1015
מכאן ואילך מתחיל הפרק אודות שני האחים, צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל מ' אריה, החל מן השנה בה מת אביהם ואילך, ובאיזו דרך הלכו, עוד נקרא על כל אחד בנפרד.[1]
1016 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל מ' אריה 1837
בשנת 5597 [1837] שני האחים, צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל [אחיהם הצעיר אברהם, אבי המחבר, היה אז בן 15], כבר ניחמו במידת מה על מות אביהם. מִשֶּׁתַּם חודש האבל החליטו ראשית לכול לערוך מאזן; זאת כדי שיֵדעו כיצד לנהוג בעתיד, וגם כדי שתהיה להם היכולת לפתוח עסק – שכן ההוצאות בזמן שאביהם היה חולה היו גדולות הרבה יותר ממה שיכלו להרשות לעצמם. וכך, ללא דיחוי, הם ריכזו את ספרי החשבונות ואת הסחורות שהיו ברשותם, ואת כל זאת עשו מהר מאוד. מה שמצאו היה שנותר להם מכל הונם סכום של 10,000 גרושים בלבד, מלבד הבית בן שתי הדירות שבו הם גרו ושדה ובו ארבע חלקות אדמת מזרע. צֵ'לֵבּי אברהם לא לקח חלק בעריכת המאזן כיוון שהיה בבית המדרש, לומד עם חָריבּי אברהם אלקלעי, ובשנה הזו קיבל את הסמיכה [במקור semaha] (דיפלומה) של החכם השלם. שני האחים סגרו את המאזן וחתמו עליו. בהתחלה הם היו מודאגים מאוד; אולם, הם לא התייאשו ולא סיפרו לאף אחד על מצבם, אלא הלכו באותה הדרך ולא עשו שום שינוי – כמו שהיה בימי אביהם.
אך סיימו לאסוף את הדוחות ולחתום על המאזן, והסתיימה תקופת החודש [האבל] על אביהם, כאשר החלו להישמע [שמועות] שכמה מבין הטורקים בסמוקוב מתו מהמגֵפה [במקור magefa], כלומר הדֶבֶר. בסופיה השתוללה המגֵפה הזו עוד מקודם, אולם בסמוקוב עדיין לא הייתה. כולם היו מפוחדים ממנה עד מאוד ולא ידעו מה
1017 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל מ' אריה 1837
לעשות, מכיוון שבאותם הזמנים הטורקים לא האמינו שמגפות כאלה מידבּקות ושיש להטיל הֶסגֵרים. הם נהגו לומר כאשר מישהו מת: "eceli geldi" [מתורכית: הגיע קיצו], דהיינו הגיעה שעתו למות. ללא דיחוי הם שכרו יחידת מגורים בכפר קָלקוֹבוֹ [Калковско], בצ'יפליק שהייתה בבעלותם של שני טורקים מסמוקוב: אחמֵד אגא חָאג'י איבּישאוֹלוּ ועלי אגא קָארָה קירֵס (אותו קארה קירס היה ווֹיִווֹדָה, יָטָק או מנהיג כנופיית שודדים שגר ליד שערי העיר. באותם הימים העיר סמוקוב הייתה מוקפת בחפירים עמוקים (בורות), והיו לה שני שערי כניסה משני הצדדים. בערבים הייתה המשטרה סוגרת אותם, ועם שחר היו פותחים אותם. במשך הלילה לא ניתן היה להיכנס העירה. כדי להסתיר את כנופיית הגנבים שלו במקרה הצורך, ארגן קארה קירֶס האמור, שביתו היה סמוך לשערים, חפירת מנהרה מתחת לאדמה אשר הייתה עשויה היטב ובחשאיות מלאה. בלילה קיבל אותם לביתו, ובבוקר שילח אותם בלי שאיש ראה אותם. בדרך הזו הם פעלו ושדדו את העוברים ושבים, בלי שהתגלה סודם במשך זמן ארוך. מאוחר יותר חיפשו אותם כדי לחשוף את סודותיהם, כיוון שהם גרמו נזקים רבים. סגירת השערים נמשכה עד שנת 5625 [1865]. מאז פסקה כיוון שבזמן הזה הרגה המשטרה את קארה קירֵס בירייה, ואחרי מותו הצליחו לחשוף את המנהרה האמורה
1018 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל מ' אריה 1837
שאורכה היה כ-300 מטרים. היא הייתה [חפורה] כך שאדם שוכב יכול היה להזדחל בה. מייד כשמצאוה כיסו אותה והרסו אותה ואת הבית, והשאירו את המגרש ריק בלי שלמישהו יהיה מותר לרכוש אותו).[2] כפי שנאמר, עם שכירת הצ'יפליק הם שלחו אליה את צורכיהם, בין אם רהיטים ובין אם את כל הצרכים האחרים למחייתם. וב-14 בתמוז בשנה ההיא יצאו לדרכם הם וכל משפחותיהם, כשהם מצרפים גם את חכם רפאל דודם עם כל משפחתו, וגם את חכם בְּכוֹרָצֶ'ה הבדלה ומשפחתו, כלומר בּוּ' רחל דודתם.[3] כולם שהו ביחד בדירה האמורה, כאשר את בית המגורים השני שהיה בצ'יפליק שכרו חכם פְּרֵסִיָאדוֹ כהן וחכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקוֹ [השמן] ומשפחות אחרות – וכולן היו מתנהלות כל אחת בנפרד. באשר לבתים ולחנויות בסמוקוב, כולם היו סגורים. הם שהו כל הזמן בצ'יפליק, בלי שאיש מהם בא אף לא פעם אחת לסמוקוב.
באשר לצורכי מזונם וצרכים אחרים, על הכול היה אחראי חָריבּי אברהם אלקלעי, שרכש אותם והביא אותם. כאשר התקרב לצ'יפליק, חיטאו אותו היטב וגם את כל הדברים שהביא. ואחרי שעברו כשעתיים מהחיטוי, לקחו את הדברים, קיבלו את חָריבּי אברהם לביתם, ואז סיפר להם את כל הדברים שעברו על העיר במשך הימים שבהם נעדר.
אורח חייהם בצ'יפליק היה בו דוחק
1019 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל מ' אריה 1837
מכל הבחינות, והתגלו ביניהם ויכוחים רבים ושונים בעניינים שאסור לכתוב עליהם. אולם, הם נשאו את סבלם. הם שהו שם ארבעה חודשים, נשמרים וסובלים כל מיני עניינים, אך הודות לכך לא הגיעו לכדי מצוקה ואף לא לשום מקרה מוות.
היות שהם היו אחראים לניהול קהילת סמוקוב, לפני שיצאו לדרכם לצ'יפליק נאספו ביחד עם כל נכבדי העיר בבית המדרש – מקום שהיו מתכנסים בו כדי לנהל את [קהילת יהודי] העיר. הם התכנסו כדי להסדיר הן את ענייני הקהילה והן את עניין מגֵפת הדבר: במקרה שהיא תתפשט עוד, ומובן מאליו שכל אחד יחפש דרך לברוח או להציל עצמו, ובמקרה שמישהו ימות ייתכן שלא יהיה מי שירחץ אותו וגם יקבור אותו. בעת הזו מנתה הקהילה בסמוקוב 75 משפחות. והם [בני אריה שעמדו לצאת לחווה] מינו רוחצים, קברנים ושמשים; הם נקבו בשכרם השבועי שתמורתו היה עליהם לטפל [בדברים הללו], וגם קבעו שאינם רשאים לצאת מהעיר. אלה ששילמו להם היו: הוסטמלי, חכם שמואל ברוך, חכם כהן ושני שמשים. מבין יהודֵי סמוקוב 18 אנשים מתו במגֵפה.
מאוחר יותר חלפה המגפה והחורף החל, והם כבר היו עייפים מאוד מלהיגרר באזורים הכפריים. ובעוזבם כל אחד את ביתו וחנותו, מעל הכול כי ההוצאות גם הן היו גדולות, החלו להיאסף ולשוב כל אחד לביתו ולחנותו. אומנם בהתחלה היה זה בפחד
1020 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל מ' אריה 1837
גדול, אבל מאוחר יותר הם הסתדרו והיו במצב טוב, וכל אחד השתדל לשוב לעבודתו.
אחרי כמה שנים הצ'יפליק האמורה נחרבה לחלוטין, ונותר שדה ריק די קטן. הם קנו אותו בשותפות עם רָשיד בֵּיי, כי היה שם מרבץ עפרות שהפיק כמויות גדולות של בֶּצֶר ברזל. הם עיבדו אותו במפעליהם שייצרו כמויות גדולות. וכעת, כאשר אני כותב את הדברים הללו, הוא שייך לסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה יהודה אריה, המפיק ממנו בין 30 ל־40 עגלות חציר בכל שנה.
בשנת 5598 [1838] שני האחים – צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל וכל משפחותיהם, וצֵ'לֵבּי אברהם – שהמשיך בלימודיו אצל חָריבּי אברהם אלקלעי – וכן אימם בּוּ' לאה, [כולם] חזרו מהצ'יפליק והסתדרו באותם הבתים שגרו בהם לפני כן בזמן אביהם: שני האחים צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל עברו אל הדירה השנייה שנבנתה לאחרונה, ובּוּ' לאה ובְּנהּ הקטן צֵ'לֵבּי אברהם, נכנסו לדירה שבה גרו לפני כן. כל סדרי חייהם שבו להיות כמו בתקופת אביהם. גם המטבח היה בבית של בּוּ' לאה, ושוב באו כולם לאכול בביתה בלי שום שינוי. הם יצאו לשוק כדי להתחיל לחפש לעבוד במה שאפשר, היות שכפי שנאמר ההון
1021 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל מ' אריה 1838
שנותר להם מאביהם, חוץ מזה שהיה קטן מאוד, הם בזבזו אותו ביציאתם, כשברחו מפני המגפה. ניתן להבין לאיזה מצב הם הגיעו, רוצה לומר שהם היו לגמרי חסרי כול. על אף כל זאת, שני האחים לא איבדו את האומץ, ובין השיחות הרבות שניהלו על עתידם הם החליטו שילך צֵ'לֵבּי גבריאל לסופיה, ויבקש מחותנו חכם פְּרֵסִיָאדוֹ תָגֶ'ר שייתן לו כמה מכתבי אשראי לכמה מסוכניהם בווינה; זאת מכיוון שחכם פְּרֵסִיָאדוֹ היה אחד מהסוחרים הגדולים ביותר בסופיה. הלה, בלי שיסרב להם במאומה ואף בלי שהעמיד שום קשיים ושום תנאים, נתן להם כמה מכתבים, ובכולם נכתב שייתנו להם אשראי ללא הגבלה. על כך הוא [גבריאל] העתיר עליו את כל התודות כמתחייב, ושב לסמוקוב עם המכתבים. ניתן להבין את האושר והשמחה שחשו, כי כוונתם הייתה לקנות סחורות ולמוכרן בסיטונות, הכול במהירות גדולה. לזאת הם התכוננו בתוך ימים ספורים, וצֵ'לֵבּי גבריאל יצא בדרכו לווינה. את המסע כולו עשו על גב סוס, ונסעו דרך ניש, בלגרד, אָלֶכּסִינָץ',[4] זֵמְלִין[5] ובודפשט,[6] ומשם בכרכרה לווינה. המסע כולו נמשך כחודש כיוון ששמרו על ההֶסגֵרים בכל הגבולות. מייד כשהגיע לווינה פנה ללא דיחוי לכל הסוכנים שעבורם הביא את מכתבי האשראי; כולם קיבלוהו בסבר פנים יפות, ואמרו לו שיערוך קניותיו בסכום שימצא לנכון ושהם מוכנים להיענות [למכתבי האשראי]. הוא שמח מאוד על כך,
1022 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל מ' אריה 1838
וללא דיחוי ערך את קניותיו לפי הרשימה שהביא מסמוקוב והוסיף גם כמה סחורות שנראו לו ראויות. כולן היו בעיקר פריטי סחורה שהתאימו לסמוקוב. הסכום שבו קנה הגיע ל־100,000 גרושים. הוא היה מרוצה מאוד ושב לסמוקוב מאושר. חלף זמן מועט, וכשהגיעו הסחורות הם עשו מכירות נאות וגרפו רווח של 25%. הדבר הטוב היה שמכרו את הסחורה במהירות וגם גבו את כספם בתוך זמן קצר באופן מסודר, ללא שום קשיים וללא עיכובים.
גם בשנה הזו המשיך צֵ'לֵבּי אברהם בלימודיו בבית המדרש. היות שעסקיהם היו טובים, החליטו שני האחים צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל להשיא את אחיהם הקטן [צֵ'לֵבּי אברהם] עם בּוּ' בּוּליסוּ־שמחה, בִּתו הבכורה של צֵ'לֵבּי יהודה.[7] יחד עם זאת, שני האחים הגדולים באו לכדי הסכמה שגם לצֵ'לֵבּי אברהם יהיה חלק בכל עסקיהם למרות שהיה עדיין תלמיד. ובאשר להוצאות החתונה, הם יחולקו ביניהם שווה בשווה. את כל זאת הם הביאו לידיעת צֵ'לֵבּי אברהם כדי שהדבר ייעשה בהסכמתו. הוא הסכים לכל הצעותיהם, ולפיכך החלו להכין את כל צורכי החתונה. בתוך זמן קצר היו מוכנים, וערכו את החתונה בפאר גדול מאוד. היו להם אורחים רבים מערים אחרות, ובין המוזמנים היו גם עשרה מהרבנים הגדולים ביותר של אותם הזמנים; הם הגיעו מסופיה, מדוּפְּניצָה,
1023 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1838
מקְיוּסְטֶנְדִיל ומפָּזָרג'יק – כולם בבונטות שלהם, מעילי הבִּיניש והסָפָּטוֹס עם המֶסטָס. הם שהו בכל שמונת ימי החתונה, שמחים ושרים כל היום וכל הלילה. באותם הימים האחים לא פתחו את חנויותיהם ואף לא טיפלו בשום עסק. בכל ערב פתחו שולחנות מלאים באורחים, וכל בני המשפחה, הגברים, הנשים וגם הילדים, נמצאו כולם כל העת בבית החתונה. במשך הימים, בכל יום, היו מבקרות הנשים, ולכולן הגישו קונפיטורות, קפה וצ'יבּוּקים, והן שרו, רקדו ושמחו. כפי שכבר כתבתי, במיוחד כאשר היו חתונות בבית בני משפחת אריה, כולם נהנו – הגברים והנשים. לא היה אכפת להם מההוצאה הגדולה שהוציאו, העיקר לשמוח. הכלה[8] הביאה 500 גרושים קוֹנטָדוֹ וגם אָשוּגָר לרוב. היא הייתה תמיד טובה, שמחה מאוד, עקרת בית למופת ומיומנת מאוד, וכל העניינים הגיעו לטיפולה. תמיד הסתפקה במה שהיה, ובדבר לא התקנאה. היא ידעה לשיר היטב וקולה היה גבוה ויפה, הכירה את [דרך] החיסכון, וטִבעהּ היה לעשות טוב לכולם. היא הייתה נדיבה, ומה שהיה בליבּהּ היה גם בפיה. דבר לא הסתירה, הכול היה בגלוי. היא לא קיבלה מרותו של איש כיוון שלא פחדה מאף אחד, וידעה להגן על עצמה עם הרבה כבוד. וכך היה שכולם אהבוה וכיבדוה עד מאוד. אביה, שאהבהּ יותר מכול, לא סירב לה במאומה
1024 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1838
בכל מה שביקשה ממנו. היא ובעלה תמיד חיו באחווה גדולה מכל הבחינות. כל הקרובים והחברים הביאו לה מתנות רבות, מתנות נישוק היד, בין אם דוּקָטים או דברים אחרים, וכן גם לחתן. אחרי שסיימו את החתונה, שלחו את כל האורחים לדרכם שמחים ומרוצים, ואף שילמו לכל המשרתים והמשרתות תשלומים נאים מאוד, הן בכסף והן בטובין, וכך גם לכל נגני התזמורות – נחו כמה ימים. אחר כך צֵ'לֵבּי אברהם בהסכמת אֶחיו ואימו שב גם בשנה הזו לבית המדרש להמשיך בלימודיו, ושני האחים שבו לעסקי המסחר שלהם. בּוּ' לאה, מלאת שמחה, ניהלה את הבית ואת שלוש כלותיה, בהשאירם את הכול כמקודם – בּוּ' לאה גרה עם צֵ'לֵבּי אברהם ו[רעייתו הטרייה] בּוּ' בּוּליסוּ בבית שבו גרו קודם, ושני האחים גם הם המשיכו לגור בבית שבו גרו קודם. גם בענייני המטבח לא שינו מאומה, ועשו הכול כמו קודם; דהיינו, חזרו לבשל אצל בּוּ' לאה ואכלו כולם על שולחן אחד כבעבר.
כל הביקורים שנערכו, בין אם של קרובים או אנשים אחרים וכן כשהגיעה הקהילה כולה לבקר בימים הראשונים של סוכות ופסח, כולם באו לביתה של בּוּ' לאה. כך היה גם עם הנשים. ככלל, כל האירוחים התקיימו בביתה של בּוּ' לאה, ובאופן זה הם כיבדו
1025 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1838
את הוריהם. כיוון שכך, צריך לומר שהיה להם את כל הטוב, בעוד שבזמננו אנו בקרב רוב הצעירים, הרי זה בדיוק ההיפך, יש מהם שאומרים שהוריהם כבר זקנים, אחדים מהם אומרים שכבר חיו מספיק; ואחרים אומרים להם שיֵלכו הביתה ושישכבו לישון, כיוון שזה לא מכבודם שיגידו עליהם שיש להם אבא זקן או אימא זקנה.
אחרי שתמה החתונה, היה עליהם לצאת שוב לווינה כדי לערוך קניות. צֵ'לֵבּי גבריאל ערך רשימה של מה שהיו צריכים לקנות ואף הכין את הכסף – (הכנת הכסף הייתה כדלקמן: כל מה שאספו, הן בזהב והן בכסף, התיכוּ [לחוד] את הזהב ו[לחוד] את הכסף, ועשו מהם מטילים; זאת מכיוון שהכסף שהיה במחזור בטורקיה לא היה בר תוקף באוסטריה). כאשר הגיעו לאַלֵכּסִינָץ', סרביה ולזֶמלין, בשני המקומות הללו הוחזקו שלושה ימים בבידוד [קרנטינה]. במהלך שהייתם בקרנטינה של זמלין, בא לבקרם הבנקאי שלהם, מָתֶה [מַתִּתְיָהוּ] רוּסוֹ. הוא קנה מהם את מטילי הזהב והכסף שהיו להם, ונתן להם בתמורה מטבעות מינסָה – הכסף שהיה במחזור באוסטריה. ובזמן שהם הוחזקו בקרנטינה, סנ' רוסו האמור ביקר אותם בכל יום, ופעמים רבות הביא להם אוכל ואכלו יחד. כאשר יצאו מההסגר שהו עוד יום יומיים, עד שמצאו אפשרות להתקדם בדרך, וסנ' רוסו הביאם לביתו – שם אכלו וישנו עד שיצאו לדרכם. כך
1026 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1838
נהג בכל פעם שבאו. אחרי כמה ימים הגיע צֵ'לֵבּי גבריאל לווינה. הוא לא התעכב ולא פנה לבילויים, כי אם תיכף ומייד נכנס לעבודה וביקש לסיימה במהירות על מנת לשוב [לסמוקוב] כדי לקדם את עסקיו. בנסיעה הזו ערך קניות גדולות פי שניים מאשר בפעם הראשונה, ובהגיע הסחורות לסמוקוב [התברר] שהכמות הייתה גדולה מִדַי. הם לא יכלו למוכרן שם מספיק מהר, ולכן שלחו חלק ממנה לפיליבֶּה וחלק לפָּזָרג'יק כי במקומות הללו נערכו ירידים. גם שם הם מכרו במחירים נאים ובמהירות. לפיכך היו מרוצים מאוד ושמחים, ועבדו בכל כוחותיהם.
אוּסרֵף פאשה שהיה מושל סמוקוב, עזר להם מאוד, ותמיד ביקרו אותו והביאו לו כמה מתנות מווינה. בעיקר היה זה צֵ'לֵבּי יהודה שביקרוֹ, והוא [הפאשה] הושיבוֹ והגיש לו צ'יבּוּק וקפה, מה שהיה כבוד גדול מאוד באותם הזמנים.
בשנת 5599 [1839] נולד לצֵ'לֵבּי יהודה בן, וקראו לו יוסף דויד, הוא הסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה. הם היו מאושרים מאוד ושמחים בעסקיהם שהלכו והתקדמו, כך שבכל שמונת הימים שבהם היולדת שהתה במיטה, עשו חגיגה גדולה. ואין צורך לומר שביום ברית המילה ערכו מסיבה גדולה, והזמינו את כל תושבי העיר,
1027 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1839
הן את הגברים והן את הנשים. וכולם סעדו בשירים וריקודים, והיו מרוצים ושמחים. כך עברו עליהם החיים באושר ובשמחה. והאימא בעצמה היניקה וטיפלה ברך הנולד בלי להתעייף.
גם בשנה הזו הם המשיכו כמו בשנים הקודמות, כשאכלו כולם בבית אימם בּוּ' לאה, לא הרחיבו את ההוצאות, והמשיכו לשמור על החיסכון. כל הסכום שהוציאו לצורכי כלכלתם היה 3,000 גרושים לשנה, בעוד שבזמן שחי אביהם ההוצאה הייתה מעל 10,000 גרושים לשנה. ולמרות שהם הוציאו את הסכום הקטן הזה שהיה בפער גדול לעומת קודם, עדיין הם לא הראו זאת לאנשים, ולעיני הציבור הם הפגינו הכול כמו קודם. זו הייתה גם אחת הסיבות להתקדמות שלהם. בדרך הזו המשיכו כמה שנים, בלי להתעייף ובאחווה גדולה שהייתה בין האחים ואף בין כל בני הבית. הם בילו את ימיהם בטוב, וחיו שמחים ומאושרים.
מן הזמן הזה ואילך צֵ'לֵבּי גבריאל לא מצא עוד לנכון לנסוע לווינה. הוא העדיף לנסוע לבודפשט בלבד, כי באותם הימים נערכו בה ארבעה ירידים שנתיים, והוא ביקר לעיתים תכופות בכל הארבעה. הוא מצא שם את כל הסחורות וגם את הסוכנים והבנקאים של וינה, אצלם היו להם קווי אשראי. [הם סברו ש] כך יעלה בידם
1028 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1839
לפתוח חנות למכירת סחורות כאלה גם בפיליבֶּה. וכאשר מצאו שזה עדיף, יצא צֵ'לֵבּי גבריאל שוב ונסע רק לבודפשט, ולקח עימו בפעם הזו סכום גדול עוד יותר של כסף שלָוָוה מחבריו ומהבֵּיִים. רבים מסוחרי סופיה היהודים התכוננו גם הם לנסוע, וכולם התאגדו ויצאו יחד. וכפי שנאמר קודם, הם עברו את תקופות ההסגר באַלֵכּסִינָץ' ובזֶמלין. הבנקאי שלהם, הסנ' מָתֶה רוסו, היה עוזר להם והיה ממיר את כספם למטבע העובר לסוחר בבודפשט. גם בפעם הזו נהג כך, והם שהו שוב בביתו כאורחיו. וכאשר עמדו לצאת מן הבית, צֵ'לֵבּי גבריאל שגם הוא היה שם [בקבוצת הסוחרים] נהג לתת מתנות בכסף למשרתי הבית. הסנ' רוסו ראה בזה כבוד גדול ושמחה רבה, מה גם שהאורחים האחרים מבני סופיה לא עשו כך. וכך הבין צ׳לבי גבריאל בבירור שסנ' רוסו מגונן עליו ומסייע לו הרבה יותר מאשר לאחרים. לאחר שהגיעו ליריד בודפשט הם ערכו את קניותיהם, כל אחד בהתאם לאפשרויותיו. כך גם צֵ'לֵבּי גבריאל, קנה ראשית את הסחורות שהיו נקנות באשראי ואחר כך את אלה שנמכרו במזומן, עד שכלה את כל כספו. ובכל זאת, הקניות שערך צֵ'לֵבּי גבריאל היו הרבה יותר קטנות מאלו של סוחרי סופיה. קרוב למועד סגירת היריד הבחין צֵ'לֵבּי גבריאל שהיו הרבה סחורות שנמכרו בזול מאוד. היות
1029 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1839
שלא היה לו עוד כסף, עמד והתבונן בבני סופיה ממשיכים וקונים אותם [את המוצרים הזולים], כיוון שהיו להם הרבה יותר אמצעים מאשר לו. הוא חשב לכתוב לאחיו בסמוקוב שימצא את הדרך להשיג איזשהו סכום, אך זה לא היה אפשרי; חוץ מזה שכבר היה מאוחר, גם לא היו טלגרפים או דואר ושאר אמצעים לעשות זאת [לשלוח אליו בקשה כזו]. הוא הרהר רבות בעניין הזה: כיצד יוכל לארגן לעצמו באיזה מקום סכום כסף, כדי שיוכל גם הוא לקנות את הסחורות שראה כי הן זולות כל כך. הוא חשש להעז ולפנות למישהו שמא יסורב, כיוון שעם כל זאת הם נשמרו רבות מפגיעה בכבודם. הוא יצא לטייל על גדת נהר הדנובה, משוטט לו [שקוע] באלפי מחשבות. בעודו מטייל פגש בסנ' רוסו, והלה שאל אותו: "מדוע אתה מטייל בזמן היריד?" מייד אמר לו צֵ'לֵבּי גבריאל שהוא צודק מאוד בשאלתו, אך אין לו עוד כסף לקניות. אומנם יש הרבה סחורות, אבל [כסף] זה מה שחסר לו; ואם ברצונו לעשות לו טובה שילווה לו איזה סכום כסף, והוא יחזיר לו בריבית. ואמר שמשתלם לו מאוד לשלם [ריבית על ההלוואה] כיוון שהסחורות באמת במחירים משתלמים מאוד. ומייד, בעודם ברחוב, הוציא הסנ' רוסו את ארנקו מהפֵּצ'וֹ שלו ואמר לו: "תפוס אותם היטב" כיוון שהייתה רוח חזקה, "שלא יעופו לדנובה". והוא סָפַר עשרה שטרות של אלף פלורינים, ושאל אותו "זה מספיק?" וצֵ'לֵבּי גבריאל, מלבד כל התודות שהעתיר עליו אמר לו שזה הרבה, ותיכף ומייד
1030 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1839
הלך אל היריד, וקנה סחורות הרבה יותר זולות מאשר בהתחלה. לפיכך גם מובנת מאליה השמחה שהייתה לו מהעסקה האחרונה הזו. אחרי ששלח את כל הסחורה שקנה, שב לסמוקוב שמח וטוב לב. בחלוף כמה ימים יצא לפיליבֶּה כדי לשכור חנות, ולאחר מכן כאשר הסחורות החלו להגיע, הם עשו את המכירות הן בסמוקוב והן בפיליבֶּה, הכול בסדר מופתי ובהגינות רבה מאוד.
בחנות שפתחו בפיליבֶּה עבד צֵ'לֵבּי גבריאל. הוא ניהל את כל המכירות, ועבד לבדו בלי שנעזר באיש. הוא כבר הכיר את כל סדרי המסחר, וידע גם לנהל היטב את חליפת המכתבים. ספרי המסחר שניהל בעצמו היו ערוכים בבהירות רבה, וכתב ידו נקי, נאה וברור. הוא היה מסור מאוד לעסק, ולא אהב בילויים. היה לו חדר קטן באחד הפונדקים, ולעיתים, כשנזדמן לו, היה מכין לעצמו משהו לאכול, שכן לא ייחס חשיבות רבה לאוכל. הוא נהג בצמצום רב.
כאן אספר לכם על אחת מצורות החסכנות שבהן נקט בעת שהתגורר בפיליבֶּה. כפי שכבר ידוע לכול, לאדם עובד אין עודף זמן להכין לעצמו ארוחה, לא בימים ולא בלילות, ואנשים כאלה גם אינם
1031 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1839
מרבים להקפיד בענייני אוכל – גם הוא היה אחד מאלה. כשהגיעה שעתו לאכול היה הולך אל החנווני הקרוב ביותר אליו, והיה קונה לעצמו כמה דברים מלוחים כמו זיתים וכיוצא באלה. פעם אחת כשקנה זיתים בעשר פַּארָס, מכיוון שאהב לדעת מחיריהן של כל מיני סחורות, ביקש מהחנווני שיאמר לו בכמה גרושים הוא ישקול לו אוֹקָה אחת [של זיתים]. החנווני אמר לו שהמחיר הוא שישה גרושים לאוקה, אך אם יקנה אוקה אחת שלמה – ימכור לו בארבעה גרושים. צֵ'לֵבּי גבריאל חשב לעצמו שההפרש הוא שני גרושים לאוקה, וזה היה לא מעט עבורו. לפיכך קנה אוקה שלמה כדי להרוויח שני גרושים, והיה זה הקוֹנדוּצ'וֹ בפתו, ואכל מאותה אוקת הזיתים 'ארבעים יום וארבעים לילה', ולא שינה את הקוֹנדוּצ'וֹ באף יום. רק בימי השבת הוזמן לבתיהם של כמה מנכבדי פיליבֶּה ואכל בביתם. בשאר הימים שהה תמיד בחדרו שבחאן ולא שינה דבר [בתזונתו]. כזו הייתה חסכנותו, וכך נשא אותה בסבלנות רבה, אף שהיה ביכולתו להוציא יותר, שכן העסק שלו כבר הלך והתקדם מאוד. אולם הוא לא העלה בדעתו לבזבז את כספו על מאכלים טעימים לחיכו לנוכח דבקותו בחיסכון. כאן אספר לכם סיפור נוסף, דומה לקודם, אודות דרכי החסכנות שנהגו גם בביתם, גם אם היה מדובר ב[סכום] קטן – וזאת, מבלי לסטות מכללי הנימוס. בכל ארוחה, אחרי שסיימו לאכול, היה
1032 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1839
נהוג לקנח בפרי כלשהו. כשהיו אוכלים תפוחי עץ לקינוח, שמו על השולחן רק שלושה תפוחים. וצֵ'לֵבּי גבריאל היה מקלף את התפוחים ומחלק לכל אחד רבע. הוא חישב שייתן לכל יושבי השולחן שליש [צ"ל רבע], והיות שחסר רבע נשארו לבבות [ליבות] התפוחים לצֵ'לֵבּי גבריאל. פעם אחת, אם זה כדי להעביר את הזמן [כבדיחה] או שהיה זה באמת, התלוננו כלפיו שכיוון שהלבבות היו עבורו הוא השאירם גדולים יותר, כדי שיאכל יותר מאותו הפרי. הדבר גרם למחלוקות הן עם אחיו והן עם בני הבית, ומאז ואילך נעשו הלבבות[9] קרים יותר. אולם למרות זאת הם עבדו בעסק באחווה ובאחדות.
לנוכח חסכנות כה גדולה זו, יש לשאול מה הסיבה שהגיעו עד כדי כן, בשעה שלא היה להם צורך בכך. ואילו כיום, כאשר אנו רואים אנשי עסקים בערים אחרות, הרינו רואים שהם שוכרים בתים, מחזיקים משרתות ומבשלות, ואף כשהם לבדם ללא משפחותיהם – אומרים הם שאם לא יעשו כן יחלו, כיוון שלא יוזנו כראוי. ואף על פי שאין בכך שום שיקול דעת, הם עושים כן ואינם חושבים על העתיד, לא על עצמם ולא על הבאים אחריהם. ואין אנו יכולים לכנות זאת אנוכיות, שכן ילדיהם אינם מתחשבים באבותיהם; ומשום כך גם אינם דואגים למה שיבוא אחריהם. ואילו באותם ימים, בהיות הבנים מכירים טובה לציווי אבותיהם ושומעים לדבריהם, היו גם הם [האבות] מבקשים
1033 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1839
לקדם את הבאים אחריהם, כפי שגם הם עצמם מצאו, וכך גם הניחו אחריהם.
צ'לֵבּי אברהם המשיך בלימודיו בבית הספר, וגם ערך את כל הקניות של צורכי הבית. הוא רשם הכול ונתן לאֶחיו את הרשימה של מה שהוציא. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור יצחק בן גבריאל] שהיה צעיר יותר המשיך בלימודיו בתלמוד תורה, ובּוּ' לאה וכלותיה, תמיד מאוחדות, דאגו לבית ולילדים. בּוּ' בּוּליסוּ שזה עתה נישאה, כל הזמן שרה ונהנתה עם חברותיה שבאו אליה הביתה להשתעשע.
עד לשנת 5600 [1840] שֵם הפירמה שהובילו היה גבריאל אריה, אם זה משום שהאחרון היה מי שעשה את כל הרכישות או אולי כי הוא היה זה שקיבל מחתנו את האשראי – וכולם הכירו רק אותו. בשנה הזו הם כבר היו מבוססים היטב בעסקיהם, וכך היה שאחיו צֵ'לֵבּי יהודה רצה שלהבא תהא הפירמה [קרויה] יהודה וגבריאל אריה. צֵ'לֵבּי גבריאל, מכיוון שאחיו רצה כך, לא היה נגד, ואמר לו שהוא מסכים. הוא לא היה אדם שעניינוּ אותו כיבודים ואף לא היו לו מחשבות מנוגדות, כי בכל מקרה שלושת האחים היו שותפים. הם היו צריכים רק ליידע את כל הסוכנים ונותני האשראי כדי ששינוי השם ייעשה גם בהסכמתם, ותשובת כולם
1034 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1840
הייתה שהם לא מסכימים; ולכן הם לא עשו מכך עניין, והמשיכו באותה הפירמה. צֵ'לֵבּי גבריאל ביקר לעיתים תכופות בכל ארבעת ירידי בודפשט וערך קניות אך ורק על שמו, וצֵ'לֵבּי יהודה היה בסמוקוב ועסק בכל מה שנדרש. בנוסף הייתה ברשותם גם קופת הממשלה כפי שכבר ידוע לנו, שאותה לא עזבו אף פעם. תמיד היו הם הקאשרוס כיוון שהיו להם רווחים גדולים, ומעל הכול הם הפיקו ממנה תועלת בהזדמנויות רבות. כדי להחזיק בה, היו צריכים תמיד לבקר אצל הבֵּיִים ואצל האנשים רמי היחס, במיוחד אצל אוּסרֵף פאשה שהיה ראש וראשון והכול היה תלוי בו. וביודעם להתנהג היטב, הם [הבכירים הטורקים] הראו להם את אהבתם. בעיקר היה זה צֵ'לֵבּי יהודה שביקר אצלם, ופעמים רבות בשיחותיהם הם הזמינו ממנו שיביא להם מווינה ומבודפשט סחורות שונות כמו רהיטים, סָמָרָס [פרוות] ודברי לבוש. היות שבשום אופן לא יכול היה לסרב לבקשתם, היה קונה ומביא להם. אולם, אם משהו לא מצא חן בעיניהם, היה משאירו על חשבונו, והם לא עשו חשבון שהוא עלול להפסיד הרבה. ואף שהיה להם קשה, לא אמרו להם דבר. רק חיפשו אפשרות למכור מה שיכלו, ומה שלא עלה בידם למכור הביאו לביתם שלהם. עד היום, כאשר אני כותב את הביוגרפיה הזו, מן הרהיטים הללו עדיין יש לי בבית שולחן נפתח מאוד יציב, לסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה יש שישה כיסאות, אצל סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יש כמה ספות, ואצל הבנים של צֵ'לֵבּי
1035 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1840
יהודה יש עד היום קנקן וקערה מכסף – הכול מאותה התקופה כמסופר. ומלבד מזאת היו עוד חפצים, מעילי פרווה ובגדים. אך כולם נגנבו בזמן מלחמת טורקיה־רוסיה או שנהרסו כי לא ידעו את ערכם.
כיוון שלא הספיקה להם רק החנות בפיליבֶּה שניהלו, הם צירפו גם את חכם יצחק גרתי כשותף, כדי שיפתח חנות נוספת. הם עשו זאת מתוך כוונה שהוא ינהל את החנות כמותם, ואז לאחר שיעברו עוד כמה שנים, יוכלו להעביר אליו את הפעילות בפיליבֶּה. הם הזמינו את כל הסחורות, תמיד לכתובתו של חכם יצחק, והוא ניהל הכול בחשבון נפרד הן למכירות והן לכל צורכי ניהול הספרים עבור חנות כזו. הוא עשה מכירות גדולות של סחורות וגם היו לו רווחים גדולים. חכם יצחק היה אדם אהוב מאוד וטוב לב, וכל המסחר שעשה היה ביושר רב. לא היה אדם אחר בפיליבֶּה בעל אמינות כמוהו. הם המשיכו בשותפות הזו כמה שנים והיו שבעי רצון, והיו שני הצדדים גם מאוד מאוחדים בדעתם. מאוחר יותר כשיצא גם בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לשוק [כלומר: התחיל לעבוד], הוא התחיל להונות את אביו. גם העסקים לא הלכו להם כל כך טוב, עד שהגיעו לכדי כך שהיו צריכים להיפרד. הם עשו זאת במהירות, כפי שעשו תמיד כאשר ראו שלא ניתן עוד לנהל איזה עסק שהוא, ולא דחו זאת למאוחר יותר. כך גם כאן, הגיעו איתו להסכמה
1036 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1840
והשאירו את כל הסחורה לחכם יצחק גרתי. ובאשר לסכום שנותר חייב, פרסו לו אותו לכמה תשלומים קצובים, ולקחו ממנו את שטרי החוב הנדרשים. את החוזים שהיו ביניהם ביטלו ככל שנדרש. הוא פרע כסדרם את התשלומים הראשונים, אבל לקראת הסוף עשה להם אי־אלו קשיים אף שעדיין שילם. כאשר הגיע התשלום הסופי בסכום של 20,000 גרושים, בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לא נתן לו לשלם להם, למרות שאביו רצה לשלמם ומצבו היה טוב ככל שיכול להיות. אולם הוא [הבן] רצה לבזבזם בעצמו. בחנות שלהם הייתה כמות גדולה של סחורות, ובאותו הזמן הם קיבלו משלוחים גדולים מאוד של סחורות קולוניאליות, וכשלא נמכרו מספיק מהר בפיליבֶּה, הם [גרתי ובנו] הובילו אותן ליריד אוּזוּנג'וֹבוֹ על מנת למוכרן שם. צֵ'לֵבּי יהודה הגיע גם הוא לאותו היריד עם סחורותיו. הגם שנקט בכל האמצעים כדי שיוכל לגבות [את החוב] לא עלה בידו, כי [שטר] החוב היה של חכם יצחק גרתי, והסחורה שהייתה לו ביריד הופיעה על שם הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בנו. הוא ביקש מסנ' דָּוִיצ'וֹן ב' יצחק הטוֹפַּל [הפיסח] מסופיה שיקנה את כמות הסחורה הזו [כגודל החוב] מסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה גרתי, והם הסכימו שבסוף היריד, כשעומדים לתת את שטרי החוב, הוא [יהודה] יעקל אותם. חכם דָּוִיצ'וֹן אכן הסכים וקנה את הכמות האמורה, ארז אותה במהירות ושלח אותה, וכאשר הגיע [המועד] להפקיד את שטרי החוב, צֵ'לֵבּי יהודה הטיל את העיקול שגרם לקשיים גדולים. אולם, צֵ'לֵבּי יהודה לא הסכים [לוותר] במאומה, והעניין הגיע למשטרה שמינתה ועדת סוחרים.
1037 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1840
הוועדה מצאה לנכון לקבל את העיקול, וכך עלה בידו לגבות [את החוב]. לגבי אותם 20,000 גרושים, בשנת 5628 [1868], כשאני צֵ'לֵבּי הייתי בפיליבֶּה והיה איתי סכום כסף כזה שגביתי באותו הערב מסוחרי הברזל בפיליבֶּה, שמתי אותו בתיק כי היה כולו ב[מטבעות] זהב. היות שהיה זה ערב שבת, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה [גרתי] האמור הזמין אותי לביתו והלכתי אליו, ובמוצאי שבת כאשר ישנתי הוא גנב אותו ממני. אחרי שנקטתי בכל הצעדים הדרושים לא עלה בידי לעשות לו מאומה, ו[הכסף] נשאר אצלו לתמיד.
בגלל חילוקי דעות שונים שהיו בין הנשים בבית, צֵ'לֵבּי יהודה לא רצה עוד לאכול על שולחן אחד אצל אימו שלשם באו כולם לאכול. בבית שבו גר יחד עם צֵ'לֵבּי גבריאל הוא פתח מטבח נפרד ואכל בו רק עם משפחתו, כאשר את ההוצאות הוציאו מכיס אחד [מחשבון משותף]. וצֵ'לֵבּי גבריאל ומשפחתו באו לאכול על שולחנה של האם יחד עם צֵ'לֵבּי אברהם [ורעייתו] שגר בבית עם אימו, ואכלו כולם ביחד, הן בימים והן בערבים. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של צֵ'לֵבּי גבריאל, ובּוּ' רֵיינוּ, בִּתו של צֵ'לֵבּי יהודה, ישנו שניהם בחדרה של סבתם בּוּ' לאה, והיא הייתה זו שטיפלה בהם. בערבים, אחרי שסיים צֵ'לֵבּי גבריאל לאכול ושב לביתו לישון, צֵ'לֵבּי יהודה שאל אותו: "על מה אתה מוצא כל כך הרבה לדבר ולצחוק?", כי הם נשארו עד מאוחר, שרים, צוחקים ומדברים 'אלפי' דברים
1038 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1840
משעשעים. צֵ'לֵבּי יהודה חיכה לו לבדו, כיוון שלא יכלו להשאיר את הדלתות פתוחות.
בזמן הזה טבע הסולטאן מהמוט [השני] את הבישליק והמֵטָליק, והיות שכמעט לא היה להם שום ערך, הציבור לא היה מרוצה כיוון שלכסף שהיה במחזור קודם לכן היה ערך נאות. כפי שכבר קראנו, הסוחרים שנסעו למדינות אחרות לערוך קניות התיכו את כל המטבעות בין אם היו מזהב ובין אם מכסף, וזאת כיוון שרק כך הם קיבלו את ערכן המלא; היה כדאי להם להתיכן, מכיוון שלא היה להם שום הפסד מכך. אולם, היות שהממשלה הצטרכה להכניס את הבישליק למחזור והציבור התמרמר, היא פעלה באמצעות פירמָאן לנטוש את כל הכסף הישן, כך שהבישליק לבדו יוכל להיות במחזור. כדי לאסוף את הכסף הישן ולהחליפו בבישליק, נתנו זכות לכמה ארמנים יחד עם יהודי אחד, סנ' מנשה, גם זאת באמצעות פירמאן, שבו נקבו במחיר של כל מטבע כסף. והיו הם לבדם רשאים לבצע את האיסוף, בלא שהייתה לאף אחד אחר זכות כזו. החברה הזו שלחה את אנשיה לכל ערי טורקיה, והם אספו אותן [את המטבעות הישנים], קצצו כל מטבע לארבע חתיכות ושלחו אותן לדַרפּהָאנֶה בקונס' [Darphane-i Amir, המִטבּעה הסולאטנית במרכז איסטנבול], (המקום שבו טבעו את המטבעות). הרווחים מכך היו גדולים מאוד. עיני האנשים באותם הזמנים היו ברובן סגורות, כך שאף אחד לא השקיע בכך כי פחדו. הם שלחו עובד משלהם גם לסמוקוב, וצֵ'לֵבּי יהודה
1039 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1840
וצֵ'לֵבּי גבריאל שבאותה העת היו ממונים על קופת הממשלה, אמרו לו שגם אם יש לו פירמָאן, הם יפעלו גם כן לאסוף [את המטבעות הישנים] עבור חשבון הממשלה. בהתחלה הוא לא רצה להסכים מכוח הפירמאן שבידו, אך הם לא שמעו לו והתחילו לבצע את העסקאות. הוא כתב על כך לקונס', אך הם התגוננו באמצעות הכוח של אוּסרֵף פאשה, ובסופו של דבר הם שכנעו אותו. הם היו אלה שעשו את ההמרות, וגם מכך היו להם רווחים די גדולים.
בגלל הסחר הזה הוציאו את צֵ'לֵבּי אברהם מבית המדרש שלמד בו, ושמו אותו על הקופה כדי שיטפל בכל העסקאות הללו. הוא היה חכם מאוד ואינטליגנטי, והכיר לעומק את כל החישובים. ובתוך זמן קצר כבר היה מוכן להיות אחראי לכל המשימות – גם לעסקי הקופה וגם לרכישת המטבעות, ואלו לא היו מועטות.
צֵ'לֵבּי יהודה היה מופקד על מכלול הפעילות הכספית [respondimientos][10] של עסקיהם האחרים בסמוקוב – המסחר והחלפנות, וכן על חליפת המכתבים, הן עם קונס' והן עם מקומות אחרים ואף עם ארצות חוץ. בנוסף היה צריך לבקר תמיד את כל הבֵּיִים ובמיוחד את אוּסרֵף פאשה, שכפי הנאמר איתו ניהלו את כל עסקיהם, מכיוון שהוא לבדו הנהיג את הכול בסמוקוב. כולם הכירו אותו, וכאשר בא לבקש איזה דבר, היה שְמו בפי כולם חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה, ולפיכך רק לו קראו [בשני שמות], צֵ'לֵבּי יהודה או חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה. הוא
1040 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1840
היה אדם בעל חיוניות רבה, בטוח בעצמו, התנהל ללא לאות והצליח להשלים את כל המשימות. כל האנשים כיבדוהו והעריכוהו. דיבורו היה רהוט, הוא ידע לדבר היטב טורקית, וידע לנהוג כלפי כל אחד כפי הראוי לו. וכך, בכל אשר עשה, מדבר לא שב ריקם.
צֵ'לֵבּי גבריאל עסק בעיקר בחנות בפיליבֶּה. הוא ערך את הרכישות, את הזמנות הסחורות ואת המכירות, והיה מנהל את כלל חליפת המכתבים בענייני הסחורות, גם של החנות בפיליבֶּה, גם של סמוקוב וגם של הגביות והתשלומים.
בשנת 5601 [1841], מסיבה כלשהי, לא יכול היה צֵ'לֵבּי גבריאל לנסוע לפשטה כדי לערוך את הקניות הדרושות של הסחורות, הן עבור בית העסק בפיליבֶּה והן עבור סמוקוב; ועל כן נסע צֵ'לֵבּי יהודה במקומו. וכפי שהיה קודם לכן, את הסכום שהצליחו לאסוף במטבעות התיכו למטילים, אך הסכום לא היה מספיק. לפיכך יצא יחד עם חכם שלמה כהן וחכם אליעזר קוּיוּמג'י אוֹלוּ, שגם הם עמדו לנסוע, והם עשו את הדרך כפי שהיה נוהג צֵ'לֵבּי גבריאל, ועברו אף הם את כל הקרנטינות. הסנ' מָתֶה רוסו ביקר אותם בקרנטינה בזֵמוּן [במקור][11] Semo ואף הביאם לביתו. וצֵ'לֵבּי יהודה, שהיה אנין טעם ואוהב בילויים, עליז וסוחף מאוד,
1041 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
וגם ידע לשיר היטב, היה שר להם הן בקרנטינה והן בשעות הערב כאשר שהה בבית הסנ' מָתֶה רוסו. סנ' מָתֶה רוסו ונשות ביתו אהבו מאוד שירה טורקית, כיוון שזה מקרוב באו מטורקיה, מן העיר קַסטוֹרִיָה (מקדוניה), כך שנהנו ושמחו עד מאוד. הם הפצירו בו שיישאר עוד כמה לילות בביתם, וצֵ'לֵבּי יהודה שאהב מאוד בילויים ושעשועים נשאר עוד יום. ועל כך חבריו, שלא יכלו לעזוב [בלעדיו], כעסו עליו מאוד, אבל זה לא היה אכפת לו. גם על כך הם [משפחת רוסו] היו אסירי תודה, עד כדי כך שלא שכחו לו את אותם הימים עד שנת 5613 [1853], כאשר שהה [אחיינו] סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה־יצחק ג' אריה בווינה וגם הוא התארח בבתיהם, והם סיפרו לו כמה יפה היה שר וכמה שמחו יחד, ושאלו אותו אם גם עתה הוא שר בסמוקוב. וכאשר עמדו לצאת ולהמשיך בדרכם, כפי שנכתב, השאירו מתנות למשרתי הבית; וצֵ'לֵבּי יהודה נתן להם מתנה של 25 צְבַנְציקים, וזה היה סכום רב. וכשנודע הדבר לסנ' רוסו, ביקש להחזיר לו עשרים צבנציקים, אך צֵ'לֵבּי יהודה לא קיבלם, באומרו: "כשם שאנו נהנינו, טוב שגם המשרתים ייהנו". ובשל דיבורו המתוק אהבוֹ מאוד סנ' רוסו, וסייע בידו בכל אשר ביקש ממנו. ובאשר ליתר החברים, הם היו קפוצי יד מאוד, השאירו למשרתים שני
1042 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי, יהודה גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
צְְבַנְציקים לכל אחד. שמחים וטובי לב יצאו לדרכם, ובהגיעם ליריד החלו לעשות את קניותיהם.
כפי שנאמר, צֵ'לֵבּי יהודה לא הביא עמו סכום כסף מספיק לעומת הסכום שהביאו חבריו; ומשום כך סיים מהר יותר את קניותיו, שכן כבר לא נותר בידו כסף. וכיוון שהיה עליו להמתין לחבריו, היה יושב בטל עד שגם הם יסיימו, שהרי היה בידם הרבה יותר כסף, ועל כן המשיכו לקנות עוד ועוד, עד שאמרו לו שנותר להם עוד כסף לאחר הקניות. ומשכך ביקש מהם צֵ'לֵבּי יהודה שילוו לו סכום כלשהו, כדי שיוכל גם הוא לעשות עוד מעט קניות; אך הם לא נתנו לו דבר. זאת עשו כדי לברר אם אמנם נכון שאין בידו כסף, שכן מתוך דבריהם ביקשו להתפאר, או שמא, אף שהיה בידם כסף, לא רצו להלוות לו מפני שהיה הדבר מנוגד לאינטרס שלהם. צֵ'לֵבּי יהודה שרצה גם הוא לקנות עוד, הלך אצל סנ' רוסו ואמר לו שלא נותר בידו עוד כסף להשלים את קניותיו; וביקש שכפי שהלווה לאחיו צֵ'לֵבּי גבריאל את אותם 10,000 פלורינים שייתן גם לו, ומובטח לו שהוא יחזיר לו את כספו בתוספת ריבית. סנ' רוסו, שכבר חיבבוֹ מאוד וגם הבין היטב איזה מין אנשים הם, נתן גם לו 10,000 פלורינים. שמח וטוב לב התחיל צֵ'לֵבּי יהודה שוב לעשות קניות, ובני לווייתו התפלאו מאוד לראותו עם כסף, וביקשו לדעת מהיכן קיבל אותו.
1043 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
אולם הם היו רחוקים מלגלות מהיכן הגיע כספו, כיוון שצֵ'לֵבּי יהודה כבר ידע לכלכל מעשיו מול אנשים כגון אלה. כך היה שלא עלה בידיהם לגלות זאת, ועקב כך הם קינאו בו עד מאוד. אולם זה לא היה אכפת לו, והתנהג תמיד כאילו אינו שם לב לקנאתם.
בשנה הזו מונה אוּסרֵף פאשה כמפקד מצודת בלגרד. הממשל הטורקי הגן עליה באמצעות האַרמָדָה שהייתה לו שם. הטורקים שלטו על המבצר בלבד, בעוד שבכל יתר סרביה משלו הסרבים, כך שהטורקים לא התערבו ביתר חלקי הארץ פרט למצודה. מכיוון שלפאשה לא היו מכרים בארצות זרות – וכפי שידוע לפאשות הללו היה צורך בבנקאים משלהם למקרה שיהיו נזקקים לכסף וכן לצרכים אחרים – הוא זימן את צֵ'לֵבּי יהודה, וביקש ממנו שייתן לו מכתב המלצה לאחד ממכריו בבלגרד שישמש גם כבנקאי שלו. אולם לצֵ'לֵבּי יהודה לא היה שום מכר בבלגרד. הוא אמר לו שבבלגרד אין לו מכר, כיוון שבאותו הזמן לא היו שם יהודים בעלי יכולת, והוא גם לא הכיר כאלה. לפיכך הוא נתן לו מכתב לסנ' רוּסוֹ מזֶמלין, ואמר לו שזֶמלין נמצאת מנגד לבלגרד [כיום רובע במערב בלגרד רבתי], וסנ' זה יוכל לשרתו בכל מה שהוא עשוי לבקש ממנו. והפאשה היה מרוצה מכך, והוא נתן לו את המכתב עבור סנ' מתִתיהו רוסו מזמלין, שבו סיפר לו אודות הגרַנדֵזָה של הפאשה.[12] במקביל הוא כתב לסנ' רוסו
1044 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
על כל הטובות והעזרות שהוא מעניק להם, ועל סמך זה ביקש ממנו שבמקרה שהפאשה יִפנה אליו בבקשה הקטנה ביותר, שימלא את בקשתו, וכך ניתן יהיה לקבל ממנו כבוד והגנה רבים עוד יותר, הן להם [למשפחת אריה] והן לו עצמו [לרוסו]. ומלבד זאת במקרה שהפאשה יבקש איזה סכום כסף, שייתן לו בלא לסרב לא במאומה ובלי לדאוג, כי הם ערֵבים לכול – ובכך הוא [יהודה] יהיה חייב לו לתמיד. הפאשה יצא לדרכו מסמוקוב עם כל פמלייתו, ובהגיעו לבלגרד ואחרי שהסתדר, כשעבר כבר כחודש ימים, נזכר במכתב ההמלצה שניתן לו על ידי צֵ'לֵבּי יהודה. כדי לנסות אם הסנ' מָתֶה רוסו יכיר בו וייעתר לו, שלח את סגנו [ראש הלשכה] סולימן אפנדי מֵרָאס יֵידי, כשהוא מצרף למכתב ההמלצה גם מכתב ממנו יחד עם שטר חוב על סך 100,000 גרושים שהפאשה יהא חייב לשלם 31 ימים אחרי שיודיע לו שהם נחוצים לו; והוסיף שאם אפשר שילווה לו אותם [את הסכום הזה] בריבית, ושיפקיד את הכסף ביד מיופה כוחו, סולימן אפנדי. זה האחרון נסע לזֶמלין ופנה אל סנ' רוסו, ומסר לו את המכתבים. הסנ' רוסו הביאו לביתו באותו הלילה ואכלו יחד והוא גם ישן בביתו. למוחרת הוא ארז לו את 100,000 הגרושים בצרורות, הכול בצבַנציקים [מטבע כסף אוסטרי] שהיו מטבע עובר לסוחר בבלגרד; ושלָחוֹ לדרכו כשהוא כותב לפאשה שיקבל את הסכום שביקש, ומכאן ואילך יפנה אליו בכל דבר שבו יהיה לו צורך – אם בכסף או בכל עניין אחר, כי הוא
1045 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
נכון לעמוד לשירותו בכל הוראותיו. וכן כתב שצֵ'לֵבּי יהודה ואחיו הם ממכריו הטובים, והם אנשים בעלי אמינות גדולה. הפאשה קיבל את המכתב ואת הכסף, וכשסולימן אפנדי סיפר לו אודות כל הכבוד שניתן לו, הוא שמח עד מאוד. מייד כתב הפאשה בעצם ידו מכתב לצֵ'לֵבּי יהודה, ובו הודה לו על המכתב שנתן בידיו, שהשיג את מטרתו; הפאשה לא האמין שמכתבו של צֵ'לֵבּי יהודה יביא לסגירת העניין הזה. מן הזמן הזה ואילך הוא [הפאשה] החל להביט בהם בעיניים טובות יותר; הוא אומנם שהה בבלגרד אך בסמוקוב עדיין היו מבצעים את מרבית העסקים על פי פקודתו. וכאשר עברו אותם 31 ימים, הפאשה שלח שוב את סולימן אפנדי עם אותם צרורות שהכילו את 100,000 הגרושים, אלה שנארזו בידי סנ' רוסו. שהרי לפאשה לא היה צורך בכסף, כי כאמור הוא עשה זאת רק כניסיון. הוא שלח אותם בדיוק כפי שקיבל אותם, ובנפרד נתן לסולימן אפנדי כסף לתשלום הריבית, וכן מכתב תודה מטעם הפאשה אל סנ' רוסו. ובהגיע סולימן אפנדי הוא מסר את המכתב, וכשראה [רוסו] שהיו אלה אותם צרורות כפי שנארזו בידיו, וכי הוא רוצה לשלם לו גם את הריבית, הוא אמר לו שאינו מקבל ריבית עבור כסף שלא היה בשימוש. ואכן, הוא לא קיבל את כספי הריבית, וסולימן אפנדי החזירם לפאשה ואף סיפר לו אודות השיחה שהייתה להם ושמִמנה הבין שהסנ'
1046 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
רוסו היה סוחר ישר. גם את זאת הוא הביא לידיעת צֵ'לֵבּי יהודה במכתב שכתב לו. הפאשה שמח רבות מן הדברים הללו, שהרי על הטורקים חל איסור חמור על לקיחת ריבית, וזה היה חטא גדול עבורם.
בשל המסחר בסחורות שאותן מכרו, הם תמיד נסעו למקומות בהם התקיימו ירידים. בזמן הזה נערך יריד בפָּזָרג'יק, וצֵ'לֵבּי יהודה נסע לאותו היריד. והיה לו חדר בחאן שבו שהו גם הסוחרים האחרים עם סחורותיהם. יום אחד שמע צעקות ומהומה רבה בחאן. צֵ'לֵבּי יהודה היה סקרן מאוד לגבי עניינים כאלה, וכדי לדעת על מה היו המריבות הללו הוא ניצב בפתח חנותו ושמע שהסנ' אָרָבֵּטִיָאן, בנקאי ארמני גדול וסוחר מפָּזָרג'יק, השפיל את שר החצר [הממונה] של מחמוד בֵּיי קָבָנוֹס אוֹלוּ והתעלל בו בדברים קשים מאוד; זה האחרון היה בן למשפחה שנשאה בתואר Begtaş [עמית, חבר בכת הבקטאשית / יניצ'רי], כלומר השתייך לשכבת האַעיאנים המקומיים [derebeyleri] של ולאכיה בעת שהייתה תחת שלטון טורקיה. הייתה להם השפעה רבה, והוא [מחמוד ביי] היה מכובד מאוד בעיני הסולטאן. הוא היה אדם חזק מאוד ואכזר מאוד, כזה שלא היה אכפת לו אף להרוג אדם אם לא היה מעז לעמוד בדרכו כאשר עבר. כל כעסו של סנ' אָרָבֵּטִיָאן, שאף הוא היה מכובד מאוד ולא פחד, היה על כך ש[מחמוד ביי] היה חייב לו 50,000 גרושים שלא שילם לו. אחרי שנתפרדו, שר החצר היה מבויש מאוד, ואין צורך לומר
1047 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
שסיפר הכול למחמוד בֵּיי, אבל שמר את המשטמה להזדמנות שבה יוכל להשיב לו כגמולו ולהתנקם בו.
צֵ'לֵבּי יהודה שזה לא מכבר רצה להכיר את מחמוד בֵּיי, חשב לעצמו שזו הזדמנות: מחמוד בֵּיי היה באותו הזמן גם מושל פָּזָרג'יק, וברשותם הרי היו עסקי הקָאשָס של הממשלה [בסמוקוב]. על מנת להצליח לקבל גם את הקָאשָה של פָּזָרג'יק שממנה הפיקו רווחים גדולים מאוד, הוא קרא אליו לחנותו את סנ' אָרָבֵּטיאן ואמר לו: "ראיתי שכעסתָ על 50,000 הגרושים שלא שילם לך מחמוד בֵּיי. אם יעלה הרצון מלפניך, עשֵׂה לי איזו הפחתה, ואוכל לספור את הכסף לידךָ". סנ' אָרָבֵּטִיָאן בכעסו ובלי שחשב שצֵ'לֵבּי יהודה עתיד להחזיק בקופה, הסכים. הוא עשה לו איזו הנחה, ואחרי שנקטו בכל הצעדים הנדרשים סָפַר לידו את הכסף. מחמוד בֵּיי, מרוצה מאוד מהצעד הזה, פעל לכך שסנ' אָרָבֵּטִיָאן לא יתקרב עוד לעסקי הקופה, והעביר את הכול לצֵ'לֵבּי יהודה שקיבל אותה לידיו. פָּזָרג'יק, יחד עם סביבותיה, הייתה כבר אזור גדול ומניב רווחים, שבו היו עסקים רבים במיני מטבעות. וכך היה שהם ניצלו אותה וגרפו רווחים גבוהים.
נוהגיהם בבית היו כמו קודם. מאותו הזמן ואילך התחיל סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בנו של צלבי גבריאל, אז בן 13] לרכוש את כל צורכי הבית, כי לצֵ'לֵבּי אברהם כבר לא היה פנאי לעסוק בכך: הוא היה אשר על הקופה של סמוקוב וגם האחראי לכל העסקים האחרים
1048 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1841
כאשר נעדרו האחים מסמוקוב.
ובּוּ' בּוּליסוּ, היא סנ' אימי, לא עסקה עד אותו הזמן במאומה בענייני הבית. בהיותה כה עליזה, כל מחשבתה הייתה נתונה לבילויים. היא קראה לבּוּליסוּ של סָלוֹמוֹ (מוֹני)[13] שהייתה שכנתה, והן נטלו תופי מרים והיו כל הזמן שרות ורוקדות. אחר כך היו מצטרפות אליה כל נשות הבית והשכנות, וכך היו מבלות ברוב ימי השבוע.
בשנת 5602 [1842] אוּסרֵף פאשה היה כידוע מפקד מצודת בלגרד. לסרבים היו תמיד סכסוכים ומלחמות עם הטורקים, כיוון שהם רצו להשתלט גם על המצודה. וכך היה שהם, הסרבים, במחלוקת הקטנה ביותר 'היו עושים מפרעוש גמל', והתלוננו כל העת בפני המעצמות ואצל הסולטאן באמצעות דוחות רבים ששלחו לו. וכך היה שאף המעצמות התלוננו אצל הסולטאן, וזה האחרון היה תמיד כנוע בפניהן. הן אילצוהו למנות ועדות ליישוב סכסוכים, ולצורך כך הוא נאלץ למנות נציג מטעם טורקיה כדי שהוועדות ישפטו, וכדי שיעלה בידן לשים סוף לסכסוכים אחת ולתמיד.
באחד מן הסכסוכים הללו מינה הסולטאן את פֵתיח אחמד פאשה למשימה כזו, שבגינה היה צריך לבוא לבלגרד. אותו פאשה שעשה את מסעו דרך הונגריה,
1049 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
כתב קודם לכן לאוּסרֵף פאשה כמפקד מצודת בלגרד, שילך לזֵמלין הסמוכה ויכין לו שם הן מקום מגורים והן מזון – במקום שבו לא יהיו נוצרים – שכן הקפידו מאוד להימנע מחזיר, שאותו לא אכלו. וכאשר יגיע לזמלין, היו אמורים גם לשוחח ביניהם על העניין. יומיים לפני שפֵתיח אחמד פאשה היה אמור להגיע לזמלין, יצא אוּסרֵף פאשה מבלגרד לזמלין והביא איתו את כל צורכי המזון וכן מעט חפצי בית ומצעים לשינה. עבור הטורקים היה זה גם חטא גדול לישון במצעי המיטה של הנוצרים, כיוון שהם מטמאים. הוא חיפש מגורים שיהיו ראויים לפאשה, אך לא מצא כי לא היו מוסלמים בזמלין. אז עלה בדעתו לפנות אל הסנ' מָתֶה רוסו, שבהיותו יהודי – הדבר היה מותר. וכך עשה. הוא פנה בדברים אל סנ' רוסו, וסיפר לו אודות האורח שעתיד לבוא ושחוקי דתם אינם מתירים להם לשהות בבתי הנוצרים, ואם אפשר, שיקבלו בביתו. הוא אמר שיש ברשותו את כל האוכל ואת כל הדרוש; הוא זקוק רק למקום, הוא רוצה שזה יהיה בביתו, והוא ישלם לו כמה שיעלה לו – לשינה בלבד. הוא הוסיף וסיפר לו שהיה זה הוא, אוסרף פאשה, ששלח לו את מכתב ההמלצה מאת חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה, וכי "אני הוא זה שלו הִלוויתָ 100,000 גרושים". מייד אמר הסנ' רוסו לאוסרף פאשה: "בוא בשעה טובה, אתה והאורח המכובד
1050 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
שאיתך". עוד אמר לו: "מאושר אני לקבל אורחים כמותכם בביתי. את ביתי אני מעמיד לחלוטין לרשותכם, ואני וכל בני ביתי עומדים לרשותכם בכל פקודותיכם. אני מבקש מכם שתשתמשו בו כאילו הוא ביתכם שלכם, ובכל ההוצאות שיהיו לכם אני אשא. מעכשיו אני מבקש שתגידו לי את כל הדרוש לכם בלי להחסיר דבר, על מנת שאכין זאת מראש". ואוסרף פאשה, בשומעו ובראותו את דיבוריו המתוקים, שמח מאוד והודה לו רבות.
כאשר הגיע פֵתיח פאשה לזמלין, קיבל את פניו אוּסרֵף פאשה בביתו של סנ' מתתיהו רוסו, ואין צורך לומר שהם העניקו לו את כל הכבוד הראוי לו. הסנ' רוסו ובני ביתו שירתו אותם, והכינו לשני הפאשות את כל הדרוש, הכול על חשבונו [של רוסו], וגם הם היו מרוצים. בין השיחות שניהלו ביניהם שני הפאשות, שאל פֵתיח פאשה את אוּסרֵף פאשה: "איך קרה שבזמן כה קצר זכית בכאלה חברים, ובמיוחד שזמלין היא ארץ זרה – ובכך נעמתָ גם לי". בה בשעה אמר לו אוּסרֵף פאשה: "כשהגעתי מסמוקוב עירי לבלגרד, לקחתי מכתב המלצה מיהודי אחד ששמו חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה. הלה הוא סוחר גדול מאוד, אדם טוב וחכם וגם מאוד עשיר, מכובד ומפורסם. שמו ידוע כמעט בכל העולם. הוא גר בעירי סמוקוב". הוא סיפר לו
1051 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
גם את הסיפור אודות 100,000 הגרושים שסיפרתי קודם, כפי שעבר עליו: "וכך, בגלל אותו המכתב, הֵעזתי לפנות אליו וביקשתי ממנו מקום בביתו. ואנחנו כאן, וכל ההוצאות הכספיות נעשות על חשבונו, כי הוא לא רצה לקבל שאוציא מאומה. שמו מתתיהו רוסו, והוא אף נתין טורקי שלנו". בה בשעה אמר לו פֵתיח פאשה: "גם אני שמח מאוד בכך שיש לנו כאלה אזרחים מכובדים בארצנו, במיוחד בסמוקוב".
פֵתיח פאשה שהה בזמלין ובלגרד, ואחרי שסיים את משימתו, בשעה שעמד לצאת לדרכו, הודו שני הפאשות לסנ' רוסו באלפי תודות. הם אמרו לו שהם אסירי תודה על כל הכבוד שהעניק להם, ובו בזמן ביקשו לשלם לו, שכן כבר היה ברור שמדובר בתשלום נכבד. אולם הסנ' רוסו סירב לכך בתוקף ולא קיבל מהם מאומה, והוא עצמו ליווה את שניהם עד בלגרד, ואף על כך הם הודו לו.
כפי שנאמר קודם, במכתבים שכתב אוּסרֵף פאשה לצֵ'לֵבּי יהודה, היה נוהג להודיע לו על כל דבר שהיה עשוי לעניין אותו. אולם, אודות המאורע הזה שעבר עליהם בזמלין עם פֵתיח פאשה הוא לא סיפר דבר, ולכן לא ידע עליו מאומה – והוא היה החשוב ביותר עבורו.
מאוחר יותר אוּסרֵף פאשה התמנה למושל מחוז (וילָאיֶיט) סרייבו, בוסניה. הוא בא לסמוקוב
1052 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
בפאר והדר, והביא עימו שבעים סוסים טעונים מטבעות זהב, כסף ותכשיטים, ומלבד זאת מבחר רב של חפצים, רהיטים ודברים אחרים; את הכול הוליכו לפניו בסוסים ובפַּייְטוֹנים לסוגיהם, וגם הוא נסע בכרכרה, ובנפרד גם נשות הרמונו. אחרי ששהה כמה ימים בסמוקוב והכין את כל הצרכים ואת צוות העובדים, הוא נזקק שיהיה לו גם בָּזיריאן, דהיינו סוחר שיספק את הסחורות שהוא עשוי להידרש להן – עבורו, עבור נשות ההרמון ועבור כל אנשיו. מלבד זאת היה זקוק לבנקאי שיספק לו גם מימון למקרה שייזקק לכך. ועל שני התפקידים הללו הוא דיבר עם צֵ'לֵבּי יהודה. לפני כן עמד לרשותו כבָּזיריאן חכם רפאל, למרות שלא יכול היה לשרתו ככזה, כיוון שלא היו לו לא סחורות ולא היכולת לקנותן, בכל זאת הוא הלך עימו. מלבד זאת עמד לרשותו גם חכם בכור הקוּיוּמג'י, שהיה הסוחר שלו לאחר נפילתו של חכם רפאל. ובאשר לבנקאי, צֵ'לֵבּי יהודה שלח אליו את חכם אַברָמָצֶ'ה, בנו של חכם רפאל, אף הוא ללא כסף, כיוון שהפאשה היה אמור למצוא עבורו את האמצעים הכספיים. הפאשה, כשהסתבר לו שאף אחד מהם [יהודה ושותפיו] לא יבוא, כעס מעט. אולם הם לא יכלו ללכת בשום פנים, כיוון שעיסוקיהם היו גדולים מאוד ובשום אופן אף אחד מהם לא יכול היה להתלוות אליו. וכך היה שחכם רפאל ובנו מילאו את התפקידים הללו במידה מסוימת, אך הם לא התקבלו בעין יפה כל כך והשירות שהעניקו לו היה מועט מאוד. למרות זאת, הפאשה
1053 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
אפשֵר להם לעיתים להרוויח בכמה עניינים. לפיכך חכם רפאל לא הפיק תועלת רבה מן הנסיעה לבוסניה.
שלושת האחים המשיכו בעסקיהם וקידמו אותם מאוד. הם ביקרו לעיתים קרובות בכל הירידים, הן כדי לקנות סחורות והן כדי למכור, כיוון שמכרו הרבה באשראי. לירידי אוּזוּנג'וֹבוֹ ואחרים הגיעו סוחרים רבים מבוסניה, משקוֹדרָה, מיָאנינה, מוולָאכיה וכן ממקומות רחוקים אחרים בטורקיה [האימפריה העות'מאנית]. לרבים מהם שהיו מכריהם, גם כאלה ממקומות רחוקים, הם נתנו סחורות באשראי. בין אלה היו גם סנ' הִלל וסנ' חלפון,[14] שהיום הם בנקאים גדולים בפריז ובוקרשט, ובאותם הזמנים הם רכשו וקיבלו מהם סחורות באשראי. עד היום יש רישום במאזן, שסנ' אברהם חלפון מבוקרשט חייב תשעים גרושים. על סנ' הִלל ועל סנ' אברהם חלפון עוד אספר לכם בהמשך – על משהו שקרה לצֵ'לֵבּי יהודה כאשר שהה בבוקרשט בשנת 5615 [1855].
האשראי שעמד לרשותם, הן בקונס' והן בווינה ובמקומות אחרים, היה גדול באופן יוצא מן הכלל וללא הגבלה, כך שעלה בידם להרחיב את כל סוגי העסקים, ותמיד היה להם כסף רב בקופה. לפיכך תמיד נתנו לבֵּיִים כסף בכמות שביקשו מהם, הכול בריבית שהתאימה עבורם, ומכיוון שהיו [האנשים] כפופים להם, הם סגרו עסקאות רבות דרכם. הם קנו כמויות גדולות
1054 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
של סַהְטִייָנים, ושלחו אותם לווינה ולבודפשט כדי שימכרו אותם עבור חשבונם. הם גם קנו כמויות גדולות של ברזל וסחורות אחרות, ומכל אלה היו רווחיהם רבים. בזמן הזה מושל וידין היה אגא חוסיין פאשה. הם היו נוסעים אליו פעמים רבות, ועושים איתו עסקאות חלפנות והמרות מטבע זר. כפי שכבר ידוע, היו להם באֵלו רווחים גדולים. את נסיעותיהם עשו מבלי להתעייף.
מן הזמן הזה ואילך החלו להרחיב את ההוצאות הכספיות של הבית, הן את הוצאות המזון והן את הוצאות הביגוד, וכן להעסיק משרתים.
הם עסקו רבות בענייני הקהילה, ולעיתים לא היה אכפת להם לתרום לכך מהפֵּצ'וֹ שלהם. הם דנו את היהודים ואף חייבו אותם בדין במקרים שבהם יצאו כנגד האינטרסים של הקהילה.
בכל העסקים שעסקו בהם היו האחים מאוד מאוחדים, וכיבדו עד מאוד איש את אחיו. בכל דבר תמיד התייעצו ביניהם, והקשיבו כל אחד מהם לדברי אחיו. הם היו כולם בקיאים ומעודכנים בכל עסקיהם, ובנסיעותיהם תמיד דיווחו במכתבים לסמוקוב על כל מה שעבר עליהם במסע. פעמים רבות כאשר נמצאו באיזו התלבטות, ביקשו הנחיות מסמוקוב כדי שלא לעשות טעות.
גם בבית התנהגותם הייתה למופת. את כל ההוצאות על המזון ועל הלבוש – הכול
1055 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
הוציאו מכיס אחד.[15] נשות הבית, כולן באחווה, הסתדרו ביניהן היטב וצייתו להוראות חותנתן בּוּ' לאה. כפי שכל היהודים ביקרום בימי החג הראשונים של פסח וסוכות, יודעים אנו שכך גם היו עושות הנשים. הם היו עורכים גם ביקורים בתוך המשפחה, ולכל אלה שביקרום השיבו ביקורים. יתר על כן, הם לא ויתרו על שום בילוי או שעשוע שהתרחש, ותמיד כאשר התכנסו ביחד הבילוי שלהם היה שירה.
כפי שידוע לנו, היו להם עסקים גם עם מחמוד בֵּיי קָבָנוֹס אוֹלוּ מפָּזָרג'יק. בזמן הזה גדל סכום החוב של מחמוד לכדי 250,000 גרושים. חוב כזה שהיה מחמוד בֵּיי חייב לבדו, היה גדול מאוד עבורם, ובכל האמצעים שנקטו כדי להקטין את הסכום הזה, לא עלה הדבר בידם. וכך היה שצֵ'לֵבּי יהודה בעצמו נאלץ לצאת לפָּזָרג'יק, כדי להביא לידיעתו שימצא דרך לשלמו או לפחות להקטינו; זאת מכיוון שגם הם נמצאו באותו הזמן בדוחק גדול בכסף. מחמוד בֵּיי חיפש גם הוא דרך כדי למצוא פתרון. כיוון שמחמוד בֵּיי כבר משך את הסכום הזה מקופת הממשלה ובזבזו לצרכיו, ומכיוון שמצד הממשלה דרשו ממנו שיעביר את כל הכסף שהיה שייך לקאשה – הרי הוא, שכבר בזבז את הכסף, לווה אותו מהם, וכך סגר את החשבונות עם הקאשה. וכעת, משום שצֵ'לֵבּי יהודה לחץ עליו בדבר חובו, חשב
1056 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
מחמוד בֵּיי לתת לו 250,000 גרושים שהיו בקופת הממשלה, כדי שייקח אותם לשימושו. נוסף על כך הוא אמר לו שעליו להנפיק לו שטר חוב על סך 500,000 גרושים עבור קונס', במטרה שיישאר חייב שוב 250,000. צֵ'לֵבּי יהודה, כידוע, היה נבון מאוד, וזיהה את כוונותיו של הצד שמנגד. מייד נוכח לדעת מה הייתה כוונת הבֵּיי, ובעדינות ובתבונה פעל כדי שיוכל לגבות את כספו. הוא הסכים להנפיק לו שטר חוב על סך 500,000 גרושים, קיבל את 250,000 הגרושים, ושב במהירות לסמוקוב עם הכסף. באשר לשטר החוב על סך 500,000 הגרושים, הוא משך אותו לטובת צֵ'לֵבּי חיים סַלמוֹנָה מקונס'; במקביל, כשמשך אותו, כבר כתב לו וסיפר לו את הסיפור בשלמותו, ובו בזמן הזהירוֹ שלא יסכים לקבלו ואף לא לשלם עבורו. למרות שצֵ'לֵבּי יהודה ידע היטב שייגרמו צרות גדולות וכן שמחמוד בֵּיי היה אדם רשע ורוצח, הוא לא פחד משום דבר, שכן גם ההשפעה שלו לא הייתה קטנה. וכך קרה: שטר החוב הגיע לקונס' לבית האוצר, ושלחוהו לגבייה אצל צֵ'לֵבּי חיים; הלה אמר שאינו יכול לקבלו לתשלום, כיוון שלא התקבלה תמורתו, ואין לו אפשרות לתת אשראי בסכום כזה. וכך דחו את השטר והחזירוהו.
מחמוד בֵּיי שקיבל את השטר חשב שנכון יהיה לשלוח למשפחת אריה רק 7,500 גרושים כתשלום על חשבון אותם ה־250,000
גרושים – כשהוא מעריך שזה יספיק להם. הוא גם כתב להם שיכתבו לקונס' לשלם את השטר.
1057 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
אולם הם סירבו לקבל את 7,500 הגרושים האמורים ושלחו אותם בחזרה. מחמוד בֵּיי בכעסו הגדול איים עליהם רבות, אך הם שלחו לומר לו שיתייצב בפניהם. את זאת לא יכול היה לשאת, והביאם למשפט בגין אי תשלום שטר חוב. מאוחר יותר זימנו את צֵ'לֵבּי יהודה לווידין שהייתה וילָאיֶיט, אחת מ־22 הווילָאיֶיטים של הממשלה הטורקית. ומכיוון שסמוקוב הוכפפה לאותו וילָאיֶיט, הוא נאלץ לצאת לשם, והדבר הדאיג אותם מאוד. צֵ'לֵבּי גבריאל חשש יותר מכולם, כך שנסתלקה השינה מלילותיו, ובקושי יכול היה לישון שעתיים ב־24 שעות. ומן הזמן הזה, כל ימי חייו צֵ'לֵבּי גבריאל לא יכול היה לישון יותר מארבע שעות במשך 24 שעות.
צֵ'לֵבּי יהודה כבר הגיע לווידין, וכפי שידוע לנו הוא היה אדם בעל ביטחון עצמי ולא פחד ממאומה: לא מכך שעמד להתייצב בפני השופט וגם לא מכך שמחמוד בֵּיי היה רוצח. לא היה לו שום פחד, במיוחד כי הוָואלי שאמור היה לשפוט אותו היה אדם טוב מאוד ששפט את כולם ביושר רב, בלי לעשות שום הבדל בין האנשים שהתייצבו בפניו. שמו היה אגא חוסיין פאשה, וצֵ'לֵבּי יהודה הביא עימו כמה מכתבי המלצה. לפני שנפגש עם הפאשה פנה בדברים אל צֵ'לֵבּי חיים גירון, שהיה איש סודו הקרוב ביותר של הפאשה, וכל דבר שהיה מבקש ממנו במאומה לא סירב לו; זאת מכיוון שאותו צֵ'לֵבּי חיים היה ליצן החצר (המצחיקן) הגדול ביותר
1058 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
של הפאשה. אחרי שסיפר לצֵ'לֵבּי חיים את כל המעשה, ביקש ממנו שיביא לידיעת הפאשה שלמחמוד בֵּיי לא יכולה להיות שום עילה לדרישתו. וצֵ'לֵבּי חיים תפס את העניין, וגם הבין שלא קיימת הצדקה לדרישתו של מחמוד בֵּיי. וכדי להיטיב עימו, אחרי שיידע את אגא חוסיין פאשה בכול, לקח צֵ'לֵבּי חיים באותו היום את צֵ'לֵבּי יהודה לפגישה אצל אגא פאשה. אחרי שסיפר לו את הסיפור כולו והגיש לפניו את כל הבקשות הנדרשות, הפאשה אמר לו שיהיה רגוע, כיוון שעל בסיס זה למחמוד בֵּיי לא עשויה להיות שום עילה. לאור זאת ואחרי שהעתיר עליו את כל התודות ונשק לרגליו, יצאו מלפניו. למרות כל זאת, צֵ'לֵבּי יהודה היה מפוחד מאוד, במחשבה שגם מחמוד בֵּיי היה אדם מכובד ומוערך מאוד. חלפו כשבועיים, והם הופיעו בפני בית המשפט. ואחרי שנתנו הסבריהם, הכריעוּ לזכות צֵ'לֵבּי יהודה שהצדק עימו, חייבו בדין את מחמוד בֵּיי, ופסקו שישלם לצֵ'לֵבּי יהודה את כל הוצאותיו ואת כל נזקיו. מובן מאליו מה הייתה שביעות הרצון והשמחה של צֵ'לֵבּי יהודה. אחרי שהודה הן לאגא חוסיין פאשה והן לסנ' גירון, יצא צֵ'לֵבּי יהודה בדרכו לסופיה, שם ירד בבית חכם חיימָצֶ'ה תָגֶ'ר – הם היו מחותנים, באשר סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של צֵ'לֵבּי גבריאל, היה מאורס לבּוּ' דוּדוּצָ'ה, בִּתו של אותו חכם חיימָצֶ'ה. ובלילה הזה הם בילו בשמחה גדולה ובשירה,
1059 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
והגיעו גם כמה חברים שהוזמנו לארוחה לכבוד צֵ'לֵבּי יהודה. והכלה יצאה כדי לנשק את ידו של הסנ' דודהּ. הוא נתן לה עשרים מֶמדוּהִיֶס כ'מתנת נישוק היד'. הייתה זו מתנת נישוק יד גדולה ביותר בזמן ההוא, והידיעה התפשטה בעיר סופיה כולה.
ובחזרה למשפט בווידין. מחמוד בֵּיי לא היה שבע רצון, ובהיותו כה כועס יצא ללא דיחוי לקונס' כדי לערער על המשפט הזה – כי ניתן היה להגיש בגינו ערעור רק בקונס'. בנוסף הפיץ שמועה כי אגא חוסיין לקח שוחד מחוֹגָ'ה יהודצֶ'ה מאתיים לירות, ועקב כך זכה במשפט. הידיעה שמחמוד בֵּיי הפיץ שאגא פאשה קיבל שוחד [במקור chohad] התפשטה עד מאוד. הייתה לו גם זכות לערער, וכך היה שמאוחר יותר זימנו את צֵ'לֵבּי יהודה לקונס' לדיון חוזר באותו המשפט. זה יצר אצלם חשש גדול יותר מאשר קודם, אך לא הייתה להם ברירה והם נאלצו לנסוע, ולא התייאשו עד הסוף. לצורך כך הם נזקקו להשיג את ההמלצות הנדרשות, והיה זה רק אוּסרֵף פאשה שיכול היה לתת להם כאלה. הלה שימש כמושל בבוסניה, וסנ' דודם חכם רפאל שהה גם הוא בזמן הזה בבוסניה ואף היה בן חסותו של אוּסרֵף פאשה. הם כתבו מכתבים הן לאוּסרֵף פאשה והן לחכם רפאל, בהם הביאו לידיעתם בהרחבה את כל סיפור המעשה עם מחמוד בֵּיי; ובמקביל ביקשו משניהם שייתנו להם מכתבי המלצה עבור
1060 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
קונס', יען כי היו במצוקה הגדולה ביותר שיכולה להיות. עקב כך, בין אם אוּסרֵף פאשה אהבם עד מאוד ובין אם חכם רפאל ביקש ממנו, הוא שלח להם מכתב חתום היטב, שלא ניתן יהיה לפתוח אותו כדי לדעת מה היה כתוב בו, שנועד לפֵתיח אחמד פאשה. חלף זמן מה, וצֵ'לֵבּי יהודה היה צריך לצאת לקונס' כדי להתייצב למשפט. הוא יצא לדרכו מודאג מעט, ברם את אומץ ליבו לא איבד. בהגיעו לאדירנה ירד בבית צֵ'לֵבּי חיים אביגדור, שהיה מכָּרו וחברו. אף שהיה טרוד מעט, למרות זאת לא נתן לדבר להכביד עליו; ובלילה הזה שבו שהה בבית סנ' אביגדור, הזמין עוד רבים מחבריו, והכין אוכל ומשקאות רבים, בעיקר יין אדירנה שנחשב כמצוין בין המפורסמים ביותר. הוא הזמין להקה גדולה של נגנים מהטובים ביותר באדירנה, כי גם שירת אדירנה מפורסמת ומדַבְּרים בה רבות. ובלילה הזה הם בילו עד הבוקר בשתייה, בשירה ובשעשועים. מכיוון שהיה ברשותו מעט כסף, ובמהלך הלילה הזה נזקק להוצאה כוללת של אלף גרושים, היה צריך להלוות מצֵ'לֵבּי חיים את הסכום הזה, אשר ייפרע בסמוקוב בידי צֵ'לֵבּי גבריאל. ואף שכל הלילה לא ישנו, למרות זאת לא איחר לצאת לדרך ובבוקר יצא לנסיעתו לקונס'. כזה היה טבעו ואופיו של צֵ'לֵבּי יהודה, שלא לקח את הדברים עד הקצה.
לעומת זאת צֵ'לֵבּי גבריאל היה ההיפך מכך.
1061 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
הוא היה מפוחד ומודאג עד מאוד. בחושבו שיוכל להסדיר את העניין בדרכי נועם, הוא יצא לפָּזָרג'יק לפגוש את קרובי המשפחה של מחמוד בֵּיי, כדי לרַצות אותו בדרך כלשהי וליישב את המחלוקת. אולם, כל זה [המחווה שעשה] עודד אותם הרבה יותר, לנוכח זאת שהוא בא לבקש מהם. את הכול עשה בלי ידיעת אחיו צֵ'לֵבּי יהודה, ומאחר שהם לא הסכימו למאומה שב לסמוקוב ריקם.
כאשר הגיע צֵ'לֵבּי יהודה לקונס', הדבר הראשון שעשה היה למצוא את פֵתיח פאשה כדי למסור לו את מכתב ההמלצה מאת אוּסרֵף פאשה. ובאותו היום עצמו מצאוֹ ומסר לו את המכתב, למרות שכאמור לא ידע את תוכנו. הוא גם לא ידע דבר אודות ההתרחשות שהייתה בין שניהם [אוּסרֵף פאשה ורוסו], בביתו של סנ' מָתֶה רוסו בזמלין, כפי שכתבתי בעמוד 1050 של הביוגרפיה הנוכחית. ובעוד צֵ'לֵבּי יהודה ניצב לפני פֵתיח פאשה הקורא במכתב שנתן לו, ואחרי שביקש ממנו לספר לו על הפרשה, הבחין צֵ'לֵבּי יהודה שהפאשה מתבונן בו מעת לעת, ואחר כך שוב קורא במכתב. וכאשר הפאשה עשה זאת כמה וכמה פעמים, צֵ'לֵבּי יהודה חשב היטב על המבטים הללו, ואף היה מפוחד באשר לא ידע את הסיבה לכך. כל זה התרחש ללא שדיבר אליו, ואף לא שאל אותו איזה דבר. הוא ניצב כל אותה העת על רגליו, ולא היה לו אומץ לומר מילה. היות שלא מצא שום מוצא התאזר בסבלנות
1062 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
ושלט ברוחו באומץ רב. וכאשר כבר סיים לקרוא ונראה שכבר נשתכח ממנו המאורע שקרה בזמלין, הוא שאל אותו ראשית לכול: sen mi sin" "Hodja Jeudatche? ("אתה הוא חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה?"), וצֵ'לֵבּי יהודה ענה לו: "כן, אדוני הפאשה. אני הוא עבדך, יהודצֶ'ה מסמוקוב", כי זוהי צורת הנימוס הטורקי לפני האנשים רמי־המעלה. ואז, אחרי שהפאשה חשב מעט, אמר לו: "שמא תשב". צֵ'לֵבּי יהודה לא רצה, אבל הפאשה עמד על כך והוא נאלץ לשבת. הוא ישב על ברכיו, כי כך היו מתיישבים לפני אותם האנשים. הביאו לו צ'יבּוּק וקפה, ואחר כך שאל אותו הפאשה על כמה ענייני העיר סמוקוב. ולפני שיספר לו צֵ'לֵבּי יהודה מאומה אודות העניין שלו, הקריא לו פֵתיח פאשה את המכתב שהביא מאוּסרֵף פאשה, שם נכתב: "אני ממליץ בפניך על חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה שתעזור לו ותשמע אותו במה שיבקש ממך, בעניין המשפט שיש לו עם מחמוד בֵּיי מפָּזָרג'יק; כי זהו אותו חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה שאודותיו סיפרתי לך כאשר היינו בזמלין בבית סנ' מתתיהו רוסו, ועליו שאלתָ אותי באיזו דרך זכיתי בחברים בארצות ניכר. ואם ברצונך לשלם לו עבור הכבוד הגדול כל כך שעשה לנו סנ' רוסו כאשר היינו בביתו, כי הכול היה בזכותו של חוֹגָ'ה יהודצֶ'ה זה, כעת היא השעה שתבוא לעזרתו ותגן עליו". כאשר שמע צֵ'לֵבּי יהודה את הפאשה קורא את המכתב, מאליו יובן איזו שמחה הייתה לו, והוא נהנה וצחק בשמעו אותו קורא. בו בזמן היה סקרן מאוד לדעת מה התרחש
1063 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
אצל הסנ' מתתיהו רוסו, כי כאמור הוא לא ידע זאת. באומץ רב פנה אליו צֵ'לֵבּי יהודה בבקשה שיספר לו את הסיפור הזה באשר לא הכירוֹ, והפאשה, בלי להסתיר דבר, סיפר לו הכול בהרחבה כפי שכתבתי כבר קודם; ובו בזמן בירכוֹ, הודה לו על כל אותם הכיבודים שלא ישכח וכן הטיל עליו למסור את ברכתו לסנ' רוסו. אחר כך החל (יהודה) לספר לו אודות אותו העניין שהיה לו עם מוחמד בֵּיי, ואחרי ששמע אותו והבין היטב את העניין כולו, אמר לו כך: "בר מזל אתה שזה מקרוב מוניתי לנשיא בית המשפט לערעורים, כאן בקונס', ואני הוא שאשפוט אותך, כך שתהיה רגוע, ומובטח לך שאבקש את טובתך. לך טיֵיל כמה ימים בקונס' עד שאלמד שוב את ההליך הזה, ולפני יום המשפט כבר אשלח לקרוא לך כדי לומר לך כיצד עליך לנהוג". וצֵ'לֵבּי יהודה מרוצה ושמח נָשַק לרגלי הפאשה, ויצא מהסלון, שם שהו יותר משלוש שעות.
אחרי שחלפו שלושה ימים שצֵ'לֵבּי יהודה המתין ליום שבו יקרא לו, הוא אכן קרא לו. הוא אמר שיהיה מוכן כי למוחרת בבוקר יתקיים הדיון במשפט, וגם לימד אותו כיצד יהיה עליו לנהוג בכמה עניינים. בהגיע הדיון הם התייצבו למשפט, אך כל השופטים האחרים, כולם היו לצידו של מחמוד בֵּיי. ההחלטה הייתה שהרשיעו את צֵ'לֵבּי יהודה וקבעו גם
1064 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1842
סכום גדול כהוצאות, אבל פֵתיח פאשה כיושב ראש לא אישר את פסק הדין הזה ודחה אותו ליום נוסף כדי לבוחנו שוב. אז כמובן שהוא הביא לידיעת כל הנוכחים שפסק הדין הזה אינו חוקי, וכך היה ששינה אותו. הם פסקו שהזוכה הוא צֵ'לֵבּי יהודה, והרשיעו את מחמוד בֵּיי שישלם את כל ההוצאות שהיה אמור לשלם לפני כן צֵ'לֵבּי יהודה. מובן מאליו ששמח מאוד. צֵ'לֵבּי יהודה יצא בחזרה לסמוקוב, ומחמוד בֵּיי שב לפָּזָרג'יק בידיים ריקות. הוא וכל צאצאיו אחריו היו כולם תמיד אויבים, ונטרו להם טינה כל זמן מגוריהם בפָּזָרג'יק. בקשר לכך אכתוב אודות מאורע שקרה בין נשות משפחתנו לבין נשות משפחתו של מחמוד בֵּיי; הוא התרחש כאשר שהו במרחצאות בָּאנָה קוֹסטֵנֵץ, כשרחצו שני הצדדים באותו המרחץ. טורקייה אחת, כאשר נודע לה שהן ממשפחת אריה, הרשתה לעצמה לשפוך קערת מים חמים על גבּהּ של מָדָם בִּיוּ, בִּתו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ואשתו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה יהודה אריה. העניין הובא בפני בית המשפט, אולם בינתיים הם נאלצו לעזוב את בָּאנָה, מסיבה שעליה תקראו באחד הפרקים המספרים אודות צאצאי צֵ'לֵבּי יהודה.
בשנת 5603 [1843] נולדה לצֵ'לֵבּי אברהם
1065 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
בת בכורה, וקראו לה לאה. הייתה שמחה גדולה מאוד לכל המשפחה, כיוון שלא היה להם עוד ילד קטן בבית, וכי הייתה זו השנה החמישית שבּוּ' בּוּליסוּ הייתה נשואה ועדיין לא ילדה. כל המשפחה שלחה לה דוּלסוּרָס ומתנות לרוב, גם עבור היולדת וגם עבור הנולדת. והתקינו ליולדת מיטה גבוהה מקושטת במיני בְּרוֹזלָדוֹס, ובמהלך כל הימים ששהתה במיטה ביקרוה כל נשות העיר; בלילות הגיעו גברים רבים להשגיח על היולדת. תוך כדי היו אוכלים, שותים ושרים, ולא היו ישנים כל הלילה כדי לשמור על היולדת. בזמן הזה שיחקו בקלפים ובמשחקים אחרים כדי שלא יירדמו, ובו בזמן שתו ואכלו מבחר פירות וכמה דֵזָיוּנוֹס, כשהכול התרחש באותו החדר בו שהתה היולדת. וכמו שכבר כתבתי, ביום השבת נערך טקס נתינת השם, וכפי שנהגו גם כאן ערכו את הטקס בפאר רב. אחר כך, בעזרת נשות הבית, טיפלו בה, אימהּ היניקה אותה, וגידלו אותה בפינוק גדול. וכאשר הגיעה לגיל חמש־שש שנים, שלחו אותה לבית הספר כדי שתלמד לקרוא כמנהג אותם הימים. אולם, היא כבר ידעה לקרוא את כל התפילות והפרשות, וכך גם את כל יתר הדברים הנחוצים. וכדי שתלך בכל יום לבית הספר היו נותנים לה עשר פָּארָס בכל יום, שתקנה פרי או סוכריות. פעמים רבות, כשאביה לא היה
1066 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
בבית, הייתה הולכת מוקדם בבוקר לחנות, עוד קודם שפתחו אותה, והייתה ממתינה לסבה צֵ'לֵבּי יהודה כדי שייתן לה את אותן עשר פָּארָס, כי בלעדיהן לא הייתה הולכת לבית הספר. כולם אהבוה וקנו לה מיני צעצועי ילדים ואף שיחקו עימה.
בשנה הזו השיא צֵ'לֵבּי גבריאל את בנו יחידו, הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. כפי שכתבתי, בשנה הקודמת הוא התארס עם בּוּ' דוּדוּצָ'ה, בִּתו של חכם חיימָצֶ'ה תָגֶ'ר מסופיה, שהיה אחד הסוחרים הגדולים ביותר של סופיה. שבוע לפני החתונה, לפי המנהג שאנו כבר מכירים, נשלחו מחותנים על מנת להוביל את הכלה. לשם כך ולכבודו של חכם חיימָצֶ'ה, הם שלחו אנשים ראויים, ובסופיה הם התקבלו ברוב כבוד והידור. בכל הימים שבהם שהו המחותנים, ערך חכם חיימָצֶ'ה מעין חתונה; הוא הזמין בכל לילה את קרוביו וחבריו, וסעדו יחדיו ברוב שירה ובשעשועים כדי שמחוּתָניו יבלו וישתעשעו. כאשר חזרו [המחותנים] לסמוקוב, בנוסף לכל בני משפחת הכלה שהגיעו כולם לחתונה – כך שסגרו את הבית, הגיעו עימם, גם אורחים רבים אחרים. הם שהו בסמוקוב 15 יום. תמיד עם צַ'לגיס רבים ושירה ששימחו אותם הן בימים והן בלילות, ואף הזמינו את העיר כולה. בכל יום ובכל לילה הזמינו בני עדה אחרת, ולכולם הגישו דוּלסֶה, ואכלו ושמחו. ובכל יום ביקרו אותם כל הקרובים.
1067 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
בכל שמונת ימי החתונה כל בני הבית לא יצאו לשוק. הם קיבלום [את האורחים] בכבוד רב, ואלה היו מרוצים ושמחים. הכלה הייתה טובה ויפה, ואף הביאה עימה הרבה אָשוּגָר ו־500 גרושים קוֹנטָדוֹ. וכך היה ששני הצדדים היו שבעי רצון עד מאוד. הם חיים באחווה רבה ואוהבים מאוד זה את זה.[16] היא תמיד מכבדת את כל בני הבית, ומעולם לא התלוננה על שום דבר. כולם אוהבים אותה ומכבדים אותה, יען כי היא אישה טובת לב. היא לא אוהבת מותרות ואף לא רוב בגדים. היא שומרת־הבית ומכינה את כל צרכיו. היא מכבדת רבות את בעלה, מכינה ומבשלת את כל הארוחות, ולעולם אינה שמה את מִבטחה באף מבשלת. בכל יום היא מכינה מאכלים טריים בלי להתעייף. היא אוהבת את כל בניה, דואגת להם וממלאת את כל משאלותיהם.
בּוּ' לאה, אימם של צֵ'לֵבּי יהודה, [צֵ'לֵבּי] גבריאל ו[צֵ'לֵבּי] אברהם, התכוננה מזה שנתיים ללכת לירושלים, בכל מה שנדרש. אולם, היא חיכתה לראות את נכדהּ סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, שאותו אהבה מאוד, נישא. צריך לומר שהיא הייתה זו שטיפלה בו וגידלה אותו, כיוון שמאז שגמלה אותו אימו, הייתה זו היא שהחזיקה אותו בחדרה; ואיתה הוא ישן בכל הלילות עד שהתחתן. ובחלוף כשלושה חודשים מאז שהתחתן, היא כבר הייתה מוכנה עם מבחר גדול של בגדים, כלי מיטה, לבנים להחלפה ומעט חפצים. היא לקחה עימה גם את תכשיטיה, אלה שהשאירה אצלה אחרי שנתנה מהם לכל בניה, כלותיה, נכדיה ובני המשפחה – לכל אחד פריט אחד כפי הראוי לו. היא הביאה עימה גם את כל כספה שחסכה כל
1068 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
חייה, מעֵבר למה שבניה נתנו לה כסכום הדרוש לנסיעה. חוץ מזה, עוד לפני כן, הם נתנו לה מראש, לשישה חודשים, את הסכום שייעדו לשלוח אליה בכל שנה – סכום שהיה גדול מזה שהייתה עשויה להיזקק לו. היא נתנה לכל הנזקקים הרבה צדקה, ומלבד זאת השאירה צדקה גם לכל הקופות ואגודות גמילות החסדים בסמוקוב. אחרי שהתחבקה עם כולם ונישקה אותם כשדמעות רבות זולגות מעיניה, יצאה לדרכה. התלוו אליה כל אנשי סמוקוב עד למקום המיועד, ובניה התלוו אליה עד דוּפְּניצָה. בדוּפְּניצָה מסרו אותה לחכם אברהם השֵקֶרג'י [יצרן ומוכר ממתקים] שילווה אותה עד ירושלים. את הנסיעה עשו דרך סלוניקי, ומשם הפליגו בספינת מפרש ליפו, כיוון שבאותם הזמנים לא היו אוניות קיטור. את הנסיעה הזו בדרך הים, כשהרוח הייתה בעוצמה הנכונה, העבירו בשביעות רצון מרובה. הנסיעה כולה מסלוניקי עד ירושלים נמשכה 12 ימים. כשהגיעו לירושלים, לקח עבורה חכם אברהם המלווה חדר טוב בחצר המגורים של בית חָריבּי רבנו דבש.[17] הוא ריהט אותו וסידרוֹ למגוריה למעלה מן הצורך, והכיר לה את רוב רובם של הנוֹטַבּלֶס של ירושלים. אחרי ששהה עימה כ־15 ימים שב לסמוקוב, וסיפר להם הכול באריכות: הן אודות הנסיעה והן מה שסידר עבורה, ושהיא שבֵעת רצון.
בּוּ' לאה הייתה מרוצה מאוד להיות בירושלים. מאוחר יותר אימצה שלושה בנים, הלא הם חכם פְּרֵסִיָאדוֹ
1069 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
אריאל, חָריבּי שמואל דבש וחָריבּי יעקב קָפּילוּטוֹ. והללו דאגו לה וטיפלו בה, ובאו לבקרה כאילו היו בניה ממש. זה היה המנהג, שהנשים העשירות שבאו מ'חוץ לארץ' לחיות בירושלים ארץ הקודש, לקחו להן מעין בנים מאנשי ירושלים כמספר הבנים שהיו להן בעירן. כך היא הייתה מפיגה את הגעגועים שהיו לה לבניה שלה. ואותם מאומצים, שהחשיבו עצמם כבניה, אחרי מותה הביאוה לקבורה והעבירו לבעלותם את כל הרכוש שהחזיקה ברשותה.
בּוּ' לאה הייתה מאוד מוערכת ומכובדת בקרב כל האדונים של ירושלים. היא הוציאה כסף לגמילות חסדים, נתנה הרבה צדקה לכל הנצרכים, ואת גִמלתה השנתית שקצבו לה בניה קיבלה במועדה ובאופן סדיר ביותר. מלבד זאת בניה שלחו לה תמיד מתנות רבות בכל הזדמנות שמצאו. היא כתבה להם מכתבים רבים בהם סיפרה על כל 'טוב ירושלים',[18] ואף פעם לא התלוננה בשום עניין. אדרבה, תמיד התגאתה שיש לה עודף מהכול, ושהיא מעבירה את ימיה כמו הדוכסיות. גם בניה וכל קרובי משפחתם כתבו לה כל העת מכתבים, המספרים על כל מה שמתרחש במשפחה בסמוקוב. בשנת 5611 [1851][19] בא בְּנהּ הגדול לבקרה בירושלים ושהה קרוב לחודש בביתה, וניתן להבין היטב את השמחה שהייתה לשניהם.
1070 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
הוא הביא לה מתנות רבות, והם הלכו יחדיו למקומות שבהם נסע לבקר. הוא הסדיר לה עוד יותר טוב את אורחות חייה, והמליץ עליה בפני רבים מהאדונים של ירושלים. היא הייתה מביטה בפניו בייסורי נפש ובגעגועים גדולים שהיו לה לכולם, אך לא עלה בידה לשאול אותו רבות אודותם, כי כאשר שאלה היו פורצות הדמעות, והיא לא רצתה שיראה אותה בוכה. וכאשר עמד צֵ'לֵבּי יהודה לעזוב היא חיבקה אותו כמה פעמים, נישקה אותו ובירכה אותו בכל הברכות של אימא, וביקשה ממנו שלא יפסיק לכתוב לה. היא ליוותה אותו עד למקום מסוים שהיה ביכולתה, והוא נסע לסמוקוב. ואחרי זאת היא חיה עד לחודש אדר בשנת 5616 [8 למרץ 1856– 5 לאפריל 1856], ובניה שאימצה בירושלים קברו אותה באותו המקום שקנתה שנים רבות לפני כן. הם נתנו לה את כל הכבוד הראוי, ולאחר מכן העבירו לבעלותם את כל הרכוש שהיה בבעלותה, וזה לא היה מעט. אולם, לבניה שלה בסמוקוב נודע על מות אימם רק כעבור חודשיים. הם כעסו מאוד על כך שלא יידעו אותם והסתירו מהם את דבר מותה,[20] כיוון שגם הם רצו לחלוק את הכבוד הראוי לאימא. למרות שבהתחלה לא ידעו, הם ישבו ב'אָבֵל' במשך השנה כולה, ונתנו הרבה צדקה, יותר מכפי שדרוש.
שלושת האחים המשיכו בעסקיהם, וכפי שידוע לנו הם השתתפו לעיתים קרובות בכל הירידים שהיו באזורים שלנו,
1071 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
ובהם פיליבֶּה, אוּזוּנג'וֹבוֹ ואחרים. מלבד זאת היו להם חנויות בפיליבֶּה, בפָּזָרג'יק ובסמוקוב, ובנוסף גם עסק הריבית: הם נתנו כסף בריבית לבֵּיִים שמהם קנו את מטילי הברזל שהפיקו הללו במפעליהם. צֵ'לֵבּי אברהם היה מופקד על הקָאשָה, שהייתה [העסק] החשוב ביותר, והתמיד להמיר את שטרי הכסף והמטבעות שנכנסו לקופה. סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, שהיה צעיר יותר, המשיך בלימודיו בבית המדרש עם חָריבּי אברהם אלקלעי, ועסק גם ברכישת המוצרים שהיו דרושים למזונם. את כל הוצאותיהם הוציאו מכיס אחד, וכל מה שנקנה הובל למטבח התחתון. צֵ'לֵבּי יהודה, שהיה לו מטבח נפרד, היה מפריד את המוצרים הדרושים עבורם, מוסרם לידיה [של אשתו], והיא בישלה בנפרד.
בכל עת ובהזדמנות הקטנה ביותר, היו עורכים ביקורים הדדיים בין כל הקרובים ללא שום הבדל. הם ערכו מסיבות רבות בהן שרו ושמחו. הגברים לבדם היו נאספים עם חבריהם, הכינו גיבֵצ'ים ומאכלים אחרים, והיו הולכים לשדות למקום שנקרא 'העצים הקטנים'[21] – שם אכלו ושתו, שרו ורקדו. פעמים רבות, כשהיו שרויים בשמחתם, באו עליהם כמה טורקים רשעים, רדפום והציקו להם, והם היו צריכים לברוח במהירות. אף שהפריעו למנוחתם היה זה עניין של מה בכך עבורם, כי היו רגילים לכך. כאלה היו חיי היהודים בטורקיה [באימפריה העות'מאנית]. לרבים מן הטורקים הללו הם נתנו קצת כסף כדי שיעזבום במנוחה. היו גם גנבים רבים, אך
1072 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
לפחות טוב היה שהם התרצו במעט כסף. רובם היו [22]kir-agasis – אותם שומרים שהיו אמורים למנוע מן השודדים להגיע לשדות[…] והסוחרים היהודים והנוצרים, כאשר יצאו לנסיעה, אם לירידים ואם למקומות אחרים, היו צריכים להתאגד 20–25 סוחרים ולשכור איזה טורקי. היו טורקים שיועדו לכך, שזו הייתה עבודתם הבלעדית: הם היו חמושים היטב ורכובים על סוסים טובים. ואותו הטורקי אמור היה לשמור ולהגן עליהם מפני הגנבים. פעמים רבות זה באמת קרה שפגשו בגנבים, כשרוב כנופיות הגנבים פעלו בזמני הירידים. וכאשר חסמו את כל אותם הנוסעים כדי לשדוד אותם ולקחת את כספם, היה אותו טורקי חמוש צריך להילחם עבורם. הוא היה ניגש אל הגנבים ואומר להם: "טורקי אנוכי, והסוחרים הללו משלמים לי כדי שאשמור עליהם ובזאת פרנסתי; ואתם גם כן אחיי אתם, רוצה לומר טורקים. אני הוא אחיכם, שאתם עומדים לקחת לי את הרכוש. לפיכך אני מבקש מכם למען תורתנו, שתעזבוני חופשי להמשיך בדרכי". עם אחדים מן הגנבים הללו הם הסתדרו בכך שנתנו להם מעט כסף ומעט מן המזון שהיה להם, אך היו מהם שעזבום חופשיים בלי שלקחו מהם דבר.
נשות הבית חיו בהרמוניה רבה והעבירו את זמנן בנעימים, וגם ביקרו האחת אצל רעותה,
1073 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1843
והנשואות החדשות שיחקו, רקדו ושרו והתקשטו. לא היו להם משרתות בבית, הן עצמן היו אחראיות על הכול. שכן באותם הימים נהגו הגברים להיעזר רבות בנשותיהם, לא כמו היום, ואף על פי כן נותר להן זמן לעסוק בכל הנאותיהן.
בשנת 5604 [1844] הגיע מסופיה לסמוקוב חכם פְּרֵסִיָאדוֹ תָגֶ'ר, חותנו של צֵ'לֵבּי גבריאל, ואחרי ששהה בביתם כמה ימים אמר לחתנו צֵ'לֵבּי גבריאל: "מצב עסקיי אינו בטוב, וכל ההלוואות ומכתבי האשראי שהיו לי מקודם, את הכול כעת עוצרים לי. לכן באתי אליך לבקש ממך שתיתן לי כמה מכתבי המלצה וכן גם מכתבי אשראי לאחדים מהסוכנים שלך בווינה, כדי שיפתחו לי אשראי. בכך תשיבני לחיים ותגמול לי בגין האשראי שנתתי לך, כאשר באת אליי אתה לסופיה בשנת 5598 [1838], לבקש מכתבים כאלה ממני. ואני, בלי לסרב לך במאומה, נתתי לך מכתבי אשראי פתוחים לסוכנים שהיו לי. והנה, מאז אתה הולך ומתקדם בכל עסקי המסחר שלך הכי טוב שאפשר".
צֵ'לֵבּי גבריאל, אחרי שחשב מעט, מצא שיש צדק בהצהרת חותנו, ובלי להיוועץ באֶחיו נתן לו את המכתבים הנדרשים. וחכם פְּרֵסִיָאדוֹ
1074 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1844
יצא לדרכו לסופיה ללא דיחוי, ואז עזב לווינה ועם המכתבים האמורים ערך את כל הרכישות כרצונו. זמן מה המשיך בעסקיו, אבל מאוחר יותר הם לא צלחו בידיו כלל וכלל, עד כדי כך שנאלץ להכריז על פשיטת רגל. כתוצאה מכך נותר חייב להם סכום של 80,000 גרושים, ולא עלה בידם לקבל אף לא גרוש והם נאלצו לשלמם [את ההתחייבויות שנוצרו בגין מכתבי האשראי].
בשנה הזו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של צֵ'לֵבּי גבריאל [אז בן 16], חלה. היה לו כאב גדול מאוד כאשר היה מטיל את מימיו. הוא טופל כאן בסמוקוב, אך כל הרופאים לא הצליחו לרפאו. סנ' אביו שהה לרוב בפיליבֶּה, ולא הביאו לידיעתו שהוא סובל עד כדי כך. מאוחר יותר כשבא לסמוקוב וראה אותו כפי שהיה, ללא דיחוי הֵביאו לפיליבֶּה כדי שיטפלו בו רופאי פיליבֶּה. הוא החזיק אותו אצלו וטיפל בו קרוב לשלושה חודשים, וכאשר מצא מרפא שב לסמוקוב; במשך זמן ארוך לא היה לו דבר, והם היו שמחים מאוד שהיה בריא וטוב. הוא שב והמשיך בלימודיו בבית המדרש, וכדי להעסיק את עצמו הופקדו בידיו קניות המזון לצורכי הבית.
צֵ'לֵבּי גבריאל שהה כמעט כל השנה בפיליבֶּה, ואשתו ומשפחתו היו תמיד לבדם [בסמוקוב] והיו שרויים בדכדוך. הוא ביקש לנחמם בכך שיעשה להם בגדים מבד חדש שיצא, שנקרא מָרינוֹ. הוא גזר עבורם עשר חליפות ונתן לתפור אותן בפיליבֶּה לפי אופנת המקום, שכן
1075 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1844
שם היו תופרות טובות יותר. כאשר בא לסמוקוב הביאן במתנה כדי שישמחו בהן. כידוע, כל ההוצאות – הן על המזון והן על הלבוש – נעשו מכיס אחד. דברים כאלה גורמים לקנאה רבה, במיוחד בין הנשים. גיסתו הגדולה, בּוּ' רחל, סיפרה זאת לבעלה צֵ'לֵבּי יהודה והתלוננה שגם לה אין בגדים יפים כאלה. צֵ'לֵבּי יהודה, מבלי לשקול תחילה, הטיח דברים בצֵ'לֵבּי גבריאל על הוצאותיו הגדולות. צֵ'לֵבּי גבריאל השיב לו שכיוון שמשפחתו חיה בבדידות עשה זאת כדי להשכיח ממנה את מצבה. כל החליפות נעשו מגליל אחד של מָרינוֹ באורך שישים מטרים, ששוויו שישים גרושים, ועלות התפירה ארבעים גרושים – כך שכל ההוצאה הסתכמה במאה גרושים. ועוד אמר: "לי יש רק בן אחד, ואם מחשבים את ההוצאות שאנו חולקים בינינו, אין בכך דבר של ממש; אך מעתה ואילך עלינו להפריד את ההוצאות – הן עבור האוכל והן עבור הלבוש". וצֵ'לֵבּי יהודה שכבר התחרט מאוד על שהתלונן על כך, לא היה לו עוד מה לומר. וכדרכם לא דחו את העניין אלא הכריעו בו מיד. הם קיימו זאת מייד, והסכימו להפריד בעתיד את הוצאות הביגוד. ובאשר להוצאות האוכל, סיכמו להמשיך כפי שהיה מקודם: הכול
1076 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1844
מכיס אחד. אולם הדבר הותיר בליבם מעט קור, בלי שיאמרו דבר.
כידוע, הם נהגו לרכוש סַהְטִיָינים ולשלוח אותם לווינה ולבודפשט כדי שיימכרו עבור חשבונם בלבד. גם בשנה זו קנו – כמויות גדולות בהרבה; כל זאת בראש ובראשונה לשם רווח, אך גם מתוך שימושי כספים מיטביים, וכדי שיוכלו להשתמש בו זמן רב ככל האפשר. כאן אספר לכם באיזו דרך הם פעלו כדי שהכסף ישרת אותם לזמן ארוך ביותר. את כל הרכישות הללו היו עושים לתקופות קצובות; כמקדמה היו משלמים לבורסקאי סכום מסוים של כסף, ואת היתרה התחייבו לשלם בתשלומים. לאחר שקיבלו את הסחורות, שלחו אותן ומכרו אותן במחירים טובים, ואת הכסף כבר משכו לעצמם. בנוסף לרווח מן הסחורה, היו גם נהנים מאשראים גדולים בווינה. והעיקר היה – שימושי הכספים שמהם נהנו בעסקיהם האחרים, שהיו צריכים להיעשות כולם בכסף מזומן. וכאשר הגיעו מועדי התשלום לבורסקאים, והללו החלו להגיע אליהם, היו נותנים להם כמקדמה סכומים קטנים בשקיות קטנות של מטבעות אַסְפְּרוֹס שהכילו עד מאה גרושים כל אחת. אלא שבתוך כל שקית הוסיפו עשרה עד 15 גרושים. מכיוון ששרר ביניהם אמון, לא היו הבורסקאים סופרים את הכסף בחנות אלא הולכים לביתם לסופרו; וכשהיו מגלים שיש בו יותר מן הנדרש, לא היו שבים אליהם
1077 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1844
חודשים רבים לבקש כסף. זאת משום שהללו [בני אריה] הורו להם לספור ולדווח על חוסר או יתר, ואף לבוא לקבל כסף נוסף – אך הם נמנעו מכך, מתוך מחשבה שישכחו, וכך אכן היה. כך נהגו עם כולם – ודבר מפליא היה, שבגלל התוספת שקיבלו לא היו באים לגבות את כספם; כזו הייתה ההתנהגות החסודה של הטורקים. והיה עוד עניין, שהכסף לא היה דרוש להם אלא בשעת קניית עורות מחדש, והם גם ידעו שעליהם להפקידו בקָאשָה שלהם [דהיינו: בקופת הממשלה – כמס]. וכך בני אריה השתמשו בו והפיקו ממנו תועלת. ובדרך זו, בכל השנה כולה הם בקושי סיימו לשלם להם, תמיד בכבוד גדול, ואף התלוננו בפניהם על כך שלא באו לגבות את כספם [בזמן].
שלושת האחים המשיכו במרץ בכל עסק בו התחילו, ולא התעייפו מהעבודה. והיו הם לבדם מטפלים בכל דבר ככל שיכלו, והיה זה דבר מופלא שהצליחו בכול. כשראו שעסקי הניכיון שעשו משתלמים יותר, החלו לצמצם את שאר העסקים והפנו את עיקר כוחם לניכיונות, וכן לרכישת מטילי הברזל מבעלי המָאדָנֶס, שאותם קנו בעשרה עד חמישה עשר גרושים פחות מהמחיר שבו נמכרו בפָּזָרג'יק בשבוע שחלף. בפָּזָרג'יק נערך השוק למכירת מטילי הברזל, ושם היו מתכנסים הסוחרים מִדֵי שבוע – מפיליבֶּה, סְטָרָה זָגוֹרָה,
1078 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1844
אדירנה, קָזַנְלק וסביבותיהן. זה היה גם אחד מעסקי המסחר הגדולים ביותר, ולכן הם נסעו תמיד לפָּזָרג'יק כדי למכור. מחיריהם היו יקרים הרבה יותר מאשר של האחרים, כיוון שמכרו באשראי ובתוספת ריבית שגבו בשיעור של עד 20% – סכומים נאים 'מעוגלים היטב'. הם גם הרוויחו עד 5% מהמרת המטבעות שהמירו למטבעות מכסף, וזה קרה רק כאשר שלחו אותן לסלוניקי. העברת הכסף נעשתה באמצעות היוּרוּקים, שכבר כתבתי מי היו. את העסק של קופת האוצר תמיד החזיקו בידיהם לא עזבוהו, למרות שלא היה להם מכך ולא כלום. אני זוכר שעד שנת 5626 [1866] סנ' אבי היה הולך לקופה ושוהה בה שעה אחת בבוקר ושעתיים אחרי הצוהריים, והיה מקבל שכר של 170 גרושים לחודש. כך היו יודעים את כל מה שנעשה מִדֵי יום בקוֹנָק ומה שדיברו עליהם, וכך יכלו להגן על עצמם. כך עשו גם כשביקרו בכל יום שישי אצל הבֵּיִים, וגם קיבלו אותם בחנויותיהם. ואף אם שהו שם שעות, זה לא היה אכפת להם. הם הקשיבו להם, ולא סירבו במאומה לכל מה שביקשו מהם, וריצו אותם בכול – גם אם הדבר עלה להם בזמן ובכסף. בזמן הזה שינו להם את השם. לפני כן קראו הטורקים והנוצרים למשפחת אריה בָּזיריאן, ומאותה עת החלו לקרוא להם סָרַאפלָר, והשם הזה משמש עד היום בסמוקוב את הטורקים ואת הנוצרים, ובמיוחד את הכפריים,
1079 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1844
המכנים אותנו סָרָאפים. וכאשר הם רואים אותנו כאן בסופיה, הם ניגשים אלינו בחיבה רבה; ותמיד הם אומרים, לא רק לנו עצמנו אלא גם לרבים אחרים, שעזיבתה של משפחת אריה את סמוקוב הייתה עבורם החיסרון הגדול ביותר. ולא תהיה זו טעות מצידי לומר ששישים אחוזים מכַּפריי סמוקוב היו עובדים שלנו. כאשר היה להם צורך, אם בכסף ואם בדבר אחר, כולם היו מוצאים סעד רק אצלנו. ואף לאחר שכבר לא היו עוד מָאדָנֶס, מכל מקום, כאשר היו באים לבקש הלוואות, היינו נותנים להם.
גם בשנת 5605 [1845] הם השתדלו תמיד לצמצם את עסקי המסחר, כדי שיהיו פשוטים ונקיים יותר. ובשנה הזו נסע צֵ'לֵבּי יהודה לסופיה וקנה את החָרָאצֵ'רִיָה, כלומר את גביית המיסים שהטילה הממשלה הטורקית על נתיניה – אלה שלא היו מוסלמים, כגון יהודים, נוצרים, צוענים וארמנים שהתגוררו בארצה. זה היה תחליף לשירות הצבאי, כשגבו עשרים גרושים מכל זכר מגיל עשרים שנים ומעלה עד למותו. הגבייה לא נעשתה מכל אדם בנפרד אלא בהתאם למִרשָם [תושבים], שבאותה העת כבר היה בידיהם במידה מסוימת, לכל אומה [קהילה דתית] בנפרד. הם דרשו את המס מן המילֵט בָּאשי, הוא ראש העֵדה אשר מונה בידי הממשלה, וכל עֵדה חילקה את המס בין בניה בהתאם ליכולתו
1080 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
של כל אדם. אחדים חויבו לשלם חמישים גרושים ואחרים עשרים גרושים, אלה שלא היה להם חויבו רק בחמישה גרושים, ומכמה מהם לא גבו מאומה. בדרך הזו פעלו כל העדות, אך לעיתים התעוררו מריבות קשות מאוד עד שהגיעו להסכמה. לפיכך [הטורקים] מכרו את זיכיון הגבייה לבנקאים במחירים נוחים מאוד ובתשלומים תקופתיים, וכך גם נעשו הגביות [בתשלומים]. וכאשר התגברו המריבות, המשטרה הייתה מספקת במקרה הצורך הן שוטרים והן כל צורך אחר. צֵ'לֵבּי יהודה שקנה את הזיכיון נדרש לשהות לבדו בסופיה. הוא נשא ונתן עימם וגבה את המיסים באופן מסודר. רק עם הצוענים הקושי היה גדול, וזה נעשה תמיד באמצעות השוטרים, כיוון שהצעקות והמהומות, גם של הגברים וגם של הנשים והילדים, היו בלתי נסבלים. אולם לא היה לו מה לעשות, מה גם שהרווחים לא היו קטנים. מעל הכול הגיע לידיו כסף רב במטבעות קשים, וגם מכך היו לו רווחים גדולים, כי המיר אותן בבישליקים. זאת עשה תמיד בסתר, כי כפי שכבר כתבתי המרות כאלה היו מותרות ברישיון, ורק לחברה אחת של ארמנים שעימם היה גם יהודי אחד, סנ' מנשה, והם לבדם היו רשאים להמיר.
צֵ'לֵבּי יהודה לא הגיע להסכמה עם הסנ' מנשה, וזה האחרון לא היה מוכן לתת לו דבר מבלי שגם הוא יפיק מכך תועלת. פעם אחת, כאשר הצטברה אצל צֵ'לֵבּי יהודה כמות
1081 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
של ארבע חבילות מינֵי מטבעות כסף וזהב, נודע הדבר לסנ' מנשה, והוא רדף אחריו על מנת לקחתם ממנו. הוא רצה להחרים לו אותן כדי שייאבד הכול. אולם לצֵ'לֵבּי יהודה נודע הדבר, והוא פעל לאורזן בהַזנֵס כפי שהיו אורזים באותם הימים, כדי להעבירן על גב סוסים. ללא דיחוי שכר שישה סוסים מ[חברת] מֶנְזִיל (חברה שהיו לה סוסים רבים. היא הובילה חבילות עבור בתי הדואר ועבור הסוחרים, והייתה גובה תעריפים קבועים לשעה לסוס). ומבין ששת הסוסים האמורים ששכר, על ארבעה מהם העמיס את צרורות המטבעות, על אחד רָכַב צֵ'לֵבּי יהודה עצמו, והנותר היה עבור הסוּרוּג'י (הוא המוביל של כל הסוסים ובאותו הזמן מורה הדרך, כיוון שלא היו דרכים סלולות. והסוּרוּג'י הזה, כאשר היה פוגש בדרך נוסעים אחרים, עוד מקודם היה מתחיל לצעוק צרחות: "הו, הו, הופ", כדי לסמן שיפַנו לו את הדרך. כך עשה גם כאשר היה עובר בכל הכפרים וכן בכניסות לערים, כאות לכך שהוא מוביל רכוש ממשלתי או דואר. וכולם היו חייבים לפנות לו דרך לעבור). הם נסעו לסמוקוב במטרה להעביר את החבילות משם לסלוניקי או לקונס' או אולי יהיה זה עדיף לשמור אותן שם. אלא שצֵ'לֵבּי יהודה החליף את בגדיו והתלבש בבגדי הטורקים כדי שלא יזהו אותו, כיוון שידע לנהוג בדיוק על פי מנהגי הטורקים. כשנודע לסנ' מנשה שהוא יצא לסמוקוב, שׂכר גם הוא סוסים כאלה
1082 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
מ[חברת] מֶנְזִיל, מהחזקים ביותר, וזאת בכוונה להשיגו בדרך ולקחת את כספו. באמצע הדרך, כשהסנ' מנשה השיגם, הוא לא זיהה את צֵ'לֵבּי יהודה בבגדיו השונים. כפי שנאמר, הסוּרוּג'ים היו צועקים את זעקותיהם, כאשר צֵ'לֵבּי יהודה ראה שזהו סנ' מנשה שבא לחפשו, הוא פקד על הסוּרוּג'י שלו שיסמן לו את סימן הזעקה כדי שיעבור אותו – ואכן כך היה. ובדהרה הסוערת שבה דהרו, השאירו אותו עד שהתרחק ולא ראו אותו יותר. אז הורה לו צֵ'לֵבּי יהודה שיחזור לסופיה, כשהוא חושב לעצמו שכבר יש לו פנאי להספיק להעביר את הכסף להיכן שהוא נוהג להעבירו. הוא שהה בסופיה עוסק בעניינו, כאילו לא עשה את המסע הזה. הסנ' מנשה הגיע לסמוקוב, ומשלא מצָאוֹ שב ללא דיחוי לסופיה, הכול למען אותה המטרה. אלא שזה כבר היה מאוחר מִדַי, כי כאשר נפגשו בסופיה ואחרי שערכו את כל החקירות וכל מה שדרוש, לא מצאו דבר. אז הבין מנשה שלא יוכל להשיג דבר בלי שיגיע איתם להסכמה. ובאופן זה נאלץ לקבל את התנאים שקבע צֵ'לֵבּי יהודה, והם קיבלו את הזיכיון לאיסוף המטבעות הללו. כפי שכולכם רואים, הכול נעשה באומץ רב, ללא שום פחד ואף לא היסוס. כך הם עשו רווחים וגם זכו לתמיכה רבה מהאנשים רמי־המעלה. ויותר מכך, האשראים שלהם היו גדולים מאוד, ולא היה אכפת להם אם לעיתים
1083 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
זה עלה להם מעט כסף.
בשנת 5605 [1845] צֵ'לֵבּי גבריאל שהה כל העת בפיליבֶּה, עוסק במסחר. הוא ניהל את הכול לבדו בלי שיבקש הנחיות מסמוקוב. הוא היה עורך את כל הרכישות, הכול במועדו, ולא איחר אף לא ביום אחד. הוא נסע לערוך קניות גם לירידים בבודפשט ובווינה, וכך עשה גם בעניין המכירות – הוא בעצמו הלך לירידים כדי למכור. זאת עשה בהיקפים גדולים יותר במידה ניכרת, ברווחים גבוהים ותמיד באחוות אחים. כך שלא נותר לו זמן פנוי, ואף לא עלה בדעתו לבוא לסמוקוב לבקר את משפחתו. הוא המשיך בזאת במשך שנים, ובזמן הזה כבר היה עייף מאוד. גם נמאס לו מחייו בגלות, מה גם שלא היו אז תנאי נוחות כמו היום וגם לא תזונה ראויה, אלא שהם היו אז חזקים ובריאים והייתה להם יכולת לשאת בסבל. בשנה הזו התחדשה אצל בנו הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מחלתו, אותו הכאב שהיה לו במתן השתן, אלא שהפעם זה היה חמור מאוד. מסיבה זו נאלץ גבריאל לשוב לסמוקוב כדי לחפש דרך לרפאו, ונעצב מאוד לראותו בסבלותיו. הוא לא מצא אפשרות אחרת מאשר להביאו לאדירנה שהיו בה רופאים טובים יותר, וגם כדי שישנה את מזג האוויר, כי הוא נחלש מאוד.
1084 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
הם יצאו מסמוקוב ללא דיחוי, והוא הביאוֹ לאדירנה ומסר אותו לידי הרופאים שם. הללו אמרו לו שהוא צריך להישאר ולשהות שם שישה חודשים, קודם שיוכלו לרפאו היטב. היות שהוא השתכנע מן ההצעה הזו, הפציר בסנ' צֵ'לֵבּי חיים אביגדור, סוחר גדול וחבר טוב מאוד שלו, שיקבלוֹ בביתו, מובן שתמורת תשלום ראוי. הלה הסכים, והוא [בְּכוֹרָצֶ'ה בנו] בכל אותו הזמן שהרופאים טיפלו בו, שהה בביתו, והוא השגיח עליו ודאג לו הרבה יותר מאשר לבנו שלו. הוא סבל סֵבל רב בעת שהרופאים טיפלו בו וגם מהניתוחים שניתחוהו. בזמן ששהה באדירנה, כדי שיעסיק את עצמו לקחו לו מורה לזִמרה שילַמדוֹ לשיר. היה לו קול טוב וגבוה והוא אף אהב זאת, ויותר מכך [הם עשו זאת] כדי שישכח את הכאבים ויהיה לו במה להשתעשע. המורה הגיע כל יום ונתן לו שיעורי זמרה בסוגי השירה, אם מֶקָאמים טורקים, אם שירי שַארקי, אם מזמורים ופיוטים שנוהגים לשיר בימי חג בבתי הכנסת ואת הכּייאר השלם, כלומר מחרוזת פיוטים – שהיא כל המקאמים הקשורים זה בזה. כך לימד אותו את כל מה שהיה קיים בשירה באותו הזמן. הוא למד לשיר בדיוק רב ובלי שום שגיאה. וכאשר התכנסו בני המשפחה במועדים ובשבתות או בחתונות, היו כולם באים ללמוד ממנו לשיר את הפזמונים. וכל המשפחה הייתה כותבת בפנקס שירים שהיה לכל אחד מאיתנו, וכולנו שרנו. גם היום כולנו שרים את אותם הפזמונים, כאשר לכל מֶקָאם
1085 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
יש פזמון משלו, ואת השַארקיים ואת שירי הפיוטים ששרים עד היום בסמוקוב בתפילות של כל המועדים, הם כולם אלה שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה למד באדירנה ולימד את החזנים של סמוקוב לשיר אותם.
בכל אותו הזמן שבו שהה בטיפול באדירנה ועל אף כל הניתוחים הרבים שניתחו אותו, השיפור אצלו היה קטן מאוד. ואביו, שביקרוֹ לעיתים קרובות, כשראה שמצבו הוטב במקצת, השיבוֹ לסמוקוב. ושוב השאירוֹ בבית המדרש שילמד עם חָריבּי אברהם אלקלעי, ושיעסוק כמו קודם בעריכת קניות לצורכי הבית; כי לא רצה להוציאו לעבודה אל השוק כדי שלא יתעייף ולא יהא מוטרד, כיוון שהיה חלש מאוד.
צֵ'לֵבּי אברהם [אז בן 23] היה בזמן הזה לבדו בסמוקוב, שכן כפי שנאמר צֵ'לֵבּי יהודה היה בסופיה וצֵ'לֵבּי גבריאל בפיליבֶּה. מכלול הפעילות העסקית־ביצועית[23] היה בידיו: העסקים בסמוקוב, עסקי הקאשה והמרות הכספים, ההפקדות וההתכתבויות עם ארצות חוץ ועם אֶחיו, וכל מה שהיה צריך לעשותו כמרכז [העסקי] כי הכול היה כפוף לסמוקוב. לפיכך הוא התעייף מאוד, אך למרות זאת הוא הספיק הכול: גם לערוך את הביקורים אצל הבֵּיִים שהיה עליו לבקר ולמלא את הדרישות הכספיות שנזקקו להן, וגם לקנות מהם את מטילי הברזל. אף שהעסק כבר היה מאורגן, עדיין היה זקוק למי שינהל אותו. איני
1086 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
יודע מדוע לא לקחו עימם אנשים מאנשיהם כדי שיעזרו להם בעסקיהם, אלא תמיד הם בעצמם עבדו בלי שנעזרו באיש.
הנשים בבית הסתדרו ביניהן היטב, כיוון שכבר אכלו בנפרד. למרות זאת עדיין התגלעו בין הגיסות מפעם לפעם אי־אלו מחלוקות. [הגיסה] הגדולה [בו' רחל אשת צ'לבי יהודה] התלוננה על כך שלא חלקו עימה את הדברים היותר טובים שהביאו לבית, כיוון שהכול נקנה [והובא] למקום אחד ואחר כך היו מחלקים לכל אחת לפי צורכּהּ. בּוּ' אָמָדוּצָ'ה [אשת גבריאל] ובּוּ' בּוּליסוּ [אשת אברהם] אכלו על שולחן אחד בהיותן גרות ביחד, ולעיתים היו להן ויכוחים כלשהם עם הגיסה הגדולה. היה זה כיוון שבּוּ' אָמָדוּצָ'ה הייתה דברנית, ובּוּ' בּוּליסוּ לא הסתדרה איתה [עם הגיסה הגדולה] טוב כל כך. לעיתים הן התרגזו, אבל עד מהרה התפייסו ושבו להיות מאוחדות כמקודם, ושוב ערכו ביקורים הדדיים. בּוּ' דוּדוּצָ'ה [אשת בכור יצחק, בנם של צ'לבי גבריאל ובו' אָמָדוּצָ'ה] שזה מקרוב נישאה, לא התערבה כלל בענייני הבית, אלא הייתה רק דואגת לעצמה ועושה להנאותיה. היא הייתה נפגשת עם בּוּ' בּוּליסוּ, שאהבה מאוד בילויים. שתיהן היו קוראות לבּוּליסוּ אשת מוני, לשכנות אחרות ולחברות, והיו לוקחות את תופי הטמבור, שרות ורוקדות ימים שלמים ומשחקות ב'אלפי משחקים'. הבעלים שלהן נתנו להן כדי שישמחו ושישבעו נחת בהנאותיהן, כיוון שבאותה תקופה זו הייתה הדרך שבה הן שבעו נחת בעינוגיהן; כאשר עזבו אותן לנפשן, הן הרגישו טוב מאוד. ובעליהן היו גם כן מרוצים,
1087 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1845
כיוון שגם הם עשו כך עם קרוביהם וחבריהם. באותה התקופה לא נהגו הגברים לבלות במקום אחד עם הנשים, הכול נעשה בנפרד. הייתה זו בושה גדולה שישהו הגברים והנשים במקום אחד, במיוחד בבילויים.
בשנת 5606 [1846] נולדה לצֵ'לֵבּי אברהם בת, וקראו לה מזל־טוב. ובלידה הזו נהגו אותו הדבר כאילו הייתה זו לידתה לראשונה. וכל הקרובים שלחו לה את פּלָטוֹס היולדת שנהגו לשלוח וכן את המתנות עבור האם והנולדת. והאימא עצמה גידלה אותה והיניקה אותה. כולם אהבוה עד מאוד, כי בילדותה הייתה טובת לב ושקטה מאוד, וכאשר גדלה מעט לא נתנה לאיש שישרתהּ אלא דאגה בעצמה לכל צרכיה. בגיל צעיר החלה ללכת בקביעות לבית הספר. טִבעה היה להתרועע ולשוחח עם בנות שהיו הרבה יותר מבוגרות ממנה. היא הייתה נבונה מאוד ולא אהבה את משחקי הילדים. הוריה שלחו אותה לשחק איתם, אך היא לא התרועעה איתם. בעיקר אהבה להיות בבית לבדה, ולבלות עם ספריה ועם מלאכות היד שאותן הכירה יותר מאשר לשחק. היא התעניינה ואף עסקה בעבודות הבית, כך שכולם אהבוה על טוב הלב שהיה לה.
בשנה הזו אירס צֵ'לֵבּי יהודה
1088 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1846
וגם חיתן את בִּתו השנייה בּוּ' רֵיינוּ עם סנ' שלמה, בנו של חכם אַברָמָצֶ'ה תָגֶ'ר מסופיה שהיה סוחר גדול. הגיעו הרבה מחותנים כדי להוביל את הכלה [לחתונה בסופיה], על פי מנהג אותם הימים. הם התקבלו בכבוד גדול, ובזמן ששהו המחותנים [בסמוקוב] היה בכל לילה מזמין [יהודה] את קרוביו וחבריו. והיו שרים ורוקדים, הכול בחדר שבו היה תלוי לראווה האָשוּגָר שהיה אכן רב; והוא נתן גם 500 גרושים קוֹנטָדוֹ. המנהג היה שנותנים [באָשוּגָר] גם ציפית לכרית מעוטרת ורקומה מווינה. מאחר שלא נתנו, בכל פעם שסנ' שלמה בא לסמוקוב – גם אחרי שחלפו עשרים שנים מנישואיהם – הוא היה מתלונן על כך שלא נתנו לו ציפית, ודורש שייתנו לו אותה אפילו באיחור. פעם אחת אף הגיע הדבר לכדי ריב. לאחר שעברה השבת – כפי שהיה נהוג באותם ימים – ביום ראשון ערכו את הפּרֵסיאָדוֹ. ואחרי שקיבלו את הקוֹנטָדוֹ ארזו המחותנים את האָשוּגָר כדי לשולחו לסופיה. הם שכרו סוסים עבור כל אלה שעמדו לצאת לסופיה, כאשר כל הוצאות הובלת הכלה נעשו על חשבון צד החתן. את הדרך עשו הגברים, הנשים והילדים כולם על גב סוסים, מהסיבה שבאותם זמנים לא היו עגלות ופַּייְטוֹנים. הדרכים לא היו סלולות כמו עכשיו, אלא נותרו כשרידים מזמנו של נוח… כשהגיעו לסופיה התקבלו
1089 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1846
בברכות רבות ובהמולה רבה בידי כל מי שבא לקראתם, רוב בני המשפחה. את החתונה ערכו בפאר גדול וההוצאות היו רבות, כי כאמור חכם אַברָמָצֶ'ה תָגֶ'ר היה אחד מהסוחרים הגדולים של סופיה. שני הצדדים נהנו ושמחו, וחיו תמיד בשביעות רצון ובאחווה. בעלה אהבהּ עד מאוד, והיא, בּוּ' רֵיינוּ, ידעה להתנהג היטב ולפיכך אהבוה מאוד כל בני הבית. גם כל אנשי סופיה כיבדוה עד מאוד, והיא, מנגד, אישה היודעת להתנהג היטב עם כל הבריות.
היא ילדה לסנ' שלמה שני בנים ושלוש בנות. הבן הבכור סנ' פּרֶסיָאדו ו[השני] סנ' עזרא, נמצאים היום במצב טוב ביותר, מאוד מכובדים, ועסקיהם גדולים ונרחבים. הגדולה בבנותיהם היא רוּזוּצ'ה, השנייה רשל שנשואה לסנ' יומטוב בן דודהּ [הוא יומטוב אריה בן דָּוִד, אחיה של בּוּ' רֵיינוּ] והשלישית סולטנה, וכולן טובות מאוד. בּוּ' רֵיינוּ חיה עם בעלה עד שנת 5645 [1885] כאשר נפטר. היא חיה את החיים הכי טובים שיכולים להיות, חיי שפע. אחר כך, עד שהשיאה את בְּנהּ הסנ' עזרא, חיה עימו, ואחר כך הלכה אל בִּתהּ הבכורה רוּזוּצ'ה שנותרה אלמנה מבעלה. בניה הסדירו לה תשלום חודשי של 150 גרושים, והן גרו יחדיו. מאוחר יותר התאלמנה גם בִּתהּ הצעירה סולטנה מבעלה שהיה מהנדס מסילות ברזל, שנסע לסין לעבודה כזו [במקצועו]. בשנת 5661 [1901], כאשר היו לאנגלים ולמעצמות האחרות מלחמות עם הסינים, המהנדסים שמדדו את המסילות היו הראשונים
1090 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1846
שהסינים הרגו.[24] הסנ' פּיזָארוֹ בעלה היה גם הוא ביניהם, והוא הומת בדמי ימיו בשנה השנייה לנישואיו. משנותרה אלמנה באה אף היא לבית אימהּ, והן חיות ביחד, שתי הבנות עם האימא. אופייה [של בּוּ' רֵיינוּ] שמח מאוד, ותמיד היא מחפשת מקומות בילוי, יוצאת מהבית ונפגשת בעיקר עם הצעירות. היא אוהבת מאוד לשחק קלפים ולא נמאס לה לשחק ימים ולילות שלמים. היא חסכנית מאוד, אוהבת מאוד את הניקיון, וטבעה בריא מאוד. גופה פרופורציונלי וזקוף מאוד, והיא רזה. היא אוהבת ודואגת מאוד לבניה ומבקרת אותם תדיר.
בשנה הזו הגיע לסמוקוב מסופיה חכם בְּכוֹרָצֶ'ה, [בנו] של צֵ'לֵבּי אהרון, על מנת לבקש מצֵ'לֵבּי אברהם שייתן לו מכתב אשראי לווינה. הוא היה בעבר סוחר, וצֵ'לֵבּי אברהם, כדי לעשות לו טובה, ובהיותו בן משפחה [בהיותו נשוי לאסתר בת דודו חיים המנוח], נתן לו מכתב אשראי. הסנ' חכם בְּכוֹרָצֶ'ה נסע ללא דיחוי לווינה, וקנה במכתב הזה סחורות שהיו ניתנות למכירה במהירות. בהגיע הסחורות מכר אותן מהר ככל הניתן, אסף את כל הכסף לכיסו, ולא רצה עוד להכיר בחובתו לשלם לאיש. מאוחר יותר הוא הכריז על עצמו כפושט רגל, נסע לווידין והתיישב שם בלי לעשות שום עסק. צֵ'לֵבּי אברהם כאשר נודע לו הדבר, וגם שהוא ברח לווידין, נסע מהר לווידין כדי לבדוק אפשרות לקבל ממנו מה שניתן. אולם הכול היה לשווא, כיוון שלא עלה בידו לקחת ממנו אף לא פרוטה.
1091 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1846
כך קרה שהיה עליו [על צ'לבי אברהם] לשלם 115,000 גרושים. ומן הזמן הזה חכם בְּכוֹרָצֶ'ה לא הצליח להתרומם, ואף לא עלה בידו לשלם לאיש מאומה. מאוחר יותר כאשר חכם בְּכוֹרָצֶ'ה האמור הגיע לסמוקוב, היה יורד תמיד בביתו [של צֵ'לֵבּי אברהם], ושוהה שם שבועות שלמים כאורחו. הוא היה עני מרוד, כלום לא היה לו. הגם שגרם לו נזק כה גדול, למרות זאת קיבלוֹ בפנים שמחות, החזיקוֹ בביתו, וכאשר עמד ללכת נתן לו מתנות בכסף ובדברים אחרים.
צֵ'לֵבּי גבריאל השיב את בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מאדירנה, כי לא עלה בידי רופאי אדירנה לרפא אותו כפי שצריך ושוב סבל מכאבים. כדי לרפאו לקח אותו לקונס', והשאירוֹ בידי רופאי קונס' שיטפלו בו. הם שהו בקונס', והרופאים טיפלו בו וגרמו לו סבל רב בניתוחים שניתחו אותו. פעמים רבות נותר מעולף לשעות שלמות. ואביו, מבלי שבנו יראה אותו, בכה כשצפה בבנו יחידו סובל כל כך. אולם, מתוך תקווה שיימצא לו מרפא, נשאו שניהם בסבל. ביום שבו היו עומדים לנתחו היה נופל עליהם פחד גדול מאוד, ובכו האב וגם הבן. הם שהו שלושה חדשים בקונס', שכרו בית על חשבונם וגם משרתים ומבשלות. ובמשך הימים היו מטיילים בחוצות, בטיילות וגם במקומות הבילוי, הכול כדי שישכח הבן את כְּאביו. ובאשר
1092 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1846
להוצאות, אף שהיו גדולות, זה לא היה אכפת לו ובלבד שיבריא. וכאשר כבר היה בריא וטוב, הם נשארו עוד ימים רבים בקונס' כדי שיתחזק היטב ולמען בריאותו, יען כי נותר חלש. ואזי, כשהחלים ממחלתו, היו השניים שיכורים משמחה. הם קנו הרבה מתנות לכולם, ובאו לסמוקוב מאושרים ושמחים. וצֵ'לֵבּי גבריאל שב לחנותו בפיליבֶּה להמשיך בעבודתו.
בשנה הזו עסקי החלפנות [במקור saraflik], כלומר המרת מטבעות, גדלו בהרבה לעומת השנים האחרות; וכך קרה שלא הספיקו להם הימים כדי למיין את המטבעות, ונאלצו לעסוק בכך גם בלילות, ולילות שלמים היו מפרידים בין מטבעות הכסף והזהב. לכל סוג של מטבע היה המקום שבו היה להם הרווח הטוב ביותר, ולפיכך היה עליהם למיינן כדי לשָלחן למקום שהיה משתלם להם. דבר זה היו עושים עוד בטרם אכלו, מתוך רצון לסיים, וכך היה נעשה להם מאוחר מאוד; הילדים ואף הנשים כבר נרדמו מבלי שאכלו. גם המשרתים, שחיממו את האוכל כמה פעמים, התעייפו, שכן לא היה זה יום אחד או שניים או שלושה, אלא בכל לילה ולילה, בלא הפסקה, עד שהיה עולה עליהם השחר – והם לא אכלו, עד ששכחו בכלל לצריך לאכול. והמשרתים אמרו זה לזה שהם מעבירים את ימיהם כחיי הסבלים; אבל להם זה לא היה חשוב כלל. את מטבעות הכסף היה כדאי להם
1093 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1846
לשלוח תמיד לסלוניקי ואת אלה מזהב לקונס'. עיסוקיהם במשך היום היו מרובים, כי הכספים שנתנו לבֵּיִים היו כולם בחשבונות שוטפים. לפיכך היו צריכים לנהל את ספרי החשבונות שלהם באופן מסודר ביותר, וכן היה עליהם לקבל את מטילי הברזל שקנו מהם תדיר. ומעל הכול היה עליהם להיות מעודכנים בעסקי הבֵּיִים, כדי לדעת כיצד לנהוג בהם וכיצד לתת להם כספים. דבר זה נעשה בעיקר באמצעות ביקורים אצלם, וכך היו מכירים אותם. הם נאלצו להגיע שוב ושוב גם לעבודתם בקאשה, כך שהימים לא הספיקו להם. אולם הם לא התעייפו ומנוחתם הייתה רק בימי השבתות ובחגים [במקורjamim tovim ]; באותם הימים לא עבדו כלל, וגם אם הגיעו אליהם מכתבים לא פתחו אותם ולא שוחחו על שום עסק.
בַּבַּית הנשים התכנסו תמיד למקום אחד, ובילו את זמנן בשביעות רצון ובשמחה. כאשר יצאו לביקורים – בין אצל קרובותיהן ובין אצל חברותיהן – היו הולכות כולן יחד. כך גם הילדים שיחקו יחדיו ולא רבו. בארוחות לא הקפידו כלל על גינוני נימוס, לא הגברים ולא הנשים. בתיהם היו מלאים תמיד בכול ולא חסר להם דבר; והיו גם מרוהטים ומאובזרים היטב. הם נהגו בפאר רב, כזה שלא היה בשום בית אחר, וניזונו מהמאכלים הטובים ביותר. כך גם בעניין הבשר, שבאותם הזמנים היה במחסור גדול בקרב היהודים, ואף נתגלעו מריבות רבות ביניהם
1094 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1846
על קניית בשר לשבת. חכם יוסף הפונדקאי, שהיה גם הקצב, היה באותו זמן גם קניין הבשר עבורם. הוא היה מפריד עבורם תחילה את צורכם בבשר, והיה אומר לכל היהודים שהיו ממתינים: "זה הולך פנימה". ועל השאר היה אומר: "עכשיו – תריבו ביניכם". וכאשר אמר להם: "פנימה", היה מובן שהכוונה לבני אריה.[25] אולם לאיש לא היה אומץ לדבר, כיוון שגם הבקר וגם החנות היו שלהם. הם קיבלו תמיד אורחים רבים לבתיהם.
בשנת 5607 [1847] נולדה לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג. אריה בת בכורה, וקראו לה לאה; וכן לצֵ'לֵבּי יהודה נולדה בת וקראו לה יעל. ועם שתי היולדות נהגו כמנהג כל היולדות – התקינו מיטות גבוהות. במיוחד את מיטתה של בּוּ' דוּדוּצָ'ה, שהייתה זו לידתה הראשונה, עיטרו בבְּרוֹזלָדוֹס רבות, והדבר היה לשמחת היולדות. עוד שלחו לַשתיים הרבה פּלָטוֹס של דוּלסוּרָס ממרציפן כמנהג היולדות, וכן כל הנשים והגברים באו לבקרן. והאימהות עצמן טיפלו בהן והיניקו אותן. כל היולדות היו בריאות, לא סבלו כלל ואף לא התלוננו, וילדו בקלות רבה, ולפיכך גם לא טיפלו בהן הרבה; ובזמן שהיו בהיריון, גם
1095 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
לא נשמרו כלל, ולא פנו אל הרופאים. והוכחה לכך שילדו היטב היא שאפשר לראות את האנשים שנולדו באותם ימים, לעומת אלה הנולדים כיום לפי המנהג האירופי. אמנם היו לעיתים צרכים מסוימים לנשים בהיריון, אך הן פנו רק למיילדות ולנשים הזקנות, ומצאו עצמן מרוצות עד מאוד. באותם זמנים הייתה בושה גדולה מאוד לחשוף בפני הגברים את ענייני הנשים. הן שמרו עד מאוד על היהדות – מה שאנו מכנים כיום קנאיות. ככלל, הנשים לא גילו את שערן; לא יצאו ברגליים יחפות וללא גרביים, ולא היו הולכות בלי שלבשו על המותן (הגֵו) צֶ'רקֶס – פָּלטוֹ ארוך –בפני שום גבר. וכאשר יצאו לרחובות העיר, כבר יודעים אנו שלא יצאו ולא הלכו בלי פֵרֵגֶ'ה ויָשמָק או מטפחת לבנה, וראשיהן מכוסים היטב. הן לא הרבו לדבר עם גברים, ובעניינים רבים שמרו על עצמם מאוד. כך זה נמשך עד המלחמה הטורקית־רוסית בשנת 6637–6638 [1877–1878].
בשל כמה מחלוקות וויכוחים שנתגלעו בין שני האחים הגדולים – רק בשאלות הקשורות לבית, וכן בין הנשים – קנה צֵ'לֵבּי יהודה בית. זה הבית שגרה בו היום בּוּ' בּוּליסוּצָ'ה, אשת סנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה. הבית עלה לו 24,000 גרושים, ובלי שערך שום תיקון עבר לגור בו. ובאשר לבית שבו גרו, הגיעו ביניהם האחים להסכמה, כך שצֵ'לֵבּי גבריאל לקח את הדירה
1096 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
שבה גר עד היום בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [יצחק], וצֵ'לֵבּי אברהם לקח את הדירה האחרת, זו שגר בה היום סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה יצחק אריה [נכדו של גבריאל]. הם חילקו ביניהם גם את הריהוט שהחזיקו, ללא שום מחלוקת, והכול עשו כאחים החולקים ביניהם. מאותה הסיבה הפרידו גם את הוצאות האוכל שנעשו עד אז מכיס אחד, בעוד שהוצאות הביגוד כבר היו נפרדות קודם לכן. וכך היה שכל אחד רשם את הכסף שמשך, והיו להם חשבונות נפרדים. ומאז לא היו ביניהם עוד מחלוקות לגבי ההוצאות, הן לביגוד והן לאוכל. ושני האחים, צֵ'לֵבּי גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם, שהתגוררו באותה החצר, הגיעו ביניהם להסכמה בנוגע להוצאות האוכל; הם בישלו בבֵית צֵ'לֵבּי גבריאל ואכלו על שולחן אחד, כאשר צֵ'לֵבּי אברהם ומשפחתו באו אליהם, הן בימים והן בלילות, ואכלו יחד. ומכיוון שנהגו באורך רוח הם חיו באחווה והיו כל העת בשמחה, שכן ויתרו רבות בכל ענייני היום־יום, הן הגברים והן הנשים – דבר שבימינו אינו אפשרי. כך גם עברו הימים על צֵ'לֵבּי יהודה, שהתגורר לבד בביתו. ושלושתם [האחים] היו מאושרים מאוד, וכך היה גם בעסקים בשוק. ואף שלעיתים היו ביניהם חילוקי דעות בנוגע לכמה מן הפעולות העסקיות שעשו, והיו מתווכחים ביניהם, הרי שעד מהרה היו הדברים חולפים ונשכחים, כי הכול היה תמיד כדי להתקדם. הם ביקרו תמיד זה את זה וכיבדו עד מאוד
1097 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
איש את אחיו. בחלוף זמן מה בנה צֵ'לֵבּי יהודה בבית שקנה, שעמד על מגרש גדול מאוד, בשטח 5,000 מטרים רבועים; מול הבית, ברחבה שלפניו, בנה מבנה למזרקה שקראו לו 'שֶמִנֶגֶד';[26] הוא התקין אותו כסלון גדול, מוקף כולו חלונות גדולים מאוד. באמצע הסלון הזה הייתה המזרקה, וממנה זרמו מים ללא הפסק בזרם המתנשא לגובה של כארבעה מטרים. ולבריכה שחרר דגים חיים כדי שישחו. בנוסף בנה מצד אחד שני חדרים, האחד גדול מאוד והשני קטן יותר, ואת הכול ריהט היטב. הוא קנה ספר תורה [כך במקור Sefer-tora] קטן ושם אותו בסלון הזה, ושם התפללו בשעות אחר הצוהריים בשבתות ובמועדים מנחה וערבית. ואנשים רבים באו להתפלל עימו במניין של עשרה אנשים. מאוחר יותר, כאשר לא יצא עוד לשוק, היה יושב לו במשך הימים ליד המזרקה שהייתה כאמור מול הבית. מסביבהּ הייתה החצר, כולה מלאה גינות ועצים יפים לסוגיהם, דשא, מזרקות זורמות מכמה מקומות וגם בריכות נוי – הכול היה יפה מאוד. הריחות הנעימים של הפרחים והעצים וגם הריחות שנשאו הרוחות שנשבו מכל ארבעת הכיוונים, היו בריאים מאוד. אותה מזרקה הייתה קיימת עד שנת 5659 [1899], כאשר גרה שם לבדה בּוּ' בּוּליסוּ, אשת סנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה. אולם היות שלא שמרו עליה, החלה להיהרס. לפיכך ניקו הכול והתקינו גם שם גינה.
1098 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
בשנת 5613 [1853] צֵ'לֵבּי יהודה ערך שינוי גדול בבית הזה, בכך שהוסיף שלושה חדרים, חידש את הריהוט, ומלבד זאת שיפץ את הסֵלַמְליק שהיה לו בדישָרי אַבְלי. ושם, מאוחר יותר, כאשר כבר לא יצא בכלל לשוק, היה יושב במשך הימים. הסֵלַמְליק כלל שלושה חדרים וגם מטבחון לקפה, ושם קיבל את הבֵּיִים ואת המבקרים האחרים שבאו אליו. סֵלַמְליק זה שימש כאשר הגיעו אורחים טורקים והיו ישֵנים במקום הזה, כי כזה היה מנהג הטורקים. ובשנת 5628 [1868] הוא בנה מעל הבית כולו סלון, 25 מטרים אורכו ו־12 מטר רוחבו, וריהט אותו במיטב הריהוט של אותם הזמנים. שם הוא קיבל את האורחים באירועים חגיגיים, וגם כאשר הגיעה הקהילה כולה לבקרו. הוא שימש גם כשהיו חתונות, כי היו יכולים לשבת בו 350 עד 400 אנשים. צֵ'לֵבּי יהודה גר בבית הזה כל ימי חייו והיה שבע רצון עד מאוד, כיוון שבבית הזה לא חָסַר לו דבר, הכול היה בו בשפע.[27]
כבר כתבתי בעמוד 615 של הביוגרפיה הנוכחית בפרק על שני האחים, חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ וחכם רַבֵּנוּצ'וֹ, אודות בית המסחר שפתחו [שלושת האחים] לשני האחים האמורים, בשותפות [בפיליבֶּה]. הם נסעו אז ביחד עם צֵ'לֵבּי גבריאל כדי להקים ולארגן עבורם את העסק. כוונתם [של שלושת האחים] הייתה להשתחרר בהדרגה [מהעסק בפיליבֶּה], כי כפי שנאמר, הם כבר היו עייפים והייתה להם מספיק עבודה בסמוקוב. וכך היה שהוא [גבריאל] ארגן זאת, וכל מה שעבר עליהם כבר נכתב בהרחבה בפרק אודותם.
1099 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
צֵ'לֵבּי גבריאל המשיך לעבוד בבית המסחר, והיה הולך ומצמצם את הפעילות כל העת. הוא עשה זאת במהרה, וכאשר כבר רוקן אותו לגמרי, הביא לסמוקוב את מעט הסחורות שלא עלה בידו למכור במהירות; ושב גם הוא לסמוקוב, ועבד ביחד עם אֶחיו, כי הייתה לכולם עבודה רבה.
קַאִימָקָאם העיר סמוקוב באותה העת היה יאסין בֵּיי, שגם היה בן סמוקוב, והיה בעלים של מָאדָנֶס (מפעלי ברזל). הם עשו איתו עסקים גדולים, והיו מלווים לו סכומי כסף גדולים בלי שגבו ממנו שום ריבית, משום שהיה הקַאִימָקָאם. הוא היה מסיים עבורם עניינים רבים, מענייני מטבעות הקָאשָס, שבהם היו דרכים לרווחים ול'שימושי כספים'; פעמים רבות היו נותנים גם לו חלק מן הרווחים הללו. וכך היה שהוא אהב אותם מאוד, והיה מביא לידי סיום מוצלח את כל ענייניהם, מכל הבחינות. הם הרוויחו כסף רב מאוד הודות לו. בעיקר היה צֵ'לֵבּי יהודה שוהה אצלו רבות. פעמים רבות נתן לו מקום בווידני שלו, וכן השאיל לו כרכרות (פַּייְטוֹנים) כדי שכל המשפחה תיסע ותשהה שבועות שלמים בווידני לנופש כפרי. הם נהנו ושמחו מכל טוב, ועשו זאת כמה פעמים בשנה. מאוחר יותר, כשהתיידדו עוד יותר, ביקש צֵ'לֵבּי יהודה מיאסין בֵּיי שיחכיר לו או אף ימכור לו חלקת שדה במקום כלשהו סמוך לעיר – דבר שהיה מותנה בהסכמת הקאימקאמים – כדי לבנות עליה מקום
1100 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
לנופש, שישמשם כדי לנסוע אליו הם וילדיהם בקיץ. המושל, שכאמור לא סירב לבקשותיו, עשה זאת; ויום אחד הלכו יחדיו לשדה צֵ'ליק־חָאנָה,[28] הנמצא בשדות, כאשר יוצאים מן העיר מצד הוורוש התחתון, בדרך המובילה לכפר דרגושין.[29] הוא מדד לו שדה של כחמישה דֵקַארים, במרחק קילומטר אחד מהעיר, ונתן לו אותו במתנה, בכך שהעבירו לבעלותו עם המסמכים הדרושים. צֵ'לֵבּי יהודה העתיר עליו את התודות הנדרשות ושמח מאוד מאוד, שכך יהיה להם מקום לנופש כפרי. מאוחר יותר בנה שם בית נופש שקראו לו הקוּלֶה,[30] והתקין שתי קומות גבוהות, המכילות שמונה חדרים וטרקלינים גדולים עם קיוֹסקים רבים. הוא בנה את הווילה במרכז המגרש, ומסביב סגר הכול בגדרות עץ קלועות. הייתה לו משיכה גדולה לווילה הכפרית הזו. מאוחר יותר פעל להביא לשם טָרָק (מסרקה, מכונה לסריקת צמר) שכמותה לא הייתה בסמוקוב.[31] זאת בעיקר משום שהתעשייה הגדולה ביותר בסמוקוב הייתה של עבודת הצמר, וכל הנוצריות עסקו באריגת שָיָק, והסחר בהם היה גדול למדי. היו גם מכונות רבות לקליעת גַאיטָנֶס, וסוחרים רבים הגיעו מבוסניה וממקומות רחוקים אחרים לקנותם. את הטָרָק כאמור התקין בשדה הזה, ואף בנה עבורו מקום כנדרש. היה זה נוח מאוד לנוצריות להביא את הצמר שלהן לסירוק, בתמורה לתשלום קטן לפי אוֹקָה. זו הייתה הקלה רבה עבורן, והן היו מרוצות.
1101 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
וכך היה שגם אחרות הביאו [את הצמר לסירוק]. מכיוון שהמגרש היה מוקף בגדרות שלעיתים נרקבו, היה צריך לחדשן. ברשות יאסין בֵּיי הוא הרחיב את המגרש בכך שהרחיקו את הגדרות החוצה, וכך נעשה המגרש גדול יותר. הגדלה הזו עוררה את קנאתם של הטורקים, אך לא יכלו לומר מאומה כיוון שרובם היו תלויים בהם בהיותם חייבים להם כסף רב. גם להתלונן לא יכלו כי זה לא היה מועיל להם, כיוון שהקַאִימָקָאם היה לצידם. כדי להָרַע, הם [הטורקים] המרידו את הנוצריות, שלהבו גם את הטורקיות ושכנעו אותן באומרם להן כך: "מכונת הטָרָק הזו שהציבו הסָרָאפים בווילה, האינכן מעלות בדעתכן שעוד יגיע יום שבו אתן כולכן תמותו ברעב, כיוון שלא תישאר לכן יותר עבודה? כי אחרי הטָרָק הזה יבואו מכונות לטוויית הצמר וכן לאריגת השיָקֵיס. לפיכך אל תאחֵרנה, הֵאספנה מהר והתאחדנה ברוב עם במקום אחד. קחו אתכן מקלות ואבנים, וכולכן ביחד לכו בצעקות ויללות אל מקום הטָרָק ושִברו אותו; נַפְּצו את הזגוגיות, ואת כל מה שתראו בווילה שִברו והִרסו ככל יכולתכן. עשו 'אלפי נזקים', אל תחששו מדבר." והן, זה מה שרצו לשמוע. מהר מאוד הן התכנסו במקום אחד, שברו והזיקו, הכול כפי שציוו עליהן הנכבדים הטורקים, בלי שניתן היה לעשות דבר כי הן היו רבות.
1102 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
האחים נעצבו מכך מאוד, כיוון שנוסף על מה שהם הוציאו על הווילה הזו, מעל 50,000 גרושים, נעשה מפחיד ללכת לשם. בחלוף זמן מה הם שיפצו שוב את הווילה, במצב טוב עוד יותר, ואת הטָרָק [המסרקה] מכרו ללא הפסד למישהו בשֵם אוֹטלוּק־קיוֹבְלי. במקום המסרקה התקינו tcharkis [מערכת גלגלי מכונה] לקליעת הגַאיטָנֶס. ומן הזמן הזה ואילך שינו את השם קולה [הווילה], וקראו למקום צ'ארקיס [גלגלי המכונה]. ומכך היו מרוצים, וללא שום פחד היו באים לבית הנופש הזה. אחרי שנפרד צֵ'לֵבּי גבריאל, הוא נותר בידי צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם, ששהו שם רוב ימי הקיץ ולנו שם שבועות שלמים. בימי שבתות ומועדים הייתה באה המשפחה כולה ואכלו כולם ביחד, שרו ושמחו. שם גם התפללו בימי מועד ושבת במניין. היה להם ספר תורה, והיו באים אליהם כל הקרובים והחברים להתפלל, ואז הגישו 'חברה': מבחר דֵזָיוּנוֹס, דוּלסֶיס וראקי לכל האורחים שבאו. כפי שנאמר, היה זה במרחק קילומטר אחד מהעיר, ולפי תורתנו נדרש עירוב [במקור iruv] כדי שיהיו רשאים לשאת את החפצים הנחוצים. והם עשו כך, וזאת זוכר גם אני כאשר התקינו את העירוב הזה; באמצע הדרך טמנו בקבוק אחד, ואיני יודע מה הכיל. בכך זה היה נחשב כחצר, והיו הולכים בדרך בחופשיות, בלי שהיה בזה שום חטא. כאלה היו ההנאות והבילויים שלהם,
1103 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
ויחד עם זאת הם לא נטשו מאומה ממנהגי הדת שהיום מכנים קנאות דתית. הדבר הכי טוב היה שהם חיו בהרמוניה רבה, וכיבדו עד מאוד איש את אחיו. ייתכן שעקב כך ניתן לומר שחיו באושר, ובעסקיהם הלכו תמיד קדימה בלי גבול. כך זה היה עד שנת 5621 [1861].[32] באותה השנה, בגלל הקִנאה, לא רק של הטורקים אלא גם של שאר הקבוצות, לילה אחד שרפו את הווילה לחלוטין, על כל התכולה שמילאה אותה – יותר מאשר בבתים שהיו להם בסמוקוב.[33] והם לא רצו עוד לבנותה מסיבות רבות, בין היתר כי באותו הזמן כבר היו ברשותם וילות נופש רבות בווידני ובמָאדָנֶס כפי שעוד נקרא בהמשך. רק גלגלי מכונות השזירה נשארו, ומאוחר יותר, כשלא הייתה בהם עבודה, מכרו אותם והשדה נותר ריק. היום הוא שייך לסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, בנו הקטן של צֵ'לֵבּי יהודה. הוא ניקה אותו ועשהו לחלקת שדה שממנה הוא מפיק כשלוש־ארבע עגלות חציר.
שלושת האחים עבדו ללא הרף בכל עסקיהם בהרבה מאוד רוגע ובשכל. הם הצליחו בכול בלי שנעזרו באיש, עסקיהם כל העת הלכו וגדלו, ואת הכול הם ניהלו בסדר רב. על כך קינאו בהם, ועוד יותר מכך העריכו אותם עד מאוד: כאשר אמרו 'הסָרָאפים', היה זה כמו להזכיר את שם הקיסר. הם לבדם עסקו בענייני הקהילה, שכן 75% מההוצאות שהיו לקהילה הם אלה שכיסו. הם היו אלה שדנו את הציבור, בין אם
1104 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1847
במחלוקות שהיו בתוכם [בין היהודים], ובין אם באלה [סכסוכים] שהיו לקהילה – את הכול היה מיישב צֵ'לֵבּי יהודה. הצעירים, הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בכור יצחק בן גבריאל] ומוֹשוֹנָצֶ'ה [בן יהודה] המשיכו בלימודיהם אצל חכם אברהם אלקלעי בבית המדרש של המשפחה, ועסקו ברכישות צורכי הבית. כך גם הנשים, עסקו בצורכי הבית ובטיפול בילדיהן לפי כל כללי המשמעת של הבית. גם את הבילויים שלהם לא החסירו בשום הזדמנות.
בשנת 5608 [1848] בא לסמוקוב פעמים רבות הסנ' בֶּדרוֹס אגא. הלה היה אחד מאותם הארמנים שהיה להם הזכות לקבל את כל המטבעות מכסף ומזהב, לרבות אלה מִקוּפּוֹת הממשלה, ורק הם היו מורשים להמירן. על כל זאת כבר כתבתי קודם ביתר הרחבה, וגם על הדרך שבה הם [האחים אריה] שכנעו אותו שגם הם ימירום. כשבא בפעם הזו ערכו לו דָאוֶוט (ערב קבלת פנים) והזמינו רבים מהבֵּיִים ואנשים רמי־מעלה אחרים כמותם, מן המכובדים ביותר בסמוקוב – הכול לכבודו. אכלו ביחד ואף הזמינו צַ'לגיס ומחוללות (רקדניות צועניות) וגם להטוטנים הגורמים לצחוק ולהנאה. בארוחות בנוסח טורקיה הגישו שלושים עד ארבעים מנות אוכל, ומבחר גדול של מתוקים ומשקאות מהמשובחים ביותר. הכול נעשה בהפגנת פאר גדולה מאוד, וגם
1105 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1848
עלה להם הרבה כסף. בשהייתם ליד השולחן, אוכלים בהנאה ושמחים במשקאות הטובים ובצַ'לגי המנגנת, באו בדברים עם בֶּדרוֹז אגא. הם אמרו שבפָּזָרג'יק היו צַ'לגיס הרבה יותר טובות מאשר אלה שבסמוקוב, כי זה האחרון שהה בעיקר בפָּזָרג'יק. וכאשר התחתן סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של צֵ'לֵבּי גבריאל, הביאו לחתונה צַ'לגי מפָּזָרג'יק – להקה שבין חבריה היו יוסף אַדוּט וחכם צֵ'לֵבּוֹן מֶזאן. וזה האחרון ידע לנגן בוויולין (keman) יפה מאוד, אם זה משום שהיו בו 16 מיתרים,[34] או כי ידע לנגן בו טוב מאוד. אותו חכם צֵ'לֵבּוֹן באותם הימים נפטר, וצֵ'לֵבּי יהודה שנהנה מאוד מהמנגינות חשב לעצמו שהכינור יכול להועיל לו. לפיכך ביקש כמה פעמים מאשתו [של הנפטר] שתמכור לו את הקֵמָאן הזה, אבל האישה בשום פנים לא הסכימה למוכרו. הסנ' בֶּדרוֹס אגא אמר לו שיהיה בטוח שהוא יוכל לקנותו עבורו, כפי שאכן כך היה. זמן מועט חלף, והסנ' בֶּדרוֹז אגא, בעת שהיה בפָּזָרג'יק, קנה אותו ב־500 גרושים ושלח אותו אליו. זה מאוד שימח אותו, והוא כתב לו מכתב תודה. ומתוך אותה ההשתוקקות לקח צֵ'לֵבּי יהודה מורה, שילמד את בנו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לנגן בקֵמָאן; והוא [הבן] המשיך בכך זמן ארוך. מאותה התקופה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה הוא שיודע לנגן בו, והם מחזיקים בקֵמָאן הזה בן 16 המיתרים עד שנת 5661.
שני האחים, צֵ'לֵבּי גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם,
1106 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1848
היו אוכלים על שולחן אחד, כאשר [צֵ'לֵבּי אברהם] היה בא בכל יום ובכל ערב עם אשתו והילדים לבית צֵ'לֵבּי גבריאל. כפי שנאמר, האחווה שהייתה ביניהם והכבוד שהעניקו זה לזה היו דבר מופלא, וכך העבירו את ימיהם וחיו באושר גדול; כל הזמן צוחקים ושרים, כי בּוּ' אָמָדוּצָ'ה ובּוּ' בּוּליסוּ ידעו והכירו את המתודה [שיטה, טכניקה] של השירה הקולית הטובה ביותר. לצֵ'לֵבּי אברהם [אבי המחבר] היו כבר שני ילדים קטנים, ובּוּ' בּוּליסוּ, סנ' אימי, הייתה אז בהיריון איתי. בלילות החורף היה קשה להם מאוד להוציא את הילדים שנרדמו, כאשר נשארו [לבלות] עד מאוחר. לפיכך הם נאלצו להיפרד, דבר שגרם לשניהם צער גדול עד כדי כך שבלילה הראשון [לפרידה] שניהם בכו. אולם, עדיין אכלו לרוב על שולחן אחד, בכך שהביאו איתם את המאכלים האחד אל השני. וכמעט בכל המועדים היה צֵ'לֵבּי אברהם בא לבית אחיו צֵ'לֵבּי גבריאל ואכלו יחד. בימי החג הראשונים של פסח, הן בלילות והן בימים, צֵ'לֵבּי אברהם התמיד ובא אליו. כך זה נמשך עד שנת 5628 [1868], אף שצֵ'לֵבּי גבריאל כבר נפטר. וגם בחג סוכות התכנסו יחדיו, עד עצם הזמן הזה, כאשר בנו השניים סוכה אחת. את הבצק אפו תמיד בתנור שבביתו של צֵ'לֵבּי גבריאל. וכך זה נמשך עד שהוא יצא מהבית הזה, ובנה בית חדש במקום אחר. הם גרו בחצר אחת ללא כל הפרדה, השתמשו שניהם
1107 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1848
בכל חלקי החצר, ואף פעם לא היו ביניהם חילוקי דעות בעניין המקומות בחצר: לאמור שהמקום הזה שמור בנפרד לאחד או לאחר. בעיקר צריך לומר שהם כיבדו רבות איש את אחיו, ונשמרו מאוד שלא להגיע לכדי עניינים שעלולים לחולל חילוקי דעות וסכסוכים.
שלושת האחים, בלי להתעייף, היו נוסעים לכל האזורים, וכל העת עסקו בעסקאות בנקאיות כשנתנו הלוואות בריבית בסכומי כסף ניכרים. הם עסקו מעט מאוד בסחר סחורות כפי שעשו קודם לכן, ואף פעם לא רצו ולא חיפשו אפשרות לקנות נכסי מקרקעין; זאת משום שעל החנות שהייתה להם שילמו דמי שכירות נמוכים. והנה, בשנה הזו טורקי מסוים, שהיה בעל החנות שבה עבדו שנים רבות, היה חייב להם סכום כסף מסוים ולא יכול היה לשלמו; והוא התחנן בפניהם שיקנו ממנו את החנות, עד שיקימו חנויות משלהם, מבוססות ויציבות. את כל הכסף שהם אספו במהלך הימים, הובילו הביתה בתיקים בלילה. באותם הימים לא היו להם שום יחסי מסחר עם אף יהודי, וזאת כי כולם קינאו בהם וביקשו להזיק להם. הם נאספו ונפגשו [עם היהודים] רק לבילויים בראשות חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו [השמן] הידוע, שאסף את החברים האחרים. הוא היה dal-kauk[בדחן־מוקיון], המצחיקן הכי גדול, כשהיה עורך 'אלפי סוגים' של משחקים כדי שיצחקו ויבלו. במוצאי שבת בחורף, הייתה
1108 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1848
מעין מחויבות שלפיה היו צריכים לבוא אליהם [אל בני אריה] לבלות, וכן באו לבקרם בימי החג הראשונים. הם היו משחקים במשחק ה־fildjanes [סִפְלוֹנים]: משחק שבו בכל הֲרָמָה של ספל שרו שיר אחד מבין שירים ייעודיים – 'שירי הספלונים'. את כל אלה הכיר חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה, והוא לא חדל להצחיקם בצחוק מתגלגל. משחקים אלה נערכו בתחילה בבתי משפחת אריה, ולאחר מכן התפשטו ונערכו גם בבתים אחרים.
מן הזמן הזה ואילך הלכו וגדלו עד מאוד ההוצאות על האוכל ועל הלבוש. הם לא נתנו למשרתים לשרתם, אף שהיו להם כאלה. היו אלה הנשים שבישלו, שטפו, ערכו ופינו את שולחן האוכל, הגישו את האוכל לשולחן וסייעו לגברים ברחיצת ידיהם ליד השולחן. זה היה מעשה השולחן: בתחילה פרסו מפה כדי לאסוף לאחר מכן את הפירורים או דברים שונים שנפלו. באמצע המפה הזו שמו דרגש בגובה כחצי מטר, מעליו מגש מנחושת או מעץ ובד לניגוב הידיים מסביב. והיו מתיישבים כולם על הארץ על גבי כריות מסביב למגש. וכדי להביא את המאכלים לשולחן, השתמשו בלא פחות מחמש־שש קערות. והייתה קמה האישה הצעירה ביותר מהשולחן, מביאה אותם ושוב מתיישבת. ואכלו כולם בידיהם, כי לא היו להם לא קעריות ולא מזלגות. וכאשר המגש היה גדול מִדַי, לעיתים היו כאלה שלא הצליחו להגיע אל צלחת האוכל, ומכיוון שלא אכלו היו ניגשות
1109 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1848
למטבח לאכול – בין אם את מה שנותר מהארוחה או משהו אחר. זו הייתה בושה עבורן לומר שהן לא אכלו. הכלות סבלו מכך הרבה יותר מכולם, וגם כשהיה להן קשה מאוד הן ידעו שככה זה בלהיות כלה. הן עבדו בתשומת לב מרובה, וכיבדו עד מאוד את החותנות ואף פחדו מפניהן. החותנות היו פוקדות עליהן איזה בגד עליהן ללבוש. הן היו כנועות לכל פקודותיהן, ולא יכלו להשיב להן מאומה וגם לא לבעליהן בנוכחות החותנת. הן היו צריכות לקום לפני החותנת. הן לא היו חופשיות לקחת לאכול מאומה מהבית, אפילו אם היו רעבות או שחשקו באיזה דבר, בין אם בפרי, בדוּלסֶה או בקפה. תמיד היו מיואשות וממתינות שהחותנות ישימו לב לכך שיש להן כלות, וייתנו להן [משהו לאכול]. וכך היה שהן בכו רבות אצל אימותיהן, והאימהות היו דואגות להן ומרצות אותן, הכול בסוד כמוס כדי שלא להרגיז את החותנות. וכך היו אומרות כל הכלות: "החותנת, אפילו מחֵמר, לא טובה". כתגובה לכך היו כלות רבות שהיו גורמות סבל רב לחותנות שלהן כאשר אלה נותרו אלמנות, באשר נזכרו בכל מה שנכתב לעיל. ואומנם אז הן התנצלו על שנקטו במשמעת כזו כלפי הכלות, שהשיבו להן באותה הדרך.
שלוש הגיסות, שכבר היו לכולן בתים בנפרד, היו כולן עקרות בית למופת וגם חסכניות. הן קמו מוקדם בבוקר, ניקו והכינו הכול, כיוון
1110 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1848
שהגברים לא באו הביתה לאכול במשך היום. שלושתן היו שולחות לבעליהם ארוחה לאוכלה בחנות. הם אכלו ביחד, אבל לא הייתה להם שעה קבועה לאכול אלא בהתאם לעבודתם. ימים רבים היו אוכלים בשעה ארבע או חמש אחרי הצוהריים. עם זאת בערבים הם שבו הביתה מוקדם, מכיוון שחששו להישאר מאוחר. הן [הנשים], בַּימים שלא היו יוצאות לביקור, היו עסוקות רק עם הילדים, בסריגת גרבי צמר ובהכנת דברים שונים לכשיבואו לבקרן אורחות. הבילויים בביקורים היו בעיקר בשירה ובריקודים, וכן במשחקים, מעין הצגות קטנות, בבגדים עתיקים שהיו להן וסיפורים על חיי נשים קדמוניות מזמנים שחלפו. לשם כך היו נשים שידעו לעשות זאת וגם להתלבש בצורה הזו. לעיתים, כאשר לא הצליחו לסיים בביקור אחד [את ההצגה], היו מאריכות אותה לביקור נוסף. מכך הן צחקו, שבעו נחת והיו שמחות ומאושרות, אלא שעל כך לא היו מספרות מאומה לבעליהן. היה הסכם בין כל הנשים שאינן צריכות לספר דבר ואף לא ליידע את בעליהן, ואת הסוד הזה שמרו מכל משמר.
בשנת 5609 [1849] נולד לצֵ'לֵבּי אברהם בן, היה זה אני שנולדתי. אימי ילדה אותי ביום שישי
1111 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1849
אחרי הצוהריים בערב כיפור, תשעה בתשרי, וקראו לי צֵ'לֵבּי משה על שם סבי. כך נהייתי הצֵ'לֵבּי משה א' אריה השלישי במשפחת אריה. אני הוא זה שכתבתי את הביוגרפיה הנוכחית, הנסמכת על אילן היוחסין אשר הראשון שכונן אותו מבני משפחת אריה היה סנ' חותני, סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג' אריה. ובלי להתעייף הוא הצליח לאסוף את המידע שבעץ האמור במשך 16 שנים, ועשה [שרטט] את כולו בדיוק רב.[35] כמובן שמלבד הזמן שהקדיש להכנת העץ הוא גם הוציא כסף רב – עובדה שנתקלנו בה כבר בכמה מקומות שבהם נאלץ להוציא כסף כדי לקבל את המידע המדויק ביותר. בכך הוא עסק עד שנת 5661 [1901], כשמרבית בני משפחת אריה עזבו את סמוקוב. דהיינו, מעשה העץ מקיף את התקופה מאז בואם של בני משפחת אריה לסמוקוב בשנת 5553 [1793] ועד שנת 5661 [1901], שבה ישבו בסמוקוב. היה זה בשנת 5660 [1900] כאשר התחלתי אני לאסוף את המידע שאתם קוראים, והספקתי לכתוב את רשימותיי עד שנת 5674 [1914] – בסך הכול 14 שנים. ואף אני, בלא להתעייף, אספתי את מה שסברתי שעליי לכתוב, תוך שאני מבטיח לעצמי שכולו אמת. וכעת אני כותב אותו 'על נקי' [במקורen blanko ] כאשר בכל פרק ציינתי את התאריך שבו כתבתי אותו, הכול כדי שיוכרו החיים שעברו על אבותינו בסמוקוב. ועל כך עלינו גם לשאול את עצמנו: מה גרם לו לאותו בְּכוֹרָצֶ'ה ]יצחק ג' אריה] וגם לי עצמי לקחת על עצמנו את הטורח הזה – הוא למשך 16 שנים, ואני למשך 14 שנים,
1112 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1849
לאבד זמן ולהקדיש סכום ניכר של כסף. יש לומר שבחיים, כפי שידוע, יש לו לאדם כמה פעמים שעוברים עליו רגעים שונים מהטובים, וגם הפוך מכך – כל מיני צרות קשות מנשוא, שברובן הן עניינים משפחתיים. צרות כאלה גורמות לאחדים להתאבד, ואחרים נתפסים לטיפה המרה או מתמכרים להימורים. אחדים בורחים בלי לדעת להיכן ילכו ואחרים משתגעים, וכל זאת כדי לשכוח. ואחרים, שחושבים הרבה יותר, מעסיקים עצמם בכתיבה, וגם זאת בעיקר כדי לשכוח; הכול במטרה שבאמת יבוא שינוי. זו גם הסיבה שאני כותב כאן, כדי שכל אחד יוכל ללמוד מהפרקים שלו [העוסקים בשושלתו] במידה מסוימת [אודות אבותיו], ולא מאיזו טובת הנאה. וכאן אספר לכם על אחד מרגעי המצוקה. היה זה בשנת 5660 [1900] כשיוחנן היה בלימודים בז'נבה. בזמן בחינותיו הוא איחר לשלוח מכתבים לאימו, והיא, שציפתה לקבל ממנו מכתבים בכל יומיים, הייתה בוכה ימים ולילות. סופי, שהייתה קטנה וראתה את אימהּ בוכה כל העת, לא מצאה דבר אחר לומר לה כשהייתה מתעוררת לקול בכייהּ. וכך אמרה לה ברוגע: "מאמא, מאמא, כבר בכית מספיק, היזהרי שמא לא יישאר לך יותר בכי". וזה הצחיק אותה, ובאותו הרגע הייתה נרגעת. והיו גם סיבות אחרות, הרבה יותר חשובות. ואלה קרו גם בזמן שרשמתי את רשימותיי וגם בזמן שכתבתי אותה [את הביוגרפיה] על נקי. [36] וברצון ה' יהיה לי כוח לסיים לכתוב. כמובן שכך עלה בידי
1113 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1849
לרשום גם כמה דברים מימינו אלה שגם אותם אכתוב.
בשנה הזו גם נולד לצֵ'לֵבּי יהודה בן וקראו לו נעים. זהו סנ' נָעימָצֶ'ה שפתח את בית הבנק בקונס' תחת הפירמה אריה, ברוך כהן ושות' בשנת 5631 [1871]. הוא היה מנהל הבנק ושהה בקונס' שש שנים לבדו. אשתו וילדיו [נשארו] בסמוקוב, גם כן לבדם. ובזמן הזה בא לסמוקוב רק חמש־שש פעמים. ובכל השבתות והמועדים כשנפרד מאשתו ומילדיו היה בוכה כל הזמן, למרות ששותפו וחבריו לא השאירוהו לבד. זה נמשך עד שנת 5637 [1877] שהגיע הוא עצמו לסמוקוב עקב מלחמת טורקיה-רוסיה, ולקח את משפחתו לקונס'. אודות החיים שעברו עליו ואלה שעוברים עליו היום, תקראו בפרק הביוגרפיה עליו. ויש להצטער על כך שאחרי פטירתו מת גם בנו יחידו פֵריד (אפרים) בצעירותו, בלא שנישא,[37] כך שאיבד את שמו [בלי ממשיך לשמו]. זה קרה בזמן שבו כתבתי על נקי את הביוגרפיה הנוכחית.[38]
באותה השנה, ב-25 בניסן, גם לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה נולד בן וקראו לו משה – הוא הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שניהל את הפירמה של עסקי אביו במשך 15 שנים מהסיבות שאודות כמה מהן אכתוב בפרקים עליהם. זהו אותו מוֹשוֹנָצֶ'ה שעסק רבות גם בהסדרת עסקי דודו וגיסו, סנ' מרדכי ב' חיים תָּגֶ'ר, שהיה נשוי לאחותו מָדָם בֵּכוּרוּצָ'ה;
1114 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1849
זאת מכיוון שזמן רב היה [מרדכי תָּגֶ'ר] בלתי שפוי, וגם עוד נפגוש בכמה קטעים העוסקים בכך.
בכל שלוש הלידות הם נהגו בהידור רב, בשמחה והנאה. וכולם גם שלחו להן את כל הפּלָטוֹס עם הדוּלסוּרָס ואת המתנות שנהגו לשלוח ליולדות. הן הורי היולדות והן האבות העניקו במתנה דוּקָטים, גם ליולדות וגם לנולדים, כי זה היה עניין גדול אם לא היו נותנים. והאימהות עצמן היניקו אותם וגידלו אותם במסירות רבה.
בשנה הזו הרס צֵ'לֵבּי גבריאל את הבית שקיבל כאשר חילקו [האחים] את הבתים שהיו להם. זהו אותו הבית שגר בו היום בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. הוא בנה בית חדש לגמרי. חדר אחד גדול התקין לקבלת אורחים, שלושה אחרים בגודל בינוני וגם אחד קטן. באמצע התקין אולם גדול עם הָאיָיטים, חדר רחצה ראוי ובו מקווה טבילה וכן שני מרתפים. בנפרד מן הבית בנה מטבח עם ארונות, מחסנים ותנור טוב ועוד כל הדרוש לבית גדול. בתוך זמן קצר סיים לבנותו, כאשר ההוצאה הייתה 50,000 גרושים. אחר כך ריהט אותו כראוי, ועבר אליו וחי בו כל חייו באושר גדול, כי לא חסר לו מאומה.
בשנת 5634 [1874] בנה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מעל הבית הזה סלון גדול, 25 מטרים אורכו ו-11 מטרים רוחבו, יחד עם חדר קטן והָאיָיט מעל גרם המדרגות. לשֵם כך הביא נגרי בניין מומחים
1115 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1849
מפיליבֶּה, אותם אלה ששכר צֵ'לֵבּי אברהם כאשר בנה את ביתו בשנים 5626–5628 [1866–1868]. הוא הוציא על הסלון הזה 105,000 גרושים כולל כמה שינויים שעשה בחדרים ובטרקלין שבקומה הראשונה.[39]
אולם, לפני שהתחיל בבניית הסלון הזה ומאז שהחל להכין את החומרים, הופנו אליו טענות מסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה יהודה אריה ששלח לומר לו שלא יתחיל בבנייה; זאת מכיוון שהוא לא ייתן לו לבנות, וגם כי זה יעלה לו הרבה כסף משום שלסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ייגרמו נזקים. אולם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לא שמע לו, ובלי להחסיר דבר המשיך בהכנת החומרים, התחיל בבנייה והתקין סביב סביב חלונות גדולים. כאשר היה קרוב לסיום הבנייה, תבע אותו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה למשפט בדורשו את 'זכות החָרֵם'. לפי החוק הטורקי אסור היה שיירָאו הנשים, אפילו לקרובי משפחה, כאשר הם [הבניינים] במרחק קטן. הם התייצבו בבית המשפט, וסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לימד זכות על עצמו באומרו לשופטים שמלבד זאת שהדת היהודית שלנו אינה אוסרת זאת, ואף אין לנו התחייבות לשמור את החָרֶם – הרי שגם לפי החוק הטורקי כאשר עסקינן באותה המשפחה אין איסור; בני דודים אנחנו, ובִתִי היא כלתו, וגם מכאן אין איסור. הדיין לקח בחשבון את טענות ההגנה של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, וכדי שלא יהיו רִגשות עוינות בתוך המשפחה הסכימו שיחייבו את סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה להתקין גדר לבנים גבוהה מוקפת בסבכה –
1116 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1849
כך שלא יראו מסלון סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה את החלונות של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. הוא עשה זאת, אך הגדר הזו גרמה להם לרוגז שנמשך שנתיים. במהלכן הצטננו יחסיהם במידה מסוימת בביקוריהם ההדדיים עד שנשכח העניין. ובחלוף עוד 15 שנים מבניית הגדר האמורה, כשנזקקה לתיקונים כלשהם, שאל סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה את הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה האם הוא רוצה עדיין שתעמוד הגדר, כי יש כבר צורך לחדשה. אומנם הגדר הזו גרמה לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה להאפלה בכמה מחלונותיו, אך הוא נשא בכך. ובהזדמנות הזו הוא אמר לו [לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה] שיהיה טוב יותר אם תיהרס, כי בנייתה הייתה טעות. וכך היה שהרס אותה, והשאיר גדר נמוכה רק כדי להפריד בין החצרות.[40]
באשר למסחרם, שלושת האחים המשיכו כולם ללא לאות בכל עסקי הסחר שלהם, שבהם ניכיון השטרות היה החשוב ביותר, והמשיכו גם בעסקי החלפנות. והצעירים הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ומוֹשוֹנָצֶ'ה שהו בבית המדרש והמשיכו בלימודיהם. וגם הנשים, כל אחת בביתה, טיפלו בבית ודאגו לילדים. הם נהנו מכל טוּב, כיוון שכל העת היו הולכים ומתרחבים גם ברווחתם וגם בהוצאותיהם. מן הזמן הזה ואילך הוציאו ביד רחבה, והפסיקו לתת דעתם לחיסכון, הן הנשים והן הגברים והילדים. הם הגדילו את צוות המשרתים
1117 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1849
הן בבית והן בחנויות, וגם הגברים נהגו ביתר פאר.
בשנת 5610 [1850] צֵ'לֵבּי יהודה השיא את בנו הבכור סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה עם בּוּ' אָמָדוּצָ'ה, בִּתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי־דוד ב' יוסף מסופיה, ממשפחה מכובדת ועשירה ביותר. גם הכלה הייתה טובה מאוד, יפה מאוד ואינטליגנטית. הם ערכו את החתונה בפאר גדול ובהשתתפות צַ'לגיס רבים. מסמוקוב שלחו לפי מנהג הימים ההם מחותנים רבים מהמכובדים ביותר, אלו שהיו ראויים לכבודו ומעמדו של חָריבּי צֵ'לֵבּי. ובעת ששהו בסופיה התקבלו כולם בביתו ועשו להם כבוד גדול. הוא נהג בהם בהתאם להליכות הטובות ביותר של אותם הזמנים. ואחרי ששהו בסופיה ונהגו בכול לפי המנהגים, כפי שכבר כתבתי בכמה מקומות, באו לסמוקוב, ועימם כל בני ביתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי. מלבד זאת נכחו [בחתונה] גם חברים, בני משפחה אחרים ואורחים מערים אחרות. הכלה הביאה עימה הרבה אָשוּגָר וקונטדו נאה, ואף היא הייתה טובה עד מאוד. וערכו את החתונה בפאר והדר, ובכל שמונת ימי החתונה היו השולחנות מלאים באנשים שבאו לאכול. מלבד זאת היו גם טורקים רבים ונוצרים, שגם הם באו להתארח ולאכול. היו גם כל מיני הצגות karayoz [מטורקית 'פנים שחורות' – תיאטרון צלליות טורקי] שהציגו לפי המנהג הטורקי, שהיו מהנות מאוד ומפוצצות מצחוק. הם, משני הצדדים,
1118 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1850
היו מרוצים עד מאוד. הכלה הייתה ועודנה אהובה ומוערכת מאוד, הן בקרב כל בני ביתה הקרובים והן בקרב המשפחה כולה. היא חיה באחווה עם בעלה, והם אוהבים ומכבדים זה את זה רבות. בּוּ' אָמָדוּצָ'ה היא אישה שקטה מאוד ונבונה מאוד, מטפלת היטב בבית ובילדים, נוהגת בכל אדם כפי ערכו, ומעל הכול אינה גאוותנית כלל וכלל.
כאמור, האבות היו נותנים דוּקָטים כמתנה לנולדים, וכך היה שאני צֵ'לֵבּי־משה, כשהייתי בגיל שנה, אף אבי נתן לי מטבע דוּבּלוֹן אחד; ותפרו אותו לכובע שחבשתי עם עוד כל מיני דברים שתופרים בכובעי הילדים להגן עליהם מעין הרע. האומנת שלי הייתה רבקה, היום אשתו של סנ' יצחק ב' שם־טוב, והיא נשאה אותי בזרועותיה, ומבלי שהבחינה בכך תלשתי אותו [את הדוּבּלוֹן]. לאחר מכן הוא נעלם, וכל החיפושים שנעשו אחריו היו לשווא – לא מצאוהו. היו צריכים לתפור לי עוד דוּבּלוֹן כזה, שהוא דוּקָט שערכו הכולל הוא ארבעה מינסוֹת.
בשנה הזו צֵ'לֵבּי אברהם עשה שינוי בבית שקיבל כאשר חילקו האחים את הבתים. ההָאיָיט שהיה לו מקודם בטרקלין היה קטן. כדי לעשותו גדול ויפה יותר הרס אותו, והתקינוֹ גדול ועגול ובו חלונות רבים וגדולים. גם את הטרקלין הגדיל מאוד, והכול היה יפה מאוד. מלבד זאת הכניס פנימה את גרם המדרגות
1119 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1850
שהיה חיצוני כך שניתן יהיה לנעול הכול במפתח אחד. חוץ מזה בנה גם מטבח נאה עם תנור, ופתח דלת מהמטבח לדישָרי אַבְלי שתשמשם להביא מצרכים ודברים אחרים למטבח בלי שיעברו דרך הטרקלין. ובצורה הזו עומד הבית עד היום. בשנת 5619 [1859] הוסיף לבית הזה קוֹלטוּק (חדר קטן), שבגינו נתגלעו כמה מחלוקות משפטיות וכעסים די גדולים עם אחיו צֵ'לֵבּי גבריאל. זאת משום שהאחרון התנגד לכך, שכן חלונות הקוֹלטוּק צופים אל החדר שבו ישן, חדר הרחצה, כפי שכינה אותו. ומכך שניתן היה לראותו נגרמו מריבות. אולם לא היה לו שום מקום אחר לפתוח חלון, באשר בשלושת הצדדים האחרים היו קירות. ואחרי התרגזויות רבות הגיעו להסכמה שצֵ'לֵבּי אברהם יתקין ברבע מהחלונות [כנראה ברבע התחתון] לוחות עץ במקום זגוגיות. כך, כאשר יהיו ישובים בקוֹלטוּק על מינדֶרים, לא יוכלו לראות את חלונות החדר של אחיו (ככל הנראה לא הורידו את הווילונות בלילה). בגלל הכעסים הללו שהיו ביניהם, וכפי שנכתב עוד קודם, שבימים הראשונים של פסח וגם בלילות צֵ'לֵבּי אברהם היה הולך לאכול על שולחנו של צֵ'לֵבּי גבריאל, הרי שבפסח של השנה הזו לא הלך אצלו. וצֵ'לֵבּי אברהם הזמין אליו לאותם שני הערבים וגם לימים את חכם מנחם מתִתיה יחד עם אשתו בּוּ' מירוּצָ'ה, וכך בילו שני האחים
1120 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1850
את הפסח הזה בנפרד. הפרידה הזו הייתה עבורם קשה מאוד. מאוחר יותר חלפו הכעסים הללו. כך היה קורה להם פעמים רבות – הכעס היה חולף אצלם מהר. והם שבו והמשיכו הכול כמו קודם, ושכחו כל מה שעבר עליהם כאילו לא קרה דבר. הם גרו ביחד עד שנת 5628 [1868], אז יצא צֵ'לֵבּי אברהם מהבית הזה כיוון שמכר אותו לבנו [של גבריאל], סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה. וכך היה שבאותה השנה הוא הרס את הקוֹלטוּק הזה, והשאיר חלקת שדה קטנטונת ששימשה לגינה קטנה. מאוחר יותר, כאשר נפרד גם בנו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה [הבן] בנה אותו מחדש.
בשנה הזו כל הבֵּיִים היו בעלי חוב שלהם בסכומים גדולים, וכשראו שבכל עסקיהם הם מתקדמים מאוד, הקִנאה בהם גדלה מאוד, והם כינסו ישיבות כדי לדון כיצד להורסם. והם הרחיבו מאוד את חיי הפאר שלהם ואת הוצאותיהם, והתרגלו להיעזר במשרתים רבים, הן בבתיהם והן בשוק. היה זה מושל העיר יאסין בֵּיי לבדו שנתן להם את חסותו. בפַּייְטוֹנים שקיבלו מהבֵּיִים היו נוסעים הרבה לווידני (לווילות הכפריות) יחד עם נשותיהם וילדיהם, מלוּוים במשרתים טורקים חמושים. הם היו עוברים דרך השווקים, וזה גרם לטורקים לקנא בהם הרבה יותר. פעמים רבות איימו עליהם, אבל היה להם אומץ רב, כך שאף אחד לא הפחידם, והם אף לא שמו לב לדיבורים כאלה,
1121 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1850
ולעיתים הם תבעו למשפט כמה טורקים. בענייני הקָאשָה של הממשל שהיו בידיהם, היו מהם [מהטורקים] שהתחילו להתעניין בעסקים שעשו, ותפסו שרווחיהם היו גדולים. עלה בידם להביא ארמני אחד, בֶּדרוֹס אגא מפָּזָרג'יק, ומינוהו כקָאשֵרוֹ. זה נמשך כשלושה חודשים, ובהתערבות יאסין בֵּיי הם [בני אריה] גרמו לסילוקו ולקחו שוב את הקופה לידיהם. זה גרם לכך שכמה מהעובדים ניסו להתערב בעסקי הקופה, והם פיטרו אותם מעבודתם. גם כאלה שהיו חייבים להם התערבו בכך, והם עצרו להם את ההלוואות. אחר כך באו אלה להתחנן אצלם ולהתנצל, תוך שהם הלשינו על האשמים. גם באלה הם התנקמו, בלי שאיש יכול היה לצאת נגד.
צֵ'לֵבּי יהודה היה גבאי בית הכנסת. הוא היה יושב ליד התיבה, והיה קורא לעלות לתורה את מי שמצא לנכון. וכך היה קורא לכל היהודים לפי התור. כמו כן, כאשר למישהו הייתה שמחה, העלייה כולה הייתה שלו, בתשלום אגרה קטנה. היות שהיה הגבאי, עסק גם בכל ענייני הקהילה והכול היה תלוי בו. הוא היה זה שדן בעניינם, וכולם השלימו עם מה שפסק. הוא השית עליהם את מיסי הקהילה, הוא מינה את הממונים, את הפרנסים, את השמשים ואת כל צוות העובדים להובלת ענייני הקהילה. היו בקהילה מחלוקות ומריבות בעניינים הללו, אך הוא לא נתן לכך דעתו. רק במקרה
1122 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1850
של צורך בכסף לא נתן שייפגעו צורכי הקהילה, והיה מוציא מארנקו כל מה שצריך. ובעניין זה לא היה צֵ'לֵבּי יהודה לבדו, אלא כל שלושת האחים עשו כך תמיד, ולכן קינאו בהם רוב היהודים.
הנשים התכנסו יחדיו במרבית ימות השבוע, כל יום באחד הבתים, אך תמיד רק בקרב בני המשפחה. ומן הזמן הזה החלו לעסוק רק באיפור שלהן ובבגדים, וכל שיחותיהן נסבו רק על אלה. הן ביקרו הרבה אצל ההָאנוּמֵס של הבֵּיִים שהיו כולן מקונס' והיו להם בגדים מהטובים ביותר וכן גם מיני איפור ואביזרים. והחלו גם הן להזמין לעצמן תפירת בגדים חדשים עם קְלוֹבּוֹדָן, סירמָה, גַאיטָנֶס וקטיפה, הכול בזהב – שלווארי המשי והאריג שלהן, הפֶרמֵלַאס, הצֶ'רקֶסים והסָפָּטוֹס, מיני מטפחות וכיסויי ראש המרכיבים את הטוֹקיז'וֹ שעל ראשיהן. כאלה היו הבגדים באותם הימים. הן העסיקו בעיקר טורקיות שתלמדנה אותן איך להתלבש ואיך לכסות את ראשיהן כמנהג הטורקיות. בנוסף קנו מהטורקיות מינים רבים של איפור, והן לימדו אותן כיצד יש להשתמש בהם. כמו כן הן הביאו נשים טורקיות שידעו את מלאכת הבישול מן המעולה ביותר, כדי שיבשלו להן בכל הזדמנות, ובו בזמן ילַמדוּ גם אותן את תבשילי הטורקים וכן איך להכין מיני עוגות ולפתנים מכל הפירות
1123 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1850
והסירופים, ובהם מפטל, מדומדמניות ומדובדבנים. ימים שלמים היו מעסיקות עצמן בזאת, ומה שהן יודעות כיום מקורו באותה תקופה כאמור, ונלמד מאם לבת, ונמשך מאז. ומאוחר יותר הן המשיכו לעסוק בכאלה דברים מהנים ונעימים, והלכו לבקר תכופות את ההָאנוּמֵס. דבר אחד הוביל למשנהו, והן נוכחו לדעת שאין הן מסוגלות להתנהג היטב, לא לפני בעליהן ולא לפני אנשים רמי מעלה מהן. גם לעניין זה היו נשים טורקיות מלומדות, והן שכרו טורקיות כאלה שבאו אליהן פעמיים־שלוש בשבוע. והן נתנו להן שיעורים בגינונים כאלה, וגם לימדו אותן לדבר טורקית בשילוב הטון [ההגייה] שלהן, ולכל הטורקיות הללו שילמו היטב. ולגבי הביקורים שהן ערכו אצל נשים יהודיות ממשפחות אחרות – למרות שהן היו אורחות רצויות עד מאוד, הן הלכו אליהן לעיתים רחוקות. מאוחר יותר כשנעשו יותר משכילות, לא היה נאה להן אפילו לבצע את מטלות הבית כפי שהיו עושות קודם. הכול נעשה באמצעות המשרתים והמשרתות, ולכן הגדילו מאוד את צוות העובדים. ומכיוון שלא היה להן איך לבלות את היום, החלו להעסיק את עצמן בגינות כדי לייפות את מראיהן. ובכל הבתים היו להם שטחים נרחבים לכך. וגם לגבי העצים – הן שתלו מחדש מיני עצי פרי וכן מיני צמחים בעלי ריחות נעימים, שהפיצו ריח בכל החצר. גם לצורך כך היו
1124 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1850
נשים טורקיות שרק הן ידעו לעצב את הגינות יפה ולשתול מבחר פרחים בעלי ריח, ובהם ציפורנים לסוגיהם, פרחי מַנתוּר ועוד כהנה וכהנה; וגם כאלה שאינם נושאי ריח אלא רק למען יופיים. ימים רבים היו אותן נשים טורקיות עובדות בכך, ובאמת שהיה זה יפה עד מאוד. לפיכך כל גינה או פרחים שאנו רואים היום אינם מרשימים אותנו, כיוון שכבר היו לנו הרבה יותר יפים בבתינו שלנו. ואת סיפורי הגינות הללו עוד נפגוש באחד הפרקים הבאים, שם יסופר כיצד סנ' אימי ציפתה את פרחי המַנתוּר מן הגינה שלנו בעֲלֵי זהב, באדום ובלבן, כאשר פעם אחת ערכה בביתנו סעודת קבלת פנים חגיגית לכבוד הוָואלי עבדורחמן פאשה. וגם אלה היו מסוג הדברים שבעטיים קינאו בהם גם הטורקים וגם בני הלאומים האחרים. אולם הם, מכיוון שלא פחדו, לא שמו לב לדבריהם. וגם זאת יש לדעת שלטורקים הייתה קִנאה גדולה עוד יותר על כך שהם [בני אריה] העבידו את הנשים הטורקיות, למרות שהטורקים היו אדונֵי הארץ. האמת היא שבערים אחרות לא קרה שטורקים, ואין צורך לומר טורקיות, עבדו אצל יהודים. אולם בסמוקוב זה התקיים, והם אף השתכרו היטב, והלכו לעבוד רק אצל הסָרָאפים.
בשנת 5611 [1851] נולד לצֵ'לֵבּי אברהם בן
1125 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
וקראו לו רפאל. זהו הסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה[41] שהיה הראשון ממשפחת אריה שיצא ללמוד בשפות זרות בווינה. הסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה היה גם הראשון מצאצאי שושלת חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה שעזב את סמוקוב ובא לסופיה כדי לעשות עסקים גדולים יותר, וגם כדי לחיות שלו ונינוח יותר, כיוון שנרדף כל כך, הן בידי היהודים והן בידי הנוצרים; אחרי שהיה תשע שנים נשיא הקהילה היהודית, לרבות הנשיא של בית הכנסת וגם של בית הספר, והקדיש גם כסף וגם זמן ובריאות להקמת בית הספר של סמוקוב ולתיקון כל ענייני הקהילה, והיה גם תשע שנים חבר מועצת עיריית סמוקוב. וכיוון שתמיד הוא חתר לצדק וליושר, ובסוף היה נתון לאיומים ואף כמעט הורשע [ראו בע' 2044]. הוא סבל מכך רבות עד שעלה בידו להיחלץ.[42] וגם בלידה הזו נהגו כמו בכל האחרות, כששלחו את פּלָטוֹס היולדת, ואת המתנות ואת הדוּקָטים – הן ליולדת והן לרך הנולד; ביקרו אותה וקיימו את כל המנהגים האחרים בלי להחסיר דבר. והילד גודל וטופל בידי אימו עצמה. בהתחלה היה מעט חלש, והיה חולה לעיתים קרובות, אך בהמשך שב לאיתנו והיה בריא ושלם. ובאותה השנה נולדה גם לצֵ'לֵבּי יהודה בת וקראו לה תמר. זוהי הסנ' תָמַרוּצָ'ה אשת הסנ' משה יצחק אריה, שהיא אישה שאוהבת מאוד לעסוק בגמילות חסד, והיא גם יודעת
1126 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
היטב באיזו דרך להתנהג עם כל האנשים, וכך היא זוכה לדעת את החדשות והסודות של כל אחד. היא יודעת גם לשנות את שיח הנשים בזמנים שהן נמצאות במצוקה לצד החיובי. וכן עוד עניינים אחרים, שבכמה פרקים עוד נמצא עליה אירועים אחדים. גם עימה נהגו בכול באותו אופן כמו עם כל היולדות, ואימהּ גידלה אותה וטיפלה בה. גם היא הייתה חלשה מאוד בילדותה, אך היות שטופלה היטב נעשתה בריאה וחזקה.
בשנה הזו הגיעו שלושת האחים להסכם, שלפיו קנו את מחצית המָאדָן של חָאג'י איברהים קַבּרָן בכפר רָדוּיִיל עם שני הווידני שלו
ב־[43]Rudech, מרחק כשלושה קילומטרים מהעיר. המָאדָן הזה נקרא orta maaden [מטורקית: המָאדָן האמצעי]. את הקנייה הזו עשו מכיוון שהחוב של חָאג'י איברהים אגא כבר טיפס ועלה כדי סכומים גבוהים כל כך, שכבר לא הצליח לעמוד בתשלומים, אפילו לא של הריבית. וכאשר העבירו אותו לבעלותם גם הפעילוהו, ובאותה השנה הברזל התייקר מאוד,[44] ועלה בידם להרוויח בשנה הראשונה 70,000 גרוּשים, כי השקיעו מאמצים גדולים בייצור, ומובן שהשקיעו הון רב. מסיבה זו הם קנו באותה השנה מכל המָאדָנֶס האחרים את רוב מטילי הברזל שייצרו, וגם מיוזמה עסקית זו הם הרוויחו במרבית הרכישות שערכו. כאשר נפרד צֵ'לֵבּי גבריאל [מאֶחיו] בשנת 5614 [1854],
1127 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
השאיר את המָאדָן הזה [המחצית שלהם] בידי צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם. הוא עלה להם [בקנייה המקורית] 80,000 גרושים, ובמחיר הזה הם קיבלוהו לידיהם. מאוחר יותר הם רכשו [שני האחים] את המחצית השנייה של המָאדָן מחָאג'י איברהים במחיר 105,000 גרושים יחד עם שני הווידני הנוספים שלו. גם אותם הפעילו בשקיקה גדולה. הם תמיד הרוויחו ממנו הרבה יותר מכל שאר בעלי המָאדָנֶס, מכיוון שהשקיעו הון רב. בהמשך בנו במָאדָן ובכל הווידני בתי נופש גדולים וגבוהים בני שתיים או שלוש קומות, ואליהם באו ושהו שבועות שלמים עם משפחותיהם. בווידני היו חלקות שדה גדולות מאוד, כולן מוקפות בגדרות אבנים ומשוכות, והיו בהם גני ירק זרועים בכל מיני הירקות, בחסה ובעלי ירק אחרים – הכול לצורכיהם. כמו כן היו להם גינות נטועות במיני פרחים מהיפים ביותר, ובהם בריכות מים ומזרקות הזורמות ללא הפסקה בהמוני קילוחים רחבי זרם. הייתה להם גם מִכוורת ובה כוורות רבות מהן רדו דבש לצורכי המשפחות, ומהדונג הכינו נרות גדולים שאותם נתנו ביום כיפור לבית הכנסת כדי שיהיו כשרים למהדרין. הם גידלו פרות ועיזים שחלבו מהן חלב, אותו היו שותים וגם מקרימים ממנו יוגורט, וחבצו אותו כדי להפיק חמאה ואַיירָן,[45] הכול להנאתם; הכול היה בשפע ובכמויות גדולות. את החמאה היו חובצים בכוח המים, באמצעות מכונות שסבבו בתוך זרמי המים. חוץ מזה
1128 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
היו להם גלגלי מכונה [בכוח המים] עם שיפודי ברזל ארוכים, שעליהם שיפדו והשחילו את הקבבים, והם נקראו שיש־קבב ]במקור chich kebabi]. משהושחלו הסתובבו בכוח המים על אש קטנה למשך שש עד שבע שעות. היה זה בשר כבשים מפוטמות, שהיה נעשה רך מאוד, כעין מעג'ון, וטעים מאוד. והיו עוד דברים כגון אלה שמענגים את האדם וערֵבים לחיכו, אך אי אפשר להמשיך ולכתוב על כל הדברים הללו, כי לא הזמן ואף לא הנייר יספיקו. כמה מהקוראים היקרים שקוראים עכשיו את הדברים הללו שאני כותב, אמרו לי שכתבתי בהרחבה רבה מִדַי. אולם צריך לקרוא זאת בנחת, ואני עדיין לא יגעתי מלכתוב. וברצון ה' תהיה לי הסבלנות להמשיך הלאה, גם אם חלק מן הכתובים הללו יהיו דברים בטלים. בשנת 5630 [1870], כאשר נפרד סנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם מבני אָחיו צֵ'לֵבּי יהודה, נותר אותו אוֹרתָה מָאדָן [המָאדָן האמצעי] של רָדוּיִיל גם כן בידיהם. וארבעת האחים [בני יהודה] הפעילו אותו יחד עד שנת 5636 [1876]. מאוחר יותר, כשהאחים, הן הסנ' דָּוִיצ'וֹנָצֶ'ה ואחר כך גם הסנ' נָעימָצֶ'ה והסנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה נפרדו, השאירו את המָאדָן הזה בידי סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לבדו. בשנת 5638 [1878], במהלך המלחמה הטורקית־רוסית נגרם לו מעט הרס. בשנת 5640 [1880] הוא ערך בו שיפוץ קטן, והפעילוֹ בשותפות עם סנ' כְריסטוֹ סְרֵבֵּניצָה. הם המשיכו בכך כשלוש שנים, אך לא היו להם שום רווחים. הם מכרו אותו לתושב רָדוּיִיל אחד, פופ [כומר] חָאג'י וָסיל, עם שני הווידני בכפר מָחָלֶה יוֹבַאן[46] תמורת
1129 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
סכום של מאתיים לירות, אף שעלה אלפיים לירות; הם מכרו אותם יחד עם הווידנייה ברוּדֵש, שם הייתה הווילה הכפרית הראשונה, שנהרסה באותה המלחמה. וגם היום המגרש הוא בבעלות סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, שעשה ממנו חלקת שדה כדי להפיק ממנה שש־שבע עגלות חציר.
שלושת האחים, כאמור, המשיכו במלוא המרץ בעסקאות ניכיון השטרות, הרבה יותר מאשר בכל עסקי המסחר האחרים שלהם. בשנה הזו החלו למשוך מעט את ידיהם מכך, אף שלא היה זה עסק שניתן היה להפחית את העומס שלו במהירות, שכן הסכומים שהיו חייבים להם היו גדולים מאוד ומהרבה מאוד אנשים. הם פעלו כך שהלוו רק לאלה שהיו חלשים מאוד, על מנת שלא לעכבם מלהמשיך בעסקיהם; זאת תוך כדי כך הקטָנָה מתמדת [של ההלוואות], כדי שלא יספגו את אובדן הסכום כולו. עד אותו הזמן הממשלה הטורקית לא קבעה בחוק מהו שער ריבית המְרַבּי שניתן לגבות, ובשנה הזו קבעו שניתן יהיה לחייב עד 12% ריבית שנתית. לצורך כך יצא פירמאן לגבי אותם בנקאים או סוחרים שלקחו יותר מ־12% ריבית שנתית, הקובע שיש ללוֹוים זכות לתבוע מהם להשיב את מה ששולם ביתר. אפילו אם היו כאלה שעבדו במשך שלושים או ארבעים שנים, היו עושים את חישוב הסכומים שאותם הם חייבים להחזיר – דבר שלא היה בשליטתם [של המלווים]. לזאת קראו הטורקים אִיאָדֵי־מוּחָאסֶבֶּה [מטורקית İade muhasebesi], רוצה לומר, השבה של חשבונות ותשלומים. הפירמָאנים הללו נקראו בכל הערים והכפרים של ממשלת טורקיה, תוך כדי אזהרה שכל אחד חופשי לתבוע בלי שיהיה לו
1130 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
ממה להירתע ואף לא ממה לחשוש. (מתנגדיהם, גם מקרב היהודים וגם מקרב בני הלאומים האחרים, שמחו מאוד על כך, כי עכשיו, סוף סוף, יבוא חורבנם של בני אריה). משפורסם הדבר, החלו הבֵּיִים והסוחרים האחרים להתכנס. בהתחלה התכנסו הבֵּיִים לישיבות בתדירות גבוהה כדי לדון בשאלה הזו, ובו בזמן הם כתבו לאנשים רמי־המעלה ביותר, כמו פאשות, קָאִימָקָאמים ועורכי דין כדי לאסוף מידע טוב יותר. הם גם למדו את החוקים והדינים העוסקים בכך, הכול כדי לתבוע מהם לפי החשבונות הללו.
שלושת האחים שידעו כבר אודות כל הישיבות הללו שכונסו בתדירות גבוהה, היו מודאגים מאוד. אולם, למרות ההחלטות שהתקבלו [באותן ישיבות] הם לא נרתעו ולא החסירו דבר, אלא המשיכו והלכו תמיד קדימה.
צ'לֵבּי גבריאל, שהיה מיואש יותר משני אֶחיו האחרים, חיפש כל העת אפשרות ללכת אצל כל לקוחותיו כדי שיעלה בידו להגיע להסכמה עם כל אחד בנפרד. וכך היה שהוא הציע לכמה מהם להפחית למחצית את חובותיהם, ובתנאי שהם לא יתבעו אותו, שכן אם ייערך חשבון ואם אמנם יתבעו – לא יוכלו לעמוד בכך ולהשיב להם, ובוודאי שאין בידיהם סכומי הון כאלה. הריבית שהם גבו הייתה בגובה של עד 20% לשנה, ובכל שישה חודשים הם היוונו אותה. מלבד זאת הם גבו גם עד 2.5% עמלת המרה, וממחירי כל מטילי הברזל שהם קנו הפחיתו עד חמישה גרושים לקַנטָר. אולם כל הצעדים שנקט היו לשווא, כיוון שאת כל החישובים הללו
1131 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
עשו גם הבֵּיִים. וכולם היו בטוחים ביותר שיעלה בידם לזכות ושייעשו עשירים מאוד, ולכן כלל לא נענו להצעותיו של צֵ'לֵבּי גבריאל.
צ'לֵבּי אברהם, שהיה צעיר מאוד, עסק בשאר העניינים. הוא היה מנהל ספרי החשבונות, והסדיר את החשבונות מול כל אחד. הוא מיין את מטבעות הזהב והכסף, ארז אותן והעבירן [את מטבעות הזהב] לקונס', לסנ' יצחק קָמוֹנדוֹ, ואת האחרות [מכסף] העביר לסלוניקי, לסנ' יצחק מ' טיאָנוֹ. ובקונס' הם עשו עסקים עם בניו של צֵ'לֵבּי בכור קַרמוֹנָה – צֵ'לֵבּי ודָּוִידְצ'וֹן קַרמוֹנָה. על אלה האחרונים קראנו קודם בפרקים אודות חָריבּי יוסף אריה, שהיה מבקר לעיתים קרובות אצל צֵ'לֵבּי בכור קַרמוֹנָה ואף עשה עימו עסקים. מאוחר יותר, אחרי שהסולטאן מָהמוּט המית את צֵ'לֵבּי בכור כי סבר שהיה לצד היֵניצֵ'רים, אוּסרֵף פאשה, שהיה מכר שלו, שלח לבניו למשך כל ימי חייו 250 גרושים לחודש. תמיד היה שולח אותם באמצעות צֵ'לֵבּי יהודה ואֵחיו.
בשל כל ההתעוררות וההתפשטות של עניין ה־Eadei-muhasebe, וכדי שילמד אודות [נושאים] אלה טוב יותר, עשה צֵ'לֵבּי יהודה דרכו לקונס' בלי לשתף בכך את האחרים. הוא פרסם ברבים שהוא נוסע לירושלים כדי לבקר את אימו ולעלות לקברי צדיקים. הוא יצא מסמוקוב היישר לקונס', שם נשאר כמה ימים כדי לברר בקשר לחשבונאות ההשבה. הוא פנה בדברים
1132 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
לסנ' קָמוֹנדוֹ ולסנ' קַרמוֹנָה, ולשניהם סיפר בהרחבה על התביעות שהוכנו בידי הטורקים בסמוקוב כדי להפנות כנגדם. ומעל הכול סיפר שזהו דבר שהם אינם יכולים לשאת. באותו הזמן ביקש מהם שיבואו לעזרתם. והשניים האלה, הן סנ' קָמוֹנדוֹ והן סנ' קַרמוֹנָה, אהבו אותם מאוד והייתה להם אהדה גדולה אליהם. בעיקר היו להם יחסי מסחר מרובים איתם, וכן הייתה לאותם הסנ' השפעה רבה בכל האדמיניסטרציות ואצל האנשים רמי־המעלה ביותר והפאשות של קונס'. ושניהם אמרו לו שיהיה רגוע לגמרי, ושאין לו מה לדאוג ואף לא לחשוב על כך. וככל שיהיה בכך צורך, הם ייַשבו את העניין, ולא יהיה לו שום הפסד – נהפוך הוא, הוא יזכה בפיצוי על נזקים והוצאות. הם אמרו לו שבאמת שיש חוק חדש כזה, אבל יש גם הוראה שלפיה את אותה חשבונאות השבה לא ניתן להחיל על אנשים שיש להם פירמָאן ולפיו הם 'סוחרים אירופאים'.[47] והסבירו שפירמאן כזה הם יכולים לקבל בקלות רבה, וכי להם, הסנ' קָמוֹנדוֹ וקַרמוֹנָה, יש כבר פירמאן כזה עוד מלפני כן. וכעת הם יכולים לקבלו עבור אחרים כאילו הם עובדים שלהם. ומתוך כל העידוד הזה מובָנים מאליהם השמחה והאושר שפקדו אותו, וכמה תודות העתיר על שניהם צֵ'לֵבּי יהודה. וכשנודע להם שהוא עומד ללכת לירושלים, אמרו לו שניהם שיֵצֵא בשעה
1133 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
טובה למסעו. באותו הזמן ביקש מהם שיתנו לו כמה מכתבי המלצה למקומות הללו, ושניהם [האדונים קָמוֹנדוֹ וקַרמוֹנָה] נתנו לו מכתב אחד לירושלים עבור הסנ' משה לוי, אחד לצפת עבור הסנ' חָריבּי שמואל עָבּוּ [במקור Chemoel Abud] שהיה קונסול ממשלת צרפת בצפת,[48] ועוד מכתב כזה לביירות עבור הסנ' י' אבואב – שכן שלושת הסנ' הללו היו מהעשירים הגדולים ביותר, בעלי היכולת והמכובדים במקומות הללו ובעריהם.
צ'לֵבּי יהודה יצא למסעו, ולאחר כמה ימים הגיע לירושלים וירד בבית חָריבּי רבנו דבש [ר’ דוד בן שמעון, מנהיג עדת המערביים]. בבית הזה היה מקום מגוריה של סנ' אימו בּוּ' לאה. בּוּ' לאה קיבלה את בְּנהּ הבכור כאורח שלה, ויכולים הקוראים היקרים לתאר לעצמם כיצד היו המפגשים הללו, ואיך בכו השניים משמחה. צֵ'לֵבּי יהודה הביא מתנות רבות עבור סנ' אימו ועבור כל אלה שטיפלו בה, ויכולים אתם לתאר לעצמכם כיצד אלה התקבלו. ובכל הימים שהיה בירושלים שהה תמיד בבית אימו, ובכל המקומות שבהם ביקרו וכן גם בכל העליות שערכו לקברי צדיקים, הלכו תמיד ביחד. אף שהיא כבר הסתדרה בכל דבר היטב וכפי שראוי, הוא ארגן אותה עוד יותר טוב, הן בנוחות הבית והן בהסדרת חייה ברווחה בעתיד. מלבד זאת הוא המליץ עליה בפני רבים מהמכָּרים שבהם זכה בשהייתו בירושלים, כיוון שלצֵ'לֵבּי יהודה הוענק כבוד רב וכל
1134 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
הרבנים וכל האנשים רמי־המעלה ביותר בירושלים באו לבקרו והוקירו אותו. צֵ'לֵבּי יהודה חילק בירושלים כסף רב לצדקה, לחכמים ולנזקקים. הוא גם נתן 5,000 גרושים מתנה לעזרת בית ספר אחד שהיה בבנייה. לכן קבעו על הדלת היחידה של החדר הבודד של אותו תלמוד־תורה אבן שעליה נכתב שמו באותיות זהב[49] עבור הנדבה שהעלה ברצונו הטוב. היות שסכום הכסף שהביא עימו לירושלים היה סך הכול 6,000 גרושים ומהר מאוד אזל, הוא הלך אצל הסנ' משה לוי, זה שאליו הביא את ההמלצה. הוא ביקש ממנו שילווה לו מעט כסף כי מה שהביא עימו לא הספיק לו, כאשר הוא [המלְווה] ימשוך את הכסף שהלווה לו מסנ' קָמוֹנדוֹ. אחרי ששהה עוד כמה ימים בירושלים, ואחרי שערך את כל הביקורים הנדרשים ואת העליות לקברי הצדיקים, הוא ואימו התנשקו והתחבקו ובכו. אחר כך היא בירכה אותו בכל הברכות של אימא לִבנהּ, והוא יצא לדרכו. הוא עלה לקברי צדיקים בארבע ארצות וגם שם תרם כסף רב, הכול כפי שעשה בירושלים. גם בכל אותם המקומות הוא זכה לכיבודים רבים, ובהגיעו לעיר צפת ירד היישר לביתו של חָריבּי שמואל עָבּוּ ונתן לו את מכתב ההמלצה שהיה עימו. והסנ' עָבּוּ קיבל אותו בכבוד רב והעריך אותו מאוד. הם הלכו יחדיו לכל מקומות העלייה לרגל, והוא האריך את שהותו בצפת כדי
1135 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
להשיג מטרה שעליה חשב, ובכך אכן הצליח, כפי שייכתב להלן.
כפי שנאמר, הסנ' עָבּוּ היה קונסול ממשלת צרפת בצפת, וגם אחיו היה הקונסול בעיר אוראן שבאלג'יריה. באותו הזמן אלג'יריה הייתה תחת השלטון הטורקי. עניין 'חשבונאות השבה' הטריד את צֵ'לֵבּי יהודה ולא הרפה ממנו, למרות שבקונס' כבר נתנו לו תקוות טובות. אולם כדי שיהיה בידיו יותר כוח למקרה הצורך – שהרי אמרו לו שעל אותם בנקאים שהם 'סוחרים אירופאים' לא חל החוק כפי שהוא חל על נתיני המדינה – הוא סיפר לסנ' עָבּוּ את כל שאמרו לו הסנ' קָמוֹנדוֹ וקַרמוֹנָה. וביקש ממנו שיעשה לו טובה, אם אפשר, וייתן לו דרכון כנתין צרפתי. הסנ' עָבּוּ, בלי לסרב לו במאומה וכדי להיטיב עוד יותר, כתב לאחיו באוֹרָאן, שישלח לו דרכון כזה, ירשום אותו במרשם כנתין שלו וישלח אותו אליו. זה נעשה מהר מאוד, וכשהגיעה תעודת המעבר, הוא נתנהּ בידיו. אחרי שהעתיר עליו את כל התודות גם רצה לשלם לו, אך הוא סירב לקבל. הוא יצא מצפת, ואחרי שהות של כמה ימים בבֵּירות בא לאיזמיר. בכל שלושת המקומות הללו ערך קניות רבות וגם קנה מתנות לכל המשפחה ולכל חבריו, יהודים ולא יהודים. מלבד זאת הוא הזמין מווינה שירקמו עבורו פרוכת
1136 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1851
מבד משי עבור בית הכנסת בסמוקוב, המעובדת בקְלוֹבּוֹדָן בזהב עם ציורים יפים, כמתנתו, עליה נכתבו שמו והתאריך 5611 [1851]. הפרוכת הזו היא בצבע תכלת, ועדיין משתמשים בה רק לימי חג, חגיגות וחתונות. היא עדיין שלמה ולא נשחקה, בהיותה עשויה מהבד המובחר ביותר. כאשר הגיע לסמוקוב, כמעט העיר כולה יצאה ובאה לקראתו, הוא נתן לכל אחד מהם מחרוזת כמתנה מעלייתו לרגל. ואחר כך כולם באו לבקרו.
מכוח הדרכון הזה חידשו צאצאיו של צֵ'לֵבּי יהודה את נתינותם בקונס' בשנת 5638 [1878]. היות שמלכתחילה העניין הזה נעשה באופן מסודר ביותר, הם הוכרו כולם כנתינים צרפתים, והדבר מביא להם תועלת מרובה בהזדמנויות רבות.
בשנת 5612 [1852] שלח צֵ'לֵבּי גבריאל לסופיה את בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יחד עם אשתו בּוּ' דוּדוּצָ'ה וילדיה, לאירועי החתונה שבהם עמד חיימָצֶ'ה[50] להשיא את בתו אֶסתוּרוּלוּ לסנ' אברהם ב' דָּוִד מקְיוּסְטֶנְדִיל; ולאחר מכן נסעו גם הם לקְיוּסְטֶנְדִיל לחתונה עצמה. עד הזמן הזה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה עדיין לא עסק במסחר, אלא למד באופן קבוע בבית המדרש אצל חָריבּי אברהם אלקלעי ביחד עם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה. וסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה [הבן השני של יהודה], שהיה צעיר יותר, גם הוא היה הולך תדיר לבית הספר, ובו בזמן גם התעניין
1137 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
רבות בעסקי המסחר, והיה מעודכן בכל דבר. הוא למד גם בבתי הספר הטורקים, וידע היטב לדבר ולכתוב בטורקית.
במשך אותה השנה, כאמור, הבֵּיִים הטורקים היו נחושים בהחלטתם לתבוע את זכויותיהם על פי 'חשבונאות ההשבה'. עיר הווילָאיֶיט (המחוז) הייתה באותו הזמן ניש, וגם סמוקוב הייתה כפופה לווילָאיֶיט ניש. כל הבֵּיִים התכוננו לכך וכן כמה מהסוחרים האחרים שהיו להם התחשבנויות איתם. כל אחד ערך בנפרד את רשימתו ובה ההפרשים שנוגעים לו, ואותם התכוון לתבוע בצפייה לקבל בחזרה סכום כסף נכבד מאוד [במקור – bien redonda מעוגל היטב]. וכל אלה [התובעים] מינו כמיופי כוח שני אנשים, אֵמין בֵּיי ומֶהמֶט אגא יָאסיג'י אוֹלוּ, ושלחו אותם לניש אל הוָואלי פאשה ונתנו להם מכתבי המלצה רבים. כולם היו שמחים מאוד ובטוחים שיש להם זכות חוקית לזְכּוֹת, ולכן התרחקו מהם [מבני אריה] ולא באו אליהם כמו קודם. יאסין בֵּיי, שהיה קַאִימָקָאם סמוקוב וכפי שכתבתי עוד קודם, היה חברם הטוב ואף עזר להם רבות, אומנם אמר להם [לבֵּיִים] הרבה פעמים שלא 'יצאו במחול הזה' [שלא ייכנסו לעניין הזה]. הוא אף יעץ להם שמלבד זאת שלא יעלה בידם לזכות מאומה, ייתכן שייגזר עליהם לשלם הוצאות ונזקים, ומעל הכול לא יהיה להם מי שיעמיד להם אשראי במקרה הצורך. אולם הם לא שמעו לו כיוון שבאמת היו בטוחים בזכייתם. והיה להם דיין (שופט) אחד מסמוקוב שעודד אותם רבות, שנקרא חָאג'י
1138 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
אמין אפנדי, והוא היה צר ורודף היהודים ואף אנטישמי גדול מאוד.
צ'לֵבּי יהודה טרם שב ממסעו בירושלים, וצֵ'לֵבּי גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם היו בסמוקוב. כאשר נודע להם כי אמין בֵּיי ומהמט אגא, שנזכרו לעיל, יצאו בשליחות האמורה, כדי לפתוח בהליך המשפטי אצל הפאשה מושל המחוז, היו שניהם מודאגים וחרדים מאוד. הם לא ידעו היכן אחיהם צֵ'לֵבּי יהודה, כיוון שבזמן ההוא לא היה דואר בכל יום כמו שיש היום, אלא פעם אחת בעשרה או ב־15 יום. שני האחים שבסמוקוב כתבו לו בכל יום מכתבים למקומות רבים שישוב יותר מהר, תוך שהם מיידעים אותו אודות הצעדים שנקטו נגדם הטורקים והאחרים, כדי שיוכלו לתת דעתם לאמצעי להגנתם. צֵ'לֵבּי יהודה לא קיבל את אותם המכתבים, ואף לא ידע בכלל כל מה שעבר עליהם, אלא התעכב להנאתו למשך כמה ימים בכל אחד מהמקומות שבהם עבר.
בחלוף כמה ימים מאז שיצאו מסמוקוב, הגיעו אמין בֵּיי ומהמט אגא הנזכרים לעיל לניש. ללא דיחוי הם נקטו בכל הצעדים הדרושים אצל הפאשה מושל המחוז, ובהתאם לכללים זימנו את צֵ'לֵבּי גבריאל דרך הקַאִימָקָאם [מושל סמוקוב] יאסין בֵּיי. הם הורו לו שישלח אותו בליווי זַ'נדַרם, כי בדרך הזו נהגו באותם הזמנים כאשר שלחו זימון מטעם הווילָאיֶיט. אולם המושל לא שלח אותו עם זַ'נדַרם, אלא רק אמר לו
1139 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
שייסע. הזימון לצֵ'לֵבּי גבריאל נעשה כי ידעו שצֵ'לֵבּי יהודה לא נמצא בסמוקוב.
צ'לֵבּי גבריאל נאלץ לצאת לדרך, עזב אחרי יומיים ונסע דרך סופיה, שם ירד בביתו של חכם חיימָצֶ'ה תָגֶ'ר. שם כבר שהה בנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יחד עם אשתו וילדיו, שכפי הידוע לנו הגיעו לשם לחתונה. בּוּ דוּדוּצָ'ה הייתה בהיריון עם בִּיוּ אשתי [לעתיד]. צֵ'לֵבּי גבריאל לן באותו הלילה בבית חכם חיימָצֶ'ה. הוא אמר לבנו שיישאר בסופיה עד שהוא יחזור מהמשפט, תוך שהוא מספר לו אודות עניין המשפט בכללו. ובמצוות אביו נשאר הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בסופיה עד שחזר.
למוחרת בבוקר, במקום לצאת לניש, נסע צֵ'לֵבּי גבריאל דרך לוֹם־פָּלָנקָה[51] לקונס'. בזמן הזה צֵ'לֵבּי יהודה הגיע לאיזמיר ומצא שם מכתבים רבים שנשלחו אליו מסמוקוב, מביאים לידיעתו את העניין כולו ומבקשים שישוב במהרה. ללא דיחוי יצא מאיזמיר בספינת מפרש, כיוון שבזמן ההוא לא היו אוניות קיטור. הים היה שקט מאוד והרוח טובה, ותוך ימים מעטים הגיע לקונס'. בזמן הזה הגיע גם צֵ'לֵבּי גבריאל לקונס', ושני האחים נפגשו וסיפרו אחד לשני את כל מה שעבר עליהם.
מהצד שלהם [של התובעים] המתינו אמין בֵּיי ומהמט אגא לצֵ'לֵבּי גבריאל בניש. כשנודע גם להם שהוא נסע לקונס', כתבו לבֵּיִים של סמוקוב, והללו
1140 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
חרקו שיניים מהמעשים הללו ומכך שהם לא צייתו לפקודות הוָואלי פאשה. הם נאספו יחדיו והלכו אצל הדיין של סמוקוב. הם אמרו לו שהם רוצים להתדיין בסמוקוב ושישלח לזַמֵן את צֵ'לֵבּי אברהם, היחיד מבין האחים ששהה בסמוקוב. כאמור לעיל הדיין של סמוקוב היה אנטישמי גדול, ובנוסף זה מאוד השתלם לו כיוון שבזמן הזה הממשלה הטורקית נתנה לדיינים את הזכות לגבות רֶסים (מס קבוע של 2% [מסכום התביעה] ששולם עבור הזכות להישפט). זה היה התשלום של הדיינים כיוון שהממשלה לא שילמה להם שום משכורת חודשית. ומכיוון שהמשפט הזה נסב אודות סכום נאה ועגול, ללא דיחוי קיבל אותם השופט למשפט ושלח לקרוא לצֵ'לֵבּי אברהם לאולם בית המשפט. כל התובעים כבר נכחו באולם, וכאשר התייצב בפניהם צֵ'לֵבּי אברהם, הדבר הראשון שאמר לו השופט היה: "אַחֶיךָ לא רצו לבוא לניש כמצוות הוָואלי פאשה כדי להשיב על התביעות שהאדונים הללו מגישים נגדכם על סכום כסף כה גדול שגביתם מהם שלא כדין. היות שכך, הרי שכעת הם תובעים ממך להחזיר להם את הכספים, לכל אחד לפי הרישומים שאני עצמי כבר בחנתי, ועליך לספור לידיהם את כספם". צֵ'לֵבּי אברהם כבר היה בקיא בכל מה שאֶחָיו היו פועלים בקונס'. כדי שלא לעשות איזו שגיאה, בלי לחשוב הרבה ובאומץ רב, מצא לנכון להשיב ולומר להם: "אינני יכול להשיב מאומה לדרישות הללו שאתם מפנים כלפיי. אני אומנם אֲחיהֶם,
1141 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
אך איני יכול להתערב בענייניהם כיוון שאני מועסק אצלם כשכיר". כולם שמעו את דבריו, והשופט, שלא האמין לדבריו, אמר לו: "היות שכך אתה משיב לי", הוא חשב שכך יפחיד אותו, "אני דן אותך למאסר, עד שישובו אַחֶיך". מייד אמר לו צֵ'לֵבּי אברהם: "אני מקבל עליי את גזר דינך שאיאסר, ואני רק מבקש ממך שתקרא בפניי את פסק הדין, ובו בזמן תיתן לי את הזכות להציג בפניך שני ערבים לכך שאתייצב בפניך מייד כשתקרא לי". הדיין אמר לו מייד: "על עניין המאסר אני מוחל לך", אבל צֵ'לֵבּי אברהם לא רצה לקבל את המתנה הזו ואמר לו: "לפי פסק דינך אני כבר מהדקה הזו אסור". והוא שלח לקרוא לחכם שלמה כהן וחכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו, שישמשו לו כערבים, והם ערכו את הערבות לפי חוקי הערבויות. בכך שוחרר ושב לחנותו להמשיך בעסקו, ואת הכול הביא לידיעת אֶחָיו ששהו בקונס'.
צ'לֵבּי יהודה כבר הביא לידיעת צֵ'לֵבּי גבריאל את כל ההכנות שעשה לפני כן בקונס' ובצפת, ובאותו אופן צֵ'לֵבּי גבריאל סיפר לו על כל ההכנות שנעשו מצד הטורקים. וסיפר שגם הוא זומן לניש אך לא הלך, וכן סיפר על כל מה שעבר על צֵ'לֵבּי אברהם בסמוקוב, וכי מכתבו כבר התקבל אצלם. וכך היה ששני האחים התייעצו ביניהם בקונס', והיו מודאגים וחרדים מאוד בלא לדעת באילו אמצעים לנקוט. אולם,
1142 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
באנרגיה החזקה שהייתה להם לא איבדו את האומץ והמשיכו לפעול בסבלנות. שניהם הלכו אצל סנ' קָמוֹנדוֹ כמו גם אצל סנ' קַרמוֹנָה כדי להתייעץ איתם, ובו בזמן להפציר בהם שיבואו לעזרתם. כפי הידוע, שני אלה היו בקיאים בעניין בכללותו, והם אף אמרו לצֵ'לֵבּי יהודה שאין לו ממה לדאוג ואף לא לחשוב על כך, כי הם כבר יחלצו אותם ואף יביאו לזכייתם [בדין]. ובלי להמתין עוד התייעצו השניים ביניהם, והדבר הראשון שעשו היה להנפיק על שמם בֵּרָט [תעודת חסות עות'מאנית], כלומר, פירמאן הנוקב בשמם כ'סוחרים אירופאים'. אחר כך הם קיבלו ממשרד המשפטים הוראה עבור הוָואלי פאשה של ניש, שישלח מייד לקונס' את מיופי הכוח של הבֵּיִים של סמוקוב, הלא הם אמין בֵּיי ומהמט אגא שהיו בהמתנה לבואו של צֵ'לֵבּי גבריאל [לניש]; הוראה המודיעה לוואלי פאשה שהמשפט הזה יתברר בקונס' במשרד המשפטים. כל מה שהסנ' האמורים [קָמוֹנדוֹ וקַרמוֹנָה] עשו היה באמצעות המזכיר הראשי שנקרא מוּמתָאז אפנדי, והוא אמור היה להיות השופט. זה האחרון היה חבר טוב של שני הבנקאים הללו. הוואלי פאשה של ניש, כשקיבל כזו הוראה, שלח מייד את השניים לקונס'. שני מיופי הכוח הגיעו לקונס' ואף הביאו איתם המלצות רבות, גם מהוואלי וגם מאחרים. ובהגיע היום הקבוע שהיו
1143 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
אמורים להופיע באולם בית המשפט, אכן היה זה מוּמתָאז אפנדי הנ"ל שעמד לשפוט אותם, והם התייצבו בבית המשפט. בטרם הועלו אי־אלו טענות או נימוקים, הציגו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל את המסמכים
שלהם – הפירמָאנים האמורים. ומוּמתָאז אפנדי שקרא ובדק אותם, אמר לאותם מיופי כוח שלנוכח הפירמאנים הללו לא יכולה להיות להם שום זכות להעלות דרישות אלה, וכך קרה שחייבו בדין את מיופי הכוח שישלמו את ההוצאות והנזקים בסכום של 30,000 גרושים. באותו הזמן, בעודם ניצבים באולם בית המשפט, אֵמין בֵּיי ומהמט אגא, נהגו כטורקים, כשהם משפילים במילים נבזיות את צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל. בשל כך האחרונים תבעו את זכותם, ובגין התנהגותם המבישה בפני בית המשפט נידונו השניים לחודש מאסר, ונקבע שיובילום למאסר היישר מאולם המשפט. הפְּסָק נאכף ושניהם הושמו בכלא.
שני האחים יצאו כמנצחים מאולם בית המשפט, ומובנות מאליהן השמחה וקורת הרוח שהיו להם. הם הלכו היישר אל סנ' קָמוֹנדוֹ וסנ' קַרמוֹנָה כדי להעתיר עליהם רוב תודות על כל הטובות שעשו להם, ומן הזמן הזה תמיד היו אסירי תודה להם עד מאוד, כיבדו אותם רבות ועשו עסקים עם שניהם ככל שיכלו.
משחלפו כמה ימים, בהם שהו אותם מיופי
1144 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
כוח בכלא, הם העלו בקשה בפני מומתאז אפנדי שיקרא אליו את צֵ'לֵבּי יהודה וגבריאל, שיסלח להם על השגיאות שעשו עקב הלחץ שהיו נתונים בו, ושיפעל להוציאם לחופשי כיוון שכבר לא נשאר להם כסף להוצאות. וצֵ'לֵבּי יהודה פעל להוציא רק את אמין בֵּיי, ואף נתן בידיו 500 גרושים כי ידע שבאמת לא היה לו כסף. באשר למֶהמֶט אגא, הוא השאיר את העניין למיטב שיפוטו של השופט. אולם הוא לא טיפל בכך, ולכן מהמט אגא השלים את שלושים ימי הכלא. הסיבה שלא שחרר גם אותו הייתה כי הוא השפיל אותם הרבה יותר מאשר הבֵּיי.
צֵ'לֵבּי גבריאל שלא נותר לו עוד עבור מה להישאר בקונס' יצא לסמוקוב. נשאר שם רק צֵ'לֵבּי יהודה כדי לקבל לידיו את מסמכי פסק הדין הדרושים, ומאוחר יותר הוא קיבל את כולם באופן המסודר ביותר. בזמן ששהה בקונס' ממתין שיכינו לו את המסמכים האמורים, הוא פעל אצל המִנהלות הנדרשות כדי שיוקם בסמוקוב בית דין לענייני מסחר תחת נשיאותו שלו. ואף בזאת הוא הצליח היטב, וקיבל את כל ההוראות הנדרשות עבור קַאִימָקָאם סמוקוב: שיְיַסֵד את אותו בית דין למסחר תחת נשיאותו.
הבֵּיִים של סמוקוב עדיין לא ידעו את דבר המשפט בקונס' – כי הפסידו בדין ונגזר עליהם לשלם את ההוצאות, ושמיופי הכוח שלהם אף אסורים בבית הסוהר.
1145 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
ואז, סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה שהיה קטן והיה משחק עם הבנים של אותם הבֵּיִים, אמר לפָהרֵדין בֵּיי, בנו של אֵמין בֵּיי, שאבא שלו הכניס לכלא את אביו. וזה האחרון סיפר זאת לטורקים, וכששמעו זאת כל הבֵּיִים נעתקו המילים מפיהם, ולכולם היה זה אסון גדול.
לאחר שצֵ'לֵבּי יהודה קיבל את כל המסמכים הנחוצים מהמשפט, הוא טיפל בפיטורי הדיין בסמוקוב שעודד כל כך את הטורקים במשפט האמור. וגם את זה הצליח להשיג כשקיבל לידיו את צו ההדחה עצמו. את הצו הזה לקח איתו לסמוקוב.
ואחרי שכבר היה מוכן בכל ענייניו, ארז את הסחורות שקנה בירושלים ובכל המקומות האחרים שאליהם הגיע, קנה כמה דברים עבורו ומתנות לכל המשפחה והחברים, ויצא בדרך הים לסלוניקי להפלגה שנמשכה 12 ימים. עברו עליו מצוקות ופחדים רבים מפני הים שהיה רוגש מאוד, ואת הנסיעות הללו עשו בספינת מפרש.
מאוחר יותר הוא הגיע לסמוקוב, וכשהדבר נודע לכולם כמעט כל העיר יצאה לקראתו: הן הטורקים והן כל הבֵּיִים, לרבות אותם הבֵּיִים שתבעו אותם לדין, הקַאִימָקָאם יאסין בֵּיי והדיין ועוד כאלה נושאי תפקידים וגם נוצרים רבים וכל היהודים. מקבלי הפנים היו רבים, ובאו
1146 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
לקראתו עד ריז'אן,[52] כפר במרחק של כשמונה קילומטרים מהעיר. לפני שנכנסו העירה שרו החזנים פיוטים ומזמורי תהילים, כי בדרך הזו קיבלו את פני העולים לרגל. וצֵ'לֵבּי יהודה אמר לכל אחד בנפרד את כל דברי התודה הראויים על הכבוד שעשו לו ביציאתם לקראתו. ורק אותו הדיין, בזמן שבירך אותו בברכת ברוך הבא, ביקש ממנו בעודם שוהים בשדה שיספר לו את החדשות מקונס'. הבקשה הזו מאוד העיקה עליו, ותשובתו הייתה: "אכן הבאתי איתי עבורך חדשה אחת, אבל היא אינה איתי כדי לתת לך אותה כעת". התשובה הזו גרמה לדיין מחשבה רבה. אחרי שהגיע הביתה באו שוב כל הסנ' לביתו, וכולם התקבלו בכבוד רב; כיבדו אותם בצ'יבּוּקים ובקפה, בדוּלסֶיס ובמבחר סירופים. מלבד זאת הוא העניק לכל אחד מתנה המתאימה לו ובאופן הראוי לו. לאחדים נתן מחרוֹזוֹת תפילה ולאחרים סבונים, בשמים, שָלים ועוד כל מיני חפצים מהעלייה לרגל. גם הדיין היה נוכח, והיה מאוד סקרן וחסר סבלנות להשיג במהירות מידע אודות החדשה שהוא אמר לו שהביא עימו עבורו. ליבו הלם בו שמא יהיה זה משהו כנגדו. וכך היה שלא עלה בידו להתאפק, וביקש ממנו, בעודו שוהה בביתו, שיאמר לו מה היה אותו העניין כאמור. צֵ'לֵבּי יהודה מסר לידו את מכתב ההדחה כאמור, והדיין קרא בו מעט, וכשראה מה העניין קפא במקומו. צֵ'לֵבּי יהודה התחרט
1147 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
מאוד על המעשה שעשה – על שנתן לו מכתב כזה בעודו בא לדרוש בשלומו, שכן לא היה זה ראוי שיֵצֵא מביתו מישהו מושפל.[53]
בחלוף כמה ימים, כאשר כבר נח ממסעו, החל להחזיר ביקורים לכל אלה שבאו לבקרו. ולכל אחד סיפר את כל מה שראה במהלך מסעו, יען כי דיבורו היה מתוק וברור והיה מדבר לכולם בכבוד רב.
את ההוראה מקונס' שיש לפתוח בסמוקוב מועצה [בית דין] למסחר הוא הביא למושל יאסין בֵּיי, כדי שימנה את החברים הדרושים לכך. המושל מינה ארבעה אנשים מהטורקים ומהנוצרים, ותחת נשיאותו של צֵ'לֵבּי יהודה הם הקדישו יומיים בשבוע כדי שייפגשו וידונו את הציבור. פסקי הדין שלהם הוכרו בידי המושל, ואת פגישותיהם ערכו בחנות של צֵ'לֵבּי יהודה. הם שפטו את הציבור בסכסוכים שהיו בתוכו, וגזרי הדין שלהם קוימו. כל היום היו עוסקים רק בכך בלי שגבו שום תשלום, ובדרך זו המשיכו שנים רבות ולא היו הולכים עוד אל הדיין [הטורקי].
בשהותו בקונס' רכש צֵ'לֵבּי יהודה עטור פֵרָג'י, שהוא לוחית זהב גדולה [זהרון זהב], והיה עונד אותו כשהוא תפור לפֵז שחבש על ראשו כסימן לעיטור הצטיינות. זה עזר לו מאוד בעסקיו שאותם הסדיר בהתאם
1148 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
לרצונו, ובגלל זה זכה גם לכבוד גדול וכולם העריכוהו פי אלף. זאת משום שבאותה תקופה עיטור כזה היה נותן הסולטאן רק לאנשים רמי־המעלה של קונס'.
בהמשך אותה השנה בא הוָואלי פאשה של ניש לסמוקוב, וכל אותם בֵּיִים שנשפטו בקונס' פנו אליו בבקשה שברצונם לחדש את המשפט. הוואלי פאשה, שלא היה מודע לכל מה שקרה בקונס', קיבל אותם למשפט, ועל כך היו כל הבֵּיִים שמחים מאוד. הם נקטו בכל הצעדים הנדרשים, והוואלי פאשה שלח אותם לקרוא לצֵ'לֵבּי יהודה ואֶחיו שיתייצבו למשפט. ומכיוון שהם לא צייתו לקריאה לבוא לניש ולא הלכו מייד [כשקראו להם] – היה עליהם לשקול זאת היטב, והחלטתם הייתה גם כן שלא להתייצב. התירוץ היה שצֵ'לֵבּי יהודה עשה עצמו חולה ושכב במיטה. הוואלי פאשה לא האמין לו, ושלח אליו את הרופא, סנ' אַנדוֹנָקֶה אוּנטֶרבֶּרג, שיבדוק אותו. כאשר הרופא בא מצאו במיטה, ונתן לו אישור האומר שבאמת הוא חולה ואינו יכול לקום. וכך עבר עליהם אותו היום.
למוחרת הלך צֵ'לֵבּי יהודה לבדו אל הפאשה. כששהו לבדם ואחרי שהתנצל על כך שלא יכול היה לבוא ביום הקודם, הראה לו את כל המסמכים שהביא ממיניסטריון המשפטים בקונס' בעת שנשפטו. הוואלי פאשה קרא בהם, וכפי שנאמר, הוא לא
1149 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
היה בקיא בכל מה שהתרחש בקונס'. אחרי שקרא אמר לו הוואלי פאשה שאם היה יודע שברשותו מסמכים כאלה, לא היה שולח לקרוא לו, ואף לא היה מקבל את העניין לטיפולו. אולם היות שכבר אמר לבֵּיִים שהוא עומד לדון בכך ולמען הסדר הטוב, שיתייצב למשפט ויביא עימו את כל המסמכים הללו. הוא גם לימד אותו באיזו דרך הוא צריך להתנהג כאשר יתייצב למשפט, ויהא סמוך ובטוח שלא יפסיד מאומה. צֵ'לֵבּי יהודה הודה לו, נשק את כנף בגדו של הוואלי ויצא.
חלפו שעתיים מאז שיצא צֵ'לֵבּי יהודה מלשכתו, והוואלי פאשה שלח לקרוא לבֵּיִים וכן לצֵ'לֵבּי יהודה ולאֶחָיו שייאספו במהירות ויתייצבו באולם בית המשפט. אחרי שהבֵּיִים העלו את כל בקשותיהם ותביעותיהם, צֵ'לֵבּי יהודה הפקיד את כל מסמכיו ביד הוואלי פאשה, ואמר לו כך: "בהתאם למסמכים הללו הרי שכבר נשפטנו בקונס' במיניסטריון המשפטים על כל אותן התביעות אשר מוצגות בפניכם שנית. על כן אנו מבקשים ממך [בנימוס] שתבחן אותם". הוואלי פאשה קיבל את המסמכים, מעמיד פנים כאילו לא ראה אותם אף פעם. הוא קרא את כולם בפומבי ואמר לכל הבֵּיִים: "כעניין משפטי שכבר נשפט [בבית המשפט ש]במשרד המשפטים, אין אני יכול לבחון אותו שוב, ואף איני רשאי לשפוט אתכם [בגינו]. לפיכך אני פוסק שתשלמו לחוֹגָ'ה יהודצֶ'ה את כל הוצאותיו ונזקיו". ובכך סילק אותם מעליו.
1150 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
בשומעם את הדברים הללו של הוואלי פאשה, הבֵּיִים היו כולם מאוד עצובים ומודאגים. מאוחר יותר כמה מהבֵּיִים הללו שבאמת נותרו לגמרי ללא כסף ואף התרוששו, שמו פעמיהם אל חָאג'י איברהים קָבּרָן; הוא היה אחד הבֵּיִים הגדולים של סמוקוב וכולם העריכוהו עד מאוד. הם פנו אליו שיבקש מהסָרָאפים שייתנו מעט כסף לאותם בֵּיִים שנשארו עניים מרודים. והם [בני אריה], כדי לא ייראו בעיני הבֵּיִים כגחמניים, נתנו לאֵמין בֵּיי 4,000 גרושים וכך גם לכמה מהאחרים שביקשו מהם. כנגד זאת לקחו מהם התחייבות בכתב שאין להם שום דרישות או תביעות, ושכבר שולמו כל ההתחשבנויות עד הזמן שהעלו את דרישתם. בדרך הזו הם פעלו מאוחר יותר מול כל אלו שתבעו אותם לדין, וכך היה שהללו לא תבעו מהם יותר.
בשנה הזו הם קנו רכס הר שנקרא בשם וְרישניק־דוּפְּנילָה ובו 12 הרים, כל אחד מהם נושא שם נפרד. והוא [הרכס] נמצא בהרי גֵ'בֵּלי רילָה בהקדשים של גָאזי מוסטפא פאשה מעל כפרי הנהר איסְקֵר. הבלקנים הללו משתרעים על שטח של יותר מ־50,000 דֵקַארים, המרעה בהם טוב, ויש בהם גם יערות גדולים שאליהם נודדים בקיץ באוהלים בני הקָרָקָצָ'נים שבבעלותם עדרי צאן. הם באים אל הבלקנים הללו כדי לרעות את צאנם, ואז הם שוכרים ומשלמים 4,000 עד 5,000 פרנקים דמי שכירות לשנה. הם [האחים אריה] קנו את המחצית האחת משָאקיר בֵּיי ואת המחצית
1151 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
השנייה מלָטיף אגא במחיר 70,000 גרושים. שדה המרעה הזה היה בבעלותם של צאצאי צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל עד שנת 5665 [1905] כאשר מכרו אותו [יורשי] השניים במחיר 100,000 פרנקים ובאו לסופיה.[54]
לנוכח הלחצים והרדיפות שבאו עליהם במשפט הבֵּיִים שבו סבלו ממצוקות רבות, והיות שהחזיקו בכסף רב – המשפטים הללו הרתיעו אותם מאוד מלהמשיך להלוות כסף בריבית לטורקים ולנוצרים. כדי להיות זהירים יותר החליטו שכל אחד מהם ייחד סכום כסף מסוים לפי שיעור הבעלות שלו, בתנאי שלא יעשה בו שימוש עסקי לעצמו, כדי שלא ייגרמו נזקים לעסקי החנות. את הסכום הזה יהיה עליו להחזיק בקופתו כרזרבה, כך שבמקרה הצורך ישמש אותם ל'שימושי כספים' – אך ורק לעסקי החנות. וכך היה. כל אחד מהם נטל את חלקו, ושמרו אותם בקופות הברזל שהיו להם בבתיהם (זוכר אני כיצד בשנת 5626–5627 [1866–1867], כשהייתי בגיל בית ספר, פעמים רבות שלחו אותי שאלך אל סנ' סבי צֵ'לֵבּי יהודה,[55] שייתן לי 400 או 500 לירות כהלוואה. הוא נתן לי את המפתח שאקח את הסכום שנתבקשתי להביא, וראיתי שהיו לו בערך 3,000 עד 4,000 לירות בתיק גדול. ובחלוף ימים מעטים נתנו לי אותם כדי שאשיבם אליו).
כפי שכבר ידוע, הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג.
1152 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
אריה היה בסופיה. ואשתו, בּוּ' דוּדוּצָ'ה, שהייתה הרה, בעשרה בטבת באותה שנה ילדה בסופיה בבֵית סנ' אביה חכם חיימָצֶ'ה תָגֶ'ר בת, וקראו לה בֵּיָה. חכם חיימָצֶ'ה חגג את הלידה הזו כחתונה ברוב פאר והדר, ושלחו להם כל קרוביהם מתנות רבות הן עבור היולדת והן עבור הנולדת. וסופיה כולה ביקרה אותה וכולם שמחו רבות. בחלוף כחודש מהלידה הייתה כבר היולדת בריאה ושלמה. היה זה בחודש שבט, כשצֵ'לֵבּי גבריאל שלח את אחיו צֵ'לֵבּי אברהם לסופיה שיביא אותם. היה קור גדול ושלגים ואת המסע כולו עשו על גב סוסים. צֵ'לֵבּי אברהם לקח את בֵּיָה שזה מקרוב נולדה עטופה היטב בחיקו כדי שלא תתקרר. את שני הילדים האחרים העלה על סוס אחד ואת הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה עם הבּוּ' דוּדוּצָ'ה על סוס לכל אחד, וחוץ מזה היו עוד סוסים ל[צורך] המִטען שלהם. ובאו בתוך יומיים לסמוקוב בריאים ושלמים. זוהי בּוּ' בִּיוּצָ'ה אשתי [לעתיד], והיא גם זו שמטפלת ושומרת על ילדיה הכי הרבה מבין כל בני משפחת אריה, ומקריבה למענם את בריאותה. היא אישה שמעולם לא אהבה דברי מותרות. היא לא אוהבת לדבֵּר דברים בטלים, ואף אינה אוהבת לתת למשרתים לשרתהּ למרות שיש לה כאלה. את הדבר הכי קטן לא נעים לה לבקש שיביאו לה, כי יותר קל לה לקחת את זה בעצמה ובלבד שלא לבקש. היא לא אוהבת לשאול שום דבר, אם משָכֵן ואם
1153 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1852
מקרוב משפחה. היא הייתה דואגת מאוד לספק [לילדיה] תמיד את כל צורכיהם, כדי שתימצא תמיד מוכנה. בפרק הביוגרפי עליה נקרא על עוד כמה ממעלותיה ביתר הרחבה.
בשנת 5613 [1853] נולד לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, בנו הגדול של צֵ'לֵבּי יהודה, בן, וקראו לו בכור־אליעזר. הייתה זו שמחה רבה וחדווה גדולה. והתזמורת ניגנה יותר מאשר בכל שאר הלידות בכל הימים ששהתה היולדת במיטה. התקינו לה מיטה גבוהה עם הרבה בְּרוֹזלָדוֹס רקומים בבדי משי, ומסביב למיטה תלו הרבה וילונות מבדי משי מעוצבים כצורות של חלונות ומקושטים בצורות של ורדים [משובצי] יהלומים. וכל הקרובים והחברים ביקרוה בכל עת, ושלחו לה מבחר דוּלסוּרָס ואת הפּלָטוֹס של היולדות ומתנות רבות. ותמיד היו אורחים רבים, הן בימים והן בלילות. האימא עצמה גידלה אותו והיניקה אותו, וכולם טיפלו בו היטב.
זהו אותו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ששהה גם הוא בווינה כדי ללמוד שפות זרות; הוא ניטרלי באופיו ביחס לכל בני משפחת אריה האחרים, יען כי אינו אוהב בכלל להתרועע וגם לא להיות נוכח בביקורים – לא בבית שלו וגם לא בבתי אחרים. בילוי הפנאי שלו הוא לרוב בקריאת
1154 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
עיתונים שהוא קורא במלואם בלי להתעייף, בעיקר כדי להשיג מידע על ענייני הפוליטיקה העולמית, וזאת רק כדי להיות 'בעניינים' בלי שום אינטרס.
בשנה הזו נולד לצֵ'לֵבּי יהודה בן, וקראו לו שמואל. אימו ילדה אותו בדירה שנבנתה סביב למזרקה שנקראה 'שמנגד', ואודותיה כתבתי קודם; זאת מכיוון שבבית בו גרו ערכו בשנה הזו שינוי והוא היה בבנייה, וגם על זאת כבר כתבתי לפני כן. וגם בלידה הזו נהגו כמנהג כל הלידות, אם זה בביקורים שביקרוה וגם בשליחת כל המתנות כפי שנהגו לשלוח ליולדות. והאימא בעצמה היניקה אותו וטיפלה בו.
זהו אותו סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה שהיה האמיץ ביותר מבין כל בני אריה, ולא נרתע כלל להישאר לבד בסמוקוב בזמן המלחמה הטורקית-רוסית ל[עצמאות] בולגריה בשנת 5638 [1878], כאשר כל בני משפחת אריה יצאו מסמוקוב. הוא נשאר כדי לשמור על כל הנכסים שלהם ושל אחיהם, וידע להתגונן ולהיאבק בגנרלים ובמָאיורים הרוסיים, למרות שהרוסים איימו עליו רבות ומאוחר יותר גם הבולגרים. פעמים רבות נאלץ להסתתר כמה ימים, אבל אחר כך יצא שוב ללא שום פחד, ושמר על רכושם עד גבול מסוים. הוא גם הקדיש זמן רב ונסע הרבה כדי לרצות את אֶחָיו
1155 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ונָעימָצֶ'ה ולבוא לעזרתם, בלי שהיה לו אינטרס כלשהו. הוא עשה זאת רק כדי לעשות חסד עם שניהם.
בשנה הזו נראה שהתחדשו אצל סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג. אריה המחלות שהיו לו בדרכי השתן, וסנ' אביו צֵ'לֵבּי גבריאל היה צריך לשולחו לווינה כדי שהרופאים שם יוכלו לרפאו. הוא צירף אליו את סנ' אליהו ב' אליעזר, שילווה אותו ובו בזמן ידאג לו ושימסור אותו בידי הרופאים בתקווה שיעלה בידם לרפאו. הוא שילם לזה האחרון את שכרו הנאה, והזהירו שלא יסיט את עיניו ממנו אף לא לרגע. הם יצאו מסמוקוב עם מכתבי המלצה רבים שנתן לו, והלה באמת טיפל בו היטב. מלבד זאת הורו לשניים שלא ינהגו בשום חיסכון בהוצאות, ושלא יעשו שום חשבון כאשר יוציאו כספם בפלוֹרֵינט,[56] שערכו היה עשרה גרושים – כיוון שבווינה הוצאה של פלורינט אחד הייתה כמו הוצאה של גרוש אחד בסמוקוב. ושזה לא יטריד אותם, כיוון שההוצאה היא אך ורק כדי לדאוג לרפואתו ולעשות עבורו את כל הנאותיו ככל שיהיה צורך. ואכן כל המכתבים שהם כתבו היו בעיקר על כך שהם מבזבזים כסף בלי לעשות חשבון. וכך קרה שהוא הוציא כסף רב מאוד במהלך 15 החודשים ששהו בווינה, ובזמן הזה הוא נבדק וטופל בידי הפרופסורים והרופאים הגדולים ביותר בה. ובכל יום נתנו לו מיני תרופות ועשו בו ניתוחים מאוד
1156 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
קשים, ואת כולם נשא הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה באומץ רב ובסבלנות. דאגו לו רבות וגם ביקרו אותו כמעט בכל יום סנ' לאון אדוּט, סנ' אליהו שאקי וכל בני משפחת הסנ' מתִתיה רוסו וכך גם עוד הרבה חברים שהיו כולם סוכנים שלהם. וכל אותם הסנ' הביאו לידיעת צֵ'לֵבּי גבריאל במכתבים שהגיעו בכל משלוח דואר, אודות המצב שבו נמצא מִדֵי יום הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. ותמיד נתנו לאב את כל התקוות הטובות וחיזקו את אומץ ליבו, שכן כבר היה צפוי שיחלים לחלוטין. בתגובה היה צֵ'לֵבּי גבריאל משיב לכולם בזה אחר זה, בהעתירו עליהם אלפי תודות, באשר מחשבתו הייתה כולה תמיד בכך. וכך מִדֵי יום ביום הלך מצבו והשתפר עד שהבריא לחלוטין, ועד שנת 5661 [1901 – שנת נעילת הסיפור הכרונולוגי בידי המחבר] הוא לא סבל עוד מכך אף לא פעם אחת.
בשבתות ובמועדים הסנ' החברים שנזכרו לעיל הזמינו אותו לבתיהם, ואהבו אותו עד מאוד כי היה טוב לב מאוד. מכיוון שהיה מלומד, סנ' אַדוּט וסנ' שאקי אהבו מאוד ללמוד איתו גמרא. וכפי שאנו יודעים אודות שירָתו, הוא ידע באופן יסודי את מה שלמד באדירנה, כך שהיה שר פזמונים רבים ושַארקיים. מכל זאת הם התענגו עד מאוד, כך שלא מצאו כיצד להודות לו. הוא היה יפה כל כך וחביב והיה אהוב על כולם, והיה להם כאחד מבניהם שלהם. וכך קרה שביום כיפור היו כולם בבית הכנסת. הסנ' בכור
1157 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
רוסו היה גבאי בית הכנסת של הספרדים, והחזן שלהם לא היה כה מיומן בשירת הפיוטים שנהגו לשיר בתפילות שחרית של המועדים – כך שסנ' רוסו החליט לפנות לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה בבקשה שיעלה לתיבה וישיר פיוטים אחדים. והסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, בלא לסרב כלל, עלה לתיבה ושר להם קטעים רבים. וכל הנוכחים בבית הכנסת, הגברים, הנשים ואפילו הילדים, היו מוקסמים משירתו היפה, הכל כך נעימה והמדויקת מאוד. וכאשר שר להם, כולם שאלו זה את זה מי הוא הצעיר היפה ששר, ואף זה גרם לכך שיכבדוהו ויאהבוהו עוד יותר. למוחרת בבוקר הגיעו לשכונת מגוריהם סנ' רבים כדי להודות לו, וסנ' בכור רוסו כתב לצֵ'לֵבּי גבריאל מכתב ארוך, בו הוא מודה לו על הטוב שהביא להם בנו האהוב בכך ששר בבית הכנסת ביום הכיפורים הקדוש. הוא אף הביא לידיעתו את השמחה הגדולה שהייתה לכל היהודים, לגברים ולנשים וגם לילדים, ושכולם ברכוהו, והם מאוד אסירי תודה. צֵ'לֵבּי גבריאל עדיין לא ידע זאת, וכשקיבל מכתב כזה שמח עד מאוד. מאוחר יותר גם סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה סיפר לו את כל מה שעבר עליו.
אחרי שהבריא ולא נזקק עוד לרופאים, נשאר בווינה זמן מה כדי לטייל ולנוח. ובזמן הזה – כבר הייתה זו שנת 5614 [1854] – החל לערוך
1158 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
כמה קניות לבית. הוא קנה חפצים רבים, ובהם מזלגות, כפות, סכינים, פמוטים, חנוכיות, מגשים להגשת דוּלסֶה וקפה הכול מכסף. הוא קנה גם ספרים רבים של תפילות, פרשת השבוע, מועדים, כולם מוזהבים ובכולם חקוקים שמותיהם, וגם ספרי תורה ומגילות [אסתר] בבתי הכסף שלהם; וכלי זכוכית רבים וצלחות למיניהם; ומלבד זאת צרורות רבים של יהלומים ובּירלַנטים; וכל מיני בגדים ואף בדים לתפור מהם בגדים בסמוקוב, הכול מהאיכות הראשונה במעלה. עבור כל הרכישות הללו הוציא סכום של 100,000 גרושים – מעֵבר להוצאה שהוציא במשך אותם 15 חודשים בהם התרפא. וכאשר סיים לערוך את כל הקניות הללו, בא לסמוקוב בריא ושלם. ומובנים מאליהם האושר והשמחה שפקדו את כל קרובי המשפחה, וכולם באו לבקרו ושלחו לו דוּלסוּרָס ופּלָטוֹס.
המזלגות והסכינים מכסף חרוט שאותם יש לנו, לי צֵ'לֵבּי ולסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה, הם מאלה שהביא סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה לסנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם, יחד עם ספר תורה שנכתב בווינה. ושני גביעים למים מזכוכית דקה צבעונית שעליהם נכתב השם אברהם אריה והשנה 5614 [1854] שיש לי, צֵ'לֵבּי, גם הם מאלה שהובאו בידי סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. ולסנ' לאון ד' אריה חתני יש מגילה [אסתר] אחת מכסף יחד עם חומש; אלו נכתבו בווינה ואותם נתתי לו אני כמתנה בשנת 5645 [1885], כאשר נשא לאישה את בִּתי רחל. גם היא [המגילה] הובאה בידי הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה באותה השנה – 5614 [1854].
1159 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
שלושת האחים כבר משכו ידם במידה ניכרת מן המסחר בסחורות. למרות זאת נסעו לווינה לפגוש את הסנ' אדוּט וסוכנים אחרים שלהם, כדי להתייעץ איתם בשאלה האם יהיה זה רעיון טוב לעזוב את המסחר לחלוטין. זאת מכיוון שהתחרות הייתה גדולה מאוד, ובנוסף הם כבר מצאו שעסקי החלפנות ומתן הכסף בריבית לטורקים משתלמים הרבה יותר. התשובות שהגיעו מווינה מכל אלה שנשאלו היו שלפי דעתם אין לנטוש את המסחר כלל וכלל, כי הטורקים בהתחלה באמת נתנו להרוויח אבל מאוחר יותר 'יאכלו הכול'. אכן, הייתה מידה של צדק בדבריהם, כיוון שהם כבר ידעו אודות המשפט שהיה להם עם הבֵּיִים שהיה עניין מאוד מסוכן. היה להם מזל גדול שעלה בידם לזכות בו, וגם צריך לומר שזה [המשפט] לא השתלם להם בכלל. אולם, הם לא קיבלו אף אחת מהעצות הללו אלא המשיכו כל העת בעסקי החלפנות וניכיון השטרות. עליי לומר שאם היו מקבלים את העצות האמורות, לדעתי לא ייתכן שהיו יכולים להגיע רק במסחר בסחורות לכזו דרגה ולכזה מעמד. צריך גם לדעת שהם לא הסתפקו רק במתן אשראי בריבית לטורקים, אלא גם הייתה בידיהם הקָאשָה של הממשלה, וגם מכך היו להם רווחים רבים. כמו כן הם קנו [זיכיונות לגביית] עָשָרים רבים (המעשר על התבואות), ומלבד זאת קנו כמויות גדולות של סַהְטִייָנים ושלחו אותם לווינה
1160 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
כדי שימכרו אותם עבור חשבונם. הפעם הראשונה שהם קנו סַהְטִייָנים אחרי מות אביהם הייתה בשותפות עם הסנ' אַדוּט מווינה שהיה סוכנם. הם גם הלוו כסף לטורקים בתמורה לערבויות טובות ותמורת משכונים שקיבלו, ומאוחר יותר התחילו לקנות מטילי ברזל בחמישה עד עשרה גרושים פחות ממחיר השוק. את מטילי הברזל הם שלחו לפָּזָרג'יק למכירה לטובת חשבונם, כי היו להם סוכני מכירות בלעדיים שמכרו אותם רק עבורם. הם עשו עוד עסקי מסחר דומים שהזדמנו לידיהם, ולא החמיצו דבר. מאוחר יותר החלו לקנות נכסי מקרקעין רבים שמצאו במחירים זולים. יתר על כן, בתביעות המשפטיות שאודותן כתבתי קודם הם לא ספגו הפסדים בסכומים בלתי נסבלים. צריך גם לדעת שעקב המשפטים הללו הם זכו בהשפעה גדולה מאוד, ויצרו הרבה קשרים עם הפאשות והאנשים רמי־המעלה, וכתוצאה מכך זכו למוניטין רב ביותר ולכבוד.
סנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם היה אומר לי: "היה ותגיע לרגע שיהיה לך צורך להתייעץ, אם זה עם קרוב או עם חבר, עדיף שתקבל את העצה שתהא קרובה לדעתך כפי שהיית מחליט בעצמך. אולם אם במקרה היועץ מייעץ לך בניגוד מוחלט לעמדתך, אל תקבל את עצתו מייד אלא עליך לפנות לשני. ואם זה האחרון מייעץ לך כמו הראשון, אין אתה צריך לפנות
1161 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
לשלישי, אלא מוטב לך שבלי לחשב הרבה וכדי שלא תתבלבל, באומץ רב פְּעַל על פי דעתך. ובסיכומו של דבר יעלה בידך ללכת בדרך הטובה".
בשנה הזו סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה ללא שום עבודה. למרות שאביו צֵ'לֵבּי יהודה לא היה רשאי לעשות שום עסק בכספים שמשכו לעצמם, כפי שכתבתי עוד קודם, הם היו סבורים שלא יהיה בכך כדי לפגוע באחים האחרים; וכך, מעט בסוד, הוא [מוֹשוֹנָצֶ'ה] נעשה שותף עם איברהים אגא פּיפֶּרקוֹ בהפעלת המָאדָן שלו בשותפות. צֵ'לֵבּי יהודה השקיע את ההון, והם עבדו כל השנה. אולם לא היו להם שום רווחים, אלא הפוך מכך. היות שעקב ההפסדים נודע הדבר [לאחים], וכיוון שהתעוררו כמה מחלוקות עם הסנ' פּיפֶּרקוֹ – זה גרם לכך שהתגלעו גם חילוקי דעות וטרוניות בין האחים.
כפי שכבר כתבתי, הגבאי של בית הכנסת וגם מי שדאג לכל האינטרסים של הקהילה היה תמיד צֵ'לֵבּי יהודה. שכר העובדים שיכלה הקהילה לשלם היה בקושי שמונה עד עשרה גרושים לשבוע, אך זה לא הספיק. לפיכך שלושת האחים נתנו מכיסם לכל אחד מהם [מעובדי הקהילה] שניים עד שלושה גרושים לשבוע. ואף זאת עשו כשנתנו סכום דומה לכמה נזקקים. בכל יום שישי היו באים הללו לחנויותיהם כדי לקבל את התרומות. בנוסף נתנו להם גם שני זוגות נעלי יֶמִינִי לשנה, בערב פסח ובסוכות, ואליהם הוסיפו בפסח ובפורים גם אוֹקָה אחת של יין לכל אחד, ומלבד זאת מתנות ששלחו לכל אלה בפורים.
1162 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1853
ולקראת החורף שלחו גם שלוש עגלות עצי הסקה ומאה אוקיות של חיטה, הכול מכספם.
את זאת זוכר גם אני, אם זה כאשר הם היו באים לחנות כדי לקבל את הקצבה השבועית, וכן זוכר אני את עצי ההסקה שהובלתי אני אליהם כדי להראות לעגלונים את בתיהם.
בזמן הזה סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, הבן השני של צֵ'לֵבּי יהודה, שלח לאביו איגרת לאמור שהוא כבר מתבייש ומתקנא לראות את כל הצעירים בני גילו. כולם כבר נשואים, והוא אינו יכול להצטרף אליהם לבילוייהם, ולפיכך הוא מפציר בו שמא יְאָרס גם אותו. הוריו ראו בכך דבר מוצדק ואירסו אותו עם בּוּ' בּוּליסוּצָ'ה,[57] בִּתו של חכם חיימָצֶ'ה תָגֶ'ר מסופיה, וערכו את האירוסין בפאר רב. שני הצדדים שמחו ובמיוחד החתן שהיה אז חופשי להצטרף למפגשים עם רעיו.
בשנת 5614 [1854] הם הציבו את חכם אַברָמָצֶ'ה, בנו של חכם רפאל [דודם המנוח], כקופאי בקאשה של הממשלה; זאת מכיוון שהם היו עסוקים מאוד בעניינים האחרים שהעסיקו אותם. חכם אַברָמָצֶ'ה מילא את התפקיד ככל הנדרש, ועם זאת הם היו עורכים בכל יום ביקורות ולימדוהו את הדרך שעליו לנהוג. הוא הקשיב להם בתשומת לב מרובה, הם שילמו לו שכר טוב, והוא היה שמח מאוד.
1163 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
בשנה הזו ערכו גם את חתונתו של סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה שהיה כבר מאורס. הם שלחו מסמוקוב מחותנים רבים שיביאו את הכלה לפי מנהג אותם הימים. המחותנים שהו בסופיה חמישה ימים בביתו של חכם חיימָצֶ'ה [תָגֶ'ר], שקיבלם והעניק להם כבוד גדול. הוא אירח בכל ערב רבים מחבריו וקרוביו, והם שרו ורקדו ושמחו. ואחרי שאספו את האָשוּגָר וקיבלו את הקוֹנטָדוֹ, יצאו כולם מבית חכם חיימָצֶ'ה ושבו [לסמוקוב] יחדיו. את כל הדרך העבירו בשירה ובשמחה, ומסמוקוב יצאו לקראתם כל בני העיר בהמולה גדולה, בפַּייְטוֹנים רבים ובפרשים. ולכל רכבי הפַּייְטוֹנים ורוכבי הסוסים תלו על ראשי סוסיהם כמתנות כל מיני אריגים, ומלבד זאת נתנו לרכבים מתנות כסף. את כל המתנות הללו נתנו שני הצדדים, הן מצד החתן והן מצד הכלה. וכידוע, בחתונה שנמשכה שמונה ימים לא פתחו את חנויותיהם, וכל הגברים נשארו בבית משתעשעים ונהנים מהצַ'לגיס, ומהאורחים הרבים שהגיעו בימים ובלילות. כולם נאספו יחדיו לילות שלמים, גברים ונשים, תמיד שרים ורוקדים. ואת כל השעשועים הללו העבירו כשהם שותים ראקי ומשקאות אחרים לפני האוכל. את השולחן ערכו אחרי חצות הלילה, והארוחות נמשכו עד עלות השחר. והכלה
1164 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
הביאה אָשוּגָר רב וגם קוֹנטָדוֹ ראוי. היא הייתה טובה, מלומדת ומכובדת; ונתנו מתנות רבות ובהן גם מתנות נישוק היד הן לכלה והן לחתן. שני הצדדים היו שבעי רצון עד מאוד. הם אוהבים מאוד זה את זה; היא צופה הליכות הבית וחסכנית מאוד, ודואגת מאוד לילדיה. ובכל הארוחות הליליות, כאשר אכלו פּילָאף ]תבשיל אורז עם בשר[ שָמו באמצע התבשיל נר בוער שעשו משומן כשר. והיו כאלה שלא רצו לאכול את הפּילָאף בגלל הנר, כי סברו שהוא עשוי משומן חָלב ושהוא טרֵפה. אולם אמרו להם שהוא כשר ועשוי משומן כשר. הייתה זו הפעם הראשונה שעשו כך להאדיר את הפאר.
שלושת האחים כמו תמיד המשיכו בעסקיהם באומץ רב. הם שמרו על האחדות ביניהם, והיו תמיד מתואמים. את נסיעותיהם עשו מייד כשנוצר צורך בלי לדחותן ליום המחר. הם לא קבעו מי מהם יהיה צריך לנסוע, ובתחילה נסע בעיקר צֵ'לֵבּי גבריאל. מאוחר יותר כבר היה עייף מאוד ונמאס לו, כיוון שכאשר נסעו המסעות נמשכו על פני שנים. כמו כן, כידוע, לא היו בתי מלון או פונדקים, אלא ישנו על גבי הסֵגָ'אדֵה [שטיח תפילה, שטיחון] שהובילו איתם על הסוס. לפעמים כשמצאו מעט קש שמו אותו על הרצפה, ומעליו פרסו את הסֵגָ'אדֵה. תיקי האוכף בהם שמו את חפציהם שימשו להם כְּכר. וכך בקושי יכלו לישון שלוש עד ארבע שעות בלילה.
1165 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
את מזונם נאלצו להכין בעצמם, ואף זאת רק לפעמים אם היה להם פנאי. מזונם היה בעיקר זיתים, דגים מלוחים ופירות, כי לא מצאו היכן לקנות גבינה כשרה כיוון שלא היו חנוונים יהודים. למרות הכול זה לא היה אכפת להם כי כך היה אצל כולם, והם לא חשבו על האוכל. מאוחר יותר כאשר סנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם החל לנסוע, הוא עשה את אותו הדבר. כל ההוצאות הכספיות שהיו באיזו נסיעה שהיא לא עלו על חמישים גרושים לחודש, לרבות החאן והאוכל; לא היה להם היכן להוציא כסף, והכול היה זול מאוד.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה [בנו היחיד של גבריאל] שהה בווינה וטופל כדי להירפא כפי כתבתי עוד קודם, וסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ודוידצ'וֹנָצֶ'ה [בני יהודה], הלכו בטֵלים ולא שהו בחנות עם אביהם. רק הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה עשה כמה עסקים בשוק 'מיד ליד' על חשבונו.[58] מאוחר יותר כשהתחיל להעלות רעיונות לגבי העסקים שעשו האחים, צֵ'לֵבּי גבריאל לא אהב זאת ואף לא הסכים לזה. כתוצאה מכך החלו להתגלות כמה חילוקי דעות בין האחים.
שלושת האחים שכבר גרו כל אחד בביתו בנפרד, חיו והוציאו את כספם כל אחד לעצמו. אולם תמיד, בכל השבתות והמועדים, היו נאספים הם ונשותיהם כדי לבלות ביחד. הילדים לא שהו בחדר שהיו בו האבות והאימהות. שמו אותם לשחק
1166 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
בקוֹלטוּקֵס (חדרונים קטנים) ולא נתנו להם להיכנס לחדרים בהם שהו המבוגרים. גם היו מגישים להם לאכול בנפרד. במשך ימי השבוע, כשנפגשו הנשים, שיחותיהן גרמו להם פעמים רבות לקנא אלו באלו בגלל בגדיהן, אך זה היה עובר להם במהרה.
בשנה הזו הלווה צֵ'לֵבּי אברהם ללָטיף אגא 50,000 גרושים בריבית מהכסף הפרטי שהיה לו. אֶחָיו שאלוהו על כך, שכן כפי הידוע לנו הם לא היו רשאים לסחור באותם הכספים שהיו להם בנפרד. הוא אמר להם שזה נעשה מתוך כוונה שהריביות ישמשו אותו כדי לשלם לעשרה אנשים עשרים פרוטות לכל לילה, וגם להגיש להם שני ספלי קפה בכל בוקר ובנוסף לשלם עבור הוצאות התאורה והחימום של בית המדרש. כל זאת כדי שילמדו בכל בוקר בבית המדרש תיקון חצות עם מעט תהילים ומשניות – לזכותו. הוא עשה כך, והם התחילו ללמוד בכל שחר. היו אלה בעיקר המשרתים וכמה מהעניים שהיו קמים מוקדם בבוקר. הוא החל בכך באותה השנה, והסכום שהוציא היה קרוב לאלפיים גרושים לשנה. הם למדו רק בבקרים של ימות החורף, התחילו במוצאי יום כיפור והמשיכו עד הלילה של מוצאי פורים. הוא המשיך בכך לכל ימי חייו, ומאוחר יותר כאשר גבה את אותם 50,000 גרושים מלטיף אגא, התחיל להלוותם בריבית: לסוחרים היהודים, כשהוא לוקח מהם שטרות [במקור chetariod]; ולנוצרים
1167 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
ב־(bonos) senetis.[59] כך היה עד שנת 5626 [1866], שבה הוא עצמו סחר בהם, והם הגיעו אצלו לסך 250,000 גרושים. הוא ניהל להם חשבון נפרד ולא נגע בכסף הזה, מתוך כוונה שחמישים אלף הגרושים יישארו תמיד להקדש, והיתרה תשמש לבניית בית – וזאת בהתאם לחישובו לאיזה סכום החשבון הזה יגיע. בשנה זו, שנת 5626 [1866], הוא סחר והשקיע בקרנות הטורקיות, והיו לו רווחים גדולים בהמרות שעשה בין המוֹטוֹנים לבין הקוֹנסוּליטים; הוא החליף ביניהם כל שלושה חודשים, והדבר הניב לו רווחים של 20%–25% לשנה. את כל זאת עשה בפריז דרך הבנק של סנ' קָמוֹנדוֹ מקונס'. הבית שהחל לבנות באותה שנה הוא הבית שבו גרנו אני וסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה. את אותם 50,000 גרושים האמורים שבהקדש שהיו אצלו בשטרי חוב [שטרי עיסקה ליהודים] וכתבי הרשאה [שטרות רגילים לנוצרים], ומעט כסף מזומן שהיה בקופה – את כולם מסר לידי חָריבּי אברהם כהן, הרב של סמוקוב, כדי שיסחר בהם; ומן הרווחים ישלם לאנשים שילמדו תיקון חצות, ועבור ההוצאות, וגם עבורו קבע סכום מסוים לתשלום שכרו. הוא אומנם בדק לפעמים את החשבונות, אבל זה קרה לעיתים נדירות. וכך היה שחָריבּי אברהם, במשך כמה שנים שסחר [הלווה] בכסף הזה, הביאוֹ למצב שבקושי יכול היה לגבות את ההוצאות. זאת מכיוון שחָריבּי אברהם אמר לבעלי החוב, "תשלמו לי רק את הריבית, והקרן היא קבועה לעולם הבא". כשנודע לצֵ'לֵבּי אברהם אודות ההתנהגות הזו של חָריבּי אברהם כהן, הוא נאלץ לקחת מידיו את העניין ולטפל בו בעצמו, אלא שזה כבר היה מאוחר מִדַי. ובאמת, גם הוא
1168 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
לא יכול היה לגבות את הכסף, אף לא עבור ההוצאות. לפיכך היה עליו להשלים את הסכום מכספו הפרטי. כך פעל עד שנת 5640, שבה נפטר ביום שני ב' בכסלו [17/11/1879], עם שחר. ומהשנה הזו, שנת 5640 [1880] שהייתה כבר אחרי המלחמה הטורקית-רוסית שהתרחשה בשנת 5638 [1878], הם [אלה שלוו מחָריבּי אברהם כהן] לא רצו בכלל לשלם. אני צֵ'לֵבּי וסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה המשכנו בכך עד שנת 5655 [1895] במאמץ רב, ואף תבענו כמה מהם למשפט. כך ניתן היה לגבות משהו, ואת מה שהיה חסר השלמנו אנחנו, אני וסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה חצי־חצי. מאוחר יותר הם לא רצו להכיר בשום דבר ולשלם את חובם, תוך שהם מנצלים את חוקי המדינה שלפיהם לא ניתן לתבוע חובות שחלפו 15 שנים מאז שנלקחו. כמו כן, ההתחייבויות שלהם נעשו כולן בשטרות שנכתבו בעברית [במקור:en lachon akodech] ולא היו רשומים כחוק, ולכן המשטרה לא רצתה להכיר בהם. בנוסף, כמה מאותם החייבים התחילו לתבוע חשבונות שבמחלוקת, כדי שאולי יוכלו לגבות מהם בחזרה את אותן הריביות שמעל 12% לשנה. יתר על כן, הפסיקו לבוא לבית המדרש כדי לומר תיקון חצות, אך גבו את שכרם באופן קבוע. לנוכח כל הדברים הללו החלטנו לא להמשיך עוד, כי כל הכסף כבר נאכל בידי החייבים, ולפיכך אמירת התיקון פסקה. ומן היום הראשון שבו ננטש בית המדרש, הוא לא נפתח עוד, אפילו לא למי מאלה שרצו לבוא ללא תשלום. ולא קראו את התיקון בקהילה משום שלא שולם להם, וכמה מאותם אלה העליבו אותנו ואמרו הרבה דיבורים נבזיים, למרות שלא הייתה להם עילה.
1169 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
בין האחים נמשך חוסר ההסכמה. צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם היו נחושים מאוד, ובניגוד להם צֵ'לֵבּי גבריאל היה מדוכדך מאוד מאז המשפט עם הבֵּיִים ובו נחלש מאוד ברוחו. הם כבר היו בעמדה להיכנס לעסקים הגדולים ביותר, והצעירים [שני בניו הבוגרים של יהודה] העלו רעיונות בניגוד לדרך התנהלותם הקודמת; ולכן לא היו כל כך בהסכמה ביניהם. צֵ'לֵבּי גבריאל, כאמור, מאוד התעייף מהנסיעות שעשה במשך שנים רבות. והנה קרה שבאותו השבוע היה צריך לנסוע לפָּזָרג'יק, משום שכבר אספו עבורם סכום גדול של מטילי ברזל כדי לראות כיצד למכרם. וכפי שנאמר, הוא היה עייף ומואס בנסיעות, ואמר בלבו שאין כל דחיפות לנסוע באותו השבוע; אולם כדי שלא לצאת כנגדם וכדי שלא לסרב להם, יצא לדרך, אך שלא ברצון ובקצת כעס. ונסיעה זו לפָּזָרג'יק, וההתעקשות שייסע, הייתה, כפי שנראה, משני הצדדים כעין אמתלה שהוכנה מראש לגבי עתידם, וכך אכן היה: בהזדמנות זו, בהיעדרו מסמוקוב, הם [יהודה ואברהם] שקלו ביניהם והחליטו להיפרד; וכן גם מן הצד האחר, הוא עצמו הגיע לאותה החלטה במהלך נסיעתו.
וכששב צֵ'לֵבּי גבריאל מנסיעתו לפָּזָרג'יק, אף שלא היה מרוצה, לאחר שהשלים את כל מה שנדרש, ומסר לידם את החשבון, בשיחותיהם על עסקיהם – וכיוון שכאמור לא הניח להם להיכנס לעסקים גדולים יותר – הגיעו כולם להסכמה להיפרד, וכולם היו שבעי רצון.
1170 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
וכך, בחודשים האחרונים של שנת 5614 [1854], ללא דיחוי ובשקיקה גדולה, התחילו ברישומיהם וריכזו במהירות את כל מה שניתן היה. ובפרק זמן של חודש הם כבר היו מוכנים.
החשבונות שהם קיבצו וסגרו היו בשיטה כדלקמן: את הנכסים שהיו בבעלות השותפות – שאינם כוללים את בתיהם שהיו לכל אחד בנפרד לרבות הריהוט, התכשיטים והחפצים האחרים שלא נכנסו
לחשבון – הם חילקו לקטגוריות לפי אחוזי הבעלות שהיו להם. כך גם עשו עם כמה פריטי סחורות שהיו להם. את חלוקת הנכסים האלה עשו באמצעות הטלת גורל, כדי שלא יהיו שום דיבורים. את הסכומים שהיו חייבים להם ושהסתכמו בסכום של 500,000 גרושים, חילקו לארבע קטגוריות. האחת הייתה של חובות שהיו במגמה שייגבו במלואם. השנייה הייתה של חובות שניתן יהיה לגבות 50% מהם, השלישית הייתה באותו אופן – במחשבה שניתן יהיה לגבות 25% מהם, והרביעית הייתה של חובות שלא ניתן יהיה לגבות מהם מאומה. בעניין הזה של החובות נתגלעו ביניהם כמה מחלוקות, שכן חשבו לעצמם אם לא הייתה כוונה לגרום לכך שייעשו קיצוצים גדולים. לפיכך, כדי שלא לבוא לכדי מחלוקת וכדי שיגיעו לכדי הסכמה, הם העמידו את הסכום כולו למכרז [ביניהם] בלי שיהיה מחולק לכמה חלקים. מלכתחילה צֵ'לֵבּי יהודה אמר לאֶחָיו שהוא יקבל את החובות הללו כפי שנקבעו, אבל בה בשעה אם מישהו מהאחים האחרים ירצה לקבל אותם אזי הוא מסכים. בתשובה לכך צֵ'לֵבּי גבריאל
1171 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
אמר להם שהוא [עצמו] יקבלם, ושניהם, בלי שום סירוב וללא שום תנאים, אמרו לו כאחד: "בסימן טוב". את נכסי המקרקעין הם חילקו [לשניים] – לצֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם מצד אחד ולצֵ'לֵבּי גבריאל מצד אחר, הכול בהתאם לאחוזים שהיו בבעלותם. וכך קרה שהמָאדָן ושדות המזרע ונכסים אחרים נפלו בחלקם של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם, ושטחי המרעה וכמה משדות המזרע נפלו בחלקו של צֵ'לֵבּי גבריאל. באשר לסכומי המזומנים – את הכול לקחו צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי אברהם, משום שחובות החייבים שקיבל צֵ'לֵבּי גבריאל נחשבו כחלקו, ולכן סכום זה לא היה מגיע לו, והיה עליו להותיר לאֶחָיו עוד סכום ניכר כדי לאזן את החשבונות ביניהם. ואחרי שסיימו זאת וכל אחד קיבל את חלקו, הם החליפו ביניהם את כל המסמכים הנחוצים, ונכתבו כתבי ויתור וחוזים שנחתמו בידי שלושתם – הכול בסדר מופתי כפי שנדרש. הם לחצו ידיים והתחייבו להמשיך לשמור על האחווה ועל כבוד המשפחה, ויעזרו איש לאחיו במקרה הצורך, ופנו איש איש לעסקיו שאותם החלו מחדש.
במהלך פרידתם, למרות שהיו ביניהם מחלוקות רבות, הם לא סיפרו על כך לאיש מן האנשים שבחוץ, אלא הסתדרו תמיד ביניהם. וכך היה שכל אנשי סמוקוב וגם האנשים מן הערים השכנות, כולם היו סקרנים לדעת מהי הסיבה, אבל
1172 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה 1854
הם החזיקו אותה בסוד כמוס. ההון מעבודתם בעסק שאותו חילקו ביניהם – מלבד מה שהיה בבעלותם, בין אם כסף שאנחנו יודעים שהיה להם באופן פרטי ובין אם הבית, הרהיטים, חפצים אחרים וכן נכסי מקרקעין – הגיע לסכום של 250,000 גרושים לכל אחד. את דבר פירוק השותפות הם הביאו לידיעת כל הסוכנים שלהם בווינה, בקונס' ובמקומות אחרים, כשהם מבקשים מהם שגם בעתיד בכל הזדמנות יתנו להם אשראי פתוח. ומכל אלה הם קיבלו תשובות חיוביות ואיחולים לבביים לרגל היפרדותם.
1173 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, גבריאל ואברהם מ' אריה.
כאן מסתיים הפרק אודות שלושת האחים, בניו של חָריבּי צֵ'לֵבּי: צֵ'לֵבּי יהודה, צֵ'לֵבּי גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם, במהלך התקופה שבה היו שותפים ועבדו ללא לאות.