1213 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, צֵ'לֵבּי אברהם ומושונָצֶ'ה 1858
שבעלי המָאדָנֶס האחרים איימו עליו והביאו לידיעתו שהוא יהיה גורם שיוביל להרס של כולם; ובאשר לנזקים שעלולים להיגרם להם, היה עליו להביא בחשבון שהם ישיבו לו כגמולו. כמושל ודאי שלקח זאת לתשומת ליבו, שהרי הם [הטורקים] כאחים הם.
מאז שנעשו שני האחים שותפים בשנת 5614 [1854], כאשר נפרד מהם צֵ'לֵבּי גבריאל לא בדקו את המאזן. אז, באותה שנה ערכו את המאזן, וזה נמשך כחודשיים; ולאחר שסידרו את כל ספרי החשבונות, רשמו כל אחד לחוד בספרונים קטנים את המאזן הכולל, ורשמו בנפרד את החלקים שלהם ואת האחוזים שהיו להם בהתאם לחוזה של 5614 [1854]. וכאשר הגיע העניין לכדי ציון האחוזים, הם אמרו לצֵ'לֵבּי אברהם שהחלק שלו הוא 35% בזמן שלפי החוזה הוא היה 40%. כדי להוכיח זאת הלך צֵ'לֵבּי אברהם לקופה, שם השאיר את החוזה שלו כפי שכתבתי קודם. משלא מצא אותו הם החליפו ביניהם כמה אמירות, והיו אי־אלו מחלוקות על כך שהחוזה אבד. אולם הם לא זנחו את עסקיהם, ובהסכמת שני הצדדים התאחדו מחדש לשוב ולהיות שותפים. הם ערכו שוב חוזים בלי שציינו את האחוזים ואף לא חתמו עליהם. הם גם לא חילקו לאיש מהם את הרווחים שהגיעו להם מארבע השנים שעבדו. מחלקו של סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, אחרי שקבעו את הרווח שעמד לזכותו, ניכו 75,000 גרושים עבור סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה והכניסו גם אותו
1214 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה, צֵ'לֵבּי אברהם מ' אריה ומושונצֶ'ה 1858
לשותפות, וכך נותרו לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 125,000 מן ההון הראשוני. הם קבעו את האחוזים כך: לצֵ'לֵבּי יהודה נשארו 45%, לצֵ'לֵבּי אברהם 40%, לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 10% ולסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה 5%. הם עשו לכל אחד העתק של המאזן, וכל אחד שמר אותו בקופתו בלי שחתמו עליהם; מתוך כוונה למצוא את החוזה הישן בדרך כלשהי. הם ניגשו שוב לעבודה ופעלו בכול כפי שהיה קודם. עם זאת, הדבר הטוב היה שאת הסכסוכים והמחלוקות שהיו ביניהם בשוק לא הראו בבית ואף לא לאנשים אחרים. הם תמיד נועדו יחדיו גם בערבים וגם בשבתות ובמועדים, מבקרים זה את זה, אוכלים ושותים יחד, שרים ושמחים, בלי שאיש יוכל לדעת מאומה. וכך קרה שכל האנשים התקנאו בהם – על האחדות הגדולה שהייתה ביניהם ועל שכיבדו מאוד איש את אחיו. וכאשר לאחים אחרים היו חילוקי דעות והיו כועסים זה על זה, על מנת לאחד ביניהם העמידו לנגד עיניהם [כדוגמה] את ההתנהגות הטובה והמופתית של בני אריה ואת הכבוד שהם זוכים לו. וכך היה שלאור הדוגמה הזו עלה בידיהם להתפייס. ועל כל פנים, אמת היא: הם הגיעו מהר מאוד להסכמה ושכחו את כל מה שעבר. וצריך לדעת גם שהם נשמעו הרבה לקול ההיגיון, ועשו הכול ביושר רב. לא כמו כעת, שהאיבה חודרת עד העצמות, בלי רחמים ומתוך רצון שלא לשכוח עוד לעולם; ויש לייחס זאת ללימודים הגבוהים.
1215 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם מ' אריה והסנ' מושונָצֶ'ה ודוד 1858
בשנה הזו התחילו לבנות את בית הכנסת 'קהל קדוש חדש' בסמוקוב, כפי שכבר כתבתי בפרקים הקודמים. כמו כן כבר כתבתי אודות בית מדרש אריה שהיה שייך לשלושת האחים הצֵ'לֵבּים, יהודה, גבריאל ואברהם, שבנו אותו [והשתתפו בעלות הבנייה] בחלקים שווים. וכן כל הספרים, ספר התורה וכל הרהיטים, הכול היה בבעלות שלושת האחים, מבלי שלמישהו מהם היה חלק נוסף, לא יותר ולא פחות; שליש היה שייך לצאצאי צֵ'לֵבּי יהודה, השליש השני לצאצאי צֵ'לֵבּי גבריאל והשליש השלישי לצאצאי צֵ'לֵבּי אברהם.
בשנה הזו ילדה הסנ' בְּכוּרוּצָ'ה, בִּתו של צֵ'לֵבּי אברהם, בת, וקראו לה יפה. וכך היה צֵ'לֵבּי אברהם לסבא בגיל 36 שנים. בלידה זו נהגו כמו בכל האחרות, כפי שכבר כתבתי בפרקים אודותיהם.
בין כל [הזיכיונות לגביית] העָשָרים שהם קנו באותה שנה, הם קנו גם את העָשָר של אזור פְּריזרֵן. היות שלא היה להם מי שילך לטפל בו, בין אם למוכרו ובין אם לגבות את המעשר, הם הטילו את המשימה על חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ [בן יוסף דודם] שהיה להם אמון גדול בו. הוא קיבל על עצמו לנסוע לשם תמורת תשלום של 750 גרושים לחודש. הוא כבר היה במקומות הללו שהם כל כך מפחידים בגלל שהאלבנים הם הרוב, וכולם תמיד חמושים; ולא אכפת להם להרוג בן אדם על הדבר הקטן ביותר, ואין מי שירשיע אותם בדין. וכאשר הם הורגים
1216 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונָצֶ'ה ודויצ'וֹנָצֶ'ה 1858
מישהו, כל שבפיהם לומר הוא krok za krok (ראש תחת ראש), ובעיניהם זה כמו לשחוט תרנגולת. ביודעו זאת ומכיוון שגם היבול לא היה טוב כל כך, הוא פעל למכור [את הזיכיון] כפר אחרי כפר ללא שום רווח. בעיר הזו לא חיים יהודים מפני שהיו הורגים אותם. בשנה הזו התרחשו עוד כמה אירועים, אך היות שהם כבר נכתבו בפרקים על בני משפחה האחרים, לא אכתוב עליהם כאן בשנית. והמעוניין יכול לקרוא עליהם בפרקים העוסקים בשנה הזו אצל בני המשפחה האחרים.
בשנת 5619 [1859] הם קנו מידי חָאג'י איבּרָהים קַבּרָן את המחצית השנייה של המָאדָן של רָדוּיִיל יחד עם שני הווידני [שלו]; [הרכישה נעשתה] תמורת סכום של 150,000 גרושים, אך ללא האחוזה הכפרית שהייתה לחָאג'י איברהים בשדה רוּדֵש, שהייתה וילה יפה מאוד. הווילה הזו נרכשה בשנת 5626 [1866] בידי הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג' אריה שקנה אותה בהתלהבות רבה. אחרי שערך בה את כל התיקונים הדרושים, ריהט אותה בהתאם לצרכיו, ומרוב הוויכוחים הרבים שהתגלעו, לקח אותה הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה – כפי שכבר כתבתי את הסיפור כולו בפרק אודות הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ועל הסיבה שהיא נלקחה ממנו. עקב המעשה הזה הסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, כל משפחתו וכל הקרובים נעצבו עד מאוד, עד כדי כך שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה נעשה חולה.
ובאותה העת, כאשר כבר היו הם הבעלים של המָאדָן כולו
1217 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונָצֶ'ה ודויצ'וֹנָצֶ'ה 1859
על ארבעת הווידני שבו, הם התחילו בעבודה בחשק רב. המָאדָן היה משובח והפיק את הברזל האיכותי ביותר מכל המָאדָנֶס האחרים, וכך קרה שהם מכרו אותו במחיר יקר יותר ב־10 עד 15 גרושים לקַנטָר, הגם שמכרו אותו בהקפה. בשנה הראשונה הם הפעילו אותו גם בחורף, ועלה בידם להפיק 1800 קַנטָרים. מסיבה זו היה להם תמיד סוכן מכירות, שהיה מוכר את הברזל. הוא נסע בכל שבוע לפָּזָרג'יק. ביום ראשון הוא יצא מסמוקוב, ישן במָאדָן של רָדוּיִיל, וגם הביא לממונה על המָאדָן את ההוראות שנתנו לו בסמוקוב. ביום שני היה צריך להיות בפָּזָרג'יק לקראת יום שלישי, על מנת לקבל את משלוחי הברזל שנשלחו מהמָאדָנֶס וגם את אלה שקנו בסמוקוב ושגם הם נשלחו למכירה בפָּזָרג'יק. שוק מכירת הברזל נפתח ביום שלישי בצוהרי היום והסתיים ביום רביעי בבוקר. עד הצוהריים הם בדקו את החשבונות וערכו את הגביות, הן של המכירות במזומן, הן של המכירות בהקפה והן של החשבונות הפתוחים. אחרי הצוהריים כבר היו צריכים לצאת לדרכם, וכל סוכן מכירות היה לן במקום שאליו הגיע. ביום חמישי כבר הגיע לסמוקוב, ובאותו ערב מסר את הכסף שנאסף. ביום שישי ערכו את הרישומים, הן של כמות הברזל שקיבל הסוכן, הן של המכירות שעשה והגביות שגבה והן של כל הנדרש; זאת מכיוון שהייתה להם הנהלת חשבונות נפרדת לגמרי
1218 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
לעסקי הברזל, והיה זה צֵ'לֵבּי אברהם שניהל את החשבון הזה.
במָאדָן הזה וגם בווידני, בכולם היו להם וילות כפריות נאות לעונת הקיץ. הם התחילו לנסוע לכל אלה, ובעיקר לווילה שבמָאדָן של רָדוּיִיל שנקרא המָאדָן האמצעי [במקור orta maaden], ששכנה באמצע הכפר רָדוּיִיל. היא הייתה בנויה היטב והכול היה בה כראוי. אומנם באותם הימים היה מסוכן מאוד לישון במקומות כאלה, כיוון שהיו, כפי שנאמר קודם, הרבה שודדים. אולם הם לא פחדו, מה גם שהגנו עליהם שומרים טורקים חמושים. הדבר הטוב בשהות בווילות האלה שבווידני ובמָאדָנֶס היה בראש ובראשונה האקלים שהיה מאוד נקי ובריא. רובן נבנו בסביבות הרים משופעים בעצים גדולים ונאים לסוגיהם, כולם מלאים בזמירונים ומיני ציפורים מצייצות ושרות. כמו כן זרמו מסביב נהרות עם מים צלולים, בקול רשרוש נעים וקליל עד מאוד. במָאדָן ובווידני נשמע רחש האש הבוערת בשלהבות המתנשאות לגובה של שניים עד שלושה מטרים. האש יצרה גיצים צבעוניים, והתיזה אותם בכל חמישה רגעים ב'אלפי צירופים' גדולים וקטנים ב'אלפי גוונים'. מלבד זאת, נשמע טוב יותר קול המפוחים נושפי האש – רחש עדין ונעים עד מאוד שנמשך ללא הרף; כשהאחד היה עולה, השני היה יורד כדי ללבות את האש – הכול בכוח המים, שהשמיעו גם הם צלילים ערֵבים עוד יותר. ניתן לדמיין איך היה זה לישון בכאלה מקומות נקיים ומאוּוררים
1219 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
לצלילי קולות כאלה קלילים, ואיזה עונג הם הביאו על האדם אשר כל אלה הם בבעלותו. כמו חלום של מראה נוף או כשנתו של תינוק בעריסה מתנדנדת, שישן שינה כה מתוקה. כזו באמת הייתה השינה בבתי כפר שכאלה, ורק מי שראה זאת יכול להאמין. ומי שקורא זאת, לא ייתכן שיאמין. כל ההנאות הללו פתחו לנו את התיאבון לאכול. והיו במָאדָנֶס 25 עד 30 עיזים לחלוב מהם חלב, והכינו יוגורטים, חמאות ומיני תבשילי חלב. מלבד זאת היו מַחבֵּצוֹת לחיבּוּץ חמאה בכוח המים, והיו מפיקים אַיירָן. היינו שותים ממנו באוקיות ולא רווינו. הלחם היה עשוי מגרעיני שיפון מהמשובחים, והוא נילוש היטב, נאפה ונאכל באוקיות, ולא שבענו ממנו עד תומו. ארבע עד חמש פעמים ביום היינו אוכלים, והיינו בריאים מאוד וחסונים, ולא התעייפנו למרות שטיילנו כה הרבה בהרים. יש לומר שתמיד, בכל נשימה, לקחנו 'אלפי קילוגרמים' של כוח לדם, ואת המים שתינו בלי שרווינו, בין אם היינו עייפים ובין אם לאו. הם היו כל כך קלילים, נקיים ומבעבעים, ולא קרה לנו כלום. לא הגשמים ולא הרוחות גרמו לנו להצטנן באקלים כזה נקי.
בשנה הזו החל צֵ'לֵבּי אברהם לבנות בביתו החדש קוֹלטוּק, כיוון שהיו לו רק שלושה חדרים. הוא התקין אותו במבואת הדלת אל הדישָרי אַבְלי, צמוד לחדר שצפה אל הדלת האמורה. היות שרוב
1220 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
השנה היה בנסיעות, הוא השאיר במקומו את חתנו סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה אליהו אריה [בן דודו] שיטפל בעניין. הוא קנה את החומרים ואת כל מה שדרוש לבנייה. עלות הבנייה הגיעה ל־5,000 גרושים. הוא כבר היה קרוב לסיים [את הבנייה], אך החלונות של אותו קוֹלטוּק צפו אל חדר שבו היה ישן צֵ'לֵבּי גבריאל אחיו, שנקרא חדר המרחץ. צֵ'לֵבּי גבריאל לא העלה בדעתו שאחיו יפתח [פתחים ל]חלונות לכיוון החדר שלו, ובאחד הערבים כאשר נפגשו שני האחים, צֵ'לֵבּי גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם, בשער הרחוב שבו גרו, הם דיברו אודות בניית הקוֹלטוּק. ונוצר ביניהם ויכוח, כששניהם מגינים כל אחד על זכויותיו. צֵ'לֵבּי אברהם אמר לו שהוא חופשי לבנות, כי על המגרש שלו בונה הוא. צֵ'לֵבּי גבריאל התגונן באומרו שלפי החוק הטורקי אין לו רשות לפתוח חלון אל מול חדרי השכן בשל חוק החָרֵם. וכך הם התפלמסו והתרגזו, הדיבורים הללו נמשכו כשעה, ואחרי שנפרדו נשארו כעוסים זמן רב. בסופו של דבר הוא נאלץ להתקין בחלונות הקוֹלטוּק הזה לוחות עץ עד מחציתם, כדי שלא יֵירָאו כאשר הם יושבים בקולטוק. אודות עניינים אחרים שהיו ביניהם בגלל הכעסים האלה כתבתי כבר קודם.
בין כל הזיכיונות שהם קנו לגביית העָשָרים על הדגנים, בשנה הזו הם קנו גם את הזיכיון לגביית המעשר על הטבק במחוז ג'וּמָה [בְּלָגוֹאֵבְגְרָד]. בזיכיון הזה ביקש
1221 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
לקחת חלק גם צֵ'לֵבּי גבריאל, והם הסכימו ביניהם ונתנו לו חלק של 25%. כאשר התחילו לגבות את המעשרות, צֵ'לֵבּי גבריאל נסוג מן ההסכם. הם התארגנו מחדש [בלעדיו], והסכימו שהוא [גבריאל] ייאבד 5,000 גרושים מחלקו [בהשקעה], וכך הוא נחלץ מההסכם. אולם, בסופו של דבר לא היו להם שום הפסדים, רק הרווחים היו קטנים יותר. מן העָשָרים הרבים שהיו ברשותם בסמוקוב היו להם רווחים גדולים, ובאלו טיפלו בעצמם כשהלכו בעצמם לכפרים ולשדות וספרו את אלומות החיטה ואת ערמות החציר, וכן ספרו את הערמות שמצאו בגרנות. ואם לא מצאו את המחיר הראוי למכירת התבואות בגורן עצמו, אחסנו אותן במחסניהם, והמתינו כדי למוכרן בחורף לכפריים שייצרו את פחם העץ וכרו את העופרות עבור המָאדָנֶס והווידני. אלה לא עסקו בזריעה [של תבואה] כי השתלם להם הרבה יותר לעבוד במפעלים, והם מכרו להם אותן בהקפה. הם גם מכרו לבעלי המפעלים, באשר אלה האחרונים צרכו כמויות [תבואה] גדולות להזנת עובדיהם שהיו מאכילים לשובע כדי שיוכלו לעבוד. כך הם הצליחו למכור את החיטה במחירים ראויים הרבה יותר.
עוד לפני כן הם היו בשותפות בכמה [זיכיונות לגביית] עָשָרים בכפרים של סלוניקי. [השותפות הייתה] עם מוסטפא אפנדי שהיה מין,[1] ולא עלה בידם להסכים על החשבונות. הם רצו לסיים זאת, כיוון שהעניין הובא בפני בית המשפט.
1222 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
לפיכך שלחו לסלוניקי את חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ שכבר שהה באותם האזורים, כדי שיסגור את החשבונות הללו. הוא שהה שם זמן רב עד שעלה בידו לסגור אותם, כפי שכבר כתבתי על כך בפרק אודות חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ באותה השנה.
היה להם גם [זיכיון] לסוּמוּן[2] שהוא המס על מפעלי הברזל שגבתה הממשלה בשיעור של אחד לשמונה שהם 12.5% כפי שכתבתי קודם. מספר המָאדָנֶס שהיו בסמוקוב היה 18, ולכל מָאדָן היו ארבע וידני. לפי חישובו ניתן היה להפיק ממָאדָן 1,500 קַנטָרים לשנה;[3] משקל כל קַנטָר היה שישים אוקיות. זיכיון הסוּמוּן הזה נמכר גם הוא במכרז כמו המעשר על התבואה, והמוּלטֵזים, קונה הזיכיון הזה, היה שולח את צוות העובדים שלו לכל מָאדָן כדי שירשום מה מפיקים בכל יום. ופעם בשבוע, ביום ראשון, הביאו את הרשימה שהפיקו בכל השבוע, ומסרו אותה כאשר אותו עובד קיבל קבלה מהממונה של כל מָאדָן. הקבלה הייתה רָאבּוּש שבו חרץ הממונה בסימני ספרות לטיניות את גובה התפוקה של המָאדָן. הוא היה מחלק את הרָאבּוּש לשניים, נותן את המחצית האחת לעובד ואת המחצית השנייה מחזיק אצלו; וגם הטביע את החותם שהיה לכל מָאדָן בנפרד. בימי ראשון ובימי החג העיקריים [של הנוצרים] לא פעלו בתי החרושת, והיו לוקחים בחשבון באילו ימים לא באו לעבודה. כל הפועלים היו בולגרים מהכפרים טרַאן וקְיוּסְטֶנְדִיל, וביום ראשון בערב
1223 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
שב כל אחד מהם למָאדָן שלו. הרחוקים ביותר היו במרחק של חמש שעות דרך. בכל שישה או שבעה שבועות היו חייבים כל בעלי המָאדָנֶס למסור את כמות הברזל המגיעה מהם, אחדים מהם בסמוקוב ואחרים בפָּזָרג'יק; והמוּלטֵזים שהיה קונה הזיכיון הזה, היה מעביר אותו אל הממשלה, הכול במוצר מוחשי (ברזל), והממשלה הפקידה אותו במחסניה. אחרי שנתיים עד שלוש שנים, נדרש הברזל הזה בקונס' עבור הארסנל[4] או עבור הטופ־האנה,[5] שם השתמשו בו לייצור תחמושת ללחימה. לפעמים הורו למכור אותו בסמוקוב במכירה פומבית, ופעמים רבות הם [בני אריה] קנו אותו. לפעמים הם הרוויחו מכך כיוון שמטילי הברזל שנאספו [כמס] היו מהאיכות הנמוכה ביותר האפשרית, ולכן מכירתם הייתה קשה מאוד.
כאמור, הם מעולם, בשום פנים ואופן, לא זנחו את הפעילויות הבנקאיות ואף לא את חלפנות הכספים. עד כדי כך שאדם אחר לא נגע בעיסוק הזה. וכאשר מישהו רצה להמיר, אם זהב בכסף או להיפך, לא ידע להיכן לפנות והיה שואל אֵילו מהסוחרים בשוק, הם היו מפנים אותו אליהם או אף מוליכים אותו בעצמם אל בני אריה כדי שהם ימירו עבורו. והם עצמם לא היו נוגעים בעיסוק הזה, למרות שייתכן שגם הם היו עשויים להרוויח מכך. וכל עוד בני אריה שהו בסמוקוב, המוסלמים [הטורקים] והנוצרים, הכפריים ובני העיר, כולם קראו להם Saraflar או Sarafite – בשם הזה נודעו כל בני משפחת אריה.
1224 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
ומאוחר יותר, בני אותם סוחרים שאבותיהם סיפרו להם על העניינים הללו – על כך שאף אדם אחר לא נגע באותן פעילויות כספיות, ועל היחס שבו נהגו כלפי בני משפחת אריה – היו מקניטים את אבותיהם. לעיתים היו כועסים עליהם, מתריסים נגדם במילים מעליבות ואומרים להם: "איך ייתכן שיש לכם כזו מידה של כבוד ופחד מבני אריה הללו?", יש לומר שלא היה זה מפחד או מכבוד, כיוון שכבר אז היו להם הרבה יריבים, הן בקרב היהודים והן בקרב הלא יהודים, ופעמים רבות אף הזיקו להם. אלא, יש לומר, בשל חולשתם מכל הבחינות. האמת היא שכאשר הם [בני אריה] רצו לצאת כנגד מישהו, אפילו אם הוא טורקי, היה להם כוח להקדיש לכך גם זמן וגם כסף, והיה ביכולתם לגזור עליו את העונשים החמורים ביותר, כדי שלא ישפילו אותם. הייתה להם השפעה אצל האנשים הבכירים ביותר ובכל מִנהלות השלטון, הן בסמוקוב והן בסביבותיה ועד קונס'; שם ההערכה אליהם הייתה גדולה מאוד, וגם הקשיבו להם. מידה כזו של השפעה בזמננו אנו לא קיימת אצל שום אדם, אפילו מהמשפחה המכובדת והעשירה ביותר. וזו סיבה אחת; והסיבה השנייה היא המזל, שהוא מתת אל ייחודית.
מלבד הקָאשָה [הממשלתית] שהייתה בידם תמיד בסמוקוב, באותה שנה הם קיבלו לידיהם גם את הקָאשָה של קְיוּסְטֶנְדִיל. בה הם ביצעו את אותן עסקאות כספיות שכבר מוכרות לנו,
1225 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
בעיקר במטבעות הבישליק והמטאליק. כיוון שכל המטבעות שנכנסו לקָאשָס היו בעיקר בישליקים ומֵטָליקים, הם המירו אותם מייד לזהב. הם קיבלו בשווקים אָזִ'יוֹ של 3%-4%, ולא היה מי שיעביר עליהם ביקורת כיוון שהאמון בהם היה גדול מאוד. וכאשר נאספו סכומים גדולים יותר, ולאחר שכבר עשו את כל ההמרות ואת 'שימושי הכספים', הם הנפיקו [לממשל המקומי] שטרי חוב לפירעון בקונס' לאחר 31 יום. הם ניכו 2.5% לכל שטר עבור ההוצאות, ההעברה והסיכון, ומלבד זאת הם הרוויחו מהפרשי האָזִ'יוֹ בקונס' שהסתכמו ב-4%–5%. את הכול משכו [לפירעון] אצל סנ' קָמוֹנדוֹ בקונס'. המשלוחים נעשו באופן שהם נתנו כספים לסוחרי הצאן שאספו כבשים עבור קונס', וגם מהם לקחו אז'יו של 2%. ואם זה לא הספיק, שלחו בדואר שיצא פעם בשבוע. אולם הם לא נלחצו מכך, כיוון שהאשראי שהיה להם אצל סנ' קָמוֹנדוֹ היה בלתי מוגבל. הם משכו את הסכומים לפי רצונם, וסנ' קָמוֹנדוֹ כתב להם תמיד שלא יימנעו מלמשוך, כיוון שקופתו הייתה פתוחה עבורם כאילו היא שלהם. כך זה התרחש בקונס'. ומלבד זאת, כפי שכתבתי, באותו אופן הם פעלו בסלוניקי באמצעות סנ' יצחק מ' טיאָנו; לשם העבירו את מטבעות הזהב והכסף שזרמו אליהם, שהיו מפרידים אותן במשך לילות שלמים, ולכן כבר היו מנוסים מאוד. מספיק היה להם לגעת בידם בכל מטבע, כדי לדעת את משקלו ואת הערך שיש לו. ולא נמאס להם לעבוד ואף לא עייפו.
1226 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
הם יצאו ליום עבודתם מוקדם בבוקר, בשעה שמונה לפי שעון המערב, ועבדו ברציפות במשרדיהם עד השעה שש בערב. אחד מהם היה תמיד הולך לבקר בכל הקוֹנָקים של הבֵּיִים ובמשרדי הממשלה, בין אם היה להם עסק איתם ובין אם לאו. הם עשו זאת כדי ללמוד את חדשות היום. איש לא הסתיר מהם דבר, אלא סיפרו להם כל דבר שהוא, גם אם לא היה זה בהתאם לאינטרסים שלהם. וכך היו בקיאים והכירו את הכול. וכל אלה שהם הלכו לבקר, באו גם הם לבקרם במשרדיהם בימי רביעי ושישי בערב. אז הגישו להם צ'יבּוּקים וקפה, ופעמים רבות הגישו להם גם שֶרבֶּטים [מיצי פירות] – שכמותם היו מקבלים גם הם כאשר באו לבקרם. וכאשר החלו להחזיק בכרכרות ובפַּייְטוֹנים היו נוסעים בערבי הקיץ לווידני ולמָאדָנֶס. הם אף רכבו על סוסים כי גם כאלה [סוסי רכיבה] היו בבעלותם, מהטובים ביותר, והם היו רוכבים מנוסים. בצוהרי היום לא נהגו ללכת הביתה לאכול, אלא הביאו אליהם למשרד [את האוכל] ואכלו כולם ביחד. לא הייתה להם שעה קבועה לארוחת צוהריים, אלא זה היה לפי הנסיבות. לעיתים הם אכלו שעתיים־שלוש אחרי צוהרי היום במשרדם, שם היו להם כפות, מזלגות, סכינים, מגבות, קערות לנטילת ידיים ועוד כל מה שצריך לארוחה. שירתו אותם שני נערים־משרתים אישיים, והם לא יצאו מהמשרד [כדי לאכול]. בנוסף היו להם נציגים משלהם בשווקים, והללו דיווחו להם מהשוק. היו
1227 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
להם גם עובדים עבור המקומות מחוץ לסמוקוב. למראית עין לא ראו כמה עניינים הם היו סוגרים, אלא היה להם פנאי להכול כי כל פעולותיהם נעשו ביישוב דעת ובהרבה חוכמה.
בבית, מאותה התקופה ואילך היו גם לנשים הרבה יותר משרתים. מלבד הנערות־המשרתות עמדו לרשותן גם מבשלות, משרתים שערכו קניות לצורכי הבית וגם נשלחו לשוק לקנות את צורכי עינוגיהן. אחרי הצוהריים הן נאספו באחד מבתי המשפחה לבילוייהן, לבושות במיטב בגדי התקופה ומקושטות. הן התכנסו בעיקר בינן לבין עצמן. לבתים אחרים הן הגיעו לעיתים רחוקות בלבד, כי תמיד היו [האחרות] באות אליהן. בעיקר הן טיילו וישבו בגנים היפים שהיו להם בכל הבתים, ובהם מיני פרחים נושאי ריח ואחרים נטולי ריח. בנוסף היו שם חורשות קטנות של עצים מטופחים היטב, הן נושאי פרי והן נטולי פרי, ושיחים קטנים של דומדמניות, פטל, ורדים וצמחים נוספים שניחונו בריחות נעימים; ו[היו גם] מדשאות ירוקות בעלות קווי גלים יפים, ובריכות ומזרקות שבהן זרמו מים בשפע ללא הפסקה. לכל בית הייתה חלקת קרקע של לא פחות מ-5,000 עד 6,000 מ"ר, מוקפת כולה בגדרות אבנים מסוידות בסיד. הן היו שרות בינן לבינן, וחוץ מזה היו מביאות
1228 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1859
מחוללות שירקדו וישירו לפניהן. בנוסף הביאו hanendes[זמרות בדרניות] טורקיות, כלומר מצחיקניות, שהפעילו אותן בכל מיני משחקים. הכול היה לנשים, ולגברים לא נתנו להיכנס מפאת החָרֵם. אולם אני, עם סנ' נָעימָצֶ'ה ומוֹשוֹנָצֶ'ה שהיינו קטנים יותר, אימותינו היו מחביאות אותנו מפני הטורקיות כדי שנראה כיצד הן מצחיקות אותן. והיום כשאני כותב אני עוד צוחק מכמה דברים שאני נזכר בהם, כי זה באמת היה מצחיק. מכך היה שנשים, גברים וילדים כאחד — עיניהם נצצו, והיו שבעים מכל דבר; ועל כן מי שראה זאת בעבר – כל מה שהוא רואה כיום זה כאין וכאפס, מכל הבחינות. כי כבר כולנו שבעים מאוד והעין מלאה מכל דבר.
בשנת 5620 [1860] הם קנו את העָשָר במחוז ניש, וכדי לעשות סדר יצא סנ' אבי לניש, שבאותו הזמן כיהן בה המושל מידהָט פאשה.[6] זה האחרון אהב את צֵ'לֵבּי אברהם עד מאוד, ועזר לו בכל דבר שהיה מבקש ממנו. כידוע לנו, בעסק הזה של הזיכיון לגביית העָשָרים היו מחלוקות וסכסוכים רבים מסוגים שונים, והכול היה מוכרע רק אצל הפאשה, והוא היה מסדר לו את הכול כראוי. (מאוחר יותר מידהָט פאשה זה היה לווזיר הגדול [כינוי לראש הממשלה באימפריה העות'מאנית] של הסולטאן עבדול עזיז. הוא זכה
1229 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
לאמון רב ביותר, אלא שלקראת הסוף הוא מרד בסולטאן עד כדי כך שביקש להורידו מכיסאו ולשבת בו במקומו – כמובן באמצעות מפלגה חזקה שהקים. זהו אותו מידהָט פאשה שבזמן שהיה הווזיר הגדול כתב לאבי צֵ'לֵבּי אברהם מכתב, ובו יעץ לו אודות העִסקה של מוּשִיָה לה פּלָנָה [אחוזת פּלָנָה] – שהדיון בה הגיע עד ללשכתו כדי שיביא להסכמה. הוא כתב על כך לוָואלי של רוּסצ'וק [רוּסֶה] עבדולרחמן פאשה וגם למוּטֵסָאריף של סופיה, מַאהזָר פאשה, שיעזרו לנו בהסכם. על מה שקרה עם [אחוזת] לה פּלָנָה עוד אכתוב בהמשך באחד מהפרקים העוסקים בסנ' אבי. סנ' מידהָט פאשה זה, הן בזמן שהיה בניש והן כאשר היה הוואלי של רוּסצ'וק, כאשר היה מגיע לסמוקוב – דבר שהתרחש פעמיים או שלוש בשנה – היה תמיד בא לשהות בווילה של סנ' אימי שהייתה בווידנייה של דרגושין. [הווילה הזו] הייתה הטובה והיפה ביותר מבין כל הווילות האחרות, והיא שכנה במרחק של 15 עד 20 דקות מן העיר. אין צורך לומר שעוד מלפני כן עשו את כל ההכנות הדרושות כדי לקבל אורח כזה, ובזמן ש[הפאשה] שהה בסמוקוב הוא [צ'לבי אברהם, אבי המחבר] ארגן לו דָאוֶוטים וסעודות בבית, והבית [של צ'לבי אברהם] אף עמד בדרישות ונתן מענה לכך. גם על זאת נקרא בהמשך: כיצד [אירועים] אלו התרחשו בבית הזה. הוא [צ'לבי אברהם] הזמין את כל הבֵּיִים הגדולים ואת הסנ' של סמוקוב, תוך שהוא רואה חובה לעצמו להודיע לפאשה ולקבל את הסכמתו לגבי מי שיוכל לקחת חלק [באירוע]. ורק את אלה שהיו לשביעות רצונו [של הפאשה], אותם הזמין. והוא [הפאשה] הכיר לו רוב תודה על כך. הוא היה אדם מאוד סבלני ומלומד גדול, ומוצאו היה מאחד מכפרי צ'ירפָּאן).
1230 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
אחרי שצֵ'לֵבּי אברהם סידר עד מידה מסוימת את יסודות העסק, הוא התארגן במשרדו והחל לערוך מכירות בסיטונות של העָשָר הזה בכפרים ובמחוזות, הכול רק לאלה שהכירו את העבודה הזו. הוא נסע הן לכפרים והן למחוזות כדי לעשות זאת בעצמו, להכיר את הסוחרים ולחפש עליהם את ההמלצות הדרושות כי המכירות היו בעיקר באשראי. הוא לא ביצע את המכירות בפחות מ-10% עד 15% רווח. והם נתנו לו 10% עד 15% כמקדמה במזומן וסיפקו ערבויות טובות. המכירות נעשו בשישה תשלומים, ואת כל הכסף שאסף בכל שבוע העביר לסנ' קָמוֹנדוֹ. הערך של העָשָר הזה היה שני מיליון פרנקים, ובפרק זמן של 15 עד 20 ימים כבר מכר את כולו. אחר כך שכר בית, משרתים ומבשלת, ונשאר שישה חודשים כדי לבצע את גביות הכספים החודשיות, וגם כדי לתת מענה לתביעות ולבעיות שהתעוררו כי כאלה היו כמעט מִדֵי יום. כפי שנאמר, מידהָט פאשה הגן עליו רבות כך שהוא לא סבל ממאומה, ובכל עניין קיבל את ההוראות בקלות רבה. היה שם גם אחד, חָאג'י טָאוּשָן, שהיה בעל השפעה, וגם הוא היה משקיע בעסקים כאלה. הוא מכר לו את כל אזור לֶסקוֹבֶץ[7] במחיר נוח מאוד, וגם עזר לו רבות בבעיות שונות שהיו לו מול אחרים. כולם שילמו לו באופן סדיר כך, שהיו להם בעסק הזה רווחים גדולים מאוד. בזמן ששהה בניש, מלבד
1231 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
זאת שארגן את עניין העָשָר, עשה גם כמה עסקאות בנקאיות; הוא ניכה שטרות לסוחרים כיוון שהכיר את כולם, ואף הלווה להם כסף בריבית של עד 10% לשנה. בכך הוא העסיק עצמו, אבל העיסוק הזה היה מועט. בסופו של דבר הוא השתעמם מאוד, רק מכיוון שלא היה לו היכן לבלות. בימי השבת ובכמה מהמועדים שבהם שהה בניש הוא הוזמן לאכול בבתיהם של רב העיר חָריבּי מֶרקָדוּצ'וֹ אפרים אלקלעי, שהיה גם הוא בנקאי, וסנ' חכם מורנו נחמיאס ובוּקוֹס גרשון שהיו סוחרים, ועוד אחרים כמו המַנדילים [משפחת מנדיל] והלוויים [משפחת לוי]. הוא היה הולך בקביעות לבתיהם של כל אלה, והם היו מבלים יחדיו היטב. הוא סיפר לנו על אורחות חייהם של היהודים בעיר הזו שככלל חיו בפחד, כיוון שהיה זה בגבול סרביה. לפיכך, למרות שהיו להם בתים נאים וחנויות ומעל הכול נכסי מקרקעין, הם לא ריהטו אותם כראוי לנוחיותם. היו להם מושבים שעליהם לא הניחו מינדֶרים מקש, אלא רק פרסו כיסוי בד כדי לכסות את העץ. והיו יושבים על לוח העץ. הכול אצלם היה קל מאוד, אם זה הרהיטים ואם זה הבגדים וכך גם כל היתר. מכיוון שכמעט כל יום התרחשו מתקפות בין החיילים הטורקים לחיילים הסרבים, היה להם חשש שיום אחד החיילים הסרבים עלולים להיכנס לניש. הם פחדו שאז הטורקים עלולים לשדוד את כל רכושם, ולפיכך היו 'קלים' על מנת שיוכלו
1232 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
לברוח במהירות. ברוב מטלטליהם הם לא השתמשו, והם תמיד היו ארוזים. היות שכבר היו מורגלים בחיים האלה, הם העבירו את ימיהם בשביעות רצון, ועסקיהם היו טובים מאוד וזורמים. בשיחותיהם תמיד השתמשו בביטוי 'הילד הרע [יילקח] לניש'. כאשר העבודה פחתה הוא שב לסמוקוב, ומאוחר יותר חזר עקב כמה מחלוקות שנותרו.
בשנה הזו צֵ'לֵבּי אברהם אירס והשיא את בִּתו הצעירה מזלוּ עם סנ' ניסים ב' משה, בנו של חכם ארון [אהרון]. כבר כתבתי קודם אודות האָשוּגָר שהם נהגו לתת, אך כאן יש לומר שזה [האשוגר] היה עוד יותר עשיר וטוב יותר, הכול כדי שהכלה תהיה מאושרת. אולם היא בכלל לא הייתה מרוצה, ועל אף שהייתה קטנה מאוד הייתה בוכה כל הזמן. בימים הייתה מסתגרת באחד החדרים לבדה, והייתה בוכה ימים שלמים יען כי לא רצתה את החתן הזה. היא הייתה נשכבת עם הפנים לרצפה[8] ובוכה בלי להתעייף, וכל זאת מבלי להוציא דבר מפיה, והוריה, שראו אותה בוכה כל העת, הבינו את הצער שהיה לה. אולם לא היה להם מה לעשות, כיוון שבאותם הזמנים לא ניתן היה להיפרד לאחר שאירסו אותה וקיבלו את שטר הקניין. כאשר התקרב מועד החתונה והכלה בכתה עוד יותר בעודה מסתתרת, החליטו שלא להשיאה לאותו החתן, ורק ביקשו לדעת מהי הסיבה. אולם הכלה לא רצתה לגלות מאומה, אם מתוך בושה ואם משום שבכתה על מר גורלה. לאחר שהפצירו
1233 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
בה רבות, אם באמצעות הקרובים או דרך חברותיה, אמרה רק שהיא לא רוצה ללכת לגור באותו בית עם חכם ארון, el Sodro [אהרון משה החירש, אבי החתן], שכן זה האחרון היה אדם שיצא לו שם של גחמן, ואף היה חירש, ולכן קראו לו חכם ארון החירש. וגם בימינו, נכדיו, הבנים של אותה סנ' מזלוּ, מנהלים את הפירמה סַארוּב, כלומר חירש.[9] כאשר נודע להם שזו הייתה הסיבה היחידה – שלא רצתה לגור בבית אחד עם חכם ארון – התנו שיגורו בנפרד: שחכם אהרון יתגורר בבית אחר ושלא יבוא לחתונה. אחרי שהכלה התרצתה במידת מה ערכו את החתונה, אבל עדיין היא הייתה חסרת רצון, וכך היה שכל ימי חייה לא חייתה באושר עם בעלה, כיוון שהיה אדם קשה ועקשן. בזמן שנישאו המצב של אביו חכם מושון [כך מכונה כאן חכם ארון בן משה אל סודרו – החירש – אבי החתן] היה טוב מאוד, כי היה סוחר גדול של בדי צמר. אולם היות שגם הוא היה שתקן ונוקשה, הרי שגם העסקים הלכו ונסוגו לאחור. הוא נפרד מאחיו חכם אברהם, כשלכולם נראה היה שחכם אברהם הוא זה שמשבש את סדרי החנות. הלה [האח חכם אברהם] פתח לעצמו חנות אחרת עם אותן הסחורות, אך עלה בידו לעבוד רק שנה, והוא נאלץ לפשוט רגל ולא יכול היה לשלם אפילו לא פרוטה. אחר כך, במשך שנות חייו הרבות, הוא ניזון רק ממה שהאנשים נתנו לו, והיה יוצא לאסוף [נדבות] בחנויות בכל יום שישי. וחכם מושון, למרות שעסקיו הלכו והתמעטו, חי בכבוד ולא נזקק למתנות האנשים. מאוחר יותר נפרד ממנו
1234 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
בנו, סנ' נֵסימָצֶ'ה, בכך ש[אביו] נתן לו 2,500 גרושים כהון עצמי וחותנו [צ'לבי אברהם] נתן לו 4,000 גרושים; הוא התמקם בחנות נפרדת כדי למכור סחורות לכפריים. באותו מועד הוא גם עזב את הבית – חותנו נתן לו גם בית, וגם נתן עשרים גרושים בשבוע לסנ' מזלוּ כדי לבוא לעזרתה בכל מיני הוצאות, בעיקר עבור הנאותיה שבהן העסיקה את עצמה. כך המשיכו כמה שנים, אבל חיו תמיד בחוסר שביעות רצון, כיוון שבעלה היה כפי שנאמר מופנם וגס. רוב ימי חייה היא הייתה אומללה, למרות שאימהּ פינקה אותה מכל הבחינות. לקראת הסוף היא כבר התרגלה לחיים האלה, הייתה עסוקה בבית ובילדים ולא יצאה הרבה לביקורים. היא ילדה שלושה בנים – בכור יצחק, שמעיה ואברהם, ושתי בנות – בֵּלינָה שנישאה לחיים קוֹנוֹרטֶה, וזימבּוּל שנישאה לפְּרֵסִיָאדוֹ בן משה; את האחרון הרגה בדרך לג'וּמָה, הכנופייה של ווֹיִווֹדָה בוריס סָרָפּוֹב, בגלל שסיפק קמח לחיילים הטורקים בג'וּמָה. מאוחר יותר, כאשר בניו כבר גדלו, הוא החזיק אותם בחנות, ומצבו היה טוב מאוד. אולם גם אז לא הייתה הסנ' מזלוּ מרוצה מחייה, והייתה לרוב מדוכאת. רק כשבניה בגרו היא התנחמה בהם. בעת מלחמת טורקיה־רוסיה בשנת 5638 [1878] היא באה עם בעלה וילדיה אל ביתנו וגרה בדירה של איבּיש, כפי שקראנו לה; זאת כדי לשמור את נפשותיהם ואת רכושם, הן את הבית והן את החנות. הרעה באה בעיקר מן הצ'רקסים
1235 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
והזֶבֶּקים שהגיעו מאסיה רק כדי לבזוז. ובביתנו, כיוון שגרו יותר אנשים, הם שמרו והגנו זה על זה. מאוחר יותר הם קנו בית מול בית הכנסת הישן. זהו היה אותו הבית שהתגורר בו הסנ' אברהם, הראשון שבא לסמוקוב; זה שניתן לו בידי הסנ' מֶהמֵט אמין אגא כדי שיגור בו לכל ימי חייו, כפי שאכן גר בו. אולם הסנ' מזלוּ לא הספיקה לעבור אליו כיוון שחלתה. מחלתה הייתה רק תשישות וירידה גדולה במשקל, עד כדי כך ששכבה במיטה וסבלה שלושה חודשים. הכול נבע מעוגמת נפש גדולה, כיוון שבסופו של דבר לא יכלה לשאת את החיים הלא מאושרים שעברו עליה. כל הסעדים הדרושים שניתנו לה, אם מידֵי בעלה ובניה ואם מאיתנו, הכול היה ללא שום תועלת – עד שבעשרה בתמוז של שנת 5639 [1879] נפטרה, ולכולנו הייתה עצבות גדולה. סנ' אביה, בניו [המחבר ורפאל אחיו] ובִתו [לאה, אחות המחבר] ישבנו עליה שבעה בנפרד מבעלה לבדנו בביתנו, והם [משפחת בעלה ובניה] ישבו עליה בביתם. כולנו שמרנו את מנהגי האבל במשך השנה כולה. היא נפטרה בת 33 שנים, וסנ' אבי בצערו לקה בשלשול קשה וחלה, ומיום ליום הלך ונחלש. מלבד זאת תקפה אותו גם סחרחורת. תמיד היה רוחץ את ראשו במים קרים, ופעמים רבות שם את ראשו תחת זרם המזרקה כדי שהמים הקרים יכו בו בחוזקה. כך נראה לו שהרגיש טוב יותר לזמן מה.
1236 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
באותם זמנים החלו הבולגרים לקיים כמעט ללא הפסקה פגישות חשאיות, על מנת לבצע התקוממויות מהפכניות נגד הממשלה הטורקית. בכל עיר הם הקימו ועדות וכל הבולגרים שילמו דמי השתתפות כדי להימנות עליהן. גובה המס היה רובל אחד לאדם, ובכל דבר הם נהגו לפי ההוראות והפקודות של רוסיה. במִנשרים שהפנו למעצמות הבולגרים התלוננו על הטורקים ועל האנשים רמי המעלה, אלה מבני המעמד השליט, על שניצלו את העם הבולגרי: הם גבו ממנו ריביות גדולות, כלאו אותם ללא סיבה, התעללו בהם, השפילו אותם, פגעו בכבוד נשותיהם ובנותיהם, הרגו את מי שהתלונן, שדדו את רכושם, העבידום בלי לשלם להם וכך הלאה – צורות שונות של עוולות. ובאמת, רבים מן הדברים הללו הם נכונים. המעצמות לקחו את העניין לטיפולן, והצהירו שאמת הדבר שכך נעשו הדברים. לפיכך הן גם הגנו עליהם באמצעות הפגנות נגד הממשלה הטורקית ובאמצעות גילויי דעת קשים שנתנו בידה. הממשלה הטורקית הצהירה שהכול אמת, ופעלה למנות מבין אנשיה את הנבונים ביותר כדי לשלוח אותם אל הווילָאיֶיטים של המקומות בהם שלטה; זאת כדי שישפטו בפני הציבור את אלה שמנצלים ומרמים אותם. הם שלחו אותם [את נציגי הממשלה] כדי להעמיד לדין [את הפוגעים] על פי החוקים החדשים שחוקקו, וזאת כדי להוציא להורג, לעצור, להשיב את מה שנשדד או נגבה בהפרזה, להשליכם לבית הסוהר, להגלותם ועוד כל מה שאפשר לעשות בלא זכות ערעור. והיו [גזרי הדין]
1237 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
נאכפים מייד. ובידי כל הפאשות הללו נתנו צו סולטאני ושלחו אותם. בין השליחים הללו הגיע לווילָאיֶיט של ניש, שסמוקוב הייתה כפופה אליו, קיבּריזלי מֶהמֵט פאשה. על דבר הגעתו הודיעו עוד קודם באמצעות כָּרוֹזים, ו[כן הודיעו] שכל אחד חופשי להתלונן על הדבר הקטן ביותר, ללא שום עלות ואל לו לחשוש מדבר. וכל הבכירים מן המעמד השליט נבהלו מאוד, שהרי רק בגינם הגיעו הפאשות הללו. הם הסתתרו ונעשו טובים לכולם, וכשהגיע לניש קיבּריזלי פאשה האמור מינה ועדות שיקבלו את הקובלנות הראשונות מהציבור. בין יושבי הראש של אותן ועדות מונה גם אחד, חָאג'י טָאוּשָן, שאודותיו כבר כתבתי שהיה חבר טוב של סנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם. וכל התובעים הרבים כל כך שהגיעו התקבלו, ומייד נשלחו סוּרוּג'ים לקרוא להם [לנתבעים]. הם היו צריכים לצאת לדרכם תוך שלושה ימים, ואם לא עשו זאת שלחו להביא אותם כפותים באמצעות זַ'נדַרם. זה הביא לפחד עוד יותר גדול, כי כבר שמעו שאת האחד תלו והשני נשלח לגלות. והסוּרוּג'ים היו באים ללא הפסק ולא אמרו להם [לנתבעים] מדוע זומנו אלא רק שעליהם להתייצב. בין הסוּרוּג'ים האלה הגיע אחד שזימן גם את צֵ'לֵבּי יהודה. המושל של סמוקוב שלח לקרוא לו, ו[הסורוג'י] הקריא לו את הצו המורה שהוא חייב לצאת לדרכו לניש בתוך שלושה ימים. כשראה זאת צֵ'לֵבּי יהודה נותר תוהה, ומהפחד
1238 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
הגדול שנפל עליו נבקעה שפתו התחתונה, ראשו הסתחרר ועל גופו התפתחה פריחה. הוא הלך בשנית אצל המושל כדי לברר מדוע קראו לו, אך זה היה לשווא, כיוון שכפי שנאמר לא הודיעו מדוע זימנו אותם. הוא חזר ללשכה, הסיר את הפֵז מראשו, 'והוציא אלפי קילוגרם של עשן מראשו' [חשב רבות והתעצבן] ממצוקה גדולה, בלי לדעת מדוע קראו לו. כשראוהו בניו ואחיו, אין צורך לומר שגם הם היו באותו המצב. אולם הם אמרו לו שצריך לקבל את הרע בסבלנות ולהמתין ולראות מה יהיה. הם שקלו האם זה בגלל הריביות, כי מכמה [אנשים] הם גבו הרבה יותר מ-12%, או בגלל עסקי הזיכיונות לגביית מיסים – אבל לא מצאו שהם אשמים בדבר. כך עבר עליהם אותו הלילה. למוחרת בבוקר נפגשו שוב, ובכל החישובים שעשו הם לא מצאו אשמה בדבר. בינתיים הזמן עבר והלחצים גדלו עוד, וכבר היה צריך לצאת לדרכו. צֵ'לֵבּי אברהם ריחם מאוד על אחיו, ואמר לו שלא יהיה מודאג ושהוא עצמו ילך במקומו. כאשר שמעו זאת צֵ'לֵבּי יהודה ובניו, אורו עיניהם והם הודו לו. אולם צֵ'לֵבּי אברהם אמר להם: "אני אומנם אלך, אבל החוזה של שנת 5614 [1854] אבד, והחוזים שערכנו בשנת 5618 [1858] עדיין אינם חתומים. ככל שיֵיחתמו החוזים ויוסדרו החשבונות הללו כעת, או אז אני אצא עוד הערב בדרכי לניש". וללא דיחוי, באותו הרגע החוזים האמורים
1239 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
הוכנו ונחתמו, והוא הכניס [עותק] לפֵּצ'וֹ שלו. באותו הערב יצא לדרכו, באומץ רב, ובלי שלקח עימו שום מסמכים כיוון שלא ידע מה לקחת. בהגיעו לניש, באומץ רב ובאורך רוח, פנה תחילה אל מכָּרו חָאג'י טָאוּשָן על מנת שיוכל ללמוד דבר מה כבר קודם – כפי שאכן היה. הוא בא אליו, וכשנפגשו הוא קיבּלוֹ בפנים שמחות באומרו "אל תפחד", וזאת עוד לפני שאמר לו ברוך הבא. "זהו קרובך אַברָמָצֶ'ה, הוא שתובע ממך 20,000 גרושים מחשבונות ישנים עם אביך". כששמע זאת צֵ'לֵבּי אברהם, לא ביקש לשאול אותו ביתר הרחבה. הוא שב למלונו, כתב לאחיו, יידע אותו על מה שקרה וביקש ממנו שישלח לו את החשבונות הנוגעים בדבר כדי שיוכל להשיב [לתביעה]. כאשר נודע להם שהיה זה [בן דודם] חכם אַברָמָצֶ'ה בנו של חכם רפאל שתבע אותם, ניתן להבין איזו שמחה הייתה להם; כי אפילו אם ישלמו לו אין צורך לומר שזה היה דבר של מה בכך. למוחרת בבוקר הם [התובע והנתבע] התייצבו בבית המשפט. אחרי שצֵ'לֵבּי אברהם שמע את כל הטענות שהעלה הסנ' חכם אַברָמָצֶ'ה, הוא אמר להם שלא רק שהם אינם חייבים לו, אלא שיש חוב שהוא חייב להם. אולם, היות שהוא לא ידע מדוע זימנו אותו, הוא לא הביא שום מסמכים כדי להוכיח זאת. הוא ביקש מהם שייתנו לו פרק זמן של עשרה ימים עד שיביא את המסמכים, והדבר הוסכם. את זאת כבר כתבתי ביתר הרחבה בפרק אודות חכם אַברָמָצֶ'ה, על כך שהרשיעו אותו ושמו אותו בבית האסורים. ואחר כך הוא [צֵ'לֵבּי אברהם] נאלץ לתת לו 5,000 גרושים במתנה, ועימם הוא נסע לקונס' ולירושלים. וכאשר כבר לא היה
1240 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1860
לו יותר כסף, שב לסמוקוב. ושוב, הם הביטו בו בעיניים טובות ולא נטשו אותו לאנחות, למרות שהוא גרם להם לכל כך הרבה הוצאות ובעיקר לפחד כה גדול.
לכן עלינו לקחת מכך דוגמה ולנהוג גם אנו כראוי בהזדמנויות כאלה, כפי שעשו אבותינו שחיו באושר ושכחו את מה שעבר.
צ'לֵבּי אברהם נשאר בניש כי היו לו מעט בירורים בענייני העָשָרים וכמה חייבים מניכיון השטרות שעשו ומעסקים אחרים. בשנה הזו קנה בניש מכונה לחליטת תה, שעדיין נמצאת אצלי, צֵ'לֵבּי. ובגלל המכונה הזו הוא סידר שיביאו אליו מלונדון קילו אחד של תה משובח. היות שלא נהגו לשתות תה באותם הזמנים, היא [המכונה] נותרה עד לימי מלחמת טורקיה־רוסיה בשנת 5638 [1878], כשהרוסים לימדו אותנו לשתות [תה].
בשנת 5621 [1861] שלחו לקונס' את סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה כי הגיע מועד עריכת המכירות של הזיכיונות לחכירת מיסים, והוא קנה את מס הבֵּייליק על הכבשים במחוז סופיה במחיר של 70,000 לירות. היה זה מחיר גבוה מאוד, ועל כך היו לו עם אָחיו אי־אלו דיבורים, וצֵ'לֵבּי יהודה אף התלונן בפניו. עם זאת, זה [החשש מהפסדים] לא קרה כפי שהוא [יהודה] חשב, כי הוא הרוויח 100,000 גרושים. אחר כך שהה בקונס' קרוב לשנה, כדי שיוכל להסדיר את החשבונות עם הגברת אָלידֶה [Alide [Hanum ששהתה בקונס' – אחת
1241 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
משלוש נשותיו של אוּסרֵף פאשה. היא הייתה חייבת להם 200,000 גרושים כולל ריבית, ומזה שנתיים לא שילמה להם לא את הקרן ולא את הריבית. בחששם שמא תעורר איתם ריב, ביקשו לכסות את החוב בדרך כלשהי. את הכסף הזה קיבלו עובדיה חאפיז אגא ומֵרַז יֵידי סולימאן אגא, והוא ניתן להם [מידי בני אריה] לצורך הפעלה של שני המָאדָנֶס שהיו לה בסמוקוב. וזה שהם [עובדיה] לא העבירו כסף אל ההאָנוּם בקונס' היה משום ש[בני אריה] לא יכלו לתת להם שום סכום נוסף על החשבון. סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה הלך אליה כדי לשכנע אותה באיזו דרך, אבל פעמים רבות היא לא קיבלה אותו. להביאהּ למשפט לא רצו, ולפיכך הם פעלו כל העת באמצעות אחרים ובבקשות רבות. וכך היה שבסופו של דבר היא הסכימה [תמורת] זה שיעשו לה הנחה, והיא תיפטר מהחוב בכך שתיתן להם את הצ'יפליק שהייתה לה בבָּאנָה [מרחצאות] של קיוֹסטֶנגָ'ה[10] את מָאדָן אורטה [האמצעי] בקיוֹסטֶנגָ'ה; ועוד 30,000 גרושים בכסף מזומן שהם שילמו לה. לכך היא הסכימה. הם זקפו לשני הנכסים ערך של 150,000 גרושים, ובהפחתה של 30,000 גרושים שהם שילמו לה, יוצא שנותרו 120,000 גרושים [שהיא השיבה להם]. כך נסגרו כל החשבונות ביניהם עם הנחה בסך 80,000 גרושים שנתנו לה. מה שהם קיבלו ממנה היה עבורם הרבה, כיוון שאם היא רצתה היא לא הייתה משלמת מאומה, ובהיותה אישה לא היה להם מה לעשות לה.
היום מחצית הצ'יפליק הזו היא בבעלות סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה והמחצית השנייה בבעלות סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה [בני יהודה]. מָאדָן אורטה בקוֹסטֵנֵץ הוא בבעלות צֵ'לֵבּי אברהם מאז שנפרדו [האחים יהודה ואברהם] בשנת 5630 [1870].
1242 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
בזמן שסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה שהה בקונס', נולד לו [בסמוקוב] בראש חודש טבת בן, וקראו לו יהודה (לאון). ובימים שהיולדת שהתה במיטה חגגו במעין חתונה גדולה. המיטה הייתה מקושטת בבְּרוֹזלָדוֹס רבים ובתכשיטי יהלומים, וכמו כל היולדות היא קיבלה ביקורים של [אנשי] העיר כולה, הן הנשים והן הגברים. רובם של אלה [הגברים] היו אוכלים בלילות, שרים, משחקים ושמחים. וכל קרובי המשפחה שלחו גם את הפּלָטוֹס של דוּלסוּרָס ואת המתנות ליולדת וגם לרך הנולד, וכולם היו מאושרים ושמחים. היולדת והרך הנולד היו בריאים ובטוב, ושמחתם הייתה רבה. הסנדק היה סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה יצחק ג' אריה,[11] וביום ברית המילה הוזמנה העיר כולה, הגברים והנשים ומלבדם כל ילדי בית הספר, וכולם אכלו ושתו בשפע. נוסף לכך נתנו לכל הילדים פָּארָה אחת עד עשר פָּארָס וחופן קוֹנפיטים [סוכריות/ שקדים מסוכרים] להנאתם. לכל החכמים והמורים נתנו גם כן מתנות בכסף, הכול לכבודו של הסנדק. הייתה זו האם עצמה שהיניקה אותו ושמרה את לילותיו, ומאוחר יותר כאשר שב סנ' דָּוִידְצ'ונָצֶ'ה ממסעו, הוא ראה בפעם הראשונה שהיה לו בן! היה עליו לומר ברכת שהחיינו, וביום הזה נאספו כל קרובי המשפחה כדי לענות לו אמן על הברכה. ושוב, מאושרים ושמחים, התכבדו בדוּלסֶה. סבו צֵ'לֵבּי יהודה אהבוֹ רבות והיה תמיד מחזיקו
1243 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
על ברכיו, ופעמים רבות עורר אותו משנתו כדי לנשקו ולשחק עימו.
בשנה הזו בנה צֵ'לֵבּי יהודה בית לשני בניו הגדולים. הוא רצה להיפרד מהם כיוון שהמשפחה גדלה מאוד, וגם כי לא היה מקום בבית שבו גר האב [בית המשפחה]. הוא רכש [קרקע] משכניו, ובהם טורקי אחד שקראו לו בוּלטוֹ, מנחם השמש, חכם שלמה ב' יוסף (מוני) ואחרים. האדמה והבנייה עלו לו 105,000 גרושים. אחרי שהסתיימה הבנייה עברו אל הבית שני האחים, הסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה והסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה. אולם, היה זה רק כדי לגור ולישון כי מטבח הם לא פתחו. הכול התבשל במטבחו של האב, והיו אוכלים כמקודם כולם סביב שולחן אחד עם אביהם. מאוחר יותר, כאשר נעשה [הסידור הזה] קשה לשני הצדדים, סידרו שיאכלו שני האחים בנפרד בביתם, ועם זאת היו מבשלים כמו קודם במטבח האב ובאותם סירים. ורק מאותם הסירים היו מגישים את האוכל לשני הבתים, כאשר בכל ההוצאות נשא האב. והן [הנשים] בעצמן, כולן כאחת, היו באות למטבח ועוסקות בכול לפי הוראות חותנתן, למרות שהיו להן מבשלות וגם משרתות. בבית הזה היו רק ארבעה חדרים ועוד חדר קטן בעליית הגג, ומלבד זאת מרתפים ומטבחים ושני תנורים. בצמוד למרתפים בנו שני חדרים נוספים, ובין החדרים, במרכז, בנו טרקלין ובו שני הָאיָיטים שצפו על הגן; ובהָאיָיטים הללו היה מקום מושבם בקיץ, הן עבורם
1244 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
והן עבור האורחים שהגיעו. אחד מארבעת החדרים שימש כסלון לקבלת מבקרים, בשני חדרים גרו שני האחים – אחד בכל חדר, והחדר האחר [הרביעי] עבור הילדים והמשרתים. בהתחלה גרו שם שני האחים באחווה ובאושר. אולם מאוחר יותר גדלו אצל שניהם המשפחות, והחלו להתגלע מחלוקות גם בין האחים וגם בין הנשים. מסיבה זו נאלץ סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה להיפרד מן הבית, כפי שעוד נקרא בהמשך. בבית הזה הייתה חצר גדולה מאוד, ובה בריכות ומזרקות נאות שהעלו את המים לגובה של עשרה מטרים. בגנים שתלו מינים רבים של פרחים לקיץ. מלבד זאת היו להם חממות, דהיינו גינות חורף בנויות מזגוגיות יפות עבור האור, ובהן מתקנים לשמירת הטמפרטורה הדרושה לפרחים. חוץ מזה היה להם גן ירק, ואף היו להם גננים מיוחדים עבורו. היו גם עצים רבים ודשא, כי החצר הכילה הכול [נתנה מענה לכול]. מלבד זאת הייתה להם גם דישָרי אַבְלי, ובה אורוות לסוסים ורפתות לפרות ולתאואות הנותנות חלב; את החלב שחלבו שתו, והפיקו ממנו מיני זְבָדוֹת וחמאות טריות לדֵזָיוּנוֹס שבישלו בסגנון טורקי, ובהם נזקקו לחמאה ללא מלח. את זאת הן למדו מהטורקיות שבאו מקונס' ולימדו אותן להכינם. היו אלה סעודות כה טעימות שגרמו הנאה לנפשו של האדם, כך שלא ניתן לתאר עד כמה היו הן טעימות. היו אלה רק הנשים
1245 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
שלנו שבישלו אותן, כיוון שהמבשלות לא ידעו ואף לא עלה בידן ללמוד להכינן. הן [נשותינו] לא התביישו ללכת אצל הטורקיות כדי שילַמדוּן, כי כפי שכבר ידוע, תמיד הן היו מבקרות אלה את אלה.
צ'לֵבּי אברהם שהה גם בשנה הזו בניש לצורך עסקי המסחר השונים שהיו להם. הוא סבל מעט מטחורים שהיו פוקדים אותו בעיקר משום שנהג לרכב על סוס של מֶנְזִיל; הוא היה דוהר עליו יום ולילה, ולעיתים היו הטחורים מציקים לו הרבה יותר. בשהייתו בניש הוא ראה את אחד מחבריו שגם הוא סבל מאלו, ורופאי ניש ניתחו אותו. כך קרה שחתכו לו הרבה יותר מאשר היה צריך, ובעכוזו נפתח נקב גדול עד כדי כך שלא הרגיש כאשר הייתה לו יציאה. כאשר נוכח בזאת וכיוון שגם לו הייתה [אותה המחלה], חשב שהוא עלול להגיע למצב כזה ונבהל מאוד. הוא פנה בדברים אל אותם הרופאים כשהוא מספר להם שהוא סובל מכך, אלא שטחורים (בולטים) אין לו. הרופאים בדקו אותו ויָעצו לו שייסע לווינה ללא שום חשש, ושם יבצעו בו ניתוח קל מאוד. מהפחד שאחז בו ביקש להסדיר במהירות את העבודה שהייתה לו בניש, ויצא בדרכו לווינה. [הוא נסע] בפַּייְטוֹן עד זמלין, ומזמלין כבר הייתה מסילת ברזל, ו[דרכה] הוא הגיע לווינה. בווינה עמדו לרשותם הסוכנים שלהם, סנ' לאון אדוט ואליהו שאקי, שאליהם הם שלחו את הסַהְטִיָינים והמֵשינים כדי שימכרו אותם עבור חשבונם [של בני אריה].
1246 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
בשנה הזאת היו להם משלוחים גדולים של סַהְטִיָינים ומֵשינים. הייתה זו עבורם גם שנה מאוד רווחית, כי שוויין של הסחורות הללו הוערך במחירים גבוהים מאוד והם הרוויחו כסף רב. ובמועד הזה כבר היו להם אצל סנ' אדוט 8,000 דוּקָטים מופקדים עבור חשבונם מהמכירות שהוא עשה. אחרי ששהה כמה ימים בווינה, הלך לבית החולים יחד עם סנ' שאקי והתייצב בפני הרופאים. הללו הקלו עליו מאוד באומרם שהניתוח הזה הכי קל, [קל] יותר מכל הניתוחים הקטנים האחרים. ו[עוד אמרו] שאין לו ממה לפחד כלל ושהוא לא יחוש כלל כאב, כי זה לא ניתוח שבו חותכים עם סכינים או עם מספריים אלא פשוט [קושרים] עם סוג של גומי. צֵ'לֵבּי אברהם התעודד מכל הדברים הללו, ולמוחרת בבוקר בא לאותו בית חולים. מלכתחילה הוא שאל את המנהל כמה יהיה עליו לשלם: הן עבור הניתוח, הן עבור הרופאים שירפאוהו ויטפלו בו והן עבור התרופות, עבור הזנתו והמקום שבו ישהה, וכן עבור כל הדרוש לאשפוזו ודברים אחרים שהוא עשוי להיזקק להם. המנהל הקשיב לכל שאלותיו, ותשובתו הייתה שאין עליו לשלם מאומה – העיקר שיירפא ויעזוב בהקדם. אולם, אם ברצונו הוא יכול לתת רק לאנשי הצוות בבית החולים מתנה קטנה ולא שום דבר מעבר לכך, כי הכול כבר שולם על ידי בית החולים. באותו היום עצמו עשו את הניתוח שהיה קל מאוד, ואִשפזו אותו בחדר
1247 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
טוב וגדול עם מיטה טובה וריהוט. ואת כל הטיפולים הנחוצים עשו בעיתם. הרופאים ביקרו אותו שלוש פעמים ביום, והוא תמיד נתן בסתר מתנות כסף, הן למשרתים והן לרופאים. אחר כך צירפו אליו לחדר אחד, חָריבּי רפאל קריספין מיאמבול.[12] הלה סבל ממחלה של 'חולי האבן' [אבנים בכליות] כך שלא יכול היה לתת שתן. הוא סיפר לו שמחלה זו באה עליו מאז ששהה בקונס', שם הלך לרוב אצל צֵ'לֵבּי אברהם קָמוֹנדוֹ, והיה משחק איתו ימים שלמים שש־בש; ובגלל שהתבייש ללכת להשתין התאפק רבות, והוא מוצא שזה מה שגרם למחלתו. אותם רופאים שטיפלו וריפאו את צֵ'לֵבּי אברהם היו גם אלה שריפאו את חָריבּי רפאל, וכשהשתעשעו ביניהם נהג לומר: "בי מטפלים מלפנים, ובך מטפלים מאחור". הם בילו את הזמן בטוב כיוון ששניהם היו חכמים. סנ' אבי שהה כחודש בבית החולים, ובזמן הזה ביקרוהו בכל יום אנשים רבים, ובעיקר הגיע הסנ' שאקי פעמיים ביום. אחרי שיצא מבית החולים הזמינו אותו חברים רבים לביתם לאכול ביחד, ועשו לו כבוד גדול. בין אותן ההזמנות שקיבל, הזמין אותו באחד מימי שישי הסנ' פּרֵסיוֹ דה קוֹקוֹ, שמא יבוא בשבת בבוקר להתפלל בביתו שחרית. היה לו בביתו בית מדרש שבו למדו בכל יום עשרה חכמים עבור נשמת אביו – להם שולם שכר נאה מאוד. במקביל היו
1248 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
גם עורכים תפילות, הן בימי חול והן בשבתות ובמועדים, ואף היה להם ספר תורה. בבוקר יום השבת הלך צֵ'לֵבּי אברהם לביתו, וכשהתפללו שחרית הזמין אותו הסנ' קוֹקוֹ שייכנס לביתו. הוא נכנס לחדר, שם השולחן כבר היה ערוך, ועליו מבחר דֵזָיוּנוֹס בצלחות כסף, כפות, מזלגות וסכינים מזהב וסוגים רבים של משקאות. הם סעדו את ארוחת הבוקר, שתו ושוחחו אודות כמה ממאורעות מהעבר. כל הדֵזָיוּנוֹס הללו היו עשויים עם חמאה וגבינות מהמשובחות ביותר. אחרי שסיימו את מנות הגבינה, החליפו את כל הצלחות, המזלגות, הסכינים והכפות באחרות, גם כן מזהב וכסף, שהיו בשריות – כי אז הגישו לשון מעושנת, מבחר נקניקים ועוד כאלה מאכלי בשר. אחרי שהסתיימה הארוחה שתו קפה, והוא יצא מרוצה מאוד מכל הכיבודים שהרעיפו עליו. אף לסנ' אַדוּט היה בית מדרש כזה שבו התפללו בכל יום וגם למדו בו גמרא ודברים אחרים, וסנ' אבי היה סר ברוב הערבים לבית המדרש הזה; שהרי כבר יודעים אנו שהיה תלמודאי טוב, וסנ' אדוט וכן סנ' שאקי נהגו גם הם ללמוד גמרא. בערבו של אותו יום השבת, כשהיו יחדיו בבית המדרש, ביקש סנ' שאקי מסנ' אבי שיספר לו איך עברה עליו ארוחת הבוקר אצל סנ' קוקו באותו בוקר שבת. וסנ' אבי בטוב ליבו סיפר לו, כשהוא משבח את כל הכבוד שעשו לו ואת הדֵזָיוּנוֹס הטעימים שאכלו. וסיפר לו גם שאכלו נקניקים
1249 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
טובים ולשון מעושנת. על עניין הלשון צחק סנ' שאקי וצחקו אלה שהיו בבית המדרש, באומרם שללשון אין מקום בארוחת בוקר. דבר הצחוק הזה הגיע לידיעתו של סנ' קוקו. מאוד העיק עליו שצחקו לו, ושהדבר התפשט גם בקרב אנשים רבים אחרים. דבר זה הכביד מאוד על סנ' אבי, והוא נעצב עד מאוד. הוא מצא שמוטב שילך אצל הסנ' קוקו להבהיר לו את העניין ולבקש ממנו אלף סליחות. ו[אף אמר לו] שהוא סיפר עליו טובות, ושיבח אותו על הכבוד שהוא ביקש להעניק לו בטובו. על כך אמר לו הסנ' קוקו שהוא אינו אשם בדבר. מלבד זאת הוא הוזמן לבתיהם של כל הסנ' מ[משפחת] מתי [מַתִּתְיָהוּ] רוסו. ומן הזמן הזה התחילו שוב לעשות עסקים עם בית הסנ' מתי רוסו, וקבעו עימו תנאים נוחים יותר מאלו שהיו להם עם הסנ' אַדוּט והסנ' שאקי. לפי התנאים שקבעו עם הסנ' רוסו הוא פתח להם אשראי, כדי שיוכלו למשוך ממנו כל סכום שיזדקקו לו, ללא הגבלה, בריבית של 6% לשנה; זאת בתנאי שעבור הסכום שאותו ימשכו יהיו חייבים להעביר לו סחורות שיקנו למכירה בווינה או בבודפשט. ובהתאם לכך נהגו: כאשר עמדו להיזקק לכסף היו מודיעים לו מראש על הסכום שברצונם למשוך וממתינים לתשובתו; ולאחר מכן היו מושכים את הכסף, תוך שהם מודיעים לו גם על סוג הסחורות שהם עומדים לשלוח לו. והם נהגו לחשב תמיד את משיכותיהם כך שלא יעלו על 75% מערך הסחורות שעמדו לשלוח לו. ובכל הזמן שבו עבדו יחד, מעולם לא סירב להם על שום סכום שביקשו, והם הגיעו למשיכות עד לסכום של 300,000 פלורינים, ולאחר מכן היו שולחים את הסחורות.
1250 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
והעמלה ששילמו לו הייתה 2%, ובנוסף לכך 3% עבור ניכיון הסחורות שמכר עבורם; מכירה שנעשתה לרוב בהקפה, והסיכון נותר על הסנ' רוסו במקרה שמישהו לא שילם, והוא היה מזכה אותם כבר ביום המכירה. נוסף על כך היה גובה מהם 0.5% דמי אחסון. ומן הזמן הזה ואילך לא שלחו עוד סחורות לא לסנ' אדוט ולא לסנ' שאקי. צֵ'לֵבּי אברהם נשאר בווינה עוד חודשיים, עד שנמכרו כל הסחורות שהיו בידיהם אצל שני הסנ' הללו. לאחר מכן סגרו את כל החשבונות, מבלי שהסנ' אדוט והסנ' שאקי ידעו שלא ימשיכו עוד לעבוד עמם, ואף מבלי שידעו על ההסכמים שכרתו עם בית הסנ' מתי רוסו להמשך העבודה בעתיד – שכן הכול נעשה בסוד.
ובזמן הזה שסנ' אבי שהה בווינה, קנה רהיטים רבים – הן עבור ביתו והן עבור הבית שאחיו צֵ'לֵבּי יהודה בנה עבור בניו, כפי שכתבתי קודם אודות הבית הזה; ביניהם ספות, כורסאות, כיסאות, שולחנות אוכל, ושולחנות עגולים לחדרים ושולחנות צד [במקור: חצאי שולחן] להצבה מתחת למראות; סוגים שונים של ארונות ומזנונים וכיוצא באלה, עבור כלי כסף, כלי זכוכית ובגדים. וכן קנה סוגים שונים של בדים משובחים לכיסויים – לספות, לכריות ולמינדֶרים – וכן כיסויי שולחן, הן מבדי משי משובחים והן מאריגים אחרים, וכן וילונות לחלונות ולדלתות. מלבד זאת קנה גם סוגים רבים של בגדים ובדים לנשים ולגברים[13] עבור כל המשפחה. עוד קנה לכל המשפחה גם ספרים
1251 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
רבים, כולם מוזהבים ושמותיהם רשומים עליהם, וכן מגילות [אסתר] רבות. ומלבד זאת קנה רימונים של כסף, סכינים, כפות, מזלגות, מגשים להגשת דוּלסֶה, חנוכיות, כלי בשמים [מגדלי בשמים להבדלה], פלפליות, מנורות, צנצנות לריבה – הכול מכסף משובח מעשה אמן. וכן כל מיני חפצים הדרושים לבית מושלם. מלבד זאת קנה תכשיטים רבים כגון צמידים, סיכות מקושטות, טבעות, פנינים, כפתורי זהב לקישוט החולצה ושרשרות זהב; וכל התכשיטים היו משובצים בבּירלַנטים משובחים. חוץ מכל אלה קנה שעוני קיר לכל החדרים, שעוני כיס [במקור פֵּצ'וֹ], מראות גדולות לכל הסלונים והחדרים, מנורות, ומערכות כלים רבות שלמות מחרסינה וכלי זכוכית לסוגיהם. הכול נקנה הן עבורו [עבור צ'לבי אברהם] והן עבור הבית החדש של צֵ'לֵבּי יהודה. עד היום כל הסחורה הזו קיימת, כיוון שכל מה שיש לנו הוא ממה שהוא קנה באותה העת, כי הרכישה הזו נעשתה בסכומים גדולים. אומנם הרבה נשדד במלחמה הטורקית־רוסית של 5638 [1878], אך למרות הכול עוד יש הרבה [מאותה הרכישה], ורוב המיטלטלין שיש לנו הם ממנה. כל הסחורה הזו הוּבלה לזֶמלין דרך הדנובה וברכבת, ושוחררה בבתי המכס האוסטרי, הסרבי והטורקי – הכול באמצעות הסנ' גָלָנוֹ. הלה היה סוכנם בזמלין, וכאשר עבר צֵ'לֵבּי אברהם בזמלין, הוא פנה אל אותו סנ' גָלָנוֹ כדי להכין את מסמכי הסחורות; זאת על מנת שיוכל לשחררן וגם כדי למסור בידיו את הכסף כדי לשלם למשרדי המכס. הוא כבר העריך במידה מסוימת את הסכום שיהא עשוי להיזקק לו, וכשהיה מוכן הלך למשרד של סנ' גָלָנוֹ כדי שגם הוא יעשה חשבון. חתנו [של גלנו] עבד אצלו כלבלר,
1252 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
לאחר שזה מקרוב שב מלימודיו בווינה. והוא החל לעשות את החישובים הללו כשהוא כותב בגיר. הוא ערך את החישובים על גבי השולחן שלו, ומרוב החישובים התמלא השולחן. כדי לסיים את החישובים ומאחר שכבר לא נשאר לו מקום, הוא מחק בספוג את כל החישובים, בהשאירו רק את המספר של הסכום שנרשם למטה. וכך הוא מילא וניקה את השולחן כמה פעמים, עד שמצא שהחשבון היה שמונים דוּקָטים פחות ממה שהיה צריך להיות. צֵ'לֵבּי אברהם, כפי שנאמר, כבר עשה את התחשיב שלו, ולאור זאת שהוא [הלבלר] ביקש שמונים דוּקָטים פחות, נאלץ לבדוק את החשבון שלו שוב. משלא מצא שום שגיאה, אמר מייד לאותו לבלר: "הרי כעת מחקת את כל החישובים שעשית. ואם במקרה הייתה לך איזו טעות, איך תוכל לדעת שהחישובים היו נכונים?". תשובת המזכיר הייתה שהחישובים שעשה הם מאוד מדויקים, ושהוא לעולם אינו טועה וזהו החשבון. והיות שהסנ' גָלָנוֹ אמר לו שהוא לא טועה, עשה הוא את החישוב מחדש, ומצא אותו כפי שחושב בידי סנ' אבי. והמזכיר נותר בוש ונכלם. את זאת סיפר לנו [אבי] – ראשית, שאין לרשום חשבונות בגיר, ושנית שאין לנו לומר שאיננו טועים, שכן אדם עלול בקלות רבה לעשות טעויות במקום שאין הוא מעלה על דעתו. אחרי שהסדיר את העניין הזה יצא בדרכו לבלגרד; אך היה זה חודש אדר והדנובה עדיין לא הייתה פתוחה לשיט ספינות קיטור. לפיכך, הוא חצה את הדנובה בסירה. גושי הקרח שנשטפו בזרם בכמויות גדולות גרמו לו למצוקה ולפחד
1253 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
גדול. הנסיעה הזו נמשכה עד אחרי חצות הלילה, אף שהמרחק היה בקושי חצי שעת דרך. בקושי רב הגיעו לגדה של בלגרד.[14] היות שהיה לילה המשמר הטורקי ששמר על מצודת בלגרד לא נתן להם לרדת, וכל האמצעים שנקטו [כדי לרדת] עלו בתוהו. לפיכך התרוצצו הלוך ושוב לאורך הדנובה כדי לחפש אפשרות לרדת, אך בשום אופן לא ניתן היה. בינתיים גושי הקרח הגדולים היכו בחוזקה בסירה. פחד גדול נפל עליהם, עד שבסופו של דבר הם החליטו לשוב אחור כשהם צועקים: "אנחנו טובעים". הלילה היה חשוך מאוד, והם חתרו מעט. כדי שחיילי המשמר לא יוכלו לראותם, הם התכופפו נמוך יותר אל האדמה, ואז הצליחו לגעת באדמה [לעגון]. בגשם ובבוץ החלו ללכת העירה, [צועדים] לאורך גדת הדנובה. אולם, זה כלל לא היה אכפת להם, רק [ביקשו] למצוא את השכונה שגרו בה היהודים. הם בקושי ראו את העיר ואת הרחובות, והוא – שלא הכיר מקודם את בלגרד, לא ידע להיכן להיכנס, כי היה כולו רטוב ומלוכלך. ובעודו מהלך ראה במקרה בית אחד שדלת [חצרו] הייתה פתוחה, ובאומץ נכנס ל[חצר] הבית הזה. ודרך החלון ראה חדר אחד, ובו 15–20 אנשים שרים שירי פורים בג'וּדֵיזְמוֹ [במקור djodezmo]. וכולם היו תופרים מסכות לפורים. כאשר ראה זאת היה שמח לגמרי, שהיה זה בית של יהודים. כשנכנס פנימה קיבלוהו
1254 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1861
בסבר פנים יפות ונתנו לו להירגע. אחרי שסיפר להם את כל הצרות שעברו עליו, ביקש מהם שיראו לו את הבית של הסנ' גָלָנוֹ, וזאת הם עשו מייד. בהגיעו אל בית סנ' גָלָנוֹ הוא התקבל באותו אופן, ונתנו לו צָ'מָשיר ובגדים כדי שיחליף את בגדיו שהיו רטובים ומלוכלכים לחלוטין. אחרי שנח יום בבלגרד יצא דרך לוֹם[15] ושב לסמוקוב. עברו עליו עוד כמה מאורעות חשובים עם מפקד מצודת בלגרד, ועליהם עוד נקרא ב[תיאור] התרחשויות אחרות שעברו עליו.
כאשר הגיע לסמוקוב היה שרוי במצוקה גדולה, מדוכא עד מאוד, על כך שלא מצא עוד את אחיו צֵ'לֵבּי גבריאל [בחיים]; כי אחיו נפטר כבר בשלושה בשבט, והוא לא ידע זאת, כפי שכתבתי בפרק עליהם. כל המשפחה הייתה באֵבל גדול ביותר כל השנה, ולא הלכו לשום מקום פרט להליכה בכל ערב להתפלל בביתו. הם באו לשם בכל ערב והתפללו עבור נשמתו במשך השנה כולה.
בשנת 5622 [1862] סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שהה בווינה, כדי להירפא מהמחלה שפקדה אותו מזה זמן, כפי שכבר כתבתי שהייתה זו מחלת הכבד שפגעה באזור החזה.
1255 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1862
הוא שהה גם בפריז, ועל כל מה שעבר עליו בנסיעות הללו כתבתי באחד מהפרקים הקודמים שקראתם. כאשר שב לסמוקוב, זמן רב טופל בתרופות שלימדוהו הרופאים בווינה וגם אלו בפריז. תמיד יצא לשוק מאוחר יותר, ולכן חי בבריאות טובה מאוד בכל ימי חייו, ורופא ביקר אותו לעיתים מאוד נדירות. הוא הכין בעצמו תרופות, מיני שיקויים מעשבים, שאיתן תמיד הרגיש טוב. זאת למד מסֵפר שהיה בבית המדרש שלנו בשם מעשה טוביה[16] שבו הגה רבות. הוא גם ניזון היטב, בעיקר אכל בשר צלוי ואהב מאוד לאכול דגים. אף שתה מעט יין בכל ארוחה. הוא היה נקי מאוד בלבושו והיו לו חליפות בגדים רבות הן בסגנון טורקי והן בסגנון אירופאי. היו לו הרבה מעילי קיוּרדי ואֶשקוֹרטָה עטופים בכל מיני פרוות, כולן מהמשובחות ביותר. בשהייתו בקונס' הכין לעצמו מעילי קיוּרדי רבים וחלוקי אַנטֵרי ארוכים, הכול מהאריגים המשובחים ביותר. הוא אהב מאוד שיהיו לו תכשיטי גברים, ותמיד ענד טבעות יפות, טובות ויקרות ערך מיהלומים, מבירלנטים ומאבנים טובות אחרות וכן מיני סיכות מקושטות בעניבתו – הכול מאבנים יקרות.
בשנה הזו צֵ'לֵבּי יהודה השיא את בתו בּוּ' יעל עם הסנ' נֵסימָצֶ'ה אליהו אריה. כפי שכבר כתבתי בפרק על חכם אליָצוּ'נוֹ, את החתונה הזו ערכו
1256 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1862
בביתו של צֵ'לֵבּי יהודה. הוא נתן לו 5,000 גרושים קוֹנטָדוֹ ומלבד זאת אָשוּגָר, והם גרו בביתו שלוש שנים, סמוכים על שולחנו. אולם, הסנ' נֵסימָצֶ'ה, בכל הזמן שגר בבית חותנו, היה תמיד מדוכדך עד מאוד, ונראָה לו כאילו מביטים בו בכל פרוסת לחם שהוא אוכל. אולם, כל בני הבית טיפלו בו ודאגו לו, והיה אכפת להם עד מאוד שהוא מיואש. הם רצו שיהא תמיד שמח ומאושר, אך כזה היה טבעו: הוא לא דיבר רבות, והיה אדם מאוד חלש. העיסוק העיקרי שלו ורוב חיבתו היו נתונים ללימודי קודש. הוא אהב מאוד להגות בתלמוד, ושנים רבות למד עם חָריבּי אברהם כהן בבית המדרש שלנו.
סנ' יוסֵפָצֵ'ה, בנו של חכם מֶרקָדוּצ'וֹ, שהה בבֶּרקוֹביצָה והועסק כמורה בבית הספר היהודי. מאחר שכבר הסתדר די טוב, באותה שנה באה אליו אימו בּוּ' רוּזוּ. על צאתה של בּוּ' רוּזוּ מסמוקוב נעצבו עד מאוד כל נשות משפחתנו, שכן היא הייתה הכתובת לכל דבר – הן כאשר היו חתונות והן כאשר היו חולים. היא הייתה עקרת בית למופת ובעלת תושייה, וכל דבר היה עולה יפה בידה. היא הייתה מכינה תרופות לילדים כאשר היו חולים, ובחתונות היא ידעה לבשל ולתת מענה לכל מה שדרוש. הכול היו מטילים עליה. היא גם הייתה מתלווה אל הנשים כאשר הלכו לבקר את ההָאנוּמֵס, ומעל הכול – אליה היו פונות
1257 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1862
להתייעץ בענייני צורכי הנשים, והיא הייתה מרצה את כולן. מעל הכול היא חייתה באושר, שכן נחשבה כאישה מכובדת ואהובה מאוד מכל הבחינות וגם זכתה ליחס מועדף. כאשר ליוו אותה לדרכה – בכתה.
בשנה הזו נולדה לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בת וקראו לה רגינה, וגם בלידתה נהגו כמנהג כל היולדות כשביקרה אותה העיר כולה. וכל קרובי המשפחה שלחו לה את כל הפּלָטוֹס של היולדת והעניקו לה מתנות, הן לאימא והן לרכה הנולדת, ונהנו ושמחו והיו מאושרים עד מאוד. האֵם עצמה היניקה אותה, וטיפלה בה. זוהי סנ' רגינוּצָ'ה שהייתה [לימים] אשתו של סנ' חיימָצֶ'ה בן דודהּ, ובקשר אליה התרחשו אי־אלו מאורעות לא נעימים. על אחדים מהם אוכל לכתוב באחד הפרקים אודות סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה. היא הייתה יפה מאוד וחיננית, מלומדת ואינטליגנטית ואף ידעה היטב צרפתית וג'וּדֵיזְמוֹ. כל קרוביה אהבוה עד מאוד ושמרו עליה.
בשנת 5623 [1863] חיתן צ'לֵבּי יהודה את בנו הסנ' נָעימָצֶ'ה עם מָדָם רחלוּ, בִּתו של סנ' חכם דָּוִידְצ'וֹן ב' משה מקְיוּסְטֶנְדִיל. והכלה הביאה אָשוּגָר רב ומאה דוּקָטים של מינסה קוֹנטָדוֹ, וחוץ מזה הביאה גם מתנות רבות בזהב, כסף ותכשיטים שנתנו לה האבא וכל קרוביה. וכדי להוביל את הכלה יצאו מסמוקוב כמחותנים סנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם, סנ'
1258 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, אני צֵ'לֵבּי, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה י' אריה וסנ' אליהו ב' אליעזר; כאחראי אספקה נסע עימם חכם בנימין ששימש גם כמשרת ליהודצֶ'ה [כינויו של צ'לבי יהודה, אבי החתן, שיצא גם הוא]. כולנו הצעירים רכבנו על סוסים, והיותר מבוגרים נסעו בפַּייְטוֹנים. ליוו אותנו שני טורקים חמושים היטב מאלו שעמדו לרשותנו, כדי שישמרו עלינו בדרך וכמורי דרך. כאשר יצאנו מסמוקוב היה זה קרוב לצוהריים, ליוו אותנו הרבה צַ'לגיס ומתופפות עם תופיהן, וכולנו שמנו על חזותינו פרחים טריים מעוטרים בעלי זהב. מלבד זאת [לקחנו] עגלה טעונה בשפע מזונות ומשקאות. בכל שעתיים, כשהיו בדרך כפרים, נחנו ואכלנו ושתינו ושרנו, ובערב כשהגענו לדוּפְּניצָה קיבל אותנו בביתו חכם דָּוִידְצ'וֹן אשכנזי, שנקרא חכם דָּוִיצ'וֹן השחור. הוא קיבל אותנו בכבוד גדול ובפאר והדר, ואצלו לנו באותו הלילה, עם הרבה שירה וחברים שהזמין לאכול. בבוקר יצאנו לקְיוּסְטֶנְדִיל, והיה זה אותו הדבר כמו כשיצאנו מסמוקוב – אחרי שהעתרנו את כל התודות לחכם דָּוִיצ'וֹן וגם נָתַנו לו מתנות רבות. ביקשנו ממנו שיקבל אותנו בביתו גם כשנשוב בחזרה עם הכלה. כל ההוצאות היו כמובן עלינו, ומלבד זאת גם שולם לו שכר נאה. כולנו היינו חמושים באקדחי מצת [[Flintlock, ולי היו שני אקדחי כסף יפים ומשובחים מאוד, שאחד מהם נמצא היום אצל סנ' רפאלצ'י. לעיתים היינו יורים בדרך כדורים באבק שריפה. זו הייתה
1259 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
הנאתנו והיינו שמחים. אני הייתי לבוש במכנסי כפר מאריג בצבע גָמָל,[17] חגור בקוּשָק משי מנומר ומעל נרתיק לכלי נשק מעור משובח שהחזקתי בו את שני האקדחים. בצד שמאל היה לי נרתיק כסף כדי לשים את כדורי אבק השרפה. הייתי רכוב על סוס צעיר, סטליון [סוס לא מסורס, סוס רביעה], בצבע לבן עם כתמים שחורים, שהיה נוח לרכיבה ומאומן היטב. באותו זמן שהסוסים היו זולים מאוד הוא עלה לנו 1,750 גרושים, בעוד שהיום ערכם עשוי להיות 2,000 פרנקים; וכאלה היו גם הסוסים של שאר הרוכבים. הנסיעה מדוּפְּניצָה עד קְיוּסְטֶנְדִיל התנהלה גם היא כמו הנסיעה מסמוקוב. וכאשר הגענו לגשר הקאדי,[18] מצאנו את הקוֹנספוּאֵגרוֹס מקְיוּסְטֶנְדִיל עם צַ'לגיס. הם הביאו הרבה מאכלים ומשקאות, הגישו לנו דברי מתיקה, וכמעט מחצית העיר באה לפגוש בנו, יהודים ולא יהודים. אחר כך הגישו לנו מבחר קונפיטורות וסירופים ונתנו לנו לאכול, הכול בליווי צַ'לגיס ותופי מרים. נסענו עם הפַּייְטוֹנים שהם הביאו עבורנו, וירדנו בביתו [של אבי הכלה], שם היו לו שתי דירות. בלילה הגיעו הרבה מוזמנים לאכול איתנו ביחד, הגישו משקאות רבים ושרו שירים. באותה שעה נכנסה הכלה לנשק את ידי המחותנים. לבושה היטב ועדויה בתכשיטים, מלוּוה בידי חברותיה, היא נכנסה לחדר שבו שהינו אנחנו, ונישקה את כל הידיים. וכולנו נתנו לה עבור 'נישוק היד', מי מאיתנו דוּבּלוֹנים, אלה מַחמוּדִיֶיס[19] ואחרים דוּקָטים, ורקדנו כולנו עם הכלה. מאוחר יותר ערכו את השולחנות
1260 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
שהיו כולם שולחנות עגולים[20] ואכלנו. בהתחלה מאכלי גבינה ובהם מבחר גדול של עוגות בקלאווה וטישפישטי, ומאכלים אחרים עם שמנת ו־fides [אטריות דקות] ועוד. זה היה להתחלה. אחר כך החליפו את מפות השולחן, את המזלגות, הכפות והסכינים ואת כל מה שעל השולחן, והביאו כלים אחרים למאכלי בשר. הגישו עשרים מיני מינים של מאכלים, ובהם קוֹנדוּצ'וֹס, פרגיות ובשרים לסוגיהם. מכל אלה ניתן היה לנגוס שתי נגיסות בלבד כיוון שלא ניתן היה לאכול מכולם. אחר כך הגישו את הפירות – ובהם 15 מיני פירות מהטריים ביותר וכמה יבשים, הכול עם מבחר גדול של יינות מהטובים ביותר, הן מתוקים והן חזקים [יבשים], וגם סוגים רבים של יינות [מהולים] מהטובים ביותר [המתבשלים] במיני שיקויים משכרים. בחצות הלילה התקינו לנו מיטות עם שלושה–ארבעה שילטֶס וישנו היטב, רגועים מאוד. בבוקר הגישו לנו קפה במים והחלב בנפרד, ואחר כך מבחר דֵזָיוּנוֹס מהטובים ביותר. לאחר מכן ביקרנו בחנותו [של אבי הכלה] וגם בחנות של אחיו חכם נֵסימָצֶ'ה ואצל עוד כמה חברים. שבנו הביתה ובצוהרי היום שוב אכלנו וישנו כשעה, ואחר כך הביא אותנו, מרחק של כחצי שעה, לצ'יפליק שלו, הקרובה ביותר לעיר, שנקראה גְרָניצָה.[21] שם הייתה לו וילה כפרית יפה מאוד. הוא הוליך אותנו בכל הגנים ששתולים בהם מיני עצי פרי וגינות עם אלף סוגי פרחים יפים, הכול בשפע רב. גְרָניצָה היה כפר שלם שהוא בַּשטינָה (אדמות מוּשִיָה).[22] היו לו
1261 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
כאלה בַּשטינות שקנה מהטורקים, כל אחת עלתה לו מ־1,500 עד 2,000 לירות טורקיות, וכאשר עשה את הרכישות הללו היה צריך קודם כול ללכת אצל הסנ' מֶהמֵט אגא. הלה היה מושל קְיוּסְטֶנְדִיל, ועל פי פקודתו נשלטה העיר קְיוּסְטֶנְדִיל וכל כפריה. וכך אמר לו לאגא: "צ'יפליק כזו קניתי עבור כך וכך לירות". ואם אגא רצה את החווה עבור עצמו, הוא זימן את פקידיו ואת מנהל משק ביתו, וציווה עליו שיִספור את הכסף לידי דָּוִיצ'וֹן בָּזיריאן, ושהוא [המושל] יקבל את התַקריר. אחר כך שאל את חכם דָּוִיצ'וֹן מה שכרו, אבל חכם דָּוִיצ'וֹן לא הסכים לקבל ממנו מאומה, וזה שימח אותו [את אגא] רבות. רק לעיתים, כאשר היה לחכם דָּוִיצ'וֹן צורך בסכום כלשהו של כסף, הוא ביקש ממנו, והוא [אגא] היה מלווה לו את הסכום ללא שום ריבית. הכוונה של חכם דָּוִיצ'וֹן הייתה לרכוש אותן [את החוות] לעצמו, אבל הוא לא יכול היה, כי תמיד הייתה נחוצה הסכמתו של אגא. ואגא תמיד ידע היטב מראש כאשר התרחשה כזו קנייה, ותמיד התנהג עימו כפי שנכתב לעיל, כל עוד זה היה לו לעונג. וכך הוא הצליח לרכוש אותן לבעלותו, כי כאשר אגא לא רצה, אמר לו: "הצ'יפליק הזו קח אותה בשבילך, ואם לא יספיק לך הכסף אני אלווה לך". והוא נישק את כנף בגדו כסימן של הכרת תודה, וקנה אותה תוך שהוא אומר לו שהוא קונה אותה עבור הבנים, ואף העביר את הנכס על שם אחד מבניו. זו הייתה הדרך שבה ניתן היה באותם הזמנים לקנות נכסי מקרקעין. אחר כך, כאשר שבנו הביתה, האָשוּגָר כבר היה תלוי [לראווה] ונשות העיר כולה באו לבקר. וביום השבת באו כל הגברים והגיעו מוזמנים רבים לארוחה, וכך היה גם במוצאי
1262 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
השבת. הוא הביא אותנו לבית המרחץ צ'יפטֶה חמאם[23] ששכר עבורנו בלבד. אולם אנו לא יכולנו לסבול לשהות בתוך הבריכה יותר מעשר דקות, כיוון שהמים היו חמים מאוד. חכם בנימין שבא עימנו רצה להפגין אומץ, וקפץ לבריכה שהייתה כה חמה. תיכף ומייד יצא, ובשרו נעשה מאוד אדום, ויצאו לו שלפוחיות של דם מן החום. אולם לאנשי קְיוּסְטֶנְדִיל לא קרה דבר, כיוון שהיו מורגלים בכך. ביום ראשון כבר יצאנו לדרכנו בהרבה המולה. הגענו לדוּפְּניצָה בערב, וירדנו שוב אצל חכם דָּוִיצ'וֹן אשכנזי, שם כבר היה הכול מוכן. למוחרת בבוקר יצאנו לסמוקוב וירדנו בחאן של ריזָ'אן [פונדק דרכים שישה ק"מ מערבית לסמוקוב], שם נערכה קבלת פנים חגיגית כשיצאה סמוקוב כולה. ובהמולה רבה הגענו בפַּייְטוֹנים, ברוכבים רבים וצַ'לגיס, וכשנכנסנו לגשר העיר סגרו לנו את השערים. כידוע, היו שערים לעיר ובלילות סגרו אותם, וכששאלנו אותם מהי הסיבה [לסגירה] התברר שהם רצו מתנות עבור אלו שהיו סוגרים את השערים בכל לילה; ומייד כשנתנו להם מתנות הם פתחו ועברנו בחופשיות. במפגש עם מקבלי הפנים הוגשו דוּלסֶה וסירופ ואי־אלו דֵזָיוּנוֹס. ובסמוקוב הכלה ירדה לבית החדש שבו גרו הבנים הגדולים, וגם באותו הלילה הגיעו אורחים רבים. למוחרת נחו, וביום רביעי ערכו את הקידושין בפאר והדר, והעיר כולה הוזמנה. את הקידושין נתנו בבית, יען כי לא התקיים אז המנהג לערוך אותם בבית הכנסת. ושוב הזמינו את העיר כולה
1263 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
לליל החתונה, הן את הגברים והן את הנשים. וכך היה גם ביום השבת כשהגיעו כל הקרובים. ונחגגו כל שמונת ימי החתונה בהתאם למה שכבר כתבתי. בכל לילה הזמינו את האנשים בשני מחזורים, כאשר קרובי המשפחה היו שם כל העת, הן בימים והן בלילות. וכך הם שמחו, נהנו ואף היו שבעי רצון. ואחרי שהסתיימה החתונה נסעו המחותנים כולם, ונשארה אֵם הכלה עוד 15 ימים, ואחר כך נסעה גם היא. הכלה הייתה כל העת שקטה מאוד, נבונה ומכבדת מאוד, מהר מאוד נטמעה במנהגי הבית, ושני הצדדים [המשפחות] חיו באושר רב; כך גם הכלה ובעלה חיו בכל ימי חייהם.
בשנה הזו הם היו עסוקים עד מאוד בעבודות החנות שלהם, כשקנו כמויות גדולות של [זיכיונות לגביית] עָשָרים בערים רבות. כפי שנכתב קודם, רק הם עצמם טיפלו בכל העניינים, ולא היה להם שום לבלר וגם לא מנהל חשבונות. צוות העובדים שעמד לרשותם נועד רק כדי להישלח לכפרים ולערים מסביב, ואת החשבונות ואת הספרים הם ניהלו בכוחות עצמם, הן את אלה של סמוקוב והן את אלה של סביבותיה. ובכל שבוע כל אנשי הצוות שלהם שלחו להם את רישומי כל הפעולות שעשו, והם כתבו אותם בספרים בסמוקוב שכן המרכז היה סמוקוב. כל ההוראות לכל העובדים ניתנו מסמוקוב, וכך עלה בידם לנהל את כל עסקיהם
1264 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
באופן סדיר. מהעָשָרים של השנה הזו היו להם רווחים גדולים, וכך גם מעסקי המָאדָנֶס. הם השקיעו בהם מאמצים רבים, ועלה בידם להפיק פי שניים מאשר בשנים האחרות, וגם מאלו היו להם רווחים גדולים מאוד. מסיבה זו הם בנו בתי נופש ברבות מן הווידני והמָאדָנֶס של רָדוּיִיל וקוֹסטֵנֵץ'. היו להם כאלה בתי נופש בשש וידני בסביבות סמוקוב: האחד במָחָלֶה יוֹבַאן [הכפר מָריצָה] וגם במָאדָנֶס ובצ'יפליק בבָּאנָה;[24] כולם בנויים היטב עם מטבחים מתאימים. כל אחד מהם הכיל חמישה או שישה חדרים, בכולם שתי קומות, וכולם מרוהטים היטב. כל אחד מאיתנו נסע עם נשות הבית והילדים לאחת מהווידני הללו, כי לכל אחד מאיתנו הייתה הווילה שלו בנפרד. כך היה צֵ'לֵבּי יהודה נוסע לווילה ברוּדֵש, צֵ'לֵבּי אברהם [אבי המחבר] לווילה בדרָגוּשין שהייתה שייכת לסנ' אימי, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה לווילה של קַבּרָן,[25] סנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה לווילה של צ'יטלי, סנ' נָעימָצֶ'ה ושְמוּאֵלָצֶ'ה לווילה באיזלָקוּצָ'אן,[26] אני צֵ'לֵבּי לווילה של לאטיף אגא ברוּדֵש, וסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה לווילה של בירזָאס שנבנתה מאוחר יותר. כל אלה היו קרובות האחת לשנייה וכולן בשדות רוּדֵש, פרט לווידנייה שבדרגושין שרק היא הייתה בצד הזה של [הנהר] איסקֵר. על מנת לעבור לצד של רוּדֵש בנו גשר על האיסקֵר, כך שניתן יהיה לעבור ברגל; זאת מכיוון שכאשר היה האיסקר עולה על גדותיו, לא ניתן היה לעבור את המים בפַּייְטוֹן. אלו הפַּייְטוֹנים שהיו בבעלותם: לצֵ'לֵבּי יהודה היו שלושה פַּייְטוֹנים עם שלושה זוגות סוסים,
1265 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
ואצל צֵ'לֵבּי אברהם היו שני פַּייְטוֹנים עם שני זוגות סוסים להנאותיהם. מלבד זאת היו גם סוסי רכיבה, כי כאשר נסעו לבדם היה זה בעיקר ברכיבה על סוס, כולם מהטובים. בנוסף היו גם סוסים עבור המָאדָנֶס ועבור העסק. הם עשו זאת [יצאו לנופש] ללא הפסקה, בעיקר בימי הקיץ. בכל הווילות הכפריות הללו היו חלקות שדה גדולות מאוד עם מזרקות רבות, בכולן נטועים בוסתנים וגינות. בעיקר התאספנו בווילה של רוּדֵש שאליה הלך צֵ'לֵבּי יהודה, וכן בזו שבווידנייה בדרגושין מנגד לנהר איסקֵר, שאליה היה הולך צֵ'לֵבּי אברהם והייתה יפה מאוד. תמיד התבוננו אלו באלו במשקפות גדולות, כיוון שלא היו טלפונים שנוכל לשוחח באמצעותם. הם היו ישנים לילות רבים בווילות הללו, ולפעמים השאירו את הנשים בווידני, הלכו העירה כדי לטפל בעסקיהם ובערב היו שבים. כך עשו ימים רבים ואף במשך שבועות שלמים. אותו הדבר עשו כשהלכו למָאדָנֶס ולצ'יפליק בבָּאנָה, וגם שם שהו שבועות שלמים. וכך העבירו את חייהם, שמחים ומאושרים. בשל כך קינאו בהם מאוד הן הטורקים והן היהודים, עד שאמרו להם שמא יעצרו מעט, שכן היו טורקים רעים. אולם הם לא שמו לב לדבריהם, כיוון שכפי שכבר כתבתי ההשפעה שהייתה להם הייתה גדולה מאוד, והם לא פחדו מאף אחד. כל האנשים רמי־המעלה – הטורקים, הנוצרים וגם רוב היהודים, היו בעלי חוב שלהם בסכומי כסף גדולים, ומלבד זאת
1266 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
הדבר החשוב ביותר היה שכל התביעות שהיו לכולם, הן בפני המשטרה והן בין הסוחרים, יושבו בעיקר דרכם.
בשנה הזו מינו את סנ' אבי כחבר במועצה השופטת, כלומר המקום שבו ישב בדין הדיין. מן הזמן הזה ואילך הדיין לא היה רשאי לשפוט לבדו בלי שיהיו לידו ארבעה חברים, ובהם שני טורקים, נוצרי אחד ויהודי אחד. וכל פסקי הדין שהוציאו מתחת ידם היו צריכים להיות חתומים גם כן בידי אותם ארבעה חברים. בתחילה הם כיהנו ללא שום תשלום, ומאוחר יותר התחילו לשלם להם 130 גרושים לחודש. הם היו צריכים ללכת לשם בכל יום לפני הצוהריים, ולשהות שעתיים בלבד כדי לשפוט את הציבור. המשפטים הללו נועדו לפסוק בעניינו של כל מי שתבע את האחר, הן בכסף והן בדברים אחרים. [התובעים] היו צריכים להגיש עתירה שבה הם מסבירים את תביעתם, ובו ברגע היה הדיין שולח לקרוא ליריב [בעל הדין] באמצעות שליחו, וזאת כנגד אגרה של גרוש אחד. עד שהגיע בעל הדין היו ממתינים בחדר שהיה מיועד לממתינים, וכאשר הגיע נכנסו שניהם לאולם המשפט, המקום שבו היו נשפטים. ואחרי ששפטו אותם ויצא אחד מהם חייב בדין, אם לא הייתה לו ערבות עצרו אותו או שאסרו אותו. כך היו המשפטים מסתיימים באותו היום, ואם היה זה עניין כספי והיה מהיכן לגבות, פקיד ההוצאה לפועל היה מבצע את הפסק באותו היום. כמובן שהיה זה בתיקים הקטנים, שכמותם לא היו רבים, מכיוון שרוב המחלוקות שהתגלעו
1267 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
נפתרו בשוק בהסכם בין הסוחרים ובין החברים; זאת מכיוון ששני הצדדים העדיפו להגיע להסכמה ביניהם, ולו רק כדי שלא ללכת למשפט. הייתה זו בושה גדולה להתייצב בפני בית המשפט, וזאת לא רק עבור היהודים כי אם גם עבור הטורקים והנוצרים.
מן השנה הזו ואילך צֵ'לֵבּי יהודה הפסיק לצאת לשוק לעיתים קרובות, והתארגן לו בבית בדישָרי אַבְלי. שם כבר היה לו סֵלָמְליק עם שלושה חדרים שעדיין קיים, ואותם ריהט היטב. הוא ישב בסֵלָמְליק, ולשם הגיעו לבקרו טורקים רבים מבין הבֵּיִים, על פי המנהג הטורקי. היו לו משרתים משלו ופינות קפה וצ'יבּוּק, וכאשר באו אליו הגיש להם קפה וצ'יבּוּק. הם היו באים אליו רק למען הבילוי, כמו כן באו אליו הצ'וֹרבָּאג'ים הנוצרים שהיו טובי העיר וכך גם יהודים רבים. יותר מכולם בא אליו אחד, חכם מנחם מַתִּתְיָה. הלה הכיר את משחקי השש־בש והדמקה, והם היו משחקים. צֵ'לֵבּי יהודה הכיר גם הוא את המשחקים הללו היטב, ולפיכך הוא בא לבקרו תמיד. ובכל יום חמישי הוא שילם לו שניים–שלושה מָגִ'ידִיֵיס להוצאותיו כיוון שלא היה לו. בין כל בילוייו היה גם מעסיק עצמו מעט בעסקי המָאדָנֶס, שעליהם השגיח מהבית למרות שכבר היו להם שני מנהלים שטיפלו בהם וניהלו אותם; הם עשו את כל הרישומים שלא היו מעטים, מכיוון שהיו להם התחשבנויות עם 700 עד 800 עובדים. בנוסף הם הפיקו ומכרו את מטילי הברזל,
1268 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
אבל עדיין הכול היה לפי הפקודות וההוראות שנתן להם [יהודה]. כך היה שהם [שני המנהלים] הצליחו לנהל את העסק. הם פנו רק אליו, מכיוון שצֵ'לֵבּי אברהם והצעירים שהיו במשרד היו עסוקים מאוד. הוא קם בכל יום מאוד מוקדם, התפלל שחרית וקרא ב־'חוק לישראל' וב'קורבנות'.[27] אחרי שאכל ארוחת בוקר יצא לסֵלַמְליק ולא החסיר יום, כי בכל יום היו הוראות לתת למולות. אנשים היו מגיעים אליו כדי לבלות וגם כדי להסדיר בעיות שהתעוררו – הן בענייני הקהילה והן בינם לבין אנשים אחרים. כולם באו אליו, והוא היה אחראי על הכול. כאשר הגיעה השעה לאכול הוא נכנס שוב הביתה, ואחרי שאכל ישן כשעה ויצא שוב לסֵלַמְליק. כאשר נעשה מאוחר, הורה שיכינו לו את הסוס, והוא רכב עליו. לסוס קראו שישקו [השמן], הוא היה בצבע צהוב כהה, והיה מאוד חסון ורגוע. אותו הסוס היה אצלו עד שנת 5638 [1878] שבה פרצה המלחמה, והוא רכב עליו והגיע לבדו לווידניה ברוּדֵש כשהוא מבקר גם בווידני האחרות. לעיתים היה חוזר ולעיתים נשאר בווידניה, והיה שולח לקרוא למשפחתו, וישנו שם את שנת הלילה. ואם אהב את זה, נשאר כל השבוע. כאשר הגיעו החודשים יולי ואילך, הלך עם משפחתו למָאדָן של רָדוּיִיל ולצ'יפליק של בָּאנָה ונשאר חודשים שלמים. כך היה מעביר את ימיו בשמחה ובשביעות רצון, וחייו עברו עליו בטוב.
1269 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
מן השנה הזו ואילך בכל שנה אסף בקר לפיטום, ולצורך כך לקח שותפים שהכירו את העיסוק הזה. אחרי שהתפטמו, מכר אותן בסמוקוב או שלח אותן למכירה בפיליבֶּה ובמקומות אחרים. הוא היה אדם שאהב מאוד לשיר, כי גם ידע לשיר. בכל ערב שתה קרוב לחצי קילו של ראקי ולא השתכר. הוא עישן צ'יבּוּק כי היה מכור [לעישון], ומלבד זאת נהג להריח טבק, ובכך הפיג את כאב ראשו. יין לא הִרבּה לשתות ולאכול אכל מעט. הוא היה נמוך קומה במקצת ושמן, וזקנו היה גזוז. לבושו היה שלוואר מאריג עם קוּשָק לאוּר [עיטור עלי דפנה], פֶרמֵלָה עטופה בפרווה ומעליה ליבָּדֶה מרופדת מבדים מובחרים שונים. מעליה לבש בקיץ אֶשקוֹרטַס מרופדות בסוגי פרוות דקות ומובחרות, ולחורף קיוּרדי מפרווה עבה. מאוחר יותר תפר לעצמו מכנסיים רחבים, ופעם אחת אני זוכר שבא למשרד בבגד מבד בַּסמָה שמצא חן בעיניו, והוא תפר לעצמו ממנו מכנסיים וליבָּדֶה. סנ' אבי ובניו כשראו אותו בכזה בגד מבד בַּסמָה אמרו לו שלא ראוי שילבש בד כזה ואחר כך לא לבש אותו עוד. מנעליו היו לָפּצ'ינס ונעלי בית, ומאוחר יותר נעל מגפיים ללא עקב. על ראשו חבש פֵז נאה עם גדיל משי.
1270 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1863
בשנת 5624 [1864] הם קנו את הבֵּייליק [המס על הצאן] של מחוז סופיה שעלה להם שבעים יוּקים שהם בערך 1,800,000 פרנקים. את הרכישה הזו ערך סנ' קָמוֹנדוֹ עבור חשבונם, כיוון שהם לא נסעו לקונס' כפי שעשו קודם לכן. על האופן שנעשו הרכישות הללו, העמלה ששילמו לסנ' קָמוֹנדוֹ ועל האופן שערכו את התשלומים – על הכול כבר כתבתי קודם. משהגיעו להסכמה על הסכום הזה, ללא דיחוי התחילו בעבודה – בספירה [של הצאן]. כבר היו להם עובדים משלהם, כאשר לכל שלושה–ארבעה כפרים הגיע מנהל אחד מלוּוה בארבעה פַּנטָס, כולם פָּרָשים. בפרק זמן של 15 ולכל היותר 20 ימים היה עליהם לספור את הכול. אז ניתן היה גם לדעת מה יהיו הרווחים כמו גם ההפסדים. המנהג היה שהיו מערבלים וסופרים אותם [את הצאן] פעמיים־שלוש, ויותר משלוש פעמים לא נתנו לבדוק כדי שלא לקלקל את הסחורה. וכאשר מישהו היה מסתיר [ראשי צאן] ואחר כך תפסו אותו, היו גובים ממנו פי שלושה. ואכן קרה לעיתים שבכל בדיקה גילו שהם החביאו. אחרי שסיימו לספור הכול, נתנו לכל אחד מבעלי הכבשים והעיזים אישור שבו הוטבע רישום של כמות הראשים שבבעלותו והסכום שהוא צריך לשלם כמס – שנחתם בחותם הממשלה. אחרי הדברים הללו יצאו עובדים אחרים כדי לאסוף את הכסף שהצטרכו כולם לשלם בפרק זמן של חודש, אך זה תמיד נמשך שלושה עד ארבעה חודשים. את התשלומים היו חייבים לעשות במֵטָליקים, בבישליקים או בזהב,
1271 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
לפי חשבון של לירה למאה גרושים; מטבעות אחרים שהיו במחזור כמו רובלים, דירֶקלים [מטבע עם עמוד], סָאצ'לים [מטבע נמוך ערך], צְבַאנציקים [מטבע אוסטרי מכסף] ואחרים – גם אותם קיבלו אלא שהפחיתו מהם 5%-6% אז'יו לכל מטבע. כאשר נגבה כל הכסף, הובילוהו לסמוקוב. ימים שלמים ואף עד אחרי חצות הלילה היו סופרים את הכסף כדי לקבלו מכל עובד, ורשמו כל אחד בנפרד. מלבד זאת היו צריכים להמירו לזהב כדי שיוכלו לבצע העברות לקונס'. את מטבעות המֵטָליקים אספו בשקיות של אלף גרושים כשהם מוציאים גרוש אחד מכל שקית בגין עלות השקית, ולכן גם נתנו להם 999 גרושים עבור אלף גרושים. כדי לנהל את הבֵּייליק באזור סופיה התיישב סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בסופיה ופתח לשכה, כשמתלווים אליו חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ כמזכיר ואנשי צוות אחרים כדי לסייע בידיו. הכמות שנשלחה מסופיה הייתה הרבה יותר גדולה מזו של סמוקוב, אך הם עשו זאת בעיקר כדי שיהיו קרובים יותר לפאשה של סופיה, כיוון שנתגלו בכל יום מיני מחלוקות שהיו נפתרות בעיקר אצל הפאשה, תוך כדי קבלת ההנחיות הדרושות. ומסופיה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה היה שולח מכתבים לסמוקוב בכל יום ויום, והיה מודיע להם על כל מה שמתרחש: הן על ההנחיות והן על הגביות והעברות הכספים שעשה כדי שירשמו אותן. כפי שנאמר, המטה היה בסמוקוב, והכול היה תלוי בסמוקוב. באותו אופן פעלו מסמוקוב כשכתבו לו בכל יום,
1272 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
ובהזדמנות שלחו [את המכתבים] כיוון שלא היה דואר מסמוקוב לסופיה. היו שני קירָאג'ים – האחד יוֹבַאן שנקרא בפי היהודים יוֹבַאניקו והשני ניקולצ'וֹ, לכל אחד מהם חמישה או שישה סוסים שהובילו נוסעים וגם מכתבים וחבילות. דמי ההובלה היו עשרה גרושים לאדם וגרוש אחד למכתב, ובכל יום היה האחד הולך והשני בא. הדרכים לא היו סלולות והנסיעה הייתה קשה מאוד, והן אף לא היו בטוחות כיוון שהיו שודדים. באותם הימים הם גם רכשו בקונס' חָוָולֵס בסכומים גדולים מאוד, לפדיון מהקָאשָס של הווילָאיֶיטים ומהנפות של רוסצ'וק, וידין, ניש, סופיה ומעט גם מפיליבֶּה ומאדירנה. כשהגיע מועד פירעונם קנו אותם מהם בסופיה ב־108% וביתר הערים ב־110% עד 115%. הסיבה שלא שילמו באופן שווה בכל הקָאשָס הייתה רק כי בסופיה שילמו בתוך כחודשיים וביתר הערים זה נמשך משבעה עד שמונה חודשים. הרווחים לא היו רק מ[הפרשי] המחיר, אלא הם סידרו את העסק עם מנהלי הקופה כך שאת כל הזהב שנכנס לקופתם הם לקחו לעצמם; זאת מכיוון שלא היה מי שייחָשב את [המרת] הזהב לכסף שהם ידעו [לחשב] עד הגרוש, וזה יצר הפרש של 3%-4%. מלבד זאת הם קנו כמויות גדולות של סַהְטִיָינים ומֵשינים, ובאלו רק הם התעסקו כי הכירו היטב את המלאכה הזו. בעסקי המָאדָנֶס המשיכו כתמיד, אבל עדיין הם [רווחיהם] היו תלויים בהוצאות שהיו בסכומים גדולים מאוד וגם ברכישות [הברזל] שעשו מכל מבעלי המָאדָנֶס האחרים.
1273 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
הם נאלצו לעשות את הרכישות הללו, כי אחרת לא יכלו לגבות את הסכומים הנכבדים שהיו חייבים להם. בנוסף, כל העת הם הלוו כסף בריבית הן לבעלי המָאדָנֶס והן לסוחרים אחרים, ובשטרי ההתחייבות שקיבלו נרשם על אחדים מהם שער הריבית תחת המושגoni on , birden, דהיינו עשרה גרושים עבור 11, ועל אחרים נכתב עבור שער הריבית [28]mal pahasindan, דהיינו במחיר הסחורה. בנוסף לכך שגביית ריבית הייתה מביישת, היא הייתה אסורה באיסור חמור. לפיכך רוב חשבונותיהם היו חשבונות פתוחים שוטפים. הריביות שהם שילמו לסנ' קָמוֹנדוֹ היו מן הזמן הזה ואילך מעל 9% לשנה, ותמיד היו באשראי פתוח שכן הם נזקקו לסכומים מאוד משמעותיים. הוא אף פעם לא ביקש מהם שיעבירו לו כסף אלא היה זה ההיפך: הם תמיד שאלו אותו על כמה עסקות שהם רוצים לבצע ושהם זקוקים לעזרתו, והתשובה שלו הייתה: "עשו זאת ומִשכוּ את הסכום שאתם עשויים להיזקק לו". היו זמנים שהם נקלעו למשברים גדולים מאוד ולדוחק כספי, אבל בישיבות שערכו היו משוחחים לילות רבים כדי למצוא דרכים ל'שימושי כספים'. הם נאספו בעיקר בביתו של צֵ'לֵבּי יהודה; ליד כל אחד מהם הניחו דרגש קטן עם ראקי ומיני מאזטים, כל אחד מהם היה יושב על שילטֶה, והיו שותים ומשוחחים. הגברים היו לבדם, והנשים ישבו בחדר אחר וכך גם כל הילדים. אפילו לי ולסנ' נָעימָצֶ'ה, למרות שכבר היינו גדולים יותר
1274 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
לא נתנו להיכנס לחדר. לילות רבים הם נשארו לשוחח עד חצות, ואם לא יכלו להחליט היו לעיתים עושים אותו הדבר בלילה הבא. ואחר כך הלכו לאכול. כך עשו כאשר היו במצוקות הגדולות ביותר, או כשהיו להם אי־אלו משפטים, או כאשר התכוננו להיכנס לעסקים 'עגולים' רוצה לומר במיליונים, כי על העסקים הקטנים לא דובר. וגם כאשר עסקיהם התנהלו כסדרם הם נפגשו, אבל זה היה על מנת לבלות, לקרוא עיתונים ו[לשמוע] סיפורים מהשוק ומעט אודות העסקים; ואז היו נשארים זמן קצר.
בראש חודש אדר של אותה השנה, יום רביעי, סנ' אבי כבר היה מוכן לחתונה, להשיא אותי, צֵ'לֵבּי,[29] עם בִּיוּ, בִּתו של הסנ' יצחק ג' אריה [בן דודו של החתן, המחבר]. האמירה שהוא השיא אותי, פירושה, כידוע, שבאותם הימים לא בקשו את הסכמת החתן והכלה. האבות היו נפגשים או שולחים את השדכנים, ומסכימים ביניהם על הקוֹנטָדוֹ, על האָשוּגָר ועל כל העניינים האחרים. היינו מאורסים רק חודשיים, אף שהמנהג לא היה להישאר מאורסים זמן מועט כל כך. הסיבה לכך הייתה אך ורק כי גרנו באותה החצר, ועל כך כבר כתבתי שלא היו רשאים החתן והכלה להיפגש בזמן שהיו מאורסים. הם אף לא יכלו לשוחח, לא לטייל וגם לא לשהות תחת קורת גג אחת. ובהתחשב בכך שגרנו בחצר אחת, ייתכן
1275 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
שהיינו עלולים לעבור על אחד מהציוויים הקשורים לנשים, ולפיכך מיהרו והשיאו אותנו. אני החתן הייתי בן 15 שנים, והכלה הייתה כמעט בת 13 שנים – כך שהייתי גדול מחתנים אחרים שנישאו כאשר השלימו מניין [הגיעו למצוות]. את החתונה ערכו בפאר והדר, ועל כמה מן האירועים אכתוב להלן, אף שיהיו הדברים ארוכים, רק כדי שיהיה לכם מושג כיצד היו שמחים באירועים כאלה בימים ההם. הכלה הביאה 600 דוּקָטים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר בכמויות גדולות, בעיקר כלי הבְּלַנקֶרִיָה; כך שמעבר למה שכבר שימש במשך שנים רבות, נתנה לרחל [בתנו] די הרבה, יש לה גם עבור סופי [הבת השנייה], ועוד ייוותר לה. והיו גם מטפחות ניגוב ומגבות וכל הדברים האחרים שנתנו באותם הזמנים, וכפי שכבר ידוע הכול רקום היטב בחוטים נוצצים, קְלוֹבּוֹדָן וקטיפה – הכול מזהב. מלבד זאת היא הביאה בגדים רבים במבחר בדים מאריג או ממשי ברקמות אישלֶמֶה וכן כרית מווינה רקומה ומעוטרת שרקמו עליה את שמה בקְלוֹבּוֹדָן. מלבד זאת נתנו לה מתנות רבות. אביה נתן לה צָ'פְּרָז עם מאה רוּבּי [דוּקָטים מזהב] וכובע עם דוּבּלוֹן מעוטר סביב בפנינים ובגדיל של קְלוֹבּוֹדָן עם אבנים יקרות, וכגון אלה היו המתנות שנתנו לה כל הקרובים האחרים. לי נתן סנ' חותני טבעת זהב עם אבן יהלום גדולה ויקרה, וסנ' אימי נתנה לי כמתנה שדי[30] מיהלומים שעלה לה 50 לירות. הדוּקָטים שאספה הכלה כמתנות היו בסכום של 6,000 גרושים. סנ' אימי נתנה לה קופסת כסף כדי להטיל לתוכה מטבעות וקופסונת עגולה גם היא מכסף, למסטיק, וסנ'
1276 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
אבי נתן לה שני דוּבּלוֹנים ומלבד זאת תכשיטים. והלבישו את הכלה בבגד שנָתַנו לה אנחנו, כי היו עורכים את הקידושין [כשהכלה לבושה] בבגד של [שנתן] החתן: בנוסף ללבנים שהיו כולם מהאריגים המשובחים ביותר בצבע לבן, היא לבשה מעל אַנטֵרי ארוך ברקמת אישלֶמֶה אדומה ושלוואר מבד טָפֵטָה [בד צפוף מבריק ממשי איכותי] גם הוא באדום; ופֶרמֵלָה ברקמת אישלֶמֶה מרופדת בפרוות סמור [חולד] וקוּשָק[31] ארוג מרצועות רקום בקְלוֹבּוֹדָן, עם אבזמי זהב, סָפָּטוֹס עשויים בקְלוֹבּוֹדָן ופנינים וגרבי משי. ככיסוי ראש [עטתה] צעיף רקום היטב בקְלוֹבּוֹדָן, ומסביב נעוצים יהלומים ובירלנטים בצורת פרחים. על הצוואר הרבה ענקי פנינים, ועל החזה צָ'פּרָזֶיס ועליהם סוגי דוּקָטים, מחרוֹזוֹת ושרשרות, צמידי זהב ויהלומים ועגילים מהיקרים ביותר. התכשיטים הללו נלקחו בהשאלה מהמשפחה, אך כל זה לא הספיק להם כדי להלביש ולקשט את הכלה, ולכן זימנו טורקיות שידעו זאת – להלביש ולסרק את הכלות. ובזמן הזה הזמינו את [נשות] המשפחה כולה להלביש את הכלה, והטורקיות הללו היו מסרקות ומקשטות ומלבישות את הכלה וגם את המחותנות ואת כל קרובות המשפחה. זה נמשך חמש־שש שעות. וכל אותה העת היו הצַ'לגיס והמתופפות מנגנים ורוקדים ומשמחים את הכלה. ומִדֵי פעם הגישו דברי מתיקה ובהם קונפיטורות וסירופים ומבחר דֵזָיוּנוֹס. ובעוד הכלה ממתינה בביתה עד שיגיע זמן הקידושין, נשארו גם הנשים בבית
1277 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
הכלה. כך נעשה גם בבית החתן. בהתחלה הזמינו את הצעירים ללכת אל בית המרחץ, וכולם טבלו ביחד עם החתן.[32] ומינו סַפָּר כדי שיספר את החתן בבית המרחץ. הספר שלי היה סנ' נֵסימָצֶ'ה אליהו אריה. אחר כך הלבישו את החתן בעיטורי זהב רבים, ובאו הביתה שם חיכה הסַפָּר השני כדי לגלחו. היה זה אחמד חאלפה. הכול היה מלוּוה בצַ'לגיס ותופי מרים, כי היו שירים מיועדים לאירוע בג'וּדֵיזְמוֹ, ששרו בעת שגילחו את החתן. והגישו דברי מתיקה, וכל הנוכחים נתנו לסַפָּר מתנות כסף. ומצד החתן, מלבד מתנות שנתנו [לסַפָּר] בכסף, נתנו לו גם אריג לבגד. את כל זאת עשו במוצאי שבת שלפני החתונה. ביום הקידושין שוב באו הצעירים כדי להלביש את החתן. הבגדים שהכינו עבורי, אלה שלבשתי לקידושין היו: קיוּרדי ארוך מאריג עדין בצבע כחול כהה, מרופד בפרוות שועל, פֶרמֵלָה ארוכה גם כן מבד מרופדת בעור שועל, אַנטֵרי ארוך מבד משי, קוּשָק לאור [עיטור עלי דפנה], פֵז אדום נתון באימום עם גדיל של משי נאה, מגפי רוּגָאן[33] [עור פטנט] ומלבד זאת בגדים אחרים בסגנון המערב. וכאשר הייתי מוכן בלבושי, באו כל הקרובים והחברים כדי להוביל אותנו אל הכלה על מנת לקחתה. ובבית הכלה כבר היו ממתינות נשות
1278 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
העיר כולה. התקבלנו באחד החדרים והגישו לנו דוּלסֶה, ואחר כך יצאנו לטרקלין, שם הייתה הכלה עם כל הנשים. אבי הכלה, לפי המנהג, חגר את עצמו אליה כשהוא מברך אותה שתלך במזל טוב ושתחיה עם בעלה באושר ובשמחה, בבנים, ברכוש ובכל טוּב. והוא זרק לכיסיה מלוא חופניים מטבעות כסף. והנשים לוקחות את הכלה, וביחד עם המוזמנים, כשהצַ'לגיס והמתופפות מנגנים, מובילות אותה לבית החתן. וכל הדרך כל העת [המוזמנים] זורקים עליהן מלוא החופן אורז מעורבב במטבעות כסף קטנים, כדי שיאספו אותם ולא יסתכלו אל הכלה.[34] ובמבואה לשער של [בית] החתן שמים טס עם מראה, לחם ומלח, ונותנים לכלה להביט במראה ולאכול פת של לחם במלח. ומלבד זאת על מפתן דלת הכניסה שדרכו הכלה נכנסת, שוחטים בזמן הזה כבש לקורבן, ואחרי שנכנסו פנימה, הטָלָמוֹ כבר הייתה מוכנה, עשויה היטב ברקמה ובְּרוֹזלָדוֹס, ובה כריות רבות. והגברים של העיר כולה כבר המתינו, והתחילו החזנים לשיר את המזמורים הנהוגים, והעמידו אותי ביחד עם הכלה בטָלָמוֹ וקידשו אותנו כנהוג תוך שהם שרים היטב. ואחר כך הכניסו את כל האורחים לחדרים כנהוג, הנשים עם הכלה בחדרים נפרדים, שרות ורוקדות עם הכלה, והגישו להן חתיכות של דוּלסֶה דה נָרָנגָ'ה. הגברים
1279 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
גם הם שהו בחדרים נפרדים, כי לא היה נהוג שהגברים והנשים ישהו במקום אחד. ואחרי שהגישו גם לגברים דוּלסֶה, הם יצאו. אחר כך ליווני חבריי, ונכנסנו ביחד לחדר הכלה. הושיבו אותי ליד הכלה ורקדנו, החתן עם הכלה, ובמהלך הריקוד זרקו עלינו סוכריות כאשר הצַ'לגיס והמתופפות מנגנים ושרים שירי כלה מיוחדים לחתונות; ובנפרד רקדתי עם המחותנות והחברים. ואז החלו הנשים לצאת. אחרי שהלכו כל הנשים הובילו את הכלה לחדר אחר כדי שתנוח, ייעצו לה, התכבדו בדוּלסֶה ואכלו. כאשר ירד הלילה החלו להגיע כל האורחים שהוזמנו לאכול בליל החתונה. את כל העיר הזמינו, הן את הגברים והן את הנשים, וכפי שנאמר הגברים היו תמיד בחדרים נפרדים מהנשים. עד שנאספו כולם הגישו ראקי ומשקאות אחרים ומיני מתאבנים – גם מתוקים, גם מלוחים וגם חמוצים, כשהצַ'לגי מנגנת ללא הפסקה. אחר כך ערכו את השולחנות, וכבר יודעים אנו שהם היו על גבי טסים [טסי נחושת ששימשו כשולחן]. בשולחן הראשון ישבו החתן, המחותנים, הזקנים, החזן והרב. החתן בירך המוציא, ואחר כך שמו לי, לחתן, בפֶז פרחי יהלומים וצרור קטן של שומים מעוטרים בעלי זהב [נגד עין הרע]. שתו מבחר יינות ואכלו מיני מתוקים ושמנת.
1280 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
אחר כך אכלו מאכלי בשר[35] וקוֹנדוּצ'וֹס, ובו בזמן שתו מיני יינות; עם הפירות לקינוח שרו החזנים כמה מזמורים. אחר כך בירכו בשירה שבע ברכות. לגברים ערכו 12 שולחנות שהכילו כל אחד 20 עד 25 אנשים, ולכל השולחנות הגיעו מאכלים זהים ללא שום הבדל. אחרי כן החלו הגברים לעזוב, ואז התחילו גם הנשים לאכול. הכלה אכלה מוקדם יותר עם חברותיה בשולחן מיוחד, כשהכול שרים לה ומשמחים אותה. לנשים ערכו עשרה שולחנות, הכול כמו אצל הגברים. כל זה נמשך עד אחרי חצות הלילה, ואז יצאו גם הנשים. הצַ'לגי הייתה להקה שמחה מאוד שקראו לה 'להקת לָמבּרֶה'. הביאו אותה מפיליבֶּה והיו בה שישה אנשים על כלי נגינתם. ומלבד זאת היו גם שני יהודים, האחד חסון מווידין והשנייה פַאטימֶה [fatime] מסופיה, ומלבד זאת היו צועניות מחוללות שרקדו קיוֹצֶ'ק [מחול טורקי]. הנגנים הביאו איתם שַארקיים חדשים רבים שלא שרו בסמוקוב, וכל המשפחה למדה את השירים הללו. הם כל כך יפים וערבים, כך שעד היום, משחלפו חמישים שנים מן המאורע הזה, גם כשאני כותב דברים אלה בחודש אדר של שנת 5674 [1914], אנחנו שרים אותם בהזדמנויות שונות. והחודש התחתנה גם נכדתי מָדָם אלגרה, בִּתהּ השנייה של רשל. ואני הסבא, וכך גם הסבתא, יוחנן [בני], רוזה כלתי וסופי [בִּתי] איננו ראויים לקחת חלק לא באירוסין ולא בחתונה – הכול בגלל גחמה שהשתרשה
1281 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
ושעוד קיימת אצל האנשים הללו, כפי שעוד נקרא בפרק על הסנ' לאון ועל המאורעות האחרים שקרו איתם.[36] וכפי שנאמר, הנגנים היו כה עליזים ונעימים לכל הנוכחים, וכולם נתנו להם מתנות בכסף. כך זה היה בדרך כלל, שנתנו להם כמה מֵגִ'ידִיֵיס בכל אירוע. וכך היה שהצַ'לגי האמורה לקחה עימה מעל מאה לירות כמתנות מלבד השכר שהיה 16 לירות, ומובן מאליו שההוצאות היו על חשבוננו. וכאשר רקדו המחוללות, הן זרקו עצמן על שולי גלימות הגברים הנוכחים כשהפעמונים מצלצלים בידיהם; והיו מוטלות כך כמה רגעים, והם [הגברים] הצמידו לפניהן ולמצחיהן דוּקָטים קטנים כגון רוּבּיות [סוג של דוּקָט], בָּרבּוּטים[37] חצאי מֶמדוּהי ואחרים. הן היו כה מרוצות, ושעות שלמות לא התעייפו לרקוד, לשיר ולקפץ, וגם אנחנו לא שבענו מלצפות בהן. וכך זה נמשך שמונה ימים ולילות רצופים. הגברים כולם שהו בבית כיוון שלא הייתה יציאה לשוק בכל אותם שמונת ימים. למוחרת בבוקר, כלומר ביום הראשון של החתונה, היה נהוג להזמין את כל הקרובים והחברים לארוחת בוקר, לקראתה הכינו מראש מבחר גדול של דֵזָיוּנוֹס ומשקאות רבים. ובאו לסעוד את ארוחת הבוקר ובאותו הזמן הביאו את המתנות שהוסיף ונתן לה [לכלה] אביה, מה שהיה מעין אָשוּגָר שני: מיני בגדים ולבנים ונעליים ועוד כל מה שדרוש – דברים שלא נרשמו בכּתוּבָּה ופרסו אותם
1282 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
על שולחנות באמצע החדרים כדי שכל האנשים יראו. והצַ'לגי מנגנת והרקדניות מחוללות, וכולם זורקים על אותם שולחנות מתנות בכסף עבור המשרתים בחתונה. ואז אכלו את ארוחת הבוקר ושתו ושמחו. ואחר כך באו כל נשות העיר לראות את המתנות, וכולן כובדו בקונפיטורות. ובצוהריים אכלו ושכבו לישון. בערב הזמינו שוב את כל הקרובים וכמה מהחברים לאכול, להשתעשע ולשמח את החתן עם הכלה. הם שרו, רקדו ושמחו עד הבוקר. וביום שישי הכינו את מאכלי השבת, ובערב [שבת] כמו גם ביום [השבת] הזמינו שוב את כל הקרובים, אכלו ושתו יחדיו, ושרו מזמורים ושירי שַארקי. אולם הצַ'לגי לא ניגנה ביום השבת, מכיוון שאסור היה להאזין לנגינתם בשבת כי זהו חטא. בדרך הזו הם שמרו על היהדות. ובבוקר יום השבת הלכו כולם לבית הכנסת להתפלל שחרית, והחתן הוציא ספר תורה וקראו בו בפניו.[38] היה זה אחרי שסיימו לקרוא את פרשת השבוע, וכל הקרובים עלו לתורה. וכשקראו בפניו את 'ואברהם זקן' שרו עם כל פסוק גם את התרגום.[39] אחרי שהסתיימה תפילת שחרית הזמינו את בני הקהילה כולה [הגברים בלבד] להתיישב בעזרה, והגישו להם את
ה'חברה' – ביצת חמין וכוסית של ראקי וג'ינֵט אֶנְשָרוֹפָּדוֹ לארוחת הבוקר. ורב העיר נשא
1283 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
דרשה, ובעוד החתן עומד על רגליו שתו כולם כוסית של ראקי ובירכו אותו בסימן טוב. אחר כך באו הגברים מבית הכנסת היישר לבית החתן כדי לומר ברכות לחתונה ללא הנשים, וכאשר הגיעה שעת צוהריים אכלו. ובכל אותה עת היו שרים מזמורים ושירים אחרים. והנשים גם הן שרות ללא תופיהן, כיוון שגם להן אסור היה לתופף בשבת. כך זה נמשך עד שהגיע זמן מנחה. הם התפללו ואחר כך באו נשות העיר כולה לבקר, וגם הן שרו ורקדו, ואת כולן כיבדו בדוּלסֶה וכן את הגברים. כאשר ירד הערב התכנסו שוב כל בני המשפחה כדי לומר הבדלה, ושתו את הקפה של מוצאי שבת עם הצ'יבּוּקים. מאוחר יותר החלו להגיע הנערות והחברות של הכלה ל'טקס הסרת הינומת הכלה', שאותה לבשה הכלה עד אותו לילה. הן שרו ורקדו, וזו הייתה החגיגה של הנערות כדי שגם הן ייקחו חלק בחתונה, וגם להן הגישו דוּלסֶה. אחר כך מי שהביאה מתנה עבור הכלה רקדה עימה שוב, ובעת הריקוד תלתה את המתנה על זרועה של הכלה – כל אחת בתורה עם המתנה שהביאה. ובזמן הזה נכנס גם החתן לחדר הנערות, וגם הוא רקד עם הכלה ונתן גם הוא מתנה לכלה. וכשרקד החתן עם הכלה זרקו עליו קוֹנפיטֶס [סוכריות]. כאשר נעשה מאוחר הלכו
1284 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
הנערות, ואז [בני הבית] נחו. בבוקר יום ראשון ערכו את 'הביקור הגדול', כאשר הזמינו מהעיר כולה רק את הנשים. כולן באו לבושות במיטב בגדיהן ומקושטות, ישבו על מינדֶרים, והצַ'לגי עם המתופפות שרים ומנגנים ללא הפסקה. ולפעמים שרו גם הן [הנשים] שירי כלה מיוחדים, ובאותו הזמן רקדו ושיחקו 'אלפי' מיני משחקים לשעשועיהן. הן היו כה מאושרות, כך שנשארו עד שירד הערב. במוצאי יום ראשון התארחו הבֵּיִים והנוֹטַבּלֶס הטורקים של העיר, ולהם בישלו בנפרד; הזמינו עבורם את המבשלות הטורקיות שהכינו להם ארבעים צלחות מאכלים עם דוּלסֶה וזבדות לרוב ולפתנים ממיני פירות, כך שהם טעמו מכל מנה רק נגיסה אחת. את הצלחת עם מנת האוכל הניחו באמצע השולחן, הצַ'לגיס ניגנו להם, והם נהנו עד מאוד ולא שבעו מלשמוע. ואחרי שאכלו ושתו קפה יצאו כולם מרוצים עד מאוד. זאת הם סיפרו לי בחלוף שנים רבות מאז נישואיי. אולם הם אכלו לבדם, כיוון שהמבשלות הטורקיות בישלו את הבשר ואת המאכלים האחרים לרוב בחמאה, ואת זאת אסור היה [למארחים] לאכול כי היה זה טרֵפה. הגברים ממשפחתנו לא התביישו לספר להם אודות עילת הטרֵפה, ולא התיישבו לאכול ביחד עם הטורקים. והם, הטורקים, ידעו זאת, לא הוטרדו מכך, ואף לא עשו מזה עניין. בבוקר יום שני
1285 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
הזמינו את כל ההָאנוּמֵס לביקור שערכו במיוחד בשבילן. כולן באו, והצַ'לגי ניגנה מחדר אחר בגלל החָרֵם. הביאו עבורן מחוללות ומצחיקניות אחרות כדי שייטיבו להרקידן ויצחיקו אותן, כי גם הן עצמן שרו, רקדו ושיחקו מיני משחקים. וכל העת הגישו להם מתוקים ובהם סוגים רבים של קונפיטורות, סירופים, קפה, צ'יבּוּקים וסיגריות. הן היו כל כך שמחות שלא שבעו מלשיר, ויצאו מרוצות כשהן מעתירות אלפי תודות. ובערב יום שלישי הזמינו את הבורסקאים שגם הם היו כולם טורקים, שיבואו לאכול בחתונה. המאכלים שהכינו עבורם היו: תבשיל בליל בצק מקמח אורז, זֶרדֶה פִּילָאף [תבשיל אורז בזעפרן] , שני גיבֵצ'ים – האחד מאורז והאחר ממיני תבשילים של ירקות בבשר כבש, ומלבד זאת דוּלסֵיס רבים, קפה וסירופים. וגם הם אכלו לשובע. וקנו עבורם לחם מן השוק, כיוון שהטורקים לא אכלו את הלחם שלשו היהודים בבתיהם. וגם הם יצאו מרוצים עד מאוד בהרעיפם אלפי תודות. הטורקים עזבו יותר מוקדם מפאת התפילה כיוון שהיו אדוקים מאוד. אחרי כל זאת באו שוב הנוֹטַבּלֶס היהודים של העיר והתארחו בפעם השנייה. כולם הגיעו, וכתמיד נכחו גם כל קרובי המשפחה, אכלו ושתו, שרו ושמחו כולם ביחד. כך הם נהגו לשמוח בחתונות, וגם ההוצאה הכספית הייתה ניכרת; ראיתי אחר כך
1286 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
שסנ' אבי הוציא על החתונה הזו 22,500 גרושים. וביום שלישי בערב ערכו את מנהג הדג אודותיו כבר כתבתי: שמו דגים חיים בקערה מחרסינה, והדגים שחו בה. מסביב הניחו שלושים עד ארבעים צלחות, בכולן מיני פרחים ופירות טריים וביצים שאינן שלוקות, והכול מעוטר בעלי זהב. ובעוד הצַ'לגי מנגנת באו כל הקרובים והחברים לטקס, והחתן והכלה עברו שלוש פעמים מעל הדגים השוחים, כאשר מברכים אותם שיִרבּו ויִפְרו כדגים ואת כל הברכות האחרות. וכל הנוכחים זרקו לכל צלחת מתנות כסף. ולצַ'לגיס ולמחוללות ניתנו [מתנות כסף] בנפרד. הכסף שנאסף בצלחות הללו היה עבור המשרתים בחתונה: כל אחד מהם הניח את הצלחת שלו, והסכום שנאסף [לכל אחד מהם] היה 120 עד 130 גרושים. מלבד זאת, הן מצד [משפחת] החתן והן מצד [משפחת] הכלה, נתנו לכל השרתים, המשרתים, החכמים, השמשים, הסַיָיסים, המנגנים והרקדנים מתנות בבדים – לאחדים אריגים, לאחדים בדי בַּסמָה, נעליים, קוּשָקים, צעיפים – לכל אחד כפי שראוי לו. בסך הכול מילאו את ידי כל משרת בכ־500 גרושים. ואחרי שהסתיים הטקס הזה ערכו את השולחנות ואכלו. הארוחה הזו הייתה האחרונה בחתונה, והם נפרדו לשלום כששני הצדדים מברכים ומודים זה לזה, והלכו איש לביתו. והכלה נישקה את ידי כולם
1287 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
כשדמעות בעיניה, והיא נותרת בבית חתנהּ. למרות שהייתה קטנה, היא הייתה מאוד חכמה ושקטה, ובייחוד הייתה שבעת רצון מכל דבר [לא רדפה אחרי מותרות], חסכנית מאוד, כלל לא קנאית ונקייה מאוד. היא למדה להכין את כל התבשילים הטובים ביותר ובעיקר את המתוקים למיניהם, הן במנות [עיקריות] והן בקינוחי הפירות לסוגיהם ובמבחר עסיסים. היא ואני הסתדרנו בינינו במהרה, ואנו חיים באושר. היא סבלנית מאוד ואינה אוהבת מותרות, היא אוהבת ודואגת עד מאוד לילדיה. היא מגלה את ליבה בפני רחל בתנו הבכורה ומתייעצת איתה, כי את רחל היא אוהבת כַּמידה שרחל אוהבת אותי. ויוחנן אוהב את אימו יותר מאשר אוהב אני אותו, וסופי הקטנה לא אוהבת את אימהּ במידה שאני אוהב את סופי (זה מתקיים עד הזמן שבו אני כותב דברים אלה). למוחרת בבוקר, יום רביעי, הלכתי אני, החתן, לבית הכנסת להתפלל שחרית, כי ביום הראשון של היציאה מן החופה, כאשר הלך החתן לבית הכנסת, לא אמרו וידוי.[40] אחר כך הלכתי לבית המדרש כדי ללמוד עם חָריבּי אברהם כהן, מכיוון שעדיין לא יצאתי [לעבודה] בשוק. וביום השבת, שקראו לו 'שבת השיבה מן החתונה', הזמינו אותי אצל סנ' חותני לארוחת בוקר עם רבים אחרים מבין הקרובים והחברים. הגישו לנו 'אלפי' סוגים של דוּלסֵיס ושל דֵזָיוּנוֹס, ואחר כך באו שוב כל הקרובים לאכול בביתנו, והביאו עימם את המאכלים, שכן כבר יודעים אנו כיצד היה המנהג הזה של 'לבוא לאכול'. ובמשך ימי השבוע ערכו לי כל הקרובים סעודות חגיגיות,
1288 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1864
וגם זה נמשך כמה שבועות. בכך הסתיימה החתונה, וכך נהגו ליהנות ולשמוח. היה זה לא רק בחתונה שלי, כאלה היו מנהגי כל החתונות.
בשנה הזו נולדה לסנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה בת וקראו לה רבקה. ובלידתה נהגו כמנהג כל היולדות, ואימהּ גידלה אותה. השיאו אותה בעיתהּ בעיר ניש עם סנ' דניאל קָריוֹ,[41] כפי שעוד נקרא על כמה מן המאורעות שעברו עליהם בפרק אודותם.
בשנה הזו גם השיא צֵ'לֵבּי יהודה את בתו תמרה עם סנ' משה יצחק אריה. אודות חתונה זו כבר כתבתי בפרק הביוגרפיה שלו, וכן כתבתי על כך שהחתן היה חולה. הוא נדבק מהצ'רקסים שהגיעו באותה שנה, ולאחר כארבעים יום נעשה חולה.
בשנת 5625 [1865] צֵ'לֵבּי יהודה עוטר בידי הסולטאן בעיטור [מסדר] מֵג'ידייֶה מהדרגה הרביעית, ובמקביל מינוהו לנציג החכם בָּאשי. זה שימח אותו עד מאוד. היה זה חכם פּרֶסיָידוּצ'וֹ גירון[42] שכיהן בקונס' כחכם בָּאשי של היהודים בטורקיה כולה, שמצא לנכון שהוא [יהודה] יעוטר. כיוון שכך תפר לעצמו בגד מבד קשמיר בצבע כחול כהה עם ז'קט בסגנון טורקי, ולביתו באו המושל והדיין וכמה מהפקידים
1289 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
בדרגות הגבוהות ביותר וגם הבֵּיִים של סמוקוב. והמושל הקריא לו את הפירמָאן כשהוא מחזיק את העיטור בידו. ואחר כך ענד אותו על חזהו של צֵ'לֵבּי יהודה, וקראו לו יהודצֶ'ה אפנדי. ולכולם הוא הגיש עסיסים ודוּלסֶה וספלי קפה וצ'יבּוּקים. אחר כך, כאשר כבר הלכו, הוא נתן לאדם שהביא את העיטור חמישים לירות, באשר העיטור נשלח בידי אדם מיוחד מקונס'. ואחרי שכבר היה לו התואר הזה של חכם בָּאשי, הייתה לו זכות לשבת במועצה המנהלת [במקור מטורקית [idare meclisi– שם ישב בדין המושל. הוא היה צריך לחתום על כל הפרוטוקולים של גזרי הדין שנגזרו, וגם דאגו שיהיה מעודכן בכל הנעשה. ובכל הפקודות שהגיעו הן לצורכי כלכלת המדינה, הן כאשר היו ישיבות כלליות להעלאת מיסים או הפחתתם ובכל העניינים האחרים כגון אלה, בכולם היה צריך להיות נוכח ואף לתת את הסכמתו. וכך היה שברוב הימים הוא שהה בלשכת המושל בארמון. שהותו אצל המושל הייתה בעיקר יתרון גדול מאוד ותועלת ליהודים, כי אצל היהודים לא חסרו אף פעם מחלוקות, בין אם עם המוסלמים ובין אם עם הנוצרים. ובשהותו שם תמיד פרס עליהם חסותו, ולא נתן שירשיעו אותם ללא סיבה. ופעמים רבות כאשר לא עלה בידם לזכות [בעניין שבמחלוקת], הוא סידר את העניין מבחוץ כי הייתה לו השפעה מרבית. כך שהיה במינוי זה סעד גדול עוד יותר.
בשנה הזו שלח סנ' אבי את סניור
1290 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
רְפָאֵלָצֶ'ה בנו ללימודים בווינה כדי שילמד גרמנית. הוא היה הראשון ממשפחת אריה שנסע לניכר ללמוד. עם ההמלצות שנתנו לו עבור סנ' מָתֶה רוסו ושאקי ועבור אנשים אחרים מידידיו ומסוכניו, הכניסו אותו לבית ספר פרטי בבעלות סנ' יחיאל כהן מבוסניה, אשר קיבל תלמידים כמוהו לבית ספרו. היו לו מורים לגרמנית, לאיטלקית וללשון הקודש [עברית], שלימדו את התלמידים, והוא האכיל אותם, כיבס את בגדיהם, הלינם בביתו ודאג להם לכל יתר צורכיהם. התשלום היה 600 פלורינים לשנה. הוא [רְפָאֵלָצֶ'ה] היה מרוצה מאוד וגם למד היטב. הזמן שהתאפשר לו לשהות שם היה רק 15 חודשים, אך גם במשך הזמן הזה עדיין למד די הרבה. בנוסף לכך שבמשך אותו הזמן הוא בזבז מעל 1,500 פלורינים, הסיבה שלא נשאר שם יותר הייתה גם שסנ' אימנו לא יכלה לשאת שהוא לבדו רחוק ממנה, הגם שכולם אמרו לה שעכשיו זה לא כמו בזמנים שחלפו; עכשיו הוא צריך ללמוד כדי שלא יישאר נבער [במקור azno – חמור]. כך אמר לה אביה צֵ'לֵבּי יהודה, והיא השיבה לו: "כפי שנותרו כולם חמורים, כך יישאר גם רפאל חמור". וגם משום כך נאלצו להשיבו. בזמן ששהה בווינה עזרו לו ודאגו לו רבות הסנ' ממשפחת רוסו כמו גם סנ' שאקי והחברים האחרים. הם הזמינו אותו בכל שבת ומועד לבתיהם, הוא אכל על שולחנם ופעמים רבות לן בבתיהם. הם הוליכוהו למקומות אליהם הלכו, הוא שיחק
1291 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
עם ילדיהם והם האירו לו פנים. בכל חודש הוא הצטלם בצורה אחרת, פעם אחת בלבוש מערבי ופֵז לראשו ופעם אחרת עם קיוּרדי וכובע צילינדר לראשו כשהוא חובש אותו עקום – הכול כמשחק. והוא שלח לנו אותם [את התצלומים] לסמוקוב כדי שנצחק. כאשר כבר ידע לדבר היטב את שפת המדינה, הלך לטייל לבדו בחוצות וינה. באחת הכיכרות ראה שמוכרים כרטיסים קטנים של לוטו בעשרה עד עשרים קרוּזֶר לכרטיס. הוא קנה אחד מאלה, ובמקרה יצא שזכה במאתיים פלורינים. הוא כל כך שמח שסיפר זאת לסנ' רוסו, והלה מלבד זאת שהזהיר אותו שלא ישחק עוד בכרטיסי לוטו כאלה, גם כתב לסנ' אביו ויעץ לו שיכתוב לבנו שלא ישחק עוד בכך. כמו כן כתב לסנ' כהן שימנע ממנו מלשחק עוד, וכך היה שיותר לא שיחק. בכסף הזה הוא קנה צעצועים. הכול נעשה כדי שלא ייתפס לכך [להימורים] ולא יוכל עוד ללמוד את שיעוריו. פעם בשבוע הוא שלח וקיבל מכתבים, כשהכול נעשה דרך הסנ' רוסו. מסמוקוב שלחו לו פעמים רבות מתנות, הן כסף והן דברי מאכל, ולמורה שלחו אריג במתנה כדי שיתפור לעצמו מעילי ג'וּבֶּה ופעמים אחרות גבינות קשקבל. את הכול הוא קיבל בעונג רב מאוד. פעם אחת שלח לו [לרפאל] שלוש חבילות קשקבל, כדי שיביא אותן בעצמו אל סנ' אָדוּט שגר בבאדן. כשהוא הביא אותן אליו, קרה המקרה שהסנ' אדוט ישן, ואשתו
1292 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
אמרה לו שאינה יכולה להעירו. היא ביקשה ממנו שימתין לו, אך הוא השאיר אותן [את הגבינות] ויותר לא פגש בו. זאת מכיוון שסנ' אבי שהה בבתיהם בזמן שהיה בווינה. על כך כתבתי [בקטע העוסק] בשנת 5621 [1861].
בשנה הזו נולד לסנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה בן וקראו לו ניסים, וכן נולדה לסנ' נָעימָצֶ'ה בת בכורה וקראו לה לאה-אֵליזָה. בלידתם נהגו כמנהג כל היולדות, גם במתנות אותן שלחו כל הקרובים, וגם ביקרום בני העיר כולם. האימהות בעצמן היניקו וטיפלו בהם, ואצל שתי היולדות באו ביום השבת לאכול. אולם בלידה של מָדָם רחלוּ [שילדה את לאה-אליזה] נהגו בהרבה יותר פאר והדר מכיוון שהייתה זו לידתה הראשונה, וגם כי הגיעו אימהּ ואביה מקְיוּסְטֶנְדִיל. השתיים ילדו בקלות רבה, בלי שהיה צורך ברופאים ואף לא במיילדות רבות, כי היו הן מאוד בריאות וחסונות ולא כמו היום שהן [היולדות] סובלות כל כך.
אני וסנ' נָעימָצֶ'ה עד אותו זמן שהינו בבית המדרש, לומדים גמרות, ובגימנסיה הטורקית רוּזְ'דִיָה למדנו את השפה הטורקית. המשכנו בלימודי הטורקית שש שנים,[43] כך שלמדנו כדי צורכנו עד לדרגה שבה יכולנו לנהל התכתבות בטורקית, שאינו דבר של מה בכך. אולם עברית [במקור lachon akodech] לא התאפשר לנו ללמוד כמו [שלמדו] אבותינו. הם החזיקו בנו כתלמידים במשרדיהם, ובהתחלה העמידו אותנו לשרת אותם ואת האנשים שהגיעו [למשרד];
1293 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
זאת למרות שהיו להם שלושה משרתים ששירתו אותם, ואחד מהם תמיד היה מתלווה אליהם לנסיעות. גם אנחנו לקחנו גחלים והכנו ספלי קפה להם וללקוחות שהגיעו. אנחנו כילדים, כאשר הורו לנו להכין להם קפה שהיה נמכר בקונוסים [גביעים צורת קונוס מנייר] במחיר של עד עשר פּארה עבור הקפה והסוכר – ביקשנו מהם עשרים פארה, וקנינו בהם את הקפה ואת הסוכר. את מה שנותר, אפילו קפה אחד, אכלנו כתושים ומעורבבים. את זאת עשינו כמה פעמים ביום, על מנת שלא ייוותר בידינו עודף מלקוח אחד למשנהו, העיקר שנאכל אותן [את השאריות]. בפנים [בלשכה] הם לא ידעו מה נעשה בחוץ. יום אחד אמרו לנו שנקנה אוֹקָה אחת של סוכר וחצי אוקה של קפה, כדי שלא נצטרך לקנות כל דקה. ובאמת כך עשינו, אבל בתוך יומיים [מה שקנינו] כבר אזל, זאת מכיוון שאכלנו אותם כשהם כתושים ומעורבבים. ומכיוון שכך יותר לא רצו שנקנה באוקיות כיוון שזה לא השתלם להם. אולם הם לא דיברו איתנו ואף לא ביקשו את החשבון, ו[המצב] שב והיה כמו קודם [כשקנינו] בקונוסים קטנים. בזמן הזה קנינו גם פריטים קטנים להזנת הבית והיינו צריכים לרשום הכול, אפילו [הוצאה של] עשר פארה על חסוֹת. וכאשר לא נשאר לנו כסף נדרשנו להביא את הרשימה היכן הוצאנו אותו, ואז נתנו לנו [עוד כסף]. סנ' אבי נתן לי ארבעים גרושים עבור בשר וקוֹנדוּצ'וֹס ועבור דברים קטנים כגון סוכר, קפה, אורז, שמן, שומן, חמאה וכיוצא באלה, דברים
1294 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
שקנינו בנפרד; הכול כדי שיהיו בבית מצרכים למשך שישה חודשים, המשכנו בכך כחודש. הרופא סנ' אַנדוֹנָקֶה שנכנס ויצא מהמשרד, ראה את מה שאנו עושים ואמר לאבות שלנו: "הילדים האלה שלכם זה לא טוב שהם כך. הרי משרתים יש לכם שלושה – הלא הם חיים אָלַאגֶ'ם, יהודה ב' ניסים וקוֹנוֹרטֶה ב' שלמה תָגֶ'ר. ובאשר לנו [הוסיף], טוב שנלמד שפות זרות". [עוד אמר ש] יש לו בביתו מורה המלמד את ילדיו, "ואם ישלמו לו איזה סכום הרי הוא ייתן גם לנו שיעורים". הם הסכימו לכך, קראו לאותו מורה, ונשאו ונתנו איתו כך שבתמורה לסכום של מאה פרנקים לחודש הוא ייתן לנו שיעורים [במשך] שעתיים ביום, וילמד אותנו שלוש שפות במקביל – צרפתית, גרמנית ואיטלקית. הוא החל לבוא ונתן לנו שיעורים בחדר שבו קיבלו אורחים [בסלמליק]. השיטה שלו ללימוד שלוש השפות הייתה כזו לדוגמה: מים – Au, das vaser, La aqua; יוחנן [Johanan] – ז'אן [Jean], יוהן [Johan], ג'ובאני [ [Geovani; מטר/מידה – On, dieli, la mizura. כך הוא הכתיב לנו את כל המילים בשלוש השפות, וקצב לנו בכל יום 20 עד 25 מילים שהיינו צריכים לכתוב על נקי באותיות לטיניות וללמוד בעל פה. למוחרת בבוקר כאשר הגיע, היינו צריכים להציג בפניו את הדף שעליו כתבנו ולדקלם בעל פה את המילים שנתן לנו. עסקנו בכך כל היום, ובשום עניין אחר לא טיפלנו עוד. אף לא שלחו אותנו לשום מקום, העיקר שנלמד. המשכנו בזאת שישה חודשים כי יותר
1295 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
הוא [המורה] לא בא, כיוון שהסתכסך עם הרופא ונמלט מסמוקוב. ואנו נותרנו באמצע, ולא הביאו לנו מורה אחר. במשרד הייתה עבודה רבה, ולכן שלחו אותנו לקבל את הסַהְטִיָינים, להפרידם לטורות ולתפור את החבילות כדי לשקול את מטילי הברזל, הן את אלה שקנו והן את אלה שמכרו. אחר כך נתנו לנו את שקי המֵטָליקים שלא נספרו, כדי שנסדרם בשקיות של אלף גרושים, וזה נמשך על פני ימים שלמים שיועדו לספירה. הספירה הייתה על גבי לוחות עץ מיוחדים לכך, שהיו להם כרכובים מסביב. ישבנו על הברכיים [במקור benahas– מעברית: בנחת], הנחנו את הלוח על הירכיים, ספרנו חמישה מטליקים ומשכנו אותם הצידה עד שהצטברו אלף גרושים. בהתחלה ספרנו מאוד לאט אבל מאוחר יותר זה הלך מאוד מהר, כיוון שהיד כבר התרגלה לזרוק את המטבעות ולזהות במהירות כאשר היו מהם חמש. הוצאנו גרוש אחד מכל שקיק, וזה היה שכרנו. מאוחר יותר התחלנו להוציא שישים פָּארָס [1.5 גרוש], כי כבר היינו נשואים. ולא אמרו לנו דבר, משום שגם מצידם היו מוסרים את השקיות בתור שקיות של אלף גרושים; רק כאשר היו מביאים כסף לקופת הממשלה, היה צריך שיהיו בנות אלף גרושים בדיוק.
מן הזמן הזה ואילך הם התחילו להתעניין הרבה יותר בעסקי הבורסה, וקנו ומכרו בסכומים גדולים מאוד באיגרות החוב הטורקיות, שהיו הקוֹנסוּליטים והטַאהווילָאט מוּמטָאזי;[44] באלה האחרונים התעניינו יותר מכל, שכן היו בהן הגרלות פדיון [במקור: tiraje], והן הוגרלו לפדיון פעמיים בשנה.
1296 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
ובאלה שנפדו, הגיע הרווח לכ-50%, מכיוון שנקנו במחצית מערכן; ובכל הגרלה היה מזלם משחק להם והם הרוויחו 20,000 עד 25,000 פרנקים, והסכומים שהחזיקו היו גם הם גדולים למדי.[45] את כל הפעולות הללו הם עשו באמצעות סנ' קָמוֹנדוֹ. ההוראות שנתנו לו נשלחו כולן במכתבים פעם בשבוע, כי רק פעם בשבוע היה דואר. אומנם היה כבר טלגרף, אבל הם לא הרבו להשתמש בו, בין אם כדי שלא ייוודעו ענייניהם – שהרי בטורקיה ניתן היה לקרוא את המברקים בתחנה, וכל מי שרצה להתעניין יכול היה לעיין בהם, ואף היו נותנים לאנשים בעלי השפעה לקרוא את העתקיהם – ובין אם משום שלא רצו להוציא הוצאות, וכן משום שהיה להם אמון רב בסנ' קָמוֹנדוֹ. וכאשר היו מקבלים את הדואר הם שמחו מאוד, כי המתינו להם. הם שלחו אחד מאיתנו, אותי או את סנ' נָעימָצֶ'ה, ואנו נכנסנו בעצמנו אל לשכת המנהל שפתח את הדואר כדי לקחת את המכתבים בו ברגע; אף שזה היה אסור, ואף אחד אחר לא הורשה להיכנס. אולם אותנו קיבלו. פקיד הדואר שפתח את הדואר היה צריך לרשום את כל המכתבים, אך אנחנו לא המתנו לכך אלא השארנו לו את המעטפות והבאנו מייד את המכתבים אליהם [אל משרדנו]. כך גם עשינו כאשר באנו לשלוח מכתבים או חבילות שעדיין לא היו מוכנות. עיכבנו את הדואר בשעתיים–שלוש עד שהכינו אותם, כי פעמים רבות לא הביאו את הזהב על מנת להשלים את החבילה. עקב כך התלוננו על שנינו סוחרים אחרים, שגם הם רצו להיכנס בין אם כדי לקחת
1297 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
את המכתבים או עבור החבילות שלהם. אותם לא קיבלו ואף לא נתנו להם להיכנס, באומרם: "לסָרָאפים אנו נותנים להיכנס ומעכבים את הדואר מכיוון שחצי מהדואר שמגיע הוא בשבילם. ואם הם ירצו נעכב את הדואר להרבה יותר זמן". וכך היה שהם לא יכלו לומר דבר אלא רק להמתין בחוץ עד שיוציאו את הדואר, ורק אז חילקו להם את המכתבים.
בשנה הזו קנה סנ' אבי מג'ירְק אחמֶד אפנדי, שני שדות מרעה ושתי חנויות מן הכסף שהיה לו בנפרד. את החציר שקצר מהשדות הללו מכר, כיוון שכבר הפיקו מהשדות של השותפות הרבה יותר מאשר היה להם צורך להזנת הסוסים והפרות החולבות שהיו להם בבית. את החנויות השכיר. מלבד זאת הלווה כסף לסוחרים הצ'וֹרבָּאג'ים והטורקים בריבית, והם היו סרים לביתו כדי לקחת את ההלוואה וכדי לפרוע אותה. מלבד זאת הוא החזיק באיגרות חוב טורקיות רבות כדי לגבות את הקופונים.[46] אולם במשחקים בּבּוּרסָה לא השקיע עבור חשבונו, אף שכבר הסכימו ביניהם להשקיע את כספם הפרטי [למטרה זו].
בזמן הזה ההוצאות שהוציאו עבור הבית נעשו גדולות מאוד. כפי שכבר כתבתי לגבי צֵ'לֵבּי יהודה – הוצאות הכלכלה עבור ביתו ועבור הבית של שני בניו הגדולים שכבר גרו בנפרד בבתים חדשים שבנה להם, היו כולן שלו [מחשבונו]. זאת מלבד מלבושיהם ודמי
1298 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
הכיס שלהם שהיו על חשבון הבנים הגדולים – סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ודוידצ'וֹנָצֶ'ה. ובאשר לסנ' נָעימָצֶ'ה, הלה גר בבית אביו אף שהיה נשוי, ובנוסף לכך שאכל על שולחנו כל ההוצאות על הלבוש שלו ושל אשתו, הכול היה על חשבון האב. בזמן הזה סנ' נָעימָצֶ'ה תפר עבורו ועבור אשתו כמה בגדים, וכן תפר כמה קיוּרדיס מרופדים בפרוות יקרות יותר. בשל כך אחיו הגדולים כעסו עליו ואף היו ויכוחים על ההוצאה הזו, באומרם לו שעם הוצאות כאלה ההון של אביהם ילך ויתמעט. סנ' נָעימָצֶ'ה התלונן בפני אביו על כך שאחיו התרגזו עליו, וצֵ'לֵבּי יהודה נעצב על כך עד מאוד. עלו בדעתו כל מיני עניינים, אבל לא אמר להם מאומה. ההוצאה של צֵ'לֵבּי יהודה על כלכלתם ועל דברים אחרים הייתה 70,000 עד 75,000 גרושים לשנה, מלבד ההוצאה על הדישָרי אַבְלי שכבר נכללה בחשבון ההוצאות של המָאדָן (קוֹנָק מַסרָף). במונחים של זמננו אנו, לגבי הדרך שבה נהגו ובזבזו סכום כזה, אם היינו רוצים כיום לנהוג באותה הדרך [להוציא הוצאה מקבילה], לא היינו יכולים לעשות זאת בהוצאה של פחות מ-50,000 פרנקים. סנ' אבי הוציא 35,000 עד 40,000 פרנקים לשנה, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה הוציא 8,000 עד 10,000 גרושים וסנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה מחצית מזה.
בשנת 5626 [1866] נולדה לסנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה
1299 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1865
בת וקראו לה דונה, וגם בלידתה נהגו כמנהג כל היולדות מכל הבחינות. זוהי דונה שנישאה בווידין עם סנ' יעקב אליאס, ומלבד זאת עברו עליה מאורעות שונים. בנעוריה הייתה מלאת חיים ושבעה נחת בכל עינוגיה.[47] היא ביקרה תכופות בבתי הספר, היא יודעת היטב לקרוא ולכתוב צרפתית וג'וּדֵיזְמוֹ וגם יודעת לנגן היטב בקָנוּן [כלי מיתרים] ופסנתר. ולפי שלקחה כל מיני שיעורים, הייתה גם נבונה מאוד.
מאז 5618 [1858] הם לא בדקו את המאזן, ולכן בשנה הזו הם טיפלו בכך וזה נמשך כשלושה חודשים. נמצא שהיו להם רווחים גדולים והכנסות רבות. הם הפחיתו מערך נכסי המקרקעין שלהם 40% כך שיירשמו במאזן כנמוכים יותר. סיבה אחת להפחתה הזו הייתה כי אחדים מהם נקנו ביוקר, וסיבה אחרת הייתה שאת כל ההוצאות שעשו הוסיפו לנכס. כך לדוגמה, חנות אחת עלתה להם 10,000 גרושים והם הוציאו עליה עוד 4,000 גרושים כך שההוצאה גדלה לכדי 14,000 גרושים, אך ערכה לא הגיע לכך. גם רווחיהם אפשרו להם לעשות זאת, ולכן הם הפחיתו מערכם של הנכסים [במאזן]. את הנכסים שהיו בבעלותם באותם ימים הם לא רכשו לשם ספקולציה או כדי להשכירם בדמי שכירות, אלא כולם באו לידיהם מאלה שלא עלה בידם לשלם את חובותיהם, ואלה הפצירו בהם מאוד לקבלם. הם לא רצו להיות בעלי נכסים כפי שנוהגים היום – כדי לבצע 'שימושי כספים' או למען הראוותנות. עד הזמן הזה הם החזיקו
1300 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
בעיקר בדעה שעליהם להשקיע מאמץ בדרכי המסחר, אפילו אם הרווחים היו קטנים יותר. הם קנו מָאדָנֶס כעניין מסחרי וגם קנו בהזדמנות תכשיטים ורהיטים שרצו [החייבים] למכור להם. נכסי המקרקעין הללו שהם קנו באותם הזמנים, בימינו עלה ערכם ב-400% עד 800%, ואותם אנחנו מוכרים היום. ובסמוקוב כבר כמעט הכול נמכר, הן אלה שבעיר, הן אלה שבכפרים ובשדות. אחרי שסיימו לערוך את המאזן כל אחד לקח לו עותק אחד, כאשר על כל העותקים חתמו כולם. ואחר כך הסכימו ביניהם שוב לחזור ולהיעשות שותפים, והכניסו אותי צֵ'לֵבּי ואת סנ' נָעימָצֶ'ה לשותפות הזו. אבותינו השקיעו עבורנו כהון עצמי 200,000 גרושים לכל אחד, והקצו לנו את חלקנו בסך 5%, הן מהרווחים והן מההפסדים. ערכו הסכם חדש וחתמנו עליו כולנו. החלקים שהקצֵינו היו: סנ' אבי צֵ'לֵבּי אברהם 31%, צֵ'לֵבּי יהודה 25%, סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה 22%, סנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה 12%, אני צֵ'לֵבּי 5% וסנ' נָעימָצֶ'ה 5%.[48] כולנו ביחד ניגשנו לעבודה בכל כוחותינו. מאוחר יותר קבעו לכל אחד מה יהיו העיסוקים העיקריים שלו. סנ' אבי היה עד הזמן הזה הקופאי ומנהל הספרים כיוון שהיה לו כתב יד מאוד נקי וברור, ואף ידע היטב אלגברה. בחלוף כחודשיים הפקיד את סנ' נָעימָצֶ'ה על הקופה, ולימד אותו כיצד יש לנהל את מחברת
1301 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
הקופה שקראו לה יוּמיֶה [היומית]. בתחילת כל חודש היה צריך לבדוק את חשבון ההכנסות וההוצאות של הקופה וגם לספור את הכסף שהיה בה. בחודש הראשון כשבדק את החשבון מצא אותו בחסר של 1,200 גרושים, ומלבד זאת [חסרו גם] אָזִ'יוֹס על המרות הבישליקים בסכום של לא פחות מ־1,500 גרושים. הוא נעשה מודאג מאוד מכך, אך הוא לא אמר דבר לאף אחד חוץ ממני. שבוע שלם הוא חיפש אם יוכל למצוא שגיאות כלשהן אבל לא מצא את הסכום הנדרש. היות שכבר התערבבו לו החשבונות של הקופה החדשה, לא יכול היה להחזיק בה יותר בלי לסגור אותה. לפיכך נאלץ לסוגרהּ כשהוא מסכם את הסכומים השגויים, מתוך כוונה שבקופה החדשה כבר יעלה בידו לפתור זאת. וכך היה שהוא מצא עוד כמה שגיאות וגם חלק מהָאָזִ'יוֹס [העמלות החסרות] וסגר את הקופה. את זאת ראו האבות, אך לא אמרו דבר. אחר כך כבר הלך לו הכול לפי הסדר הטוב. אחרי ששימש סנ' נָעימָצֶ'ה במשך כארבעה חודשים כקופאי, הפקידו את הקופה בידי. וקרה עימי אותו הדבר, כשגם לי היה חסר [בהתחלה], ואחרי כן יצא לי הכול מדויק. אחר כך היינו תמיד שנינו קופאים, כל אחד למשך חודש. מסרנו את הקופה איש לרעהו, וזה נמשך כל הזמן שהיינו בסמוקוב. כששלחו אותנו לעיתים למחוזות, לכפרים, למָאדָנֶס ולעוד מקומות, הפקדנו את הקופה בידי סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה או סנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה. סנ' אבי לא שימש עוד כקופאי, אלא עסק רק בניהול הספרים והחשבונות מול כל אדם שאיתו עבדו ומול אחרים. והכול היה באחריותו.
1302 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה ניהל את חליפת המכתבים כיוון שכתיבתו הייתה יפה מאוד. סנ' דוידצ'וֹנָצֶ'ה עסק בענייני המָאדָנֶס והיה מהלך תמיד בין המָאדָנֶס, הווידני, הכפרים ומכרות עופרות הברזל[49] וכן לכל שאר הצרכים. מלבד זאת עמדו לרשותו שני מולות ששימשו כמנהלים שניהלו את ההתחשבנויות עם האָמֵלֶה והעובדים השכירים, שהיו תושבי כפרים שלמים; והם [המולות] גם היו אחראים לכול. המולות השגיחו על העבודה הזו מהבית של צֵ'לֵבּי יהודה, שם היו להם בדישָרי אַבְלי שני חדרים שנועדו רק עבורם, ומלבד זאת היו להם משרתות. כל הכסף שהתקבל עבר רק דרכם, והם קיבלו אותו במשרד בתמורה לקבלה חתומה בחותם שלהם, כי כך היו מפקידים את החשבונות וגם כי הסכומים היו די גדולים. בימי השוק הייתה הדישָרי אַבְלי מלאה תמיד בעובדים כך שלא הספיקו להיענות לכולם, ורבים מהם שכבו לישון בחצר עד שיגיע תורם.
בשנה הזו החליט סנ' אבי לבנות בית חדש, כיוון שהבית שגר בו היה כבר קטן מאוד. הוא קנה את הבית של מוּלָא עלי במחיר של 25,000 גרושים. נראה היה לו שהחצר גדולה ושזה יהיה מספיק, אבל כאשר הגיע המהנדס מפיליבֶּה כדי לתכנן את הבית, הוא ביקש ממנו [לתכנן] בית גדול מאוד [והסתבר] שלא הספיק לו רק הבית הזה. הוא נאלץ לקנות את בית השכן שהיה שייך למֶהמֵט צָ'אוּש. הלה [השכן], משנוכח בצורך הדחוף, דרש ממנו 'אלף רובלים' [סכום מופרז] ואף זאת 'בחסד'. המיקוח היה קשה מאוד
1303 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
כיוון שלא רצה לוותר לו במאומה ממה שדרש, והוא [אבי] נאלץ לשלם לו את 17,500 הגרושים שדרש. בכך הספיק לו [המגרש] לעת ההיא. כפי שעוד נקרא, מאוחר יותר הוא קנה שני מגרשים נוספים כאלה, כדי להרחיב סביבו את החצר. כאשר התכנון הסתיים הוא הרס את הבתים שהיו קיימים על שתי החצרות הללו, בהותירו רק את הצָ'רדָק שהיה בבֵית מוּלָא עלי – הקיים גם היום, ובו שתי קומות. הקומה הראשונה כוללת מרתף ומחסן ובקומה השנייה שני חדרים ומסדרון. את החדר האחד עשה לבית מדרש; ריהטו אותו וקבעו בו שני ספרי תורה, האחד מווינה והשני ספר תורה קטן שכתב חכם דניאל הסופר. בכל מוצאי שבת באו אליו כמה מקרובי המשפחה והחברים, וקראו בקול רם בספרון תהילים – כל אחד קורא מזמור אחד. אחר כך התפללו מנחה וערבית במניין. לבית המדרש הזה ש[כיום] שייך לי, הוספנו עוד ספר תורה, והזמנו שגם אותו יכתוב עבורנו על עור גוויל חכם דניאל האמור. כאשר נפרדתי אני מסנ' רפאל, חילקנו בינינו גם את ספרי התורה. ספר התורה מווינה נפל בחלקי, ובחלקו של סנ' רפאל ספר התורה הקטן; הספר מגוויל נותר בינינו, והוא שייך לשנינו בחלקים שווים. אחרי שסנ' אבי ריהט את בית המדרש במידה מסוימת, הוא הביא רימונים וכתר מקנייה מקומית, כולם מכסף. מלבד זאת בנה היכל [ארון קודש] והביא מעילים לספרי התורה, פרוכות ותיבה יפה מאוד שניתן היה להזיזה ולהציבה היכן שרצו; וכך גם [הביא] כל
1304 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
מה שדרוש לבית מדרש. הוא קנה ספרי תהילים וספרי תפילה רבים, וכאשר ציינו יארצייט [יום שנה], עשו זאת בבית המדרש הזה.
אחרי שניקו את החצר והתוכנית כבר הייתה מוכנה, הביא מפיליבֶּה נגרי בניין שבונים קירות וארכיטקט מאדירנה שנקרא מַסטר סטֵפַן, והחלו לחפור את היסודות. הם חפרו לעומק של כשני מטרים, אך מכיוון שיצאו מים רבים המשיכו לשאוב ולסלק אותם, ועלה בידם לבנות את היסודות כולם בסיד ובטיט. אורך המבנה היה 32 ארשינים ורוחבו היה 28 ארשינים[50] (אַרשין של נגר הוא תשעים סנטימטרים). באמצע המבנה הוא בנה חדר תת־קרקעי שנמצא ממש מתחת לסלון, שהיה ברוחב של עשרה ארשינים, באורך של 32 ארשינים ובעומק של מטר מתחת למפלס החצר, וזאת בגלל המים. ומטר אחד מעל המפלס היה המבנה. את כל חומרי העץ הביא מפֶּשטֵרָה [Peshtera],[51] ובזמן הזה המשיכו להכין את שאר החומרים בסמוקוב. המחירים היו: לבֵנים ב-28 גרושים לאלף, הסיד בארבעה גרושים לקַנטָר שהם 60 אוקות, האבנים בגרוש אחד לעגלה של 350 אוקות, הטיט הצהוב (חמר) בחמישים פָּארָס לעגלה, והזפת בגרוש אחד לעגלה. [מחירי] עצי הבניה היו: האגדים [קורות הגג המשניות] בשישים פָּארָס לזוג, קורות הקשירה [חגורות העץ] בשני גרושים לזוג, קורות התמך הראשיות [נושאות הרצפה] בשלושה גרושים, קורות מפירוק [ממוחזרות] בחמישים פָּארָס לאַרשין ולוחות החיפוי באורך 12 טפחים במאה פָּארָס לזוג, ובאורך עשרה טפחים בשני גרושים. קורות המסד שהיו באורך של כארבעה מטרים בשישה גרושים לזוג, ולפי אותו חשבון [אותו יחס] כאשר היו ארוכות יותר. המשכורות של המומחים מפיליבֶּה היו
1305 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
בין 15 ל־17.5 גרושים ליום, בתנאי שבימי השבת לא יעבדו. אולם שילמו להם עבור יום שבת מחצית שכר יומי. למומחים מסמוקוב שילמו שישה עד 12 גרושים ליום, ולפועלים היומיים בין ארבעה לשישה גרושים ליום; עבור שבת לא שילמו להם מאומה. בכל יום ראשון שילמו לכולם, הן לעובדים והן עבור כל החומרים שקנו, ולכן לא נותרו שום חשבונות [חובות] מול אף אחד. אני צֵ'לֵבּי הייתי עם נגרֵי הבניין. הייתי האחראי על קבלת החומרים וביצעתי את התשלומים. הבניין נבנה בשתי קומות, בגובה של מטר אחד מעל מפלס החצר. בקומה הראשונה בנו בחזית שני חדרים גדולים, האחד מול השני, בגודל של שישה על שבעה מטרים, שביניהם, באמצע, הפריד הסלון. לידם בנה קוֹלטוּק (חדר קטן ברוחב 2.5 מטרים), ומולו חדר שירותים; לצידו תא הצתה להדלקת תנור החימום ותנור חדר הרחצה, שאותו בנה בחדר גדול ומקומר, ובו מרצפות משיש וכן אגן ודודי נחושת למים קרים וחמים. מאחוריהם נבנו עוד שני חדרים, גם הם האחד מול השני, [בגודל] של 4.5 על חמישה מטרים. בחדרים הגדולים התקין עשרה חלונות לכל חדר, ובחדר הקטן חלון אחד, ובאלה [שני החדרים] האחרונים חמישה חלונות הפונים אל החצר ושניים אל הסלון; ומאחוריהם עוד שני קוֹלטוּקֵיס קטנים בגודל של 2.5 מטרים. בקצה המבנה בנה שני חדרים נוספים של חמישה על חמישה וחצי מטרים עם חמישה חלונות בכל אחד; באחד מהם בנה חדר רחצה,
1306 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
שהיה חדר הרחצה הגדול. ואת התקרה עשה מלבני חרס טבועות בגבס ובנה אותו ב[טכניקת] מוּגֶ'ף (קירות חלולים באמצע),[52] כדי לאפשר מזיגת מים נעימה, וגם כדי שהחדר יתחמם מהר. הוא התקין שני דודים מנחושת, האחד למים קרים והשני למים חמים. הם היו גדולים והכילו 400 אוקיות של מים. המים הגיעו ישר מהמזרקה. הוא התקין בחדר רחצה זה גם מקום להתפשט ולהתלבש, גם הוא בנוי מקיר בטכניקת מוּגֶ'ף, כדי שיגיע לשם פחות חום מאשר בחדר הרחצה. וכן בנה מקווה טבילה מאבן חצובה בהתאם לדין, לשם זרמו המים מהמזרקה. הוא בנה אגן טוב משיש, וגם את הרצפה בנה מאבני שיש, ובשלושה מהקירות שם מראות. בתוך הקירות התקינו גם שני חלונות אובליים קטנים שהשקיפו אל החצר. גם בחדר שממול בנו מרחץ נוסף, קטן יותר, עם כיפת לבנים בטכניקת מוּגֶ'ף ואגני נחושת, אגן ורצפות מאבן שיש ומראה, והמים הגיעו גם כן היישר מהמזרקה. מאחורי החדרים הללו בנו בכל צד תא הצתה ששימש להדליק את האש בתנורים ובחדרי הרחצה. בכל החדרים התקין תנורים, נישות קיר, ארונות, מדפים קטנים ושני מינדֶרים; ובכל החלונות שמו מבחוץ סורגי ברזל שהזמין בפיליבֶּה, מאוד עדינים ויפים. את כל המשקופים והזגוגיות עשו מלוחות עץ תאשור, שאין להם 'עיניים' ושהם עמידים ונקיים, ובחלונות התקינו זגוגיות כפולות שנפתחות פנימה, וכל החדרים היו מחוממים היטב.
1307 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
בסלון המרכזי, בחזית הצופה אל הגינה, בנו שני הָאיָיטים שהופרדו בדלתות מהכניסה לבית, והיו עשויים מלוחות עץ אגוז. גרם המדרגות היה חיצוני, עשוי מאבנים צבועות, [ניצב] על גבי משטח מוגבה באורך של עשרה ארשינים וברוחב של חמישה ארשינים על ארבעה עמודים שתמכו בקומה השנייה של הסלון. את הבימה האמורה ריצפו באבני שיש. קירות האגף שפנה לכיוון דרום היו עשויים כולם מלבני סיד בעובי של 45 סנטימטרים, ובולי העץ שנדרשו לקומה הראשונה היו כולם מבָּלוּט (עץ אלון) שהובא מהכפרים פָאפוּנָה ובֵּליצָה מ[אזור] איחטימאן – [הודות להיותו] עץ בשל, קשה ועמיד מאוד. לבית היו שתי כניסות, האחת מצד הגינה והאחרת מקצה הבית. משני צידי הכניסה האחרונה הזו התקינו חדר שירותים ותא הצתה, כדי להדליק את התנורים ואת החימום בחדרי הרחצה. את גרם המדרגות לקומה השנייה בנו בין שני הקמינים שהיו ליד הכניסה השנייה של הבית. היו עולים בו באמצעות גרם מדרגות אחד עד אמצע הבית; במחצית השנייה [של הבית] היו שני גרמי מדרגות בנויים רחב ושטופי אור, שהתחילו מגרם המדרגות הראשון באמצעו. מעל שני גרמי המדרגות הללו בנה קיוֹסק גבוה שהשקיף על השדות של רוּדֵש ושל צֵ'ליק חָאנָה, ואליו עולים בעוד שני גרמי מדרגות קטנים. בבניית הקומה הראשונה עבדו הנגרים רק בקיץ של אותה שנה, שנת 5626 [1866], ובחורף היה הבית סגור. בשנת 5627 [1867] הסתיימה בניית הקומה הראשונה בלבד, ובחג שבועות של שנת 5628 [1868], אחרי שרוהט, עברנו אל הבית. ובאה
1308 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
המשפחה כולה לבקרנו ובו בזמן לאכול, והביאו עימם מאכלי גאלה, כי כבר יודעים אנו כיצד היה הדבר כאשר באו לאכול. מלבד זאת הגיעה הקהילה כולה לבקר. ובערב הראשון של שבועות שבו עושים מדרש [לימוד],[53] עשו זאת בביתנו ובאה יותר מחצי העיר. אחר כך החל להסדיר את החצר, ובנה סביב סביב גדר גבוהה. משני צדדים היו קירות הגדר בגובה של שמונה מטרים, הכול מאבנים, מכיוון שהשכנים היו טורקים; ולכן, כיוון שמהקומה השנייה ניתן היה לראות את הרמונותיהם, באה ועדה כדי לבחון אם הקירות נבנו לפי חוק החָרֵם. ובשני הצדדים האחרים שבהם לא היה הרמון, נבנו קירות הגדר בגובה של שלושה–ארבעה מטרים, גם הם כולם מאבן. לצד הכיכר הקצו חלק מהמגרש כדי להקים דישָרי אַבְלי, שחזיתו הייתה באורך 42 מטרים וברוחב הנותר שהיה 25 מטרים. בחזית בנו על אותם 42 המטרים וברוחב של שמונה מטרים בניין בן שתי קומות. החלק האחד של הקומה הראשונה שימש כאורווה לעשרה סוסים, ולידה רפת קטנה עבור התאואים, הפרות החולבות והשוורים – כי היו להם עגלות לעבודה במָאדָנֶס ולהובלת בולי עץ הביתה. בכניסה לשער הכיכר בנו חדר למשרתים שטיפלו בסוסים ובפרות, ומלבד זאת שני חדרים עבור המנהלים (המולות) שטיפלו בעסקי המָאדָנֶס. בקומה השנייה של המבנה הזה בנה סֵלָמְליק ובו שני חדרים ובנוסף מטבחון לקפה ומסדרון. שם הוא שהה וקיבל את חבריו ואת מבקריו, ובו בזמן פיקח גם על
1309 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
המוּלָא, הוא מנהל המָאדָנֶס. מעל האורוות בנה מַתבֵּנים כדי לאחסן את המזון לבקר ולסוסים, שהיה בהם מקום לכחמישה–שישה אלפי אוקיות של חציר. בימים הוא שהה בסֵלָמְליק ולא יצא הרבה העירה. אחר כך הוא החל להקים את הגן שממול הבית שהיה באמצע החצר, כי מסביב היה שדה ריק. הוא מילא אותו באדמה בגובה של חצי מטר, והתקין סביבו שבכות ברזל דקות ועדינות מאוד. הגינה הייתה מעוצבת בדגמים, מוקפת עצי תאשור ירוקים שאינם מצהיבים לא בחורף ולא בקיץ. בתוך כל חלקה שתל בתשומת לב מרובה מיני פרחים, נושאי ריח וחסרי ריח, ליד הגינה בנה מזרקה, והקיף את הכול בדשא ירוק ודק. ברבים מערבי הקיץ ישב בדשא הזה ביחד עם כולנו והיה שותה שתי כוסיות של ראקי ולידן מיני מאזטים, ובאו אליו חברים וידידים קרובים כדי לבלות את הזמן. גם בחלק שלצד הדישָרי אַבְלי שתל דשא ירוק מסודר ומוקפד, מופרד במעקות עץ יפים. סביב הגינה, כמו גם סביב הדשא והמזרקה, שתל שיחים ובהם מיני ורדים, שושנת העמקים, דומדמניות, פטל ועוד מינים רבים של פירות ושיחים פרחוניים. בחלק השלישי [של החצר], הוא החלק האמצעי, שתל גן ירק ובו מיני קוֹנדוּצ'וֹס [ירקות] למאכל כמו מלפפונים, חסה, צנוניות, תות שדה, שעועית עבה [fasulia yagli], קישוא,
1310 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
אפונה, עגבניות, פלפלים ירוקים קטנים, תרד, חסה וכיוצא באלה, כולם נקטפים ונאכלים טריים. הוא העסיק כגננית נוצרייה אחת שקיבלה תשלום למשך שישה חודשים כדי שתשתול ותטפל בבוסתן. מלבד זאת הייתה טורקייה אחת שטיפלה בגינת הפרחים. ובנוסף לכך, סנ' אימי, שהייתה לה חיבה רבה לגנים, הייתה קמה מוקדם מאוד כדי לטפל בעצים. הבילוי שלה בבוקרי הקיץ היה רק בגנים, והיא לימדה את הגננות כיצד ישתלו. בחלק האחר של חצר המגרש, בכולו נטע בשורות ישרות עצים נותני פירות מהטובים ביותר וכאלה שאינם נותנים פירות, שפרחיהם מפיצים ריחות טובים ונעימים; כך שכאשר נכנסו [פנימה] מבעד לשער הדישָרי אַבְלי נשמו אוויר כה נקי ונעים, שכמוהו לא היה בדישָרי אַבְלי. בחלק הרביעי בנה מטבח עם תנור ומחסן ומקום נפרד לרחיצת לבָנים, ובו ברזי המים והתנורים, מְכלים לאחסון קמח וארונות רבים לדברי מאכל ולעוד דברים – כדי לאפסן כל מה שנחוץ למטבח. מאוחר יותר בנה בדישָרי אַבְלי מסביב אסם לבנים המופרד בלוחות עבים לשישה תאים, שהכילו 100,000 אוקיות של חיטה; ובאמצעו התקין פתחים. אחרי שסיים לבנות את כל אלה, התחיל [בפעולות] לסיום הבנייה. את הקומה העליונה בנה כולה כמו זו התחתונה, אלא שאת שני החדרים שבמרכז השאיר פתוחים, כך שהיו לשני חדרי סלון קטנים. את תקרת הסלון המרכזי הִגבִּיהַ
1311 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
בשני ארשינים נוספים, כך שתיווצר כיפה יפה מאוד. גובה הקומה הראשונה היה ארבע וחצי ארשינים וגובה השנייה חמישה וחצי ארשינים. את כל החדרים והסלונים צבע בצבע שמן, כל אחד בצבע משלו, ועל תקרות שני החדרים הגדולים מתחו אריג גס כדי שיהיו חלקות וישרות, וציירו עליהם עם קיסמים עדינים מיני ציורים יפים. כך גם ציירו בתשומת לב את כל התקרות, ואחר כך צבעו אותם [את החדרים]. אחר כך שלח את סנ' רְפָאֵלָצֶ'ה לווינה שיקנה ריהוט לקומה העליונה, הן לחדרים והן לטרקלינים, הכול הכי טוב והכי יפה. וכך היה הבית מסודר ומקושט להפליא כמו ארמון קטן. את כל הביקורים והדָאוֶוטים למושלים ולפאשות שבאו לסמוקוב הוא ערך בחדרים ובטרקלינים הללו. הוא היה מרוצה מאוד ושמח עד מאוד כאשר נכנס לבית, ולכולנו אמר שנהיה תמיד שמחים ומאושרים. מאוחר יותר הוא קנה גם את הבית של סנ' מנוח לוי שרצה למוכרו, הרס אותו לגמרי, ובנה סלון עם מזרקה באמצעו ושני חדרים שהשקיפו אל הבוסתן, הגן והעצים. וגם שם ישב ברבים מערבי הקיץ יחד עם כולנו. וליד המזרקה הזו סעדנו בהנאה גדולה בכמה מהלילות בשבתות ובמועדים. הוא שמח כשבילינו איתו שם והיינו מאושרים.
בילוי זמנן של הנשים במהלך היום היה
1312 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
ביקורים בין בנות המשפחה, ורק לעיתים נדירות ביקרו אצל משפחות אחרות. כאשר באנו הביתה בערבים, נשארנו לכל היותר עד השעה שתיים לפי שעון טורקיה, ואחר כך אכלנו ונכנסנו איש לחדרו. אולם לא קמנו מוקדם בבוקר, פרט לסנ' אימי. אני צֵ'לֵבּי לא עישנתי ליד סנ' אבי, ואז, בשנה הזו הוא הרשה לי לעשן מולו. אולם, זמן רב התביישתי לעשן לפניו. בארוחות הוא לא שתה יינות אף שהיה לו מבחר מהם בבית, כיוון שהיין לא עשה לו טוב. בכמה מהערבים קנה פירות, וסנ' אימי נתנה לכולם. לאכול אכלנו כולנו מצלחת אחת שהונחה באמצע השולחן, כאשר לפני כל אחד מונחות קעריות נפרדות. שמו לנו שלוש מנות אוכל. בחורף סנ' אבי ישב בחדר הגדול שבו גם ישן. הוא הניח מזרן על הרצפה, ואנחנו שהינו עימו עד שאכלנו. היינו יושבים על המינדֶרים, ובקיץ בהָאיָיטים שבצד הסלון, וכדי לאכול באנו לחדר שיועד לכך. בלילות הוא לא יצא לאף מקום, פרט למוצאי שבתות שבהן הלך אצל אֶחיו ומעט אצל חברים אחרים, ומנגד באו הם לבקרו. בגדיו היו [כאלה]: בבקרים לבש אַנטֵרי ארוך לשתיית הקפה של הבוקר כשהוא מחזיק לפניו את כלי הגחלים, אחר כך התפלל שחרית והניח שני זוגות תפילין. אז, לצורך היציאה העירה, לבש מכנסיים וחליפה בסגנון טורקי ומעיל עליון. בחורף
1313 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1866
לבש קיוּרדיס עם ליבָּדֶס שהיו לו מהם רבים ממינים שונים של פרוות, ובשבתות ומועדים לבש חלוקי אַנטֵרי ארוכים של משי וצמר וקוּשָקֵיס במיני עיטורי דפנה ואחרים. מנעליו היו מגפיים מעור עיזים או עור פטנט [עור מעובד מבריק] מהטובים שהביא מניש. גופו היה גבוה ומעט רזה, זקנו קצר, והוא לא נהג לקצצו, אלא רק את שפמו. גבו היה מעוקם מעט כלפי חוץ. בהתחלה עישן צ'יבּוּק ואחר כך סיגריה, והטבק שעישן היה מהעיר לָריסָה [במקור jenidje].[54] קופסת הטבק שלו הייתה מכסף. הוא לא אהב מותרות, וכאשר לא היה לו במה להעסיק את עצמו אהב להגות רבות בגמרא ובספרים אחרים של לימוד עמוק; זאת משום שהיה ידען גדול בכל הלימודים, והיו לו ספרים רבים בבית.
בשנת 5627 [1867] בנה [צ'לבי אברהם] מעל הבית שגר בו סלון שעלה לו 30,000 גרושים. זאת עשה על פי דרכו של צֵ'לֵבּי יהודה, שכפי שנאמר על ביתו, הסלון היה באורך 22 מטרים וברוחב עשרה מטרים. סביב סביב התקין חלונות גדולים ומרפסת הצופה אל הגן. הוא בנה גם שני חדרים וריהט אותם במינדֶרים, ספות, כיסאות ומראות רבות. על הרצפה התקין muchama [שעוונית/יריעת לילונאום] בחתיכה אחת שהביא מקונס', וצבע אותה בצבע שמן. בבית עשה שיפוץ קטן, ואת חדר הרחצה חידש באגני רחצה נאים ובריצוף שיש. אף את הגינה והבוסתנים חידש, ואת הכניסה לבית
1314 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1867
ריצף בשביל נאה מאבני מָסלֵניק [ קוורץ 'חלבי'] לבנות שנכרו בהרי סמוקוב.
סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה ג' אריה היה מאוכזב מאוד מעניין הווילה הכפרית, כפי שכתבתי קודם לכן. באותו הזמן העמידו למכירה את המָאדָן של אוּסרֵף פאשה באזור כְּפָרֵי הנהר איסקָר, שנקרא צ'יפטֶה מָאדָן [המָאדָן הכפול][55]. כיוון שלא הכיר את העסק הזה ועל מנת לעשות לו טובה, קנה אותו צֵ'לֵבּי אברהם בתנאי שחלקו יהיה רק שליש, ושני־שלישים יהיו שייכים לסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה. הם הגיעו להסכם, קנו אותו [את הנכס], וכל אחד הפקיד את חלקו. ולצורך ניהולו לקחו אחד, מוּלָא רָשיד, [שיועסק] תחת הוראותיו של צֵ'לֵבּי אברהם. הם ביצעו את כל התיקונים הדרושים והתחילו בעבודה. כל דבר הכרוך בקניית החומרים ובמכירת הברזל – הכול נעשה דרך החנות של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, ורק לעניין התשלומים הנדרשים נתן כל אחד את חלקו. בהתחלה 'הלך להם טוב', הן אצלם [בייצור] והן במכירות, אך מאוחר יותר, אם משום שמוּלָא רָשיד לא נשמע להם או משום שהמכירות לא נעשו כשורה, התגלעו בעסק מחלוקות וסכסוכים. אולם, צֵ'לֵבּי אברהם נותר שותק. יותר מכך, הייתה להם הרבה יותר עבודה, ומחירי מטילי הברזל ירדו מיום ליום. הסכסוכים נעשו עוד יותר עזים עד כדי אי־אלו איומים, מבלי לחשוב שהוא [אברהם] עשה זאת רק כטובה [לבְּכוֹרָצֶ'ה]. למרות שהיה מוטרד, המשיך לשאת בכך. הדבר נמשך עד שנת 5630 [1870][56] שבה נפרד צֵ'לֵבּי אברהם
1315 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1867
מאחייניו; היה עליהם להפריד ביניהם את העסק, וכל אחד עבד עבור חשבונו. כאשר השתנה מצב העסק ומחירי הברזל החלו לעלות, שניהם שמחו מאוד. בקשר לכך שלח סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה את סנ' מָאירוּצ'וֹ אלקלעי אל סנ' אבי, שישאל אותו האם הוא רוצה למכור לו את החלק שלו במָאדָן הזה כי ברצונו לרוכשו, והוא רוצה לקנות גם את כל האָמֵלֶה ואת כל השייך למָאדָן הזה, במחיר שהוא עלה לו, שאותו הם כבר יודעים, רק שיגיד כמה הוא מבקש להרוויח. סנ' אבי השיב לו שעליו לחשוב על כך, ו[עליו] גם לדבר על כך איתנו. אחרי שהלך סנ' מאירוצ'ו הוא קרא לנו, לי ולסנ' רְפָאֵלָצֶ'ה, ללשכתו בחנות שלנו, ואמר לנו שסנ' בְּכוֹרָצֶ'ה מבקש לקנות את המָאדָן של צ'יפטֶה [המָאדָן הכפול], ומה דעתנו על כך. אני אמרתי לו שיעשה את מה שיגרום לו קורת רוח, אבל אם יינתן רווח טוב אזי עליו למכור. ואנחנו – או שנקנה לנו מָאדָן אחר או משהו [עסק] אחר. והוא אמר לנו: "נראה", ולא אמר עוד מאומה. למוחרת, כשבא שוב הסנ' מאירוצ'ו כדי לקבל תשובה, אמר לו: "לא נוכל לשאת ולתת על כך כיוון שהבנים רוצים רווחים גדולים, ואני איני יכול לקבוע כעת את הסכום. לכן יישאר הדבר בינתיים כך, ומאוחר יותר נראה". וכך זה נשאר. היה זה מזלו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה שהוא לא קנה אותו, כיוון שבחלוף שנים מועטות עסקי המָאדָנֶס לא הלכו כשורה כלל וכלל. ומאוחר יותר, כשהתרחשה מלחמת טורקיה־רוסיה, נהרס
1316 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1867
הכול, ואחר כך מכרו את המגרשים עבור סכום זעום [במקור 'עבור פת לחם'].
בשנה הזו נולדה לי, צֵ'לֵבּי, בתי הבכורה וקראנו לה רחל, כיום רשל. היה זה במוצאי שבת, ערב פסח שני, ובִּיוּ אימהּ, אף שעמדה ללדת את לידתה הראשונה והיו לה מעט כאבים, נשאה אותם באורך רוח. היינו עדיין יושבים ליד השולחן בביתו של סנ' בְּכוֹרָצֶ'ה, שסעדנו בו בשני הלילות הראשונים של פסח.[57] אחרי שסיימנו את ההגדה וכבר אכלנו ובעודנו מקנחים, גברו מאוד כאבי היולדת. כשראו אותה הנשים כך, הביאוה במהירות לביתנו ושלחו אותי עם סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה שנלך להביא את המיילדת. הדלקנו את פנסי העשישיות, הורינו להכין את הפַּייְטוֹן שהיה לנו בבית, עלינו עליו ומיהרנו להביא את המיילדת – אֵמֶטוּלָה דוּדי. ומשום שהדלקנו פנסים ועלינו על הפייטון נהייתה המולה גדולה בעיר כולה, ועל כך העלו החכמים שאלה – שאסור היה לנו לגעת בנר ואף לא לנסוע בפייטון. אולם אנחנו עשינו הכול כדי להגביר את המהירות, מתוך מחשבה שזה נחוץ לאישה יולדת, ולא היה זה חטא כה גדול.[58] בקושי הבאנו את המיילדת, והיא כבר ילדה בקלות רבה. הן האם והן הבת הנולדת היו בריאות וחשו בטוב. מייד התקינו לה את המיטה הגבוהה המקושטת בסוגים רבים של בְּרוֹזלָדוֹס וכריות, ובכל חג הפסח העיר כולה, הגברים
1317 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1867
והנשים, באו לבקרה. וכל הקרובים באו לאכול איתנו ביחד, עם כל המאכלים. אבי היולדת הביא פָטוֹ לנולדת מאריגים ברקמת אישלֶמֶה ומתנות רבות, גם ליולדת וגם לנולדת, וכך עשו גם כל הקרובים. היא שהתה במיטה שמונה ימים, ובלילות באו אנשים רבים לשמור על היולדת, וכיצד נהגו באירועים אלה כבר כתבתי על כך קודם. חכם אַברָמָצֶ'ה [בנו] של חכם רפאל, שהיה בדחן גדול, כדי להצחיק אותנו יותר, עשה כך: תלה על שער הרחוב מחרוזת בצלים, וקישט אותה היטב בעלי זהב כדי שיראו כל באי הבית שנולדה בת. כשנכנס לחצר החל לומר, "אוף, אוף, איזה ריח של בת", וכולנו ראינו וצחקנו. אחרי שקמה מן המיטה לקחו לה מינקת, היא מָדָם בּוּכוּרוּ אשתו של סנ' אברהם כהן, וכן משרתת שתשגיח בלילות ותנדנד את התינוקת, היא אסתרוּלָה, אשת יעקב ב. ראובן. והיניקו אותה לסירוגין האימא והמינקת. זו האחרונה שימשה רק שלושה חודשים, ואז לא היה בה עוד צורך כי אימהּ היניקה אותה. סבתהּ סנ' אימי אהבה אותה כל כך, ושתיהן טיפלו בה. בבקרים, בעוד האֵם ישנה, לקחה אותה סבתהּ מחיק אימהּ והובילה אותה לטיול בגנים ובשכונה. וכאשר רצתה לינוק הביאה אותה לאימהּ שתניק אותה, ואחר כך שוב לקחה אותה לטייל. והתינוקת הייתה טובה מאוד ולא בכתה בכלל. סבהּ צֵ'לֵבּי אברהם גם כן אהב אותה עד מאוד,
1318 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1867
הוא הביא לה צעצועים וממתקים, לקח אותה בזרועותיו ושיחק איתה. גם לי הייתה מחכה שאגיע, וכאשר ראתה אותי מנגד רצה אליי וחיבקה אותי ושמחה עד מאוד, כי תמיד הבאתי לה דברים קטנים שאהבה. כאשר הייתה בת ארבע שנים ישנה עימי במיטתי, וזה נמשך עד שהגיעה לגיל עשר. אחר כך קנינו לה מיטת ילדים מווינה והיא החלה לשכב לישון לבדה, אבל במהלך הלילה כאשר התעוררה, שוב באה למיטתי. מאוחר יותר, כאשר החלה להתבייש לישון איתי, הייתה מתעטפת בקיוּרדי או באַנטֵרי שלי באומרה, "אני שוב הולכת לישון עם אבא, מאחר שהאַנטֵרי הזה הוא של אבא", וכך נרדמה. מה שנכתב כאן הוא אמת לאמיתה, כי הייתה לה אהבה גדולה אליי. זה נמשך כך עד לזמן קצר לפני שכתבתי את הביוגרפיה הזו. הכול היה לפי הגיל והמועד המתאימים לאותן חיבות ואהבות. אולם ממועד מסוים ואילך, כאילו נחתך הדבר בסכין, והכול נעשה להיפך.[59] כאשר הגיעה לגיל שבע החלה ללכת באופן קבוע הן לבית הספר היהודי והן לבית הספר הצרפתי, ואף פעם לא נעדרה. לעיתים, כשהמורה נתן לה הרבה מטלות לבית ולא הצליחה להכינם ונרדמה, הוא היה נשאר ער עד אחרי חצות כדי לכתוב אותם עבורה, על מנת שתוכל לישון. היא למדה לקרוא ולכתוב היטב בשתי השפות, ובו בזמן גם למדה לרקום ולתפור, ושהתה
1319 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1867
בבית הספר עד שהתארסה. היא יודעת לקדם פני כל אדם ולהתנהג היטב. כאשר הייתה קטנה, היו כל חברותיה לכיתה באות אליה כדי שתלכנה יחדיו לבית הספר ולעיסוקיהן האחרים. היא השתתפה בכל ההצגות שהעלו בבית הספר כשחקנית, בכל פעם בתפקיד אחר. היא גם שרה בבית הכנסת את שיר השירים, רות ומי כמוך,[60] ועוד כל מה ששרו הנערות והנערים מבית הספר.[61] הייתי נותן לה בכל יום לבית הספר עשר פרוטות שתקנה לעצמה פרי וחַלבָה.
לראשונה מאז שנכנסתי למשרד שלחו אותי לנסיעה. היה זה לכפרי איחטימָן. היו לנו שם שדות מזרע רבים שנמסרו באריסות, והם [החוכרים] קיבלו מהם רק שליש ממה שהפיק השדה. בכל השדות זרעו חיטה מסוג בּוֹגדָאי. מסרו אותי בידיו של בּילָאל סולימאן שהיה עובד שלנו כדי שילווה אותי. שנינו רכבנו על סוסים טובים, ובּילָאל היה חמוש היטב. הגענו ואספנו את כל החיטה שהייתה בכמות די גדולה, ושלחנו חלק ממנה לסמוקוב ואת החלק האחר למָאדָנֶס. אני לבשתי פּוֹטוּר [מכנסי כפר] מאריג ופֶרמֵלָה מכוסה בפרוות שועל.[62] החום היה רב, כך שהזעתי, אך לא הסרתי את הפֶרמֵלָה. כשהגענו בחזרה ירדנו בצ'יפליק בבָּאנָה, שם שהה צֵ'לֵבּי יהודה סבי, סנ' אימי ורעייתי בִּיוּ, והם הסירו ממני את הפֶרמֵלָה. שהינו כמה ימים בצ'יפליק
1320 ביוגרפיה של צֵ'לֵבּי יהודה ואברהם והסנ' מושונצֶ'ה ודויצ'וֹנצֶ'ה 1867
ורחצנו כמה פעמים במרחצאות, ואחר כך באנו כולנו לסמוקוב. ובכל הזדמנות דיברו על הפֶרמֵלָה מפרוות השועל.
העסקים באותה שנה היו חלשים יותר. הם עסקו רק בעסקי המָאדָנֶס ומעט בסַהְטִיָינים, אך את אלה לא החשיבו בכלל. וכך הלכו והעסיקו את עצמם בענייני הקהילה. לגבי ההוצאות שנהגו להוציא בלי חשבון, החלו להתנהל כעת עם הרבה יותר חשבון. והעיקר, הדברים לא נחשפו בפני האנשים. בלילות הם קיימו כל הזמן ישיבות, ובהן חיפשו רעיונות לעסקים אחרים. להלוות כסף בריבית, כפי שהלוו קודם, לא רצו עוד. הם חיפשו להקל על עצמם, כיוון שכבר היו עמוסים מאוד וגביית החובות הלכה ונעשתה קשה.
הם מצאו שמוטב להם להתחיל ליצור קשרים עם כל בעל מָאדָן בנפרד, ולשוחח על עסקי המָאדָנֶס; כך יצליחו להגיע לידי כך שימכרו להם את כל הברזל שיש ביכולתם להפיק, ושלא יוכלו למכור לאף אחד אחר.[63] הם החלו לעשות זאת, ובפרק זמן של חודשיים עלה בידם לשכנע את כל בעלי המָאדָנֶס, 18 במספר, מלבד שני בעלי מָאדָנֶס – הלא הם אֵמין אגא צָ'מָשיר אגאסי ואחמֵד אפנדי, שחלקו ביניהם בעלות על מָאדָן, ולא הסכימו להיכנס לסידור הזה. היתר, לאחר שהתרצו דיים, הסכימו כי הם [בני אריה] יקנו מהם את כל כמות הברזל שיוכלו להפיק במחיר של 150 גרושים לקַנטָר, כאשר התשלומים יתבצעו כך: ביום שבו יגישו את הקבלה על כמות הברזל