333 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1848
כמעט בכל שבוע. ואף אני, עד שהתחלתי לכתוב את הביוגרפיה הזו, לא ידעתי שקיימים בני אריה בפָּזָרג'יק, וגם כיום אני בטוח שיש רבים מבני משפחתנו שלא יודעים זאת. מהי הסיבה, איני יודע לומר.
בשנת 5609 [1849], כפי שנכתב לעיל, אף על פי שבּוּ' מזלוּצָ'ה כמעט רוקנה להם את הבית, למרות כל זאת חכם אַברָמָצֶ'ה היה רגוע יותר לנוכח לכתה. ואף שלקחה גם את השניים שנולדו לה, הבן והבת, אמר לעצמו: "מעתה ואילך לפחות נחיה יותר רגועים, ולא יהיו לנו מריבות בבית". ובאותו הערב לקח את אשתו וילדיו והלכו אצל בני דודיו צֵ'לֵבּי יהודה ואֶחיו, והתארחו שם באותו הלילה – אכלו וגם ישנו, ובמשך הלילה הזה שרו ונהנו, כי כזה היה הטבע שלו. ובהיותו אהוב מאוד, שני הצדדים [המשפחות] היו מאושרים.
גם באותה השנה המשיך חכם אַברָמָצֶ'ה בעבודה בחנות, בעיקר כדי שלא יהא בטֵל. קרוביו החזיקו אותו עד שיפתח עסק כלשהו שאולי יהיה מתאים לו, וכפי שכבר ידוע הייתה להם התחייבות גדולה מאוד כלפיו, כפי שאף תמכו באביו כל חייו; כי כך הורה חכם רפאל לאחייניו
334 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1849
כמה ימים לפני שנפטר, שייקחו אחריות על מָצ'וּנו, כך כינה אותו [את בנו].
גם בּוּ' רבקה [אלמנת דודו חָריבי יוסף] אהבה מאוד את חכם אַברָמָצֶ'ה, ועל כן הייתה מבקרת אותו תמיד ומייעצת לו שיהיה אמיץ וסבלני, שכן אין מרוויחים דבר מן הייאוש. זאת מתוך ניסיונה שלה עם בנה החורג, חכם מֶרקָדוּצ’וֹ, אשר אף שהיה אדם נבון מאוד, מחמת ייאושו הגיע לאן שהגיע. ובאותו הזמן הייתה מפצירה בו, בהיותו צעיר, שלפחות ייעץ לסנ' יוסף, בנו של חכם מֶרקָדוּצ’וֹ, כדי שיחסיו עם אביו יהיו טובים, שכן היא ראתה שחכם מֶרקָדוּצ’וֹ הולך ומתרחק מבנו יוספָצֶ’ה. חכם אַברָמָצֶ’ה אכן עשה כן, והיה הולך לעיתים תכופות לחנות של סנ' יוספָצֶ’ה ומייעץ לו. כך עשתה גם בּוּ’ רוּזוּ, אשתו של חכם מֶרקָדוּצ’וֹ, שכן הייתה אישה נבונה מאוד ועקרת בית למופת, שעליה עוד יש לי הרבה לכתוב.
בשנה זו רצו לארס את אחותו הקטנה, בּוּ' רבקוּצָ'ה, ובין קרובי משפחתם הסכימו לארס אותה עם סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי שבאותו הזמן הגיע מדוּפְּניצָה, עבד אצל סנ' אליעזר ב' יהודה והיה לו כבנו. ובהסכמתו של זה האחרון ערכו את האירוסין. הכול נעשה בביתו של אותו חכם אליזֵרוּצ'וֹ ועל חשבונו. לפני כן כבר כתבתי, שכאשר ערכו כך אירוסין וכן כאשר עמדו להשיא אותם, לא ביקשו את הסכמתה של הכלה וגם לא את זו של
335 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1849
החתן, הכול היה לפי מיטב שיפוטם של ההורים או קרובי המשפחה. ואכן, בדרך כלל הם היו מאושרים מאוד, וניתן לומר גם שכאלה היו החיים באותם הימים.
באותה השנה היו גם שלוש לידות אצל בני דודיו. היה זה כשנולד לצֵ'לֵבּי אברהם השני בן – הבן הזה הוא אני, צֵ'לֵבּי משה השני; ולצֵ'לֵבּי יהודה נולד גם כן בן, הוא הסנ' נָעימָצֶ'ה; ולסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה של צֵ'לֵבּי גבריאל נולד גם כן בן, הוא הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. על אודות הדרך בה נהגו עם היולדות הללו אכתוב בנפרד בפרק שאכתוב על כל אחד מהם. כאן רק אביא לידיעתכם שלאותו חכם אַברָמָצֶ'ה [בעלי השמחה] התייחסו כאילו היה אח או בן שלהם עצמם, כך שבאירועים הללו כבר מן ההתחלה היה זה הכרחי להזמין אותו. חכם אַברָמָצֶ'ה הגיע עם כל משפחתו לבית החוגגים, והיה מופקד על הכול, אם על הקניות של צורכי החגיגה ואם על הסידורים של הבית ועל ההזמנות שהוציאו לקרובים ולחברים. סיכומו של דבר, הוא נשא לבדו בנטל והיה אחראי על הכול. וכך גם היה שכאשר שרו היה צריך שיהיה נוכח חכם אַברָמָצֶ'ה. בקיצור, בלעדיו לא נעשה כלום. והם [אַברָמָצֶ'ה ומשפחתו] נשארו אחרי תום החגיגה על פי מה שנראה לו, ולעיתים שהו בבית 15 ימים נוספים. ואם, במקרה קרב המועד לאיזה חג, היו לעיתים חוגגים אותו יחדיו, ורק אחר כך שב לביתו. ובזמן הזה אפשר לומר שהחנות הייתה ריקה כמעט לגמרי. הוא לא רצה
336 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1849
לפתוח את החנות, מכיוון שהנושים שהיו להם עוד מהזמן של אביו היו באים ומציקים לו. ולחכם אַברָמָצֶ'ה לא היה מהיכן לשלם להם, והוא דחה אותם מיום ליום. ובאשר להוצאות לצורכי פרנסתו, הקרובים האמורים נתנו לו אותם תמיד באופן סדיר.
בשנת 5610 [1850], ערכו לבּוּ' רוּבקוּצָ'ה שהייתה מאורסת את החתונה; כמובן על חשבון הקרובים האמורים שהתקינו לה את האָשוּגָר כנדרש וכן נתנו את הקוֹנטָדוֹ ואת הוצאות החתונה. הם תמיד תמכו בהם מכל הבחינות. במהלך חתונה זו נערכה גם החתונה של הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, בנו של צֵ'לֵבּי יהודה. וכפי שנאמר, חכם אַברָמָצֶ'ה הגיע עם כל משפחתו לבית שבו [נערכה] החתונה כבר שבוע קודם לכן, ושם בילה את זמנו. מאוחר יותר נולדה לו [לאַברָמָצֶ'ה] בת, וגם בלידה הזו נהגו כנהוג אצל כל יולדת, בין אם במשלוח הפּלָטוֹס, הדוּלסוּרָס והמתנות ובביקורים. ובשבת באו כולם עם המאכלים וסעדו ביחד וכך גם ביום מתן השם, וקראו לה לאה. ואותה השיאו לימים עם סנ' יצחקוּצ'וֹ מַסקוֹנָה מפָּזָרג'יק. בְּנהּ של אותה בּוּ' לֵאָלוּצָ'ה, הסנ' ניסים היה לחתן של סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי כאשר התחתן עם רוּזוּצָ'ה, ובפרקים על אודותם נקרא על כל מאורע ביתר הרחבה.
337 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1850
ובאשר לחובות של חכם רפאל, כפי שנאמר עוד קודם, חכם אַברָמָצֶ'ה לא יכול היה לסבול יותר את זה ש[הנושים] רדפו אותו. קרוביו אמרו לו לאסוף את כל אלה ולהסדיר זאת באיזו דרך, אך חכם אַברָמָצֶ'ה לא רצה עוד להיפגש איתם כדי להגיע להסדר, אלא סגר את החנות והסתלק. ולא יצא כמה ימים, ואף שחיפשוהו לא מצאו אותו. מאוחר יותר, בלי שהודיע לאף אחד, עזב את סמוקוב למשך זמן רב ושהה לרוב בפיליבה. פעמים רבות שלחו לקרוא לו, אך הוא פחד. הם לא עשו זאת כדי ללחוץ עליו כי כבר ידעו את מצבו, אלא רק כדי שיִראה בעצמו האם ניתן לשפר את המצב; וגם [קראו לו] כדי שיְיַדע אותם על אודות החשבונות והמחברות [הספרים] שאותם הם הכירו היטב. אולם הסנ' חכם אַברָמָצֶ'ה לא רצה – לא לדעת ואף לא לשמוע מאומה. הוא שלח לומר להם שיעשו מה שירצו, והוא לא ישוב עד שהכול יסתיים לחלוטין ויוסדר היטב. היות שלא רצה לחזור, והם לא רצו שיֵיאָמר על דודם שלא שילם [חובו] לאנשים, התיישבו הם והסדירו [את החובות] עם כל אחד. הם מכרו את מעט הסחורה שנותרה בחנות וגם מכרו את הבית, כי הוא שלח לומר להם שימכרו [הכול] עד הילדים, ושלא יבקשו ממנו מאומה. את הסכום שאספו מן [מכירת] הסחורה והבית שילמו לנושים, ועדיין נשארו חובות של 15,000 גרושים. גם אותם הם שילמו, ולקחו מכל אחד אישור על כך שלא יהיו לו שום דרישות
338 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1850
וגם קבלה על סכום הכסף שקיבל דרכם. ואחר כך אספו את כל המחברות, המכתבים והמסמכים עד פיסת הנייר הקטנה ביותר, ארזו את הכול היטב ושמו אותם למשמרת, כדי שכאשר יחזור ימסרו אותם בחזרה לידיו. בעניין האיסוף והשמירה של חשבונות כאלה, אם זה של אנשים אחרים כמו גם אלו שלהם, הם נהגו בזהירות תמיד. ואומנם, אחרי עשר שנים היה להם צורך בכל המסמכים הללו, מכיוון שבשנת 5620 [1860] הגיע קיבּריזלי אחמד [צריך להיות: מֶהמֵט] פאשה[1] לניש, כדי לשפוט את אלה ש'סידרו' את ענייניהם, מי בהשפעה ומי בשוחד. הייתה לו הסמכות לגזור עד כדי עונש מוות, ולפיכך פחד רב נפל על מי שזימנו אותו למשפט. גם חכם אַברָמָצֶ'ה עשה כן והגיש תלונה רשמית. על מה שהתרחש בקשר לכך אכתוב בהרחבה בפרק העוסק בשנים הללו.
מאוחר יותר, מכיוון שחכם אַברָמָצֶ'ה כבר נעדר זמן ארוך מסמוקוב, שוב שלחו לקרוא לו. זאת מכיוון שאשתו וילדיו נשארו לבדם, עצובים ובוכים, למרות שהם [האחיינים] נתנו להם את צורכי כלכלתם. וכאשר כבר שב, ימים אחדים לא רצה להראות את עצמו. מאוחר יותר קראו לו רק כדי להחזיר לו את החשבונות, אך הוא סירב להם ויותר לא דיברו איתו. ואז צֵ'לֵבּי יהודה אמר לו שיבקר בערב בביתו, וישיר להם את המֶקָאם של ה- beati [2] עם ה-pechrev [3] [פתיחה] שלה. וכך עשה, כשכל האחים היו שם ביחד. וחכם אַברָמָצֶ'ה עינג אותם בשירתו, ובכך הכול שולם[…] ושוב המשיכו לדאוג לו, ושלחו אותו לעבודות כלשהן בין אם
339 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1850
אל הקוֹנָקים או אל כמה כפרים. תמיד היה להם צורך בעובדים, מכיוון שלא הייתה להם אפשרות לעזוב בקלות את חנותם. עיסוקיהם היו גדולים מאוד, כך שבאמת הם אפילו שכחו לאכול. גם אני הגעתי למצב כזה, ופעמים רבות אכלנו ארבע או חמש שעות אחרי צוהרי היום. שלא כמו כיום, הם לא נשארו בחנויות אחרי רדת הלילה לעבוד לאור נרות. היה צריך לסגור תמיד בשעה 12 לפי שעון הטורקים [שעת השקיעה] לכל המאוחר, כיוון שהיה פחד וכמו כן זה לא היה מקובל. מעבר לשעות הללו לא נותר אף אחד בשוק, וכולם כבר נמצאו בבתיהם בדלתות נעולות.
בשנת 5611 [1851] חכם אַברָמָצֶ'ה לא רצה יותר לחיות כנתמך. כיוון שלא היו לו יותר אמצעי פרנסה, חשב לעצמו ללכת אל חותנו בפיליבֶּה כדי להתייעץ עימו וגם שיתמוך בו בכוונתו להישאר בפיליבֶּה. כך הוא עשה. נסע לפיליבֶּה, ואחרי ששהה שם כמה ימים ביקש [מחותנו] את מה שנכתב לעיל, כשהוא מוסיף [ומספר] גם על אודות החיים שעוברים עליו. ואולם, חותנו יעץ לו שאין זה רעיון טוב לבוא לפיליבֶּה, מכיוון שהם לא יכולים לתמוך בו באותה המידה כמו שתומכים בו קרובי משפחתו בסמוקוב; אבל סכום קטן של כסף הם יכולים להלוות לו, שאיתו ילך לסמוקוב ויבצע אי־אלו עסקאות,[4] הכול תמיד
340 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1851
אך ורק על פי העצות של קרובי משפחתו. חכם אַברָמָצֶ'ה לא רצה בזאת אך לא היה לו מה לעשות, והוא הסכים לקבל את ההלוואה שהעמיד לו חותנו. ולפי העצות שנתנו לו בפיליבֶּה שב לסמוקוב, ובלי לדבר עם אף אחד התחיל לבצע עסקאות חלפנות שאותן הכיר היטב. לזמן מסוים העסקאות שלו עלו יפה, והוא היה מרוצה מאוד. מאוחר יותר – כפי שאנו כבר יודעים היטב שטבעו ואופיו היו נתונים לחיי שעשועים ולשירה – כאשר הזדמן לבילויים ולשירה – היה לעיתים עוסק בכך ימים שלמים. ללקוחותיו שחיפשוהו עבור עסקאות חלפנות שונות, שלח לומר להם שלמוחרת הוא יבוא לטפל בעניינם. אולם מכיוון שלא יכול היה להיפרד מחבריו לבילויים הטובים בהם העביר את זמנו, עסקיו הלכו ונסוגו.
הוא עצמו היה אדם מאוד עליז, ובבית העביר את זמנו בשמחה. הוא אהב מאוד את אשתו וילדיו, ואף פעם לא נתן להם לסבול מדבר. הוא שמר מאוד על הכבוד של משפחת אריה: כאשר נכח במפגשים עם בני משפחות אחרות בבית קפה או באי־אלו בילויים, ואם במקרה מישהו הרשה לעצמו בפניו לפגוע בכבודו של מי מבני משפחת אריה – בו ברגע היה צועק עליהם באומרו: "שִתקו! אינכם ראויים להעלות על שפתיכם את שם [משפחת] האריות, כי אם הם יידעו זאת, כבר תחשבו מה הם יכולים לעשות לכם". וכך היה שהם נותרו שוקטים ומבוישים. ואומנם, קרובי משפחתו
341 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1851
ידעו שמדברים בהם רעה, אבל זה לא היה אכפת להם. כידוע, זהו טבעו של האדם, ומכיוון שהיו תמיד עסוקים לא היה להם זמן להקשיב לְמה שדיברו עליהם האנשים.
בשנה זו חכם מֶרקָדוּצ'וֹ היה חזן בבית הכנסת של סמוקוב. בּוּ' רוּזוּ הפצירה בחכם אַברָמָצֶ׳ה שילמד את חכם מֶרקָדוּצ׳וֹ לשיר כמה מניגוני התפילות וכמה פיוטים שלא ידע. זה האחרון היה רב, היה לו קול עבה וחזק, והוא ידע גם לשיר. חכם אַברָמָצֶ'ה היה בא אליו בערבים רבים, והיו שרים יחד, ואף בבית הכנסת, כאשר שר [מֶרקָדוּצ'וֹ] היה [אַברָמָצֶ'ה] עולה גם הוא לתיבה ומסייע לו בניגונים כי גם הוא ידע חזנות.
מאחר שלחכם אַברָמָצֶ'ה היה כבר עיסוק משלו, בני דודיו שמחו מאוד. הם הראו לו עסקאות כלשהן שהם עצמם לא יכלו לעשות, אך חכם אַברָמָצֶ'ה מלבד זאת שלא נענה להם גם חדל מלבוא אליהם כבעבר, מכיוון שהם העירו לו על כך שאנשים חיפשו אותו ולא מצאוהו. ברם, כאשר היו בביתם חגיגות הוא תמיד הגיע וכיבד אותם מאוד.
הבית בו גרו היה קטן מאוד כיוון שהמשפחה גדלה, וכידוע הם גרו בשכירות. גם על כך הוא התלונן בפני קרוביו, שלא ראוי שימכרו את הבית [של המשפחה], והם ענו לו: "לפי מכתבך מצאנו שעדיף למכור את הבית ולא למכור את ילדיך", כלומר – שאם
342 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1851
אינו מרוצה ממה שהם עשו, אפשר למצוא דרך לכך, רוצה לומר, שהם יכולים לקנות את הבית מחדש[…] חכם אַברָמָצֶ'ה אמר להם שהוא לא מקבל זאת, שכר לו בית אחר וחי בו שנים רבות.
בשנת 5612 [1852] חכם אַברָמָצֶ'ה עסק בעסקאות חלפנות, אך באותה השנה נאלץ להפחיתן בהרבה. ההון שהיה לו נעשה קטן מאוד, כי הרווחים לא הספיקו לו אל מול ההוצאות שהיו לו, אף על פי שהיו קטנות. וכך, בזמן קצר אזל כל מה שניתן לו על ידי חותנו, והוא נשאר לגמרי בלי כלום. היות שמקרובי משפחתו לא קיבל יותר שום סכום, הוא הלך ושקע בחובות לחנוונים ולכמה אנשים שמהם לווה. לחזור שוב אל חותנו בפיליבֶּה הוא התבייש, וגם שימושי כספים כאלה לא יכול היה עוד לעשות. נושיו היו באים ותובעים אותו, ומשלא מצא מה לעשות ישב בביתו. זו הייתה השיטה באותם הזמנים: כאשר אדם כבר לא יכול היה להתפרנס מעמלו, ישב בבית. וכשנשמע בעיר שפלוני יושב בבית, ידעו כולם שזהו סימן שאין לו, ולכל הנדבנים הייתה מחויבות לשלוח לו, כל אחד כפי שידבֶנו לבו. הוא סבל כך זמן מה, ויותר
343 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1852
מאוחר כשנודע לקרוביו שהוא יושב בביתו, וכפי שנאמר הסימן הזה היה מוכר לכולם, הם היו מוטרדים מאוד. לא היה זה לכבודם שייאָמֵר שאחד מבני משפחתם סובל עוני כזה. ללא דיחוי שלחו לקרוא לו, העלו בפניו טרוניות על כך שלא פנה אליהם ואמרו לו: "שמא תלך הביתה, תיקח את הסוס הלבן, ותצא בעצמך עוד הערב לכפר צָ'מוּרלי,[5] כדי שתחליף טורקי אחד שהיה הממונה על גביית העָשָר". הם נתנו לו מכתב ו-150 גרושים, כסף שישאיר לבית. חכם אַברָמָצֶ'ה היה שבע רצון ושמח, כי הוא נהנה לנסוע ולפקד. ללא דיחוי הלך הביתה, לבש את מכנסי הכפר ואת הצֶפּקֵן שלו, וחמוש בכלֵי נשקו הכסופים, רובהו על כתפו וצעיף שחור מלופף סביב ראשו, יצא לכפר צָ'מוּרלי, מרחק של שעתיים רכיבה. שם נשאר עד שסיים עבודת גביית העָשָר. התשלום שקיבלו עובדים אלה כממונים על הגבייה היה 400 גרושים לחודש, וגם חכם אַברָמָצֶ'ה היה אחד מאותם הממונים. הטורקים והנוצרים קראו לו מוּלָא מָצ'וּנו. כעבור יומיים כבר לקח על עצמו את הניהול של האזור הזה, שלא כָּלַל רק כפר אחד אלא היו שלושה או ארבעה כפרים מסביב למקום מושבו. והיו לו גם עשרה עד 12 פַּנטָס [Pantas], והם אלה שספרו את האלומות ואת הדברים האחרים שמהם נלקחו המעשרות. פעם אחת, שניים מתוך אותם פַּנטָס פעלו בניגוד לפקודתו, באומרם שמוּלָא איבּיש, שהיה [הממונה] לפני כן, הנחה אותם בצורה הזו. חכם
344 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1852
אַברָמָצֶ'ה כעס על כך שלאחד מבני חבורת הרוכבים היה אומץ להתנגד לו, ותיכף ומייד פיטר את כולם, ולקח פַּנטָס אחרים אשר צידדו בו. בעניין הזה לא התערבו המוּלטֵזים, הפטרונים של גביית מיסי העָשָר, למרות שהעבודות התעכבו למשך כמה ימים. חכם אַברָמָצֶ'ה האמור היה אדם מאוד ישר ודייקן, ומאוד רציני בכל עסק שהפקידו בידיו. במבט חיצוני אופיו היה רך, אבל באשר לעבודה היה סמכותי. הוא לא היה יכול ללכת בטל, וכאשר לא הייתה לו עבודה לקח עימו שניים או שלושה מבין הפַּנטָס, והיה הולך לצוד ארנבים ושועלים שהיו בשפע באותם האזורים הכפריים. והוא באמת היה צייד מיומן, ולא רק זאת – הוא ידע גם לצוד ציפורים וגם לדוג דגים. למשימות כאלה לאף אחד מיהודי סמוקוב האחרים, פרט למשפחת אריה, לא היה אומץ לצאת לשדות חמוש. הללו, כאשר הלכו לכפר הקרוב, היו מלוּוים באיזה טורקי או נוצרי כי פחדו ללכת לבד. האמת הייתה שהטורקים היו מבהילים אותם ומכים אותם, בעוד שלמשפחת אריה הייתה הפריווילגיה שכאשר ראו אותם, אם זה בעיר או בכפרים, כיבדו אותם ופחדו מהם. היה מספיק רק לומר שהם ממשפחת הסָרָאפים, כך קראו להם. ובאותו אופן גם הם לא פחדו מהיותר בכירים [מבין מהטורקים], ולעיתים אף איימו עליהם. את ההשפעה הזו הם רכשו עוד מהזמן של מֶהמֵט אמין אגא ואחר כך של אוּסרֵף פאשה שעליהם כבר כתבתי. עוד נפגוש
345 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1852
בכך בהמשך במקומות אחדים, בין אם בחסות שהייתה להם מצד הסנ' האחרונים הללו, כמו גם ביחס הטוב שהם קיבלו בכל ההזדמנויות.
גם באותה השנה, שנת 5613 [1853], הוא הועסק כשכיר אצל צֵ'לֵבּי יהודה ואֶחיו. לעיתים לא הייתה עבודה בשבילו באזורים הכפריים – יש לדעת שלעסקים קשים באזורים הכפריים לא שלחו אותו – אז הם שלחו אותו רק למשימות מִנהליות בעסקים שהיו להם בקוֹנָקים ובשוק. באותם הימים הוא היה מגיע גם לתלמוד תורה, והיה נותן שיעורים לחזנים ולמזַמרים [עוזרי חזן]; אלה האחרונים התכוננו לקראת זה שיום אחד הם יהיו לחזנים. כמו כן לימד את מיני מזמורי התפילות לאותם התלמידים בעלי הקולות הטובים. את שכרו שילמו לו כסדרו, מכיוון שבלי ששכרו ישולם לו לא היה בא. צֵ'לֵבּי יהודה אהב שהנחיית הקהילה ובית הכנסת מתנהלת כסדרה, ולא היה אכפת לו להקדיש לשם כך זמן וגם כסף. פעמים רבות היה הולך בעצמו לראות האם [הלימוד] היה מעמיק.
בזמן הזה חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ [בן דודו] שהה בפיליבֶּה. הוא עבד בחנות הבדים בשותפות עם חכם שלמה כהן וחכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו, והעסקים לא התנהלו כשורה. אחותו [של אַברָמָצֶ'ה], בּוּ' בּוּליסוּ, אשתו של חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ, שמעה שהיה להם איזה
346 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1853
סכסוך, ומזה זמן רב לא קיבלה מכתב. לפיכך באה אליו [אל אַברָמָצֶ'ה] לבקש ממנו שילך לפיליבֶּה ויברר מה הייתה הסיבה. אולם חכם אַברָמָצֶ'ה סירב לה, כי כעס על חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ על כך שלא רצה לקחת גם אותו כשותף כאשר ייסדו את השותפות.
בזמן הזה מכרו את המוּבַּהְיָיג'יליק, היינו [עסק וזיכיון] לאסוף את המטבעות שהיו [במחזור] מקודם, וזאת על פי השערים אשר נקבעו על ידי הממשלה. הזיכיון הזה נרכש בידי חברה ארמנית בקונס', כשעל הדרך שבה נערך כבר כתבתי בפירוט מסוים, ובהמשך, בפרק אחר, עוד אכתוב על כך ביתר הרחבה. מי שהגיע לסמוקוב [מטעם החברה] היה ארמני אחד שנקרא בֶּדרוֹס אגא, ואיתו צֵ'לֵבּי יהודה ואֶחיו עשו הסכם לפיו גם הם יאספו את המטבעות הללו. על העסק הזה הפקידו את חכם אַברָמָצֶ'ה, שהכיר את העסקאות הללו. בהתחלה חכם אַברָמָצֶ'ה המשיך בעבודה על חשבונם של בני דודיו, והסתפק בשכר שקיבל בסך 400 גרושים לחודש. מאוחר יותר אמר להם שאינו מסכים לסכום זה, כשבכוונתו לפעול בזה [העסק] עבור חשבונו. חכם אַברָמָצֶ'ה פנה בעניין זה לסנ' בֶּדרוֹס והלה אמר לו שזה אפשרי, אלא שעליו להפקיד בידיו לפחות 5,000 גרושים. סכום זה לא היה לו, וכאשר בֶּדרוֹס אגא סיפר על כך לצֵ'לֵבּי יהודה, הלה אמר לו שדי גם באלף גרושים, ובלבד שיאפשר לו [לחכם אַברָמָצֶ'ה] לעשות זאת, כי יש די לכולם. אולם חכם אַברָמָצֶ'ה לא יכול היה להשקיע אף לא את הסכום הזה, ולכן לקחו את העסק
347 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1853
בשותפות, ובמשך חודשיים הלך להם טוב כשחכם אַברָמָצֶ'ה הותיר בידו 600 גרושים לחודש, ושני הצדדים היו מרוצים. מאוחר יותר מצב העסק התחיל להיות דחוק כך שחכם אַברָמָצֶ'ה לא הותיר אצלו אפילו מאתיים גרושים בחודש, ולכן שינו לשיטה אחרת.
לפי מה שנכתב עד כה על אודות הנהגים והדרך שפרסו בני הדודים את חסותם, אם על חכם רפאל ואם על חכם אַברָמָצֶ'ה, ניתן לראות שהכול היה רק כדי לפרנס אותם. הם [בני הדודים] מילאו תמיד את רצונותיהם [של רפאל ואַברָמָצֶ'ה], ולא כעסו עליהם אפילו כשיצאו נגדם. הם שמחו כאשר הללו עבדו בעסקים הפרטיים שלהם, כאשר היו להם כאלה; ולא 'ישבו עליהם' [לא התערבו] בעסקים שלהם עבור האינטרסים שלהם או כדי להרוויח משהו, אלא להיפך: הם סייעו מאחורי גבם ללא ידיעתם, העיקר שישתכרו. לא כמו בימינו כאשר הקנאה שולטת כל כך, אפילו שלא לצורך. בימינו רבים מסתירים מפני קרוביהם ולא חושפים בפניהם מאומה מהצרות שבאות עליהם, אלא בולעים אותן [את הצרות] כל אחד לעצמו, לבדו. זוהי הסיבה להתרופפות [הקשרים] בתוך המשפחה. מלבד ענייני המסחר, כבר איננו מכירים עוד את השמות של הבנים והבנות – זה של זה. בסוף הצעירים לא יכירו זה את זה, ולא יֵדעו שהם קרובי משפחה – וזאת למה? לא חבל להמשיך כך? אני אומר שייתכן שהדבר נגרם רק מהתנהגותם של הצעירים של זמננו, הסבורים שאין עוד צורך לכבד את הזקנים מהם – ואינם מבינים שהם
348 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1853
מכינים זאת לעצמם [ברטוריקה – היחס לזקנים יחזור אליהם]. הזקנים של היום אינם צריכים את הכיבודים. הנה קרוב היום שבו הצעירים יתביישו לומר לחבריהם כי אביהם עדיין חי, ואם מישהו ישאל אותו על אביו, ישיב לו בקוצר רוח ובזלזול שאינו יודע, וככל הנראה הוא נמצא אי שם[…] וזה כשהם עוד חיים באותו הבית, אך כאשר הם גרים בנפרד, כמובן שלא נאה לו אפילו לענות. ואם כך יימשך הדבר, כל אחד יכול לשער לאן יגיעו פני הדברים עם הזמן.
בשנת 5614 [1854] הוא המשיך בעסקי המוּבַּהְיָה, הכול לטובת חשבונם של בני דודיו שאת הכול קנו לפי משקל. היו להם מאזניים מאוד מדויקים, כך שאת הדְרָמוֹת[6] שקלו עד גרגיר[7] החיטה. דְרָמָה אחת מחולקת לחצאים ולרבעים, והרבע לארבעה קוּאֵשקוֹס ['גרעינים'][8] (כלומר גרעין החרוב); וקוּאֵשקוֹ אחד [מחולק] לארבעה גְרָנוֹס רוצה לומר שדְרָמָה אחת היא 64 גְרָנוֹס. על פי אופן המדידה הזה הם התנהלו. אף על פי שזה כבר ידוע, כאן היא ההזדמנות לכתוב את מה [שעשוי] לשמש את אותם אלה שלא יודעים, שדְרָמָה אחת היא שלושה גרם ועשרים מאיות גרם, וגרם אחד הוא חמישה קרטים.[9] המדידה בקרט שימשה רק לצורך קנייה ומכירה של יהלומים, כאשר קרט אחד הוא שני גרֵנים.[10] המדידה
349 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1854
בגרֵנים שימשה לצורך קנייה ומכירה של פנינים. כלומר, עשרים מאיות גרם הן קרט ועשר מאיות גרם הן גרֵן. הם משתמשים גם בגרֵן אנגלי, כשגרם הוא 18 גרנים. עוד יש לדעת שמשקל תכשיטים אלה אינו זהה, אלא שלפי המשקל ששוקל כל פריט [כל אבן] בפני עצמו, משתנה ערכם של כל קרט או גרנו מאחד עד פי מאה. והמחירים של מטבעות הזהב חושבו כולם לפי דְרָמָה: את המַחמוּדִיֶה חישבו[11] לפי 45 גרוש ו- 25 פָּארָס לדְרָמָה; ואת [מטבעות מסדרת] החָמיד שהם ההָיִירי[12] והַאדלי,[13] לפי 38 גרוש ו- 17 פָּארָס לדְרָמָה, ואת המֶמדוּהִיֶה[14] לפי 39 גרוש ו- 17 פָּארָס לדְרָמָה, ואת המיסיר לפי 33 גרוש לדְרָמָה, ואת הרוּבִּיָה [דוקט – מטבע זהב] לפי 34 גרוש לדְרָמָה. וכך היו עוד הרבה סוגים [של מטבעות זהב] ששימשו אותם לפי שיעור [תכולת] הזהב, הכול על פי אבן בוחן. מלבד זאת, היה אז לוח מחירים גם למטבעות הכסף, אלא שכיום יש מהם למכביר [הצפה], ולכן לוח המחירים כבר אינו חשוב כל כך.[15] הכול היה על פי התחשיב של הלירה הטורקית בת מאת הגרושים, ומן המחירים הללו הפחיתו 2% כעמלתם; והכול היה צריך להיעשות ביושר רב מאוד כי הקנס היה כבד מאוד. את זאת לא היו יכולים לעשות חלפנים [במקורsarafim ] שלא קיבלו רישיון מהבנקאים שהחזיקו בזיכיון. בשל כך הם גם נענשו, וכאשר מישהו נתפס בהפרה, לקחו ממנו כקנס את הסכום שמצאו לנכון [להטיל] עליו.
בני דודיו, כידוע, תמיד החזיקו [בזיכיון] את קופת הממשלה, ותמיד עסק בכך אחד מהם. והנה, באותה השנה התגלעה בין שלושת האחים אי־הבנה קטנה, עד שהגיעו לכדי פירוק השותפות כאשר עזב
350 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1854
צֵ'לֵבּי גבריאל – כפי שעוד נקרא בפרק אודותיו ביתר אריכות. היות שהיו צריכים לסדר את הספרים שלהם ולטפל בחשבונות, הם הפקידו בידי חכם אַברָמָצֶ'ה את העבודה בקָאשָה, ובעסקי המוּבַּהְיָה עסקו הם בעצמם בחוסר הצלחה. אַברָמָצֶ'ה היה מרוצה עוד יותר כיוון ששהה רבות בבילויים עם הנכבדים, ובכך רכש לעצמו חברים רבים שבאו לבקרו לעיתים קרובות עד שהכיר היטב את העסק; ואלה גם הוכחה ואישור לכך שהיה אדם מאוד אמין.
באותה השנה, כאשר לחותנו בפיליבֶּה נודע שחכם אַברָמָצֶ'ה מופקד על הקופה, הוא בא לסמוקוב במטרה לשכנע אותו שישלם לו את סכום הכסף שלווה ממנו. הוא אומנם ידע שלא היה לו, אך רצה שימשוך מהקופה סכום כסף וישלם לו, באומרו שזה מאוד דחוף לו. חכם אַברָמָצֶ'ה סיפר זאת לקרובי משפחתו, ומלבד זאת שהם ביישו את סנ' סידי חותנו, הם הודיעו לו שהוא יהיה אשם במניעת פת לחם מבִּתו. חכם אַברָמָצֶ'ה גירש אותו מביתו, שם התארח. כתוצאה מכך במשך זמן רב לא הייתה ביניהם שום חליפת מכתבים, אך מאוחר יותר, כאשר חכם אַברָמָצֶ'ה חסך מעט, הוא העביר לו מקדמה. באשר לתלונותיו של חותנו לא הייתה זו האמת, מכיוון שסנ' סידי היה תמיד במצב טוב ביותר. אלו הם אותם [בני משפחת סידי] שנמצאים היום בפיליבֶּה, והם כולם עדיין נמצאים במצב טוב.
החיים בבית היו בצמצום, ועם זאת היה להם הכול. בערבים הוא שתה 25 דְרָמוֹת של ראקי עם ביצה
351 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1854
חָמינָדָה כמתאבן. בנו הלך לבית הספר והיה גם הוא מגמגם כאביו, אך לשיר לא ידע כאביו וכסבו. הוא היה תמיד מאוד רגוע, אך מאוד חרוץ, והאב תמיד רצה שיהיה עצמאי. הוא [הילד] גם לא התקרב הרבה אל בני משפחתו, אפילו אל הקרובים ביותר.
גם בשנה זו, שנת 5615 [1855], היה חכם אַברָמָצֶ'ה מופקד על הקָאשָה, אבל מאוחר יותר הם [בני הדודים] נאלצו להחזירה לידיהם, מכיוון שהתלוננו עליו שהגיע באיחור רב לעבודה ושהאנשים המתינו לו זמן רב מאז הבוקר; זאת כיוון שבלילה בילה עם חברים, פעמים רבות עד הבוקר, וכך היה שהגיע מאוד מאוחר. הם הסדירו את חלוקת העבודה ביניהם כך שצֵ'לֵבּי אברהם הופקד בעיקר על הקָאשָה, ואת חכם אַברָמָצֶ'ה הפקידו שוב על המוּבַּהְיָה אשר העבודה בו הלכה ופחתה. הסיבה לכך הייתה, כפי שכבר כתבתי, שעל אנשים שלא הייתה להם הרשאה מאת המוּבַּהְיָיג'י חל איסור חמור לסחור במטבעות יקרים כאלה. בנוסף לכך, אומנם באותם הזמנים כל אדם עסק רק במקצוע שקיבל מאביו ומסבו, אך כאשר נוכח שיש לו הזדמנות להשיג רווח שלא במקצוע שלו הלך להיכן שהורו לו באצבע. ובעת שכבר היה
352 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1855
חופש לעשות את הדברים האלה, הם לקחו אותן [את המטבעות הישנים], הובילו אותן אל המוּבַּהְיָיג'י, והרוויחו [מכך] קצת. בעניין הזה היה אדם אחד נבון יותר שראה זאת וקרא להם טיפשים, ופתח להם את העיניים, שכפי הנאמר כל אחד רשאי לעשות זאת. וכך קרה שבזמן הזה התחילו אנשים רבים לסחור בהן [במטבעות הישנים] גם כן. היו רבים שהתחילו להובילן גם לערים אחרות ששם היו מוּבַּהְיָיג'יס כאלה, ומכרו להם במחירים גבוהים, וגם זה הביא להפחתה במסחר בפריטים הללו.
בזמן הזה צֵ'לֵבּי אברהם הראשון שב חולה מסיליסְטְרָה, שם עסק באספקה של מזון לצבא הטורקי במלחמת קרים. הוא [אַברָמָצֶ'ה] התלווה אליו [אל צֵ'לֵבּי אברהם] כאשר נסע לבָּאנָה דוּפְּניצָה.[16] באותה תקופה היו שודדים רבים [בדרכים], וחכם אַברָמָצֶ'ה נסע כל יום לדוּפְּניצָה לצורך אספקה של מזון ותרופות; ובעיקר [נסע] כדי להתעדכן בעניין השודדים, שבאותם הימים לקחו לעיתים אנשים כבני ערובה והובילו אותם כאסירים אל ההרים. אחר כך שלחו דרישה לתשלום סכום כופר נפש, באיימם כי אם לא יועבר התשלום עד למועד הנקוב, בן הערובה יומת. ואכן, בכמה הזדמנויות הם [השודדים] חיפשו אותו כדי לתפוס אותו. אולם חכם אַברָמָצֶ'ה השכיל למצוא את היָטָק שלהם, נתן לו בסתר סכום כסף, וכך [הסכנה] חלפה. קרה פעם שנאלץ לשלוח את המשפחה לדוּפְּניצָה בעיקר בגלל אותם האיומים, בעוד שצֵ'לֵבּי אברהם נשאר בבָּאנָה ללא פחד, ופרט לחששות
353 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1855
לא קרה לו כלום.
אחרי הדברים האלה הוא החל לעבוד אצל צֵ'לֵבּי גבריאל שכבר נפרד מאֶחיו, והלה שלח אותו לדרוש את מה שחבו לו. ומופלא הדבר שהייתה לו בזאת הצלחה רבה, ולא שב ריקם. וכך קרה שדרכו נגבו יותר ממחצית החובות, והשכר ששולם לו היה נאה.
מן המועד שבו הופקד על הקופה ועל עסקי המוּבַּהְיָה אצל צֵ'לֵבּי גבריאל, הוא הצליח לצבור סכום מסוים של כסף מתשלומי השכר שקיבל או מדברים אחרים, ושמח בכך מאוד. גם בבית ערכו צמצומים, ועם אלו [החסכונות] רצה לעשות איזה עסק משלו אך לא ידע במה לעסוק. מתוך החברים שרכש בזמן שהיה מופקד על קופת הממשלה, בא לידי הסכם עם שניים מהם להקים שותפות ולקנות זיכיונות לגביית מיסי העָשָר. לפי ההסכם [השותפים] הטורקים צריכים להשקיע הון גדול יותר, בתנאי שחכם אַברָמָצֶ'ה שהיה מיומן ואף היה לו ניסיון טוב בעיסוק הזה, יהיה חייב להיות המנהל של כל העסק בלי שום שכר מיוחד נוסף. הם חתמו על החוזים והמתינו למועד שבו יערכו את הרכישות [של העָשָר], ועד אותו המועד המשיך חכם אַברָמָצֶ'ה לעבוד אצל צֵ'לֵבּי גבריאל.
בשנת 5616 [1856] נולדה לו בת, וגם בלידתה קיימו את כל המנהגים כפי שנהגו עם כל יולדת. ייאמר בקיצור כי
354 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1856
ביום השבת ערכו לה את טקס מתן השם, והגיעו גם כל קרובי המשפחה עם מנות הארוחה, העניקו לה את שמה וקראו לה רוזה. היולדת הייתה בריאה ושלמה והיניקה וטיפלה בתינוקת. כאשר גדלה למדה לכתוב ולקרוא, ובבוא העת, כשהגיעה לגיל 16, חיתנו אותה בדוּפְּניצָה עם סנ' —-,[17] ואף העניקו לה אָשוּגָר נאה וקוֹנטָדוֹ ראוי. היא ילדה בנים ובנות, חיה עם בעלה באושר, והייתה להם פרנסה טובה.
כנאמר עוד קודם, הייתה לו שותפות עסקית עם כמה טורקים לקניית עָשָרים. והנה כעת הם מימשו את ההסכם, וקנו את העָשָרים של ארבעה כפרים. על העָשָרים הללו כבר יודעים אנו שזהו המעשר שגבתה הממשלה הטורקית על התבואות. אולם הממשלה הכירה בתשלום מס רק בכסף מזומן אותו גבתה בשיעורים מִדֵי חודש [מהזכיין]. היא לקחה מהם גם ערבויות טובות, והייתה לה תוכנית הקובעת מאילו דברים ניתן לגבות, ואף אחד לא יכול היה להעלות שום תלונה על כך שלוקחים ממנו מעֵבר לתוכנית. ואם מישהו הרשה לעצמו לעשות זאת, מלבד זאת שפסקו לו קנס כספי, דנו אותו גם למאסר של שישה חודשים עד שלוש שנים. כיוון שכך, בשנה הזו לא עבד כשכיר אלא טיפל בעסק הזה. היו להם יבולים טובים וההוצאות לא היו גדולות כיוון שהם בעצמם דאגו לעסק, ולא היה להם צורך בתשלום דמי שכירות עבור מחסנים [אסמים], כי היו כאלה [לשותפים] הטורקים. הם ביצעו את התשלומים על פי סדר טוב מאוד, ואת כל המעשרות שלקחו אִחסנו כדי למכור
355 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1856
בחורף. מחירי החיטה באותו הזמן היו משלושה עד ארבעה גרושים לקוּלְטה, שמשקלה היה שלושים אוקיות, ואילו [המחירים] של החיטה המשובחת היו גבוהים יותר בשלושים פָּארָה עד גרוש אחד. את [החיטה ה]זאת הם מכרו בהקפה לכפריים לתקופה של שישה חודשים, ועם זאת לא נגרע מהם מאומה: כולם אכן שילמו ולא התכחשו, כיוון שהיה זה הלחם שאכלו. הם קיבלו מהם כתבי הרשאה (שטרות) שנכתבו בטורקית ובהם רשומים שמות בעלי החוב, בין שמונה לעשרה אנשים בשטר. ומתחת לכל שם היה [החייב] מהדק את אצבעו המוכתמת בדיו כאות לחתימה, שהוא בעצמו חתם. עם [המסמך ה]זה פנו לבית המשפט, והשופט היה מזהה אותו ומרשיעו בדין. אולם הם לא התכחשו לחובם. הייתה גם שיטה אחרת של התחייבויות. היו אלה מקלונים שנקראו רַאבּוּש שהוקצעו באותו אופן בארבעת צדדיהם, ועליהם סימנו בסכין ספרות רומיות;[18] כך שאם רוצים לכתוב, נאמר מאה, יהא זה X, ואם רוצים לכתוב שלושים, רושמים III וכך הלאה.[19] מקלון זה נחתך באמצע, וכל אחד לקח חלק אחד. צורה זו של שטרי חוב הייתה תקפה גם במשטרה. גם הקבלות שנתנו הממונים על המָאדָנֶס והווידני בגין רכישות הפחמים, כמו גם [ברכישות] של מוצרים אחרים כלשהם, נעשו במקלונים האלה. לכל ממונה היה הסימול שלו, אותו היו טובעים בברזל מחומם, בין אם אות או איזה פרח, וכל בעלים הכיר את הסמל שלו. עם הקבלות הללו ביצעו את התשלומים במאות אלפי גרושים, ולא ייתכן היה שמשהו יוכל להוסיף איזו ספרה שהיא. אם היה מישהו עושה כך
356 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1856
זה נראָה מייד, מכיוון שהחריצים של כל אחד היו שונים, רוצה לומר כמו כתבי יד שהאחד לא יכול לכתוב כמו השני. וכאשר מישהו היה נתפס בכך היה מורשע כרמאי, והוא היה זה ששילם את הרָאבּוּשים הללו, כי הרי הבחינו מייד אם מישהו ניסה להוסיף סכום כלשהו.
השותפים המשיכו בעבודתם, וכשסוף סוף בחנו את החשבונות התברר שהיו להם רווחים נאים, והם היו שבעי רצון עד מאוד. הוא [חכם אַברָמָצֶ'ה], שנהג באופן אצילי ומאופק, אהב להתלבש היטב. ובהיותו בעל גזרה נאה וגבוהה, לבש בימי שבתות ומועדים קיוּרדים של אביו וחלוקי אַנטֵרי ארוכים עם קוּשָקים משובחים, שהלמו אותו היטב. פעמים רבות הלך אל הקוֹנָקים ובילה איתם [עם הבֵּיִים], וכולם קיבלוהו במאור פנים. לעיתים קרובות יצא אל הווידני ובילה איתם כמה ימים בשירה, כי הטורקים ידעו גם הם לשיר היטב. הוא עשה זאת כשהיה פנוי. הוא ידע היטב לדבר טורקית.
בשנה זו, משקנה חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ בית, רצה אף הוא לקנות לעצמו בית. קרוביו לא הרשו לו [לעשות זאת] כדי שלא ישקע בחובות כי לא היה לו מספיק כסף לכך, באומרם לו שמאוחר יותר, כשהעסקים יהיו טובים, יהיה לו יותר קל לקנות. וכך קרה שזמן ארוך לא התאפשר לו לקנות.
בכל אופן, באותם הימים חיו הרבה יותר מאושרים מאשר בימינו אנו. קרובי משפחה יצרו קשר טוב מאוד ביניהם, וכאשר מישהו מהם איתרע מזלו
357 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1856
לא שאלו מדוע זה קרה לו והשאירו אותו בצד, אלא דאגו לו מאוד ושמרו עליו בלי להקניטו. את זאת, למרבה הצער, בימים האלה איננו מקיימים, ומהר מאוד אנחנו שוכחים שהוא קרוב משפחתנו. ובימינו יש מקרים, שאנחנו לעיתים מתביישים לומר על אותו קרוב משפחה [שסר מזלו] שהוא מבני משפחתנו. למרבה הצער, כל אחד יכול לדמיין באיזו מידה של דיכאון נמצא אותו האיש, כאשר הוא פוגש בהתנהגות כזו.
בשנת 5617 [1857] כבר לא הצליחו לרכוש את [הזיכיון לגביית] העָשָר של אף אחד מהכפרים, מכיוון שהתחרות הייתה עזה מאוד. וחכם אַברָמָצֶ'ה שכידוע לא יכול היה ללכת בטל, הלך שוב אצל קרוביו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם שייתנו לו איזו עבודה, כי שכרו כבר היה קצוב. הם, שתמיד היה להם צורך בעובדים, אמרו לו שייסע באותו השבוע לפָּזָרג'יק יחד עם הסָטיג'י, על מנת שיערוך ביקורת של כמויות הברזל שהיו להם במלאי; [זאת] בלי שנתנו לו רישום של הכמות האמורה להימצא [שם], וגם כדי שינסה לבצע מכירות. וכן [ביקשו] שילך לפיליבֶּה ולערים אחרות באזור פָּזָרג'יק, כדי לבדוק שוב את החובות שחבו להם. הוא עשה זאת ומצא שלקוחות אחדים כבר שילמו חובם אך סוכן המכירות לא הציג זאת. נוכח זאת הם לא המתינו להצטדקויות אלא פיטרו אותו מייד, ועד ששָׂכְרו [סוכן מכירות]
358 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1857
אחר במקומו, בכל שבוע נסע חכם אַברָמָצֶ'ה לפָּזָרג'יק כדי לקבל את [משלוחי] הברזל שהם קנו ואת אלה שהגיעו מהמָאדָנֶס שלהם. במקביל הוא גם ביצע מכירות וגבה מהלקוחות להם מכרו בהקפה. אחר כך הם מינו אותו כאחראי מחסן באסמי התבואה שבהם אופסנו כמויות גדולות מאוד, וזאת כי החיטה בשלושה מחסנים התחממה,[20] והיה הכרח להעבירה ממחסן למחסן. כמו כן היה עליו ללכת לכפרים כדי למכור אותה, כי כל החיטה הייתה במצב שהיא עלולה להתלקח[21] כיוון שנאספה במזג אוויר לח. לצורך כך שכר מאה עובדים לזמן ארוך. באותם הזמנים לא היו מסילות ברזל להובלה למקום אחר במהירות, אלא עשו זאת באמצעות סוסים שהעמיסו בקושי מאה אוקיות או בעגלות של 350 עד 400 אוקיות, בעוד שהכמות הייתה במיליונים והחיטה התלקחה לעיתים קרובות. הם גם הפקידו בידיו בישליק [כסף מזומן] על מנת שיוביל אותו לערים אחרות כדי להמירו לזהב, כי לא מצאו בסמוקוב את הכמות לה נזקקו. בו בזמן קנה גם מיני מטבעות, ואת הכול העביר בעצמו לאותם המקומות שהורו לו. הוא היה אדם שיש הכול לאֵל ידו, וכפי שנאמר הכול עשה ביושר רב. כפי שכבר כתבתי הוא היה אדם מאוד אמין, ומעל הכול שמר את סודותיהם של קרובי משפחתו וכן הגן על העסקים שהפקידו בידיו. כאשר הלך לבלות, אם לא היו שם אנשים ראויים לשהות בחברתם, הוא נפרד מהם וחיפש את בני גילו; ומהיכן שהייתה רכילות, גם כן הסתלק. באופיו היה בעל לב טהור ושמח בחלקו,
359 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1857
ונענה תמיד לקול ההיגיון. כאשר חש אשם נותר שותק, לא חיפש להתגונן בדברי הבל וביקש סליחה.
בשנה הזו סנ' יוסף, בנו של חכם מֶרקָדוּצ'וֹ, נעשה מלמד לילדים קטנים. וחכם מֶרקָדוּצ'וֹ שלא רצה עוד לצאת אל השוק, ישב בביתו תמיד ובכה על צרותיו שנגרמו מן המשגים שעשה קודם לכן, ובייחוד על כך שבנו נעשה מלמד. בּוּ' רוּזוּ, שבעיקר דאגה לבית, באה אצל חכם אַברָמָצֶ'ה לבקש ממנו שיבוא לביתה, וינסה לשכנע את חכם מֶרקָדוּצ'וֹ שלכל הפחות לא יהא שרוי בצער, כי הוא עלול לחלות. ואם זה היה בגלל עניין הבן [שהיה למלמד], היא הייתה זו שביקשה זאת: כיוון שהיה בָּטֵל מעבודה והיא פחדה שמא ייפול לשכרות, היא שמה אותו בעבודה הזו כדי שיעסיק עצמו בינתיים. וכשבּוּ' רוּזוּ סיפרה לחכם אַברָמָצֶ'ה את הדברים האלה, בכתה. לפיכך הלך אצל צֵ'לֵבּי יהודה, סיפר לו את הכול, ו[ביקש ממנו] שיאמר לו מה עליו לעשות. צֵ'לֵבּי יהודה אמר לו שייקח אותו איתו [יפרוש חסות על מֶרקָדוּצ'וֹ], והוא [יהודה] ישלם לחכם אַברָמָצֶ'ה 120 גרושים לחודש כדי שיעזור [למֶרקָדוּצ'וֹ] וישגיח עליו. ובאשר לסנ' יוסף [המלמד] [אמר] שיישאר שם בינתיים כרצונו, ומאוחר יותר הוא יבחן איזו אפשרות אחרת עבורו. ואחרי זה הלך חכם אַברָמָצֶ'ה אצל חכם מֶרקָדוּצ'וֹ ולקח אותו עימו, והם נרגעו. והם קבעו תנאי שבכל ערב ילך חכם מֶרקָדוּצ'וֹ אצל צֵ'לֵבּי יהודה, יקבל אוֹקָה של יין ולא ייכנס עוד אל המסבאות. ובאותם הימים חכם אַברָמָצֶ'ה דאג לכך.
360 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1857
בשנה הזו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם קיבלו את [הזיכיון לגביית] הבֵּייליק [המס על הצאן]. כפי שכתבתי, חכם אַברָמָצֶ'ה היה מוכשר מאוד לעבודה הזו, ולכן שלחו גם אותו לקוֹל, כלומר קבוצה של כמה כפרים. על המאפיין של הבֵּייליק הזה עוד אכתוב בהזדמנות אחרת ביתר הרחבה, כדי שיכירו את המס הזה שכיום הוא קיים בצורה אחרת.
לבנו סנ' רפאל שהמשיך ללמוד בבית הספר היהודי, הוא לקח מורה טורקי שייתן לו שיעורים בטורקית. זה נמשך זמן רב, וכך למד לכתוב ממש כמו טורקי, וזו [ידיעת השפה] שימשה אותו היטב לקראת הסוף, כאשר נסע [להתגורר] במושבות יפו, כלומר בראשון לציון. גם על זאת אכתוב בפרק אודותיו ביתר הרחבה: על הקשיים והמצוקות מהם סבל עד שהצליח להיות עצמאי, הוא ובניו. אף על פי שזה היה מאוחר יותר, בניו של סנ' רפאל זה הם החולייה השלישית בשושלת של חכם רפאל, שהצליחו סוף סוף להיות עצמאים. לפי דעתי, היה חכם רפאל עצמו הגורם לכך שכל צאצאיו אחריו, עד לאלה האחרונים כאמור, היו כולם תלויים ולא עצמאים. זה נמשך גם בשושלת של יוסף, אלא שאצלם, כפי שכבר כתבתי, יש לשמוח שכמה מהם כבר התחילו להיות עצמאים אך הם מתקדמים מאוד לאט. עם זאת יש בכך תקווה, שבתוך זמן יותר קצר הם יגיעו לכדי עצמאות. ואילו בשושלת של חָריבּי צֵ'לֵבּי – למרבה הצער – מתהפך הדבר עתה, והם הולכים ונעשים תלויים ואינם עצמאים.
361 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1857
כפי שכבר כתבתי קודם, כל מי שקורא את הביוגרפיה הקטנה הזו, ודאי יקבל מושג על הייסורים שבהם התענה כל אחד מאלה שהיה, בדרכו שלו, עובד שכיר. אולם כעת אני שומע דיבורים, אפילו מאלה שמחזיקים במשרות הבכירות ביותר האפשריות, האומרים: "אני משרת, עובד בשביל אנשים אחרים"; לפי דעתי, בכך הם זורעים את זרע המשרתוּת לעוד שלושה או ארבעה דורות אחריהם, כי לא כולם יוכלו למצוא את המשְׂרות הבכירות אף שיהיו מלומדים ביותר ומוכשרים ביותר. כל אחד מאלה [האומרים כך] אינו צודק בדרך שבה הוא מלמד זכות על עצמו, כי די כבר בעצם הכינוי 'משרת' ומוטב שכל אחד כבר יגיע למסקנה.
גם בשנת 5618 [1858] חכם אַברָמָצֶ'ה עבד אצל צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם, והמשיך בעיקר בעסקי הבֵּייליק. והרי יודעים אנו שהיה לו העוז לעסוק בכך וגם הכוח לדהור על גבי סוס חמוש בכלֵי נשק שידע להשתמש בהם היטב. שכרו היה 500 גרושים לחודש, ומלבד זאת מזונו ניתן לו בכפרים בהם שהה. מלבד זאת הביאו לו הכפריים מתנות רבות של מיני מאכלים שאת כולם שלח הביתה, וכך סייע בהוצאות אחזקת הבית. כך הוא צבר סכום כסף, כי כאשר החזיק במשרה הזו הוצאות הבית הסתכמו במאה גרושים לחודש בלבד. בנוסף,
362 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1858
בסיום העבודה הוא קיבל עוד 500 גרושים כמתנה, ובסך הכול חסך סכום שנתי של 3,500 עד 4,000 גרושים. במהלך עבודתו בעסק החליט שבשנה הבאה לא יישאר עוד לעבוד כשכיר. הוא חישב, כאמור, שכאשר יהיו ברשותו 4,000 גרושים, יוכל בסכום הזה לפתוח עסק 'מיד ליד'. לפיכך נהג בחסכנות, ובסוף השנה עמד לרשותו סכום של 4,000 גרושים.
בשנת 5619 [1859], כפי שנאמר לעיל, הוא קיים את ההחלטה שלקח ומסר את החשבונות באופן מסודר. הוא ישב בבית קפה במשך כמה ימים על מנת לנוח, ואחר כך התחיל לקנות אי־אלו סחורות שנראו לו יותר סחירות. הוא קנה אותן מאלו שהיה להם צורך דחוף בכסף, והיות שכך קנה מהם יותר בזול והיה לו כדאי גם למכור אותן בזול. כך כיסה את הוצאותיו.
הוא קנה את הסחורות הללו מסוחרים שונים, ולכן התרועע איתם רבות. במהלך השיחות שניהלו ביניהם מִדֵי יום, היה אחד שאמר לו שהוא שמח מאוד שהפסיק להיות המשרת; [עוד אמר] שהמסחר הוא ברכה מהאל ושימשיך בכך, ושכולם זוכרים שאביו היה סוחר גדול מאוד, ומעל הכול שהיה הבָּזיריאן של אוּסרֶף פאשה. וכל אותו העושר הזה היכן נותר? כפי ששמעו, את הכול
363 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1859
אסף צֵ'לֵבּי יהודה. ואף שאינם יודעים בדיוק איך קרה הדבר הזה, רק שמעו שהם [אַברָמָצֶ'ה ומשפחתו] נותרו חסרי כול. "אבל לפי דעתנו אצל אביכם נשאר [הרבה] כסף. ואם תבקש את החשבונות מסנ' צֵ'לֵבּי, תראה שהוא ייתן לך את כל מה שתבקש, ואל תלך להיות משרת שלהם. אתם עשיתם טעות בזמנו, כשהשארתם את העסק בידיהם, שיטפלו בו כראוי, כי כאלה הם בני אריה – מדברים כגון אלה הם מרוויחים". וחכם אַברָמָצֶ'ה, אף שהיה בקיא היטב בכל העניין, למרות זאת, לנוכח מה שסיפרו לו – השתכנע. כך נתפס לחולשה והתבלבל מדברי חבריו. הוא התחיל ללכת לעיתים קרובות יותר אליהם, כדי שילַמדו אותו באיזו דרך יוכל להוציא לפועל את התביעה הזו. אלה שנתנו לו בהתחלה את העצה הזו, לא הצליחו למצוא עבורו בקלות את הדרך, ולכן הם פנו אל היותר זקנים. באותו הזמן נוסדה קבוצה של אנשים מנכבדי העיר [נכבדי היהודים] שהיו נגד בני אריה. הם נפגשו פעמיים בשבוע, והיו ביניהם גם כמה חברים מבני משפחת אריה; בהמשך נדע מי עמדו בראשם. השם שכינו עצמם היה 'לה קַלדֵרָה' [הקדֵרה], כיוון שבכל פגישה הכינו גיבֵץ' [תבשיל קדֵרה][22] והרבה משקאות, וזה מה שגרם לחכם אַברָמָצֶ'ה להצטרף לחבורה הזו. באחת מפגישותיהם לקחו לטיפולם את הסוגיה הזו. אחרי דיונים רבים התברר להם שקיבּריזלי מֶהמֵט פאשה עומד להגיע לניש – באותו הזמן הוא היה זה ששפט בסכסוכים כאלה. והיה זה מפחיד
364 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1859
מאוד עבור מי ששפטו אותו כאלה פאשות, כי בדרך כלל הם היו השופטים בענייני פשיעה, ולא ניתן היה לערער על הרשעותיהם. כפי שכתבתי קודם, הייתה לו [לפאשה] הסמכות לגזור במהירות גזר דין מוות, ותיכף ומייד לבצע את גזר הדין. היות שחלפו כבר 11 שנים, לא עולה על הדעת שהם ישמרו כל השנים הללו את הפנקסים ואת הניירת. אף אחד לא יזכור איך התרחש המעשה, "כך שהם ייתנו לכם את הסכום שאותו תדרשו". מהעֵצה הזאת היה חכם אַברָמָצֶ'ה מרוצה מאוד, והוא יישם אותה, הכול בסודי סודות.
צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם, עקב עיסוקיהם המרובים, לא גילו עניין כאשר שמעו על אודות ההתכנסויות הללו אפילו שידעו שהן נועדו להרע להם. ואם חכם אַברָמָצֶ'ה היה פונה אליהם ישירות, הם היו נותנים לו כל מה שהיה מבקש מהם. כפי שכבר נכתב, הם זימנו אותו במועד כדי להפקיד בידיו את החשבון, אך הוא לא רצה לקבלו מפני שידע שהוא היה בעל החוב ושהם שילמו עבורו 15,000 גרושים. לפיכך, כל הפנקסים, עד הדף הקטן ביותר, היו ארוזים ושמורים היטב אצלם. כפי שכבר קראנו, הם תמיד תמכו בחכם אַברָמָצֶ'ה. גם באותה תקופה הם קראו לו [לעבוד] כי היה ללא תעסוקה, והם היו זקוקים לו. ברם, בפעם הזאת כאשר זימנו אותו הוא לא בא. הם לא העלו בדעתם, 'אף לא אחד מאלף', שחכם אַברָמָצֶ'ה יוליכם שולל בעצת אויביהם. כפי שעוד נקרא בפרק על אודותם, כאשר זימנו אותם לניש [להישפט אצל קיבּריזלי פאשה] נפל עליהם פחד גדול מאוד, ומסיבה זו הוא באמת היה
365 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1859
משוכנע שיקבל 20,000 גרושים. הוא לא עבד עוד בעסקי המסחר שבהם נהג לעסוק, 'אכל' מהחסכונות שהיו לו מקודם, ישב כל היום בבתי הקפה והעביר את הזמן בבילויים.
בשנת 5620 [1860] הגיע קיבריזלי מֶהמֵט פאשה לניש. ובכל הערים הודיעו בכריזת הכרוז, שכל מי שמבקש להגיש תביעה לבית המשפט בכל דבר שהוא, חופשי לבוא לניש. והוא יוכל לתבוע את כל מה שברצונו, בלי לחשוש ממאומה. ובין כל אלה שהתלוננו, כל אחד בגין העוולות שנגרמו לו, הגיע גם חכם אַברָמָצֶ'ה. הוא הכין בסמוקוב עתירה בה נאמר שאביו הותיר הון רב, שבן דודו[23] צֵ'לֵבּי יהודה אסף את הכול והותיר אותו חסר כול, ושהוא מסרב לתת לו מאומה ואף לא את החשבונות. הוא [חכם אַברָמָצֶ'ה] דורש לכל הפחות 20,000 גרושים, והוא מבקש שיזמנו אותו ושהסכום ישולם לו. המשפטים הללו התבררו במהירות. זימנו את כולם באמצעות סוּרוּג'ים, וגם לא שולמה שום אגרה. כפי שכתבתי קודם, הפחד אצל מי שזומן היה גדול מאוד, וכך היה שבין אותם הרבים שזומנו מסמוקוב זימנו גם את צֵ'לֵבּי יהודה. החוק היה שביום השלישי הוא צריך לצאת לדרכו, ואם לא כן שלחו זַ'נדַרם שיביא אותו כשידיו
366 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1860
כבולות בשרשראות. כאשר זימנו אותו לא אמרו לו מדוע זומן כפי שזה היום, כדי שיֵדע להתכונן; אלא [נאמר] רק שהוא צריך להתייצב ובמשפט יאמרו לו. הם, שהיו להם אלף סוגים של צרות ומיני עסקאות מסחר מכל הסוגים, לא ידעו על מה לחשוב קודם ולְמה להתכונן, ו[גם] לא היה זמן. לצֵ'לֵבּי יהודה 'יצאו לו אדים מהראש' מרוב לחץ. אם היו יודעים שזה היה בגלל חכם אַברָמָצֶ'ה, אך לא היה להם מושג מכך. ומאחר שצֵ'לֵבּי יהודה נבהל מאוד כי כנזכר היה חשש גדול מהמשפטים הללו, אמר לו אחיו אברהם, שכבר היו אז שותפים, שאם הוא מאוד מפוחד – אף שהיה כל כך אמיץ [בדרך כלל], ובגלל שהוא כה נואש, אף על פי שהוא [אברהם] לא זומן – למרות זאת ילך הוא כי אינו מפחד. [אולם, הוסיף] שעליהם לממש איזו התחייבות שנשכחה ביניהם, ואם יעשו זאת יֵצֵא מייד לדרכו. על ההתחייבות הזו ומה היה טיבה, אכתוב בפרק עליהם. כששמע זאת אחיו צֵ'לֵבּי יהודה, באותו היום עצמו יישבו את העניין, ובערב נסע צֵ'לֵבּי אברהם, במֶנְזִיל שכבר יודעים אנו מהי. וביום השני הגיע לניש, ומייד הלך אל הוועדה הממונה כדי לברר על המשפט הזה. הוא ראה אדם אחד שהיה חבר טוב מאוד שלו עוד מקודם, חָאג'י טָאוּשָן, יושב בראש הוועדה הזו. מייד כשחָאג'י ראה אותו בא לקראתו ואמר לו: "אל תפחד, זהו חוֹגָ'ה מָאצ'וּנוֹ אריה, קרוב משפחתך, שתובע מכם 20,000 גרושים מחשבונותיו של אביו".
367 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1860
כאשר שמע את דבריו צֵ'לֵבּי אברהם נישק את פיו של חָאג'י טָאוּשָן, ושמח כל כך; מפני שגם אם יגזרו עליהם את כל אותם 20,000 גרושים, הרי אין צורך לומר שזה לא כלום עבורם לעומת הפחד שחוו. באותה העת גם ביקש ממנו צֵ'לֵבּי אברהם שידחו את הדיון בתיק הזה לכמה ימים, עד שיביא את הפנקסים והמסמכים הנדרשים כדי שיוכל להשיב [על התביעה]. וזה אכן הוסכם. ללא דיחוי, באותו היום עצמו, כתב לאחיו מכתב ובו הודיע לו על אודות כל מה שנכתב לעיל, כדי שיירגע. הוא גם ביקש שישלח את כל המסמכים שהיו ארוזים ושמורים במרתף החנות שלהם שזה מקרוב נבנתה. את המכתב הזה הוא שלח באמצעות סוּרוּג'י מיוחד כדי שיגיע [לאחיו] בהקדם. מכל זה ניתן להבין איזו שמחה הייתה להם גם בסמוקוב. ובסמוקוב נמצאו כל המסמכים במרתף החדש שנבנה, כאמור, כשהם כבר לחים ומעופשים ומעט רטובים. הם ארזו אותם ושלחום, ואחרי כמה ימים הוא כבר קיבל אותם. הוא לא פתח אותם כדי לבודקם, אלא הציג אותם כשהם ארוזים בפני הוועדה, אשר מינתה את חכם מֶרקָדוּצ'וֹ אלקלעי, הרב הראשי של ניש, כדי שיעיין בהם. הלה, מלבד היותו רב ראשי, היה גם בנקאי דגול. והוא אמר להם: "הנה הם כל המסמכים שיש בידי מהעסק הזה. כבודך, פתח ובחן אותם, ואם במקרה תמצא כי נותרנו
368 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1860
חייבים איזה סכום שהוא, אני מתחייב לשלם עבור כל גרוש, אלף גרושים. והסנ' חָאג'י טָאוּשָן יערוב לי בכך". וכל הוועדה התבוננה בו בתדהמה. ועל פי חובתם הם פתחו את אריזות המסמכים המעופשים בזהירות, וחכם מֶרקָדוּצ'וֹ קרא בהם. הם רשמו הערות, ובתוך כמה ימים מצאו שחכם אַברָמָצֶ'ה הוא בעל החוב וחייבוהו בתשלום מיידי של ההוצאות, ואם לא ישלם ישימוהו בכלא עד שיפרע חובו. אולם לשלם לא יכול היה כי לא היה לו כסף, ולכן הושם בכלא לכמה ימים. בשהותו בכלא אפילו לא היה לו מאיפה לאכול, כיוון שבאותם הזמנים לא הזינו את האסירים על חשבון הממשלה. וחכם אַברָמָצֶ'ה בהיותו מבויש עקב השגיאה שעשה, לא היה מסוגל [לא העז] לפנות ישירות אל צֵ'לֵבּי אברהם שמא יוציא אותו מהכלא, ובו בזמן ייתן לו כמה פרוטות, שכפי שנאמר לא היו מצויות בידיו. לפיכך מצא לנכון לפנות שוב בעתירה אל הפאשה, שיזמן אליו את צֵ'לֵבּי אברהם, קרוב משפחתו, על מנת שיסלח לו ויוציאו מהכלא כי אין לו אפילו חמש פרוטות; ו[גם] שייתן לו כמה פרוטות כדי לשלם לפונדק וכדי שיוכל לשוב לסמוקוב. והפאשה, משהובא העניין לפניו, קרא [לצֵ'לֵבּי אברהם] ואמר לו: "אם הוא קרוב משפחתך, מן הראוי שמלבד זה שלא תדרוש ממנו את ההוצאות גם תיתן לו 1,000 בישליקים שהם 5,000 גרושים". היות שלא רצה לסרב לבקשתו של הפאשה, שחרר אותו מהכלא ונתן לו 5,000 גרושים. וחכם אַברָמָצֶ'ה יצא מניש בלי שנפגשו שוב. היועצים,
369 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1860
כמו גם חבורת הקַלדֵרָה, בהתחלה שמחו כולם מאוד כשראו את צֵ'לֵבּי יהודה מודאג, אך מאוחר יותר הם היו מאוד מבוישים ומפוחדים, והם [בני אריה] לא דיברו עימם מאומה ואף לא נזפו בהם.
בשנת 5621 [1861] חכם אַברָמָצֶ'ה קיבל את 5,000 הגרושים, ולא ידע מה לעשות כי התבייש ללכת לסמוקוב. אחרי שנשאר כמה ימים בניש מצא שיהיה נכון יותר לנסוע לקונס', ועם מעט המזומנים שהיו לו להתחיל באיזו עבודה ובכך לעזוב את סמוקוב. הוא עשה זאת. ואחרי ששהה בקונס' כמה ימים, לא אהב את החיים בקונס' והלך לאיזמיר, וגם שם לא מצא מה לעשות. והלך מעיר לעיר עד ירושלים, עלה בכל העליות לקברי הצדיקים, והלך לביירות ולאלכסנדריה. את שהייתו באלכסנדריה הוא אהב עד מאוד, אבל לא נותר לו עוד כסף. גם לא היה לו כסף לשלוח עבור הטיפול בילדיו, וכך היה שמשפחתו סבלה, וכל הנטל נפל על קרוביו שדאגו להם. בהתחלה לא ידעו היכן הוא, אך כאשר היה בירושלים שלח לומר שהוא חושב לא לבוא עוד לסמוקוב כיוון שהוא בוש ונכלם. מסמוקוב כתבו לו קרוביו שכבר עלה דַי על קברי צדיקים, ו'שיָשׂים עליו צעיף'[24] ויבוא לסמוקוב כי ילדיו
370 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1861
מתים מרעב. כאשר קיבל את המכתב מסמוקוב חכם אַברָמָצֶ'ה נעצב מאוד, והחל להתכונן לקראת שובו לשם. עבור מעט ההוצאות הנחוצות לו לווה מאחד מחבריו מאה גרושים להוצאות הדרך, כיוון שנותר ללא פרוטה. בשהייתו באלכסנדריה למד שירים רבים בערבית, שאותם תמיד היה שר. מסעו זה ארך שנה. כאשר הגיע לסמוקוב בתחילה במשך כמה ימים לא יצא, ובלילות הלך להתעמת עם יועציו על העצה שנתנו לו. כשנודע הדבר לקרוביו, הם שלחו לקרוא לו באומרם לו שהוא לא צריך לריב, אלא שיבוא בערב לביתם. והם נתנו לו חמישים גרושים להוצאותיו. כאשר בא הביתה נישק את ידי כולם וביקש שיסלחו לו, אך הם לא כעסו כי כבר ידעו מלפני כן שהוליכו אותו שולל. הוא התיישב, ובלי לדבר אליהם התחיל לשיר את אשר למד בכל המקומות אליהם נסע. למוחרת, כשהלך שוב אל החנות, שלחו אותו לאי־אלו עניינים, ואמרו לו ששכרו החודשי יהיה כמקודם 400 גרושים לחודש. [ואמרו] שהוא צריך להישאר איתם כמו קודם, אלא שלא יעשה עוד שטויות כאלה. חכם אַברָמָצֶ'ה החל לבכות ולא אמר דבר.
בקשר למה שנכתב על הצרות הכה גדולות שהביא עליהם, לא היה לכך שום בסיס. הרי יודעים אנו שחכם אַברָמָצֶ'ה היה בקיא במכלול העסקים של סנ' אביו, ולמרות זאת [עשה זאת]; היה זה בגלל כמה מן האויבים של בני אריה, שרימו אותו עקב האיבה שהייתה להם
371 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1861
כלפיהם. וגם כשאני אומר אויבים, בעצם לא הייתה להם כל סיבה להיות עוינים כלפיהם: לא היה להם [לבני אריה] שום עסק איתם, והם כלל לא התערבו בענייניהם. ומעל הכול, כפי שעוד נראה בהמשך, לא היה להם זמן פנוי כמו שאומרים, אפילו לאכול. וכאשר הזדמן להם לעזור, אם ברוח ואם בחומר, הם לא השיבו פני איש ריקם, ולמרות כל זאת ביקשו להרע להם. על זאת צריך לומר שייתכן שזה מפני שקינאו בהם. מכך עלינו ללמוד גם מתכונות האופי שהיו להם [לבני אריה] – דבר שהיום אנו לא עושים כפי שעשו אבותינו. היום גם מי שנמצא בעמדת כוח ומחזיק במשרות רמות השקולות לאלה שבהן החזיקו אבותינו, למרות זאת הוא נסוג הצידה ונמנע מלעזור, וזה דבר שכבר נמשך זמן מה; ייתכן שיש תקווה שעשוי לחול שינוי בתוך זמן מאוד קצר, כשכל אחד כבר יסיק מסקנה.
בשנה הזו שבה נפטר צֵ'לֵבּי גבריאל, חכם אַברָמָצֶ'ה שהה כל הזמן בבית של סנ' בכורצ'ה [בן גבריאל], הוא דאג לצורכי הבית, לאספקת מזון וגם לצרכים אחרים. זה נמשך כחודשיים, ובזמן הזה נהג לבוא גם לבֵית חכם מֶרקָדוּצ'וֹ שנפטר גם הוא באותה התקופה. גם עבורם בני משפחתם [בני צֵ'לֵבּי משה] נתנו לו [לאַברָמָצֶ'ה] את הכסף הדרוש להוצאותיהם, כיוון שלסנ' יוסף [בנו של מיכאל מֶרקָדוּצ'וֹ] לא היה כסף להוציא. ובּוּ' רוּזוּ [האלמנה] בכתה מאוד אצל קרוביהם שידאגו לה.
372 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1862
בשנת 5622 [1862] חכם אַברָמָצֶ'ה עבד אצל צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם, המשיך בעיסוקים שאליהם שלחוהו, וכפי שכבר כתבתי לא סירב למאומה. הוא היה כבר בקיא כמעט בהכול, ולא היה להם צורך לתת לו הרבה הסברים. היה שם פעמיו במהירות ליעדו, לא שב ריקם, וידע להתנהג בטוב עם כל אחד.
באותה השנה נולד לו בן, וגם בלידתו נהגו כפי שנהגו עם כל יולדת, וקראו לו דוד. זהו מיסיה דָּוִד שהיה לימים למורה באליאנס יִזרָאֵליט ['כל ישראל חברים'], כפי שעוד נקרא על סגולותיו בפרק על אודותיו.
בבית אשתו השגיחה היטב על ביתם וטיפלה בילדים. כשיצאה היה זה אך ורק לקרוביה, וכך גם ביקרוה תמיד קרובי המשפחה. היא הייתה שבֵעת רצון במצבם הכלכלי ולא אהבה להוציא כסף. לבושה הייתה בבגדים הזולים ביותר ולא התקנאה באחרות. היא ידעה לנהוג בחסכנות ואהבה את בעלה עד מאוד. בנו רפאל, שהיה כבר בוגר, המשיך בלימודיו בבית הספר ולמד גם טורקית. סנ' אביו אהבו עד מאוד, כיוון שהיה רגוע מאוד, וכל יום הלך לבית הכנסת להתפלל. בערבים, כאשר הלך אביו אצל קרוביו, לקח איתו גם את רפאל בנו. וכאשר נשאר שם עד מאוחר והילד נרדם, נשא אותו אביו הביתה על הידיים ולא העירו משנתו, כך שגם דאג לו וטיפל בו וגם
373 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1862
נהג בבנו הקטן. בדרך זו גידלו אותם, ומנגד, כאשר בגרו הבנים, גם הם שמרו על הוריהם וטיפלו בהם.
גם בשנה 5623 [1863] כמו בשנים האחרות, חכם אַברָמָצֶ'ה עבד אצל קרוביו.
באותה השנה נסע סנ' יוסף, בנו של חכם מֶרקָדוּצ'וֹ [המנוח], לבֶּרקוֹביצָה עם כל משפחתו. חכם אַברָמָצֶ'ה שכנע את בּוּ' רוּזוּ [האלמנה] שתסע גם היא איתם. היא לא רצתה, כי חשבה שבְּנהּ לא ידאג לה, והרי כבר הרוויחה כסף לפרנסתה כאן בסמוקוב. אולם הסנ' יוסף, בנה, ביקש ממנה שתבוא איתם, כי לא רצה להשאיר את אימו לבדה בסמוקוב וגם כי בהתחלה חשש ללכת לבדו. כאשר הגיעה לבֶּרקוֹביצָה היא נחשבה שם כמיילדת, ובנוסף לכל הנשים היהודיות שזימנו אותה אף הנשים הטורקיות והנוצריות קראו לה. וכך, בתוך פרק זמן של שלושה חודשים הרוויחה 500 גרושים. היא הייתה שמחה מאוד, וגם הסנ' יוסף היה מאושר עד מאוד. הם אמרו שרק כעת הם רואים את האור בחיים, והיא שיבחה את חכם אַברָמָצֶ'ה על כך ששידל אותה שתלך.
סנ' בכור, בנו של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ, הגיע יום אחד והביא לו [לחכם אַברָמָצֶ'ה] לקריאה מכתב מאביו שנשלח מבָּאנָה [כיום הכפר דוֹלנָה בָּניָה],
374 ביוגרפיה של חכם אַברָמָצֶ'ה ר. אריה, 1863
ו[פשרו] לא היה מובן לו. הם קראו אותו יחדיו, הוא היה כתוב באריכות רבה ולא הצליחו להבינו. את תקציר המכתב הזה נקרא בפרק אודותיו [סנ' בכור]. החלטתם הייתה לכתוב לו שיכתוב להם שוב, בקיצור. באותה תקופה הזמין חכם רַבֵּנוּצ'וֹ את חכם אַברָמָצֶ'ה שיבוא לעבוד אצלו בגביית העָשָרים שקיבל, ושהוא ישלם לו תשלום גבוה יותר מאשר זה שהוא מקבל מצֵ'לֵבּי יהודה. חכם אַברָמָצֶ'ה סירב להצעתו, הודה לו, והסביר שאינו רוצה עוד לעשות את הטעויות שעשה עד כה, שכן כל הניסיונות שעשה על פי העצות שנתנו לו לא צלחו. הוא לא רוצה את השכר שהציע לו, כי הוא יודע שזה יהיה לשלושה–ארבעה חודשים, והציע שימצא אנשים אחרים כי יש רבים.
בשנת 5624 [1864] בנו סנ' רפאל כבר הגיע לפרקו עבור אותם הזמנים, אך הוא לא ידע למי לפנות על מנת לבקש לו כלה. הוא סיפר זאת לצֵ'לֵבּי יהודה, והלה, שרצה בהתרחבות המשפחה, אמר לו שילך אל קרוביו בסופיה או בפיליבֶּה ושם יראה איזו כלה ראויה. תחילה הלך חכם אַברָמָצֶ'ה לפיליבֶּה אך לא מצא כלות כרצונו, כי אלה שהציעו לו היו יותר מבוגרות מהחתן וגילן היה 14 או 15 שנים. מפיליבֶּה נסע היישר לסופיה ושם מצא ככלה את אחותו