1644
מכאן ואילך מתחיל פרק הביוגרפיה
של הסנ' יומטוב ד' אריה משנת
5657 [1897] – עת נפרד מאחיו,
ועד שנת 5661 [1901].
1645 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1897
בשנת 5657 [1897] הסנ' יומטוב כבר נפרד משאר אֶחָיו. אחיו סנ' לאון קנה ממנו את חלקו בירושה בסכום של 14,000 פרנקים, ושילם לו את הסכום הזה בתשלומים. בתחילה השכיר לו סנ' לאון את חנות העורות שהייתה ברשותם. הוא קיבל אותה במחיר הוגן, והתמקם באותה חנות. הוא הכיר את המקצוע הזה והמשיך בו, ומאוחר יותר כשכבר צבר כספים, הן מעסקי העורות והן מהתשלומים שקיבל מאחיו, הוא הזמין מהמפעלים מכונות תפירה וגם אותן מכר. הוא היה קפדן מאוד, וניהל את ספרי החשבונות כסדרם.
בשנה הזו הוא יצא מהבית של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה דודו, שם גר בתנאי פנסיון. הוא שכר דירה בביתו של סנ' ישראל שָלגָן, ושילם לו שכר דירה של 180 פרנקים לשנה. הוא קנה מעט רהיטים ואת כלי המטבח הדרושים שהיו חסרים לו, והם עברו לגור בו, והיו שמחים מאוד. אשתו מ' רשל חסכה מאוד בהוצאות הבית, ולא נתנה לבעלה להוציא על דברים שלא היו כה דחופים. באותו מועד שבו עברו לגור בבית [החדש], הגיעה חותנתו בּוּ' רֵיינוּ מסופיה. היא התארחה בביתם ושהתה כחודשיים, הביאה מתנות רבות לבית החדש וגם בדים לתפירת בגדים, הן לבִּתהּ מ' רשל והן לנכדתה אולגה. לעיתים הייתה קונה גם מצרכי מזון אחדים לבית.
1646 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1897
הוא ואֶחָיו לא ביקרו זה את זה הרבה, כיוון שסנ' יומטוב לא היה מרוצה כלל מהמכירה שמכר לאָחיו [את חלקו בירושה]. מי שגרמו לכך היו גיסיו מסופיה, כי הם שכנעו אותו שישלים עם זה, משום שתמיד היו ביניהם [בין האחים] סכסוכים וחילוקי דעות. כתוצאה מכך סנ' יומטוב שהיה ממילא מעט חלש, הלך ונחלש עוד יותר, ולפיכך נאלץ להסכים. אולם לא זו בלבד שהוא לא היה מרוצה [מההסכם], אלא אף לא עלה בידו לגבות את תשלומי אותו הסכום, וגם זה היה כרוך תמיד במריבות.
בשנת 5658 [1898] הסנ' יומטוב המשיך באותו עסק כמו בשנה שחלפה. מאוחר יותר, כיוון שקמו עוד כמה מתחרים למכירות העורות, נעשו המכירות ברווחים קטנים מאוד. הוא החל לצאת בהדרגה מהעסק הזה, והשקיע הרבה יותר מאמץ בעסקי מכונות התפירה שהביא היישר מהמפעלים. אולם, זה לא הספיק לו לכיסוי הוצאותיו, והוא החל להלוות לסוחרים המוכרים יותר מעט כסף בריבית. במקביל עשה כמה עסקאות של קנייה ומכירה של מטבעות זהב וכסף זרים וגם של כמה פוֹנדוֹס. לפעמים קנה ומכר תכשיטים, וכאשר לא מצא להם קונה בסמוקוב הביאם לסופיה
1647 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1898
ולקונס'. כאשר היה נוסע לקונס' ומוכר את הסחורות שהביא, קנה גם סחורות אחרות שנראו לו ראויות ומכר אותן בסופיה ובסמוקוב. תמיד היו לו רווחים טובים. כאשר היה בסופיה הפציר בגיסיו שיַראו לו וילַמדו אותו על סחורות ועל פעולות עסקיות שונות, כיוון שהיה זקוק לרווחים. גיסיו עזרו לו, ופעמים רבות אף הלוו לו כסף. הם נתנו לו כמה מכתבי המלצה עבור המקומות שביקש מהם, וגם זה עזר לו בעסקיו. גם ההוצאות היו קטנות, ולא צרכו דברי מותרות, וכך עברו ימיהם, והם השתכרו למחייתם.
אחד מסוחרי סמוקוב שלווה ממנו כסף בריבית הפסיק באותו זמן את תשלומיו. היה זה סנ' פְּרֵסִיָאדוֹ לוי טֶנֶקֶג'י [הפַּחָח] שהיה חייב לו סכום של כ־3,000 פרנקים, והוא היה מודאג מאוד מכך. מאוחר יותר הם הגיעו להסכמה, וסנ' פְּרֵסִיָאדוֹ נתן לו את ביתו והוסיף מעט כסף. סנ' יומטוב העביר את הבית על שמו אצל נוטריון עם כל מסמכי הבעלות הנחוצים, ובכך נוקו החשבונות ביניהם. בבית הזה הוא ערך מעט תיקונים, ובתוך זמן קצר עבר לגור בו, ריהט אותו והוסיף לו עוד רהיטים מהאופנה החדשה. החצר הייתה גדולה מאוד – הוא התקין בה גינה יפה, הוביל אליה מים והקים בה מתקני מים, וחי בו באושר.
קודם לכן, כאשר גר בביתו של סנ' שָלגָן,
1648 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1898
בשכנות להם גר אדם בשם סנ' קוֹנסטָנטינידיס, מנהל טחנה לייצור קמח בסמוקוב שהייתה שייכת לסנ' מָברוֹקוֹרדָטוֹס[1] מקונס'. בלילות החורף הם היו באים לבקר זה את זה בבתיהם, והיו מבלים במשחקים ובשעשועים אחרים. בין השיחות שניהלו, ביקש הסנ' יומטוב מסנ' קוֹנסטָנטינידיס שייתן לו את זיכיון מכירת הקמח של אותה טחנה. עד אותו זמן נעשו מכירות הקמח רק במפעל, והיה קשה מאוד לקונים לבוא עד אליו כי היה בקצה העיר. הסנ' קוֹנסטָנטינידיס מצא את ההצעה הזו הוגנת, והוא קיבל אותה בתנאים [כלהלן:] שהוא יספק לו כמות מסוימת של שקי קמח מכל האיכויות, כדי שיהיה מלאי בסיסי במחסן שיפתח הסנ' יומטוב בשוק; שמן המכירות שיעשה ישלם לו עמלה מסוימת; ושאת כל המכירות יהא חייב לעשות במזומן; ובכל פעם שסנ' יומטוב יבקש ממנו קמח בכמות מסוימת, יהיה חייב לשלם לו במזומן את התמורה לפי המחיר שנקבע ביניהם לפרק זמן מסוים. וכמות זו [של ההזמנה החדשה] תהיה שווה לכמות הקמח שנמכרה מהמחסן, כך שכמות הקמח שבמחסן לא תפחת מן הכמות שהוכנסה אליו בתחילה. ובכל שבוע או שבועיים הם ערכו ביקורת על מנת לראות מהי כמות השקים שנותרו במלאי. כיוון שסנ' יומטוב היה, כאמור, מאוד דקדקן, הוא ניהל את העסק במדויק, והפיק ממנו רווחים נאים.
1649 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1899
בשנת 5659 [1899] הסנ' יומטוב המשיך באותו אופן שבו פעל בשנה שקדמה לה, אלא שבזמן הזה החל לסגת מעסק מכונות התפירה; זאת משום שרוב המכירות שערך נעשו באשראי, והלקוחות שילמו לו בכל חודש שמונה עד עשרה פרנקים עד לתשלום המלא עבור המכונה. אולם, בזמן הזה החלו הלקוחות לפגר בתשלומים, ולכן נטש את העסק הזה. כשנסע לסופיה חיפש בקרב כמה מהבנקאים ובתי המסחר הגדולים ביותר, שימסרו לו לגבייה שטרי החוב של חייבים שהיו להם בסמוקוב, בתמורה לעמלה קטנה. הוא קיבל שטרות כאלה מרבים מהבנקאים והסוחרים. הם שלחו לו את שטרי החוב, והוא היה מבצע עבורם את הגביות, וגובה את עמלתו בסך חצי אחוז, כשהוא חייב להעביר להם את הכסף בתוך 15 ימים לאחר גבייתו. מובן מאליו שכל עלויות המשלוח, הבולים וההוצאות האחרות – הכול היה על חשבון הנושים. וגם מן השימוש שעשה בכסף באותם 15 הימים הרוויח, כשהלווה אותו בריבית לכמה אנשים.
בשנה הזו הצליח לקנות במחירים זולים מאוד כמות של צמר מהקָרָקָצָ'נים שבאו לסמוקוב. הוא קנה מהם, אחסן אותו במחסן כדי למוכרו בחורף, ומכר אותו תמיד במזומן גם אם היה זה ברווח קטן.
החנות שבה ישב הסנ' יומטוב הייתה שייכת לאחים האחרים. הוא שילם להם את דמי השכירות שביקשו ממנו, והנה בשנה הזו אמרו לו שיצא כיוון שהם זקוקים לה.
1650 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1899
הם עשו זאת מתוך גחמה, מכיוון שהיו בין האחים תמיד אי־אלו חילוקי דעות ומריבות על זוטות. כיוון שבשווקים הגדולים של סמוקוב לא נמצאו כל כך מהר חנויות להשכרה, נאלץ סנ' יומטוב לקנות חנות. הוא ביקש מאֶחָיו שמא ימכרו לו לפחות את החנות הזו, והוא ישלם להם את מחירה הראוי. הוא הוסיף [ואמר] שלכל הפחות תהיה בידו החנות הזאת מנכסי אביהם, אך הם לא רצו למכור אותה. לפיכך נאלץ לקנות חנות אחרת, אך היות שהייתה קטנה מדי עבורו, משום שלקחו לו [חלק ממנה] בשל תוכנית הסדרת מרכז העיר, הוא נאלץ לקנות עוד כמה מטרים של קרקע. קרקע זו נמכרה בידי מועצת העיר, והוא קנה אותה ביותר מ־92 פרנקים למטר מרובע. מחיר זה היה יקר מאוד עבור סמוקוב, אך הואיל ולא הייתה לו ברירה [נאלץ לקנות], הוא בנה את החנות מחדש והתמקם בה. את החנות של אֶחָיו מסר לידיהם.
הסנ' אימו וכל שאר קרובי משפחתו באו תמיד לבקר בביתו, בעוד שאחיו כמעט שלא באו. לעומת זאת מ' רשל אשתו באה אל חותנתהּ ואל כל שאר בני המשפחה. הסנ' יומטוב ביקר לעיתים נדירות את אימו, וזאת משום שפחד מאָחיו שמא יבייש אותו. כאשר הלכה מ' רשל אשתו אצל חותנתהּ, הייתה לוקחת אי־אלו מחפצי הבית שנראָה לה כעשויים להיות שייכים גם לה, באומרה שהחפצים שיש בבית שייכים גם להם. גם על העניין הזה
1651 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1899
התעוררו ויכוחים וסכסוכים, אבל למ' רשל לא היה אכפת מכל מה שיתרחש.
באותה תקופה הם הצטמצמו מאוד בהוצאות הבית, ובימי הקיץ לא יצאו לווילות הכפריות או למרחצאות מסביב לסמוקוב. ואילו מ' רשל נסעה לסופיה לבית אימהּ, וכך לא היו לה הוצאות. זאת משום שבשנה הזו הם החלו לשים בצד עשרים עד שלושים פרנקים לשבוע, כדי לאסוף די כסף לנסוע לפריז בשנה הבאה, שם עמדה להתקיים תערוכה גדולה.[2] הם המשיכו לשים בצד סכום של עשרים עד שלושים פרנקים בכל שבוע, ובאותו הזמן החלו להכין עוד כמה מצורכי הנסיעה, תוך שהם ממשיכים לחסוך בהוצאות אחרות.
בשנת 5660–5661 [1900–1901] סנ' יומטוב שהה בסופיה לרגל עסקיו, שאותם עשה תמיד עם גיסיו. גיסו הצעיר סנ' עזראצ'ה [תג'ר] קנה עורות קטנים של טלאים וגדיים, הן בסופיה והן בכל הערים האחרות שמסביב לה. הוא היה קונה כמות די גדולה – חלק ממנה בקומיסיון וחלק עבור חשבונו. ואז ביקש ממנו סנ' יומטוב שיבצע באמצעותו את רכישת העורות בסמוקוב; ובמקביל יפקיד בידיו,
1652 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1900
מתוך אמון, את הסכום הדרוש לעריכת הרכישות, ויחד עם זאת יתחייב לשלם לו את עמלתו כפי ששילם לאחרים. סנ' עֶזרָאצֶ'ה, שרצה לעזור לו, הפקיד בידיו את הסכום, והוא קנה את העורות בבית המטבחיים של סמוקוב או בכפרים. היו לו מומחים שידעו את המלאכה הזו – לעבְּדם ולייבְּשם – והמומחים מסרו לו את העורות במועד וגם מכך הוא הרוויח.
באשר למכונות התפירה שמכר [בעבר] – בעת הזו הוא עזב את התחום הזה, אף על פי שנשארו לזכותו מעט חובות של אלו שמכר להם באשראי. כך עזב גם את עסקי הקמח, כיוון שניסים ב' אליעזר קוּיוּמג'י אוֹלוּ התחרה בו בכך שהביא גם הוא קמח מטחנות שהיו לו בערים אחרות. מאוחר יותר הגיע האחרון להסכמה עם סנ' קוֹנסטָנטינידיס, וקיבל לידיו את זיכיון מכירות הקמח הללו בתנאים נוחים יותר עבור סנ' קוֹנסטָנטינידיס. לפיכך השקיע סנ' יומטוב מאמץ גדול יותר בעסקי בנקאות ובעסקים אחרים שהיו לו, היה מאופק וזהיר מאוד, ונהג בצמצום; זאת מכיוון שכאמור הוא התכונן לצאת לתערוכה בפריז יחד עם אשתו מ' רשל. מאוחר יותר, כאשר הגיע המועד לצאת לדרך ולאחר שהסדיר את כל עסקיו, הם פתחו את שקית החסכונות שאליה הפרישו בכל שבוע, ומצאו שכבר נצבר בה סכום יפה. לפי חישוביהם,
1653 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1900
הסכום היה אמור להספיק להוצאותיהם, אך הם הוסיפו עוד סכום כסף כדי להיות בצד הבטוח. הם הצטרפו לסנ' ישועה י' אריה, סנ' לאון [בן] מ[אירוּצ'וֹ אלקלעי] וסנ' רחמים אריה, והזמינו כרטיסי הלוך ושוב לנסיעה ברכבת מן החברות שסיפקו ומכרו כרטיסים כאלה בחצי מחיר. ויצאו לדרכם כולם ביחד. את הנסיעה עשו כך שנשארו יום או יומיים בכל עיר מהערים הגדולות. וכולם, מלוכדים ושמחים מאוד, נסעו יחדיו, והעבירו את הזמן כשהם מרוצים, בריאים ועליזים. כאשר הגיעו לפריז ירדו כולם יחד במלון, אכלו וטיילו תמיד ביחד. הם ביקרו בתערוכה פעמים רבות, ביקרו גם ברבים מהמקומות העיקריים בפריז וכן בתיאטראות רבים. הם רצו להכיר גם את לשכת הצירים [הבית התחתון] וכמה מהמוזיאונים ומקומות אחרים מסוג זה, שלא כולם רשאים להיכנס אליהם. הסנ' יומטוב נזכר לפתע בסנ' רוֹזֶה, שהיה נציג בלשכת הצירים בפריז והכיר את משפחת אריה מימי שהותו בסמוקוב ובבתינו – כפי שכבר כתבתי קודם על קורות אותו סנ' רוֹזֶה בעת שהייתו בסמוקוב. על בסיס זה שלח לו הסנ' יומטוב מכתב קצרצר בדואר ושאל אם יוכל להיפגש עימו. כאשר קיבל הסנ' מיסיה רוֹזֶה את המכתב הזה, שמח עד מאוד שמשפחת אריה מסמוקוב מחפשת אותו. ותיכף ומייד הזמין אותם וביקש מהם שיבואו, כי הוא מעולם לא שכח את משפחת
1654 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1900
אריה. כשקיבלו את המכתב, הלכו הסנ' יומטוב ורעייתו מ' רָשֵל לביתו של סנ' רוזֶה, שקיבל אותם בשמחה והעניק להם כבוד רב. הוא שמח עד מאוד מכך שהם זכרו אותו, באומרו שהיה מרוצה מאוד משהותו בסמוקוב ושהוא: "יצא עוד יותר מרוצה מקבלת הפנים שערכתם לי בבתים שלכם", כזו שלא דמיין לעצמו. הוא ביקש מסנ' יומטוב שיאמר לו כיצד הוא יכול לשרתם, והפציר בו שלא יירתע מכלום, והוא מוכן לשרת אותם ככל שהוא יכול. סנ' יומטוב השיב לו שהם הגיעו לפריז כדי לבקר בתערוכה ובו בזמן להכיר גם כמה מקומות שלא כולם מורשים להיכנס אליהם, אלא רק באמצעות אישורי כניסה. ואמר שהם רוצים להיכנס לבקר בלשכה ובכמה מוזיאונים, והיות שאינם יודעים היכן יוכלו לקבל אישורים הוא מבקש ממנו שייתן להם אישורי כניסה תקפים. באותה שעה אמר להם מיסיה רוֹזֶה שאין בכך כל קושי, ומייד נתן להם אישורים עבור המקומות שביקשו, ואמר להם שיפנו אליו בכל מה שהם רוצים והוא ישרתם ככל יכולתו. הם יצאו מביתו שבעי רצון, ועם אותם אישורי כניסה הם ביקרו במקומות שרצו. אחרי ששהו בפריז כחודש, יצאו סנ' ישועה אריה וסנ' לאון אלקלעי מפריז בדרך הראשית ובאו לסמוקוב. הסנ' יומטוב ואשתו רשל נסעו דרך שווייץ וירדו בז'נבה, שם שהה באותו הזמן בני זָ'אן בלימודיו באקדמיה של ז'נבה,
1655 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1900
והוא שמח מאוד מכך שהם באו לז'נבה. הם שהו שם שלושה ימים וטיילו יחד עם זָ'אן בכל המקומות העיקריים בעיר, במוזיאונים ובמקומות אחרים, והם אהבו מאוד לטייל שם. אחר כך שבו גם הם לסמוקוב, והיו מרוצים מאוד מהמסע הזה.
אחרי מנוחה של כמה ימים חזר סנ' יומטוב לעבודתו כמקודם. אולם הוא לא היה מרוצה מהחיים בסמוקוב, בעיקר משום שלא הייתה לו מנוחה. כל הזמן הוא נרדף בידי אָחיו, וכיוון שלא יכול היה להסתדר ואף לא להידבר עם אֶחיו, הזניח את עסקיו. הוא החליט לעזוב את סמוקוב וללכת לגור בפיליבֶּה, כדי שלפחות יחיה חיים רגועים יותר. על רצונו ללכת לפיליבֶּה שאל אותו אחד מבני המשפחה: מהי הסיבה שהוא הולך לשם, ולא לסופיה – כיוון שעתידה של סופיה צפוי להיות טוב מזה של פיליבֶּה – תשובתו הייתה שזה נכון מאוד, אך מכיוון שסופיה היא עיר של מותרות שדורשת כסף רב להוצאות, הוא אינו יודע האם יוכל להשתכר די כדי לחיות בה. זוהי סיבה אחת, והאחרת היא כזו: "כל הרכוש שהותיר לנו אבינו כולו נמצא בסופיה, ואני, שאין לי מאומה ממנו, לפחות שלא אראה אותו לנגד עיני". ללא דיחוי הוא החל להתארגן, ויצא, תחילה לבדו, לפיליבֶּה. הוא שכר חדר בפונדק קוּרשוּמחָן [Kurshumhan] בפיליבֶּה, והחל לעשות כמה דֶשקוֹנטוֹס לסוחרים מוכרים. אחרי
1656 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1900
ששהה לבדו בפיליבֶּה זמן מה, והיה משוכנע שיוכל להמשיך בעבודתו, להסתדר טוב יותר מאשר בסמוקוב, ולחיות ברוגע רב יותר, הוא שכר [שם] בית. הוא שב לסמוקוב, אסף את חפציו ושלח את רהיטיו לפיליבֶּה. ויצאו יחדיו הוא, אשתו ובתו, ונסעו לפיליבֶּה מאושרים עד מאוד.
בשנת 5661 [1901] הסנ' יומטוב כבר היה מבוסס בעבודתו היומיומית [של ניכיון שטרות], שבה רכש לעצמו לקוחות חדשים. הוא גם עסק בכמה פעילויות בנקאיות, והרוויח בכל העסקאות שעשה. גם בבית הוא הסתדר היטב והם אף רכשו לעצמם חברים לבילויים, בקרב השכנים, הן בין הנשים והן בין הגברים, וביקרו זה את זה בערבים ובימי חג. הם היו שמחים עד מאוד הן מחיי הבית והן מעסקיו בעיר. מאוחר יותר, כאשר התרחבה הפעילות הבנקאית שלו, הוא סבר שמוטב שיבקש שיפתחו לו אשראי בבנק לאומי [narodna banka], בסניף פיליבֶּה, כדי שיוכל להסתייע בו כאשר תזדמן עסקה. על מנת לעשות זאת היה לו צורך בשני ערֵבים, והוא מצא אותם. עם ההצהרה הדרושה [מהערֵבים] הוא פנה למנהל הבנק, ולפי הכללים שלהם הוא נשאל מהיכן הוא. לפיכך שלחו [את הבקשה] לבנק החקלאי [זֵמֵדֶלסקָה בנק] בסמוקוב, כדי שיציינו את ההמלצות הנחוצות. ומהבנק הזה ציינו שיש בבעלותו בית שנרשם במס רכוש בסכום של 3,000 פרנקים, חנות [שנרשמה]
1657 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1901
בסכום של 5,000 פרנקים ושהוא בעל אופי טוב; ולא רק שהוא לא חייב בשוק אלא שחייבים לו, ויש לו באותו הבנק פיקדון של 3,000 פרנקים. וכך מולאו כל העמודות לטובת הסנ' יומטוב, אך כאשר הגיעו לשורה של האשראי שהוא ראוי לו לפי דעתם, הם סימנו לו אפס ושלחו [את הבקשה] לבנק בפיליבֶּה. הסנ' יומטוב הלך לראות את התוצאה שהגיעה מסמוקוב, והם הראו לו את מה שהגיע. לשאלתו איך ייתכן הדבר שקבעו לו אפס בזמן שיש לו לא מעט רכוש בבעלותו, והאם אין הוא ראוי לפחות למאה פרנקים, אמר לו מנהל הבנק: "אמת ונכון מה שאתה שואל. ככל הנראה מי מאויביך גרם לכך, כאשר ביקשו עבורך המלצות בשוק של סמוקוב". וכך היה שבשל כך הם לא יכלו לפתוח לו שום אשראי. הסנ' יומטוב לקח בחזרה את כל מסמכיו שהציג בפניהם ובא לסופיה. הוא פנה לבנק בסופיה, סיפר להם כל מה שעבר עליו בפיליבֶּה, והמנהל אמר לו שזו חרפה; "אם ברצונך נפתח לך כאן בסופיה אשראי הרבה יותר גדול מאשר בפיליבֶּה". וכך עשה, וכאשר היה לו צורך בא לסופיה, ועשה שימוש בבנק בסופיה.
בשנה הזו, בעת שגר בפיליבֶּה, נולד לסנ' יומטוב בן והם שמחו עד מאוד. בלידה נכחה בּוּ' רֵיינוּ, וכל חבריהם ביקרו אותה [את היולדת], וקראו לו דוִיד אדוארד. אימו היניקה אותו וטיפלה בו, והשניים היו בריאים ושלמים. סבתו בּוּ' רֵיינוּ הביאה לו מתנות רבות.
1658 ביוגרפיה של סנ' יומטוב ד' אריה 1901
סנ' יומטוב ואשתו מ' רשל היו מאושרים מאוד בחייהם בפיליבֶּה. ומעל הכול היה אומר: "לפחות לא עוקרים לי את הנשמה, בעוד שבסמוקוב כשהיינו נפגשים עם אָחי, הכול היה בריב". ועוד אמר: "אני כה חלש וקולי נמוך, והוא חזק וקולו רם. הוא היה מחריד אותי בצעקותיו, ואני כאשר דיברתי רק הזבובים שמעו. וכעת, כאן, לפחות את זה אין לי [אנו לא מתראים]. אנחנו אומנם מתכתבים, וזה עדיין תמיד בוויכוחים, אבל הקולות לא נשמעים."[3] העסק שלו התקדם, הוא היה שמח בחלקו, והם חיו שבעי רצון מכל הבחינות.
1659
כאן מגיע לסיומו הפרק על הסנ' יומטוב ד'
אריה וכן סופם של כל הפרקים על הסנ'
דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ועל בניו עד שנת 5660–5661
[1900–1901].