962
מכאן ואילך מתחילים פרקי הביוגרפיה של שושלת חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה, הממשיכים מן 'העידן הכללי' – החל משנת 5588 [1828], עבור כל ראש משפחה בנפרד, ונמשכים עד למועד פטירתו [של כל אחד מראשי המשפחה]; וכך ממשיכים עד שנת 5660–5661 [1900–1901]. [1]
963 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה [2] 1828
בשנת 5588 [1828], כפי שנכתב בעמוד 266 על אודות פירוד בית ארבעת האחים, אחרי מות אביהם הם נפרדו. כנראה שעשו זאת כדי שלא יהיו ביניהם מחלוקות משום בחינה שהיא. הסיבה לכך היא שכולם היו חכמים ונבונים, והם ביצעו את החלוקה מייד ובכל העניינים – הן בענייני השוק והן בבית – בלא להותיר דבר לאחר כך. הם חששו שמא יהיו ביניהם חילוקי דעות, ולכן הם נפרדו פעם אחת ולתמיד. אולם, הם נשארו לגור באותו הבית עד שיקנו להם [בתים]. כידוע, הבית לא היה שייך להם, והיה עליהם למוסרו לסנ' מֶהמֵט אמין אגא, כפי שאכן מסרוהו לידיו מאוחר יותר. עד אז הם אכלו כולם על שולחן אחד ובחשבון הוצאות אחד. גם בכך נפרדו: אכלו כל אחד בשולחן נפרד, והוציא כל אחד את הוצאותיו לעצמו, כשהיה כל אחד רושם לעצמו את מה שהוא מושך. לחָריבּי צֵ'לֵבּי, כאמור, לא היה בהתחלה שום עיסוק, כיוון שלא רצה לעסוק במסחר. הרעיון שלו היה לעסוק בעסקאות בנקאיות, והיות שכך היה צריך לקבל את חלקו בירושה בכסף מזומן. אולם את זאת לא יכלו לעשות כיוון שהיו להם הן סחורות והן חובות רבים לגבייה, והוא נאלץ להמתין עד שיגבה את חלקו. וכך היה שהוא עסק בעיקר במסחרם של האחים האחרים, ובזמן הזה השתדל לגבות את החובות הישנים. זה התאפשר כיוון שכולם באו לחנות של חכם רפאל, שכן החנות מימיו של האבא נותרה בידי חכם רפאל.
964 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1828
זו הסיבה שכולם באו לחנות הזו, וחָריבּי צֵ'לֵבּי היה בודק את החשבונות וגובה מהחייבים את החוב. אחר כך חילק לכל אחד את חלקו. כתוצאה מכך נתגלעו כמה חילוקי דעות עם חכם רפאל, שאמר לו שהוא מעביר סכומי כסף גדולים מדי. חָריבּי צֵ'לֵבּי התרגז מכך מאוד ואמר לו שאם הוא היה עסוק כמוהו בעסקיו, אז לא היה לו פנאי לבדוק את החשבונות של בעלי החוב. חָריבּי צֵ'לֵבּי היה חייב לרפאל עוד אלפיים גרושים על חשבון חלוקת רהיטי הבית, אך באותו הזמן הוא לא תבע אותם ממנו כי חָריבּי צֵ'לֵבּי לא יכול היה לשלם בהיותו ללא עבודה. אולם לצֵ'לֵבּי זה לא היה אכפת כלל וכלל, העיקר שלא יסטה מהרעיון שלו [להקים עסק מתחום בנקאות וכספים], כפי שאכן הצליח לעשות. מכל זאת אנו למדים שצריכה להיות לאדם הסבלנות כדי להגיע למטרה שעליה החליט, ולא לשנותה עד שיצליח להגשימה. היה ולא עלה בידו להשיגה אחרי שעשה כמה פעמים ניסיון, אז הוא חייב לשנותה. על כך נאמר שאדם חייב לשנות את עיסוקו בכל עשר שנים, בעיקר אם הוא נוכח לדעת שבאים עליו כישלונות; ואל לו לצפות שזה יקרה באופן טבעי או כתוצאה מכישרונו, שהרי כל אדם מוכשר במלאכתו.
בשנה הזו נולד לצֵ'לֵבּי גבריאל בן והייתה שמחה גדולה, כיוון שעברו כבר כמה שנים מאז שילדה [אשתו]. עשו בה איצ'וֹרייָס רבות, וכאשר הודיעו לאב [שילדה] הוא נתן למיילדת בקשיש של חמש רוּבּיות [מטבעות זהב], למשרת שרץ ראשון להודיע לו – נתן שלוש רוּבּיות, וכך גם
965 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1828
לכל האחרים שהביאו לו את הבשורה. בכל שמונת הימים שהיולדת שהתה במיטה ערכו חגיגה יום ולילה, וכל העת היו להם אורחים. קרובי המשפחה שלחו ליולדת ולרך הנולד מתנות רבות, והאב נתן ליולדת מתנות תכשיטים ולרך הנולד דוּקָטים. וביום הברית הזמין את העיר כולה, הן את הגברים והן את הנשים, וסעדו כולם וקראו לו בכור־יצחק[3] ואימו היניקה אותו וטיפלה בו. וכך עשו גם ביום פדיון הבן, שוב הזמין את העיר כולה ואכלו כולם יחדיו, שמחו ונהנו.
באותו הזמן הגיע צֵ'לֵבּי אברהם [אבי המחבר] לגיל שליחתו לתלמוד תורה. יומיים לפני כן עשו את ההכנות, אפו פיתות והכינו מאכלים נוספים עבור החכמים. וביום שבו הביאוהו הלבישו את הבן בבגדי שבת, [ויצא] וספרון מוזהב בידו מלוּוה בידי אביו ואימו ואחדים מקרובי המשפחה. מבעוד מועד שלחו את הפיתות, קדֵרה מלאה בדבש ואת המאכלים שהוכנו עבור החכמים וכן קנקן יין ומיני פירות. ובהתקרבם, בנוכחות כל התלמידים, קיבלו החכמים את פניהם בכמה ברכות. תחילה נתנו לכל התלמידים פיתה, בהגירם לתוך כל פיתה שתי כפות דבש. וכל תלמיד, בקבלו את הפיתה, קיפץ בשמחה את דרכו הביתה. אחר כך סעדו החכמים ביחד עם התלמיד החדש, וקרובי המשפחה נתנו לכל החכמים
966 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1828
מתנות כסף. והשאירו את הבן בידי אחד החכמים שנתן לו את שיעורו הראשון, ואחר כך נתן לו מלוא החופן שקדים מסוכרים. והוא שמח הן במתוקים והן בפניו המאירות של מלמדו, ויצא לשחק עם חבריו. הוא המשיך בלימודיו עד שהצליח לקבל את הסמיכה [במקור semaha] (דיפלומה) כחכם השלם, שניתנה לו מידי חָריבּי אברהם אלקלעי – שהיה הרב הראשי של קהילת סמוקוב, ואחר כך הפך להיות רַבָּהּ הראשי של קהילת סופיה.
בשנת 5589 [1829] קנה חָריבּי צֵ'לֵבּי בית ביחד עם אחיו יוסף. בבית הזה הוא גר כל חייו חכם רַבֵּנוּצ'וֹ, ובתקופה שאני כותב את [הביוגרפיה ה]זו, הוא נמצא בבעלותו של סנ' חיים ב' משה (חָאג'י יעקב). הבית שבו גרו עד אז הוא הבית שניתן לאביו סנ' אברהם, הראשון שהגיע לסמוקוב, על ידי הסנ' מֶהמֵט אמין אגא כדי שיחיה בו כל חייו, ואודותיו כבר כתבתי קודם איך נמסר [בחזרה לבעליו]. שני האחים היו מלוכדים מאוד, עשו שיפוץ קטן, ריהטו אותו והסכימו ביניהם לסעוד על שולחן אחד ולהתחלק בהוצאות חצי־חצי. שני הצדדים שמחו מאוד, הם ונשותיהם, הכלות והילדים. הם הלכו בדרך החיסכון, לא התרגזו ולא התלוננו, ואין צורך לומר שלא רבו. בכל אותם הזמנים שבהם גרו יחדיו שיחותיהם ובילוי הזמן שלהם היו רק בלימודי קודש. הם לא שוחחו
967 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1829
על שום דבר מענייני המסחר, וזאת כדי שלא להיגרר וכדי להישמר מלהגיע למריבה הקטנה ביותר, ביודעם שזוהי ההתחלה של מחלוקת שמובילה לסכסוכים, במיוחד שהם היו בעסקים שונים.
המלבושים שלבש חָריבּי צֵ'לֵבּי היו צַ'קשיר מאריג שחור או סגול אינדיגו, מעל אַנטֵרי ארוך ממיני בדים בצבעים סגורים.[4] על המותן חגר קוּשָק צמר משובח, מעל פֶרמֵלָה מבד ובה שני פֵּצ'וֹס לשים בהם שטרי כסף ודברים אחרים, ומעליה אֶשקוֹרטָה מכוסה בפרוות דקות עם כיסים פתוחים – את התלבושת הזו לבש כשהיה בחנות או בבית. וכאשר יצא לטייל לבש בִּיניש עשוי מבד עם שרוולים רחבים בצבע שחור, ועל ראשו פֵז אדום [מעוטר] סביב במיני שָלים של בד דק היוצרים צורת סָריק. מִנְעליו היו לָפְּצ'ינֶס מעור ו[מעל] סָפָּטוֹס גם כן מעור משובח בצבע שחור ולפעמים צהוב. צ'יבּוּק בכלי מענבר הייתה בידו, ושקית מבד דק שזורה היטב בשזירת משי ומלאה בטבק תלויה לו על מותנו; זה היה בימי חול. ובשבתות וחגים במקום הסָריק חבש בּוֹנֵטָה יען כי היה חכם, ולבש את אותם סוגי הבגדים, רק שהחליפם ביותר משובחים. בימות החורף היה לו קיוּרדי. לבושו היה נקי מאוד, והוא אהב שכל בני הבית ילבשו [בגדים] נקיים. גופו היה גבוה ולא שמן, ובלבושו נראה כאיש גדול ממדים.
968 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1829
הילוכו היה נינוח. קלסתר פניו שחום מעט, ראשו מגולח בהותירו פאות לחיים קטנות וזקנו שחור ודליל נותר קצר בלי שגזז אותו. אמרו לי שתווי פניו של צֵ'לֵבּי אברהם בנו [אבי המחבר], דמו בדיוק לאלו של אביו, כמו שקלסתר פניו של סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה [אחי המחבר] זהה גם כן בדיוק לזה של אביו; וכך עד נכדו – היה להם את אותו דיוקן הפנים. מבין הבגדים שהיו לו, מחזיק בזמן הזה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה [נכדו] אַנטֵרי ארוך, שאותו הוא לובש רק בימי מועד: צבעו צהוב, הוא עשוי מצמר שזור משובח באריגת יד כמו אותם שָלים [בדגם עלי] דפנה, ויש לו ערך רב. פריטי לבוש כאלה קונים סוחרי עתיקות במחירים גבוהים מאוד. הוא היה אדוק מאוד, כל יום התפלל בבית הכנסת שחרית במניין, הניח שני זוגות של תפילין, קרא בחוק לישראל ואחר כך אכל ארוחת בוקר. הוא היה טוב לב, לא דאג, לא נלחץ ממאומה ואף לא התרגז. היו לו 15 קיוּרדיס עם אֶשקוֹרטַס, כולם מרופדים בפרוות הטובות והמשובחות ביותר, וכן גם גלימות אַנטֵרי ארוכות שהיו מהבדים המשובחים ויקרי הערך ביותר; ומבחר של שָלים רקומים מצמר שאותם חגר וגם בגדים אחרים. סנ' אימו גרה בביתו. הוא לא גבה שום תשלום מאֶחיו האחרים על כך, והוא הלביש אותה וכלכל אותה על חשבונו. לעיתים רחוקות הלכה לבתיהם של בניה האחרים, בין אם בגללה ובין אם בגלל אחיו. בהיותו הבן הבכור באו כולם לבקרו במועדים ובעיקר בשבתות.
969 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1829
פעמים רבות הם נשארו לאכול בביתו כאשר כל אחד הביא את מאכליו. וכולם אכלו על שולחן אחד, שרו, שמחו ושוחחו מעט בלימודי קודש, אך אודות ענייני המסחר לא שוחחו כיוון שאסור היה לדבר על כך בשבתות ובמועדים. הם באו אליו עם הנשים והילדים. בימי החג הראשונים של סוכות ופסח, אחרי שיצאו מבית הכנסת ולפני שילכו לבתיהם, היו כל היהודים סרים היישר לביתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי לבקרו. הוא קיבל אותם בכבוד רב, לזקנים מביניהם הגיש צ'יבּוּקים, ובזמן הזה דרש בפניהם בענייני היום וגם נתן להם עצות בנושאים אחרים. אחר כך הגיש להם דוּלסֶה וזאת רק לגברים. בערב באו אל בּוּ' לאה כל הנשים לבקרה, גם כן לרגל החג. גם היא קיבלה אותן ברוב כבוד, הגישה למבוגרות שבהן צ'יבּוּק וכיבדה אותן בדוּלסֶה, והן שרו פיוטים. וביום השני של החג היו הוא, אחיו ובניהם מחזירים ביקור לכל אלה שבאו אליהם. ואחרי החג החזירה בּוּ' לאה ביקורים לכל הנשים. כך הם זכו לכבוד והערכה, כי כזאת בשום בית אחר לא התרחש. דבר זה נמשך כל עוד גרנו, משפחת אריה, בסמוקוב ועד שנת 5660 [1900], כשבאו לבקר באופן הזה בכל הבתים של משפחת אריה. ואף שלקראת הסוף התקנאו בהם, והיו דיבורים לנטוש את המחויבות הזו, למרות כל זאת שבו ובאו [בני הקהילה] גם לבתים החדשים כאשר מישהו
970 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1829
מבני משפחת אריה נפרד מבית אביו. לקראת הסוף, כשהיו [לבני אריה] כבר שמונה עד עשרה בתים, עדיין באו לבקר את כולם; ואף נהגו לפי המנהג הישן כשרב העיר דרש בכל בית על פי דרכו בהוסיפו הֶקשֵר מתאים לכל בית בנפרד. כל זה התרחש רק אצל השושלת של חָריבּי צֵ'לֵבּי. הוא בעצמו התחיל בזאת, וכך זה נמשך עד הסוף בכל הדורות אחריו.
כאמור בהתחלה לא היה לו שום עיסוק, והוא בילה את רוב היום בביקורים בקוֹנָקים של הבֵּיִים. הוא הלך לבקר כמעט מִדֵי יום בארמון של הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, והיה מתקבל שם היטב. הושיבו אותו והגישו לו צ'יבּוּק וקפה. כפי שכבר כתבתי, אנשים רמי־מעלה כמוהם לא הושיבו את מי שבא לבקרם, ואין צורך לומר שלא הגישו לו צ'יבּוּק וקפה. הם דנו בשאלות רבות, וזה נמשך שלוש־ארבע שעות. באותה ההזדמנות הוא ביקש ממנו בקשות שונות. היות שלאגא לא היה שום עיסוק ודבריו [של חָריבּי צֵ'לֵבּי] נעמו לו, הוא לא קיבל אחרים כאשר [האחרון] שהה אצלו. לעיתים נכנס אליו לבדו אחיינו אוּסרֵף בֵּיי, שהיה הקצין הבכיר שלו, יען כי גילה אומץ וגבורה במלחמות שהיו לסולטאן; וכך קרה שמידֵי יום ביומו הוא הלך ועלה לגדולה. זהו אותו אוּסרֵף פאשה שהפך להיות האַעיאן של סמוקוב אחרי שהרגו את מֶהמֵט אמין אגא. על כך תקראו בהמשך, אודות האופן שבו קרה הדבר, וכן שגם חָריבּי צֵ'לֵבּי היה נוכח כאשר ערפו את ראשו, ומכיוון
971 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1829
שלא נתנו לו לצאת מהחדר שבו הרגוהו, אחז בו פחד גדול. בימים שלא הלך לקוֹנָקים עסק בענייני הקהילה: סידר את המחברות [ספרי החשבונות], ביצע כמה גביות ואף דן את הציבור במחלוקות שונות שהתגלו, וכולם שמעו לו והסכימו עם כל אשר אמר להם. בזמנו הפנוי למד תלמוד, כי כידוע היה חכם גדול.
את כל הקניות של צורכי הבית עשה הוא עצמו, הן את דברי המאכל והן את כל המצרכים האחרים. הכול קנה באיכות הטובה ביותר. הוא לא התבייש ואף לא התעייף מלערוך קניות. דאגתו הייתה שלא לתת לנשות הבית לסבול ממאומה. בּוּ' לאה הייתה עקרת בית למופת, לא נתנה לו להוציא כסף רב כי הייתה חסכנית מאוד.
כאשר היה ברשותו סכום כסף גדול יותר, מן ההתחלה הוא פעל לכך שבניו ירכשו סחורות שונות בשוק וימכרו אותן ברווחים קטנים. הוא עשה זאת למען [יצברו] ניסיון וגם כדי שלא ילכו בטלים לגמרי. הכול נעשה לפי הוראתו ועל חשבונו. מאוחר יותר התחיל גם להלוות לכמה סוחרים ממכריו הטובים סכומים קטנים בריבית נמוכה לזמנים קצרים, ונתן להם שטר עִסקה[5] ובו תנאֵי הריבית. נראה שהוא עשה את כל אלה כניסיונות. בתחילה צייתו הבנים לאביהם ולא אמרו לו מאומה כיוון שכיבדוהו עד מאוד.
972 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1829
אחרי שערך ניסיונות בכמה סוגי מסחר בחר לעצמו במסחר הבנקאי כאפשרות הטובה ביותר, והתחיל להשקיע בו הרבה יותר מאמץ. בתחילה עבד מהבית, ומאוחר יותר כשהעסק נעשה גדול יותר שכר חנות. זוהי החנות שנמצאת [כיום] ברשותו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה[6] בשכנות לבית המסחר הגדול. הוא התיישב בה ביחד עם בניו והם החלו במסחר הזה מראשיתו והיו מרוצים מאוד ושמחים.
בשנת 5590 [1830] המשיך לעסוק בבנקאות ביחד עם בניו. הם אף פעם לא החמיצו ביקורים קבועים בכל הקוֹנָקים של הבֵּיִים, ולעיתים הללו הזמינו מהם בדים שונים או פרוות ורהיטים – שלא ניתן היה לקנות בסמוקוב, והם הביאום מווינה או ממקומות אחרים. אם במקרה הסחורות האלה לא מצאו חן בעיניהם, הם השאירו אותן אצלם על חשבונם. לא היה אכפת להם אם הפסידו, כי תמיד מכרו את [הסחורות] הללו בהפסד, אך במקומות אחרים הם הרוויחו כסף רב. וכל המוסלמים והנוצרים קראו לו חוֹגָ'ה צֵ'לֵבּוֹן בפה מלא שבחים, והעריכו אותו מאוד מאוד כי הוא עשה טוב לכולם.
בשנה הזו הוא גם קנה בית; זה הבית שנמצא היום בבעלותו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה. היו בו שתי יחידות דיור, כפי שזה גם היום. בדירה אחת (שאותה בנה אביו בשנת 5609 [1849], גר סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה
973 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
ובפרק אודותיו אכתוב על בנייתה). כאשר קנה את הבית חָריבּי צֵ'לֵבּי הוא הכיל רק את הדירה הראשונה ובה שני חדרים. האחד היה גדול מאוד ושימש רק לקבלת אורחים. השני היה בגודל בינוני, מחומם היטב ובו גר וישן חָריבּי צֵ'לֵבּי עם בנו הקטן צֵ'לֵבּי אברהם. היה בו גם מסדרון גדול עם הָאיָיט מרוהט במינדֶרים. בבקרים בקיץ שתה שם קפה, ובערבים ישבו בו כולם ועל גבי שרפרף נמוך קטן הניחו עבורו בקבוקון מלא ראקי עם כוסית קטנה וכמה מתאבנים. הוא שתה תחילה כשהוא מברך אותם ב[ברכת] ערב טוב, ואחר כך נתן לאשתו ולילדים וכולם בירכו; אז ערכו את השולחן ואכלו באותו הָאיָיט. היה לו גם מטבח גדול ומשופר ובו תנור, ואת כל צורכי האוכל הכינו במטבח הזה. בּוּ' לאה בישלה והכינה את הכול. היה להם חדר רחצה [עם הסקה] גדול וטוב שבו התרחצו כולם, ובכל יום שישי היו מחממים אותו ומתרחצים. הייתה להם חצר גדולה ושדה שבו גידלו מעט ירקות שלא נמצאו בשווקים לצורכי הבית. בדירה השנייה, זו שגר בה היום סנ' משה יצחק אריה, היו ארבעה חדרים. שניים מהם, שהיו פנימיים וצפו אל החצר שמול הדירה הראשונה, היו גדולים וחמים והיו בהם חדרי רחצה משלהם. באחד ישנו צֵ'לֵבּי יהודה עם ילדיו, ובאחר ישן צֵ'לֵבּי גבריאל עם בנו. עם זאת, בכל הימים ובלילות
974 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
באו לאכול בביתו של האב, ואכלו על שולחן אחד – הם, נשותיהם וילדיהם, יען כי האוכל הוכן רק במטבח שבביתו. אחר כך סרו כל אחד לישון בביתו. כך זה נמשך בכל ימי חייו של חָריבּי צֵ'לֵבּי אביהם בלי ששינו דבר. בהתחלה עברו עליהם ימים טובים מאוד, אך מאוחר יותר, כשהתרחבה המשפחה, היה להם קשה מאוד להוציא את הילדים בלילות החורף כדי שילכו לאכול בבית האב. החלו גם לצוץ כל מיני סכסוכים ומחלוקות בין שני האחים וביניהם לבין האבא, והם ביקשו ממנו לאכול בנפרד. אולם הוא לא הרשה להם ואמר שכל עוד שהוא חי הם יאכלו על שולחן אחד, כפי שאכן היה. לבניו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל לא היו שום אחוזים בעסק בו עבדו עם אביהם, ואף לא היה בבעלותם שום הון בנפרד. בכול עבדו עבור חשבונו של אביהם. הכול היה שייך לאב, והוא היה מאכילם ומלבישם וסיפק להם יותר מכפי צורכם. הם אף לא דרשו זאת מאביהם כפי שזה בימינו, כאשר הם [הבנים, מבקשים] שיקצה להם אי־אלו אחוזים כשעובדים ביחד, או שייתן להם הון עצמי כדי שיעבדו בנפרד. אז זה לא היה המנהג, ואף לא עלה בדעתם לבקש דבר כזה. רק ציפו שאחרי מותו של האב ייקחו את המגיע להם מהירושה. שני החדרים האחרים צפו אל
975 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
הדישָרי אַבְלי. חדר אחד עשה לבית מדרש, כלומר לספרייה שנמצאת שם גם היום, ובזמן הזה הוא הקצה לה מקום נפרד. הוא סידר במסירות גדולה את הספרים שהיו להם אז, ומאותה העת החל לקנות כל מיני ספרים שהזדמנו לידיו, תמיד מן הטובים ביותר, העוסקים בלימוד מעמיק. באותם הימים ספרים כאלה היו יקרים מאוד כיוון שלא הודפסו בתפוצה רחבה, אך לא היה אכפת לו בכלל לקנות אותם במחירים יקרים כאלה. בבית המדרש הזה למד גם אחיו חָריבּי יוסף שהגיע אליו ללמוד תורה, וכן באו ללמוד בו החכמים האחרים של סמוקוב. מאוחר יותר הוא קנה ספר תורה ושם אותו בבית המדרש; התפללו שם מנחה וערבית, הן בערב שבת והן במוצאי שבת, תמיד במניין. ובאו לשם רבים, גם מבין החכמים וגם מן החברים ובני המשפחה, ומכך הוא שמח מאוד. לאחר מכן, כשחָריבּי יוסף דן את הציבור, היה עושה זאת בבית המדרש. בחדר השני הוא שיכֵּן את חכם בכור בצלאל, שאותו חיתן חָריבּי צֵ'לֵבּי עם המשרתת שלו ששירתה אותו בצורכי משק הבית. הוא נתן לה קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר כי לא היו לה. על אותו חכם בכור שהיה סנדלר הוא פרס את חסותו, ולא גבה ממנו שום דמי שכירות עבור הבית. לעיתים הלווה לו כסף כי משלח ידו היה סנדלרות. שניהם סייעו להם לעיתים במטלות הבית, וחכם בכור שימש להם כשומר הבית. וכך קראו להם: לחכם בכור על
976 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
שם אשתו, ולבּוּ' לִיָילוּצָ'ה על שם חכם בכור בעלה; משום כך קראו לחכם בכור "הוא של לאה", ולבּוּ' לאה "היא של חכם בכור". הם חיו בטוב ובאחווה גדולה, ואותה בּוּ' לאה של חכם בכור שירתה את בּוּ' בּוּליסוּ אשתו של צֵ'לֵבּי אברהם כל ימי חייה וגרה בבית הזה שנים רבות. בְּנהּ של בּוּ' לאה הסנ' ניסים בצלאל היה לוקח אותי לתלמוד תורה כשהייתי עוד ילד קטן, ואחר כך הוא גם לקח אותי בזרועו והביא אותי הביתה. ועל כך סנ' אימי שילמה לו בנפרד. ואכלנו יחד במֶלדָר.
חָריבּי צֵ'לֵבּי, כאשר חנך את הבית הזמין את כל קרוביו וחבריו והגיש להם אוכל ושתייה, והם שרו ושמחו מאוד. כך זה היה נהוג בחנוכת הבית [במקור hinuh abaid]: החכמים למדו כמה פרקי גמרא ודברים נוספים. אולם לא ידוע לי לגבי אחיו חָריבּי יוסף – האם קנה את מחצית הבית של חָריבּי צֵ'לֵבּי אחיו שאותו רכשו יחדיו. חָריבּי יוסף גר באותו הבית כל ימי חייו, כך גם בנו חכם רַבֵּנוּצ'וֹ וגם בניו של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ; זאת עד לשנת 5655 [1895], אז מכר אותו סנ' יוסף, בנו של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ. כאשר מכר אותו סנ' יוסף האמור, רצו הבנים של חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ שייתן להם את חלקם מאותה המכירה. הוא מכר אותו תמורת חמישים לירות טורקיות, והם טענו שהמחצית שייכת להם. אולם, הצאצאים של חָריבּי צֵ'לֵבּי אמרו לבנים של חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ שאינם יכולים לדרוש מאומה; זאת מכיוון שכאשר חָריבּי צֵ'לֵבּי עזב את הבית הזה, הוא לא קיבל מאומה מחָריבּי יוסף
977 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
והשאיר לו את הכול. אותו הדבר עשה [חכם רַבֵּנוּצ'וֹ] לחכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ. וכך היה שכל הכסף לקחו הצאצאים של חכם רַבֵּנוּצ'וֹ ונסעו לקונס'.
כפי שנכתב עוד קודם חָריבּי צֵ'לֵבּי ביקר בקביעות בקוֹנָקים של כל הבֵּיִים של סמוקוב, ובעיקר שהה בארמון של הסנ' מֶהמֵט אמין אגא. כידוע זהו אותו הסנ' שהביא אותם לסמוקוב, והוא אהב אותו ותמך בו עד מאוד. הוא היה האַעיאן של סמוקוב שהכול תלוי בו. בזמן הזה הסולטאן מהמוט[7] רצה להשמיד את היֵניצֵ'רים. (יש לומר כי באותו הזמן הממשל הטורקי פעל כולו באמצעות אותם הפאשות כמו מֶהמֵט אמין אגא, שכמותם היו ברוב ערי טורקיה. הם בעצמם שלטו וגבו את כל המיסים שגבה הממשל, הם שפטו את הציבור והרשיעו בדין כאילו היו נסיכוּת קטנה. רק היו חייבים במכסת כספים ובדברים אחרים שסיפקו לסולטאן בכל שנה. בנוסף, כאשר היו לסולטאן מלחמות, קצבו להם גם את כמות החיילים שהם חייבים לשלוח. וכמה מאותם יֵניצֵ'רים מרדו בסולטאן[8] ועשו מלחמות גדולות בקרב הטורקים. אחרי שהסולטאן הכריע אותם הוא התחיל לחפשם כדי להמיתם, והחל בראשיהם[) במקור לא נסגר]. על פי הרשימה שהייתה בידיהם [של אנשי הסולטאן] נמצא בין המורדים גם מהמט אמין אגא. אומנם [לאמיתו של דבר] הוא לא היה אחד מהם, אך גרם לכך עות'מאן פאשה, האַעיאן של סופיה, שהלשין עליו עקב מחלוקת
978 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
קטנה שהייתה ביניהם. אחרי שהכינו מטעם הסולטאן בסוד כמוס רשימה של כל ראשי היֵניצֵ'רים, יצא פירמָאן בחתימת הסולטאן שיהרגו את כולם בכך שיסירו את ראשיהם ויביאום [את הראשים הכרותים] לקונס'. עבור כל אחד מאלה שאמורים היו להיות מוּצָאים להורג מינו דֵלי,[9] אלו הם מפקדים־שליחים; לכל אחד מהם צורף מוציא להורג ערבי, הוא השוחט, בליווי קבוצת חיילים. נתנו לכל אחד מהם הַאט – פירמאן, כדי שתהיה בידם הסמכות למלא את המשימה בלי שאף אחד יוכל להתנגד להם. כל אלה יצאו ביום שנקבע וכן גם הדֵלי שהיה מיועד לסמוקוב. כאשר נודע היום שבו היו אמורים להגיע, חָריבּי צֵ'לֵבּי, שחשב לעשות טוב, הלך מייד אצל מֶהמֵט אמין אגא; זאת כדי להודיע לו בשלווה ובנחת ובו בזמן לייעץ לו שיֵצֵא מסמוקוב או שיתחבא. למרות כל דבריו מֶהמֵט אמין אגא לא רצה להקשיב, באומרו שאין לו ממה לפחד ושאף אחד לא יכול לגעת בו, כיוון שיש לו את כל הצווים הסולטניים הדרושים. לפיכך הוא לא יכול היה לדבר אליו עוד [לשכנעו] כי פחד. והיות שאת המעשים הללו הוציאו אל הפועל במהירות, המתקפה לא איחרה לבוא. בעוד השניים משוחחים לבדם בסלון, כבר הודיעו להם שחיילים טורקים צרים על הארמון, ומייד אחר כך נכנס הדֵלי מלוּוה במוציא להורג. הם פגשו שם את מֶהמֵט אמין אגא ואת חָריבּי צֵ'לֵבּי לבדם. ניתן להבין איזה פחד אחז בשניהם. המילים נעתקו
979 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
מפיהם, אך לא היה להם מה לעשות. חָריבּי צֵ'לֵבּי נבהל מאוד ובמילים מהוססות – כי מרוב פחדו לא היה לו כוח לדבר – נעמד על רגליו וביקש מהדֵלי שמא ירשה לו לצאת מהסלון שבו שהו. והסנ' המפקד בקול רם אמר לו כך: "אין לך ממה לפחד כלל, ואל תהיה מודאג. לא באתי לכאן כדי לשחוט אנשים, אלא אך ורק לקחת את ראשו של מֶהמֵט אמין אגא ומייד אצא לדרכי – זאת לפי הפירמָאן מאת הסולטן עצמו". ולפיכך לא יכול היה לצאת ונשאר גם הוא על מקומו. למשמע הדברים הללו חזר חָריבּי צֵ'לֵבּי לעשתונותיו, וראה ושמע כאשר פנה הדלי אל מֶהמֵט אמין אגא ואמר: "אגא, נשלחתי מטעם הסולטאן חָמיד על פי הפירמאן החתום בעצם ידו כיוון שמרדת בפקודותיו; לכן באתי כדי להסיר את ראשך ולהביאו אל הסולטאן". ומֶהמֵט אמין אגא, שכפי שנאמר היו לו פירמאנים משלו, הגנתו היחידה הייתה שאף אחד לא רשאי לגעת בו. והוא הראה לו אותם. הדֶלי השיב לו בהראותו לו את הפירמאן שלו שזהו גזר הדין. ובאומרו: "זהו הצו, הצו!" ציווה מייד על הערבי שהיה המוציא להורג שיסיר את ראשו. והערבי, באותו המקום שבו ישב אגא, הניח את רגלו על חזהו, אחז בשערותיו והיטה את ראשו. כשסכינו בפיו מהודק בין שיניו, אמר "ביסים אילָהי", דהיינו: "בשם האל, ובשם הסולטאן", ובתנופה אחת עזה כרת את ראשו
980 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
מצווארו. ובלי להישאר רגע נוסף, יצאו לדרכם כשהם לוקחים את הראש איתם, והותירו את גופתו של אגא נטולת ראש. בחלוף כמה שעות הגיע שליח דואר מיוחד והביא לאותו דֵלי צו – פירמָאן שני מאת הסולטאן, המורה לו שמֶהמֵט אמין אגא אינו אשם ושיעזוב אותו במנוחה. אולם למרבה הצער זה כבר היה מאוחר מִדַי, כי הוא כבר סיים את משימתו ואף יצא לדרכו, כך [שהצו השני] לא הגיע לידיו. אילו קיבל אגא את עצתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי אשר יעץ לו שיעזוב את סמוקוב או יתחבא, ייתכן שלא היה מומת (על כך אומר הפתגם: 'אל תתלו אותי כאן, אלא תלו אותי יותר קרוב לשם', כי בזמן הזה עשויים להתרחש 'אלפי שינויים'). למוחרת בבוקר קברו אותו, ואין צורך לומר שהעניקו לו את כל הכבוד הראוי לו, לא רק כי היה אישיות גדולה אלא גם על כך שהומת ללא שום סיבה. מאוחר יותר בנו לו קבר, כולו מאבני שיש לבן שהביאו מקונס'. אבני השיש חרוטות כולן בציורים מאוד עדינים ועשירים ובכתובות מצוירות היטב באותיות זהב של מזמורי דת שונים בשפה הטורקית והערבית. באמצע הקבר הציבו אבן עגולה, גם כן משיש לבן, עליה מצויר גופו קצוץ הראש, והיא מוקפת במעקה שחור מברזל. כך זה היה עד לשנה שֶקָמָה נסיכות בולגריה, ובשנת 5640 [1880] ניקו הבולגרים את המקום הזה וסילקו את האבנים.
981 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1830
היו אמורים להפוך את המקום הזה לגן כי היה ליד הכניסה לעיר, אבל עד היום כשנכתבים הדברים הללו עדיין לא עשו זאת. ואחרי שהכול נגמר יצא חָריבּי צֵ'לֵבּי מן הארמון והלך היישר לביתו, כי היה מזועזע מאוד מפחדו הרב. הוא שכב לישון מעט, אך לא יכול היה להירדם. וכך, לילות רבים לא עלה בידו לישון. והלילות עברו עליו ללא שינה עד עלות השחר. ומכך החל להיות שרוי במתח, וזה הלך והתחזק אצלו מיום ליום, עד שהגיע למצב קשה מאוד – כפי שיסופר בהמשך על ימיו האחרונים כפי שהגיע אליהם. (וכל זאת אני אומר, כי ריבוי קשרים עם אנשים רמי־מעלה הוא דבר העלול לקרות, אך הוא גורם לאדם להרס עצמו, כל אחד בדרכו שלו; וכך אירע גם לאחיו חָריבּי יוסף, כפי שאירע לו עם אוּסרֵף פאשה, שכבר כתבתי בפרק אודותיו, והביא עליו את מותו רק מפני שנבהל. ואף על פי כן, פלא הוא שרבים מבקשים לעצמם קשרים כאלה עם אנשים רמי־מעלה). וכל מי שקורא את הדברים והמאורעות הללו ומבקש גם הוא להשיג זאת, מוטב שיכין עצמו גם הוא לאבדון, כל אחד בדרכו.
בשנת 5591 [1831] נולדה לצֵ'לֵבּי יהודה בת. הייתה שמחה גדולה, וכולם נהנו עד מאוד. הייתה זו עבורם
982 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1831
הזדמנות לשמוח ולבלות בנעימים. כך גם באו לבקר אותם ושלחו להם את המתנות שאודותן כבר כתבתי. וכמו כן התאספו אצלם בבית לחגיגה ואכלו ושתו ושרו ושמחו, כי בשונה מן הבילויים שיש היום בזמן ההוא לא היו כאלה. וזה התרחש פעם או פעמיים בשנה. ולבת קראו רֵיינָה, והאֵם עצמה גידלה אותה וטיפלה בה.
חָריבּי צֵ'לֵבּי שהיה מעט אחוז אימה מהריגתו של מֶהמֵט אמין אגא, ובשנה הזו כבר היה רגוע יותר. למושל מינו את אוּסרֵף פאשה. חגגו [את המינוי] בפאר גדול מאוד, והכול ביקרו אותו. גם חָריבּי צֵ'לֵבּי בהתחלה הלך לבקרו. אולם מאוחר יותר לא נתנו לו ללכת, והיו אלה בניו שהלכו לבקרו תמיד. וגם הוא [המושל החדש] התקרב אליהם מאוד וריצה אותם בכל בקשותיהם, ותמיד אמר להם שלא יהססו לבוא אליו.
באותם הימים הטורקים לא אפשרו לבני עמים אחרים לרכוש שום סוג של נכס מקרקעין. וכדי שניתן יהיה לקנות כזה, היו צריכים ראשית כול לקבל את הסכמת הנוֹטַבּלֶס הטורקים של העיר. כמו כן, המחיר היה יקר פי שניים מערכו. ורק בהיעדר קונה טורקי, ואם ראו שהבעלים זקוק בדחיפות למכור את הנכס, הרשו לו [למי שאינו טורקי] לקנותו, ואחרי כל זאת ביצעו את המכירה. היה טורקי מסוים, בעלים של מפעלי ברזל ושמו אֵיוּבּ אגא, שהיה דחוק מאוד למכור וידנייה אחת – מפעל
983 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1831
שמתיכים בו את מתכת הברזל, היא העופרה. בנוסף הייתה לו שם וילה כפרית – בית בן שלושה חדרים ושדה גדול מוקף בגדר. היה זה בשדה koru-bunar [מילולית: באר היער], במרחק של כשישה קילומטרים מהעיר. חָריבּי צֵ'לֵבּי שרצה את הנכס הזה, קנה אותו על ידי כך שראשית קיבל את הסכמתו של אוּסרֵף פאשה. ואחרי שקיבל את כל המסמכים הדרושים, בשקיקה ובחיבה גדולות עשה שיפוץ רציני [בווילה] וריהט אותה, כשהוא עצמו היה הולך לשם בכל יום. לאחר מכן המקום הזה שימש אותם כמקום נופש כפרי [במקור: קַמפַּניָה], אליו היו הולכים בימי הקיץ עם כל המשפחה. הוא שאל כרכרות מסוג פַּייְטוֹן מהבֵּיִים, אותן נתנו לו כולם. הכינו אוכל ושתייה ושהו שם רק בימים, אוכלים ושותים ושרים ושמחים, וכאשר ירד הערב שבו הביתה בשירה. למרות שהיה להם שם מקום לישון, הם פחדו לשהות בלילות בשדות כיוון שהיו הרבה שודדים.
על מנת לעבד את הברזל במפעל הזה, היו מתיכים את עופרות המתכת, וייצרו מהן מטילים במשקל של 120–130 קילוגרם. הוא הביא את המומחים והתחיל בעבודה, ובשנה הראשונה הפיק מאתיים מטילים [גולמיים] מן הברזל הזה; והיות שהיה צורך להלום בהם כדי לעשות מהם מוטות ארוכים, עשו זאת על שלושה מוטות יחד. אולם סוג כזה של מפעל – מָאדָן לא היה ברשותו, והוא שילם לבֵּיִים שהיו בבעלותם מָאדָן, והם עשו את העבודה הזאת עבורו ועל חשבונו. אחר כך הוא מכר אותם [את המטילים] במחיר של 140–150 גרושים ל־60 אוקיות. הרווחים היו קטנים מאוד, ולכן לא היה זה הדבר כדאי לו.
984 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1831
אולם, הוא עשה זאת כניסיון כדי לראות איך מתנהל העסק הזה. וכן רצה שיהיה ברשותו בית בכפר לנופש ולבילויים, כי כפי שכבר ראינו, הוא היה מטבעו שמח ורחב לב. רכישת הווידנייה הזו לא הייתה נוחה לטורקים, באומרם שהיהודי הזה, אם יראה רווח הוא יתחיל לנסות לקנות גם מָאדָנֶס. וכך עלול להגיע זמן שבו יעלה בידו לרכוש לבעלותו את כל המָאדָנֶס, ולכן הם לא עזרו לו. באשר למחשבה הזו שלהם, היא הייתה נכונה מאוד: מאוחר יותר הם [משפחת אריה] התחילו לעשות זאת וקנו אותם [את המָאדָנֶס] במחיר הרבה יותר גבוה מערכם, עד שהגיע זמן שמתוך 18 המָאדָנֶס יחד עם הווידני שלהם, שהיו בסמוקוב, כבר רכשו בני המשפחה לבעלותם עשרה מָאדָנֶס. היו עוד שניים שלא עבדו, כך שנותרו להם [לטורקים] שישה, וגם אותם כבר לא הצליחו להפעיל. כך שאם המלחמה הרוסית־טורקית הייתה מתעכבת עוד שלוש־ארבע שנים, הם כבר היו כולם שלנו; כי את כל הברזל שהפיקו [הטורקים במפעליהם], וגם את מה שהיו אמורים להפיק בתוך שבועיים־שלושה – את הכול הם מכרו לנו. הסיבה היא שהם [הטורקים] היו מורגלים שיעבדו אצלם [הבולגרים] תמורת מזונם בלבד, אותו הם נתנו להם בחיטה על חשבון שכרם. אולם בהמשך [כשהורעו תנאֵי הסחר] הם לא יכלו לעשות זאת, כיוון שרווחיהם לא הספיקו לכיסוי הוצאותיהם.
הקרובים של חותנו הרב 'זכור לאברהם' מדוּפְּניצָה נהגו לבוא לביתו, והיו שוהים שבועות שלמים כאורחיו. פעם אחת בא אליו גיסו חָריבּי יוסף חיים, בנו הבכור של הרב 'זכור לאברהם'. ביום
985 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1831
שבת בבוקר, כשהיו בבית הכנסת בתפילת שחרית, קראו לו לאותו חָריבּי יוסף חיים לעלות לתורה. לפי המנהג הוא העלה תרומה גם לקופות הצדקה, גם לאחרים וגם עבור המשרתים. הוא נתן נדבה של 180 אַסְפְּרוֹס לקופות וגם לדברים אחרים כיוצא באלה, כיוון שחשב שאם יזרוק 250 פרוטות זה יהיה הרבה, ואם יזרוק 100 זה יהיה מעט – זאת מפאת כבודו [מעמדו] של גיסו חָריבּי צֵ'לֵבּי אשר בביתו התארח. אולם ממילא את הכול היה אמור לשלם גיסו, באשר לו לא היה. וכאשר העלה את הסכום הזה צעק חָריבּי צֵ'לֵבּי בתוך בית הכנסת כך: "הו הו הו, זה כבר הרבה" [מילולית: muntcha kosa – "הרבה מאוד"][10] ועל כך צחקו שניהם. גם חָריבּי צֵ'לֵבּי נסע לעיתים לדוּפְּניצָה לבית חותנו הרב 'זכור לאברהם', ושהה שם כמה ימים כאורחו. בבקרים כשהתעורר ומכיוון שהשכים קום, החל לשיר בהיותו עדיין במיטה. וכל בני הבית קמו ובאו לחדרו כדי לשתות קפה של בוקר, ובזמן הזה גם הם שרו. ואחר כך הלכו לבית הכנסת להתפלל שחרית. כאלה היו שעשועיהם, ולפיכך היו תמיד מאושרים ושמחים.
חָריבּי צֵ'לֵבּי כסוחר היה גם משקיע גדול, ולא חסרו לו כל העת כל מיני בעיות. וכדי שלא תהא תוגה שורה בבית, כאשר נכנס בדלת הבית דיבר אל מַרְתּוֹק הדלת [התקן ההקשה] ואמר לו כך: "אני משאיר לך פיקדון שתשמור עליו הלילה, ומחר
986 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1831
תמסור אותו לידי". ובבוקר כאשר עמד לצאת מהדלת, ביקש ממנו שייתן לו את הפיקדון שהפקיד בידיו בְּערב יום האתמול. ואת כל זאת אמר בקול ברור, שישמעוהו בניו וגם הם יעשו כמוהו. היה ברצונו לומר להם שכל הדברים שעוברים עליו בשוק נשארים בשוק, ובבית שלא יהיו מודאגים או עצובים; כי אם היו כך בביתם, מלבד זאת שלא היו מרוויחים מכך כלום, זה היה גורם שיבואו מריבות וחולָיים לבית. כדי שלא להגיע לכך, וכדי שיהיו השמחה והשירה שורים בבית, מצא שמוטב שכך יעשו ואז יחיו באושר.
דיבורו של חָריבּי צֵ'לֵבּי היה ברור מאוד. הוא הכיר היטב את דרך הדיבור, וידע לדבר על כל דבר שהוא, כך שהשומע יוכל להבין אותו במהירות ובבהירות, בלי שיחזור על דבריו כמה פעמים, כפי שעושים אחרים; אלא שכבר מן הפעם הראשונה היו מבינים אותו."
סנ' אימו בּוּ' בּוּכוּרוּ שהתה תמיד בביתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי, כי אף פעם לא אהבה לגור אצל אף אחד מהילדים האחרים.
בשנה הזו היא הייתה עצובה מאוד ובכתה ללא הרף, כיוון שבשנת 5589 [1829] מת עליה בְּנהּ הקטן [חיים] בפֶּטריץ' כפי שכבר כתבתי בפרק אודותיו. ובשנה הזו מת גם בְּנהּ השני חָריבּי יוסף, ואף על כך כבר כתבתי בפרק עליו אודות הדרך שבה מת. וככל שהייתה שמֵחה [לפני כן], הכול התחלף לה בעצבות. היא אמרה לשני הבנים שנותרו לה, חָריבּי צֵ'לֵבּי
987 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1831
וחכם רפאל, כי מעכשיו ואילך לא נותרו לה עוד חיים טובים לפניה ושישלחו אותה לירושלים. ושני בניה כיבדו אותה עד מאוד, ונעתרו תמיד לכל מבוקשה. וגם בעניין הזה הסכימו עימה, כיוון שהאדיקות הייתה שורה הרבה יותר מאשר בזמננו. ובלי לסרב לה במאומה, הם מילאו את רצונה. בתוך זמן קצר היא ובניה הכינו את כל הדרוש לנסיעה כזו ולחיים בירושלים. הם קבעו את סכום הכסף שיעבירו לידיה בכל שנה, הקצו את סכום הכסף הדרוש לנסיעה ואת הסכום שנקבע לשנה הראשונה. בנוסף לכך היא לקחה איתה את כל הכסף שחסכה בחייה ואת כל תכשיטיה שלא היו מועטים, וכן את כל בגדיה, הלבנים, המצעים ודברים אחרים שהיו בבעלותה. את הנותר היא נתנה במתנה לכל אחד מבניה, כלותיה, נכדיה, בני משפחתה וחבריה – כל אחד כפי שראוי לו. היא חיבקה ונישקה את כולם, חילקה הרבה צדקה לכל הנזקקים, וביום שנקבע יצאה דרך סלוניקי, כשהעיר כולה מלווה אותה והחזנים שרים את המזמורים המתאימים. כולם ליווּהָ עד ריזָ'אן[11] ובניה ליוו אותה עד ג'וּמָה [היום בְּלָגוֹאֵבְגְרָד]. היא עברה את הנסיעה בקלות רבה, והייתה שולחת תמיד מכתבים יפים מאוד, ובהם סיפרה להם שהיא בטוב ושהיא מאושרת. היא רק הפצירה בהם שאף פעם לא ישאירו אותה בלי מכתב, כי בכך [הודות למכתב] יחלוף לה הגעגוע, וכי היא אוהבת את כולם עד מאוד.
988 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1831
בירושלים זכתה לכבוד רב, כי המליצו עליה רבות בפני כל חבריהם ומכריהם. ותמיד שני הצדדים התכתבו ביניהם. את קצבתה השנתית שלחו לה באופן קבוע בלי שביקשה מהם, ופעמים רבות שלחו לה גם כמה מתנות שניתן היה לשלוח.
גם בשנה הזו עיסוקו של חָריבּי צֵ'לֵבּי היה במתן כסף בריבית, הן לכמה סוחרים והן לכמה מהבֵּיִים. לעיתים הוא קנה חבילות קטנות של ברזל והובילן למכירה בפָּזָרג'יק. כך הרוויח גם מהברזל, כיוון שקנה אותו במחירים מאוד זולים, וגם ייתכן שהדבר הקל עליו לגבות חובות מאלה שלהם הלווה.
בבית חייהם היו טובים מאוד, אף שהוצאותיהם נעשו מתוך חשבון [באופן מחושב]. הנשים היו מלוכדות מאוד, וכולן יחד עבדו בהחזקת הבית. צֵ'לֵבּי אברהם המשיך בלימודיו, אביו ואימו אהבוהו ודאגו לו מאוד. לבּוּ' בּוּליסוּ, בִּתו הגדולה של צֵ'לֵבּי יהודה, הייתה זו סבתהּ בּוּ' לאה שדאגה לה יותר מכול ואף טיפלה בה. אביה, שאהבהּ מאוד, התלונן פעמים רבות בפני אשתו בּוּ' רחל על כך שלא דאגה לה מספיק.
בשנת 5592 [1832] חָריבּי צֵ'לֵבּי התחיל ללכת לעיתים קרובות יותר לווידנִיָיה שקנה. הוא נסע עם כל משפחתו
989 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1832
ועבר בשוק בכרכרות ששאל מהבֵּיִים. הטורקים שישבו בבתי הקפה וראו אותם עוברים ושבים, התחילו לקנא וגם לאיים עליהם. ומן הצד השני הבֵּיִים שהיו בעלי המָאדָנֶס והווידני, התחילו לומר בישיבות שכינסו ש'חוֹגָ'ה צֵ'לֵבּוֹן', כך קראו לו, " קנה את הווידנייה הזו של אֵיוּבּ אגא, מה שלא מריח לנו טוב, כי מאוחר יותר הוא ירכוש את כל המָאדָנֶס והווידני שלנו ויהיה לבעליהם". משנודע לחָריבּי צֵ'לֵבּי שהם מדברים כך, בא אליהם יום אחד כאשר הם נפגשו לישיבה שבה דנו ושוחחו אודות עסקי המָאדָנֶס. הוא בא כדי לבקש מהם ולומר להם שהווידניה שקנה מאֵיוּבּ אגא בשנה הקודמת אינה דבר שיוכל להחזיק בו, כי אין זה עיסוקו, ולכן הוא מבקש מהם האם אפשרי שמי מהם יקנה אותה ממנו. הבטחה זו שמחה מאוד את הבֵּיִים, כיוון שהם התחרטו מאוד על שאִפשרו לו לקנות את הווידנייה. חָריבּי צֵ'לֵבּי נשמר מאוד מעניינים כאלה כדי שלא לקלקל יחסיו עם הטורקים, וכך היה שהוא בא לידי הסכם ומסר אותה לאחד מהם ללא שום רווח. מכירה זו העציבה עד מאוד את חָריבּי צֵ'לֵבּי כיוון שהייתה לו ערגה גדולה מאוד לווידנייה הזו. אולם, לא הייתה לו ברירה אחרת כיוון שהיה צריך תמיד לעשות כרצונם, ובכך לזכות בהשפעה ולהעביר את ימיו בטוב. חלף זמן קצר ושוב, ברשות הבֵּיִים, קנה חלקת שחת בשדה רחב ידיים שממנו קצר 20 עד 22 עגלות של חציר שנקראו קוּפּישטָה [ערימות, מבולגרית, купищa]. החֶלקה הזו שימשה אותו לנופש כפרי במקום
990 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1832
הווידנייה שמכר. לאחו הזה הייתה נתונה ערגתו, ובעונה בה קצרו את החציר הוא לקח פועלים כדי שיקצרוהו. ובאותו היום הכינו מבעוד מועד כמה גיבֵצ'ים ומשקאות של יין וראקי. הם שכרו עגלת רתומה לבהמות ועליה עלו כולם – הגברים, הנשים והילדים, עם האוכל, ונסעו מוקדם בבוקר לפני שזרחה השמש; והגיעו מוקדם כיוון שהמרחק היה שעת נסיעה אחת מן העיר. הם שהו שם כל היום אוכלים ושותים, והגיבֵצ'ים היו האחד של אורז והשני ממיני הירקות שמצאו. במשך היום שרו ורקדו ושמחו, וכאשר הגיעה שעת שקיעת השמש שבו הביתה שמחים ומאושרים.[12] ומן הזמן ההוא החלו הטורקים לדבר בבתי הקפה כי חוֹגָ'ה צֵ'לֵבּוֹן נוסע בכרכרות; אולם לא התרגזו עוד כל עוד המָאדָנֶס והווידני היו בידיהם.[13] האחו הזה היה שייך לצֵ'לֵבּי גבריאל כל חייו. הוא עבר לבעלותו כאשר נתפרדו האחים בשנת 5614 [1854], ועד היום הוא בבעלותו של בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג' אריה. את החציר שנותר מכר בשוק במחיר שהזדמן לו, כיוון שלא היה לו מקום שבו יוכלו לפרוק אותו [לאחסנו] כדי למוכרו בחורף במחירים גבוהים יותר. את זאת הוא לא עשה לצורך מסחר אלא רק לשם ההנאה. מאוחר יותר קנה שדות מזרע רבים בסביבות איחטימָן, בכפרים של צַ'מגָ'ס,[14] חָאג'י־אַמסָה[15] וקָלילָר[16] – המקומות שבהם גדֵלה החיטה המשובחת ביותר – רק [מסוג] בּוֹגדַאי. הוא מסר אותם באריסות וקיבל רק שליש מהתפוקה.
991 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1832
בתקופת הקציר הוא הלך בעצמו לכפרים הללו וירד לשדות הפלחה בכל יום. הוא שהה שם כל זמן שאספו את החיטה, ושב ביחד עם החיטה שהגיעה לו לפי חלקו. הייתה זו כמות גדולה בהרבה מזו שהיה לו צורך בה לכלכלת הבית, ואת השארית מכר. מכירה זו שימחה אותו עד מאוד, והייתה זו עבורו גם הנאה גדולה להגיע הביתה עם החיטה. זמן רב היה מספֵּר בבית אודות כל מה שראה בעת ששהה בכפרים, וכן סיפר אודות החיים שעוברים על האיכרים. מן המראות הללו לקח לעצמו דוגמאות מעשיות רבות.
בזמן הזה הבֵּיִים התחילו לצאת לשוק ולבוא לחנות של חָריבּי צֵ'לֵבּי. כולם נאספו ושהו אצלו שעתיים־שלוש בכל יום, ושיחותיהם היו קצת בענייני עסקיהם ומעט על הפוליטיקה. חָריבּי צֵ'לֵבּי ישב איתם תמיד ולא הסתירו מפניו מאומה מכל שיחותיהם. הוא נתן להם צ'יבּוּקים וקפה, ובהזדמנות הזו עשה איתם עסקים רבים ורווחיים, והם עזרו לו בכול. מסיבה זו ריהט היטב את החנות. עד הזמן הזה הבֵּיִים לא יצאו, כי הייתה זו בושה גדולה. לכל אחד מהם היה סֵלָמְליק משלו, דהיינו בקוֹנָקים שלהם בדישָרי אַבְלי הייתה להם דירת מגורים מיוחדת, בנויה היטב, שהכילה שלושה־ארבעה חדרים. דירה זו שימשה אותם כדי לטפל בעסקיהם ובו בזמן לקבל מבקרים. וכאשר היה עליהם
992 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1832
לקבל אורחים קיבלו אותם באותו סֵלָמְליק. הם היו מרוהטים היטב, הרבה יותר טוב מאשר הקוֹנָקים שלהם, שם גרו הם ונשות הרמונם.[17]
תשומת ליבו של חָריבּי צֵ'לֵבּי הייתה נתונה יותר מכול ללימוד תורה. כמעט כל יום הלך לבית המדרש שאותו הפריד [מבית מגוריו], כפי שנכתב עוד קודם, ולמד גמרא שעתיים־שלוש ביום. בזמן הזה עסק בענייני הקהילה, ובמקביל גם שפט את הציבור. רבים מצא חייבים בדין, כי הייתה לו אף סמכות לשים אותם במאסר. הוא גם דרש בכל שבת אחרי הצהריים בבית הכנסת, וכולם האזינו לו בתשומת לב מרובה. בימי שישי בבוקר התרחץ והתלבש במיטב הבגדים והלך לבקר בכל הקוֹנָקים של הבֵּיִים ושל הנכבדים הטורקים של העיר, כי כזה היה מנהג הטורקים. בכל המקומות התקבל היטב, כי גם הטורקים לא יצאו בימי שישי.
באשר לעסקי המסחר שלו, את הכול ניהלו בניו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל. בזמן הזה הם התחילו לקנות ולמכור גם סחורות אחרות, כשהכול נעשה ברשות האבא. את כל ההכנסות הפקידו ביד אביהם, והוא היה זה שרשם הכול.
מזה זמן רב שחָריבּי צֵ'לֵבּי לא נסע לקונס', ובשנה הזו נסע, אם מכיוון שרצה לטייל או כי היה לו צורך לקנות אי־אלו סחורות למסחרו. מעל
993 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1832
הכול נסע כדי ללמוד עסקאות ופעולות שונות בתחום הבנקאות, כיוון שאת כל כוחו הקדיש לכך. הנסיעה לקונס' נמשכה 15 יום, וכאשר הגיע הוא כבר היה עצבני. כפי שכבר ידוע לנו, מאז שנבהל בעת מותו של מֶהמֵט אמין אגא, הוא היה כל העת נתון בחרדה ואמרו שהוא סובל מקיבעון. וכך קרה ששהה רק שבעה ימים בקונס', ביקש לסיים במהירות האפשרית את עסקיו ושב מהר הביתה. אחר כך תמיד היה מספר להם בבית על שבעת הימים ששהה בקונס', על כל מה שראה – אם במסע ואם בקונס', כיוון שראה הרבה יותר ממה שאדם יכול לתאר; כמו כן היה לו זיכרון [במקור מעברית, zehira] טוב.
בשנת 5593 [1833] חָריבּי צֵ'לֵבּי היה עצבני כל כך, עד שלא יכול היה עוד לעסוק בענייני הקהילה ואף לא לשפוט. כפי שכבר כתבתי, באותם הזמנים היו אלה החכמים ששפטו את היהודים, ואל השופטים הטורקים לא הלכו, כיוון שהטילו על כך חרם. ולכן גם לא יכול היה עוד לדרוש בפניהם, אף שדבר זה היה הכרחי לקיומה של קהילה – אם משום שהייתה קנאות דתית גדולה, ואם משום שרוב הציבור רצה בכך בהיותם יהודים, ובכך היו נחשבים לזכאים לפני האל בעולם הבא. – את כל אלה היה חָריבּי צֵ'לֵבּי ממלא עבורם. אולם, בניו לא הרשו לו להמשיך בכך, ולכן פעלו להביא את חָריבּי אברהם אלקלעי מדוּפְּניצָה שהיה חכם גדול וגם סופר [סת"ם] טוב. בתמורה לשכר קטן
994 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1833
ששילמו לו קיבל על עצמו את התפקיד ובא לסמוקוב. מעבודות הכתיבה של ספרי תורה או של מזוזות ומגילות [אסתר] שעשה, הוא התפרנס. מקום מושבו היה בבית המדרש של חָריבּי צֵ'לֵבּי. הוא שפט ודרש, ובאותו הזמן הביאו לו תלמידים כדי שילַמדֵם לקרוא בגמרא, כיוון שאת המלאכה הזו הכיר היטב ואף ידע את השיטה ללמד לקרוא. התלמידים הראשונים שהיו לו היו חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ, צֵ'לֵבּי אברהם ואחר כך סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה וחכם רַבֵּנוּצ'וֹ ועוד אחרים – וכל אלה היו לחכמים גדולים. את כולם הוא לבדו לימד, וכל החכמים האחרים שבאו אחריו, שגם להם היו תלמידים כמותם, לא עלה בידם ללַמדֵם כמו את אלה שצוינו לעיל. לעיתים בא גם חָריבּי צֵ'לֵבּי לבית המדרש והם למדו ביחד, ו[לעיתים] באו גם כל החכמים האחרים שהיו בסמוקוב וגם הם למדו איזה לימוד. הוא היה גם השוחט ולימד זאת את מי שחפץ בכך.
כפי שכבר כתבתי חָריבּי צֵ'לֵבּי קנה מטילי ברזל מבעלי המָאדָנֶס שלהם הלווה כסף, ופעמים רבות אף קרה שהוא לווה מהם. פעם אחת כשקנה כמות [ברזל] גדולה יותר, הוא רצה ללכת בעצמו לפָּזָרג'יק כדי למוכרה. הוא ירד בחאן-קוּרשוּמְלי;[18] קרה המקרה והיה זה ערב הקוֹלֵדָה [חג המולד],[19] ובחאן היה רק הפונדקַאי; ובלי ליידע אותו נעל את כל הדלתות, והלך גם הוא לביתו בהשאירו את חָריבּי צֵ'לֵבּי לבדו.
995 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1833
והוא, שישן מעט מאוד והלילות היו אז מהארוכים ביותר בשנה, התעורר באמצע הלילה וחיפש את הפונדקאי. כשלא מצא אותו, יצא לחצר וחיפש דרך לצאת מהמלון. אולם לא יכול היה לעשות זאת, כיוון שגדרות החאן הזה היו גבוהות מאוד. וכך קרה שנאלץ לשוב לחדרו ולהמתין עד שיעלה השחר ויגיע הפונדקאי. בזמן הזה, למרות שביקש להירדם לא יכול היה, או כי היה עצבני או כי באו אליו אלפי מחשבות ודמיונות שדימה לעצמו. הפחד שנפל עליו היה כה גדול עד שחלה ותקפו אותו שוב כל חרדותיו, בעוד שבחאן לא היה אף לא מי שיקיש על דלתו ואף לא שום רעש. זה גרם לו לשוב במהירות לסמוקוב, בלי שעלה בידו באותה נסיעה לסיים מאומה מענייניו בפָּזָרג'יק (ויש לומר כי דבר כזה עלול לקרות לכל אלה שנוסעים [בדרכים]. וגם אני כשהייתי באיחטימָן בשנת 5635 [1875], שהיתי בחאן אָהאֳצְ'-קָקָן [בטורקית ağaçkakan – נָקָר – הציפור], ונשארתי לבד עם הפונדקאי כי לא היה אף נוסע אחר. היה זה גם כן ערב חג של הנוצרים, הוא סגר את כל הדלתות ונשארתי לבדי. התעוררתי גם כן באמצע הלילה כי היו הרבה פשפשים, ונשארתי ער עד הבוקר, עד שהגיע הפונדקאי. מסיבה זו עזבתי את המלון הזה, ואני נשמר תמיד שלא יקרה לי שוב דבר כזה. אולם לא פחדתי כי היה לי נשק). עקב האירוע הזה חָריבּי צֵ'לֵבּי הלך ונעשה מיום ליום הרבה יותר עצבני, עד שלא רצה עוד לדעת מכלום.
996 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1833
ומפעם לפעם שתה בלי שיראו אותו, כי נדמה לו שכך הוא ישכח[…]
בזמן הזה בניו המשיכו בעסקיהם, הכול עבור חשבונו של אביהם. בכל הפעולות שעשו תמיד יִידעו אותו, למרות שהיה חולה. אולם, צֵ'לֵבּי יהודה התחיל לבצע בזמן הזה כמה עסקאות סחר עבור חשבונו שלו. העִסקה הראשונה הייתה שהוא רכש כמות מסוימת של קפה, ומכר אותו בקוֹנָקים של הבֵּיִים במחירים גבוהים, שכן מכר להם אותו בהקפה, ומכך הרוויח היטב. מאוחר יותר הוא הביא מווינה – דרך סנ' אברהם חזן, שהיה חזן בווינה ופעל גם כסוכן – מבחר גדול של כלי זכוכית, חרסינה, ספלי קפה ועוד פריטים כאלה. את הכול מכר בקוֹנָקים. כיוון שהיה נכנס ויוצא הרבה בקוֹנָקים, הזמינו אצלו גם סחורות אחרות שנזקקו להן. והוא קנה אותן ככל שמצא, ומכר אותן ברווחים נאים. כך פעל גם צֵ'לֵבּי גבריאל כשקנה מטבעות זהב וכסף ומכרם ברווחים קטנים יותר, כיוון שהיה זה עסק מבוסס יותר ונקי יותר. חָריבּי צֵ'לֵבּי שימש כל העת כקָאשֵרוֹ, תפקיד שעבורו קיבל שכר חודשי מהממשלה. מלבד זאת קיבל את כל המטבעות שנכנסו לקופה, ואת הכול המיר בכסף מזומן ומכך נבעו רוב הרווחים. העסק הזה של קופת הממשלה נוהל בידי האב והבנים, ולא עשו שום הבחנה. מאוחר יותר
997 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1833
הקימו קופה אחת, הן לרווחים של צֵ'לֵבּי יהודה והן של צֵ'לֵבּי גבריאל וגם של אביהם; ומקופה זו היו כולם מכניסים ומוציאים. צֵ'לֵבּי אברהם בנו הצעיר המשיך בלימודיו, הלך והתקדם כל העת, וכולם העריכו אותו מאוד. מלבד עיסוקיו היה על חָריבּי צֵ'לֵבּי לדאוג גם לאחיו חכם רפאל, ועל אודות התמיכה שתמך בו כבר כתבתי ביתר אריכות בפרק אודותיו. הוא דאג הרבה יותר לבנים של [אחיו המנוח] חָריבּי יוסף, הלא הם חכם אֵליָיצ'וּנוֹ וחכם רָבֵּנוּצ'וֹ, שנותרו קטנים וחסרי כול. הוא קנה להם את כל צורכי הבית, הן מזון והן כל היתר, וגם על כל זאת כבר כתבתי בפרקים עליהם ביתר הרחבה.
באשר לניהול הבית, לכול דאגה בּוּ' לאה, ותחת טיפולה ולפי הוראותיה התנהל הכול. כל הנשים כיבדו אותה ותמיד באו לבקרהּ, ומנגד גם היא השיבה ביקור לכל אלה שביקרוה. הן, יחד עם כלותיהן וקרובות משפחותיהן, נהגו לבקר את ההָנוּמֵיס, כיוון שגם הן באו לבקרן. הבגדים שלבשו היו אַנטֵרי ארוך ובו שלוש כנפות מבדי משי וצמר עדינים. את ראשן כיסו בטוֹקיז'וֹ, כך שלא ניתן היה לראות אף לא שערה קטנה מראשן, כי זה נחשב לחטא הגדול ביותר לאישה. הן כולן לבשו פֵרֵגֶ'ה מבדים עדינים של משי או צמר, ועל ראשן יָשמָק מאריג לבן עדין כמו שלבשו הטורקיות.
998 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1833
כאשר יצאו מהבית אל הרחוב הן 'שמרו על החָרֶם' כמנהג הטורקים. אולם, ההבדל היה שכאשר הנשים היהודיות יצאו לשוק, אף שהיו מכוסות ברעלה כמו הטורקיות – למרות כל זאת, הנערים הטורקים, מלבד זאת שהציקו להן, היו גם זורקים עליהן אבנים וחתיכות רפש ומלכלכים אותן לגמרי. והן לא יכלו להתלונן. לפיכך הן שבו מוקדם אל בתיהן. כך עשו [הטורקים] גם לגברים, וגם הם הסתגרו מוקדם בבית. במקרה שהיה להם צורך לצאת בלילה, היו צריכים שייאספו כמה אנשים ביחד, פנסיהם בידיהם, ואז היו יכולים לצאת ואף זאת בפחד גדול שיכו אותם הטורקים. גם אם התלוננו במשטרה לא היה מי שישמע אותם. וכאשר טורקי כלשהו גרם עוול חמור והם התלוננו, היו רק מזהירים את הטורקי שלא יעשה זאת שוב.
בשנת 5594 [1834] נולד לצֵ'לֵבּי יהודה בן, והם שמחו מכך שתהיה להם הזדמנות לשמוח ולבלות. המיטה שהתקינו ליולדת הייתה [מקושטת] לרוב במיני בְּרוֹזלָדוֹס, באשר ביקרוה ההַנוּמֶס. כל היהודים, הן הגברים והן הנשים ביקרו אותה, וכל הקרובים שלחו את הצלחות עם מיני הדוּלסוּרָס והמתנות גם ליולדת וגם לרך הנולד. ובכל לילה באו מוזמנים לשתות ראקי ולפעמים גם אכלו,
999 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1834
שרו ושמחו. וביום ברית המילה היה הסנדק סבו חָריבּי צֵ'לֵבּי, וערכו חגיגה גדולה, הזמינו את העיר כולה וקראו לו משה. ואימו היניקה אותו וטיפלה בו תמיד בעזרת כל נשות הבית שעזרו זו לזו.
בשנה הזו חָריבּי צֵ'לֵבּי לא יכול היה לנסוע לקונס' כדי לערוך קניות של הסחורות השונות שהם מכרו באופן מזדמן. לא היה מבחר קבוע של סחורות, אלא אותן הסחורות שנראו להם טובות – אותן הם קנו ומכרו באשראי. בשנה זו הם רצו להביא סחורות ליריד של אוּזוּנג'וֹבוֹ,[20] ולצורך כך היו צריכים לערוך קניות גדולות יותר. הוא נתן לבנו צֵ'לֵבּי יהודה סכום גדול יותר של כסף כדי שייסע לקונס' לערוך את הקניות הללו. הלה יצא לדרכו מסמוקוב, אלא שלא אמרו לו אילו סחורות עליו לרכוש. מלבד הכסף אביו נתן לו גם הרבה מכתבי אשראי, כיוון שכבר עמד לרשותו אשראי רב בקונס'. כאשר הגיע חָריבּי יהודה לקונס' הוא חשב שמוטב שיקנה בעיקר כלי זכוכית וכלי חרסינה, הכול מן האיכות הראשונה במעלה, וכן את אותן הסחורות המשובחות והיקרות ביותר אשר מכירתן קשה מאוד. זאת עשה, כי כפי שכבר כתבתי קודם סחורות כאלה הוא הביא מווינה אך בכמות קטנה. הסחורה הזו דרשה אריזה קשיחה מאוד, כך שהצרורות היו מרובים. לפיכך המשלוח היה גם הוא יקר מאוד, אלא
1000 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1834
שאת עלויות המשלוח היה עליו לשלם ביריד. צֵ'לֵבּי יהודה הגיע ליריד והמתין לסחורות, וכאשר הגיעו סידר אותן והמתין ללקוחות. אולם כל אלה שבאו ביקשו את הסחורות הפשוטות, שהיו גם זולות, כי זה מה שהלך. לפיכך לא עלה בידו לבצע מכירות, אפילו לא כדי לשלם את דמי השכירות. לקראת הסוף, כאשר התקרב מועד סגירת היריד, נאלץ להתחיל למכור במחיר הקרן או אף בפחות מהעלות, וגם זה היה לו קשה מאוד. רק בקושי הצליח לאסוף בין חבריו כסף לשלם את דמי השכירות, וניתן להבין באילו לחצים ומצוקות היה נתון. דודו חכם רפאל, ששהה גם הוא באותו היריד, לא רק שלא רצה לעזור לו במאומה, אלא אף תבע ממנו את אלפיים הגרושים, שכפי שכתבתי היו על חשבון הרהיטים שקיבל בחֶסֶר בחלוקה בין האחים. הוא היה רציני מאוד בעניין זה ולחץ עליו רבות, למרות שראה אותו במצוקתו. לפיכך היה צורך שייכנסו לעניין החברים, והם הביאו להסכמה ביניהם שהוא נתן לו חלק אחד בכסף וחלק נוסף באותן הסחורות. כך הם התחשבנו, והחוב שולם ביריד; זאת בעוד שיכול היה לדרוש את כספו בסמוקוב בצורה הרבה יותר טובה, מבלי לגרום לו מידה כזו של מצוקה ובושה. כאשר הסתיים היריד, את כל הסחורה שנותרה, שלא הייתה מועטה, שוב ארז ושיגר – חלק לפיליבֶּה, חלק לסופיה ופָּזָרג'יק ואת הנותר לסמוקוב. כאשר שב [לסמוקוב] התחיל לנסות למכור אותה, דבר שנמשך זמן רב, וכך נגרמו לו
1001 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1834
נזקים כבדים והפסדים – כתוצאה מכך פחת הונו עד מאוד. זו גם הייתה הסיבה לכך שחולָייו של חָריבּי צֵ'לֵבּי התחדשו עליו, והוא נעשה יותר עצבני ואף היה נתון להיפוכונדריה. יתר על כן, באותה השנה התרחש האירוע שבו נהרסה הדירה השנייה שבה שכן בית המדרש, שאודותיו כתבתי קודם. הוא בנה ארבעה חדרים וטרקלין באמצע, כולם גדולים ומוארים היטב, בתוספת מטבחים ומרתפים, ועוד כל מה שדרוש לבית, ולשם כך הוציא כסף רב. הכול נבנה כפי שהוא עומד בעת הזו, והיום מתגורר בו הסנ' משה יצחק אריה [נינו של צ'לבי משה, נכד בנו גבריאל]. ועבור בית המדרש, הוא התקין את החדרים שהיו בחוץ, ועשה אותם נמוכים מפני הקרקע. האחד שימש כבית מדרש, ואת השני נתן לחכם בנימין מָנדיל שגר בו שנים רבות מאוד בלי ששילם לו שום דמי שכירות. הוא עשה זאת רק כטובה וגם כדי שלא יעמוד הבית ריק, אלא שחכם בנימין שהכיר לו תודה ביצע עבורו לעיתים כל מיני שירותי בית.
צֵ'לֵבּי יהודה עסק כל העת במכירה של כלי הזכוכית, והיה מיואש מאוד מן הקושי הגדול למוכרם. כל העת הלך לאותן הערים שנפרקה בהן הסחורה, גם כיוון שלא מכר אותה מספיק מהר, וגם כי תמיד ספג הפסדים גדולים. צֵ'לֵבּי גבריאל עסק בעיקר בקָאשָה וכן בענייני המטבעות שהם קנו – הוא הפריד ביניהם לבין אלה [המטבעות] שנכנסו לקָאשָה. את הכול ארז והעביר, לעיתים לקונס'
1002 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1834
ולעיתים לסלוניקי. בכל דבר הם נדרשו לעדכן את אביהם חָריבּי צֵ'לֵבּי ולפי פקודתו התבצע הכול. צֵ'לֵבּי אברהם המשיך בלימודיו והלך והתקדם כל העת. חָריבּי אברהם אלקלעי שאהב אותו, הסביר לו תמיד את תלמודו. בַּבַּית, עד אז הם נהגו להרחיב עוד את ההוצאות, והנה בזמן הזה החלו לצמצם ולנהוג בחיסכון ניכר. מכל אותם הבילויים שנהגו לבלות בשנים הקודמות, בשנה הזאת כמעט לא נותר דבר, וכאשר שבו הביתה לא דיברו עוד כמקודם. באשר להתנהגותם בפני הבֵּיִים – לא שינו דבר, והכול נשאר כפי שהיה קודם. הגם שעסקיהם לא עלו בידם יפה, הם הסתירו זאת מן האנשים, וכלפיהם לא שינו דבר.
בשנה הזו החלו להתכתב עם קרובי משפחתם בווידין, כדי לנסות לעשות שם כמה עסקים. ואכן, עשו זאת. מסיבה זו נסע חָריבּי צֵ'לֵבּי פעמים רבות לווידין, בעיקר כדי לעשות כמה עסקאות מסחר, ותמיד מצא כאלה. הוא זכה לכבוד רב, ולכן כולם נתנו לו אשראי בסכומים גבוהים.
בשנת 5595 [1835] חָריבּי צֵ'לֵבּי שהה גם כן בווידין, ומצא כמות גדולה מאוד של סַהְטִיָינים לקנייה.
1003 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1834
את הכול קנה בהקפה; לבורסקאים נתן שטרי חוב לתשלום בזמנים קצובים, ואת הסחורה ארז ושלח לווינה לסנ' לאון אָדוּט,[21] שימכור אותה עבור חשבונו. אולם, היות שקנה אותה במחירים גבוהים מאוד, לא שילמו לו בווינה את המחירים שעשויים היו להיות כדאיים עבורו, והוא נאלץ להמתין. למרות כל זאת, לא עלה בידו להשיג מחיר משתלם, וכך קרה שלא רק שלא היה לו שום רווח אלא אף נגרם לו הפסד. כאשר שב לסמוקוב החלו להגיע מועדי הפירעון [לשטרי החוב], ומכיוון שחסַר לו כסף הוא נאלץ ללוות מחבריו ומהבֵּיִים, שאצלם היה לו אשראי רב וכבוד. תחת לחצים מרובים הסדיר את התשלומים הללו, ולאחדים מהם דחה את מועד הפירעון. זה העיק עליו מאוד, אך הכול עשה כדי שלא להתבייש, ובכך שמר על כבודו וגם זכה בהשפעה רבה. על כל פנים, לא היה לו מרגוע כיוון שהדברים הלכו ונערמו עליו זה על גבי זה. הוא גם לא הצליח להשלים את הבית שבנה, לאחר שכידוע, הדירה השנייה נהרסה. הוא רצה לסיים את בניית הבית כי לא היה לילדיו מקום לגור בו, שכן גם להם היו משפחות ואף ילדים, ויותר מכך [חשש] שמא יאמרו שחָריבּי צֵ'לֵבּי התחיל בבנייה ולא עלה בידו לסיים. משלא יכול היה לשאת את המצוקות הללו ובהיותו עצבני, גבר אצלו הקיבעון עוד יותר. כדי לשכוח התחיל לשתות לשוכרה, וכך קרה שלא יצא העירה, מה עוד שבניו כבר
1004 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1835
השגיחו על כל העסקים שהיו להם. אולם, כפי שנאמר, בכל דבר היה עליהם לעדכן את אביהם שאותו כיבדו עד מאוד. מכיוון שבכל מה שנגעו לא עלה בידם להצליח, אביהם לא נתן להם לעשות דבר, ולפיכך גברו המריבות וחילוקי הדעות ביניהם. חָריבּי צֵ'לֵבּי שכבר היה לרוב שיכור, הלך לעיתים אצל אחיו רפאל והתלונן רבות על בניו. חכם רפאל ראה אותו כך בשכרותו, למרות שלפני כן לא שתה ואף לא השתכר. ברוגע רב הוא יעץ לו שהיות שהעסקים כבר לא הולכים כל כך טוב, לפחות שלא ישתה. אולם, הוא לא דרש זאת בתוקף כיוון שכיבד אותו.
בּוּ' לאה הייתה מיואשת מאוד ובכתה כל העת, הן מכך שראתה אותו שיכור והן מכך שבבית כל הזמן רבו, ולא הייתה לה מנוחה. חָריבּי צֵ'לֵבּי גער בה רבות שלא תשים לב לדברים האלה ושתדאג לענייניה; הוא אמר לה שרק תבקש ממנו את כל מה שהיא רוצה, והוא יֵירָצה אותה בכול. כלותיה, שראו גם כן את כל הדברים הללו, עמדו מנגד שוקטות לחלוטין. כתוצאה מכל הדברים הללו הלך חָריבּי צֵ'לֵבּי ונחלש מיום ליום. הוא נעשה חולה, ולא רצה עוד לפגוש אף אחד. הוא לא רצה שאיש יבוא לבקרו, ואף לא הסכים לקבל אצלו אף אחד. מבין הבגדים הרבים והטובים שהיו לו, לא רצה ללבוש עוד אף אחד מהם, אלא היה לובש תמיד את הבגדים הישנים והמוכתמים ביותר. שום דבר לא עניין אותו; רק היה הולך מִדֵי פעם לבית המדרש
1005 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1835
שם למד בנו הצעיר צֵ'לֵבּי אברהם [אבי המחבר, אז בן 13], והיה קורא איתו כמה פרקי גמרא שאותם כבר הבן למד, כיוון שאהב אותו מאוד. הוא דרבן אותו שילמד לקרוא [בגמרא] אך לא שהה שם הרבה ושב הביתה. כל תשומת ליבו הייתה נתונה לשתייה. את העבודה בקָאשָה הם לא זנחו, אף שהיו להם הרבה דאגות ומצוקות.
בשנת 5596 [1836] חָריבּי צֵ'לֵבּי מצא דרך לסיים את בניית הבית האמור, ולאחר שהשלים את בנייתו גם ריהט אותו. בניו עברו לגור בו, וערכו כנהוג חנוכת בית [במקור מעברית hinuh abaid]. ובענייני המטבח בישלו כמו קודם בבית האב, וכולם באו אליו ואכלו על שולחן אחד, הן בימים והן בלילות; זאת כי האב לא הסכים לכך שיפתחו שני מטבחים. זה היה להם קשה מאוד, אבל לא היה להם מה לעשות. עקב כך התעוררו מחדש ברוב הערבים מריבות ומחלוקות עזות בין האחים צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל וגם ביניהם לבין אביהם. הגיעו הדברים לכדי מריבות ליד השולחן, והיו צריכים לקום מהשולחן לפני שסיימו לאכול. כל זה נגרם מכך שעסקיהם לא הלכו כשורה. אולם, דבר טוב אחד היה: שהכעסים לא נמשכו מעבר לבוקר, ומכיוון שכיבדו מאוד את אביהם כל מה שעבר עליהם נשכח די מהר. פעמים רבות הם נסחפו
1006 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1836
למריבות בגלל הנשים והילדים, דבר שהעציב עד מאוד את חָריבּי צֵ'לֵבּי, כי הוא לבדו דאג למשפחה כולה. הוא גם נלחץ עד מאוד מאחיו חכם רפאל, שגם אצלו לא 'הלכו' העניינים טוב בכלל, עד כדי כך שנאלץ למכור את הבית שהיה בית כה טוב. כך גם דאג לבני אחיו [המנוח] חָריבּי יוסף, הן לחכם מֶרקָדוּצ'וֹ[22] והן לבניה של בּוּ' רבקה, חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ וחכם רַבֵּנוּצ'וֹ – כי הוא לבדו היה אחראי לכול. היות שעסקיהם לא התנהלו טוב כלל וכלל וכדי לשכוח, נפל לשתיית ראקי ויין והיה משתכר. עם זאת, את תודעתו לא איבד, ואת הכול היה מנהל בתבונה רבה. אלא שהשתייה עשתה אותו חולה, וגרמה לכך שהלך ונעשה מאוד חלש, גם עצבנותו הלכה וגברה, ומתוך כך נעשה היפוכונדרי. לכל בני הבית הייתה עוגמת נפש גדולה, בעיקר כי במקום שיצמצם את השתייה הוא הגדיל אותה מיום ליום ואף נעשה חולה. בניו נקטו בכל האמצעים כדי שלא לתת לו לשתות, עד כדי כך שהיו הולכים אחריו כדי שלא ישתה; אבל הוא כעס עליהם ורב עימם כאשר לא נתנו לו. פעמים רבות הלך אצל אחיו חכם רפאל, וביקש ממנו שייתן לו לפחות 50 דְרָמוֹת של ראקי. בהתחלה נתן לו, אך מאוחר יותר כאשר גם הוא [רפאל] לא רצה לתת לו – לקח ממנו בכוח. מכיוון שבניו גערו בו הוא התחבא אצל
1007 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1836
חכם רפאל, רק כדי שיוכל ללכת לשתות כל הזמן, כי הקיבעון דחף אותו לכך. בניו פנו לכל בעלי המסבאות והורו שלא יגישו לו [אלכוהול], וכאשר ראה זאת החל לרכוש לוֹקמָה־רוּחוּ [וולריאן או אֶתֶר] באומרו שיש לו כאב בטן וכך יעבור לו הכאב. בתחילה האמינו לו, אבל אחר כך הבחינו שהוא שותה מן הלוקמה־רוחו הזה שמונה בקבוקים שלמים. כאשר נוכחו שזה היה במקום הראקי שנהג לשתות, אסרו עליו גם זאת. וכך היה שחייהם היו בזמן הזה בקשיים גדולים מאוד, ולא הייתה להם שום מנוחה.
באשר לעסקי המסחר שלהם, אלה הלכו ופחתו במידה ניכרת. הם הביאו אי־אלו סחורות מעטות, כאלה שניתן היה למכור בקוֹנַקים, ועשו עסקאות חלפנות מעטות בלבד. למרות שנהגו בצמצום רב, הרווחים לא כיסו את ההוצאות, כך שתמיד היו בגירעון ולא היו חופשיים כמו קודם. בעיקר העיקה עליהם עצבנות אביהם. כך גם הנשים בבית, לא יצאו עוד לשום מקום, ואף לא אהבו כאשר באו אליהם אנשים לבקרם. הן שהו תמיד בבית, מטפלות בבית ודואגות לילדים. לנוכח הדברים הללו, צֵ'לֵבּי אברהם שהמשיך בלימודיו לא רצה ללמוד יותר, אך אביו לא הרשה לו שיֵצֵא לשוק; לפיכך נשאר עדיין
1008 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1836
בבית המדרש. בּוּ' בּוּליסוּ, בִּתו הגדולה של צֵ'לֵבּי יהודה שהייתה עדיין קטנה, סבלה רבות מכך שלא טופלה היטב, ואף התאכזרו אליה. היא נשאה את הכול בסבלנות. לעיתים קרובות השאירו אותה עצובה שעות שלמות נעולה בחדר, בוכה כל העת, ולא היה מי שירחם עליה. היא כבר הייתה רגילה לכך, ולא היה לה אצל מי להתלונן. מעל הכול הם באמת חיו ללא הנאה.
רק דבר אחד היה טוב, שהם נשמרו עד מאוד שלא לספר לאנשים, בין ליהודים ובין ללא יהודים, על אורח חייהם ומצבם. למרות שכל האנשים הרגישו בכך, הם נשמרו שלא יֵצֵא מאומה מפיהם. וכפי שהיו הולכים לפני כן לבקר את כל הבֵּיִים ואת אוּסרֵף פאשה, המשיכו לעשות זאת גם בזמן הזה ולא שינו דבר.
גם בשנת 5597 [1837] המשיך חָריבּי צֵ'לֵבּי בשתייה, בין אם של ראקי ויינות ובין אם כאשר מצא לוֹקמָה־רוּחוּ. כיוון שמשקה זה היה גורם לנזק גדול יותר מן המשקאות האחרים וכדי שלא ישתה את הלוקמה־רוחו, הגיעו עימו להסכמה: שישתה רק ראקי, בתנאי שלא ישתה יותר מכוסית אחת בכל פעם. הוא היה מרוצה מכך, ועל סמך זאת הם נתנו הוראה לחכם יוסף לוי, בעל בית המרזח שהיה ליהודים בסמוקוב. ידוע שבשום
1009 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1837
מחיר באותם הימים [היהודים] לא שתו לא ראקי ולא יין בבתי המרזח של הנוצרים, כיוון שהיה זה חטא גדול מאוד; כי לא רק שזה נסך [כלומר: אסור באיסור חמור] אלא זה גם טרף, ולפיכך לא חששו שהוא עלול ללכת לבתי המרזח של הנוצרים. הם הורו לו [לחכם יוסף בעל המסבאה] שבכל פעם שיגיע מותר להגיש לו רק כוסית קטנה אחת של ראקי. וחכם יוסף, בטוב ליבו[…] עשה כך [נתן לו כוסית]; וחָריבּי צֵ'לֵבּי שהה לפני בית המרזח, שתה את הכוסית ויצא. והיה מתהלך כשתי דקות ושב כדי שייתן לו עוד כוסית, שתה אותה במהירות ושוב יצא. וכך הוא המשיך כל היום כולו עד שהשתכר כהוגן, ולא יכול היה עוד אפילו ללכת. וכך עשה בעל בית המרזח, וגם כשראה אותו מגיע לשם לא כדי לשתות – למרות זאת נתן לו; כי יש לומר, זה היה האינטרס שלו. ולא היה אכפת לו אם יגיע לכדי אפיסת כוחות, או שאולי הוא לא שם לב לדברים הללו. וכאשר הסבירו לו זאת כבר היה מאוחר מִדַי. הוא עצמו לא רצה עוד לשתות כי כבר 'נשרפה לו הריאה',[23] והיה חלש מאוד ובקושי יכול היה ללכת. בניו שראו אותו כך, שאינו שותה יותר, חששו שמא מכך שאינו שותה ייגרם לו איזשהו נזק, והציעו לתת לו מפעם לפעם מעט ראקי או יין, אך הוא לא רצה עוד מאומה. וככל שהִרבה לדבר, כך קיצר כעת בדיבורו ושתק, ואף לא רצה עוד לשמוע את הדיבורים שדיברו אליו. הוא שהה כל הזמן בבית. לעיתים היה לוקח איזה ספר לקרוא, אבל גם זאת
1010 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1837
לא יכול היה לעשות, והניח אותו. הוא שהה לבדו בחדר, ולא רצה שאיש יקרב אליו. כך זה נמשך ימים מעטים, וכשלא יכול היה עוד לשבת נשכב במיטה. לא היה לו עוד כוח אפילו לזוז, וזאת בלי שהתלונן על שום דבר, אף לא על איזשהו כאב. הוא היה שרוי אך ורק בתשישות ובאפיסת כוחות, ולכן הביאו לו רופאים רבים שנתנו לו את כל התרופות שרקחו באותם הזמנים, אך מאומה לא שיפר את מצבו. הם הוציאו כסף בלי לחשוב פעמיים, אך זה לא עזר לו במאומה. כך הוא סבל במיטתו ארבעה חודשים, עד שהגיע יום חמישי, 11 בסיוון באותה השנה, שנת 5597 [1837] – והוא השיב את נשמתו לבורא בלי שום טרוניה. כל קרוביו וחבריו התאבלו עליו ימים רבים, כיוון שהִרבּה לעשות טוב עם כולם, וכולם הודו לו. בהלווייתו העניקו לו את כל הכבוד הראוי, וכל בניו קיימו את שבעת ימי האבל. ובאו לבקר בביתם בכל יום, וקראו כמה מזמורי תהילים, כמה דפי משנה וכן דפים רבים מן הזוהר ועוד כיוצא באלה. וכן אמרו קדיש והתפללו בבית תפילת שחרית וגם את תפילות הערב – מנחה וערבית – הכול במניין. ובכל יום נתנו הרבה צדקה, וגם האכילו את החכמים ואת הנצרכים. ובבית הכנסת הדליקו בכל השנה כולה מנורה לזכר נשמת הנפטר, וכן באו לבית הכנסת לכל התפילות, התפללו במניין ואמרו קדיש.
1011 ביוגרפיה של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה 1837
ובכל עת [כנדרש] הם ונשותיהם הלכו לבית הקברות, ואחרי שהתאבלו עליו קראו כמה פרקי משנה. כך עשו כל החודש ולא טיפלו בכל עניין אחר, וכך עשו גם בכל השנה כולה.
1012 חיוניות ותבונה
חריבּי צֵ'לֵבּי, כפי שקראנו, היה אדם נבון והתנהגותו הייתה כזו של אותם האנשים רמי המעלה ביותר. תמיד, עד הסוף, אהב עד מאוד את בני ביתו ואת המקורבים אליו ביותר מיתר בני המשפחה. הוא אהב גם את קידום העם היהודי, ולשֵם כך לא נחשבו בעיניו כלל הקדשת זמן וכסף. למרות שלקראת הסוף נתפס לשכרות, זה לא היה סתם כך, או כדי לאבד עצמו לדעת, אלא כפי הנראה אך ורק כדי להפיג את סבלו וכדי לשכוח את הפחדים שחש: אם זה כאשר הרגו את מהמט אמין אגא, או כאשר נשאר נעול במלון בלילה. יותר מכך, גם כאשר עסקי המסחר שלו התחילו להשתבש, למרות כל זאת הוא לא שינה דבר מכל מעשיו בזמנים כאלה, וקיים את הכול כמו קודם. הוא היה תמיד מכובד ומוערך על ידי הכול – יהודים, טורקים או נוצרים, עד יום מותו. תמיד באו אליו כל האנשים לבקש בעצתו, ואת כולם קיבל בכבוד גדול ובפנים שמחות. הוא אף פעם לא עשה שום עִסקה שעלול היה להגיע בה למחלוקת הקטנה ביותר. באותה מידה היה לו הכישרון להדריך את בניו לפי אופיו, כפי שעוד נקרא בהמשך על התכונות הטובות שהיו להם בכל הפרקים אודותיהם. מלכתחילה, מאז שנפרדו הוא ואחיו, הוא שינה את מסחרו, וגם אם בסופו של דבר לא הצליח, הוא חי באושר, תמיד שמח. כך גם כל
1013 כוח ותבונה
צאצאיו אחריו. הם התאוששו מהר מאוד והלכו תמיד קדימה, וגם על כך עוד נקרא בהמשך. אולם, התאוששות כזו התרחשה רק בשושלת הזו, שושלת חָריבּי משה. כפי שרואים בביוגרפיה, זו הייתה הפעם השלישית שבה קרה אסון למשפחת אריה, בערך מִדֵי ארבעים שנה: הפעם הראשונה הייתה בווינה, הפעם השנייה בווידין, והנה כך גם בפעם השלישית – בסמוקוב, אצל ארבעת האחים שהיו בסמוקוב. עם זאת אני סבור ששושלת חָריבּי צֵ'לֵבּי, כפי שנראֶה, היא זו שהבחינה בכך והתעשתה מהר. זאת בעוד שעד הזמן הנוכחי, השושלות האחרות בסמוקוב וגם בני אריה שבווידין עודם עומדים בלי שיהיה להם המזל להתקדם כראוי. ומדוע כך הדבר? הרי כולם בני משפחה אחת ובעלי אותה חוכמה, ואפשר שבני השושלות האחרות אף נבונים יותר מבני שושלת צֵ'לֵבּי; ואם כן, חוץ מהמזל – מה עוד יכול להיות? אין זה דבר הנובע מן הטבע, וכל אחד יכול לעמוד על כך. ואני סבור שייתכן שהסיבה היא שכל אלה הלכו אחר המוכן, וקיבלו שכר תמורת עבודתם 'עבור חשבונו' של מישהו אחר. וכך הרי לא יכולה להיות להם אפשרות להתקדם, כי עבודה בשכר היא לחם צר; זאת בעוד שמי שעובד עבור חשבונו שלו, יכול לקוות כי יראה ברכה במעשהו.
1014
כאן מסתיים הפרק אודות חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה, החל משנת 5588 [1828] ועד שנת 5597 [1837] שבה נפטר, והוא בן 52 שנים.