, והכול בחסכנות גדולה.
בשנה זו הוא הכניס את בנו בכור ללמוד מקצוע, כאשר מטעם אליאנס יִזרָאֵליט טיפלו בכך. החברה גם שילמה לו עשרה פרנקים לחודש, והציבה אותו ללמוד את מלאכת החייטות. בערבים קיבלו השוליות שיעורים בצרפתית, ארבע שעות בשבוע. לזאת דאג מנהל בית הספר, ומלבד זאת שילמו גם לאוּמנים שלימדו אותם, הכול על חשבון
691 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1886
אליאנס יִזרָאֵליט.
באותה התקופה הוא נסע לכפרים והביא לשם בגדים מוכנים עבור הפועלים שעבדו בנתיבי מסילות הברזל, שהגיעו ברובם מאוסטריה ומאיטליה. מכך היו לו הרבה יותר רווחים מאשר מעסקי המסחר האחרים, היה זה בעיקר בוָוקָרֵל ובֶּלֹובוֹ.[14]
בשנת 5647 [1887] בּוּ' בּוּליסוּ התחילה לסבול הרבה יותר מתעוקות החזה [במקור, פֵּצ'וֹ]. בשנה הזו נוסף גם כאב בחזה שהופיע בעיקר בלילות, עד כדי כך שנעתקה נשימתה. וכך קרה שבמרבית לילות החורף לא יכלה לישון אלא בקושי שלוש-ארבע שעות. לילות רבים נזקקה לקרוא לִבְנהּ רפאל שיבוא לחמם לה השיקויים החמים, ועם אלה נרגעה מעט. כך עברו עליהם הלילות הארוכים של החורף, מהם בשירה ומהם בבכי. מאוחר יותר, כאשר הבריאה, הלכה אצל בניה הגדולים יותר להתלונן על כך שהיא נעשית חולה רק בגלל שאינה ניזונה כראוי; ולכן עליהם לדאוג לה ולסדר לה קִצבה שבועית, כדי שתוכל לחיות, כי מרפאל אין לה די צורכּהּ. למרבה הצער הם לא
692 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1887
השביעו את רצונה, ואמרו לה שתבוא לגור בבתיהם שלהם, כי הם אינם יכולים לכלכל את ביתו של רפאל. אולם היא לא רצתה 'לעזוב את הקמין של בעלה', וגם לא יכלה לחיות בטוב בבתיהם של בניה הגדולים. על כך אמרה שאם תלך לגור בבית של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, הרי היו לו הרבה ילדים וכולם קטנים מאוד, והיא לא יכולה לשמוע את הרעש. ואם תלך לבית של סנ' ניסימצ'ה? זה לא ייתכן, כיוון שבּוּ' יעל הייתה חסכנית מאוד, ולא נתנה לה לעשות את הבישולים שאותם אהבה; זאת על אף שסנ' נֵסימָצֶ'ה אִפשר לה, והביא לה כל מה שביקשה ממנו. וכך נשארה היא שוב עם רפאל שלה, והסתדרה עם מה שסנ' רפאל הצליח להשיג.
היא ביקרה לעיתים רחוקות מאוד את אחותה בּוּ' רִבקָדוּצָ'ה, ובאותו הזמן החליטה לבקרה. בין שיחותיהן התלוננה בּוּ' בּוּליסוּ בפני אחותה על סִבלה, ואילו בּוּ' רבקוּצָ'ה, במקום לנחם אותה, התחילה לספר לה על צרותיה הרבות. היא אמרה לה שבעלה מחזיק בבעלותו כל כך הרבה נכסים, ואת הדוּקָטים הוא אוסף ביָעה, בעוד שהיא סובלת ואין לה אפילו גרוש לשלם לבית המרחץ, ולכן היא נאלצת למשכן צרור של בגדים ועוד דברים כגון אלה. ובּוּ' בּוּליסוּ, כאילו לא הספיקו לה הצרות שלה, אמרה לה [לרִבקוּצָ'ה] בטורקית:"benim bir kutim vardir episi itchine oda itchine" )"אני יש לי קופסה – הכול בה וגם אני בתוכה, אלא שהצרה שלי גדולה משלך").[15] וכיוון שדבריהן כבר הגיעו לכדי מריבה, היא יצאה מלפניה, חזרה לביתה
693 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1887
והסתדרה עם מה שהשיגה. רוצה לומר שהעני אף פעם לא יוכל להשביע את רצונו מידֵי מישהו אחר, גם אם הוא מהקרובים לו ביותר. ואף שכל זה כבר ידוע, פונים [העניים] אליהם [אל הקרובים העשירים], ורק לעיתים רחוקות מאוד הם משביעים את רצונותיהם.
בשנת 5648 [1888] סנ' רפאל הכניס גם את בנו השני יצחק לבית הספר המקצועי, כמו את אחיו, וזה רצה להיות מפרזל סוסים. גם לו שילמו כפי ששילמו לאחיו, עשרה פרנקים לחודש, והוא קיבל שיעורים בערבים. ובכסף הזה שקיבלו השתמשו [האחים] להוצאותיהם, אך באֵלו מן השבועות כשראו שלאביהם לא היה כסף, שני האחים נתנו לו מה שיכלו. האב קיבל זאת בשמחה, כיוון שלא יכול היה עד אותו הזמן לחסוך מאומה מכל עמלו. בקושי הרוויח מספיק כדי להתקיים, וזה היה תמיד בצמצום רב ביותר. כל תקוותו הייתה תמיד בבניו, כי היה אומר: "אם עד עכשיו לא עלה בידי להשיג את סכום הכסף הקטן ביותר, כדי שאוכל גם אני להתיישב כמו כולם באיזו חנות קטנה ככל שתהיה – אזי ככה אחיה את חיי לתמיד". מעל הכול לא היה מי שיתמוך בו ולעת הצורך גם יגן עליו, כמו על אחיו הגדולים יותר.[16] לפיכך הוא המשיך כל העת להסתובב בכפרים,
694 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1888
ובעונה מילא [בנאדות] גבינות כפי שכבר כתבתי לעיל.
כאשר הבנים באו לבקרה [את בּוּ' בּוּליסוּ] וכולם התכנסו, בין הדברים שדיברו שוחחו גם על החסכונות. כדי להצחיקם אמרה להם: "את כל החסכונות האלה שלכם, יקיריי, שמרו אותם ליום שבו אמות. במקום לקנות בכל שבוע הפטרה, ולהעמיד על קברי מצבה גדולה שעולה הרבה כסף, ולתת כמה צדקות – הלא מוטב שתחשבו אותי כאילו כבר מתתי; ומה שאתם עתידים להוציא אז, הוציאו עכשיו יחד איתי, כל עוד אני עדיין חיה, כדי שאוכל לאכול משהו טוב יותר ויתנחם לבי". הטרוניות הללו כלפי הבנים נגעו בליבם עד מאוד, אך הם לא אמרו מאומה כדי שלא תתעצב. ומן הזמן הזה התחילו לדאוג לה הרבה יותר ולבקרה לעיתים קרובות יותר.
בקשר לבית, שכפי שכבר נכתב, הוא נרשם ברבנות על שם נכדיה, הבנים של סנ' רפאל. בשנה הזו היא רצתה ללכת אל נוטריון כדי לרשום על שמם לא רק את הבית, אלא גם כל הריהוט ואת כל בגדיה. היא אמרה לִבְנהּ רפאל: "את כל מה שיש בבעלותי אני מעניקה במתנה לבניך, שגדלו בזרועותיי, ושאני אוהבת אותם מאוד, וגם כגמול על כך שאתה היית זה שדאגת לי הרבה יותר מאשר אחֶיך". והיא חיבקה אותו ובירכה אותו באלפי ברכות, ושניהם, כשהם לבדם, בכו.
695 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1889
בשנת 5649 [1889 המשיכו בניו לעסוק במקצועות שאליהם שובצו [בידי אליאנס]. סנ' רפאל, כאשר לא הייתה לו עבודה – בין אם בהליכה למכור בכפרים ובין אם בחוצות סמוקוב – היה הולך לחנות בה היה בנו בכור, שלמד את מלאכת החייטות. הוא עזר לו לתפור כמה דברים קטנים כפי יכולתו, ועל כך האומן שילם לו שכר זעום. אשר למלאכת החייטות, אליאנס לא ראתה בעין יפה את המקצוע הזה, ביודעה שאין זה מקצוע טוב. אולם הדיווחים אותם העביר המנהל היו שהיה מחסור גדול בכך בסמוקוב, ולפיכך ניתן ההיתר. עדיף היה שבְּכור לא יעסוק בכך מכיוון שלא יכול היה ללמוד זאת [את המקצוע] כראוי, כך שנותר עם הכשרה חלקית, ובקושי היה מסוגל לתפור כשאחרים גוזרים את הבגדים. מאוחר יותר נעזר בדודיו שגרו בסופיה; הם הביאוהו אליהם ושמו אותו אצל אומן אחד בתנאי שהוא חייב ללמדו גם לגזור, וכך למד הרבה יותר טוב והיה ביכולתו להתפרנס, אך תמיד בצמצום.
אל בּוּ' בּוּליסוּ שבו מחלותיה, כך שבאותה השנה לא יכלה עוד לסבול. הכאב בשדיה העיק עליה הרבה יותר מאשר הכאב בחזה. כאשר באו בנות משפחתה לבקר אצלה, היא ביקשה מהן שיעזרו לה בכסף, והיא כבר תקנה את מה שתצטרך. כולם נתנו לה, ומלבד זאת
696 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1889
כל אחד שלח לה את מה שאהבה. לרוב הייתה שוכבת על השילטֶה כי לא יכלה לזוז ימים רבים, וכך היה שלא יצאה עוד לשום מקום.
בשנת 5650 [1890] בּוּ' בּוּליסוּ לא יכלה עוד אפילו לשבת על השילטֶה, ולכן אמרו לה שתשכב במיטה כדי שלא יכאב לה. היא לא רצתה בזה, כי פחדה מאוד שכאשר תשכב במיטה לא תקום עוד. כי כך חושבים אנשים רבים, ואצל רובם אכן זה קורה כך: כאשר אדם מבוגר נשכב במיטה, רק לעיתים רחוקות הוא קם ממנה עוד. אולם היא כבר לא יכלה להיות על השילטֶה, והתחילה היא עצמה לדרוש בעקשנות שישכיבו אותה במיטה. כאשר באו אליה בנות המשפחה, בקול נמוך יעצה להן ואמרה: "ראו נא, בנות, זאת אומר לכן – הישמרנה מאוד מהאלמנות ואל תרבו לשהות בחברתן, כי אומרים שעיניהן חזקות מאוד [כלומר: עין רעה]. ולא טוב שתתלבשו ותתפארו בפניהן, כדי שלא יבואו עליכן כל מיני צרות. הישמרנה מכולן ככל יכולתכן". וכל אלה ששמעו אותה לא אמרו מאומה. היא סבלה ארבעה חודשים במיטה, בעיקר מכך שלא יכלה לנשום. הכאב בחזה חלף, אך היא התלוננה רבות על הכאב במותנהּ [בגב התחתון]. נתנו לה כל עזרה אפשרית,
697 ביוגרפיה של סנ' רפאל אליהו אריה ואימו 1890
דבר לא החסירו. אולם בליל השביעי של וַאֲדָר [במקור Veadar כינוי רווח לאדר ב'] של אותה השנה נשמה את נשימתה האחרונה ויצאה נשמתה. מותה הביא צער גדול לכל המשפחה ולבניה, כי כפי שכבר קראנו, היא הייתה אישה שכולה טוב. כאשר היו מדברים על 'הסנ' המחותנת' היה זה תמיד בפה מלא שבחים, ובלעדיה לא היו מתחילים לעשות דבר. כולנו התאבלנו עליה ימים רבים, וגם היום עדיין מדברים במעשיה הטובים.
בשנת 5651 [1891] סנ' רפאל היה כבר ללא אימו ובכה כל הזמן, ועל כך אֶחיו גערו בו. הוא היה כל כך מדוכא, לא רצה לראות אף אחד ואף לא הלך אצל אחיו. אחיו באו אליו לעיתים מזומנות, ובהזדמנויות רבות תמכו בו ועזרו לו. באותה השנה בנו הגדול התחיל לקבל תשלום קטן מהאוּמן שלו, גם הוא עזר בהוצאות הבית והם התפרנסו די טוב. את מעט התכשיטים שנותרו מאימו הסתיר [סנ' רפאל] אצלו, ולא הראה אותם לאחיו. הם שאלו אותו על אודותם, אבל הוא לא נתן להם מאומה והם לא ביקשו אותם עוד. את מלאכתו לא נטש, והיה הולך תמיד לכפרים. גם כשלא הייתה לו שום עבודה תמיד מצא משהו, כיוון שהיו לו מכרים רבים שאהבו אותו ורבים מהם הלוו לו כאשר ביקש מהם. עם היהודים