1518
מכאן ואילך מתחילים הפרקים אודות הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה יוסף ד. אריה ובניו.
1519 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1877
בשנת 5637 [1877] לסנ' דָּוִיצ'וֹנָצ'ה לא היה עוד בשביל מה להישאר בלשכה של אֶחיו. הוא אומנם נפרד מהם זמן מה לפני כן, אך היה עליהם להסדיר כמה מחלוקות. בזמן הזה הם כבר כמעט סיימו לעשות זאת, והוא שכר חנות והתיישב בה עם בנו הבכור סנ' חיימָצֶ'ה [אז בן 19]. הם התחילו לרשום בספרי החשבונות החדשים את פעולות העסק שניהלו, בלי שביקשו לעשות איזה עסק חדש, וזאת בעיקר בגלל המלחמה הטורקית־רוסית שכבר הוכרזה. אז הגיעו חבורות של טורקים מן הזֶבֶּקים רק כדי לבזוז; כולם היו חמושים. הם הגיעו מרמת אנטוליה ולבושם היה: שלווארים קצרים עד מתחת לברך כששוקיהם חשופים, על מותניהם קוּשָק מהודק היטב, ומעליו חגורת עור לתליית כלי נשקם – שני אקדחי־מצת, יָטָגַן ורובה. על ראשם חבשו פֵז גבוה, ומעליו כרוך קושק גבוה ואדום. מנעליהם היו נעלי יֶמיני מהודקות היטב. קומתם הייתה נמוכה וגופם קטן, הם הגיעו כמתנדבים כדי להכות ברוסים ובו בזמן גם לבזוז. בזמן הקצר ששהו [בעיר] הם נכנסו בלילות לחנויות, בעיקר לחנויות היהודים, נושאים שקים, שודדים וממלאים אותם בכל מה שמצאו. הם אהבו עד מאוד לאכול דבש, ובאחד הלילות נכנסו למרתף של חנות אחת, שבו
1520 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1877
הייתה חבית שמן קיק. נדמה היה להם שזה דבש, והם אכלו/שתו את כולו; הם היו כארבעים–חמישים איש, ולא הבחינו בטעם, וכך שתו מן החבית עד שלא נותר בה עוד דבר. אחר כך מילאו את שקיהם מן הסחורה שהייתה בחנות. וכשהיו שבעים ומרוצים מהדבש שאכלו ומהגנֵבה שעשו, שבו למגוריהם. בחלוף כשעה, כאשר החל להשפיע 'הדבש', תקף את כולם כאב בטן חזק, וכולם החלו לצעוק ולבקש עזרה. הגיעו אנשים וגם המשטרה שהביאה את כולם לבית חולים. ואחרי שהתברר דבר המעשה שעשו, ללא דיחוי הסתלקו כולם מסמוקוב כשהם בורחים ברגליים יחפות. אלה היו גרועים יותר מהצ'רקסים. לנוכח הדברים האלה הוא לא רצה לעשות שום עסק חדש, וכך היה שיצא לשוק מאוחר ושב מוקדם הביתה.
בשנה הזו בא סנ' נָעימָצֶ'ה לסמוקוב, ושהה בה כשלושה חודשים לרגל העסקים שעשו הוא ואֶחיו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה וסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה. הם התכנסו לישיבות עקב המלחמה, כיוון שהעסקאות בבּוּרסָה לא התנהלו כשורה וכך גם עסקי החָוָולֵס; מחיריהם השתנו עד מאוד כיוון שבווילָאיֶיטים כבר לא שילמו, כי הייתה הוראה להעביר את כל הכסף לקונס', שם נזקקו לו לצורכי המלחמה. יתר על כן, ערכה של הקַיימֶה [לירת הנייר] שהיה 120 גרוש ללירה טורקית אחת [מזהב], טיפס ל־180 גרושים עבור לירה טורקית אחת [מזהב], ולכן הם התייעצו באיזו דרך ללכת. יותר מכך התייעצו כיצד לשים
1521 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1877
סוף למחלוקות שהיו להם עם אחִיהם סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה מאז שפירקו את השותפות. סנ' נָעימָצֶ'ה היה חייב לו [לדָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה] סכום מסוים לפירעון במועדים קצרים, וכדי להבטיח את התשלום הפקיד אצלו כמשכון ניירות ערך טורקים שהיו ברשותו. בכך הסתפק דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה והיה בטוח באשר להיפרדות, והם ערכו חוזים שהסדירו את פירוד עסקיהם.
היות שהבנים של אחיו [מוֹשוֹנָצֶ'ה] וגם הבנים של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בן אחיו] היו אמורים לצאת לברינדיזי[1] כדי לברוח מהמלחמה, וכדי להקל על עצמו, שלח סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה גם את בניו – סנ' חיימָצֶ'ה ולאון – ואת כלתו מָדָם רֵגינוּצָ'ה יחד איתם. וכפי שכתבתי קודם, הם נסעו לסלוניקי וירדו כולם בבתים של הסנ' מיסיה טיאָנוֹ, ומשם נסעו ללֵצֶ'ה. בתחילה גרו כולם יחד עד שלמדו את השפה. אחר כך עברו לבתים נפרדים, והקטנים הלכו לבית הספר. ואחרי ששהו זמן רב בלֵצֶ'ה נסעו כולם לטריאסטה, שם שהו זמן מה, ואחר כך באו כולם לקונס' כיוון שההוצאות שהוציאו היו גדולות למדי.
אחרי שהילדים נפרדו מהם, נראתה המלחמה כמתעצמת מִדי יום, משום שרק בּפְלֵבנָה הצליח עות'מאן פאשה עדיין להחזיק מעמד; ואם פלֶבנָה הייתה נופלת — היו הרוסים נחשבים כבר כמנצחים במלחמה. לפי הדיווחים שהגיעו נאמר שהרוסים נופלים כמו נמלים, וכאמור הפחד היה גדול מאוד. לכן גם
1522 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1877
הם התכוננו ללכת. אבל דרכונים כבר לא רצו לתת, משום שהציבור זעק שכאשר יבואו הרוסים ישחטו את כולם. אולם הם – כל המשפחה – בדרך שכבר כתבתי עליה, הצליחו לקבל את הדרכונים. ובלי שהודיעו לאיש יצאו עם שחר בדרכם אל סָרָנבֵּיי; וכך גם סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, כשהם נוטשים את כל רכושם "לרוח", וכל זאת רק כדי להציל את חייהם. עד שהגיעו לקונס' לא האמינו שיגיעו בשלום, כי נדמה להם שיחזירו אותם אחור. הוא ירד במלון ב־סִירְקֶגִ'י[2] ומאוחר יותר נאלץ לשכור בית, משום שלא היה נראה שהמצב עומד להיפתר במהרה. הוא השאיר בסמוקוב ברזל רב, תבואות ועוד סחורות רבות כיוצא באלה; וכן בית שהיה מרוהט כולו, את כל בגדיהם ואת כל מה שהיה בבית ובחנות. את כל אלה השאיר בידי המשרתים, בפיקוח אחיו סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה שנשאר בסמוקוב – והוא השגיח ככל יכולתו. את הפַּייְטוֹנים, הסוסים, החציר וכל שאר הדברים שבדישָרי אַבְלי הוא השאיר לטיפול המוּלָא שלו; והלה היה מוכר מן הרכוש כאשר נזקק לכסף, אף על פי שסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה שלח לו תמיד מקונס'. מאוחר יותר, כשגם הדואר כבר לא פעל, נעשתה כל ההתכתבות באמצעות נוסעים שעברו בדרכים. כולם היו מפוחדים מאוד – הן אלה שנותרו בסמוקוב והן אלה שעזבו – ובקונס' קראו לנו עקורים. מאוחר יותר החלו להגיע רכבות מלאות בטורקים, שהממשלה הובילה ללא כל תשלום; הרשויות האכילו אותם
1523 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1877
ונתנו להם מגורים, וכל המסגדים והמקומות הממשלתיים כיוצא בהם, כולם היו מלאים בעקורים טורקים. גם העיר קונס' התמלאה עד מאוד [במקור: “כמו בֵּיצה”] בהמוני אנשים שהגיעו מִדֵי יום. כיוון שעלה בידי הרוסים לנצח בּפְלֵבנָה, נאלץ הסנ' עות'מאן פאשה לברוח עם צבאו, משום שלא נותרה בידיו תחמושת למלחמה וגם לא אספקה, כיוון שסביבת פלֶבנָה הייתה מוקפת כולה בחיילים רוסים. לאחר מכן הרוסים התקדמו, ולא הייתה עוד מלחמה: היכן שמצאו חיילים טורקים ביקשו מהם למסור את נשקם. מי שנכנע – הראו לו את הדרך שדרכה יוכל לעזוב, ונתנו לו מזון ליומיים. מי שלא רצה להיכנע – היו לוקחים ממנו בכוח את נשקו, מכריחים אותו לפתוח את פיו, ויורים בו דרך הפה באקדח שלו. וכשמת – קברו אותו בשדה היכן שיכלו. ובאשר לתושבי הערים – הרוסים השגיחו עליהם והגנו עליהם מאוד, ללא הבדל דת, ובלי לגרום להם כל נזק. הם הזהירו כל העת את כולם שבמקרה שחייל רוסי ירשה לעצמו לבצע גנֵבה, או לדרוש כסף, או דבר־מה אחר – שלא יירתעו מלהתלונן על כך בפני כל מפקד, גם על הדבר הקטן ביותר; והם כבר ימצאוהו ויענישוהו בעונשים כדרך הרוסים, דהיינו בעונשים קשים וללא רחמים, ממש כמו לבהמות. בעיקר היו מכים אותם. והדרך שבה היכו אותם הייתה: הפשיטו אותם, כופפו אותם, השכיבו אותם אפיים ארצה, והיכו אותם על אחוריהם בזרדים דקים
1524 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1877
שאותם הרטיבו; ובהיותם ערומים הצליפו בהם 'תשע עשרה ושש'[3] (19 ו־6). בפעם הראשונה 19 הצלפות, ומשעברו רגעים אחדים – את שש ההצלפות הנוספות. כאשר הצליפו בהם, נתזו מהם זרמי דם, ולא יכלו עוד לקום. ואז נשאו אותם חיילים אחרים על אלונקות ולקחום לבית החולים, ואחרי 24 שעות כבר עבר להם. אחדים הוענשו בכך שהחזיקו אותם שעתיים מול השמש, עומדים על רגליהם, בלי שיוכלו לזוז; ואחרים – בכך שהניחו על גבם משא של עשרים קילוגרם, והם עמדו כך עם הרובה בידיהם, גם כן שעתיים בלי יכולת תנועה. העונשים האחרונים הללו היו קשים מאוד; רבים נפלו מעולפים. ואם לא השלימו את השעתיים – היו ממתינים עד שיתעוררו, ואז מעמידים אותם שוב עד שישלימו את הזמן. כאלה היו העונשים שהענישו אותם ללא רחמים. רבים מהם בכו, והיו גם כאלה שהתאבדו – ולא היה בכך כלום בעיני מענישיהם. לכן היה הפחד גדול מאוד.
בשנת 5638 [1878], כאשר סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה שהה בקונס', הוא התאחד עם סנ' בּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג' אריה, בהיותם בַּדְגַ'נַאקים [גיסים הנשואים לשתי אחיות]. הם שכרו בית ליד קוּלֶה קָפּוּסי [שער המגדל, סמוך למגדל גלאטה] שברובע בֵּייאוֹלוּ,[4] והסכימו ביניהם לגור ביחד ולאכול על שולחן אחד, כדי לחסוך בהוצאות. מאחר שנשותיהם – שהיו אחיות[5] – הסתדרו ביניהן היטב, עברו עליהם ימיהם באושר רב. למרות
1525 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1878
שהיו להם מבַשלות משלהם, באו גם השתיים למטבח והתייעצו ביניהן מה יכינו. לשתיהן היו משרתות משלהן ששירתו אותן בנפרד, והגברים קנו את כל צורכי המזון, ובכל שבוע בדקו את החשבון ושילמו זה לזה. ביום היו הגברים באים לאכול בבית, כיוון שלא הייתה להם שום תעסוקה בשוק.
בשנה הזו, בעת ששהו בקונס', נולד לסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה בן וקראו לו יעקב ז'אק (מפליא מאוד שהעניק לו את השם יעקב, בזמן שהיה לו בן אחר שנקרא ישראל, כי הרי זהו אותו השם. איני יודע מדוע לא נתנו את דעתם לכך, וזה, יש לומר, ביש מזל שאחד מהם – היה זה ישראל – נפטר. אי לכך, לגבי העניין של נתינת שֵם, יש צורך לדבר גם עם הקרובים). אנו, כל קרובי המשפחה, ביקרנו את היולדת, אלא שהם לא נהגו כמנהג סמוקוב, מכיוון שבקונס' המיילדות לא הרשו [למבקרים] להיכנס לחדר היולדת.[6] והאֵם עצמה היניקה אותו וטיפלה בו כמו בכל הילדים האחרים.
מאוחר יותר, כאשר הרוסים כבר היו בסמוקוב ושלטו בה, בא סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לסמוקוב כדי לחפש את הנכסים שכאמור 'השאיר לרוחות'. מה שנכתב לו מסמוקוב היה שהרוסים השתלטו על כל הרכוש שהשאירו האנשים שברחו, ושגם כמה מנכסיו נגנבו בידי אנשים אחרים. את אותם נכסים שהרוסים השתלטו עליהם
1526 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1878
הם החזיקו תחת משמר, וחתמו אותם עד שיהיה להם צורך בהם – לעצמם או כדי למכור אותם. כאשר הוא הגיע – דרש אותם, ולאחר מאמצים רבים להסביר את עצמו, הצליח לקבל בחזרה כמה מן הדברים; והעיקר היה שהוא קיבל בתחילה את מטילי הברזל והעביר אותם אל המחסנים שלו — גם אלה שבסמוקוב וגם אלה שהיו לו בפָּזָרג'יק. הוא רצה למכור את הכול, אך לא הצליח למכור: תחילה משום ש[הקונים] חששו שמא ייקחו מהם שוב, אך גם משום שלא היה מי שיקנה, שכן כבר היו בשוק מטילים גנובים רבים, שנמכרו במחיר אפסי, כיוון שלאותם האנשים – הסוחרים ברכוש גנוב – השתלם למכור בכל מחיר. באותם הימים מכרו נחושת גנובה בגרוש לאוקה וצמר בחמישה גרושים לשק ששקל חמישים – שישים אוקות. ובאשר לחיטים, ושאר מוצרי המזון, ופרות וסוסים – כל אלה היו בידי הרוסים, והם לא נתנו מהם לאיש, אלא השתמשו לצורכיהם. במצב זה הוא נסע כמה פעמים לסמוקוב, ובכל פעם שבא – לקח איתו כמה דברים ושב לקונס’.
בכל התקופה שבה שהה בקונס’, את רוב יומו העביר בבּוּרסָה: עשה עסקאות של קנייה ומכירה של אגרות חוב כדי להרוויח מן ההפרשים, כשהוא משחק – קונה ומוכר – באותו היום. בתחילה שיחק בסכומים קטנים ואף הרוויח משהו; אך לקראת הסוף התחיל להסתבך בסכומים גדולים יותר. הוא הפסיד פעמים רבות – אך עדיין במידה נסבלת. והוא גם
1527 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1878
שיחק באיסטֵלַנס; וכפי שיודעים איך הדבר נעשה – לפעמים נותרו בידיו התכשיטים במחיר זול, ולפעמים עלו לו פי שניים או פי שלושה.
יתר על כן הוא השקיע הון של 500 לירות אצל סנ' עֲזַרְיָצ'ה גירון, והתיישב בדוכן בגָלָטָה, בכניסה לגשר, כדי לעסוק בחלפנות, אך המשיך בזה זמן מועט משום שלא עלה בידו אפילו לכסות את הוצאות החנות. אחר כך הם נפרדו וסנ' גירון נותר חייב לו מעט כסף.
בעניין הנתינות, הם כולם פעלו לחידוש הדרכון של צֵ'לֵבּי יהודה [המנוח], כפי שכבר כתבתי בפרק שלו לשנת 5611 [1851] על הדרך שבה רכש אותו. והנה, באותו זמן הם הוכרו שוב כנתינים אמיתיים אף שכבר חלפו 27 שנים, כי הייתה תקנה שלפיה מי ששילם את האגרות – נחשב כאילו היה נתין מזה זמן. זה עזר להם מאוד בתקופת [שלטון] הרוסים בקשר לכל הדברים שנלקחו מהם, ודרך הקונסוליה הם קיבלו אותם בחזרה, שכן הקונסול הצרפתי הגן עליהם מאוד. מעבר לכך, בניהם לא גויסו לצבא. בזמן הזה הבולגרים החלו לגייס לצבא גם את היהודים, והיות שלא היה דבר כזה בזמן הטורקים – היה זה קשה מאוד ליהודים. אך כנתינים זרים לא ניתן היה לגייס אותם. בהתחלה הם [היהודים שגויסו] סבלו מאוד, כי הם הוכפפו למשמעת הרוסית האכזרית, ללא רחמים; בעוד שנתיני צרפת היו חייבים לשרת בצרפת – אך לא הייתה זו משמעת בנוסח רוסי. היה גם חשש שהם עלולים
1528 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1878
להילקח לרוסיה עצמה, ושם היו חייבים לשרת חמש שנים; ואילו צרפת גייסה את נתיניה שגרו בטורקיה לעיתים נדירות בלבד. זאת ועוד, אחרי שהרוסים יצאו והבולגרים שלטו לבדם, הם לא רצו עוד להחזיר את נכסי המקרקעין. הם חוקקו חוק שלפיו מי שברח במלחמה לא יוכל עוד להחזיק ברכושו כבעלים; וגם בכך הקונסול סייע להם, אף שאת החוק הזה ביטלו מאוחר יותר – הוא עדיין היה תקף בבתי הדין. כך, בין אם היה להם בעל חוב ובין אם תבעו אותם ללא עילה, פסקו נגדם במהירות רבה. וכאשר רצו להופיע בפני השופט – החוק חייב שבמשפט של נתינים זרים יהיה נוכח נציג־מתורגמן של הקונסול. מאחר שלא היה קונסול בסמוקוב, היה על כל משפטיהם להתברר בסופיה, והנציג־מתורגמן הגן עליהם. יתר על כן הם לא היו צריכים לשלם שום מס פרט למס רכוש שהיו משלמים על הבעלות על נכסי מקרקעין; וגם אז רק את המס הנומינלי, כי את התוספת שהגיעה ל־50% – הם לא שילמו.
הוא קנה בקונס' במחיר של 1,500 לירות, בית בסמטת יָזיג'י, אשר בבֵּייאוֹלוּ, שהיה גדול מאוד והכיל כארבעים חדרים בשלוש קומות. דמי השכירות שהניב השתלמו לו, אלא שהיו לו בגינו הוצאות רבות. מלבד זאת קנה מטורקי אחד שגר בקונס' מלון (חאן) שהיה לו בסופיה במחיר של 400 לירות – מחיר זול מאוד. אולם כאשר הגיע לסופיה, עקב תוכנית הבינוי וההסדרה הכללית של מרכז העיר, הפקיעו אותו ממנו כדי להרחיב את הרחוב, ונותר לו
1529 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1878
מן הנכס רק שטח קטן מאוד. היות שלא שימש אותו במאומה, מכר אותו במחיר נאה מאוד לאדון אחד. אולם הקונה נפטר והערֵב שלו היה רמאי ותחבולן גדול, והוא נאלץ לגבות את כספו דרך בית המשפט, דבר שנמשך זמן רב ואף היו לו מכך הוצאות רבות.
את החובות שהיו לסנ' נָעימָצֶ'ה כלפיו מתקופת ההיפרדות [פירוק השותפות] ביניהם הוא גבה כסדרם, ואת הכסף שקיבל העביר לבנקאים בתמורה לריבית קטנה, ובתנאי שיקבל את הכסף ביום שיבקש – גם אפשרות כזו הייתה מצויה בקונס'.
הנשים והילדים החלו להכין לעצמם בגדים לפי אופנת קונס', וכך היו יכולים גם הם לבקר בבתי השכנים וגם לצאת העירה. הם ערכו בעיקר ביקורים בין קרובי המשפחה, כאשר במרבית הערבים הלכו לביתו של סנ' נָעימָצֶ'ה, שכבר גר ביחד עם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ושהיה בקרבת מקום. הם בילו את הלילות בהרבה הנאה ושמחה, כיוון שברוב הלילות באו אל סנ' נָעימָצֶ'ה חבריו, ואכלו ובילו בשירה, והביאו עימם הרבה חֶברֶה־לֵצים [במקור, מטורקית ahbap חבר; מצחיקן] כדי שיצחיקו אותם. וגם שכניו באו אליו, כיוון שסנ' נָעימָצֶ'ה העניק להם כבוד רב, וכיבד אותם במיני שמפניה ומשקאות אחרים ובהרבה פירות ומתאבנים מלוחים. את הכול הביא מאירופה, ולא היה אכפת לו מההוצאות שהוציא – העיקר שהכול יהיה מן המשובח ביותר. הוא
1530 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1878
עשה כך כדי לגמול להם על כל הכיבודים שעשו לו כאשר שהה לבדו בקונס' בלי המשפחה, אז כיבדו אותו עד מאוד, וכעת רצה לגמול להם.
בשנת 5639 [1879], אחרי שהרוסים כרתו את הסכם השלום בסן־סטֵפָנו, הם החלו לעזוב לאט לאט את בולגריה. סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה החל להתכונן גם כן לשוב לסמוקוב עם משפחתו. באותו הזמן שהה גם סנ' מאיר ב' שמואל (מָאיוֹ) בקונס', וכך היה שהגיע עימו להסכמה, והם נעשו שותפים לסחר במוצרי טקסטיל למכירה בסמוקוב. הם רכשו את המוצרים בקונס', וביחד עם כל משפחתו, בהשאירו את בנו הגדול סנ' חיימָצֶ'ה כלבלר בבנק של סנ' נָעימָצֶ'ה, שבו כולם לסמוקוב. הם התארגנו בביתם, אף שמצאו שדברים רבים חסרים כיוון שנגנבו. מתוך אלה, כמה דברים הם מצאו, ואת אלה שהיו יותר חיוניים עבורם הם קנו מאלה שגנבו אותם. אולם, לא הטריד אותם גם אם חסרו להם כמה חפצים – העיקר להיות נינוחים בביתם. מאוחר יותר, כשהחלו להגיע סחורות הטקסטיל למכירה, הם שכרו חנות, ובה התיישב הסנ' מָאירוּצ'וֹ לבדו, והחל למכור לסוחרים בסמוקוב בסיטונות. הוא מכר את מרבית הסחורה בתוך זמן קצר, ויצא שוב
1531 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1879
לקונס' כדי לרכוש סחורות חדשות. כך הם המשיכו יחדיו שלוש–ארבע פעמים, אך מאוחר יותר סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לא רצה עוד להמשיך. הם הגיעו שוב להסכמה להשאיר את העסק כולו לסנ' מָאירוּצ'וֹ, והוא פרס את חובו לתקופות קצובות ושילם לו בעיתו, הכול לפי הסדר הטוב. סנ' מָאירוּצ'וֹ המשיך בכך שנתיים.
סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה התיישב גם הוא בחנות משלו, והחל לאסוף את הנכסים שהשאיר מאז שעזב לקונס'. הוא גם הלך למשטרה כדי שיוכל להשיב לבעלותו את מלאי הסחורות שלו, שנחתמו בידי הרוסים. ומה שקיבל – היה מוכר מיד, בלי לתת דעתו למחירים. בקשר לעסק של המָאָדָן הוא ביקש להפעילו מחדש, אך זה לא התאפשר כיוון שהעובדים לא רצו יותר לבוא. פחמי עץ כבר לא ניתן היה לקנות כמו קודם, מכיוון שהממשלה אסרה לכרות את היערות כבעבר, והקצתה להם כמות של עצים שהיו רקובים או יבשים, וזה לא הספיק. גם המיסים שהטילה היו גבוהים, וכך קרה שלא השתלם להם. כך גם לגבי הפָּחָמים – לפני כן היו חופשיים לכרות מאיזה יער שרצו והמיסים ששילמו היו גם כן מעטים מאוד, ולכן אז העסק השתלם הן לפַָּחָמים והן לבעלי המָאדָנֶס. כיוון ש[לפני המלחמה] מחיר הפחם היקר ביותר הגיע לכדי שש פָּארָס לאוקה, עלה בידם להתפרנס. כך גם עופרות הברזל – לפנים קנו מהם 360 אוקות במחיר של עשרה גרושים, וכל עוד
1532 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1879
הוא הפעיל את המָאָדָן הוא החזיק את כורי העופרות בשכר של עד שלושה גרושים ליום. כך היה כדאי לבעלי המָאדָנֶס לקנות את הסחורות הללו, אך מאז ולהבא לא השתלם יותר להפעילם. יתרה מזאת, בזמן המלחמה כל הווידני והמָאדָנֶס נהרסו, ורוב הכלים שהיו בהם נבזזו. גם בתי הכפר היפים שהיו להם בווידני ובמָאדָנֶס – את הכול הרסו: הסירו את הרעפים והשאירו את המבנה ערום, ומן הגשמים והשלגים נפל הטיח, ובאו אחרים שהיה להם צורך בבולי עץ להסקה, ועקרו אותם, ולא היה אכפת להם שייפול המבנה כולו. מאוחר יותר, היות שלא היה כדאי לתקן את הבתים, הוא מכר את מעט החומר שנותר מהעץ ומהאבן, ואת הקרקע עשה לאחו כדי לאסוף לפחות את התבן. כך הכול אבד. לגבי החובות שהעובדים נשארו חייבים להם, הן הפַּחָמים והן הרוּדָג'יס [כורי העפרות], עובדי הווידני והנפחים, שלא היו מועטים, לא עלה בידו לגבות אפילו 10% מהם, וגם זאת רק באמצעות בית המשפט. משחלף עוד זמן ומאחר שהתעייף, לא היה מסוגל עוד לתבוע מהם ואיבד גם זאת. לגבי שטחי המפעלים הללו, הוא הפך אותם לשדות חציר. ואז, הכפריים שהיו קרובים להם ביותר, סמוך למועד קציר העשב, שחררו את בהמותיהם, והן ליחכו אותו. להביאם למשפט לא היה כדאי, ולפיכך גם את השדות האלה נאלץ
1533 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1879
למכור, הכול במחירים זולים ביותר. כך שמלחמת טורקיה־רוסיה זו גרמה לאובדן כל המפעלים הטובים האלה, במיוחד עבור משפחתנו, שזכתה בהם במשך שלושים שנה. הם שמחו בהם כל כך, והנה, בתוך שנה אחת הכול ירד לטמיון. ולא ישובו עוד לעולם אותן ההנאות, שהיו כחלום לכל מי שראה אותן; וכל הדברים הללו – את מקצתם כבר כתבתי קודם.
מאחר שלמפעלים לא הייתה תקנה, הוא החל להלוות בריבית סכומי כסף גדולים יותר לסוחרי צאן אלבנים, שקנו כבשים עבור קונס' ושילמו לו ריבית של עד 25% לשנה. מלבד זאת הוא הלווה כסף גם לטורקים שהיו בסמוקוב בשיעורי ריבית נמוכים יותר. לעיתים הטורקים הפקידו אצלו את כספם, והוא שילם להם מעט ריבית. הטורקים מכרו אט אט את רכושם, ואת הכסף שאספו היו משאירים אצלו כדי שישמור אותו, מפני שפחדו להחזיק אותו אצלם שמא ייגנב. הם שהו בסמוקוב עד שסיימו למכור את נכסיהם, ולאחר מכן נסעו לטורקיה. התנאי שהתנה הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה על מנת לקבל את כספם היה שכאשר יבקשו את כספם בחזרה – יודיעו לו חודש מראש, כדי שיוכל להתכונן, שכן גם הוא עצמו הלווה לאחרים. בילוי זמנו היה בעיקר עם הטורקים: הוא היה הולך לבתי הקפה שלהם, ושהה איתם ימים שלמים, והיו מעבירים את הזמן. וכך גם כשהיה
1534 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1879
בחנותו – היו באים אליו הטורקים, וגם שם היו מבלים. עם אנשים אחרים לא אהב לבלות. הוא היה קם מוקדם ויוצא מוקדם לשוק, ובסביבות השעה עשר לפי השעון הטורקי היה חוזר לביתו, ועוסק להנאתו בגינה. הוא היה זהיר מאוד בכל ענייניו, ונזהר שלא ידעו יותר מִדַי על עסקיו.
בבית הוא חי בחסכנות, ולא אהב חיי פאר. ואילו באשר לַאוכל – היה להם בשפע רב. הוא דאג שיהיה בבית כל סוג של מאכל, ואף יותר ממה שנזקק לו. לעומת זאת, בכל הנוגע ללבוש היה מדוד מאוד: שיהיה לו רק מה שצריך ולא מעבר לכך. בניו, בנותיו וכלותיו כיבדו אותו מאוד, וגם הוא, מצידו, דאג להם הרבה. בבית לא כעס על שום דבר, ובאשר לאוכל לא היה בו שום פינוק ולא התלונן מעולם. גופו היה גבוה ושמן, והוא היה בריא וחזק מאוד. הוא ידע לשיר יפה, וקולו היה גבוה ונעים. בערבי הקיץ, כשהוא ובני גילו היו מתכנסים בשדות, מכינים גיבֵץ', והולכים אל ה'עצים הקטנים',[7] קול שירתו היה נשמע עד לביתנו. ואנו, שכבר הכרנו את קולו, היינו פותחים את חלונות הסלון ושומעים אותו כאילו הוא שר בביתנו. הוא לקח חלק בכל אותם בילויים. הוא לא נסע לערים אחרות, אפילו כשנדרש לכך לצורך עסק כלשהו, ותמיד ניסה לסדר את הדבר באמצעות אחרים. כך גם
1535 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1879
לעניין בתי המשפט – הוא לא היה הולך, וניסה תמיד להסתדר מחוץ להם, גם אם הדבר עלה לו כסף, הכול כדי שלא להסתבך. וכך ניהל את חייו בשמחה רבה.
בשנת 5640 [1880] נולדה לו בת וקראו לה אידה. גם בלידה זו נהגו כפי שנהגו באותם הימים, אך לא הכינו לה מיטה גבוהה עם בְּרוֹזלָדוֹס כבעבר; רק בני המשפחה הקרובים ביקרו אותה ושלחו לה מעט מתנות, שכן כבר נזנחו המנהגים הישנים והם התנהלו לפי מנהגי קונס'. ועוד, היולדת הייתה מבוגרת יותר, ובת זו הייתה בת זקוניה [במקור: 'הטלאי הסוגר', הילדה האחרונה], ולאחר מכן לא ילדה עוד. ואִמהּ גידלה אותה וטיפלה בה בעצמה. כאשר אידה הגיעה לגיל שש התחילה לפקוד בקביעות את בתי הספר: בתחילה הלכה לבית הספר היהודי, אחר־כך לבית הספר הצרפתי והבולגרי, כהכנה לכיתות הגימנסיה. היא למדה בגימנסיה עד הכיתה החמישית [מתוך שמונה] כי בסמוקוב לא הייתה כיתה גבוהה יותר. לאחר מכן שימשה כשולייה אצל אומניות מומחיות לתפירה ולעבודות יד, ושם החלה ללמוד מלאכות אלה.
בשנה הזו נעשה שותף עם זָפִיר פֶּרניקְלי, והם קיבלו לידיהם את הזנת החיילים שהיו בסמוקוב. הם סיפקו להם לחם, בשר וירקות וכל שאר המוצרים שנצרכו להם. את הכול עשו
1536 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1880
בשמו של סנ' פֶּרניקלי מכיוון שסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֵ'ה היה נתין צרפתי ולא ניתן היה לרשום על שמו, כי חוק המדינה לא הרשה שיהיו לנתינים זרים עסקים עם הממשלה. את כל הכסף הדרוש הוציא סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, וסנ' פֶּרניקלי היה מעביר לו כל מה שדרש הצבא. ובאשר לקבלת הכסף – סנ' פֶּרניקלי נתן בידו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ייפוי כוח, והוא קיבל אותו. את התשלומים הממשלה שילמה באופן קבוע ומסודר, והם היו מרוצים מאוד מהעסקאות שעשו. כל הקצינים חיבבו מאוד את סנ' פֶּרניקלי ועזרו לו בכול. גם השותפים הסתדרו ביניהם היטב, והיו באחווה גדולה.
בזמן הזה הוא קנה בסופיה את החנות של סנ' יצחק ב' מרדכי תָגֶ'ר ברחוב טֶרגוֹבסקָה, במחיר של 600 נָפּוֹליוֹנים. רכישת החנות הזו הובילה אותם לבניית הבית שיש להם היום בפינת הרחובות טֶרגוֹבסקָה ולֶגֶה; זאת כיוון שכאשר ביצעו את תוכנית המתאר בסופיה הרסו גם את החנות הזו, ובמהלך היישור [של הרחובות] לקחו להם ממנה חלק, ובמקומו נתנו להם שטח אחר. בנוסף, הם קנו שטחים מן המסגד ושטחים קטנים אחרים כיוצא באלה, וכך איחדו שטחים לכדי מגרש של כ־150 מטרים רבועים, והתחילו לבנות. סנ' חיימָצֶ'ה עסק לבדו בבנייה הזו, ובנה את הבית במשך שנתיים. היה בבעלותם גם מחצית הבֵּזיסטֵן, ובכל שנה העלו את דמי השכירות כיוון שהרסו את השוק כולו והיה מחסור בחנויות.
נהוג היה שכאשר הגיעו הבנות לגיל
1537 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1880
15 שנים, היה צריך להשיאן. לסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה הייתה בת, מ' רבקה, שכבר מלאו לה 15 שנים. הוא ביקש להשיאה ואירס אותה בניש לסנ' דניאל, [בנו] של בוּקוֹס גרשון; ובשנה הזו הוא ערך את החתונה. הוא נתן לו הרבה אָשוּגָר ו־300 נָפּוֹליוֹנים קוֹנטָדוֹ, מה שהיה הרבה מאוד באותם הימים. ובמועד תלו לראווה את האָשוּגָר, ברוב פאר, והוא הזמין את כל המשפחה ואת כל החברים. הם נסעו לניש, ושם ערכו את החתונה ברוב פאר, כי הפירמה 'סנ' גרשון' הייתה מן הפירמות המובילות בניש. אחרי ששהו כשבוע ושני הצדדים היו שמחים עד מאוד, שבו לסמוקוב. החתן היה מלומד מאוד, כי למד בבתי הספר של וינה, והוא יודע שפות זרות רבות.[8] הם חיו בשביעות רצון למשך מספר שנים, אך מאוחר יותר החלו עסקיו של סנ' דניאל להתערער. הוא נסחף להימורים, ואת הנכסים הטובים שהותיר לו אביו הוא משכֵּן – הכול עבור ההימורים. אשתו כתבה על כך לאביה, כשהיא בוכה ומבקשת שידאג לה ויחפש פתרון, כי לא ראתה כל דרך שבה להיחלץ מהמצב. סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה מצא לנכון ללכת בעצמו לניש, ועלה בידו לשכנע את חתנו שיפעל להעביר את החנויות וכמה מנכסיו על שמה של בִּתו מ' רבקה. הוא הביא אותם לסמוקוב, נתן להם את אחד מבתיו שיגורו בו בנפרד, ונתן להם גם את צורכי פרנסתם, תוך שהוא
1538
גובה את ההכנסות מן הנכסים. מנקודת מבט אחת צריך לומר שדבר זה הוא טוב, אך מדובר היה בעניין עדין מאוד. הוא לא בחן מה עלול לקרות בסוף, שהרי בכך קרע חתיכה מנשמתו [של חתנו], ובשעה שלרשותו עמדה דרך אחרת, שבה לא יתפוצץ מרוב כעס ועלבון בלי שיוכל לפתוח את פיו – וכך אכן קרה. הסנ' דניאל צעק והתקומם, ופתח נגדם בהליכים משפטיים, אף שלא היה בכוחו להשיג מאומה. זה הביא למרירות ולטינה ביחסים, וגרם לכך שהיה במצב נורא [במקור estar mortos bivos – להיות מת־חי]. לימים, למרבה הצער, נתנו לו כמה מחנויותיהם, והוא מכר אותן כדי לעשות עסק כלשהו. אולם בהיותו מלא זעם, לא צלחו גם העסקים שעשה. הוא תמיד כעס ורב עם אשתו, וכאשר לא יכלה לסבול זאת התמוטטה וחלתה במחלת הנפילה – אפילפסיה. לימים הוא נסע לקהיר ולירושלים, וכעת, בעת שנכתבים דברים אלה הוא עדיין בקהיר, והם אינם מתכתבים זה עם זה. פעם אחת כתב לאשתו וביקש שתבוא אליו לקהיר, אך היא לא רצתה. היא ואימהּ חיות בבית אחד ואוכלות על שולחן אחד, והיא מתקיימת מן הכסף שיש לה מנכסי המקרקעין של בעלה (כי זאת רציתי לומר – שהדברים הללו מאוד עדינים, וכשאנשים כועסים בלי מחשבה הם נחפזים ומבצעים מה שעולה בדעתם באותו הרגע. דבר דומה עשה גם בנו סנ' לאון עם חתנו סנ' פסח; ומ' לואיז [בתו של לאון ונכדת המחבר] שבה לביתו [בית אביה]. לא נעים לכתוב דברים כאלה, אבל חייבים לומר: האשמים הם האבות האכזריים, גם אם יש לחתנים חלק באשמה, צריך להבליג ולא להוביל את הדברים עד לסוף המר. לא מובן כלל מדוע [האב] חיתן אותה, ואז החזירהּ לביתו כאישה נשואה – זה חטא גדול, להפקיר את בתו, בשרו ודמו, לבכי ולייסורים לעד).[9]
1539 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1880
בבית הנשים המשיכו בחייהן בשביעות רצון, טיפלו בבית ובילדים, ותמיד ערכו ביקורים הדדיים אצל בני המשפחה. רק סנ' חיימָצֶ'ה לא חי בטוב עם אשתו מ' רֵגינוּצָ'ה כלל וכלל. הדבר גרם לאי־נעימות לבית כולו, והסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה נעצב עד מאוד. כל יתר בני הבית הביטו במ' רֵגינוּצָ'ה בעיניים טובות, וכך גם היא עצמה הסתדרה היטב עם כל בני הבית, וכיבדה כל אחד כראוי לו.
בשנת 5641 [1881] סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה שלח את בנו השני סנ' לאון לבנק של סנ' נָעימָצֶ'ה בקונס', כדי שישתלם בעבודה בנקאית. הוא שהה שם כשנתיים. סנ' נָעימָצֶ'ה החזיק אותו בביתו ושילם לו בנפרד סכום חודשי מסוים כדמי כיס. סנ' לאון השלים [לימוד] ברישומי ניהול הספרים בלשכה, ואחר כך שלח אותו לבצע כמה שליחויות בשוק. והיה [נָעימָצֶ'ה] מרוצה מאוד מעבודתו.
סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה נעזר בבנו הבכור סנ' חיימָצֶ'ה, שכן גם בשנה הזו הם החזיקו בחוזה אספקת המזון לצבא יחד עם סנ' פֶּרניקלי. סנ' חיימָצֶ'ה הלך גם הוא עם הסנ' פֶּרניקלי, והיות שהיבול לא היה טוב כלל, הם קנו בפּלֵבנָה כמות
1540 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1881
מספיק גדולה של חיטה במחירים זולים מאוד מתוך כוונה לספּקהּ לחיילים. דבר זה סייע להם רבות, כיוון שבתוך זמן קצר עלה מחיר החיטה פי שלושה. הוא לא מכר אותה אלא השתמש בה רק עבור החיילים. לפיכך לא הפסיד באספקת הלחם, אבל כשמחשבים את הסכום שהיה עשוי להרוויח אילו היה מוכר את החיטה, [נראה ש]לא יכול היה להרוויח [אותו סכום] מאספקת הלחם לחיילים. עקב התייקרות החיטה, התייקרו גם כל יתר מוצרי המזון. אף שהרווחים היו קטנים, הוא היה מרוצה לעומת מה שעלול היה להפסיד; זאת מכיוון שאספקת הלחם עלתה לו בזול מאוד.
כל העת הוא המשיך בעסקי הניכיון והמשיך לתת הלוואות בריבית, וגם הטורקים המשיכו להפקיד אצלו את כספם. כאמור לעיל, הוא שילם להם ריבית נמוכה מאוד. הוא עבד גם בקונס' עם בית הבנק של שמואל חיים ושות'. בשנה הזאת לא עלה בידי האלבנים שהלווה להם למכור את הכבשים במחירים שהיו כדאיים להם. מסיבה זו לא יכול היה לגבות מהם את חובם באופן סדיר, והוא נאלץ להאריך להם את תוקף שטרי החוב.
לגבי הבית שקנה בקונס', בשנה הזו יצאו ממנו הדיירים שגרו בו מאז קנה אותו. כידוע לנו, הוא היה גדול מאוד, הכיל ארבעים חדרים בשלוש קומות, וגם השיפוצים שעשה בו היו נרחבים. מאוחר יותר השכיר אותו ליוונים כבית ספר. דמי השכירות ששילמו אומנם היו
1541 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1881
גבוהים, אבל מכיוון שלא השגיחו עליו הוא הלך ונהרס, וההוצאות שהוציא היו גם הן גבוהות יותר. כשחישב את ההכנסות התברר שזה לא השתלם לו. הוא התחיל לחפש דרך למכור אותו, אך לא מצא מי שיקנה במחיר ראוי. הסיבה היא שאחרי המלחמה ירדו מחירי כל נכסי המקרקעין בקונס' ולא היו קונים כלל, בעוד שבאזור שלנו המצב היה הפוך: מחירי שדות הפלחה וכרי המרעה עלו עד מאוד. הוא החזיק בשדות פלחה רבים בכפרי איחטימָן, שדות שהגיעו לידיו עוד מזמן ההיפרדות בינו ובין הסנ' אבי בשנת 5630 [1870]; וגם החזיק בשדות שנותרו בידיו מהחלוקה בינו לבין אֶחיו. בשנה הזו הוא מצא קונים במחירים טובים מאוד, ומכר את כולם במחירים גבוהים פי שלושה עד פי ארבעה מהמחירים שעלו לו. כל השדות היו טובים ובמקומות הטובים ביותר, אלא שהיו פולשים אליהם וגוזלים מהם. השדות האלה היו מהראשונים שקנו הסבים שלנו, והם נקנו בזול מאוד, רובם בתמורה לכיסוי חוב. באותם זמנים ערכם היה שמונים־מאה גרושים לדֵקָאר לכל היותר, אחר כך עלו עד מאה פרנקים לדקאר, וכיום הם עולים 400 פרנקים לדקאר. בכל השדות הללו זרעו חיטֵי בּוֹגדָאי, החיטה הטובה ביותר שגדלה במקומותינו, שנמכרה בעשרים סנטימים יותר מאשר שאר הדגנים. הקמח יצא לבן מאוד, ספג הרבה מים, והבצק נפתח לעלים דקים מאוד.
את התנהגותו בבית לא שינה, ותמיד התנהג באותו אופן. כל בניו כיבדו אותו מאוד,
1542 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1881
והוא אהב אותם מאוד. כאשר הלך לאיזה מקום, בין אם לבקר ובין אם לבלות, הלך רק עם אשתו וכל הבנים נשארו בבית, כיוון שנשמר מאוד מעין הרע. הוא התנגד מאוד לראוותנות, קם מוקדם בבוקר והלך לבית הכנסת להתפלל שחרית. החצר שלו הייתה גדולה מאוד, ולא הייתה מופרדת מזו של אֶחיו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה וסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה. אולם הם ידעו את גבולותיהם, כי הייתה נטועה שם שורה של עצי תאשור שסימנה את הגבול ביניהם. מאוחר יותר כולם בנו גדרות אך השאירו שערים, ובלילות סגרו אותם משני הצדדים. שטחן הכולל של שלוש החצרות היה כ־12,000 מטרים רבועים. סביבת שלושת הבתים הייתה כולה גני פרחים נאים, עצי תאשור ירוקים, בוסתנים, בריכות, מזרקות ועצים, מדשאות וקיוֹסקים, וכן שבילים עשויים היטב, שמשני צדדיהם נטועה צמחייה. אלה היו החצרות הפנימיות. ובחצרות שבחוץ, כלומר הדישָרי אַבְלי, היו האורוות והמתבֵּנים, הסֵלָמְליק ובתי המשרתים; מלבד זאת היו שם עוד בתים עבור השומרים הטורקים ששימשו כשומרי ראש ועבור המוּלוֹת. החצרות היו כה גדולות עד שהפַּייְטוֹנים והעגלות שנכנסו יכלו להסתובב. מלבד זאת היו אסמים לתבואה, מחסנים אחרים לסחורות שהחזיקו ומשרדים כדי לטפל בעסקי המָאדָנֶס. כל מי שרצה להיכנס הביתה לא יכול היה להיכנס ישירות בלי שיודיע ויקיש על דלת החָרֶמליק [אגף הבית שעליו חלים כללי החָרֵם];[10] ומבלי שיקבל רשות
1543 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1881
לא יכול היה להיכנס. מובן שזה חל רק על זרים, בין אם היו יהודים, טורקים או נוצרים ללא הבחנה ביניהם, אבל לבני המשפחה הייתה הכניסה חופשית.
בשנת 5642 [1882] הוא שלח את בנו הגדול סנ' חיימָצֶ'ה לפריז, כיוון שקראו לו לשירות צבאי בצבא הצרפתי. הם שמרו על כך בסוד גדול, בחששם שמא ייקחו אותו הבולגרים לשירות בצבא. הוא הביא עימו מכתבי המלצה רבים לפריז, הן אל סנ' קָמוֹנדוֹ והן אל מר רוֹזֶה הידוע – אודותיו כבר כתבתי שהתארח בבתיהם [בסמוקוב], ובזמן הזה היה חבר בבית הנבחרים, וכן עבור אחרים. הוא שהה בפריז כשנה בעלות כספית גבוהה מאוד, אך הצליח להשתחרר. במהלך התקופה שגר בפריז הוא הוזמן לביתו של סנ' קָמוֹנדוֹ ושהה שם שבועות, אוכל וישן. כאשר סנ' קָמוֹנדוֹ ערך ערבי נשף, גם הוא זומן כדי שישמש בתפקיד 'אביר הכבוד'[11] ויקבל את פני הגברות והאדונים שבאו. כיוון שכך הם סייעו בידיו פעמים רבות להרוויח בכמה עסקאות בורסאיות שביצעו דרכו. היות שהתרגל לחיים בפריז, ולמרות שלא היה לו לשֵם מה להישאר בה כיוון שכבר שוחרר, הוא לא רצה לחזור [לסמוקוב]. אולם, כשקראו לו שוב ושוב – חזר.
1544 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1882
בשנה הזו סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה קנה כמות גדולה יותר של צמר מהקָרָקָצָ'נים (וְלָאכים) במחירים זולים מאוד. הסיבה הייתה שתנובת חלב הכבשים לא הייתה טובה, והיה להם צורך בכסף. ומאחר שאת הצמר לא נהגו למכור במזומן, נאלץ לתת אותו בזול יותר [כדי לקבל תמורה במזומן]. הוא שכר מחסנים כי את הצמר לא נהגו למכור בחורף. עם זאת, הוא רצה למכור במזומן, ולכן המכירות היו קטנות מאוד כי אחרים המשיכו למוכרו באשראי. כך יצא שנשארה אצלו הסחורה לשנה הבאה. לא השתלם לו לשלם שכר דירה, ולכן התקין במחסנים שהיו לו בבית ארונות עץ והביא את הצמר לביתו. לקח לו כמה שנים להיפטר ממנו, וכך היה שגם הרווחים שלו היו קטנים מאוד כי חלף זמן רב. חלק מהצמר אף התקלקל כיוון שהזדהם.
חוץ מזה הוא המשיך בעסקיו כמקודם: הן במתן כסף בריבית, הן [בגידול] התבואות [בשדותיו], והן בזיכיונות [לאספקת מזון לצבא]. וכפי שנאמר, הוא נזהר תמיד בכל עסקיו, וניהל אותם בדרך הבטוחה ביותר ככל שניתן.
בימי הקיץ יצא מוקדם לשוק, לא הלך הביתה לאכול ארוחת צוהריים, והורה להביאהּ לחנות. כאשר הגיעה השעה חמש אחרי הצוהריים בא הביתה, והיה עוסק להנאתו בגינה. הוא הביא מאירופה זרעים של מיני פרחים ושתל אותם: מיני ציפורן ופרחים אחרים כיוצא בהם, מהם ריחניים ומהם חסרי ריח.
1545 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1882
וכך היה שהגן שלו היה הטוב ביותר מכל הגנים האחרים. מסביב הוא סידר את השיחים והעצים הקטנים כמו הוורדים, הפטל, הדומדמניות והאגסים, ובאמצע הגן הייתה מזרקה שבה עלו המים לגובה של כ־15 מטרים. כשירד הערב והגיעה השעה להתפלל, רחץ עצמו היטב והתפלל בנינוחות רבה מנחה וערבית במלואן. אחר כך, כשהוא יושב בגן מול המזרקה, הביאו לו על שולחן קטן מגש ובו בקבוק ראקי וכמה סוגי מתאבנים, חמוצים ומלוחים. מכוס שהייתה חציה ראקי וחציה מים הוא שתה אט אט כמות של עד חמישים דְרָמוֹת ראקי ענבים מתובל במָסטיקָה[12] שהובא מסטָרָה זָגוֹרָה. זה נמשך כשעה, ואז השולחן כבר היה מוכן והוא הלך לאכול. ישבו כולם יחדיו, האישה, הבנים, הבנות והכלות, אכלו לשובע, שתו כולם מעט יין ואכלו מפירות העונה, והיו כולם עליזים ושמחים. הם נהגו כולם בכבוד גדול איש ברֵעו. אחר כך בירכו, וסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה פרש לחדרו. ונשארו הבנים בחדר האוכל, שרים, צוחקים ונהנים כי היו כולם זמרים. ולאחר ששבעו פרשו לחדריהם לישון, ונותרו המשרתים והמבשלת כדי להשיב הכול לסדרו לקראת הלילה. אחר כך הם נעלו את ארבע דלתות הבית במנעולים טובים.
1546 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1882
ככה זה היה בכל לילה; הדבר נמשך עד השעה עשר, ואז נחו כולם את מנוחת הלילה. בבוקר כולם קמו מוקדם מאוד, התרחצו היטב, הגברים הלכו לשוק, הקטנים לבית הספר, והנשים נשארו לטפל בבית.
בשנת 5643 [1883] הוא פתח מפעל לעיבוד טבק בבַּנדֵרוֹל [שיטת רגולציה ואריזה בחבק]. הוא לקח כשותף את ישראל שַלגָן מדוּפְּניצָה שכבר הכיר את העיסוק הזה, הציב את בנו השני סנ' לאון במפעל כדי שינהל את החשבונות וגם הקציב לו אחוז מסוים מהרווחים. הסנ' ישראל שַלגָן השקיע הון של 6,000 פרנקים והסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה השקיע 14,000 פרנקים. הוא עשה זאת כדי להעסיק את בנו סנ' לאון שהגיע מקונס', שם כידוע התגורר כשנתיים ועבד בבנק של דודו סנ' נָעימָצֶ'ה. עם המפעל הזה הם המשיכו כשנתיים, ואף היו להם רווחים.
בשנה הזו סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה רצה לארס את בנו סנ' לאון. הוא התייעץ עם סנ' נֵסימָצֶ'ה אליהו אריה שהיה גיסו,[13] ושלח אותו אליי כשדכן כדי לבקש את ידה של בתי הבכורה רחל ככלה לסנ' לאון.[14] אמרתי לו שכיוון שכך נגזר מן השמיים, אני מסכים בהחלט; אלא שעליי לשאול בבית, וגם את הכלה. אחר כך העניין
1547 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1883
נידון ונבחן בבית, והתבקשה גם הסכמת הכלה, אף על פי שבלי שידענו הם היו מאוהבים מקודם. וכך בקלות רבה ערכנו את האירוסין, בתנאי שאמסור לו 300 [מטבעות] פּוֹל אימפריאלים[15] קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודי. מאוחר יותר נערך טקס אירוסין רשמי כפי שתקראו בפרק על אודותיי, שם יתואר המאורע ביתר הרחבה.
בנו הרביעי סנ' יקים, שכיום נקרא לוסיין, סיים את לימודיו בבית הספר אליאנס יִזרָאֵליט בסמוקוב, זאת על מנת להמשיך בלימודיו בבתי ספר גבוהים יותר ומתוך כוונה שיהיה לרופא. בשנה הזו שלח אותו לקונס' והכניס אותו לגימנסיה של גָלָטָה־סָרָאי, שם מלמדים גם את יסודות הרפואה. הוא הכניס אותו לפנימייה באותו בית ספר, שם קיבלו אוכל ולינה ולימודים, הכול תמורת תשלום של 45 לירות לשנה. הוא [לוסיין] היה אינטליגנטי מאוד ורגוע מאוד, והעביר את זמנו בטוב ובשביעות רצון. הוא למד היטב את שיעוריו בצרפתית ובטורקית, והמורים אהבו אותו וקירבו אותו אליהם מאוד. הוא אף פעם לא אהב תענוגות. במשך השבוע היה לו רק חצי יום חופש: היה זה ביום שישי כשיצא מבית הספר והלך למשרד של דודו סנ' נָעימָצֶ'ה. וכאשר ירד הערב שב לבית הספר, בלי שחיפש בני לוויה שילכו איתו לטיולים או לבילויים. הוא קיבל כדמי כיס ולהוצאותיו הקטנות רק מֵגִ'ידִייֵה אחד של
1548 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1883
כסף לשבוע, שהוא ארבעה וחצי פרנקים. כאשר היה לו צורך ביותר היה מבקש מדודו, והוא נתן לו את הסכום שביקש ממנו. במהלך אותה תקופה, כשאני הייתי בקונס', הלכתי גם אני לבית הספר לבקרו. קרה שהיה לו כאב שיניים חזק, והוא היה חייב ללכת לרופא שיניים, אם זה כדי שירפא אותו ואם כדי שיעקור את השן הטוחנת. הוא ביקש רשות מהמנהל שלו, ובאנו ביחד למשרד של סנ' נָעימָצֶ'ה. ראיתי שהוא לוקח ממנו כסף כדי ללכת לרופא השיניים, הוא לא אמר לי שאין לו כסף, כי [הרי] יכולתי לתת לו בלי שיהיה צריך ללכת אצל דודו. הדוד נתן לו את הסכום שביקש, הוא הלך לרופא ועקרו לו את השן הטוחנת. הוא היה לבוש במדים ככל התלמידים. היו בבית הספר הזה כ־1,800 תלמידים בני כל הלאומים.
הוא [סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה] המשיך בכל עסקי המסחר שלו, הכול ביושר רב. כאשר לא היה לו מה לעשות במשרד, הלך לבתי הקפה של הטורקים, בילה איתם וגם שיחק איתם שש־בש. סוכנו בקונס' היה אחיו הסנ' נָעימָצֶ'ה. הלה היה גובה עבורו מהאלבנים את הכספים שהלווה להם בסמוקוב, בתוספת ריבית, מתוך הכספים שקיבלו ממכירות הכבשים שעשו [בקונס']. בכל פעם שהם גבו כסף הם הפקידו לחשבונו. בזמן הזה, כאשר סנ' נָעימָצֶ'ה גבה סכום של כ־1,500 לירות, הוא כתב לו ושאל אם אפשר שלא ימשוך אותם ושהוא ישלם לו עבורם 10% ריבית
1549 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1883
לשנה. סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה השיב לו שהוא מסכים, אבל רק לזמן מסוים שקבע לו.
בשנת 5644 [1884] שלח סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה את בנו הבכור סנ' חיימָצֶ'ה לווינה כדי שימצא את סנ' שולמן, שהיה מורה לצרפתית בבית הספר מטעם אליאנס יִזרָאֵליט [כל ישראל חברים] בסמוקוב. הוא שהה כשלוש שנים בסמוקוב ונתן שיעורים פרטיים בצרפתית לבתו, לה דונה.[16] מכיוון שבילה את רוב זמנו בביתם, רימה אותה – הבטיח לה שיתארס עמה – עד כדי כך שחילל את כבודה, והיא ילדה בעלומיה בבית אביה, כשהכול נעשה בסוד כמוס בידי המיילדות. משלא קיים שולמן את הבטחתו, סולק מאליאנס בשל התנהגות מבישה. יום אחד עזב את סמוקוב בלא שיידע איש, והיא נותרה במצבה. כאשר נודע להם שהוא נמצא בווינה, ומשלא ענה לאף אחד מן המכתבים ששלחו אליו, הוחלט שסנ' חיימָצֶ'ה ילך בעצמו ויבין את כוונותיו. הוא שהה בווינה כמעט שנה, ורק בקושי הצליח למצוא אותו. שולמן הבטיח שהוא מכיר בחטאיו, וכי בכוונתו לבוא לסמוקוב. הובטחו לו סכומי כסף ניכרים, אך הוא סירב לשאת אותה – בטענה שאין לו עוד אמון בה [כך בלשונו…] וכך שב סנ' חיימָצֶ'ה לסמוקוב בידיים ריקות.[17]
1550 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1884
החיילים בסמוקוב, שלא היו להם מיטות ברזל,[18] קנו מהם 400 מיטות ברזל במחירים נוחים, וזאת משום שכאמור בידיהם היה חוזה אספקת המזון. וזָפיר, שתמיד היה איתם, הוא שדאג למסירת המיטות, והיו להם רווחים טובים גם מזה. באשר למפעל הטבק, גם בו המשיכו [בשותפות] עם הסנ' שָלגָן, ובנו הסנ' לאון ניהל אותו. מאחר שהעסק הצליח להם מאוד, המנהלים קנו כמות גדולה יותר של טבק. הם אחסנו אותו במחסן כדי שישמש לעוד שנה, כי הטבק ככל שהוא מתיישן כך הוא משתבח. סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לא רצה לשלם מכיסו עבור הרכישה הזו, והם נאלצו להשתמש בהלוואות בשוק. לנוכח הריבית ששילמו נראה שזה לא השתלם להם, כיוון שהטבק הוזל בשנה הבאה. הוא המשיך גם להלוות לאלבנים, אלא שבשנה הזו המכירות של סוחרי הצאן הללו [מן האלבנים] לא עלו יפה, וכך קרה שרבים מהם לא באו עוד לסמוקוב ונותרו חייבים לו. האלבנים הללו כאשר הם מרוויחים הם משלמים, אבל כאשר לא – הם נוסעים אל 'הצד האסייתי' [לאנטוליה – הצד האסייתי של האימפריה] ועובדים שם או שחלקם הולכים לאלבניה, ומשם אין איש יכול להוציאם, כי אנשים אלה הם רוצחים. על זאת אומרים הטורקים את הפתגם: 'אין נאמנות מאלבני' [במקור: Arnautan befa gelmes], רוצה לומר: מן האלבני אין לצפות לתועלת.
האמון שנתנו בו הטורקים היה גדול
1551 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1884
מאוד, וכפי שכתבתי קודם הבילויים שלו תמיד היו עם הטורקים. הם השאירו אצלו את כספם בתנאים כפי שכתבתי, כך שמההפקדות הללו הוא הפיק רווחים רבים. הוא לא רצה לשמוע על כניסה לכל מיני יוזמות ספקולטיביות, הכול כדי להימנע מסכסוכים. כבר נמאס לו מחילוקי הדעות שהיו לו כמעט תמיד עם אחיו, עוד מההתחשבנויות בעניין ההיפרדות. מפליא שלא עלה בידם להגיע להסכמה. פעמים רבות היה בא אצל הסנ' אבי ומתלונן על כמה ויכוחים קטנים. אומנם אבי היה מיישב אותם ביניהם, אולם מכיוון שהיו רבּים כל כך, היו ביניהם תמיד חילוקי דעות. היה זה לטובה שהם בלעו זאת בתוכם ולא סיפרו לאחרים, וכאשר נפגשו לעניין כלשהו היה זה כאילו לא היה ביניהם דבר. הם שרו, שוחחו ובילו בטוב. כך היה גם בהתחשבנויות שהיו ביניהם אחרי ההיפרדות, כיוון שהיו להם בשותפות כרי המרעה והבֵּזיסטֵן. את הגביות של דמי השכירות הם עשו לפי מה שהגיע לשני הצדדים, וכך גם עם תשלום ההוצאות שחלו עליהם – כך שהיו תמיד 'בחצי ברוגז'.
לזכותו עמד חוב שסנ' נָעימָצֶ'ה מהבנק בקונס' חב לו, בסכום של 1,200 לירות. והיות שבזמן הזה סנ' נָעימָצֶ'ה עיכב את תשלום חובותיו, הוא היה מודאג מאוד וטרוד מאוד מכך, כי גם הוא היה חייב את הכסף הזה. טבעי שכל אחד ידרוש את חובו, במיוחד הטורקים, להם היה חייב די והותר וגם לאחרים. והוא, שלא ידע איך להתנהל, היה מודאג מאוד. עם זאת, בסבלנותו, בדק יום אחד את המאזן כדי לדעת את הסכום שהוא חייב.
1552 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1884
עם הרשימה הזו פנה אל אחיו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, ואמר לו שאם לא יעלה בידו לגבות בימים אלה מסנ' נָעימָצֶ'ה את 1,200 הלירות שהוא חייב לו, הרי שגם הוא, מאחר שגם עליו מוטלים חובות, לא יוכל להשיב למי שיבוא לדרוש ממנו את כספו. ובמי ייעזר בזמנים כאלה, כאשר ברור שאיש לא ייתן לו אפילו סַנטים אחד. לנוכח זאת אחיו [מוֹשוֹנָצֶ'ה] הביא לכך שיגבה [מנָעימָצֶ'ה] חלק מסוים מאותן 1,200 לירות, כדי שיוכל להסדיר במידת מה את חובותיו. הייתה זו בשבילו עזרה גדולה מאוד. הוא שמח מכך, ושם את הכסף שקיבל בכספת הברזל שלו. עברו יומיים והחלו להגיע אליו הנושים, והוא בלי לחכות שיבקשו ממנו אמר להם: "בואו נראה את החשבונות". הוא שילם לכל אחד את חובו עד תום, וכך עשה גם עם הטורקים: זימן אותם ושילם לכולם. מאלה האחרונים היו שלא רצו לקבל את כספם, אך הוא לא הסכים לכך ושילם להם באומרו שמאוחר יותר ייתכן מאוד שיוכל לקבל מהם שוב את כספם [לפיקדון אצלו]. וכך נרגע מכל הלחצים שעברו עליו כשלא ידע כיצד יסדיר את חובותיו.
בשנת 5645 [1885] סנ' לאון, שהיה מאורס לבִתי רחל, כבר רצה להינשא לה כיוון שהיו מאורסים שנתיים. כמנהג אותם הזמנים, על מנת 'לבקש חתונה',
1553 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1885
היו מצד החתן מודיעים שהם רוצים לבקר בבית הכלה. הביקור הזה היה מתרחש בימי חג או בשבת, וכמובן שהזמינו שוב את כל המשפחה. כאשר הגיעו התקבלו בהרבה שירים, כי היו שירים מוכנים מראש במיוחד לכך. הם ידעו את מטרת הביקור והזמינו גם חברים רבים אחרים. בביתנו הסלון היה גדול מאוד, ויכלו להימצא בו יותר ממאתיים איש. לכולם הגישו כל מיני דוּלסֶה, קפה ודברים אחרים. הכלה שהתה בחדר אחר לבושה היטב ועטויה בתכשיטים, ומאוחר יותר נכנסה גם היא [לסלון] ונישקה את ידי כולם. ונתנו לה את 'מתנות נישוקי היד', כל אחד לפי יכולתו. ואחר כך רקדו, שרו ושמחו, וכשעמדו כבר לסיים, ביקשו ואמרו שכבר הגיע המועד להינשא וקבעו את היום – שהיה בדרך כלל חודשיים־שלושה מאוחר יותר. החתונה הזו נקבעה ליום רביעי ה־13 בסיוון של אותה השנה, ומאותו היום ואילך שני הצדדים התכוננו. אני נסעתי לקונס' כדי להכין את האָשוּגָר, ונתתי לה פריטי בְּלַנקֶרִיָה חדשים וכן גם מאותם חפצים עתיקים יקרי ערך ביותר שהיו לנו בבית. וסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, למרות שהיו לו בבית חדרים רבים, בנה עוד אחד. החתונה נערכה במועדה ברוב פאר והדר בנוכחות הצַ'לגי המפורסמת של וָסיליקֶה. ואת כל המנהגים שהיו נוהגים בשבתות, בזו שלפני החתונה כמו בזו שאחריה, את הכול עשו כפי שכבר אנו מכירים;
1554 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1885
כך גם את מנהג הדג[19] ואת הביקורים שערכו בני העיר כולם. וכן קיימו את ערב הסרת ההינומה במוצאי שבת, ובערב הזה נתנו לה כל הקרובים והחברים את המתנות. אנחנו היינו בכל שמונת ימי החתונה, הן בימים והן בלילות, ואחרי החתונה שבנו כל אחד לביתו והמשכנו לבקר אלה את אלה. שני הצדדים מאושרים וחיים בטוב; באותה עת עדיין גרו כולם בבית אחד.
סנ' לאון, החתן, שהיה לו כבר בית חרושת משלו, שב לעִסקו והמשיך בו בהצלחה, וגם סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה התמיד בעִסקו. סנ' חיימָצֶ'ה חזר מווינה בלי שהצליח לסיים את העניין עם סנ' שולמן, שאותו רצה [דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה] לחתֵן עם בִּתו דונה. יום אחד בא אליי ואמר לי שאכתוב מכתב לסנ' מנָחֵמָצֶ'ה מיַמבּוֹל, אותו סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה הכיר היטב מאז ששהה בסמוקוב, משום שהיה הראשון שהחל לייצר קשקבל בסמוקוב. ויותר מכך, הוא שהה כאורח בביתו. [הוא ביקש ממני] שאכתוב לו שהוא מוצא לנכון שבנו יהיה חתן לסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, כיוון שהוא הכיר טוב מאוד את בִּתו דונה. בדואר הראשון הוא ענה לנו שהוא מסכים בהחלט, ושהוא מכיר גם את המשפחה וגם את הכלה. אומנם החתן שהה באותו זמן באדירנה, אך הוא עצמו עמד לנסוע לאדירנה כדי לדבר איתו על כך. מאוחר יותר, העניין לא עלה שוב ביניהם,
1555 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1885
וגם הם חדלו לכתוב. לאחר מכן התחילו לחפש [חתן לדונה] במקומות אחרים, כפי שתקראו בהמשך, אך היא לא הסכימה לכך.[20]
בשנת 5646 [1886] נולדה לסנ' לאון בת; האם ילדה אותה בבית סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, כיוון שכולם עדיין גרו באותו הבית. הלידה הייתה קלה מאוד, והתקינו ליולדת מיטה עם הרבה קישוטי רקמה, כנהוג בלידה ראשונה. וכל הקרובים וכל תושבי העיר ביקרוה. כמו כן הקרובים שלחו דוּלסוּרָס והרבה מתנות עבור היולדת וגם עבור הנולדת. ואני [המחבר, אבי היולדת וסב הנולדת] שלחתי לה שרשרת זהב תוצרת וינה עם עדי [סיכה מקושטת] וכן פָטוֹ, ושמלה ליולדת. וביום השבת התכנסנו כל המשפחה לאכול, חגגנו את טקס מתן השם וקראנו לה לאה־לואיזה. וכך היה שהאֵם ילדה אותה בהיותה בת 19 שנים, והאב היה בגיל 25 שנים; וסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה [הסבא] היה בן 47 שנים, בּוּ' בּוּליסוּצָ'ה [הסבתא] הייתה בת 44 שנים, ואני נעשיתי סבא בגיל 35 שנים, ובִּיוּ [אשת המחבר] בגיל 32 שנים. כאשר נעשינו סבא וסבתא, ובהיותי כל כך צעיר, התביישתי באותם הימים כאשר בירכוני לשלום כסבא.[21]
באותו הזמן גם נולד לסנ' חיימָצֶ'ה בן, והיה הדבר כפי שנכתב למעלה,[22] וקראו לו שמעון,[23] ושתי האימהות גידלו את הילדים וטיפלו בהם,
1556 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1886
שתיהן היו בריאות וחשו בטוב, והיה להן זמן גם לטפל בבית וגם לעסוק בהנאותיהן. [24]
באותו זמן שהה בסמוקוב סנ' לאון ב' יצחק מן [העיר] לוֹם פָּלָנקָה, ובאותם ימים דיברו בעניין השאתה של דונה. הדבר נמסר לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה, והוא שוחח איתו על כך והמשיך לטפל בעניין גם אחרי שכבר נסע סנ' אסלן מסמוקוב.[25] סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה התכתב איתו על כך והם מצאו כחתן בווידין את סנ' יעקב אליאס, שאיתו הסכימו על תשלום של 500 נָפּוֹליוֹנים קוֹנטָדוֹ וגם אָשוּגָר לפי כבודו [של אבי הכלה]. ובאותה השנה ערכו את החתונה, והגיעו המחותנים מווידין כדי לקחת את הכלה. ונסעו האב והאם [של הכלה] לחתונה ושהו שם ימים מעטים, וחזרו כשהם מרוצים מאוד. בהתחלה עברו על הזוג הצעיר הימים בטוב, שני הצדדים היו מאושרים מאוד, והיא ילדה שני בנים – אלפרד וויקטור. אולם אחר כך החלו לצוץ כמה מחלוקות וסכסוכים בין הבעל לאישה, הכול בגלל כמה מעשים שגויים שעשתה. היא הייתה תקיפה כל כך, שהייתה מסוגלת לגרום לבעלה לברוח מהבית וללכת למלון. כך עשה כמה פעמים, ואף על פי כן באותן הפעמים הם התפייסו. אולם המריבות ביניהם התעוררו מחדש, והכול נבע מכך שהיא התערבה בעסקים של בעלה, כשכוונתה הייתה להשתלט על הרכוש שהיה בבעלותו. הייתה לו טחנה מצליחה והרבה שדות מזרע. מכך הייתה פרנסתו, והוא קיבל הכנסות נאות. למרבה הצער כמה טורקים פתחו בהליך משפטי בקשר לטחנה זו, הם רצו לקחת אותה ממנו בטענה שהיא שלהם. ודונה
1557 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1886
מצאה בכך הזדמנות 'להיטיב' עם בעלה, עד שעלה בידה לשכנעו שיעביר על שמה את הטחנה וגם דברים אחרים שהיו בבעלותו. וכאשר כך עשו, היא השתלטה על הכול, עד כדי כך שבקושי נתנה לו כסף לקנות טבק. היא לקחה את כל ההכנסות, ולא רצתה עוד לראות את בעלה. כל הכסף שלקחה שימש אותה למותרות ולתענוגותיה, והייתה כל שנה נוסעת למרחצאות באירופה להנאתה בלי שהיה לה צורך בכך. וכאשר לא הספיק לה הכסף, באה לסמוקוב ולקחה כסף מאחיה סנ' לאון, מתריסה בפניו שהוא העביר לבעלותו את כל נכסי אביהם, ומאיימת עליו שתתבע את הירושה. וכך היא לקחה ממנו כסף. לפעמים הייתה באה לקונס' לאחיה סנ' לוסיין, והטרידה את שלוות רוחו כדי שיתבע מסנ' לאון את החלק שלה, וכן איימה שהיא עומדת לנהל נגדם משפטים; על ידי כך לקחה כסף גם ממנו. הכול הלך למותרות ולהנאותיה. ובעלה סנ' יעקב סבל לבדו בבתי המלון; וכאשר גדלו בניו, גם הם גירשו את אביהם ולא רצו אפילו לראותו, מכיוון שהיה לה הכישרון להסית גם את בניה. למרות כל זאת סנ' יעקב לא איבד את האומץ, כי נראה לו שאשתו פעלה לפי עצות שנתן לה אחיה.[26] הוא סבל את כל הצרות והייסורים מאשתו ומילדיו, והמשיך בהליך המשפטי אף שהיה שקוע בחובות לקרוביו ולחבריו, שמהם לקח כסף על מנת לממן את הוצאותיו
1558 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1886
בבית המשפט. כך זה נמשך כחמש שנים עד שהצליח וזכה במשפט. בהיותו עייף מאוד הוא הגיע להסכמה עם אותם טורקים ומכר להם את הנכסים תמורת 40,000 פרנקים. הוא קיבל את התמורה, ולאחר ששילם את כל חובותיו, הותיר ברשותו את הסכום שנותר; ומאז לא רצה לראות עוד לא את אשתו ולא את ילדיו, והם חיים בנפרד. דונה גרה עם בניה, והיא מתקיימת מן הכסף שהיא לוקחת מאַחֶיה. מאוחר יותר סידרה לבניה עבודה בשכר, והם מתקיימים מן המשכורות האלה. זה אפוא מה שהשיגה בסוף – בין אם בעצת אחרים ובין אם ממעשיה שלה. לכך הביאה את חייהם, וכך הם חיים עתה.
בעניין מפעל הטבק שהיה להם עם סנ' ישראל שַלגָן, הם עשו חשבון; ומאחר שלא מצאו את החשבונות במצב טוב, והעסק לא הראה להם שום רווחים, נטשו אותו ולא המשיכו בו עוד. כדי שסנ' לאון לא ילך בטל, הם לקחו לו כשותף את סנ' שמואל ב' מנוח שהיה סנדלר והבין במוצרי סנדלרים, וקנו עורות מעובדים לסנדלרים. זה היה עסק עשיר ורווחי יותר, וגם סחורה רווחת יותר בשוק, והם התחילו למוכרה לסנדלרי סמוקוב. מאוחר יותר הגיעו גם לקוחות מדוּפְּניצָה ומהכפרים.
כפי שכבר ידוע לנו, בנו סנ' חיימָצֶ'ה לא חי בטוב עם אשתו, מה שהסב לסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה מועקה גדולה מאוד. הוא חשב שאם יביא לידי 'פירוד הבית',
1559 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1886
ייתכן שישכון בחייהם שלום בית. כדי שלא יורגש שרצונו הוא רק בהיפרדותו של סנ' חיימָצֶ'ה, הוא אמר לשני בניו הגדולים חיימָצֶ'ה ולאון: "לשם מה יש לי בתים רבים? כעת, היות שהמשפחה גדלה, נכון יהיה שכל אחד מכם ייקח לו בית וייפרד. ואני אדאג לכם". כוונתו הייתה לכך שרק הסנ' חיימָצֶ'ה ייפרד, אבל זה האחרון סירב באומרו שלא ייפרד משולחן אביו. והאב, לנוכח התשובה הזאת, לא דיבר אליו עוד והוא נשאר עם אביו. זאת בעוד סנ' לאון אמר לו שהוא ייפרד, מאחר שאחיו לא רוצה בזאת; והוא רק מבקש ממנו שייתן לו את הבית של חכם מוֹשוֹנָצֶ'ה אלקלעי שאותו קנה האב. ואמר שהוא יעשה בו שיפוץ קטן בכסף שיש לו, הן מרווחי הטבק והן מהנדוניה שקיבל, ובכך ייפרד. הסנ' אביו הסכים עימו ואמר לו: "קח איזה מבָּתיַי שתרצה, והיפרד", ובו בזמן בירך אותו על כך שלא סירב לו. הוא התחיל בשיפוץ ובתוך זמן קצר הבית היה מוכן. הוא קנה מעט רהיטים, וגם האב נתן לו מביתו את החפצים החשובים ביותר, והוא עבר אליו שמח עד מאוד, וכן גם בני משפחתו. אחר כך הוא צירף אליו עוד חצר, זו שהייתה של חכם אֵלִיָיצֶ'ה, והתקין גינה יפה מאוד. הוא נטע בה עצי פרי רבים מסוגים שונים, אורנים, פרחים וכל מה שהיה נחוץ לו, ושם הוא גר עד היום. הוריו ביקרו אותו
1560 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1886
בכל עת, והוא היה מאושר.
הוא [דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה] היה כמעט באופן קבוע הפרנס של החברה־קדושה ופעמים רבות גם יושב ראש ועד בית הכנסת. היות שמספר השליחים [שד"רים] מירושלים וארבע ארצות גדל מאוד, קרה פעם שלקהילה לא היה מספיק כסף לתת להם תרומות; והשליחים היו נושאים ונותנים עם הקהילה ולא התרצו במהרה. היו להם רשימות של התרומות שהם קיבלו בשנים הקודמות, והם רצו את אותו הדבר [אותו הסכום] גם בפעם הזו. באחת הפגישות שהתקיימו בוועד, לנוכח זאת שהקהילה לא הייתה יכולה לשאת תרומות כאלה כי ההוצאות היו גדולות יותר בגלל בית הספר – הם החליטו לקצוב לשליחי הקהילות סכום מסוים, ולאלה שהגיעו בשם עצמם סכום קטן יותר. הם רשמו זאת בפרוטוקול וכתבו בספר הקהילה. מאוחר יותר הגיע שליח של קהילה מירושלים. הם רצו לשלם לו את התרומה שהוקצבה, אבל אצלו היה מצוין שמסמוקוב עליו לקבל סכום גדול פי שלושה. כתוצאה מכך התגלעו כעסים וסכסוכים. מי שעמד בזמן הזה בראש הקהילה היה הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, והוא לא הסכים לתת לו יותר ממה שהוקצב לו. השליח שלא היה מרוצה הטיל חֶרֶם על סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה. את החרם היו מכריזים אנשים מבעלי הסמכות. וסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, כמי שהיה גם הוא אחד מבעלי הסמכות, אמר שהוא מצידו מטיל עליו, על השליח, חרם ונידוי, וגם חרם זה הוכר כתקף. יצא שהיו שניהם תחת חרם, והיו צריכים
1561 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1886
להפרישם מן הקהל. זה היה המנהג – כאשר מחרימים אדם, שולחים אליו את תיק הטלית הביתה, כי אינו רשאי עוד לבוא לבית הכנסת. כדי להסיר את החרם כבר תִיקנו החכמים שצריכים להטיל [עונש] מלקות, דהיינו ארבעים הצלפות שוט. בלי לומר דבר השליח השלים עם כך, קיבל את המלקות, ומיהר לעזוב את סמוקוב.
בשנת 5647 [1887] הוא הלך ונעשה כל הזמן חולה, והיו באים עליו התקפים של סחרחורת. אף כי הרופאים ייעצו לו רבות שעליו להישמר באוכל, [לא עלה בידו לעשות כן] כי תמיד אהב לאכול מאכלי בצק כמו פּידֵס [:pides מאפה פיתה ממולא], פֵלָדוֹניָאס[27] ופידֵס [:fides אטריות] ועוד מאכלים רבים כאלה שגורמים לאדם להשמין. היות שכבר היה שמן מטבעו, 'הצטבר שומן סביב ליבו' [ביטוי עממי לטרשת]. אולם, מאחר שהיה מאוד בריא וחסון בהתחלה יכול היה לשאת זאת. וכאשר באה עליו הסחרחורת הזו השתנה גוון פניו לצהוב, והדבר היה נמשך שלושה–ארבעה ימים. אחר כך, לזמן מסוים, עבר לו, והוא המשיך בכל עיסוקיו כמו קודם (כפי הנראה, אל לו לאדם להיות פנוי ולשבת על מקומו [ללא עיסוק], כי בנוהגו כך הוא הולך ומשמין. צריך הוא להיות עסוק, כי אז הוא פוגש את טרדות היום־יום שלא נותנות לו אפשרות להשמין. כידוע, אדם
1562 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1887
שיכול להרשות לעצמו להיות פנוי [מעבודה], ואין צורך לומר שהוא גם אוכל טוב, כמובן שהוא ילך וישמין. יתר על כן, כאשר הוא מתבודד ולא בא לעיתים תכופות בין הבריות, זה גורם לו גם לנסיגה של הזיכרון [דמנציה]). כשנוכח בזאת, חשב לעצמו לעזוב את סמוקוב, וללכת לחיות בעיר אחרת הרחק ממנה, וכן שקל למכור את כל הנכסים שבבעלותו בסמוקוב ובסופיה. הוא ערך רשימה של כל נכסיו וציין בה את מחירי המכירה המעודכנים, זימן אליו את ח' שמואל הבדלה, שהיה מתווך מכירה וקנייה של נכסי מקרקעין, ונתן לו את הרשימה כדי שימצא קונה. המתווך ניסה להציע זאת בכמה מקומות, אולם לא עלה בידו למצוא קונה לכלל הנכסים בסכום המלא, כיוון שהיה זה סכום נכבד ביותר. סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לא רצה למכור בחלקים, ולכן עצר ולא רצה למכור בכלל. הוא גם רצה לחיות לבדו, על ידי כך שיסדר את הבנים הגדולים באמצעות סכום כסף שייתן להם, ויעבור לגור עם הילדים הקטנים. בנו סנ' חיימָצֶ'ה היה איתו במשרד ודאג לעסקיהם, וכאשר היה צורך בנסיעות הוא היה נוסע. בנו סנ' לאון היה בעסק של העורות ולא התערב בעסקי המסחר של האב. הוא כבר גר בבית נפרד, ותמיד סידר יפה את הבית ואת הגינה. ואביו, שגם הוא אהב מאוד גינות, בא תמיד לביתו ולימד אותו איך לעבוד בגינה. הוא גם השלים לו כמה רהיטים וחפצי בית שחסרו לו. בנו
1563 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1887
הסנ' יומטוב כבר סיים את לימודיו, אך היות שהיה חלש מאוד הוא לא לקח אותו עימו כדי שלא יתעייף. וכדי שישנה את האקלים, שלח אותו לסופיה שיחפש לעבוד באיזה משרד כלבלר, ובו בזמן יתאפשר לו להחלים. כך עשה [יומטוב], ושהה זמן מה בסופיה ומאוחר יותר שב לסמוקוב כיוון שלא יכול היה להישאר עוד בסופיה.
בעניין חילוקי הדעות שהיו בין האחים, הן אלה שנותרו מאז שנפרדו והן החדשים – הקשורים לגביות ולהוצאות השונות שעשו שני הצדדים בכרי המרעה ובבֵּזיסטֵן של סופיה – כל אלה היו לטורח לשני הצדדים. אולם, הם לא הצליחו לסיים לחלוטין את ההתחשבנויות, וכל מה שגבו שולם כמפרעה, בין אם לצד האחד ובין אם לצד האחר. כתוצאה מכל זאת התעוררו כמה סכסוכים משפחתיים בתוך הבית, ולכן בשנה הזו לקח סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה את הסנ' אימם לביתו מהסיבות שכתבתי עליהן לעיל. האימא הייתה חופשייה להישאר עם מי מהבנים שרצתה, והם הקצו תשלום שכל אחד היה מחויב לשלם לה לפי כבודם: עבור מזונה, עבור לבושה ודמי כיס בסכום שהייתה עשויה להיזקק לו. כפי שנאמר, היא גרה אצל סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, ולכן הוא קיבל את הסכום שנקבע לכלכלתה, והוא גם סיפק לה את כל צְרָכֶיהָ, הן בלבוש והן בדמי כיס. בזמן הזה הוא הוציא להם חשבון על
1564 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1887
ההוצאות שהיו לו במשך כשנתיים, ודרש מדָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה את הסכום שהגיע לו, אך הוא סירב לשלם לו מאחר שלא נראה לו שהוציא סכום כה גבוה. סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה כעס מאוד על הסירוב הזה, ושלח את אימו לביתו של דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה, כשהוא אוסף את בגדיה ושולח אותם ביחד איתה. הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה קיבל אותה בשמחה רבה, טיפל בה ודאג לה עד מאוד. אולם עבורה היה זה צער גדול, כי נוסף לכך שהתביישה היא גם התלוננה על כך שזה קרה בגלל מחלוקת כה קטנה. כל מה שהוא אמר לה היה שהוא לא ייתן לרמותו. דרך דיבור זו נבעה מאיזו חולשה שהייתה בו, בלי שחשב שאימו היא שתושפע מכך. עקב כך התקצרה עוד יותר ראייתה, שבשל זקנתה הייתה קצרה ממילא, וזה היה הגורם לכך שהיא איבדה את ראייתה לחלוטין. היא הייתה אישה מאוד חכמה, והיה ביכולתה לשאת הכול. היא לא סיפרה לאיש, ואף אחד לא ידע. ובכל הזמן ששהתה אצל סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה לא התלוננה על כלום, כיוון שטופלה היטב, כיבדו אותה ודאגו לה מאוד מאוד. אולם היא אהבה לגור תמיד עם בְּנהּ הקטן הסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, ולפיכך הלכה שוב לגור אצלו. כיוון שחששה שמא יגיעו הדברים לכדי סכסוכים נוספים בין האחים, הלכה לגור אצל בְּנהּ הבכור סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, שם היו מוליכים אותה בזרועה. היא גם נפטרה באותו הבית בגיל 85 שנים – היה זה בעשרים באייר של שנת 5652 [1892]. ועל אותן יציאות וכניסות, כשעברה מבית אחד למשנהו,
1565 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1887
איש לא אמר לה דבר; הניחו לה שתעשה מה ששימח אותה. בכל ימי חייה באנו, כל המשפחה, לבקרה בימי חג וברבים מימי השבת בכל מקום שהייתה, והיא שמחה בכך מאוד.
בשנת 5648 [1888] תכפו הסחרחורות שהיו לו. הוא שטף כל הזמן את פניו ואת ראשו במים קרים, כי נראה היה לו שזה מרגיע אותו לרגע. הסחרחורות באו עליו פעם אחת בכל כמה ימים. בזמן הזה קיבל מכתבים מבִּתו הגדולה מ' רבקה שהייתה נשואה בניש לסנ' דניאל גרשון, ובהם התלוננה על בעלה שהעסקים לא הלכו לו היטב. כיוון שכך הוא נתפס להימורים שבהם הפסיד עוד יותר, ולא דאג לבית ולילדים. הוא היה מהמר גם בהכנסה המעטה שהייתה לו, ואף התחיל למשְכֵּן כמה מנכסיו ואי־אלו מחפצי הבית. סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה קיבל לעיתים קרובות את המכתבים האלה, ונלחץ מהם עד מאוד. הוא החליט לנסוע בעצמו לניש כדי לחפש פתרון, או לפחות לנסות להעביר את נכסי המקרקעין על שם בִּתו מ' רבקה. הוא עשה כך, והצליח להעביר את הרכוש על שמה של מ' רבקה. הוא הביאוֹ [את הבעל המהמר] לסמוקוב,
1566 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1888
נתן לו את אחד מבתיו שהיה בשכנות לבית שגר בו, ובאותו הזמן נתן להם את כל צורכי כלכלתם. סנ' דניאל מאוד התחרט שהעביר את נכסיו על שם אשתו, כיוון שכבר לא נשאר לו מאומה. החיים בבית לא עברו עליהם בטוב כלל וכלל, והוא היה מתווכח תמיד עם אשתו ועם ילדיו. הוא הלך בטל בבתי הקפה, והתחיל להמר גם בסמוקוב למרות שהזהירו אותו. אולם הוא לא הקשיב לאיש. מאוחר יותר פתח בהליך משפטי נגד חותנו אצל הקונסול הסרבי במטרה להשיב לעצמו את נכסיו, אך לא עלה בידו. הקונסול שכנע אותם שימכרו חנות אחת, כדי שבכסף הזה יפתח סנ' דניאל חנות ויעסוק בחלפנות. הוא עשה זאת, אך תוך זמן קצר אזל הכסף הזה ושוב חזר לאותם המעשים. וכך היה שאשתו סבלה, וחייה היו קשים מנשוא. הוא איים עליה, ופעם אחת כאשר חזר הביתה שיכור והיא הייתה ליד הבאר הוא החל לריב איתה. היא נחרדה, ומן הבהלה הגדולה שפקדה אותה לקתה במחלת הנפילה (אפילפסיה). בהתחלה זה קרה לה לעיתים רחוקות, אבל בהמשך המחלה התגברה. וסנ' דניאל, שלא יכול היה עוד, נסע לקהיר ולא דאג יותר לא לאשתו ולא לילדיו. היא נותרה בטיפולם של אַחֶיה ואימהּ, והם חיים בבית אחד. ועד היום הזה, כאשר אני כותב דברים אלה, סנ' דניאל נמצא בקהיר ובמקומות אחרים, והם אינם מתכתבים ביניהם. בהתחלה הם התכתבו
1567 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1888
כמה פעמים שאולי תבוא גם היא לקהיר, אך היא לא רצתה מתוך כוונה שהוא עוד ישוב.
מטרתו של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה הייתה לנסוע מהעיר ניש לווינה כדי להיבדק אצל הרופאים, אך כאשר התייצב בפני רופאי ניש הם אמרו לו שהוא סובל מהתנוונות הנגרמת משומן בלב [במקור greseus de kior], דהיינו השמנה של הלב. ואמרו שעליו לעבור ניתוח קטן בווינה, ובו יסירו את השומן שהצטבר בליבו. הוא פחד מכך, לא רצה לנסוע ושב לסמוקוב. אולם זו הייתה טעות לפחד כך, משום שמאוחר יותר ביקש לעשות זאת, אלא שכבר היה מאוחר מִדַי. הוא אומנם יצא לעסקיו בשוק, אבל כבר לא היה לו חשק. צבע פניו השתנה לחלוטין, ותיאבון לאכול לא היה לו יותר. סחרחורת ראשו הלכה והתגברה, ולא רצה עוד להיות עם אנשים. בהיותו מאוד סבלני וכה אוהב את ילדיו, הוא ישב לשולחן לאכול יחד איתם, אבל לא אכל כמעט כלום מכיוון שלא היה לו תיאבון. כך, כשהוא מתקשה מאוד ועומד על רגליו, הייתה עוברת עליו הארוחה. דבר דומה קרה בלילה שנפטר. הוא ישב לשולחן למרות שלא אכל; בקושי סיימו לאכול וכבר הלך לחדרו, כיוון שבאותו יום תקפו אותו הסחרחורות פעמיים־שלוש. וכך קרה גם בחדרו: מיד לאחר שקם מן השולחן תקפה אותו שוב סחרחורת חזקה מאוד, עד שהתעלף בעודו יושב על המינדֵר. רצו מהר לקרוא לאנשים, לרופאים
1568 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1888
ולאֶחיו שגרו בשכנות סביב אותה החצר, וכולם באו בריצה. בניו לא הזעיקו את שאר קרובי המשפחה, אף שגם הם גרו בקרבת מקום, אלא הלכו רחוק יותר וקראו לחכם מנחם מַתִּתְיָה ולסנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי. משום כך לא נודע דבר לקרובי המשפחה באותו הלילה.[28] כל העזרה שהעניקו לו הייתה ללא הועיל, וכך נשאר יושב כפי שהיה – ומת, מבלי לקום עוד לעולם. היה זה בליל רביעי 14 בכסלו בשנת 5648 [1888], והוא בפריחת נעוריו, בן 48 שנים בלבד. הוא הותיר את כל משפחתו וקרוביו שבורי לב, וכל המשפחה התאבלה עליו כל השנה כולה. בבוקר העניקו לו את הכבוד האחרון, וקיימו את שבעת ימי האבל, כאשר בכל יום באו החכמים והתפללו עבור נשמתו. וכך עשו לאורך כל השנה. הם חילקו הרבה צדקה, וערכו סעודות עניים רבות. באותו הזמן הודיעו גם ללשכת הקונסול הצרפתי בסופיה. מקץ יומיים הגיעו מהלשכה האמורה שני נציגים ורשמו את כל הרכוש שהיה בבעלותו. את הדברים היקרים ביותר הפרידו, הכניסו לאחד מחדרי הבית וחתמו את דלתותיו. את יתר הדברים רשמו מבלי לחתום אותם, והשאירו אותם לשימוש בני הבית. אחרי שקמו מן השבעה התכנסו האחים הגדולים, והחלו שוב לרשום את הרכוש שבבית וגם את זה שבחנות, תוך שהם ממשיכים לנהל את הפירמה של אביהם. אולם,
1569 ביוגרפיה של סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ובנו סנ' חיימָצֶ'ה 1888
באותה השנה לא נכנסו לשום עסק חדש. למוחרת בבוקר הלכו כולם לבית הכנסת להתפלל שחרית, ובמשך כל השנה ישבו ב'אָבֵל' ואמרו קדיש. הם הדליקו מנורה בבית הכנסת, שבערה על חשבונם במשך השנה כולה. בערבים הם שבו הביתה מוקדם, כיוון שבכל יום הגיעו החכמים להתפלל וללמוד, ושילמו להם בעין יפה. גם קרובי משפחה היו באים לעיתים קרובות בערבים, ומתפללים יחד מנחה וערבית במניין. כך הם המשיכו כל השנה: לא יצאו לבקר בשום מקום, ובני משפחתם תמיד באו לארח להם חברה בביתם. במשך השנה הזו, במקרה שהיה צורך לנסוע לסופיה או למקומות אחרים, היה רק אחד מהם נוסע, כי ביקשו תמיד להיות ביחד. על כל הפעילויות העסקיות שעשו, עד הקטנה ביותר, הם דיווחו לקונסול הצרפתי. הקונסוליה נתנה להם חסות ועזרה להם רבות, בין כאשר היו מחלוקות בין האחים ובין כאשר היו מחלוקות בינם לבין קרוביהם. את הכול יישבו במשרד הקונסול.
הסנ' חיימָצֶ'ה היה בקיא יותר מכולם בעסקים. הוא היה זה שעסק בכך בעיקר, וזאת בעזרתו של סנ' יומטוב, בעוד שסנ' לאון היה בחנות העורות.
1570 תבונה מאופקת
כפי שניתן לראות, הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה כמעט מן ההתחלה היה מיואש מעסקי המסחר. נראה לו שבשום עבודה לא יעלה בידו להרוויח, למרות שמילדותו ראה כיצד עבדו קרובי משפחתו, שפעלו באומץ מְרַבּי; ומובן מאליו שלא חסר לו מרץ. וזאת למה? משום שלא קיבל שום השכלה, וייתכן שדבר זה גרם לו לרפיון מסוים. עם זאת הוא חי באושר את מעט ימי חייו, אהב מאוד את ילדיו ודאג להם רבות. אומנם היו לו חילוקי דעות עם אֶחיו, אך זה קרה בגלל דקדקנותו. זה לבדו גרם לו לחיות תמיד בנפרד ממשפחתו. בכל ימי חייו לא שאף לשום מותרות, וכך הנחה גם את ילדיו. הוא אהב לבלות בעיקר עם אנשים ממעמד הביניים, הקדיש כסף לגמילות חסד ואף ייסד אגודות צדקה. כמעט תמיד היה יושב ראש החברה־קדושה, ואף העשיר את האגודה הזו בכלי כסף. ברובן של האגודות האלה כתבו את שמו כמשתדל [תומך], וכך גם [ציינו את שמו] בדברים נוספים רבים. אולם ימי חייו היו קצרים, והוא נפטר בגיל 48 שנים. היו לו שישה בנים וארבע בנות.
1571
כאן מסתיים הפרק על אודות סנ' דָּוִיצ'ונָצֶ'ה עקב פטירתו. הוא נפטר ב־14 בכסלו בשנת 5648 [1888].