1630
מכאן ואילך מתחיל הפרק על סנ' חָיימָצֶ'ה
בנו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, משנת 5657 [1897] עד
שנת 5660–5661 [1900–1901].
1631 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1897
בשנת 5657 [1897], כפי שנכתב קודם, סנ' חיימָצֶ'ה נפרד לגמרי מאֶחָיו, והוא אף היה לבדו כיוון שכבר התגרש מאשתו. גם בתקופת הפירוד הוא נסע לסופיה ושהה שם זמן מה. הוא מכר כמה מהדברים שהיו לו בבית בסופיה ו'אכל' את הכסף, ומשלא יכול היה יותר לכלכל את הבית, שלח את מנהלת משק הבית טינקה לבית אימהּ. כמה מחפצי הבית שלא עלה בידו למכור הביא מאוחר יותר לסמוקוב, אל הבית שבו גרו אימו, אחיותיו ואחיו הקטנים יותר. ואז סגר את הבית בסופיה. בסמוקוב הוא היה חסר מעש, והעביר את רוב זמנו בבית כיוון שלא היה לו איפה להיות. היה לו באמת רצון לפתוח איזה עסק, אבל איש לא נתן לו אשראי. הוא העסיק את עצמו בעריכת קניות לבית. הסנ' אימו נתנה לו לפעמים מעט דמי כיס, בקושי כדי שיוכל לחיות, אבל זה לא היה בשבילו כלום. פעמים רבות חיפש אפשרות לעבוד בכל עבודה שתהיה, בין אם בסופיה ובין אם בסמוקוב, אפילו בשכר הנמוך ביותר. אולם אופיו לא הניח לו לרדת למקומות הנמוכים ביותר. בהזדמנויות רבות שלח לבקש מאֶחָיו שייקחו אותו אליהם, והוא ישמש אותם כמשרת בשכר הנמוך ביותר. שני האחים שהיו בסמוקוב סירבו לו, ועבודה אחרת לא מצא, כך שהיה מתהלך כהלום. הוא ידע
1632 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1897
לדבר וגם לכתוב בשפות: צרפתית על בורייה, גרמנית, יוונית, בולגרית וטורקית, וגם מעט אנגלית – אך דבר מכל אלה לא הועיל לו באותו הזמן. היה זה אחיו סנ' לאון שאמר לו, רק כדי שיעסיק את עצמו, שהוא רוצה שיעסוק ברכישות צורכי המזון לבית. והוא, כדי שלא לשבת בטל, לא סירב לו ויצא לקנות את צורכי המזון, ושלח את אלה שמהם קנה אל אחיו סנ' לאון שישלם להם. אולם זה נמשך זמן קצר, מפני שבהתקרב החורף שרר בסמוקוב המנהג לקנות את מרבית המזון לחורף כולו, ובין המוצרים שהוא קנה באותם ימים היו גם 15–20 תרנגולי הודו (חיים), שגם אותם קנה כ'קישליק' [הצטיידות ואחסון לחורף]. כאשר שלח אליו את המוכר כדי שישלם לו, הסנ' לאון כעס על הרכישה הזו והחזירם למוכר. מכאן ואילך לא הניח לו עוד שיערוך שום קנייה, אלא שיהיה בבית כרצונו, שיאכל, ישתה ויישן. ומכיוון שלקחו ממנו זכות זו, נשברה רוחו והלך אצל הסנ' זָפיר פֵּרְניקלי שהיה שותפם, והיה מַלווה לו כסף מִדֵי פעם. באותו הזמן הוא ביקש ממנו שימצא עבורו אפשרות לעבוד, בין אם אצל אֶחָיו או באיזה מקום אחר. למרות שאותו זָפיר שוחח עם אֶחיו לא עלה בידו להשיג דבר, מה גם שהוא עצמו לא היה במצב כלכלי טוב כלל וכלל. וכך המשיך חיימָצֶ'ה להעביר את זמנו בבטלה. הוא חיפש לפחות לעסוק בעסקי תיווך קטנים,
1633 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1897
וכמה מחבריו אומנם מסרו לו [עסקאות כאלה], אך לא היה בכך כדי שיוכל להרוויח מהן דבר. כאמור, אופיו היה כזה שלא יכול היה לסבול להידחק למקום שבו אינו רצוי. בני משפחתו הקרובים ביותר לא רצו לתמוך בו בכלל, כשכולם כינוהו 'חיים העקשן' [במקור Haim el Tudro]. וכך עברו ימיו, בוכה בבדידותו, והלך ודעך בבטלה במשך אותה שנה. עם זאת, בהיותו גבר מגודל ושמן, בריא וחסון מאוד, לא ניכר בפניו שום שינוי.
בשנת 5658 [1898] סנ' חיימָצֶ'ה, מיואש מן החיים שעברו עליו, הפסיק לצאת העירה. הוא התבייש לבוא בין האנשים, והיה נחבא באחת מפינות הבית ובוכה תמיד. בני הבית שגרו עימו לא דאגו לו, והוא נותר כל היום מתחבא ובוכה. ימים רבים אף לא חיפשוהו, ולו כדי לאכול. הוא לא הרשה לעצמו לבקש מבני הבית משהו לאכול. רק בלילות כשנעשה מאוחר, כאשר ישבו בני הבית אל השולחן לאכול, הייתה אימו שואלת: "איפה חָיימָצֶ'ה?". בערבים רבים הם היו אוכלים בלעדיו, ולא המתינו לו, מתוך מחשבה שמאוחר יותר כבר יבוא בלי שיחפשו אותו. יש להצטער על כך שלפחות אימו – גם היא לא דאגה לו.
1634 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
כאשר כבר היה מאוחר מאוד, היו יוצאים לחפשו, ומוצאים אותו שרוע באחת מפינות החצר, נפוח מרוב בכי אחרי שבכה כל היום, גווע ברעב. ב'אלפי' גערות וצעקות הובילו אותו בכוח פנימה, כולם פורצים בצחוק, לרבות אימו שלא דאגה לפחות לנחם אותו או לייעץ לו, ובעיקר לתת לו משהו לאכול; ורק השכיבו אותו במיטה. מאליו מובן כיצד עברו עליו הלילות וכמה ישן. ובשחר היום, בלי שאיש ראה אותו, יצא מחדרו ושב להתחבא בפינה אחרת של החצר. ושוב הם לא חיפשו אותו ולא דאגו לו. יתר על כן, ככל שכך עברו עליו הימים, החל לאבד כוחות עד כדי כך שיותר לא יכול היה לצאת לחצר. נכנס מתחת למיטה, שכב כשפניו כלפי מטה, וכל היום היה בוכה על מזלו הרע, בלי לומר דבר ואף בלא להתלונן בפני איש. שכן לא היה רע מטבעו. וכפי שהיה אומר לאחר שנרגע, מה שגרם לו לנהוג כך היה שהיה קרוע בתוך עצמו. הוא ראה עצמו כאדם הגון: “אני הוא זה שעבדתי שנים רבות עם אבי; כולם יודעים את הכבוד שרחשתי לאבי, ומעולם לא סירבתי לו בשום דבר שציווה עליי. אף פעם לא הייתי כמו כל הצעירים של היום, שמבזבזים על מותרות, ותמיד חיפשתי את צד החיסכון, ונסעתי בעיקר למען עסקי המסחר של אבי. לא הייתי
1635 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
שיכור ולא מהמר. ואחרי מות אבי שהיתי בסופיה שנים רבות בתקופה שבה 'הרסו את העיר'.[1] ואני יודע אילו מצוקות עברו עליי עד שהצלחתי לפדות את רכושנו שאחרים עמדו לגזול, עד שעלה בידי לאחד חלקת קרקע כדי שנוכל לבנות את הבית שיש לנו היום בסופיה. כל אחד יכול לדמיין: אני הוא זה שעסקתי לבדי לא רק בבנייה, אלא גם במציאת האמצעים הכספיים. בַּסוף, כל מה שעליו אני מדבר היום הוא אפס. ואיך לא אבכה ביום ובלילה על מזלי הרע? לא נותר לי אלא לבכות ב'חורים' [במקומות נסתרים], כאשר כל קרובי משפחתי ואף אחיי השליכו אותי ממקום אחד למשנהו בלי שאיש ירחם עליי, ושדדו ממני את כל רכושי ללא שום זכות. הותירו אותי עירום ומסולק כמו כלב בחוצות, ורק אבכה לי בפינות. וכאשר לא נותר לי עוד כוח, שכבתי לי עם הראש על הרצפה מתחת למיטה, כדי להתחבא ולבכות, לבכות כל הזמן, עד כדי כך שהנזלת ניגרה ממני בלי הפסקה. ומאוחר יותר גירשוני מהבית, והעבירו אותי לאיזה חדר בדישָרי אַבְלי, שם השתרעתי לי על הארץ, ושוב בכיתי ימים ולילות שלמים – לבד, בדד. וכאשר חלפו עוד כמה ימים, איני יודע מי הוא זה שרצה בטובתי; שלחו אליי טורקי אחד, עלי אפנדי, בנו של אחמֵד אפנדי סֵיידי אולו, שהאחרון היה החבר הכי קרוב של אבי מבין הטורקים. והוא הביא לי משהו לאכול, כי הייתי רעב מאוד – שלושה ימים בלי לאכול. וברוגע רב קרב אליי
1636 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
ואמר לי כך: "חיים אפנדי, אני מבקש ממך שתשמע את מה שאומַר לך". ואני, מבויש, אמרתי לו: "דבֵּר אליי". ועלי אפנדי אמר לי כך: "הבאתי לכאן ארוחת בוקר, ויש לי העונג לאכול היום יחד איתך. אני מבקש ממך שתשב עימי לאכול". ואני רחצתי את פניי, ישבתי, ואכלנו. ואחרי שסיימנו לאכול הוא רצה להביא אותי לביתו, אך לא הלכתי. ולמוחרת בא אליי שוב והביא אותי לביתו, שם עודד אותי בדברים רכים. ואחר כך החלו להתעניין בי אַחַי לאון ויומטוב, ובפגישותינו תמיד נזפו בי וכעסו עליי. אולם לא אמרתי להם דבר, ורק יומטוב נתן לי לפעמים קצת כסף ודאג לי הרבה יותר. ואני התהלכתי נואש, מדוכא ושחוח בסימטאות וברחובות הנידחים ביותר".
מאוחר יותר, כאשר כבר לא יכול היה לשאת זאת עוד, פנה לאחיו הסנ' יומטוב, וביקש ממנו שיקנה ממנו שושנת יהלומים – מאותם תכשיטי פרחים שקנה הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה בקונס' תמורת ארבעים לירות, מתוך כוונה לתת אותם לכלותיו מ' רֵגינוּצָ'ה ומ' רחל. את אחד מהתכשיטים האלה הוא רצה למכור לסנ' יומטוב, אך האחרון לא רצה לקנותו מסיבות כלשהן. אולם יומטוב ידע שיש לו צורך בכסף, וכטובה פנה לסנ' ישועה אריה בן דודו,[2] וביקש ממנו שיקנה אותו תמורת 300 פרנקים. וזה האחרון קנה אותו, ושמר אותו במשך שלוש שנים. ואחר כך סנ' יומטוב ביקש ממנו למכור לו אותו בלי
1637 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
שום רווח, וסנ' ישועה מכר לו. הסנ' חיימָצֶ'ה לקח את אותם 300 פרנקים, ללא דיחוי אסף את מעט בגדיו, צָ'מָשיר ועוד כמה דברים, ויצא לקונס' דרך סופיה כדי להוציא דרכון. כאשר הגיע לקונס' ירד במלון אירופה שבאזור סֶרקֵג'י. באותו הזמן שהיתי גם אני בקונס' באותו המלון. כשהיינו יחד, שאלתי אותו לשם מה בא לקונס', והוא אמר לי שלנוכח הייסורים הבלתי נסבלים שסבל מאֶחָיו ומקרוביו, מצא שמוטב שיֵצֵא מסמוקוב, וייתכן שימצא איזו עבודה בקונס'. אני, שכמעט כל יום ראיתי את הסנ' נָעימָצֶ'ה, אמרתי לו שסנ' חיימָצ'ה נמצא בקונס' ושאלתיו האם ראה אותו. הוא אמר לי שגם הוא שמע שהוא נמצא, אך לא ראה אותו. נראה כי סנ' נָעימָצֶ'ה התעמר בו, ולכן חיימָצֶ'ה חדל להתקרב אליו ואף לא פנה אליו עוד. למרות זאת נָעימָצֶ'ה קרא לו שיבוא למשרדו שבחאן חַבּיאר בגָלָטָה, וגם לי אמר שאבקש ממנו לבוא אליו. אולם חיימָצֶ'ה לא רצה עוד לבוא אליו, וכך גם לא הלך אל אחיו הסנ' לוּסיֵין.
הסנ' חיימָצֶ'ה שהה בקונס' קרוב לחודש, והיות שלא מצא שום עבודה והכסף שהיה ברשותו הלך ואזל לו, יום אחד לבש שתי שכבות בגדים זו על גבי זו, וכן גם עשה בצָ'מָשיר ובדברים אחרים. הוא השאיר את שאר מטענו במלון, כיוון שלא היה בידו לשלם לא למלון ולא למקום שבו אכל. בקושי
1638 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
היה לו כסף לקנות כרטיס לאונייה, ויצא בדרכו למרסיי. בחלוף כמה ימים כאשר בעל בית המלון חיפש אותו, נודע לו שהוא עזב למרסיי. הוא פנה אל הסנ' נָעימָצֶ'ה והסנ' לוסיין כיוון שידע שהם קרוביו, והודיע להם שסנ' חיימָצֶ'ה הותיר את מטענו במלון, ואף לא שילם לו עבור זמן שהותו במלון ולא למסעדן שאכל אצלו – סכום כולל של כשישים פרנקים. סנ' לוסיין שילם לשניהם ולקח את המטען שהשאיר אחיו. סנ' חיימָצֶ'ה הגיע למרסיי, ובחלוף זמן מה סנ' לוסיין התכתב עימו ושלח לו את מטענו ומעט כסף. סנ' חיימָצֶ'ה קיבל את המטען ואת הכסף. מכיוון שבהתחלה לא היה לו מה לעשות, הלך לנמל מרסיי למקום שירדו בו הנוסעים, היה מקבל את פניהם, מסייע בידם ומעניק להם שירותים קטנים, וממה ששילמו לו התפרנס. וכך זה נמשך עד סוף אותה השנה. ניתן להבין איך עברו עליו הימים, כשכל אותו זמן איש מאחיו או מקרוביו לא דאגו לו כלל. היו לו תקופות של משברים גדולים, הן מבחינה כספית והן מבחינה בריאותית, וזמן מה שכב חולה במיטה בבתי המלון. הפונדקאים, חבריו ועמיתיו טיפלו בו, והוא לא כתב לאיש מקרובי משפחתו על מצבו. וכאשר כבר הרגיש מעט טוב יותר התחיל לעבוד במסעדה כמלצר, וזאת בתנאי שיישן ויאכל במסעדה אך ללא שום שכר קבוע.
1639 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
רק הלקוחות שבאו למסעדה, אם היו מרוצים משירותו, נתנו לו תשר, וזה היה כל שכרו. הוא היה מרוצה גם מזה, המשיך בעבודתו ושהה גם שם זמן רב. אולם הייתה זו עבודה קשה מאוד, משום שכל היום עמד על רגליו ורץ לשרת כל לקוח ולקוח. וגם בלילות נמשכה העבודה עד חצות, כי אחרי שהלכו כולם היה צריך, יחד עם מלצרים אחרים כמוהו, לשטוף, לנקות, לפנות ולסדר מחדש לקראת הבוקר, כי הכול היה צריך להיות נקי מאוד. הוא עשה זאת בסבלנות רבה, אך לא נותר לו זמן לא למנוחה ולא לשינה, והיה בוכה בלי שראהו איש. וכפי שכבר ידוע לכול, לא כל עבודה מתאימה לכל אדם, ומגיע זמן שבו האדם נעשה עייף או חולה; כך בדיוק קרה גם לו. מכיוון שהיה כה מיואש, הוא כתב מכתב לאחיו סנ' לוסיין בקונס', ובמילים ספורות סיפר לו שהוא שוכב במיטה חולה, ומלבד זאת אין לו כסף ואפילו לא בגד ללבוש. סנ' לוסיין אסף כמה מבגדיו שכבר לא לבש ומעט כסף, ושלח אליו למרסיי. ובאותו הזמן כתב סנ' לוסיין לאֶחָיו האחרים בסמוקוב, הסנ' לאון ויומטוב, וסיפר להם על המכתב שקיבל מאחיהם הגדול, וכי כבר שלח לו בגדים וכסף. לנוכח זאת שלחו לו האחים בסמוקוב, זה חמישים פרנקים וזה שישים פרנקים, וסנ' חיימָצֶ'ה
1640 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
קיבל אותם כי לא הייתה לו ברירה אחרת. בהמשך, כשהתקרבו מועדי פסח וסוכות, שלחו לו אֶחָיו זה חמישים וזה שישים פרנקים. אחרי שהחלים ממחלתו הוא פוטר מעבודה זו, ומצא עבודה באחד מבתי הקפה במרסיי בשכר של שבעים פרנקים לחודש, בלי לאכול וללון בבית הקפה. ואותם שבעים פרנקים שימשו אותו לאוכל וללינה. וכך עוברים עליו הימים במרסיי, וכך הוא מעביר את חייו בעולם, בעוד אֶחָיו עשירים כל כך.
וכעת, כשאנו חושבים מעט על החיים של אותו חיימָצֶ'ה, כל אחד מקוראי ביוגרפיה זו יוכל לשפוט את הדברים כראות עיניו; ובלבד שיעשה זאת בלב נקי, בהתחשב בכך שזהו הבן הגדול של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, שנישא וגדל על כפות ידיהם של הוריו. לפני שנולד הסנ' חיימָצֶ'ה נולדו להם ילדים אחרים, אך הם לא שרדו. ולמעשה, הוא זה שנשלח לסלוניקי לבית הספר ולמד את השפות צרפתית, טורקית ויוונית, וגם עבד יחד עם אביו בעסק כעשר שנים לפני האחים האחרים. והוא זה ששהה בסופיה שנים רבות בעת הריסת העיר, כאשר יישרו את הרחובות והכיכרות [במסגרת התכנון הכולל של הבירה]. ומכיוון שגם להם היו שם חנויות, היה הוא זה שעסק בבניית הבית שבבעלותם ברחוב לֶגֶה בסופיה. אומנם היו לו כמה משגים, שהעיקריים בהן היו שהחזיק במנהלת משק בית,[3] אך גם
1641 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
אם היו לו מעידות כאלה או אחרות – האם צריכים היו אֶחָיו להשליכו עד כדי כך? ובעיקר לשדוד אותו, להעביר את נכסיו לאחד האחים האחרים ולהשאירו עירום וחסר כול? ומעל הכול, עכשיו, כשעברו כבר כעשרים שנה מאז ועד היום, כשאני כותב דברים אלה, הוא סובל בערים רחוקות מנותק מקרוביו, ועדיין אין מי שירחם עליו. האין עלינו לומר שאין לזה מקום בין חוקי האנושות? בואו נשאיר את אֶחָיו בצד – כל אחד יוכל לחוות דעתו אודות התנהגות כזו מצד אחיו.
נתבונן שוב באימו שילדה אותו. היא לא חיה סמוך לאף אחד מבניה, אף שהיו לה בנים בסמוקוב. היא התגוררה זמן ארוך עם בִּתהּ הגדולה מ' רבקה. מכיוון שבעלה ברח ממנה לקהיר, כפי שכתבתי קודם, שתיהן חיו לבדן בבית אחד. ומאוחר יותר היא באה לגור בפיליבֶּה, כיוון שאף אחד מבניה כבר לא גר בסמוקוב; היא ובתהּ עברו לגור עם חתנהּ הסנ' בכור ארונוביץ.[4] ולאחר זמן מה גם הסנ' אָרוֹנוֹבִיץ' לא יכול היה עוד להישאר עימה, ולכן הם נפרדו, ושוב נותרו השתיים כפי שהיו קודם. הן אף אכלו בנפרד. כלומר, עדיין לא נתנה דעתה [לא נזכרה בו], ולא עבר יום ולא לילה שבהם האם הזאת לא שמה את ידה על מצחה וחשבה כיצד, אף על פי שהיו לה ילדים רבים, נשארה לבסוף לבדה. ולו לפחות היה איתה בְּנהּ הגדול [חָיימָצֶ'ה] שנשרך וסובל כל כך לבדו, בודד בארצות רחוקות; והייתה מביאה אותו לגור בקרבתה, כך שלפחות תחיה עם בְּנהּ ותפרנס אותו מן המעט
1642 ביוגרפיה של סנ' חיימָצֶ'ה ד' אריה 1898
שיש לה, ולא תשאיר אותו בבדידותו כל חייו. אם הייתה רוצה לעשות זאת, לא היה אף אחד שיוכל למנוע זאת ממנה; אבל היא עדיין לא עשתה זאת, כלומר הדבר עדיין לא עלה בדעתה. אותו סנ' חיימָצֶ'ה הוא היום בן 55 שנים, ומצער מאוד שלא מרחמים עליו, אף שכל אֶחָיו האחרים כל כך עשירים.
ניתן לתהות מדוע לא עלה בידו של סנ' חיימָצֶ'ה עד היום למצוא דרך לחזור [לחיות] ליד בני משפחתו. ראשית, כפי שאמרו לי כמה חברים שראו אותו במרסיי, הוא אמר להם שהוא מאוד רוצה לבוא לגור עם בני משפחתו, אבל עדיין לא עלה בידו לצבור סכום כסף שיספיק לו אפילו לנסיעה. ושנית – ניתן אולי לומר שכפי שאנו רואים, יש אנשים שכאשר פוקדת אותם צרה בלתי נסבלת, אחדים מהם נתפסים לשִכרות, אחרים להימורים, יש מהם המסתגרים בביתם, וכאלה שמשוטטים בעולם ללא תכלית, ואחרים בוכים כל הזמן, ויש כאלה המאבדים את עצמם לדעת, מהם בירייה, מהם בתלייה ומהם משליכים עצמם לים, ואחרים יוצאים מדעתם. ויש כאלה שממשיכים לסבול, ויש להם סבלנות ותקווה שיום אחד אולי ישיגו את המעמד שהיה להם קודם. אפשר לומר שאופי כזה, כידוע, יש לסנ' חיימָצֶ'ה, ולכך הוא מקווה. ואופיו הנמרץ לא מאפשר לו לפעול אחרת.
1643
כאן מסתיים הפרק על אודות הסנ'
חיימָצֶ'ה בנו הגדול של הסנ'
דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, הנמצא עד היום הזה
במרסיי.