1759
מכאן ואילך מתחיל פרק הביוגרפיה של
צֵ'לֵבּי גבריאל וצאצאיו עד שנת 5660–5661
[1900–1901].
1760 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1854
בשנת 5614 [1854], כפי שכבר כתבתי בפרקים הקודמים על שלושת האחים השותפים [בני צֵ'לֵבּי משה] וכיצד נפרדו, צֵ'לֵבּי גבריאל שנותר לבדו ועבד עבור חשבונו, רשם לעצמו את כל הרכוש שהגיע לו [לפי ההיפרדות]. יודעים אתם גם אודות החובות לגבייה שעמדו לזכותם שהיו בסכום נאה ועגול, ושאת כולן קיבל צֵ'לֵבּי גבריאל, אף שסכום זה לא נכלל כולו בחלקו. על כן הוסכם ביניהם שאת הכמות העודפת יהיה חייב לשלם לאֶחָיו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם במועדים מסוימים. בהיותו כל כך דאגן ומכיוון שחשש מאוד מהחוב, הלך בהתחלה אצל אֶחָיו והציע להם את מחצית שדה המרעה שלו על חשבון החוב שהיה חייב להם – אף שהיה אמור להיות משולם מאוחר יותר – לפי המחיר שבו נזקף השדה בהתחשבנות. צֵ'לֵבּי יהודה, שכבר היה לו כסף משלו, קנה את המחצית לבדו ועל חשבונו, והפקיד את הסכום בעסק; והפקדה זו הייתה עבור צֵ'לֵבּי גבריאל הקלה. בשנה הזו הגיע גם בנו הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור יצחק] מווינה. כידוע לנו, הוא שהה בווינה כדי להירפא במחלת האבנים [בכליות] שממנה סבל, וכאשר שב בריא ובטוב, שמח אביו עד מאוד. ובאה לבקרו הקהילה כולה, ונוסף על כך בשבת הראשונה באו כל המשפחה לאכול ומאכליהם עימם, כפי שכבר כתבתי כיצד נהגו לעשות. כולם נהנו ושמחו, במיוחד כי סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ידע לשיר היטב ולמד עוד כמה שירים בעת שהותו בווינה, והוא שר להם. אחר הדברים הללו הוא שהה כמה ימים
1761 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1854
בבית כדי לנוח, ומכיוון שעד הזמן הזה לא יצא לשוק, לקח אותו אביו עימו כדי שייכנס לעסק שבו עתיד היה לעבוד.
בשנת 5615 [1855] לצֵ'לֵבּי גבריאל לא הייתה עדיין חנות, ובמעט העסקים שעשה טיפל מביתו. כאשר יצא לשוק ישב בחנותו של הסנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי – זוהי אותה החנות שמחזיק גם היום בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. את החנות הזאת החזיק סנ' מָאירוּצ'וֹ בשכירות, וכדי לעשות לו טובה – כי ידע שאין ברשותו חנות – אמר לו שאם רצונו בכך הוא יכול לצאת מהחנות ולתת לו אותה כדי שיתיישב בה. צֵ'לֵבּי גבריאל הודה לו מאוד, וכך היה. לימים יצא סנ' מָאירוּצ'וֹ מהחנות, וסנ' גבריאל שכר אותה וישב בה כמה שנים. אחר כך קנה אותה מבית קליית הקפה [בזיכיון] תמורת 4,000 גרושים וישב בה כל חייו. זוהי אותה החנות שיש לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בנו]. הוא ערך בה שינויים ושיפץ אותה, כך שהיו בה שלושה מדורים והכניסה הייתה משני הצדדים.
בהתחלה חשש מאוד והיה מדוכא, בעיקר מהחובות לגבייה שקיבל על עצמו, כי הוא חשב שאם לא יעלה בידו לגבות את החובות הללו,
1762 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1855
הוא עלול להישאר עני. עקב כך לא ישן בלילות. ומשלא ידע מה לעשות הלך אצל אחיו צֵ'לֵבּי יהודה להתייעץ, והלה עודד אותו מאוד. הוא אמר לו שלא יפחד כלל: לא זו בלבד שיגבה את החובות, אלא שכולם ישלמו לו את המגיע לו כראוי. וכך נחה דעתו. על מנת לחסוך בהוצאות הוא תיאר בפני בני הבית את המצב שהם עלולים להגיע אליו, ועל כן עשו בבית החיסכון המְרַבּי. הוא היה קצר רוח מעט, ועל הדבר הקטן ביותר בבית היה כועס, ולכן כל בני הבית יָראו מפניו מאוד.
כאשר כבר התארגן היטב בחנות החל לעשות מעט עסקים. אלה שהיו חייבים לו החלו להגיע אחד אחד, כדי להסדיר את חשבונותיהם. היו שהביאו לו מִפרעה על חשבון חובם, ואת היתרה דחו לזמן מה. כך עשו אלה שהפחיתו להם מן החוב – לאחדים 50% ולאחרים 75%. אותם בעלי חוב שהיו משלמים טובים, המשיכו ושילמו את החוב במלואו. מכיוון שהמשיכו כולם בדרך הזו, הוא היה שמח מאוד, והיה אומר שהוא "ממלא את כנפי בגדו מלוא דוּקָטים". כך יצא שהגבייה מהחובות המסופקים שגבה במלואם הגיעה לכדי סכום של למעלה ממאה אלף גרושים. השיטה שלו לבצע את הגביות הללו הייתה ברוגע רב, באצילות ובנימוס, הוא לא לחץ עליהם אלא נהג לפי רצונם של החייבים. הוא שאל אותם מה הם רוצים וכך עשה. אחדים מהם ביקשו
1763 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1855
שימתין ואחרים שלא יגבה מהם ריבית גבוהה; ויש שנתנו לו מקדמה ואת שאר החוב דחו. כך הצליח לגבות כמעט את הכול. היו גם רבים שלא דרש מהם, כיוון שראה שאין להם.
באופן הזה אסף כסף בקופה, וכאשר כבר היה לו יותר כסף החל להלוות לכמה אנשים בריבית וגם לקנות מטבעות זרים שהכיר. את אלה החזיק בקופה עד שיצטבר סכום גדול יותר, כדי להעבירו בהמשך למקומות שבהם יהיה הדבר כדאי לו. אולם הוא היה אדם שהסתפק ברווח מועט, וכמו כן לא היה יכול להיות בלי כסף בקופה. במקרה שנותר עם מעט כסף בקופה – לא יכול היה לישון בלילה ואף לא להישאר במקומו.
בנו הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, שזה מקרוב יצא לשוק, אימץ לו במהירות את הרגלי אביו והכיר גם את דרך ניהול עסקיו, שכן היה נבון. עד אז למד בבית המדרש עם חָריבּי אברהם אלקלעי. הסנ' אביו לא העמיס עליו הרבה עניינים וגם האב עצמו לא עבד הרבה, רק כדי שבנו לא יתעייף, שכידוע היה חלוש מטבעו.
בשנה הזו נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בת וקראו לה וֶנֵזִיָה. וגם בלידה הזו נהגו כמנהג כל היולדות, והאֵם עצמה היניקה אותה וטיפלה בה, וכאשר גדלה נלקחה בידי סבתהּ בּוּ' אָמָדוּצָ'ה,
1764 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1855
והייתה ישנה עימה ומטפלת בה. היא אהבה אותה מאוד כי הייתה יפה מאוד. היא גם ידעה לשיר יפה מאוד, וקנו לה טמבורינים קטנים ומיני צעצועים. אחותה הצעירה אסתר קינאה בה רבות בשל כך, ותמיד הן היו רבות, ואסתר אף הציקה לה. עקב כך הייתה אסתר מדוכדכת, הן משום שלה לא קנו והן משום שאליה לא שמו לב.
בּוּ' אָמָדוּצָ'ה [אשת גבריאל] וכלתה בו' דוּדוּצָ'ה [אשת בכורצ'ה] תמיד הסתדרו ביניהן היטב. הייתה זו בּוּ' אָמָדוּצָ'ה לבדה שדאגה לכל צורכי הבית כי הייתה תמיד בבריאות טובה, בעוד שבּוּ' דוּדוּצָ'ה טיפלה בילדיה וגם התפנתה לכל בילויה והנאותיה. הדבר גרם הנאה גדולה הן לחותנהּ צֵ'לֵבּי גבריאל והן לחותנתהּ בּוּ' אָמָדוּצָ'ה, משום שהייתה שמחה מאוד. צֵ'לֵבּי גבריאל אהב מאוד את נכדו הגדול סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, הושיבו תמיד על ברכיו ונתן לו צעצועים.
בשנת 5616 [1856], כשהעסק שלו כבר היה מסודר הרבה יותר טוב, החל להרחיב את עסקיו תוך שהוא מוליכם תמיד בדרך הבטוחה ביותר ככל הניתן. הוא קנה מטבעות זרים מזהב ומכסף, שלח אותם לקונס' וסלוניקי וגם הלווה כסף בריבית
1765 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1856
לאלה שהכיר מלפנים.
בשנה הזו הוא קנה את זיכיון גביית העָשָר בכמה כפרים הקרובים ביותר לעיר; זאת כדי שיהא זה הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שילך עם אחרים כדי לגבות את מס העשירית, בעיקר כדי ש'יתבשל' בעבודה וכך ייעשה יותר בריא. והוא [בְּכוֹרָצֶ'ה], הגם שהיה לו קשה מאוד והיות שלא היה יכול לצאת כנגד הוראות אביו, היה יוצא אליה רכוב על סוס. עם זאת, אביו דאג לו מאוד בסתר. את התבואה שאספו אִחסנו בממגורות כדי למוכרה בחורף, הכול לכפריים ותמיד בהקפה. הכפריים שילמו בקביעות, והיו להם תמיד רווחים אם כי קטנים.
בעת הזו הגיע לסמוקוב צֵ'לֵבּי שמעון בכמוהר"ש מאדירנה, והוא ירד בביתו ושהה כאורחו. היו ברשותו חָוָולֵס לגבייה מקופת [הממשל] בסמוקוב בסכום די גדול, והיות שלא יכול היה להישאר בסמוקוב כדי לבצע את הגבייה, העבירם לצֵ'לֵבּי גבריאל כדי שיגבה אותם עבורו ויעביר אליו את התמורה למקום שיורה לו. תמורת זאת שילם לו עמלה נאה. מכיוון שצֵ'לֵבּי גבריאל היה מדויק מאוד ופעל ביושר רב, הוא השלים את מלאכתו היטב, וצֵ'לֵבּי שמעון היה מרוצה מאוד ממנה. לפיכך המשיך לשלוח לו חָוָולֵס נוספים, וזה נמשך כמה שנים. היו לו מכך רווחים נאים, והרֵעוּת ביניהם נותרה עד היום.
1766 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1856
בשנה הזו הוא ביצע הזמנה של סחורות מווינה, שכן כבר הכיר את העיסוק הזה וידע אילו מהפריטים היו סחירים. הסחורות הללו היו בעיקר אריגים, בדי זֶ'זִי [בד משי גלי יוקרתי], כובעי פֵז ועוד כיוצא באלה. מן הסחורה שהגיעה לסמוקוב מכר את מה שהיה יכול, ואת היתר שלח לסופיה. בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נסע יחד עם הסחורה, ושהה בסופיה עד שמכר אותה. הכמות שנותרה בידו למכירה בסופיה הייתה קטנה יותר ואת הכול מכר בהקפה. כולם שילמו לו בקביעות ובמועד, משום שחותנו חכם חיימָצֶ'ה הדריך אותו ואמר לו למי למכור בהקפה, והוא הקפיד על כך. בכל אותו הזמן ששהה בסופיה, התגורר בבית חותנו. רבים מסוחרי סופיה הזמינו אצלו [סחורה] שיביא להם עבור חשבונם, בתמורה לתשלום אחוז מסוים כעמלה. בין כובעי הפֵז שהביא, שלחו לו בטעות תיבה אחת של כובעי פֵז גדולים מאוד, שמהם ניתן היה למכור בסופיה וסמוקוב כשישה בשנה; התיבה הכילה 500 כובעי פֵז, ומאליו יובן מהו הזמן שנדרש למוכרם. כך הם נותרו ברשותם עד שנת 5638 [1878] שבה התחוללה המלחמה הטורקית־רוסית. הם השאירו אותם אצל חכם מנחם היָאניני [מהעיר יָאנינָה שביוון], שהיה קַזָאז [אומן וסוחר במוצרי משי], מכר כובעי פֵז ותפר להם גדילים [פרנזים] – וזאת בלי שנקבו לא מחיר ואף לא מועד. לפיכך מאלה לא ניתן היה לגבות מאומה.
לסמוקוב הגיע סוחר בוסני
1767 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1856
שנקרא מֶרמיץ' מֶהמֵט אגא. הוא קנה בסמוקוב סחורה רבה, לרבות בגדים מוכנים משָיָק, וכן חלוקי אָבָּה [מבד צמר גס] שיוצרו בסמוקוב. הוא היה איש מאוד עשיר, ותמיד הביא עימו 8,000 עד 10,000 דוּקָטים של מינסָה כדי לערוך את הרכישות הללו. הבגדים שלבשו הבוסנים באותם הזמנים בדרך כלל היו שלווארים קצרים וצֶפּקֵנים שאת רובם הכינו בסמוקוב. את סכום הכסף הזה הוא השאיר אצל צֵ'לֵבּי גבריאל כדי שיבצע את התשלומים עבור הסחורות שקנה. צֵ'לֵבּי גבריאל היה מקבל ממנו את הדוּקָטים וממיר אותם במטבעות שהיו במחזור בשווקים, ומכך היה לו רווח של שניים עד שלושה אחוזים. הוא גם הפיק תועלת מן הכסף עד מועד התשלום, שכן התשלומים נעשו בתוך שלושה–ארבעה חודשים. הדבר נמשך כמה שנים, ושני הצדדים היו מרוצים מאוד. מֶהמֵט אגא האמור היה אדם ששתה כשתי אוקות ראקי ליום, לא השתכר ואף לא איבד את צלילות דעתו. מאוחר יותר הביא אותו מֶהמֵט אגא לסמוקוב 8,000 אוקות של סאג'ים [כלי אפייה על גחלים] מברזל שיוצרו בבוסניה. את הסאג'ים הללו קנו הכפריים, הבעירו אש מעליהן ומתחתיהן, וכך הם אפו את הבּוֹגָאצָ'ה, את האינצ'וּסָה ואת שאר מאכלי הבצק, כי אלה היו מאכליהם. הצריכה של הסאג'ים האלה בסמוקוב הייתה ארבעים עד חמישים אוקות לשנה, והם נמכרו בשמונה גרושים האוקה. מֶהמֵט אגא אמר לצֵ'לֵבּי גבריאל שעומדת להגיע אליו כמות כזו של הסאג'ים הללו,

סָאג' (Sač) — כלי אפייה וצלייה בלקני, עשוי מתכת כבדה ובנוי כמעין כיפה או קדרה הפוכה.
מניחים אותו מעל המאכל, ועל גביו עורמים גחלים לוהטות, וכך הוא משמש כתנור גחלים נייד לאפיית לחם ומאפים ולצליית בשר.
1768 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1856
ושיוכל למכור לו אותם בחמישה גרושים לאוקה [באשראי] לזמנים ארוכים. צֵ'לֵבּי גבריאל ידע שהמחיר של הכלים הללו היה שמונה גרושים האוקה, אלא שלא ידע מהי הצריכה, ולא העלה בדעתו שצריכת השוק כה קטנה. לפיכך הוא נתן לו את מילתו, שכאשר יגיעו הוא יוכל לקנותם ממנו. בחלוף כמה ימים הוא שלח לקרוא לו, כדי לומר לו שהסחורה הגיעה ושהוא קיבל אותה. בזמן הזה הוא כבר למד מה הייתה הצריכה השנתית, אך כיוון שלא רצה לחזור בו ממילתו הוא קיבל את הסחורה כך שהתשלום ייעשה בתוך שנתיים. הוא שילם את התשלומים במועדם, בלי שעלה בידו למכור כמעט כלום. במשך השנתיים, עד שסיים לשלם תמורתה, הכמות שעלה בידו למכור הייתה בקושי 500 אוקות, וזאת במחיר של שמונה גרושים לאוקה. הוא רצה למכור אפילו מתחת למחיר הקרן, אך לא היה מי שיקנה והכלים נשארו בחנות. בחלוף זמן מה הגיעו לסמוקוב כמה טורקים מבני הלאז,[1] אחד המחוזות הטורקיים באסיה. גם הם היו סוחרים גדולים, והביאו כמות גדולה של חוטי טְרַבּזוֹן [כנראה חוטי פשתן מהעיר Trabzon] ששימשו את האָבָּג'ים. בחוטים הללו תפרו את הבגדים הנזכרים לעיל. באותם הזמנים לא היו, כמו היום, סלילי חוטים אנגליים. ולא רק האָבָּג'ים השתמשו בהם אלא גם החייטים ומשקי הבית. הסוחרים הללו הביאו כמות גדולה יותר ומכרו אותה לכולם, הן לאָבָּג'ים והן לכל האחרים, אך עדיין נותרה בידיהם כמות גדולה למדי ולא עלה בידם למוכרה בשוק.
1769 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1856
כשנודע הדבר לצֵ'לֵבּי גבריאל, הוא קרא לאותם הסוחרים לחנותו ואמר להם שהוא יוכל לקנות מהם את כל כמות החוטים שיש להם, ובלבד שהם יקנו ממנו את פלטות האפייה. שני הצדדים כבר מאסו בסחורותיהם, הפכו הדיבור למעשה, ובמילים מועטות הגיעו במהרה להסכמה. ללא דיחוי הזדרזו להתחלף בסחורותיהם, ובכך שניהם שמחו מאוד. צֵ'לֵבּי גבריאל התחיל לחפש דרך למכור את הסחורה החדשה, אך כולם כבר קנו חוטים לשנתיים או לשלוש שנים. הוא אומנם מכר, אך עדיין [היקף] המכירה היה זהה לזה של כלי האפייה. והחוטים הללו נותרו ברשותו עד למלחמת טורקיה־רוסיה בשנת 5638 [1878], וכדי לסגור את הפרק הזה [וגם: הסעיף בהנהלת החשבונות] באה המלחמה ו'ניקתה' אותו על ידי כך שנשדד. ובזה הם היו רגועים מלדאוג לו [בסרקאזם והומור אופייניים].
בבית הנשים העבירו את ימיהן כמו בשנים הקודמות. צֵ'לֵבּי גבריאל נהג באופן מכובד ומאופק. הוא היה בריא, גדול גוף וזקוף מאוד. גוון פניו כהה, וזקנו קצר ודליל. הבגדים שלבש היו מן האריגים המשובחים ביותר; הוא לבש אותם כשהם נקיים מאוד, כיוון שהיו לו רבים מהם. הוא קם מוקדם מאוד, ובלילות החורף היה הולך לתיקון חצות שאמרו בבית המדרש שלנו. אחר כך התפלל שחרית, שב הביתה וקרא בחוק לישראל ובקורבנות. אחר כך אכל ארוחת בוקר ויצא לשוק מאוחר. בצוהריים הוא אכל בחנות את הארוחה ששלחו לו מן הבית, ובערך בשעה תשע לפי שעון הטורקים, שב
1770 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1856
הביתה. לאחר ששתה קפה קרא בזוהר ובתיקונים [תיקוני הזוהר]. הוא קרא הרבה גם בספר הברית[2] ובספרי הגות אחרים. למרות שלא היה מלומד מאוד, הוא אהב מאוד לשהות לבדו כדי ללמוד ולקרוא. היה בו גם צד קצר רוח, שעל כל דבר קטן היה מתרגז. הוא לא אהב להיפגש רבות לבילויים. הוא היה ניטרלי בכל העניינים. הוא אהב מאוד לקבל אורחים בביתו ואף להלינם.
בשנת 5617 [1857] נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בת, וקראו לה אסתר. גם עם היולדת הזו נהגו כמנהג כל היולדות. צֵ'לֵבּי גבריאל שמח מאוד כאשר נולדו לו נכדים ונכדות, והוא השׂביע את רצון כולם באותה המידה. כשגדלה אסתר זו הייתה מדוכאת מאוד, כיוון שסבלה ממורסות שהיו לה על ראשה שהגירו תמיד מוגלה. כדי שניתן יהיה לרפאה גזזו את שערותיה, ולא קרבו אליה. לא ריצו אותה ולא שימחו אותה, ואף לא קנו לה את הצעצועים שקנו ל[בת] האחרת, לוויניזיוּ. כמו כן השאירו אותה לבדה, לא השגיחו עליה והתעללו בה. המחלה ממנה סבלה בראשה נקראה הנַקסָה,[3] ולפיכך היא תמיד הסתתרה (עד היום
1771 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1857
היא מעלה טרוניות כלפי קרוביה ובעיקר כלפי ק……[4] שלה על כך שהתעללו בה. יש לומר שלא צריך האדם לעורר קנאה בין ילדיו שלו בכך שיקָרב אחדים וירחיק אחרים. שפר מזלן של שתי הבנות, שכן שתיהן נישאו בטוב, אבל זו שהתעללו בה הייתה מאושרת יותר מהאחרת). מאוחר יותר היא החלימה, אהבה לעסוק בעבודות הבית ולדאוג לאחיה הקטנים, לאחיותיה הקטנות ולהוריה. טִבעהּ היה תמיד נוח וטוב.
בשנה הזו לצֵ'לֵבּי גבריאל היו קשרי מסחר נרחבים עם סנ' זָהָארִיֶה חָאג'י יוֹרוֹב, אחד מהחשובים שבנכבדים הצ'וֹרבָּאג'ים מבין הנוצרים[5] של סמוקוב. הוא [גבריאל] הלווה לו כסף בריבית לצורכי עסקי המסחר שעשה בסיטונות, וכתוצאה מכך הם נעשו גם חברים. באותה העת אֶחָיו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם קנו בקונס' את הזיכיונות לגביית העָשָרים על התבואות בחמש ערים על כפריהן, וביניהן גם העיר טְרַאן.[6] אז חבְרו השניים, צֵ'לֵבּי גבריאל וסנ' זָהָארִיֶה, וקנו מהם את העָשָר של העיר טראן במחיר מאוד משתלם. היות שאותו סנ' זָהָארִיֶה היה בעל השפעה רבה, נסע הוא עצמו לטראן וגבה את המס. השנה הייתה ברוכה מאוד, והתנובה הייתה בשפע רב, וכך היה שכולם שילמו לו באופן סדיר. עלה בידם להרוויח כ־150,000 גרושים, והם היו שמחים ומאושרים. מסיבה זו הרחיב צֵ'לֵבּי גבריאל את עסקיו עם סנ' זָהָארִיֶה, ואף הלווה
1772 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1857
לו כסף בסכום כבקשתו. הם גם עשו כמה עסקים אחרים בשותפות, ותמיד הרוויחו.
יום אחד הלך צֵ'לֵבּי גבריאל אל הוורוש העליון, השכונה שבה התגוררו הנוצרים בלבד. גם הסנ' זָהָארִיֶה היה בדרכו לקוֹנָק של הקאימקאם. הם נפגשו, וצֵ'לֵבּי גבריאל בירך אותו לשלום בטֵמֶנָה (הִפנה את יד ימין במחווה כשהיא פרושה מול האיש שמנגד, אחר כך הובילהּ אל ליבו, אחר כך לפיו ומשם אל מעל לראשו – רוצה לומר שהוא מברכו מהלב, מן הפה ומעל לראשו), וזוהי משמעות ברכת השלום הטורקית. ואולם, הסנ' זָהָארִיֶה לא השיב לו והעמיד פנים כאילו לא ראה אותו. הדבר הכביד מאוד על צֵ'לֵבּי גבריאל. ייתכן שזהריה נהג כך מפני שהיה רכוב על סוס לבן נאה, שעליו שמיכת אוכף מאריג רקום בסירמָה, ומלווה בשניים ממשרתיו; האחד נשא את הצ'יבּוּק ואת התיק, והשני אחז בידו בגב הסוס והוליך אותו ברגל – כפי שנהגו אנשים רמי־מעלה כאשר יצאו לביקורים רשמיים אצל הפאשות ואצל משרדי הממשל – או שמא היה הדבר מתוך גאווה. צֵ'לֵבּי גבריאל לא דיבר אליו עוד מאומה. כששב למשרדו פתח את הדף של סנ' זָהָארִיֶה בפנקסו, הוציא את חשבונו והעבירוֹ אליו בדרישה שישיב לו את סכום הכסף שהוא חייב. אולם, היות שהסכום היה גדול מִדַי, סנ' זָהָארִיֶה לא יכול היה לשלם לו. צֵ'לֵבּי גבריאל, שנהג לבקרו תדיר, מן הזמן הזה לא הלך אליו עוד, והיחסים ביניהם נעשו צוננים.
1773 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1857
היות שכך הסנ' זָהָארִיֶה חש אשם על מה שעשה. הוא סר למשרדו של צֵ'לֵבּי גבריאל, שקיבל אותו בכבוד, אך לא האיר לו פנים. הסנ' זָהָארִיֶה עמד על כך שיאמר לו מהי הסיבה למתיחות ולטינה האלו, ובמיוחד שיסביר מדוע דרש ממנו את הכסף שהוא חייב לו. תשובתו הייתה שהצטננות היחסים היא מצידו, בגלל שלא היה לו נאה להשיב לברכה שבירך אותו. והוא [גבריאל] לא בירכוֹ מפני שהיה רכוב על סוסו הלבן, אלא רק כאדם וכחבר. ואמר שגם בבעלותו כמה סוסים כאלה, ושהוא התבייש מפני אנשים אחרים שראו אותו, אבל אין ברצונו לומר דבר. פניו של סנ' זָהָארִיֶה החווירו. הוא התנצל ואמר שלא הבחין בו, ולא מפני שלא היה ראוי בעיניו להשיב לו. ואומנם, הם החליפו ביניהם הסברים וגם הסדירו את החשבונות ביניהם; מאוחר יותר הוא גבה את כל חובו, אך יחסיהם לא היו עוד כמקודם.
בשנה הזו צֵ'לֵבּי גבריאל ייסד הֶקדֵש ב־25 לירות טורקיות כדי להלוות לנזקקים [לכל אחד] סכום של עד מאה גרושים כנגד משכון, וזאת לתקופה של שנה וללא כל תשלום ריבית. הוא לקח מהם כתב [מסמך חתום] הן על החובות והן על המשכון שהפקידו בידיו. בהגיע המועד שנקבע, אם לא יכלו לשלם, האריכו להם את המועד בעוד שנה; וכך לכמה האריכו את המועד, ואחרים שילמו. על זאת הופקד חכם מוֹשוֹנָצֶ'ה אלקלעי ושילמו גם לו שכר קטן. בהתחלה הם התמידו בכך: את מה ששילמו אחדים לקחו
1774 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1857
אחרים, כיוון שהמשכונות שהביאו להם היו בעלי ערך השווה לסכום שהם [הלוֹוים] קיבלו, ולכן הם שילמו. אולם, כשהגיעה תקופה שבה ערך המשכונות לא היה עוד כערכו של הסכום שהם היו חייבים, נשארו כל המשכונות הללו בקופה אחת בחזקתו של חכם מוֹשוֹנָצֶ'ה אלקלעי. כך זה היה עד שנת 5638 [1878], השנה שבה התרחשה מלחמת טורקיה־רוסיה. בביזה שעשו הזֶבֶּקים באותה תקופה, הם גנבו גם את הקופה הזו. מאז הפסיקו החייבים לבקש את המשכונות שלהם, והם הפסיקו לבקש את השבת החוב. לפיכך סגרו את החשבון הזה וגם את אגודת הצדקה הזו.
צ'לֵבּי גבריאל ובנו המשיכו באותו אופן במתן כסף בריבית וגם ברכישת המטבעות הקשים. מעת לעת הזמינו סחורות קונפקציה מווינה, והתחילו להזמין גם צִבעֵי אינדיגו וארגמן. הרבה צַבָּעים קנו אותם, מפני שהיו רבים שעבדו בצביעת אריגי השָיָק עבור בוסניה. לעיתים, כאשר נצברו לזכותו הרבה חובות, היה נוסע ליריד של אוּזוּנג'וֹבוֹ כדי לגבותם, ובאותו הזמן קנה מטבעות קשים וערך כמה עסקאות חלפנות.
בבית הם היו מאופקים מאוד בהוצאותיהם. כאשר יצאו ביקרו רק אצל קרוביהם, ושיחותיהם היו רק אודות חדשות העולם. הוא לא אהב להתערב בענייני הקהילה, ולא התעניין לדעת את החדשות המקומיות. לרוב הם בילו בינם לבין עצמם לבדם בבית.
1775 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1857
מִדֵי יום הוא יצא לחנותו בשוק, ומשרתו היה קוֹנוֹרטֶה ב' שלמה תָגֶ'ר, שהיה קרוב משפחתה של בּוּ' אָמָדוּצָ'ה. הוא טאטא את החנות וביצע את שליחויות הבית. התובענוּת שלו [של גבריאל] הייתה בכך שדרש שכל דבר בבית ובחנות יהיה במקומו, וכאשר לא עשו זאת הוא כעס עד מאוד. בכל ימי שישי וכן בערבי מועד היה שב הביתה בצוהריים כדי להתרחץ ולקבל מוקדם את השבת או את החג. כאשר גזז ציפורניו, היה עליו לשהות לבדו בחדר משום שסבל מדגדוגים רבים; בכל פעם שקירב את המספריים לציפורן כדי לגזוז אותה, היה פורץ בצחוק. כדי שלא יראוהו צוחק מכך, הוא שהה לבדו, אך ראו אותו מבעד לחרכים כאשר היה צוחק מכך, וזה נמשך זמן רב. הוא תמיד עישן טבק בצ'יבּוּק ועֶרכַּת כלי ענבר נאים. בשבת לא עישן והיה כמָכוּר [חש אי שקט ומצוקה]. בקיץ, הן במוצאי שבת והן בכמה מערבי השבוע, אחרי מנחה ולפני רדת החשֵכה, היו אוכלים על המדשאה. לפני האוכל שתה 25 דְרָמוֹת של ראקי עם מתאבנים שהיו מלוחים. יין שתה מעט, רק בשעת הסעודה. לעיתים הריח טבק, וכדי לכתוב או לקרוא הרכיב את משקפיו.
1776 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1858
בשנת 5618 [1858] צֵ'לֵבּי גבריאל התחיל לשאת ולתת עם מחמוד בֵּיי, המוּטֵוֵולי של איחטימָן.[7] הוא היה זה שקיבל את הזכות לגביית העָשָר של איחטימָן וגם של שבעת הכפרים שסביבה, ועסקה זו מילאה את קופתו בסכום של 250,000 עד 300,000 גרושים לשנה. הסיבה לכך שנותרה בידו הזכות לגביית העָשָר נעוצה באירועים שהתרחשו בעת כיבוש בולגריה בידי הטורקים, בשנים שבהן המלחמות היו קשות ונרחבות. באותה עת המפקד ששמר עם צבאו הן על איחטימָן והן על מעֲבר דֶמיר קפּוּ[8] [בטורקית שער הברזל], עֶמדָה מבוצרת מאוד, נקרא מיכל [.[Mihal משלא הצליחו הטורקים לכבוש עמדה זו בכוח, הגיעו להסכם עם המפקד שימסור אותה לידיהם, ובתמורה יינתן לו זיכיון גביית העָשָר של אותו המקום. לצורך כך יצא פירמָאן מאת הסולטאן. לאחר שמסר את העמדה, נדרש גם להתאסלם, ומאז נקרא מיכל בֵּיי. מחמוד בֵּיי היה מצאצאיו של אותו מיכל בֵּיי, והוא זה שגבה את המעשרות. מאחר שנזקק לבנקאי, עבד עד אז עם צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם. אולם באחד החשבונות שהגישו לו חייבו אותו בריבית על 400 אוקות סיד שנתנו לו, בשווי 100 גרושים. מחמוד בֵּיי סבר שסיד זה ניתן לו בהשאלה, ובכעסו ניתק עימם את הקשר והחל לעבוד עם צֵ'לֵבּי גבריאל. כעבור זמן עמד לזכות מחמוד בֵּיי חוב מן האוצר בסך 800,000 גרושים, בגין מעשרות של 3 שנים שלא שולמו לו. סכום זה התקבל בידי צֵ'לֵבּי גבריאל, והוא גרם למחמוד בֵּיי לשלם לאחיו 170,000 גרושים שנותר חייב להם,
1777 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1858
אלא שגם לאחר קבלת סכום זה היה עדיין מחמוד בֵּיי חייב להם. כך הרוויח צֵ'לֵבּי גבריאל מן הבֵּיי מִדֵי שנה סכום של 20,000 עד 25,000 גרושים. קשר זה נמשך עד מלחמת טורקיה–רוסיה בשנת 5638 [1878]. אז נסע הבֵּיי לקונס’, כשהוא נותר חייב לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של צֵ'לֵבּי גבריאל, סכום של 300 לירות טורקיות. לשם גביית החוב נדרש גם בנו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, לנסוע לקונס’. הבֵּיי שילם לו את הסכום ללא ריבית, ואז אמר לו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה: "טוב, אם כך רצונך – אך לכל הפחות שלם לי משהו עבור ההוצאות שהוצאתי כדי לבוא לקונס'". והוא נתן לו 15 לירות.
באותה שנה קנה צֵ'לֵבּי גבריאל גם כמות גדולה יותר של זיכיונות לגביית עָשָרים, ולפיכך היו בידיו כמויות תבואה גדולות יותר. מאחר שלא עלה בידו למכרן בגורן, הוא אחסן אותן באסמים ונדרש לו זמן רב כדי להיפטר מהן. כן קנה גם מטילי ברזל מבעלי המָאדָנֶס במחירים נוחים מאוד, והם עצמם נסעו לפָּזָרג'יק כדי למוכרם, אך זה היה בסכומים קטנים יותר. כפי שנאמר לעיל, צֵ'לֵבּי גבריאל מעולם לא נכנס לעסקים גדולים, אלא הסתפק תמיד במועט, שכן עינו הייתה שׂבֵעה. לבנו, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, היה אומר תמיד שכדי לחיות בשלווה ובנחת עליו ליטול דוגמה מן הקטן ממנו; אך אם ירצה ליטול דוגמה מן הגדול ממנו, יהיה תמיד נתון ללחצים, ואף עלול לסכן את כל הונו. כך נהג הוא עצמו, וכך נהגו גם צאצאיו אחריו, והם חיו באושר ובשביעות רצון.
1778 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1858
בשנה הזו התחילו לבנות את בית הכנסת החדש של סמוקוב. הוא עסק בכך רבות, ומתוך חיבה גדולה שהייתה לו למפעל הזה גם אסף כסף מחבריו בערים אחרות. כאשר נאסף סכום של כ־5,000 גרושים, נסע הוא עצמו לפיליבה, שבה היו אומנים טובים יותר להכנת חלונות הברזל, הקיימים עד היום. מאחר שהסכום לא הספיק, השלים את החסר מכיסו. לאחר מכן קישט את כל בית הכנסת במנורות קטנות. מן השרשראות, הקיימות עד היום, היו תולים מאות מנורות־שמן, בתוך בתי־מנורה קטנים, ובימי מועד היו מדליקים אותן, והיה המראה יפה מאוד, כדרך הטורקים. מאוחר יותר הביא גם נברשות זכוכית, שכמה מהן קיימות גם כיום.
כמה שנים קודם לכן בנו שלושת האחים, צֵ'לֵבּי יהודה, צֵ'לֵבּי גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם, בית מדרש ברחוב בית הכנסת החדש, בסמוך לבתיהם של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. הם הוציאו על בניית בית המדרש 20,000 גרושים. מלבד זאת הם קנו ספרים רבים הנשמרים עד היום הזה.[9] המקום, הספרים, ספר התורה וכל מה שכלול בבית מדרש זה – הם בבעלותם הבלעדית של שלושת האחים. כל הוצאה שולמה על־ידיהם, כל אחד בשליש. כך המשיכו גם צאצאיהם של שלושת האחים עד שנת 5661 [1901]. איש מהם אינו רשאי לטעון לבעלות או להשתלט על דבר מעבר לחלק המגיע לו .השליש השייך לאחד האחים

תמונות של בית הכנסת החדש בסמוקוב לפני שנהרס, שנמצאו במשרד הבולגרי לשימור אתרים בסופיה.
קיר מעוטר של עזרת הנשים ונברשות מפוארות התלויות מן התקרה.

בית הכנסת החדש בסמוקוב כפי שהוא נראה היום. מבנה הרוס בחלקו ומוזנח, פנים בית הכנסת מלא בפסולת לבנים וקורות עץ.
1779 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1858
הוא בבעלות משותפת של כל צאצאיו של אותו אח. לעניין זה מצויה בידי סקיצה מאושרת ממועצת העיר סמוקוב, המצהירה על הבעלות על בית המדרש, הספרים ושאר התכולה.
באותה עת עלה בדעתו של צֵ'לֵבּי גבריאל לעזוב את סמוקוב ולעבור להתגורר באדירנה, משום שלא מצא עם מי להעביר את זמנו ונמאס לו להיות לבדו. הסיבה לכך הייתה אופיו העצבני, שכן היה מתרגז על הדבר הקטן ביותר. משום כך גם לא הרחיב את עסקיו, ותמיד ביקש להישמר ולהצטמצם, אך לא עלה בידו לעשות כן [לעבור לאדירנה]. הוא נהג להפריש כסף בשקיות נפרדות, ועל כל אחת מהן כתב "הקדש", מבלי לציין לאיזה הקדש [נועדו השקיות], ולא סיפר לאיש על כך. באותם הימים הגיעו מירושלים כמה שליחים [שד"רים], אנשים חכמים ובעלי תבונה רבה, והם יזמו אצל כל משפחת אריה דרך קלה למתן צדקה עבור ארבע ארצות. הם הנהיגו שתוצב קופה בכל בית, ושבכל סעודה ייתן כל אחד פָּארָה אחת בעבור כל אחד מבני הבית. מנהג זה נמשך, ובכל שלוש שנים הגיע שליח מערי ארבע ארצות ואסף את הכסף. בכל מחזור כזה נאספו בין 350 ל־400 גרושים, ובנוסף לכך ניתנו גם נדבות. כך יצאו השליחים מסמוקוב שבעי רצון, שכן כל אחד מהם קיבל בין 2,500 ל־3,000 גרושים, ורובם של השליחים אף התארחו בבתיהם.
1780 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1858
לאחר מכן, משהחלה המלחמה, נטשו מנהג זה, והמשיכו לשלוח להם רק מעט נדבות. זאת משום ששנים רבות לא יצאו שליחים מירושלים, ובעיקר מפני שכבר לא היו אנשים קדושים כאלה כבעבר. היה שליח אחד מטבריה, ושמו חָריבּי קוֹנוֹרטֶה כהן, שהיה גם קרוב משפחתנו במקצת, שכן נשא לאישה אחת מעשר האחיות.[10] איש זה היה ישר מאוד וחסיד גדול, ואף כינוהו קדוש. הוא הסתובב כשליח במשך עשר שנים, מבלי לשוב אף פעם אחת לטבריה. הוא סבב כמעט את כל העולם במקומות שבהם היו יהודים, ובסמוקוב היה פעמיים ואסף סכומי כסף גדולים. הוא קיבל שליש מן הסכום כשכרו, ובדרך זו הרוויח במסע הזה כ־5,000 עד 6,000 לירות, ולא יצא עוד כי כבר ביסס את מצבו.
בשנת 5619 [1859] ביקש צֵ'לֵבּי גבריאל מאחיו, צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם, שייתנו גם לו חלק בזיכיון גביית המכס על הטבק של ג'וּמָה, שאותו קיבלו הם. ללא כל סירוב נתנו לו את החלק שביקש. לאחר שערכו ביניהם חוזים – שכן נהגו שכאשר עשו עסקה כלשהי, בין עם זרים ובין בינם לבין עצמם, היה עליהם להעלותה על הכתב – סידרו את העניין לפי האופן שבו היה עליהם לנהלו. הם שלחו את חכם שלמה לוי כמנהל העסק, והוא קיבל עליו את התפקיד ויצא
1781 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1859
לג'וּמָה. לאחר שהחל לנהל את העסק היה כותב להם דרך קבע על מצב התָעשיר [גביית העָשָר], ובו בזמן הודיע להם שהדבר אינו מתנהל כשורה ושהוא מיואש מן השליחות שהטילו עליו, מפני שהיבול לא היה טוב כלל. הוא אף ביקש שישלחו אדם אחר במקומו, שכן אין ביכולתו למלא את תפקידו. הוא כתב להם כך פעמים אחדות, וצֵ'לֵבּי גבריאל התייאש גם הוא. לנוכח זאת הלך להיוועץ באחיו, ובמהלך שיחותיהם פרצו גם כעסים, בשל דברים אחדים שאמר להם. אף שצֵ'לֵבּי יהודה אמר לו שאין מקום להתרשם ממה שכותב חכם שלמה, ושגם אם אין עדיין רווח – הפסד ודאי לא יהיה, אך היות שצֵ'לֵבּי גבריאל היה כה מיואש, הם נאלצו להסכים שיקבל על עצמו הפסד של 5,000 גרושים וייצא מן השותפות. הם קרעו את החוזים, ושני האחים המשיכו בעסק לבדם, באומרם שאם יהיה הפסד של 15,000 גרושים – הרי שכעת כבר צמצמו אותו ל־10,000. אולם בסופו של דבר לא נגרם להם כל הפסד – ואז, כמובן, 'נחה דעתו' של צֵ'לֵבּי גבריאל.
כפי שכבר נכתב קודם לכן, צֵ'לֵבּי גבריאל לא מצא כיצד להעביר את זמנו, ודבר זה גרם לו צער רב. הוא גם לא אהב במיוחד להתרועע עם אנשים רבים, ולכן נותר לרוב לבדו. בשנה זו התחבר אל כמה אנשים בני גילו: חכם פְּרֵסִיאָדוֹ,
1782 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1859
אחיו חכם יהודה אֶשכנזי, חכם שְׁמוּאֵלָצֶ'ה שישקו וכן אחרים. הם היו נפגשים פעמיים בשבוע, מכינים מיני גיבֵצ'ים, פַּסטֵלים, חַלבות ושאר מאכלים כאלה, ושותים מיני ראקי ויינות עם מתאבניהם. לרוב התכנסו בביתו של חכם פְּרֵסִיָאדוֹ אשכנזי, שהיה בו החדר הגדול ביותר. הם שתו, שרו ושיחקו בפילג'אנים, ואת עיקר ההוצאות נשא צֵ’לֵבּי גבריאל.
בשנה הזו הוא קנה משָאקיר בֵּיי תמורת 4,000 גרושים שדה גדול שהיה סמוך לביתו, מן העבר השני של הנהר. הוא פתח אליו שער מביתו ועשהו בוסתן, שתל ירק [עלים ירוקים לסלט] וירקות, והקיף אותו מכל עבריו בגדרות אבן. בכניסה, לצד ביתו, בנה קיוֹסק. בקיץ היה יושב בשעות אחר הצוהריים ושותה את הראקי שלו, וברבים מהלילות היו סועדים בקיוסק הזה. מאוחר יותר בנה אורווה בבוסתן הזה, מצד רחוב אָגָאלָאר מָהָאלֵסי [שכונת האגות – הנכבדים], שנקרא היום בפי היהודים רח' מקדוניה.[11] מעליה בנה מתבן ובית קטן ששימש למגורי העגלון המשָרת. הוא קנה גם זוג בהמות משא ועגלה שהובילה עצי הסקה לבית, והחזיקם במקום הזה. מלבד זאת בנה גם צמד מחסנים גדולים לאחסון סחורותיו – צמר, עורות ודברים אחרים. מצב זה התקיים עד לשנת 5652 [1892], אז נערכה תוכנית העיר והועבר רחוב
1783 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1859
באמצע הבוסתן. כך נותר המקום חצוי לשניים וגם נעשה קטן מאוד, אף ששילמו לו משהו [כפיצוי]. המקום נותר ריק, והיו האנשים מנצלים אותו כמרעה לפרות ולעגלים שלהם. לפעמים הם שמרו עליו כדי לקצור את החציר, אך זה לא השתלם. ובאשר לקיוֹסק היפה, הוא נהרס בזמן המלחמה הטורקית־רוסית בשנת 5638 [1878]. הרפתות והמתבן נותרו כפי שהיו, ונותנים אותם לשימוש לכמה אנשים, ללא דמי שכירות, רק כדי שישמרו על המקום.
היו ברשותו גם תאואות ופרות. על מנת לטפל בהן הוא העסיק משרת נוצרי בשיתוף עם צֵ'לֵבּי אברהם, והוא שירת את שניהם כי לשניהם היו סוסים לנסיעותיהם. בזמן הזה בּוּ' אָמָדוּצָ'ה רצתה לנסוע לפיליבֶּה, בין אם כדי לטייל ובין אם כדי להיבדק אצל הרופאים כיוון שביקשה ללדת [ילד נוסף]. לשם כך הביאו לה מפיליבֶּה כרכרה שבסמוקוב לא הייתה כמותה, והיא נסעה יחד עם בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. הם שהו שם כמה ימים, והיא טיילה ברחובות פיליבֶּה, מתבוננת בשווקים, ואהבה זאת עד מאוד. היא סיפרה לנו שהיא ראתה את חנויות הסנדלרים מלאות בנעלי פעוטות גדולות וקטנות, קטנות עוד יותר ואף זעירות, וכן ראתה בשווקים אחרים כוסות גדולות וקטנות, ועוד יותר קטנות, ועוד כל מיני דברים. כך הייתה מספרת לנו במשך זמן רב את מה שראתה בפיליבֶּה, וכמה טוב היא בילתה כששהתה בביתו של הסנ' אַלבָּלָה.
כאשר נסע לסופיה היה תמיד מתארח בביתו של מחותנו חכם חיימָצֶ'ה תָגֶ'ר, שהיה
1784 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1859
גם אחד מהנוֹטַבּלֶס של סופיה. באותו הזמן קהילת סופיה הייתה במצוקה כספית, והיה לה צורך למכור שתי חנויות מנכסיה. מקרב חברי הקהילה אף אחד לא רצה לקנות, כדי שלא ייאמר שהוא שדד נכס של הקהילה, ולכן ביקשו מצֵ'לֵבּי גבריאל שירכוש אותן. כדי שלא לסרב להם, הוא קנה אותן תמורת 2,300 גרושים. בהתחלה לא עלה בידו להשכירן, כך שלא הייתה לו שום הכנסה. אולם, בגלל החנויות האלה הוא קנה מאוחר יותר עוד חנויות סמוכות להן, והיה כדאי לו להגיע לסופיה למצוא שוכרים. הבית ששייך עד היום לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בשדרות מריה לואיזה, הוא באותו מקום שבו היו החנויות הללו, והוא נותר בידו מאז שנערכה תוכנית המִתאר של סופיה.
בעסקי המסחר שלו הוא נהג כבשנים עברו. במשך הימים יצא העירה מאוחר יותר, ושב הביתה מוקדם יותר, משום שבנו, הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, היה מטפל בכל הדרוש.
גם בבית בילו הנשים את זמנן היטב ונהנו מכל הנאותיהן. שירתו אותן שתי משרתות, והיו להם בבית כל צורכי מזונם – חלק מהם למשך שישה חודשים ואחרים למשך שנה. רוב צורכי המזון הובאו ממקומות אחרים כי בסמוקוב לא ניתן היה תמיד למצוא אותם, והם קנו בכל יום רק את הקוֹנדוּצ'וֹס ואת הבשר. הם הכינו לחורף כל מיני פירות, חלק טריים, חלק מיובשים ואחרים מוחמצים, וכך גם עם היינות והראקי
1785 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1859
שהביאו מפיליבֶּה. הם אכלו תמיד לשובע, ובישלו בכל יום אוכל טרי ומבושל היטב.
בשנת 5620 [1860] נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בת וקראו לה דונה. גם בלידה הזו נהגו כמו בכל הלידות, והאֵם היא שטיפלה בה והיניקה אותה. כאשר גדלה הייתה שמחה מאוד, וגם כשלא שמו לב אליה זה לא הטריד אותה. כל הזמן הייתה שרה. היא הייתה דואגת לעצמה ולא המתינה שיטפלו בה או שיקנו לה צעצועי ילדים, אלא הייתה קונה אותם לעצמה. כאשר נישאה בניש, מלכת סרביה נָטָלי[12] אהבה אותה מאוד. היא הייתה שולחת לקרוא לה כאשר שהתה בניש – גם כדי לדבר איתה בצרפתית, וגם כי היא ידעה להתנהג היטב עם כל אדם, ודיבורה היה חינני ומתוק.
בין פריטי הסחורות שהביא מווינה, בשנה הזו הוא הביא גם עשר קופות ברזל לשמירת כסף. מתוכן הוא החזיק אחת אצלו ואת האחרות מכר לבֵּיִים ולסוחרים אחרים. זה היה נדיר מאוד שמישהו יביא חפץ כזה ויחזיק בו לעצמו, וכשמצא מחיר ראוי מכר גם אותה. אחר כך קנה כספת ברזל ששוּבְּרה במלחמה מתוך מחשבה שיש בה כסף. אחר כך מצא כמה מומחים שתיקנו אותה והשתמש בה.
1786 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1860
כאשר נסע לפָּזָרג'יק קנה אורז שאותו מכר לקוֹנָקים. הוא שלח להם ארבעה–חמישה שקים לכל קוֹנָק, ואת הכסף לא תבע מהם מייד. הוא המתין בין שלושה לארבעה חודשים, ואז כולם שילמו לו וביקשו ממנו שישלח להם עוד מן האורז. כך לגבי הסחורות שהביא – את כולן מכר בהקפה בסופיה ובסמוקוב. כאשר מישהו רצה לעשות לו איזו תחבולה בלתי הוגנת, הוא מיהר להתנער ממנו גם אם זה עלה לו ביוקר, ולא היה לו יותר שום עסק עם האדם הזה. כך נהג גם כלפי האנשים שהלווה להם כסף בריבית; הוא פעל תמיד בדרך זו, כדי להישאר תמיד נקי ומשוחרר במחשבתו ובשאיפתו.
בזמן הזה הוא התחיל להתכונן ללכת לירושלים. כפי שהיה נוסע תמיד ליריד של אוּזוּנג'וֹבוֹ, גם בשנה הזו נסע, אך על כוונתו לנסוע לירושלים לא סיפר לאיש. ליריד, כפי שכבר ידוע לנו, נסע כדי לגבות חובות, הן דֶשקוֹנטוֹס והן מחייבים אחרים. אחרי ששהה ביריד וסיים את עסקיו, גילה לחבריו שהוא עומד לצאת לירושלים. באותם הזמנים זה נחשב למעשה שבקדוּשה, ולכן ליוו אותו בשירים ופיוטים. כולם נתנו לו כסף לצדקה עבור ירושלים, ליוו אותו עד אותו המקום שניתן היה להלך אליו ברגל, נישקוהו ובירכוהו. הוא הגיע לאדירנה ושהה בה כמה ימים. באדירנה היו צורפים טובים שידעו
1787 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1860
להכין מיני תכשיטים בדגם פרח, משובצי יהלומים, והוא הזמין אצלם הרבה דגמי פרח משובצים ביהלומים ואבנים טובות אחרות, עגילים, תליוני קמע, טבעות וגם קופסת טבק הרחה מזהב, עשויה מלאכת מחשבת. הכול היה אמור להיות מוכן כאשר ישוב מירושלים. סכום ההזמנה של התכשיטים הללו היה כארבעים אלף גרושים. לפני שיצא מאדירנה כתב לבנו שהוא עומד לצאת לירושלים דרך קונס' כדי לעלות על קברה של אימו, כמו גם על קברי אבותינו, וכדי לראות את ארץ הקודש. כאשר קיבלו את המכתב הזה, כולם היו מופתעים מאוד מכך שהוא לא סיפר זאת קודם לכן בסמוקוב. כפי הנראה הייתה זו הנסיעה ליריד שאפשרה לו לממש את כוונתו הנחרצת לצאת לדרך, שאותה אמור להגשים בתנאי שעסקיו ביריד יעלו יפה. היות שנסע, יש לומר שהוא השלים את עסקיו כפי שקבע לעצמו. התלווה אליו משרתו אהרון ב' שמטוב, והם הגיעו לאיזמיר ואז ליפו. כאשר הגיע לירושלים התוודע לאדונים רבים ולחכמי ירושלים, ומכולם זכה לכבוד רב. הוא החל בעלייה לקברי צדיקים, ובכולם נתן הרבה צדקה וגם מתנות לאביונים. כאשר עלה לקברו של רבי שמעון בן יוחאי התעייף והזיע, וכנראה הזֵיעה הצטננה עליו. באותו היום עצמו קיבל חום גבוה, ונעשה מכך מדוכא וחרד עד מאוד. משרתו, שהיה איתו תמיד, נתן לו מהר את כל העזרה הראשונה
1788 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1860
וקרא אליו גם רופאים רבים. הם עודדו אותו שזו רק צינה שאחזה בו והיא תחלוף במהרה, כפי שאכן כך היה. הוא שב והמשיך בכל שאר העליות לרגל. בזמן הזה בנו בירושלים תלמוד תורה, והוא תרם לו 5,000 גרושים, ובתמורה כתבו את שמו מעל הדלת של חדר אחד.[13] אחר כך כשהיה בטבריה, מלבד צדקה ונדבות רבות שנתן, הוא גם נתן לקופת הקהילה 5,000 גרושים מתנה, וזאת כסיוע לתלמוד תורה שעמדו לִבנות. את הסכום האמור הוא אומנם הפקיד בקופת הקהילה, אך בית הספר לא נבנה, והם השתמשו בסכום הזה לצורכי הוצאות אחרות של הקהילה. מקץ 13–14 שנים יצא שליח מטבריה לאסוף כסף לבניית תלמוד התורה. אותו השליח היה בסמוקוב והגיע גם לביתו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, ובשוחחם על כך אמר לו השליח שיש ברשותו 93 לירות מוכנות להעברה לטבריה. מייד אמר לו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהוא יכול לעשות עבורו את ההעברה הזו, והשליח, ברצונו הטוב, הפקיד אותן בידיו. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה בקיא היטב בעניין המתנה של אביו, וידע שלא השתמשו בה למטרה שלשמה נתן אותה האב. מכיוון שחשב שגם כעת ספק אם באמת הם עומדים לבנות, לא העביר את הכסף, ועיכב אותו על מנת להשיב לעצמו את אותם 5,000 הגרושים. על כך עלו קושיות ומחלוקות רבות מצד חכמי טבריה, והסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה המשיך

הכתובת המתעדת את התרומה, כמסופר בעמ' זה, התגלתה מעל אחת מדלתות בית המדרש הספרדי בעיר העתיקה בירושלים (כיום בית הרב גץ).
1789 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1860
ללמד זכות על עצמו באומרו שאביו נתן את 5,000 הגרושים רק כסיוע לתלמוד התורה. היות שלא בנו אותו, הוא לוקח אותם בחזרה בתוספת ריבית.
בשנת 5638 [1878], כאשר סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהה בקונס', שוב עלתה הבעיה הזו והייתה התכתבות רבה על כך עם רבני טבריה. ורק אחרי שהסנ' הרבנים גרמו לו להאמין שהם באמת עומדים לבנות את בית הספר, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה התרצה ומסר לידיהם את הכסף.
את תלמוד התורה הזה שבטבריה בנו על גדת האגם (ים המוות).[14] בקושי סיימו לבנותו, ועוד לפני שחנכו אותו, התחוללה סערה עזה מאוד באותו האגם. מן הגלים הגדולים שהיכו בחופים נשטף תלמוד התורה ונחרב לחלוטין, ולא נשאר מהבניין שום סימן. ונותר המקום הזה נקי וריק כפי שהיה לפנים.
צ'לֵבּי גבריאל המשיך בכל העליות לרגל וביקר בכל המקומות העתיקים, הן בירושלים והן בארץ הקודש כולה. בכל המקומות שטייל 'עשו לו' כבוד רב, ובכל המקומות שאליהם הלך קנה מכל מה שראה כדי להביא מתנות לקרוביו ולחבריו. המסע נמשך כחודש. אחר כך יצא בדרכו לביירות, שהה בה כמה ימים, וקנה בדים רבים מאריגי משי ואחרים. אחר כך ירד באיזמיר,
1790 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1860
גם שם נשאר כמה ימים וקנה ממה שהיה בעיר, אחר כך המשיך לקונס' וגם שם חזר על מעשיו. ומשם בא לאדירנה וקיבל את כל התכשיטים שהזמין. וכאשר שב לסמוקוב יצאו כל משפחתו וחבריו לקבל את פניו בחָאג'י בָּבָּא, בהמולה רבה, כפי שכבר כתבתי קודם כיצד קיבלו את העולים לרגל. הוא נתן מתנות לכולם, לכל אחד כראוי לו. הוא היה מרוצה מאוד מהנסיעה, ולכל בני ביתו הביא מתנות רבות וכך גם לכל קרוביו.
בחלוף שנתיים, כאשר צֵ'לֵבּי גבריאל כבר נפטר, קיבל סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מכתב מטבריה מחָריבּי קוֹנוֹרטֶה, שאודותיו כבר כתבתי שהיה קרוב רחוק שלנו. שם נאמר שכאשר הוא [גבריאל] התארח בביתו, הוא ביקש את עצתו האם היה זה רעיון טוב לבוא לטבריה. וכתב שהוא היה זה שהרתיע אותו, וכעת הוא מאוד מתחרט על כך שריפה את ידיו, כי אם היה בא לטבריה ייתכן שעוד היה חי. מכאן נודע להם שהוא רצה לעזוב את סמוקוב – כפי שכבר כתבתי קודם שבזמנו הוא ביקש ללכת לגור באדירנה – אך לא היה לו המזל להאריך ימים, כי הוא מת צעיר.
ובכל הזמן שאביו היה במסע, הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ניהל את הכול בשוק ובבית.
1791 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1861
בשנת 5621 [1861] הוא התחיל לחוש הרבה יותר בכאבים שהיו לו הן בזרוע והן ברגל, והרופאים אמרו לו שהיה זה מעין שיגרון. אומנם אלו חלפו במהירות, אך הוא נשמר מאוד, ולכן לא הרבה לצאת לשוק.
נכדתו הבכורה סנ' בְּכוּרוּצָ'ה [לאה] כבר הייתה מאורסת בסופיה לדודהּ סנ' מוֹרדֵכָיוּצ'ו [תָגֵ'ר], אחי אימהּ, והם הגיעו להסכם לערוך את החתונה. את האָשוּגָר היו מכינים מבעוד מועד, ובזמן הזה הוא השלים את הכנתו. כל מה שהם נתנו לה [כאָשוּגָר] היה הרבה מאוד, כי היה זה צֵ'לֵבּי גבריאל שעסק בזאת, באומרו שאת הבת הזו ישיא כאילו הייתה זו בִּתו שלו. ומכיוון שכך הוא לא שם לב להוצאות, ועשה הכול בגדול. כאשר היה הכול מוכן וכמנהג אותם הזמנים, הגיעו המחותנים וערכו את החתונה הראשונה בבית הכלה בפאר והדר. אחר כך הגיע הזמן לצאת לדרכם, ונסעו כל בני הבית, ומלבד זאת נסעה גם סנ' אימי ביחד איתי ועם רְפָאֵלָצֶ'ה. סנ' אבי לא היה בסמוקוב, כיוון ששהה באותו המועד בווינה ועבר שם ניתוח כי סבל מטחורים. באותו בוקר כשעמדנו לצאת לסופיה, החזיק סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה בידיו את בִּתהּ של אחותי מ' בּוּכוּרוּצ'ה, וכשירד במדרגות עשה צעד לא נכון והשניים נפלו. היה תחתיו מסמר חד שחתך את
1792 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1861
שפתו של סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה לשניים, והייתה זו השפה העליונה. הם קראו במהירות לרופא מנתח מסמוקוב, סנ' גֵיאוֹרג פָּפָּס אוֹלוּ, והוא תפר לו אותה במהירות וחבש אותה היטב, וכך הם יצאו לדרכם כששפתו חבושה. הוא טופל בתוך כמה ימים ונרפא לחלוטין, ולא נותר אלא סימן קטן; אחר כך השפם כיסה הכול. החתונה עברה עליהם בשמחה רבה: לאורך כל הדרך הייתה להקת תופים וזוּרנות[15] [תזמורת שמחה עממית] שניגנה ושימחה אותנו בנסיעה. כך היה גם בחתונה עצמה שערכו בפאר והדר, ובכל שמונת הימים והלילות של החתונה היו להם אורחים רבים. הכלה הייתה יפה מאוד, נבונה, שקטה, והביאה לו 5,000 גרושים קוֹנטָדוֹ וגם אָשוּגָר לרוב. השניים היו מרוצים עד מאוד, אהבו זה את זו מאוד וגרו בסופיה.[16] עסקיו של סנ' מוֹרדֵכָיוּצ'וֹ היו בתחילה מסחר בסחורות שמכר לכפריים בסיטונות, ומאוחר יותר עסק מעט בחלפנות. הוא היה מעט עצבני, וכאשר עסקיו לא הלכו לו כשורה הייתה דעתו מתערערת ולא ידע את אשר הוא עושה. אז היה נוסע לסמוקוב להיות בבית חותנו, ואחרי ששהה כמה ימים וכאשר כבר החלים, היה חוזר לסופיה להמשיך בעבודתו. מ' בֵּכוּרוּצָ'ה הייתה יולדת [מפילה] תמיד בין החודש הרביעי לשמיני [להריונה], כך שלא היו לה ילדים. זה נמשך כך 11 שנים, ובשנת 5632 [1872] נסעו שניהם לווינה
1793
כדי שיבדקום הרופאים – גם אותו וגם אותה. על מנת לסייע להם בהוצאות נתן לו חותנו מאה נָפּוֹליוֹנים, אך הרופאים לא הצליחו לעזור לו. מאוחר יותר התחדשה עליו עצבנותו בעוצמה גדולה יותר, והם שבו לסמוקוב. אחרי ששהו שם זמן ארוך ושב לאיתנו, חזר לסופיה. דומה שהיו אנשים שאמרו לו שיחליף את ביתו, ולכן מכר את הבית שהיה שייך לאביו לבּוֹגָצָ'ג'י [אופה בורקס ומאפים] יהודי אחד תמורת 28,000 גרושים (ערכו של הבית הזה בחלוף ארבעים שנים עומד על 500,000 גרושים). הוא קנה בית אחר וגר בו. היו לו עוד בית וגם חנויות, ובנוסף קנה מאחיו חכם שָבְּתָאיוּצ'וֹ כמה חנויות. הוא אהב מאוד לבלות ואף ידע לשיר היטב. הייתה לו הופעה מכובדת ואצילית, והוא התלבש בקפידה ובניקיון. במהלך המלחמה נסע לאדירנה ואחר כך שב לסופיה והמשיך בחלפנות. בזמן הזה הוא קנה כמות גדולה של מארזי תחמושת שהשאירו הטורקים במהלך המלחמה. לא עלה בידו למוכרה במהרה, והיא נותרה אצלו עד שנת 5645 [1885], שבה התרחשה המלחמה הסרבית. קולות הנפץ נשמעו בסופיה, ונדמה היה לו שהסרבים עלולים להיכנס לסופיה ולקחת את המארזים הללו, שהיו בכמות מאוד משמעותית. מהפחד שאחז בו התחדשה עליו אותה המחלה, עד כדי כך שלא היה מודע לעצמו. כל הרופאים, האשפוזים והתרופות שנתנו לו – הכול היה ללא הועיל. אז הביאוהו שוב לסמוקוב ושכרו לו בית, כדי שיהיה תחת השגחת בני משפחת חותנו, שם חלפו עליו ימיו. בנכסים וברכוש שהיו לו בסופיה טיפל סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה [גיסו], ולא נמאס לו לנסוע לסופיה
1794 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1861
פעמים רבות כדי לאסוף ולרכז את מה שהיה בבעלותו. ואומנם עלה בידו לרכז ולמכור את נכסיו. הוא המיר את הכול לכסף שהושקע בבנק, כך שההכנסות הספיקו להם להוצאותיהם. בשנת 5644 [1884] נולדה לו בת וקראו לה וֶנטוּרָה, ובבוא העת השיאו אותה בפיליבֶּה עם סנ' צֵ'לֵבּי חלפון. אחרי שילדה והייתה נשואה כשש שנים, בשל חילוקי דעות עם בעלה ועם בני ביתה, בוקר אחד – בלי שאיש ראה אותה ובלי לחשוב על ילדיה – השליכה עצמה אל [נהר] המָריצָה. חיפשוה ולא מצאוה, ומקץ כשבוע מצאו את גופתה הטבועה על גדת הנהר. בשנת 5646 [1886] נולד לו בן וקראו לו ניסים, והייתה זו האימא שטיפלה בשני ילדיה. קרובי המשפחה של סנ' מוֹרדֵכָיוּצ'ו בסופיה התלוננו רבות בפני סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, שלא טיפלו בו כראוי. אולם, הוא לא הקשיב לאף אחד כיוון שכבר ידע שקרובי משפחתו רוצים להשתלט על נכסיו. מאוחר יותר בָּנו עבורו בית בסמוקוב, שנמצא ברשות ילדיו עד היום. הסנ' מוֹרדֵכָיוּצ'ו לא השתנה ולא ידע את אשר הוא עושה. הוא שהה כל הזמן בשדות, בקור ובחום, ולפעמים קרע את בגדיו, וכל מה שאמר היה "אומלל שכמוני!". תמיד חזר ואמר את המילים הללו. אשתו מ' בּוּכוּרוּצ'ה הייתה תמיד בוכה, וטיפלה גם בבעלה וגם בילדיה. מעולם לא התלוננה על החיים שהיא חיה, אלא רק סבלה אותם באורך רוח. כך זה נמשך עד שהגיעה שנת 5659 [1899], כאשר סנ' מוֹרדֵכָיוּצ'ו נפל
1795 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1861
למשכב. הוא היה חולה כמה ימים, בלי שנודע ממה הוא סובל. הוא לא התלונן על דבר, וגם כאשר שאלוהו לא ענה. וכך נפטר. אשתו הייתה כל כך מלאת צער, שכעבור כחודש תקפה אותה דלקת חריפה בגרון. חיכָּהּ התמלא במורסות עד כדי כך שלא יכלה עוד לבלוע כלום, ובחלוף ימים ספורים מתה גם היא. אחרי שישבו עליה שבעה אספו את כל חפציהם לחדר אחד, וסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה הביא את הילדים לביתו. גם הסבתא וגם שאר בני הבית טיפלו בהם כאילו היו ילדיהם שלהם, ולא הניחו להם לסבול במאומה. הם ביקרו באופן סדיר בכל כיתות בית הספר, אך התהלכו מדוכאים מאוד. כולם לקחו זאת לליבם, אבל לא יכלו לומר להם דבר כיוון ששניהם היו מתחילים לבכות.
לאחר[17] שהסתיימו שמונת ימי החתונה, צֵ’לֵבּי גבריאל, נכדו סנ' מוֹשוֹנָצֶ’ה ואני, צֵ’לֵבּי, חזרנו לסמוקוב, בעוד שהנשים נשארו עוד כמה ימים. היה זה בחודש טבת, והקור היה עז; בדרך הוא התקרר, והכאבים שלו – הן בזרוע והן ברגל – התחדשו והחמירו, עד שנאלץ לשבת דרך קבע על השילטֶה, וחדרו היה חדר הרחצה. מלבד זאת לא סבל משום דבר, שכן היה בריא וטוב, ואכל מן הכול, וגם אכל יחד עם כולם: היו מניחים את השולחן לפניו כדי לאכול ביחד.
1796 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1861
והיו פורשים את המפה כמנהג אותו הזמן, עורכים עליה את הסעודה, ואוכלים כולם יחד.[18] כידוע לכם, צֵ’לֵבּי גבריאל היה מריח טבק, והייתה לו גם קופסת טבק מזהב שקנה באדירנה; מתוך שכחה הניח אותה לידו, על גבי המפה. אחרי שסיימו לאכול הרימו את המפה עם קופסת הזהב שהייתה עליה, ובלי ששמו לב אספו הכול ביחד והשליכו לזבל. מאוחר יותר הוא חיפש את הקופסה ולא מְצָאָהּ, והתעורר כעס וצער גדול; לא נשאר מקום שבו לא חיפשו, אך לא עלה בידם למצוא מאומה. צֵ'לֵבּי גבריאל היה עצוב מאוד מכך. בזמן הזה הם שכרו כמשרת את רפאל ב' מנוח, ושלחו אותו פעמים רבות לרובע הצוענים, בחושבם שייתכן שגנבה אותה איזו צוענייה. גם שם לא מצאו מאומה. בחלוף זמן רב מצאו אותה בַּבַּית מתחת לכרית. ככל שעבר הזמן, התחזקו עד מאוד ייסוריו של צֵ'לֵבּי גבריאל. הרופא שטיפל בו היה סנ' אָנדוֹנָקֶה אוּנטֶרבֶּרג, שביקרו פעמיים־שלוש בכל יום, ואבחן אצלו רק שיגרון. כאשר הגיע יום שלישי, השלישי בשבט בשנת 5621 [1861] פקד אותו עילפון חזק. בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה בחנות, ממיֵין מטבעות זהב על גבי לוח שאותו החזיק בחיקו. שלחו לקרוא לו שיבוא מהר הביתה. מן הבהלה שאחזה בו לשמע הקריאה, רוקן את הלוח ואת המטבעות הממוינים לתוך קופת הברזל, השאיר
1797 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1861
את הקופה פתוחה ורץ הביתה. בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שהיה מי שהזעיק אותו, נשאר בחנות כדי לסגור את הקופה ואחר כך שב גם הוא הביתה. כאשר נכנס סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לחדר בו היה אביו, אמר לו האב כך:bittim" Behoratche, bittim," [בטורקית: "אני גָמוּר, בְּכוֹרָצֶ'ה, גָמוּר"] (כבר גמרתי). ואין צורך לומר שמייד באו בריצה כל הקרובים והחברים והזעיקו מהר את הרופא. עד שהרופא הגיע הוא התעלף בשנית, לא נותרה בו עוד נשימה, והוא מת לעולמי עד. למרבה הצער לא המתינו לפחות חצי שעה, ובמצוַות ראש הפרנסים רחצו את גופו מייד, ובתוך פרק זמן של שעתיים כבר נטמן בקבר (בחלוף כמה שנים נודע שכאשר הרוחצים רחצוהו הוא זז, אך הם לא השאירוהו כדי לראות מה עשוי להתרחש אלא חנקו אותו). תלונות כאלה הופנו תמיד אל אותו סנ' ראש הפרנסים, כי באותה תקופה היה הדבר באחריותו והוא זה שהורה לרוחצים שירחצו את המתים.
בזמן שהיה חסר הכרה הם חילקו הרבה צדקה, ובּוּ' אָמָדוּצָ'ה שלא ידעה את שהיא עושה שברה וזרקה כל מה שמצאה בבית. העילפון אובחן כסימן לשבץ מוחי. בימי השבעה הגיעו כל החכמים וכן קרובי משפחתם, התפללו עבור נשמתו, ובו בזמן נתנו הרבה צדקה. גם במשך השנה כולה הגיעו עשרה חכמים בכל ערב, וקראו עשרה דפי זוהר, שלושים מזמורי
1798 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי גבריאל ובנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה 1861
תהילים ופרק בגמרא, ואחר כך התפללו מנחה וערבית במניין. לרבים מאותם הערבים באו גם קרובי המשפחה.
בשנה הזו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא טיפל בשום עסק, ומרוב צערו חלה במחלה ממושכת וקשה ושכב במיטה קרוב לשלושה חודשים. מסיבה זו נעצב גם בנו הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, וגם אותו תקפה הצטננות קשה שהפכה לטיפוס. הוא התאונן שיש לו כאב עז בעצם הזנב, כאב שתקף אותו כי אכל קָאקים (אגסים יבשים). זמן רב הם לא התאוששו; סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה היה כל הזמן מדוכא, והלך ונעשה חולה יותר ויותר. מאוחר יותר הביאו מסופיה את גיסו חכם שלמה ב' חיים, כדי לשכנע אותו שישנה את דרכו ויטפל שוב בעסקיו. הוא היה אומר לו שגם הוא צריך לעשות את מה שעושים כל הבנים שאבותיהם מתים עליהם. ומן הזמן הזה הוא התחיל להשתנות.
1799 אנרגיה מניבה
כפי שכבר כתבתי, מתחילת דרכם של האחים בעסקי המסחר לאחר מות אביהם, הם היו לגמרי חסרי כסף. צֵ'לֵבּי גבריאל היה הראשון שהתמזל מזלו וזכה לחותן שבא לעזרתו. אולם לא די בתמיכה שקיבל; היה לו גם מזל שהביא לו את ההצלחה, הן ברכישת הסחורות והן במכירות, ובמיוחד להחזיק מעמד בשנות הבדידות בחאנים ובחסכנות שבה נהג. הוא היה כה עצבני – אין אנו צריכים לומר שהיה זה מטבעו – אלא שהעבודה שעסק בה הביאה עליו עצבנות כזו. כל אחד יכול לדמיין את החיים של הבודדים,[19] במיוחד באותם הזמנים. כאשר הוא כבר נח, הוא התנהל באותה השיטה – לעבוד תמיד על הבטוח. את הקביעה שהוא הסתפק במועט, כל אחד יכול לעשות את החשבון בעצמו, כי 'מעט' זה היה הרבה יותר מאשר המולות [עסקאות רעשניות] גדולות (די לומר את הפתגם: 'טיפה ועוד טיפה – נעשות נהר'). וכך הוא השיג עושר רב בלי המולה רבה, אלא בשקט ושלווה. הוא לא יזם עסקים חדשים, אלא הסתפק במה שהיה לו. הוא לא היה פזרן בהוצאותיו וגם לא נהג בהידורים ובפאר. אף כי חי מעט שנים, בסופו של דבר עברו עליו חייו בשמחה. ולא אטעה לומר שגם כעת, 53 שנים לאחר מותו, צאצאיו עדיין מתקיימים מן העושר שהותיר. הוא חי 52 שנים בלבד, תמיד בריא ומאושר.
1800
כאן מסתיים הפרק על צֵ'לֵבּי גבריאל,
עם פטירתו. הפרק התחיל בשנת 5614
[1854], כאשר נפרד מאחיו, והסתיים בשנת
5621 [1861].