79 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
בשנת 5553 [1793] כפי שנכתב לעיל, הסנ' אברהם מ' אריה ה-I כבר היה מוכן לצאת לדרכו לסמוקוב, והמתין לסנ' מֶהמֵט אמין אגא, כדי שייסעו יחדיו.
היה זה ביום ראשון. הם יצאו רכובים על סוסים טובים שהיו שייכים למֶהמֵט אמין אגא, ובערב הגיעו לסמוקוב הנמצאת במרחק של תשע שעות רכיבה. לא היו כבישים אלא הדרכים כפי שהאל ברא אותן. הסנ' אברהם הראשון הגיע לארמון של סנ' מֶהמֵט אמין אגא, ושהה בארמון 15 ימים עד שהוסדר עניינו [עם אגא].
התנאים שקבעו ביניהם בעל־פה היו:
1. שסנ' מֶהמֵט אמין אגא יהיה חייב לתת לו בית לגור בו לכל ימי חייו בלי שישלם שום דמי שכירות, אף לא הוצאות לתיקונים ולא שום אגרה. ואחרי מותו של סנ' אברהם הראשון ישוב הבית בחזרה לבעליו לאחר שנה, בלי שתהיה לצאצאיו זכות לקבל עליו בעלות.
2. שהוא [אגא] ייתן לו בהתחלה מקום נאות לחנות, עד שיתארגן וישכור לעצמו חנות בְּמָקום שיהיה מתאים עבור עסקי המסחר שלו, ללא כל תשלום ובלי לקבוע מועד [לפינוי].
3. שיהיה עליו [על אגא] לערוך את כל הרכישות של הבדים עבור נשות הרמונו, כמו גם של כל התרופות הנחוצות ושל כל מיני מוצרים אחרים השייכים לחנות, וכמו כן [אגא] יגן עליו ויתמוך בו מכל הבחינות. וכן:
4. יהיה עליו לתת לו אלפיים גרושים כקרן עומדת ללא שום ריבית
80 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
שבה יחזיק לכל ימי חייו, ואחרי מותו צאצאיו יהיו צריכים להשיבם בחזרה. אלה היו תנאיו. את כולם רשם הסנ' אברהם הראשון, שהרי הסנ' מֶהמֵט אמין אגא לא לקח זאת מסנ' אברהם הראשון בכתב. בזמננו, אותם אלפיים הגרושים שנתן לו כהון [עצמי] הם סכום קטן מאוד. אולם, אם נְחַשב את הערך של אותם אלפיים גרושים בכסף שוטף של הזמנים ההם – שבהם קנו ומכרו באַסְפְּרוֹ – לעומת הכסף של זמננו שבו נעשה המסחר בפרנקים, הרי שסכום של אלפיים לירות טורקיות הוא [שקול ל] 50,000 פרנקים. והחשבון הוא כך: שלושה אַסְפְּרוֹס הם פָּארָה אחת וארבעים פָּארָס הם גרוש אחד. יוצא אם כך ש־120 אַסְפְּרוֹס שווים לגרוש אחד. ובזמננו, שבהם כבר השתנו ונשכחו השמות אַסְפְּרוֹ ופָּארָה, והכול מתנהל רק בגרושים ובפרנקים, ובהינתן שלירה טורקית אחת שווה 120 גרושים – הרי שלירה טורקית אחת שווה גרוש של אותם הזמנים. וכאשר ממירים את 2,000 הלירות טורקיות לפרנקים – מתקבל סכום של 50,000 פרנקים. לפיכך אין לומר שזה סכום קטן.
במהלך 15 הימים שבהם היה הסנ' אברם ה I-בּטֵל מעבודה בסמוקוב עד שהתארגן בעסק עם הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, הוא הלך והכיר את היהודים שהיו בסמוקוב – כ־20–25 משפחות – וביניהם: חכם בּוֹכוֹר הקוּיוּמג'י[1] שהם כעת משפחת הקוּיוּמג'ים, וחכם שמואל ברוך שהם כעת משפחת בְּכוֹרָצֶ'ה המלמד וקרוביו; וחכם בּוֹכוֹר ממשפחת אשר שהם עכשיו משפחת האשרים; וחכם פְּרֵסִיָאדוֹ
81 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
כהן שעכשיו הם צאצאיו של חכם יוסף שמטוב כהן ואחיו חכם ניסים; וחכם פְּרֵסִיָאדוֹ הבדלה שהם עכשיו כל משפחות הבדלה; ואחרים שכבר עזבו את סמוקוב, ואלה שכבר לא נותרה ממשפחתם שארית. ואלה היו עיסוקיהם: רובם היו אומנים – צורפים העובדים בזהב, בכסף, בפליז ונחושת, ואחרים היו פַּחָחים, שייצרו פנסים, סירים לקפה, קדירות, משפכים, מגשים וכל כלי הפח; והיו גם סנדלרים, שקנו עורות של בקר, שוורים ותְּאוֹאִים ששחטו כדי לקחת את בשרם, וכן עורות של בהמות שמתו מאליהן – והיו מותחים את העורות לייבוש בשמש על גבי קרשים ממוסמרים. ואחר כך היו חותכים אותם לרצועות ברוחב של רגל, כ־20–25 סנטימטר, ובאורך של 35–40 סנטימטר, ומוכרים אותם לכפריים ולכמה עירוניים על מנת לייצר מהם מנעלים. אחרים התהלכו ברחובות שבהם התגוררו המוסלמים והנוצרים – על כתפיהם צרורות מלאות בדים מכל הסוגים, בידם מקל מדידה למדידת הכמות שמכרו. כך היו הולכים ימים שלמים וצועקים כדי להודיע שהרוכל עובר. לא היה ביניהם אף יהודי שהייתה לו חנות, ואף אחד מהם לא החזיק ברכוש כלשהו – לא בתים ולא חנויות. פרנסתם הייתה דלה מאוד. הם גרו בחצרות החיצוניות [דישָרי אַבְליס] של הטורקים כדי להגן על עצמם, כי היו כאלה, גם הם טורקים, שהיכו אותם ובזזו אותם. הם החזיקו מקום משלהם, מעין חדר תפילה,
82 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
שלגביו מסופר שהיה טורקי אחד שהיה דתי מאוד שנתן להם במתנה את כל החצר. לא הייתה לאיש מהם אפילו ההשפעה הקטנה ביותר. כולם היו עניים, נראה היה שזה מקרוב באו לסמוקוב, והיה עליהם גם ללמוד את רחובות העיר. היהודים האלה שהיו בסמוקוב הופתעו מאוד, איך ייתכן שיהודי יהא שוהה בארמון האַעיאן. בתחילה לא האמינו שהוא יהודי, אך מאוחר יותר בראותם שהוא מגיע בוקר וערב לבית הכנסת ושומר את השבת, הם השתכנעו ושמחו שהוא יהיה מגן טוב ליהודים. הם העניקו לו כבוד רב אבל הוא לא קיבל זאת, ואמר להם שעליו להתבסס בסמוקוב ורק אז הוא יגן עליהם ככל שיוכל ומכל הבחינות.
בראשית הסנ' אברהם הראשון סידר לעצמו חנות, שכפי שנאמר הייתה שייכת למֶהמֵט אמין אגא. חנות ראשונה זו הייתה בחאן של מֶהמֵט אמין אגא, היכן שהחזיק את החיילים שנאספו בעיתות מלחמה כדי לשולחם אל הסולטאן. הוא עשה מעט תיקונים, הציב את מנעולי החנות, ולאחר מכן ביקש ממֶהמֶט אמין אגא להראות לו איזה בית יהיה בית מגוריו, וכן שירשה לו ללכת לווידין ולהביא את משפחתו. ולזה הוא קיבל רשות מייד. בעניין הבית הוא הראה לו כמה בתים מבין [הבתים] הרבים שהיו לו, ומביניהם בחר את הבית שהיה הכי קרוב לבית הכנסת. זה הבית שבזמננו אנו קנה אותו סנ' ניסים ב' משה,[2]
83 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
שהיה נשוי לסנ' מזלוּ, הבת השנייה של צֵ'לֵבּי אברהם מ. אריה השני,[3] ובניהם, בזמננו אנו, הם הסנ' בכור, שמעיה ואברהם סָארוֹבי על שם סבו שנקרא בשם חכם אהרון החירש. אחרי שניקה אותו [את הבית] והכין אותו, נעל אותו במנעולים טובים, אסף סכום קטן של כסף ויצא לווידין אליה הגיע בתוך ימים מעטים. בלי להתעכב הרבה אסף את אשתו, את שני בניו, את כל הרהיטים והבגדים ואת החפצים העתיקים בעלי הערך, אלה שהיו שייכים להם וגם אלה שנפלו בחלקו בירושה מרכוש אביו, שלא היו מעטים. הוא בדק את החשבון עם כל אלה שהיה לו חובות כלפיהם, ואחרי ששילם לכולם השאיר מתנות כסף לכל הנצרכים של וידין ומלבד זאת לקהילה ולכל קופות הצדקה. הוא דאג להסדיר את המשך חייה של אימו שנשארה בווידין, התחבק עם כל קרוביו ובני משפחתו, והתנשק עם כל חבריו. הם בירכו אלה את אלה, ויצאו כולם לדרך עם הרהיטים והמטען. קרובי משפחתו וחבריו הביאו לו צידה לדרך, וכולם עלו על גבי הסוסים ובדמעות בעיניהם שוב התחבקו והתנשקו. ו[כך] יצאו לדרכם בשם האל העליון בתקווה שהכול יהיה להם בטוב. המסע עבר עליהם בקלות רבה, ובתוך כמה ימים הגיעו כולם לסמוקוב בריאים ושלמים. הם ירדו בביתם שהיה כבר מוכן, ובתוך ימים מועטים התארגנו מכל הבחינות. ביום השבת ביקרו אותם כל יהודי סמוקוב, ובמשך השבוע
84 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
הגיעו גם כל נשות סמוקוב. לכולם הגישו סוגי קונפיטורות שהכינה הבּוּ' בּוּכוּרוּ ממיני פירות שאותם לא ידעו להכין הנשים היהודיות בסמוקוב. ומנגד, הסנ' אברהם הראשון כמו גם הסנ' בּוּכוּרוּ, החזירו ביקורים לכל אלה שבאו אליהם, וסיפרו לכולם ממנהגי וידין, לכל אחד בשפתו הוא, כי השניים היו נעימי־שיח.
אחרי שכבר התארגן כנכתב לעיל, הלך אצל מֶהמֵט אמין אגא לומר לו שמכל בחינה הוא כבר מוכן, ושייתן לו את סכום הכסף המובטח כדי לצאת לקונס' ולעשות את הקניות הנחוצות. כיוון שסנ' מֶהמֵט אמין אגא לא הרשה לו לצאת לפני שיארגן את הכול כפי שנכתב לעיל. וכך אמר לו: "ככה אני רוצה זאת. וכעת כשכבר התארגנת – הכול בסדר". ושלח אותו לגזבר, מנהל הכספים של קופתו הפרטית, שיספור לו אלפיים גרושים בכסף מזומן. הסנ' אברהם הראשון נשק לרגליו והלך אצל הגזבר, והלה, שכבר היה מצוי בכל העניין, ספר לו את אותם אלפיים גרושים, והוא שב לביתו כדי להתכונן. למוחרת, כאשר כבר היה מוכן, הלך שוב אצל מֶהמֵט אמין אגא כדי לנשק שוב את שולי בגדו, והלה אמר לו: "uğur yollar olsun" [בהצלחה בדרכך] ויצא בדרכו לקונס'. הנסיעה נמשכה עשרה ימים, ובקונס' שהה 15 ימים עד שסיים את כל קניותיו, שכן כפי שידוע הוא הכיר היטב גם את המסחר וגם את מלאכת המרקחות.
85 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
אומנם הייתה זו הפעם הראשונה שנסע לקונס', אבל מהר מאוד כבר התוודע אל אותם הסוחרים שאצלם היה עורך את קניותיו אחיו הגדול, סנ' שמואל, כאשר נסע לקונס'. הוא יידֵע את כל אותם סוחרים שהוא בסמוקוב, וכבר התבסס שם בחסותו של מֶהמֵט אמין אגא, שאותו כולם הכירו היטב. כל החברים בירכו אותו ובו בזמן יעצו לו להקפיד מאוד על התנהגותו, כי כך תהיה לו תקווה לעתיד הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת – כפי שאכן כך היה. לאחר שסיים הסנ' אברהם הראשון את כל קניותיו בכל הכסף שהיה בידו, ארז את כל הסחורה – הכול הועמס ונישא על גבם של סוסים, ונסעו עד אדירנה. שם שהה יומיים אצל חותנו סנ' נבון, ועם קירָאג'ים חדשים הגיע לפיליבֶּה[4] ומשם לסמוקוב. אחרי שסידר את החנות כנהוג בווידין, הגיע בהתחלה לבקר בחנות הסנ' מֶהמֵט אמין אגא והוא נמצא מרוצה מאוד. הוא בירך אותו ואיחל לו שיהיו עסקיו נושאי רווח. והסנ' אברהם הראשון נתן לו במתנה מקטרת עישון שעוטרה בציורים יפים בזהב, וכשמסר לו אותה אמר לו: "Çobanın peşkeşi Çam sakızı olur " (רוצה לומר "מתנת הרועים – שרף עץ האורן"),[5] והניח אותה על השילטֶה שעליו היה יושב. ומֶהמֵט אמין אגא צחק, חה חה, כי הוא נהנה מהדברים הללו, ואמר לו: "[דבריך] מוצאים חן בעיניי". מכאן הלך לחנותו כדי לקבל לקוחות, ומכיוון שכבר מן היום הראשון נודע הדבר לכל הבֵּיִים ולאדוני העיר, הם החלו לבקרו בחנות, ובאותו הזמן הוא עשה מכירות טובות. ועבור
86 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
ההָאנוּמֵס של הסנ' היה נושא את האריגים אל בתיהן, נכנס להרמונות ושם היו בוחרות את הסחורה שרצו. באותם ימים הנשים לא יצאו לשוק כמו בימינו. כך גם נהגו עם הנשים היהודיות – הבדים הובאו אליהן לבית. רק הנשים הנוצריות יצאו [מבתיהן] ללא פֵרֵגֶ'ה, בעוד שהנשים האחרות נדרשו ללבוש פֵרֵגֶ'ה ויָשמָק כמו הנשים הטורקיות. ככלל, כל הציבור של סמוקוב היה שמח שעומד לרשותו כעת בָּזירִיָאן (סוחר) קבוע שלהם, שאצלו יוכלו למצוא את כל סוגי הסחורות והתרופות, ולא יהיו עוד נזקקים ללכת לקנות בערים אחרות. בשבת הראשונה לאחר ששב הסנ' אברהם מקונס', באו [כרגיל] כל היהודים לבית הכנסת, ואחרי התפילה, לפני שהלכו לבתיהם, באו כל היהודים לבקרו. הוא סיפר לכולם את כל מה שראה בקונס', שהרי כבר ידע להתבטא היטב ולהבהיר את דבריו, וכולם הקשיבו לו בתשומת לב מרובה. את כולם כיבדו במיני דוּלסֶה, וכולם יצאו שבעי רצון. נוסף לכך, במהלך השבוע באו הנשים לבקר את הסנ' בּוּכוּרוּ לרגל שובו של בעלה ממסעו, כיוון שבאותם הזמנים הגברים לא באו לבקר ביחד עם נשותיהם. הבּוּ' בּוּכוּרוּ הגישה לכולם דוּלסֶה ומזגה להם קפה, כך שגם הנשים יצאו מרוצות. הן הגברים והן הנשים היו תמיד נכונים ושמחים כאשר הייתה להם הזדמנות לבקר בביתו של סנ' אברהם הראשון. נוהַג זה התקיים במשך כל התקופה שבה גרו בני אריה בסמוקוב. וכך הייתה מבקרת אצלם הקהילה כולה גם בימים הראשונים של
87 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
כל המועדים. כאשר יצאו מבית הכנסת, היו כל הגברים הולכים היישר אל בתיהם של בני משפחות אריה, יוצאים מן האחד ונכנסים לבקר אצל האחר. רב העיר הכין לכל בית דרשה נפרדת, שונה מבית לבית. בכל הבתים של בני אריה הללו הגישו בהתחלה צ'יבּוּקים לזקנים, וכאשר דרש הרב הם עישנו. ואחר כך הגישו לכולם קפה, ואז הגישו לכולם על מגש כוסית של ראקי וכף של דוּלסֶה. ובעוד שהמבקרים שהו בסלון האירוח, היו בעל הבית ובניו עומדים על רגליהם, ושום דיבור אחר לא נשמע אלא דברי הדרשה של הרב. כך גם נהגו הנשים: הן הלכו בכל ערבי החג של ימי המועד הראשונים לבקר אצל נשות משפחות אריה, וגם אותן שירתו באותו אופן כמו את הגברים. ובימים השְנִיִים של המועדים הלכו בני אריה לבקר בבתיהם של כל יהודי סמוקוב, כדי להשיב להם ביקור. כך גם עשו בנות אריה, שהלכו לבקר את הנשים בבתיהן. כפי שנאמר, נוהַג זה נמשך כל עוד היו בני אריה בסמוקוב, ועד לשנת 5660 [1900] שבה אני, צֵ'לֵבּי משה אברהם אריה השני, כותב את ביוגרפיית אריה זו על החיים של משפחות אריה בסמוקוב ועל כמה מקורותיהם וכמה ממנהגי הארץ.
88 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
בשנה זו נולד לאברהם הראשון בן והייתה שמחה גדולה. כפי שנאמר עוד קודם, בּוּ' בּוּכוּרוּ הייתה אישה מאוד בריאה וחזקה וילדה אותו בקלות מרובה. לא היו לה נזקים או חולָיִים אחרים כפי שהיו לנשים אחרות כאשר ילדו. במשך שמונת הימים ישבה היולדת על מיטה מוגבהת שהכינו עבורה, מקושטת בכל מיני בְּרוֹזלָדוֹס ובדים יקרי ערך שהיו בבעלותם מקודם. בכל יום באו לבקרה קבוצות קבוצות של נשים, כולן לבושות בגדים הדורים ביותר. את כולן כיבדו בקפה, לזקנות ביותר הגישו צ'יבּוּקים, ולכולן הגישו מבחר דוּלסֵיס כמה פעמים. בנוסף באו נשים טורקיות רבות כדי לראות את המיטה כי דבר כזה לא נראה בסמוקוב עד אז. מן ההרמון הגיעו גם נשותיו של מֶהמֵט אמין אגא, והביאו מתנות – תכשיטי יהלומים, מלבושים וסוגים רבים של ממתקים – ליולדת ולרך הנולד. וגם אותן שירתו כראוי למעמדן. כמו כן הגיעו רבות מן הנוצריות מנשות הצ'וֹרבָּאג'ים של סמוקוב. לכל המבקרות הללו, מלבד הכבוד שהוענק להן, שרו שירים שנוהגים לשיר ליולדות. לצורך כך היו נשים מיוחדות, שידעו את השירים הללו, ושרו בליווי תופי טמבור ופעמונים [מצילתיים זעירות]. השירים היו כולם ב'לשון היהודית'.[6] בלילות הזמין הסנ' אברהם את חבריו; הם שתו, הגישו להם לאכול, שרו ושמחו. כך עשה בכל שמונת הלילות שהיולדת הייתה בבית. וב־'ליל השמירה' [7]– הוא הלילה
89 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1793
שלפני הברית, שנקרא 'הלילה של הפיולה'[8] – הזמין רבים מחבריו עם נשותיהם, וערך אותו כמו ליל כלולות, במשקה, במאכל ובשירה. הם העבירו את הלילה כולו בשמירה על היולדת ועל התינוק. למוחרת בבוקר הלכו לבית הכנסת, ואחרי התפילה הזמין את מי שנכח בבית הכנסת לבוא ולהשתתף בטקס ברית המילה. כולם באו, ונערכה הברית, ואחר כך הגישו לכולם סירופ פטל וסירופ מֶרגָ'ן [דומדמניות] ומלבד זאת דוּלסֵיס[9] עם ראקי. וכולם בירכו את אבי הרך הנולד 'בסימן טוב', תוך כדי טֵמֶנָה כדרך הטורקים, כלומר – [המברך] מנשק את ידו שלו ו[מעלה אותה] אל הראש [המצח]. והאב, מצידו, השיב להם באותה תנועה ואמר: "חִזקו ואִמצו" [במקור hizku-veimsu]. החכמים והחזנים שרו את הפיוטים המיוחדים לטקסים הללו. וקראו לילד בשם רפאל. ולכל החכמים, החזנים והנזקקים נתנו מתנות בכסף. בצוהרי היום הזמין את קהילת סמוקוב כולה,[10] – הגברים והנשים – והגישו לכולם מיני מאכלים ודוּלסֵיס לרוב, ולזאת קראו 'סעודת אליהו הנביא'. ולאחר מכן הייתה זו בּוּ' בּוּכוּרוּ עצמה שהיניקה את התינוק וטיפלה בו.
בשנת 5554 [1794] הייתה בחנותו של הסנ' אברהם הראשון הרבה יותר עבודה מאשר ציפה, וכך קרה שמצא
90 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
עצמו שמח מאוד. באו לבקרו הבֵּיִים הגדולים ביותר של סמוקוב וכן הצ'וֹרבָּאג'ים. הם באו אליו לחנות על מנת שהסנ' אברהם הראשון יספר להם [מסיפוריו], ובו בזמן ערכו אצלו קניות שונות. הוא הלך אצל הטורקים בימי שישי והתקבל היטב. הגישו לו צ'יבּוּק וקפה, והוא סיפר להם דברים רבים על קונס'. הם גם שוחחו על אודות הדת, כי הוא היה בקיא מאוד בלימודי התלמוד, ידע להתבטא היטב וגם ידע לדבר טורקית. וכך היה שאהבו אותו מאוד, ומעל הכול כבר ידעו שהוא נהנה מחסותו של הסנ' מֶהמֵט אמין אגא. הוא היה נוהג ללכת אצל מֶהמֵט אמין אגא, והיה עליו לעשות זאת לפחות פעמיים בשבוע, שם התקבל כאילו היה אדם מהארמון שלו. הוא ישב על הברכיים על גבי מזרן, כי זו הייתה צורת הישיבה לפני הסנ' הטורקים הגדולים. וכך גם הסנ' הטורקים כאשר באו אליו [אל אגא] היו צריכים להתיישב על הברכיים; זה היה [הכלל] עבור הטורקים הבכירים וכן עבור הסנ' אברהם. אולם כאשר באו אליו [אל אגא] הצ'וֹרבָּאג'ים הבכירים, לא הושיב אותם אלא השאיר אותם על רגליהם במבוא, כלומר בפתח הבית. הוא הניח עבורם שטיח דריכה, והם שהו על רגליהם על גבי השטיח. זה קרה כאשר הם באו לבקרו בימי החג. וכאשר היה במצב רוח טוב לפעמים, הביא להם קפה והם שתו אותו בהיותם על רגליהם. ולפעמים שלח אותם שילכו לשתות קפה בחדר הקפה, והם היו חייבים ללכת כי פחדו שהוא יחשוב שזה לא נאה להם. ובקשר לזה שהוא שם אותם על השטיח – זה היה מפני שהנוצרים 'מטמאים'
91 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
כל מקום שהם דורכים עליו, וכן כדי לא להעניק להם קדימות יתר במפגשים שערך. מֶהמֵט אמין אגא שאל אותם: "מה שלומכם", והם קדו וענו בטֵמֶנָה "sağlığiniza duacı iz efendim" ("מתפללים לבריאותך אדוננו"). ויצאו החוצה כשהם קדים לו, שהרי אפילו לא יכלו לנשק אותו ולא את רגליו, מכיוון שהיו מטמאים אותו. לנוצרים הצ'וֹרבָּאג'ים השיב הסנ' אברהם הראשון ביקור בימי ראשון, והם קיבלו אותו בכבוד רב. צריך לומר שמאותם הזמנים נותר המנהג לבקר את משפחת אריה, הן הבֵּיִים, הקָאִימָקָאמים והדיינים – הטורקים בעלי ההשפעה של סמוקוב, והן כל הצורבאג'ים הנוצרים שבאו לבקר בימי החג השניים של פסח ושל סוכות. כל אלה באו לבקר רק בבתיהם של הדורות הבאים מצאצאי השושלת של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה-I.[11] ו[נוהַג] זה נמשך כל עוד היו הטורקים בסמוקוב עד למלחמת טורקיה-רוסיה בשנת 5638 [1878]. הייתה להם מעין חובה לבוא לבקר. זה חל גם על הצ'וֹרבָּאג'ים הנוצרים שבאו לביקורים לבושים במיטב בגדיהם. גם אחרי יציאת הטורקים המשיכו הצ'וֹרבָּאג'ים הנוצרים לבוא לבקר בכל הבתים של משפחות אריה כנאמר לעיל. כך היה בכל אותו הזמן שהמשפחות האמורות גרו בסמוקוב עד שנת 5660 [1900], שבה אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, כתבתי ביוגרפיה זו. וכתגובה, כל האדונים מצאצאי השושלת האמורה באו לבקר את הבֵּיִים
92 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
ואת כל האדונים שביקרו אותם וכן הלכו אצל הקָאִימָקָאמים והדיינים בימים הראשונים של חגי המוסלמים ובלילות הרמדאן; וכן הלכנו לבקר אצל הצ'וֹרבָּאג'ים בימי החג השניים של הפסחא ובראש השנה. גם אנחנו לבשנו את מיטב בגדינו, וכך עשו גם הנשים [של בני אריה] שהלכו גם הן לבקר רק את הנשים הטורקיות של אותם הסנ' [שבאו לבקר] בחגים בבתיהם של אותן משפחות אריה. אלא שלאותם הביקורים שערכו ההָאנוּמֵס, שהיו אירוע מן המעלה הראשונה, היה צורך להכין מבעוד מועד הרבה סוגים של דוּלסוּרָס ושל דֵזָיוּנוֹס[12] ונשים מתופפות ומצחיקניות, כדי שישירו להן ויצחיקו אותן. הן באו בפאר רב, ושהו משעות אחרי הצוהריים ועד שירד הלילה. ובזמן שהִייתן אסור היה שיהיו גברים בבית מפני החָרֵם עליו שמרו. וכן גם הן [הגברות הטורקיות] נהגו בנשים שלנו כשהלכו גם הן לבקרן, והעניקו להן את אותם הכיבודים כפי שהן קיבלו. והן, כשאמרו סָרָאפְלַר, זה היה בפה מכבד. באשר לנשות הצ'וֹרבָּאג'ים הנוצרים איני יודע למה לא עשו זאת [ביקורים כאלה]. ניתן להסיק שזה בגלל השפה, כי הנוצריות לא ידעו לדבר טורקית והנשים שלנו לא ידעו כלל לדבר בולגרית. צריך לומר שזאת הייתה הסיבה ולא עשויה להיות שום סיבה אחרת, כי הגברים ביניהם היו בטוב וניהלו עימם יחסי גומלין מצוינים. את הסנ' אברהם הראשון כיבדו כל האנשים – הן מבין היהודים, הן מבין הטורקים ובעיקר מבין הנוצרים, כי כל האנשים ידעו על אודות החסות המלאה שנתן לו
93 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
מֶהמֵט אמין אגא. חסות זו לא ניתנה רק לסנ' אברהם הראשון בזמנו, אלא לכל משפחת אריה, גם אחרי מֶהמֵט אמין אגא, כאשר מילא את מקומו אחיינו אוּסרֵף פאשה, ואחר כך רָשיד בֵּיי. גם אלה האחרונים הגנו על כל בני משפחת אריה ועל כל הצאצאים של סנ' אברהם הראשון שבאו אחריו, כל זמן שהתקיים שלטונם, כפי שעוד אכתוב בהמשך על אודות אירועים חשובים שונים שהסתיימו בטוב רק בסיועם של האדונים האמורים.
כפי שנאמר עוד קודם, העסק של החנות הלך והתפתח כל העת, מכיוון שהאנשים לא נסעו יותר לסופיה ולמקומות אחרים כדי לערוך את קניותיהם – הן של בגדים והן של תרופות – כי הרי כל אותן סחורות נמצאו אצל סנ' אברהם הראשון בחנות. וכך קרה שהסחורות אצלו אזלו, והיה לו צורך לצאת שוב לנסיעה לקונס'. בקשר לכך הוא פנה בדברים אל הסנ' מֶהמֵט אמין אגא כדי שיֵדַע זאת, ואם הוא זקוק לכמה דברים מקונס' שיזמין אצלו כדי שיקנה אותם עבורו. כך עשה גם עם הבֵּיִים האחרים של סמוקוב, וכולם הזמינו אצלו פריטים שונים שהסנ' אברהם לא מכר בחנותו, ובמקביל גם נתנו לו כסף. הסנ' אברהם יצא למסעו, ובהגיעו לקונס' ערך קניות לחנות שלו בכמות כפולה מאשר מן הנסיעה הראשונה, ואף הוסיף פריטים חדשים רבים שהיה להם ביקוש בחנות. אחר כך קנה לכולם את מה שהזמינו אצלו. בשובו לסמוקוב כל אלה באו לקבל את הסחורות שהזמינו, וכולם היו מרוצים
94 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
מהקניות שעשה עבורם. הוא לא לקח מהם כל רווח כי ידע שהטורקים לא אוהבים שמרוויחים על חשבונם. לפיכך כולם חיבבו אותו, אהבו אותו והגנו עליו עד מאוד מכל הבחינות. כאשר הסנ' אברהם הראשון פנה אליהם בבקשה כלשהי, מעולם לא סירבו לו [במקור: לא 'שברו' בקשותיו]. ברור שגם הסנ' אברהם הראשון ידע להתנהג היטב מול כולם. אחרי שסידר את הסחורות החדשות שהביא, באו לבקרו כל הסנ' של סמוקוב – הטורקים, הנוצרים וכן היהודים – לכולם הוא לבדו היה נותן מענה והשביע את רצון כולם, כל אחד על פי טעמו, בלי להבדיל בין לקוח גדול ובין קטן – וכך היה שכולם יצאו מרוצים.
בנסיעה זו הסנ' אברהם הראשון הביא מקונס' עבור כולם – הן בשבילו והן בשביל אשתו ובניו – מבחר בגדים לפי האופנה של קונס', כך שכולם שמחו. הסנ' אברהם היה אדם שמח מאוד, הן בשוק והן בבית. הוא מעולם לא התרגז בבית, אף פעם לא התלונן על שום דבר ולא הייתה לו תאווה לאוכל. הוא אהב שכולם יהיו שמחים. הוא אהב לשיר ואף ידע לשיר, והם נהגו לשיר בבית. את בניו שלח ללימודים, דאג לכך שילמדו ובלילות נתן להם שיעורים. הוא אהב אותם ולא נתן שיסבלו במאומה. בלילות החורף, אם לא באו לביתו חבריו כדי לבלות יחדיו, היו הם הולכים אל חבריהם. הם שהו שם לכל המאוחר עד השעה אחת לפי שעון הטורקים[13]
95 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
כלומר בערך 22:00 לפי השעון האירופי, כי מאוחר יותר אסור היה להתהלך ברחובות. כפי שנכתב קודם, היה צריך שיהיה ביד אדם פנס דולק, כי אם פגש בו פטרול משטרה והיה בלי פנס שמו אותו בבית הסוהר. אחרי שהחזיקוהו בכלא 15–20 ימים, גזרו עליו קנס כספי. ואם לא היה לו כסף – נשאר עוד 31 יום בכלא. לא נתנו להם שום מזון, ורק מהקָאשָה [קופת הצדקה] של הקהילה הנוצרית נתנו בכל יום אוֹקָה אחת של לחם לכל האסירים, בלי להבחין אם היו הם טורקים, יהודים או בני אומה אחרת – לכל האסירים הם נתנו. פעמיים בשבוע יצא פקיד של הכנסייה עם קופת התרמה מעץ בידו, חתומה בחותמת הכנסייה. הוא הלך מחנות לחנות, וכולם זרקו פנימה כפי רצונם. וכל מה שנאסף נועד לקָאשָה הזו. אולם זה לא הספיק, [כי מספר] האסירים שהיו בכלא של סמוקוב לא פחת אף פעם ממאה איש, ומתוכם 90% היו נוצרים. מתוך אלה 75% היו נוצרים מקדונים או אלבנים, שודדים שבזזו והרגו את הנוסעים בדרכים. אופן המעצר שנגזר עליהם היה [כזה]: אחדים מהם נכבלו אל משקולת בשרשרת של ברזל, שקָצֶהָ האחד מוצמד לקרסול רגלם האחת באזיק ברזל כך שלא יוכלו להסירו, והמשקולת היא במשקל של 25 עד 35 אוקיות; והקצה השני [של השרשרת] היה באורך כזה שהגיע עד המותן, והיא נקשרה אל הקושק כדי שלא תיגרר. לאחרים
96 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
שמו שרשרות של ברזל על שתי הידיים שמחזיקים אותן אחת מעל השנייה וכופפו אותן מאחורי הגב; לאחרים התקינו על הגרון אזיק אחד, גם הוא מברזל, מחובר לשרשרת ארוכה המחברת אותו במנעול אל עמוד של ברזל כדי שלא יברחו. ואחרים היו קשורים בידיים וברגליים. מגוריהם היו במרתפים מוארים רק בחלון קטן, הם ישנו על האדמה, 15–10 אנשים במרתף אחד. פעם אחת ביום בלבד הם יצאו כדי לעשות את צורכיהם. הם שתו מים במשורה, וכאשר נדרשו לעבודות ציבוריות היו מעבידים אותם. גוון מראם היה כצבע המתים. הם היו מלאים בכינים, לא נתנו להם להתגלח ולהסתפר ואף לא להתרחץ, וכאשר דיברו היכו אותם. אחרי שהיו כלואים שנה ומחצה, התחילו לדון בעניינם, וזה נמשך לפחות שנה עד שהרשיעו אותם או אולי שחררו כמה מהם. גזרי הדין היו: לאחדים מאסר לכל חייהם, ואז היו נשלחים למצודת וידין או למקום אחר שבו יש כלא, הוא קאלה [מצודה] בֶּנט. לאחרים גזר דינם היה מוות באמצעות עריפת ראשם או באמצעות גרדום. כדי לכרות ראשם, המוציאים להורג היו אך ורק צוענים כי הטורקים סברו שהסרת ראשו של אדם מביאה מזל רע [לחילופין טומאה]. אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, המחבר והכותב של ביוגרפיית אריה זו, ראיתי כאשר כרתו את ראשו של אדם. [מעשה שהיה כך היה:] בוקר אחד כשהייתי בדרכי לבית המדרש של בית הכנסת הישן ופנס בידי – כי היה זה בחורף – כשלוש שעות לפני עלות השחר.
97 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
הייתה לנו חבורה של בחורים, ובמוצאי שבתות הלכנו לתיקון חצות וגם למדנו דברי תורה אחרים. בעוברי על גשר הטחנות, אמר לי שוטר לילה אחד כי בכיכר שוק החיטה, ליד חנויות כלי החרס, הולכים לשחוט גנב, ואם ברצוני שאלך לראות. ללא דיחוי הלכתי לכיכר, שם היו כבר אנשים אחרים. הגנב כבר היה שם ואכל כמה תפוחים קטנים אותם קנה בדרך כאשר הביאו אותו. הרי באירועים כאלה מרַצים אותו בכל מה שיבקש. הגנב היה נוצרי מן הכפר בֶּלצ'ין,[14] בערך בגיל 40–45 שנים, אחד מכנופיית גנבים ששדדו את הדואר של הממשלה. הוא היה קשור בחבל במרפקי ידיו, ושוטר אחד החזיקו בחבל ארוך. מלבדו היו עוד שלושה שוטרים ליד הגנב, ושני צוענים חמושים בסכינים גדולות עמדו מנגד. והיה שם גם כומר וגם קהל – כולנו עמדנו מתבוננים מנגד.[15] כעבור כרבע שעה הגיע מפקד הפלוגה (מפקד המשמר) [הסרן] והקריא את גזר הדין, ומייד קרא לצוענים שהיו המוציאים להורג. השניים התנפלו על הגנב, בעטו ברגליהם בגבו והשליכו אותו ארצה. אחד המוציאים להורג תחב את ידו לפיו של הגנב בכדי להחזיק בראשו, ובשלוש דקירות סכין חזקות מצד הצוואר שיסף את גרונו, והשליך את ראשו קדימה. הראש התגלגל שלוש-ארבע פעמים באומרו: "בלו! בלו! בלו!"
98 ביוגרפיה וכמה מקורותיו של סנ' אברהם מ' אריה ה-I בסמוקוב 1794
והגוף גם כן התכווץ והתרפה שתיים-שלוש פעמים. בתוך צווארו תחבו קש, והניחוהו שרוע [על הארץ]. אחרי שעתיים-שלוש, כשעלה השחר, הגיעו אימו וקרובי המשפחה, ואחרי שהתאבלו עליו נשאוהו אל האזור הנוצרי וקברוהו. הטורקים מתייחסים בתיעוב לכך שדוחפים יד לפיו של מי שעומדים לשחוט אותו. אומרים שבשל כך הטורקים משאירים על קודקוד הראש עיגול של כחמישה סנטימטרים ללא גילוח, והם נותנים לשערם לצמוח כך שניתן לתופסו ביד. מנהג זה נועד לעיתות מלחמה: כאשר האויבים רוצים לשחוט אותם, הם תופסים בשערות האלה ואינם צריכים להכניס את היד לפה. הטורקים מגלחים את הראש לגמרי, ומשאירים רק את אותן שערות, ומטעם זה בלבד.
בשנה זו, 5555 [1795], הסנ' אברהם, שכפי שנאמר היה דתי מאוד, ראה שהתנהלות הקהילה הייתה לגמרי חסרת סדר וארגון. כמו כן, החדר אשר שימש כבית כנסת היה כבר רעוע מאוד, והיה צורך לערוך בו כמה תיקונים. לפיכך זימן הסנ' אברהם לביתו את הנוֹטַבּלֶס של העיר כדי לדון בשאלת בית הכנסת, ובישיבתם החליטו שיבוצעו השיפוצים. אולם שבקופת הקהילה נחסך סכום של מאה גרושים בלבד, וזה לא הספיק. הסנ' אברהם הראשון אמר להם
99 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1795
שהוא ישלם מכיסו [במקור מה־פֵּצ'ו שלו] שלו כדי להשלים את החסר; תוך כדי כך הסנ' אברהם הראשון רצה שישתנה מעמדו של החדר: שיהפוך להיות בית כנסת כדי לייסד קהילה, וייתכן שבהזדמנות זו יוכלו ליהנות מזכויות התושבים. אולם מֶהמֵט אמין אגא לא יכול היה לעשות זאת, כיוון שבאותם הימים הטורקים לא הרשו לייסד קהילות של עמים אחרים. מי שיכול היה להתיר זאת הוא רק הסולטאן, וזאת באמצעות פירמָאן סולטאני; לצורך כך נדרש שיהיו לכל הפחות חמישים משפחות, ואף זאת לא הייתה. מייד הלך סנ' אברהם הראשון אל הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, לדרוש אצלו בשאלה זו, ותשובתו הייתה כפי שנכתב לעיל. הוא הוסיף ואמר לו שבינתיים יבצעו את השיפוץ וישאירו מקום למעין ארובה (אח) כדי שייראה שזה חדר שינה, ושמאוחר יותר, כאשר ייסע לקונס', הוא כבר ידאג לקבל פירמאן.[16] ואכן, אחרי זמן מה הוא קיבל זאת. בינתיים הם ביצעו את השיפוץ כפי שרצו, והשאירו מעין ארובה ליד התיבה. והאח הזה שימש לגניזה עד היום הזה. בשיפוצים האלה הגדילו את בית הכנסת עד העמודים, שהיו כעת באמצע בית הכנסת. כמו כן התקינו כמה עזרות נשים קטנות וצבעו את המקום, ובמצבו זה ערכו את התפילות עד לשנת 5600 [1840]. אני מוצא לנכון להמשיך לספר על בתי הכנסת – הן על בית הכנסת הזה וכן על בניית בית הכנסת החדש.[17]
100 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1795
בשנת 5600 [1840] הסנ' צֵ'לֵבּי יהודה היה גבאי הקהילה, ועל פיו נקבעו כל תקנות הקהילה. הוא היה הגבאי בעלייה לתורה, הוא מינה ממונים שיעסקו בגביית המיסים שהטילו על הציבור להחזקת בית הכנסת, והיה אחראי על כל ענייני הקהילה. מלבד זאת מינה [יהודה] פרנסים לתלמוד התורה שדאגו לקידום התלמידים, ואלה באו בכל יום חמישי לכל כיתות תלמודי התורה כדי לבחון את התלמידים. ואותם תלמידים שלא למדו את שיעוריהם – לעיתים היכו אותם. היו כאלה שהיכו בידיהם במכות שוט, היו מהם שהיכום ברגליהם שאותן קשרו בפָלָקה.[18] את האחרים היכו ברגליהם שהושמו יחפות בטוֹמברוּקֵס [חישוקי עץ] מהודקים היטב.[19] והמורים הזהירו אותם והורו להם איך עליהם להתנהג. בנוסף הוא מינה פרנסים לחברה קדישא, והם אלה שעסקו במקרי המוות בקהילה, בטיפול בלוויות ובקבורות. הרוחצים[20] פעלו בנפרד והתנהלו בנפרד. בראש כל אלה עמד צֵ'לֵבּי יהודה באותו אופן בו שפעל [לפניו] הסנ' אברהם הראשון, ואחר כך עסק בכך בנו בכורו חָריבּי צֵ'לֵבּי [הוא משה] ואחר כך גם בנו בכורו צֵ'לֵבּי יהודה האמור לעיל; אחריו התמנה לכך גם בנו הבכור סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה, וכולם פעלו באותו אופן עד שנת 5660 [1900]. הסנ' צֵ'לֵבּי יהודה התייעץ עם אֶחיו צֵ'לֵבּי
101 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1795
גבריאל וצֵ'לֵבּי אברהם השני כדי להגדיל את בית הכנסת שכבר היה קטן. לא היה בו יותר מקום, כך שחלק מהאנשים ישבו מחוץ לבית הכנסת, דהיינו בעזרה. שלושתם הגיעו להסכמה, והחליטו להביאה לידיעת הנוֹטַבּלֶס והזקנים של העיר. וכך היה שהם התאספו במקום המיועד לישיבות, אך אחרי דיונים רבים הציבור לא הסכים, באומרם שהציבור נמצא במקרה זה במֵצר: [הציבור] אינו יכול להקריב שום קורבן בכסף, אבל יהיה זה טוב אם האדונים אריה יוציאו את הסכום הדרוש מכיסם [במקור: de sus petchos], והם יהיו אסירי תודה להם על כך. שלושת האחים נעתרו לבקשתם, והרחיבו עוד את בית הכנסת מעבר לעמודים, שהם כעת באמצע. כמו כן הגדילו את עזרת הנשים, התקינו רשתות, צבעו מחדש, והתקינו מסביב לקירות ובמרכז ספסלי ישיבה. נרכשו גם נברשות ומנורות לתאורה. ומלבד זאת בנו בית מדרש וחדר לאירוח שלוחים [שליחי דרבנן] ואף בית עבור שומר בית הכנסת. סך כל הסכום שהוציאו היה 28 אלף גרושים, והם הסכימו לחלק את ההוצאה הזאת בין שלושת האחים. בחנוכת הבית הם תרמו לבית הכנסת שלושה ספרי תורה – אחד מגוויל, אחד מווינה ואחד שנכתב בידי סופרים מקומיים.[21] ובשבת בבוקר ערכו 'חברה', כפי שכבר כתבתי על המתכונת של מפגשי הקהילה [במקור: חברות]. בנוסף הכינו פרוכת ו'מפה' בעבודת יד וגם שלושה מעילים לספרי התורה [תפורים] מאריג מצוייר, המעוטר
102 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1795
בבּוּנג'וּקֵס [עיטורי גדילים וחרוזים] מכסף ובכמה פסוקים. הכול עשו על חשבונם, ונתנו אותם כמתנה לבית הכנסת. כך נמשך עד שנת 5618 [1858], אז בנו את בית הכנסת החדש.
באותו בית כנסת נעשה שיפוץ שלישי שהתרחש בזמני שלי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, עת כיהנתי בשנת 5642 [1882] כסגן נשיא קהילת סמוקוב. כפי שנאמר, נשיאות כלל הוועדים של קהילת סמוקוב הייתה אך ורק בידי הגבאי, שהיה סנ' מוֹשוֹנָצֶ'ה יהודה אריה. בזמן הזה פנתה אליי קבוצת אנשים מתוך הציבור היהודי, אלה שהתגוררו מסביב לבית הכנסת הזה [הישן], באומרם שכמעט מחצית מהציבור רחוקים מכדי להגיע לבית הכנסת החדש, הם וגם הנשים והילדים, ושייעשו בו [בישן] תיקונים. כיוון שבית הכנסת הזה, מאז שבנו את בית הכנסת החדש, היה סגור ולא נערכו בו שום תפילות, ובהיות בית הכנסת הזה קרוב יותר לשוק, הציבור רוצה שייפתח בערבים גם לתפילות מנחה וערבית, ושכולם ייתנו כסף, כל אחד לפי יכולתו. וכך, בהסכמתם של הנשיא ושל כל חברי הוועד, נשקלה הבקשה בחיוב, ובהתרמה הראשונה שערך הציבור נאספו 5,000 גרושים. והתחילו בעבודה: ערכו שינוי בחלונות כדי שיהיה יותר אור; זאת ועוד, את התיבה שהייתה באמצע בית הכנסת העבירו אחורה, והגדילו אותה מעט; כמו כן צבעו שוב את עזרת הנשים כולה, ועשו כמה תיקונים
103 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1795
קטנים גם במבנים שבחצר. בסך הכול הוציאו 12,000 גרושים שאת כולם נתן הציבור כתרומות. הם גם אספו מכל הקופות את הסכום שכבר נצבר עבור ארבע ארצות,[22] ועקב כך עלו כמה טרוניות מן החכמים של ירושלים. ובנוסף לכך נלקחו מן הקופה של חברה קדישא 2,300 גרושים שהוחזקו בידי סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה, ואת ההוצאה החסרה השלימו מקופת הקהילה. אחר כך נפרדו אלו שגרו יותר קרוב לבית הכנסת הזה וערכו שם את התפילות – הן במשך השבוע והן בשבתות ובחגים, מינו חזנים, מזמרים, שמָשים וכל מה שצריך לתחזוקה. הכול – הן ההכנסות והן ההוצאות – הכול נעשה דרך קופת הקהילה, כך שבזמן הזה שימשו אותם בכל התפילות שני בתי הכנסת.
כאן אכתוב מעט על בניית בית הכנסת החדש. מאוחר יותר אכתוב ביתר הרחבה על הבעיות הרבות ועל אופן הבנייה.
היה זה גם כן בשנת 5615 [1855], כשבית הכנסת הישן נעשה קטן. ובאסֵפה ציבורית שערכו בקשר לשאלה זו, החליטו להתחיל לאסוף כסף בקופת הקהילה, כדי שיבוא יום וייבנה בית כנסת. וזאת עשו. ובשנת 5618 [1858], בדקו את חשבון סך הכסף שנאסף, ומצאו שהיו ברשותם 30,000 גרושים. בסכום זה ניגשו לעבודה והתחילו בבנייה, ובאותו הזמן הקהילה כולה, בתפילת 'מי שבירך', תרמו כל אחד כפי שידו משגת, הכול בכסף מזומן.
104 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1795
וכך, מ־130 המשפחות שהיו בסמוקוב הצליחו לאסוף בכינוס הזה 10,000 גרושים, וזאת כמובן בלי תרומת משפחת אריה. וכל בני משפחת אריה תרמו בהתכנסות הזו 40,000 גרושים, סכום שבתוספת 30,000 הגרושים שנאספו עוד קודם הגיע ל־80,000 גרושים. את היתרה עד לסכום הכולל שהוציאו בסך 135,000 גרושים, הם נותרו חייבים לתשלום בעתיד. אחרי שהסתיימה הבנייה, בהסכמת מרבית חברי הקהילה (הציבור), ניתנה הרשות שייכתבו על לוח אבן באותיות זהב השמות של יהודה, גבריאל ואברהם אריה,[23] ושיציבו אותו בצד החיצוני מעל דלתות הכניסה הראשיות של בית הכנסת. אולם לגבי זה [הכתובת] נתגלעו תלונות מצידם של חכם שלמה כהן, חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה ב' משה (שישקו) ומקורביהם, שלא היו מרוצים מכך. כדי שלא יהיו מחלוקות ולפי רצונם, שיירשם גם "והכוהנים", כך עשו.[24] ובהיות בית הכנסת חדש באו אליו כולם, וכך קרה שבית הכנסת הישן נותר סגור עד שנת 5642 [1882].[25]
מן העובדה שהסנ' אברהם הראשון חיפש מההתחלה להסדיר מקום לבית הכנסת, אנו למדים שהיה אדם דתי וירא שמיים. הוא החל לעסוק בתלמודי התורה וגם ביתר העניינים החשובים ביותר של תמיכה בקהילה, ובמקביל הוציא מכיסו כל אותה הוצאה שהקהילה לא יכלה לשאת בה. בהיותו חכם, הוא דרש בבית הכנסת במוצאי שבת לפני תפילת מנחה. כאשר ראה יהודי כלשהו סובל תחת ידו של איזה טורקי,
105 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1795
הגן עליו על ידי כך שהתלונן אצל מֶהמֵט אמין אגא והביא להרשעת הטורקי. כך פעל גם עם הנוצרים, שלעיתים קרובות באו לבקש ממנו שיְיַשב בעיות כלשהן שניתן היה להביאן לכדי פתרון רק אצל מֶהמֵט אמין אגא, ואלו יושבו לשביעות רצון כולם. רבים רצו לשלם לו בעד שירותו, אבל הוא אף פעם לא קיבל תשלום. כך הצליח להשיג השפעה גדולה מאוד, וכיבדו אותו עד מאוד לא רק היהודים והנוצרים אלא גם הטורקים. זו הייתה תחילתה של ההשפעה שהייתה למשפחת אריה מסמוקוב לאורך כל התקופה שבה הם גרו בסמוקוב. כפי שאכן תראו בהמשך, בעניינים שבגינם [אחרים] שילמו להם [לממשל הטורקי],[26] יש כאלה שיכולים לחשוב שלא ייתכן שהיו באמת. אולם אני אומר להם שהם כולם אמת לאמיתה, ושהם הוסדרו רק בזכות ההשפעה ובזכות השם אריה; וכמובן כי הם ידעו להתנהג כראוי ולשלוט היטב ברוחם, ולעיתים הקריבו קורבן גדול בכסף בלי לחשוב פעמיים אלא רק כדי לקיים את דעתם.
בשנת 5556 [1796] המסחר בחנותו של הסנ' אברהם הראשון הלך והתרחב בהתמדה, ובשנה זו הוא הכין את רשימת הסחורות שחסרו לו בחנות. בנוסף הודיע ללקוחותיו שהוא עומד לצאת לקונס', והוא מוכן לקבל מהם הזמנות כפי שעשה תמיד. הוא
106 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1796
הודיע מראש לסנ' מֶהמֵט אמין אגא, ורק כשהרשה לו נסע. זאת מכיוון שהסנ' מֶהמֵט אמין אגא היה מעודכן בכל ענייני הפוליטיקה, וזה היה חשוב מאוד, כיוון שאנשים נשדדו בדרך והיו עלולים להיהרג. הסנ' מֶהמֵט אמין אגא היה שמח מאוד מכך שהסנ' אברהם הולך ומתקדם. כאשר לפעמים איחר לצאת, שלח לקרוא לו, ואמר לו שתמיד כשהוא נוסע – שלא יהסס כלל, וכאשר הוא צריך איזו עזרה, אם בכסף ואם בדבר אחר – שיבקש ממנו. וכך היה שכל מה שהסנ' אברהם הראשון ביקש, הוא השביע את רצונו בכול. מייד כשהיה מוכן לצאת למסעו יצא, ועשה את כל רכישותיו שנדרשו לחנות, כמו גם קנה את כל הסחורות שהוזמנו אצלו. ובלי שיהוי רב שב לסמוקוב. בכל נסיעה שעשה הסנ' אברהם הראשון, תמיד הביא לסנ' מֶהמֵט אמין אגא איזו תשורה. בין היתר, פעם אחת הביא לו קיוּלָה [külah – מגבעת חרוט] של דרווישים, כמו אלה שחבשו הדרווישים [במסדר] המֶבלָבי [במקור] mevlahane [27] של קונס', שמאוד מצאה חן בעיניו, והוא פרץ בצחוק. וכדי לבלות ולשחק, כאשר שהו לבדם, היה הסנ' מֶהמֵט אמין אגא חובש אותה והם היו צוחקים. מֶהמֵט אמין אגא האמור היה אדם זעיר ונמוך. על ראשו חבש סָריק גדול מאריג לבן ומעליו – כל סמוקוב שלו, מסובבו [מסובבה][28] כרצונו. על כל פנים הוא היה אדם טוב לב והתנהג בשום שכל, וכמו כן היה ידען מאוד, מלומד
107 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1796
ונבון. הוא אהב כשבאו לבקרו אנשים ראויים, כאלה שהיו בקיאים במדעים, שהסנ' אברהם הראשון היה אחד מהם. כאשר היה בא, והיה אם היו פותחים ביניהם שיחות לימוד מעמיקות, הוא נשאר לעיתים שעות שלמות להסביר לו. הוא דאג רבות לילדיו הגדולים, חָריבּי [29] צֵ'לֵבּי וחָריבּי יוסף, שילמדו היטב לקרוא, עד שיצליחו להגיע ללימודי קודש גבוהים יותר כפי שאכן היה. שני האחים הללו שהו כשנה בסופיה בבית המדרש הרבני, שבאותה העת כבר היה קיים בסופיה, ועסקו בלימודי התלמוד החשובים ביותר. והסנ' אברהם הראשון, אביהם, שכבר הכיר את הלימודים האלה באופן יסודי, לעיתים בערבים נתן להם בעצמו שיעורים, כך שגם הם נעשו חכמים [רבנים] גדולים. הם עצמם אהבו מאוד לשנן לימודי קודש, כדי שלא להשתעשע בדברי הבל או באי־אלו תאוות נעורים. כזה היה גם טבעו של הסנ' אברהם הראשון: הוא קם מוקדם בבוקר, הלך לבית הכנסת להתפלל שחרית במניין, ואחר כך קרא אור [חוק] לישראל[30] והניח שני זוגות תפילין,[31] כי איש חסיד היה ודתי מאוד. אז הלך הביתה, אכל ארוחת בוקר בלי שום לחץ, ואחר כך יצא לשוק לערוך קניות. את הקניות לצורכי המחיה של הבית ערך לבדו, ולא התבייש לקנות ולהוביל אותן בעצמו. הוא מנע מאשתו כל סבל
108 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1796
וכל מה שביקשה ממנו נענה לה, כי אהבהּ מאוד. ובאותו אופן נהג כלפי ילדיו וכלפי כל בני ביתו. הוא היה מסור מאוד לעבודתו, לא הרשה שישרתו אותו בבית במאומה, ולא התעצל לקום ולספק בעצמו את צרכיו. אחר כך הלך לחנות, ברוגע רב סידר אותה, נפגש עם לקוחותיו הרבים, ומכירותיו נמשכו ברציפות וללא הפסק. הוא עשה את מכירותיו בהגינות הגדולה ביותר. בצוהריים הלך הביתה לאכול, ואכלו כולם ביחד, ואחר כך שכב לישון כחצי שעה. כך היה נוהג כל יום. הוא לא צרך הרבה יין או ראקי. מטבעו היה בריא וחזק, גופו היה פרופורציונלי, והיה מתהלך נינוח ובקומה זקופה. הוא אהב להתחדש בבגדיו ורכש לעצמו בגדים רבים, ולבושו מאוד נקי. הוא לא רב עם איש, לא היה גחמן, ולא היה אדם בלתי צפוי, אלא היה סבלן מאוד מכל הבחינות. בערבים, בשעה 11 וחצי לפי שעון הטורקים, סגר את החנות והלך לבית הכנסת, התפלל מנחה וערבית במניין, והלך היישר הביתה לארוחת הערב. כשעה אחרי שאכלו שתו קפה, ושכבו לישון מוקדם. וכולם קמו מוקדם בבוקר. בערבי שבתות ומועדים סגר את החנות בשעה תשע בערב [לפי שעון הטורקים],[32] ובא הביתה מבעוד מועד כדי לקבל את השבת או החג. הוא התרחץ והתגלח, קצץ ציפורניים, ושתה כוסית של ראקי עם מעט אֶסקוּלָצָ'ה[33] כדי לקבל את
109 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1796
פני השבת או את החג. ואחר כך הלך לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית. והיו צריכים לצאת מבית הכנסת לפני שיורד הערב, כדי לקבל את השבת מבעוד מועד. השולחן כבר היה ערוך, מנורה ובה דולקות שבע פתילות הייתה תלויה על שרשרת של ברזל המשתלשלת מן התקרה. על השולחן היו ערוכות 12 פיתות, אחת מעל השנייה, מוצבות בצורת לחם בעל שתי פנים,[34] ולידן מלחייה של מלח וסכין, והכול מכוסה במפה רקומה שעליה נכתבו באותיות מרובעות [המילים] קידוש לשבת. וכאשר הגיעו הגברים מבית הכנסת, בעל הבית אמר בקול רם לנשים הלבושות כולן בבגדי שבת "שבת שלום!". האב והאם – המבוגרים שבבית – התיישבו על השילטֶה, ואליהם ניגשו אחד אחרי השני: תחילה נישקו הבנים הגדולים את ידיהם של אביהם ואמם, ואחריהם כלותיהם, בניהם ובנותיהם, בקיצור: כל אנשי הבית. ואחר כך נישקו איש את יד רעהו, מהגדול אל הקטן. אחר כך קמו על רגליהם, והגברים אמרו בקול גדול את פסוקי הקידוש, כולם ביחד, לפי הסדר הנהוג לפני שמקדשים על היין. וכאשר סיימו, הגישו לבעל הבית כוס של יין כשר. ובהיותו על רגליו מול השולחן, וכולם מסביבו גם כן על רגליהם, שקטים, כדי להקשיב לקידוש, שר בעל הבית בקול רם את קידוש יום השישי, בהחזיקו בידו את הכוס – מכסף או מזכוכית.
110 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1796
ואחרי שסיים, התיישב ושתה חצי מהכוס, והמחצית השנייה נתן לאשתו ונישק את ידה בטֵמֶנָה קטנה. כך עבר הכוס מאחד לשני, מן הגדול עד הקטן, כולם טעמו לגימה, וכולם נשקו את ידי המקבל. ואחר כך רחצו ידיים, בירכו, ושרו את 'למיסבע על ריפתא'.[35] ואחר כך בעל הבית הסיר את המפה המכסה את 12 הפיתות, והניח את שתי ידיו מעל כל 12 הפיתות שהיו מסודרות בשתי [ערימות][36] של שש, בברכו ברכת 'המוציא', והחזיק שתי פיתות בידיו עד אשר סיים לברך. אחר כך בצע את האחת לשניים, תחילה לעצמו – נגיסה אחת – טבל במלח ואכל; אחר כך חתך פרוסות לכל יושבי השולחן, כל אחד טבל במלח, בירך "המוציא" ואכל. ואחר כך הביאו ביצי חמינדוס, בקבוק ראקי וכמה כוסיות, קילפו את הביצים, ואכלו כל אחד חתיכה, החזיקו עד שבעל הבית נתן לכל אחד כוסית של ראקי, ושוב אמרו "שבת שלום" ושתו. אחר כך אכלו את חתיכת הביצה כמתאבן, הביאו את התבשילים, ואכלו כולם מצלחת אחת שהונחה באמצע השולחן. וכאשר סיימו רחצו את הידיים בסבון,
111 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1796
מכיוון שאכלו בידיים. אחר כך הביאו פירות ויין, וכולם אכלו פירות כמו גם כוס של יין, ושרו מזמורים של ליל שבת. אחר כך רחצו שוב ידיים ובירכו ברכת המזון. ואחר כך הרימו את השולחן וכל אחד הלך לחדרו.[37] כך נהגו בכל השבתות והמועדים, הן בלילות והן בימים (יש שאמרו שהזקנים היו כועסים כשהתפללו ערבית מאוחר בערב שבת, משום שאת הביצה שהוזכרה היה צריך לבקוע לפני חשכה [לפני כניסת שבת], כאילו בביצה זו מתממשת אחת מעשרת הדיברות שבתורה).[38]
בשנה זו, 5557 [1797], הסנ' אברהם הראשון נהנה מכל טוּב, ועסקי החנות שלו זרמו כמו מים. תמיד נתן שבחים לאל עליון, ועשה טובות לכל מי שבא לפניו. הייתה לו השפעה גדולה מאוד, וכך זכה לשם טוב. ותמיד באו אליו לבקרו בחנותו האדונים והנוֹטַבּלֶס של העיר, טורקים, נוצרים ויהודים. בין מבקרים אלה היו רבים אשר ביקשו ממנו שיְיַשב מחלוקות שהיו להם, אם זה בינם לבין עצמם או אצל מֶהמֵט אמין אגא. לכולם הוא האזין בקשב רב, וביקש לרצות את כולם. לנוכח זאת שלא היה לו
112 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1797
כמעט יום אחד בלי שהגיעו אליו אנשים, הוא החליט לעשות שינוי. כדי שלא יזניח את העסק שלו, ובה בעת ימשיך לרצות את כל אלה שפנו אליו, הוא החליף את החנות ולקח חנות אחרת בת שני חדרים: באחד סידר את סחורתו, ובשני קיבל את האנשים שבאו לבקרו וכן את היהודים שבאו אליו כדי שידון במחלוקות שהיו ביניהם. עבור ענייני הקהילה הוא הקצה באופן בלעדי את ימי ראשון, ובהם ישב בבית המדרש במקום שהיה מיועד לטיפול בענייני הקהילה.[39] [הוא ישב] ביחד עם הממונים [במקורlos mimonim], הם דנו את הציבור וניהלו את ענייני הקהילה. וכך היה שלא נעשה דבר ולא הוכרעה שום מחלוקת, בלי ששאלו לדעתו של הסנ' אברהם הראשון. ויותר מכך, הוא הקדיש הרבה מכספו לצורכי הציבור של הקהילה.
מזגו של הסנ' אברהם הראשון היה שמח מאוד, ותמיד חיפש הזדמנויות להגשים את שאיפותיו. [היה זה] בעיקר כשהדבר תלוי בו עצמו כאדם, ובמיוחד כשהיה זה בהישג ידו וכפי יכולתו, אך תמיד עם הרבה חשבון ובמידה. הוא היה מאושר ושמח כאשר מימש את שאיפותיו, באופן וכפי שרצה. בערבים, אחרי שסיימו לאכול, כינס את שני בניו, והם למדו כמה פרקים של גמרא, אך זאת לזמן מועט. הוא לא החזיק בהם [זמן] רב, כדי שלא יימאס להם. ואחר כך, בכמה מן הלילות, הסנ' בּוּ' בּוּכוּרוּ
113 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1797
נטלה את הטמבורין, וביחד עם הסנ' אברהם הראשון ועם כל בניהם שרו ושמחו. כולם ידעו לשיר, והיו להם קולות יפים וצלולים. זה נמשך כשעה, ואחר כך פרשו כל אחד לחדרו לשנת הלילה.
הסנ' אברהם הראשון, כמו תמיד, נהג להודיע למֶהמֵט אמין אגא כאשר עמד לנסוע לקונס' לערוך קניות, והיה גם צריך לקבל את רשותו. והנה כעת הוא בא להודיע לו זאת, ומֶהמֵט אמין אגא נתן לו רשות, וגם הזמין אצלו הרבה יותר סחורה. הוא נתן לו את צורכו בכסף, ושאל אותו האם יש לו צורך בעוד איזה סכום כלשהו של כסף, כי הוא יוכל להלוות לו. הוא הודה לו מייד, בנשקו את כנף בגדו, ואמר לו שהוא אכן עמד לבקש זאת ממנו. הוא נתן לו אלף גרושים, ואחר כך הלך אצל הבֵּיִים והאדונים האחרים של העיר ולקח מכולם הזמנות. וכאשר היה מוכן, עזב לקונס' וערך את כל קניותיו. בעת שהותו בקונס' הגיע לידי הסכמה עם כל אלה שרכש אצלם סחורות: בעתיד הוא ישלח להם הזמנות במכתבים, כדי שלא ייאלץ לבוא בעצמו לקונס', מכיוון שהוא נאלץ לסגור את החנות ונסיעות הללו נמשכו זמן רב. הסוחרים הסכימו עימו והבטיחו לעשות כרצונו. הוא שב לסמוקוב מרוצה מהצלחתו, והמשיך בעסקיו שהלכו והתרחבו כל העת. הקניות שערך במסע זה היו גדולות יותר מן הקודמות, וכמו כן הביא כעת הרבה יותר פריטי סחורה חדשים, כאלה שנראו לו שהם
114 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1797
ראויים למכירה, והוא מכר את הכול. בזמנים ההם האופנות לא היו מתחלפות, ותמיד הייתה צורה אחת של לבוש אשר לבשו הגברים, וכך גם כל הנשים. היה הבדל אצל הנשים: כל עוד היו עלמות, התלבשו באופן אחד; וכאשר נישאו – התלבשו בצורה אחרת. וכאשר הגיעו לגיל ארבעים שנה, היו צריכות להתלבש בבגדים מתאימים לגילן, והן כבר נחשבו נשים זקנות. ובהגיען לגיל שישים שנה, הן לבשו בגדים שונים לגמרי: הן חשפו את כותונותיהן, ולבשו אַנטֵרי בעלי שלוש כנפות, והניחו שכְּתונתן תיראה מעט בחלק הרגליים. ראשן היה מהודק היטב בכמה צעיפים המסתירים היטב את השיער, וגולשים על הלחיים בכסותם את מחצית הפנים. הנשים לא יצאו יחפות בפני שום גבר, ואף לא בפני בעליהן, ולא יצאו כלל ללא מעיל. כשיצאה האישה – היא לבשה צֶ'רקֶס, כלומר פָּלטוֹ, וגרבה צ'וֹרָפֵס. בשום אופן לא הייתה רשאית לגלות בפני הגברים את שיער ראשה – זה נחשב לחטא גדול, כמוהו כ[הפרה של] אחת מעשרת הדיברות. מנהג זה נמשך עד שנת 5640 [1880], וזה רק לעניין שאלת השיער. לגבי שאר כללי הלבוש – חלו שינויים בזמנים שונים, ורובן לקחו דוגמה מן הטורקים. כך גם עשו הגברים, כאשר בתחילה ליהודים הייתה רק צורת לבוש אחת שהייתה ייחודית
115 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1797
להם. הם לבשו חלוקי אַנטֵרי ארוכים מבד דֵמיקָטוֹן מעל צַ'קשיר או שלוואר, ועל המותניים כרוך קוּשָק פעמיים–שלוש, ועליו פֶרמֵלָה, ומעליה ג'וּבֶּה או קיוֹרדי. על הראש מי שהיה 'חכם' חבש בּוֹנֵטָה, ושאר הציבור חבשו סָריק כרוך בקושק אדום. אצל הבחורים היה תחילה חאראצ'ין [כיפה] – שהכינו הנשים מהַאסֶה או מרצועות בד לבנות, ומעליה פֵז שהיה כרוך בצעיף שחור. שערם היה מגולח לגמרי, בהותירם פאות לחיים בצדעיהם בצורת האות דל"ת. בזקנם לא נגעו – לא במספריים ולא בתער. שפמיהם היו קצוצים, כדי שכאשר יאכלו בשר לא תישאר [על השפם] שארית גבינה, ואחר כך כשיאכלו בשר – ייחשב הדבר כאילו אכלו בשר עם גבינה; משום כך רחצו ידיהם בין אכילת חלב ואכילת בשר. בימות החורף התחממו רק באש הפחם [פחם העץ], כיוון שלא היו להם תנורים להבערת בולי עץ. בחדרים פיזרו קש או תבן על הרצפה, ואחר כך פרסו שטיח גס [מיוטה] ולפעמים כמה שטיחים ארוגים ומסמרו את ארבעת הקצוות. את זגוגיות החלונות אטמו סביב ברצועות של נייר משוחות בדבק, ואת התקרה טייחו בטיט. כך היה להם תמיד חם, בלי שחשו בראשם בשל בעירת הפחמים, ואף לא היה להם צורך לאוורר את החדרים. כך נהגו גם בחנויות
116 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1797
ובכל המקומות האחרים, שכן לא היו להם אמצעים להסקת עצים. הבּוּ' בּוּכוּרוּ שהתה בבית, נעזרה בעוזרת צעירה ששמרה על הילדים בשנתם; את כל שאר עבודות הבית כיבדה לבדה – כפי שנאמר – הייתה אישה בריאה מאוד, חזקה, עקרת בית למופת וחסכנית מאוד. עד שלעיתים הייתה גוערת בבעלה שלא ירבה בהוצאות. הסנ' אברהם הראשון אהב לרצות אותה, וקנה עבורה את כל מה שנראה לו טוב ויפה, כי היה איש טוב לב, ולא כעס על שום דבר.
בשנת 5558 [1798] לא נסע לקונס', אך כפי שנאמר הוא הסדיר את עבודתו כך שישלחו לו את הסחורות שנזקק להן. בשנה הזו שלח מכתבי הזמנה לכל סוחר בקונס' וביקש מהם את הפריטים הדרושים לו, והעביר להם את סכומי הכסף הנדרשים. אחרי זמן מה הגיעה כל הסחורה שהזמין בצורה מסודרת, והמכירות התנהלו כפי שהתנהלו מקודם, ותמיד הלכו וגדלו. לאחר שקיבל את הסחורה שהוזמנה בקונס', ואחרי שביצע את המכירות הראשונות, ומאחר שהיה לעת־מה קצת מיתון במסחר, החליט לערוך נסיעה לכמה ירידים, שהתקיימו בסֶרֶס, בפֶּרליפֶּה,[40] ובמקומות אחרים. הירידים האלה נערכו במקומות רבים
117 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1798
בטורקיה. היו שם סיטונאים שנותרו בידיהם פריטים שונים שלא נמכרו, או שהיו צריכים למוכרם כדי לעמוד בתשלומיהם, והם הביאו את הסחורות הללו לאותם ירידים ומכרו אותן שם. מאוחר יותר הפכו הירידים למוקד של רכישות גדולות, והביאו מהמפעלים כמויות גדולות של סחורות רק עבור הירידים, כיוון שהמסחר בירידים התרחב מאוד. כך התחילו לנסוע לירידים הללו מכל הערים שמסביב, ובכלל זה הגיעו גם סוחרי ערים אחרות כדי לערוך קניות באותם הירידים. מלבדם הגיעו גם רבים מראשי המשפחות לקנות את הסחורות הנחוצות להם לבתיהם לכל השנה. בו בזמן, רבים מאלה הביאו איתם סחורות משלהם – חלקם הביאו מוצרים שנאספו אצלם, ואחרים מוצרים שאותם ייצרו בבתיהם – ואת הכול מכרו בירידים במחירים טובים יותר. הסנ' אברהם הראשון רכש סחורות רבות שהתאימו לחנותו, והיה שבע רצון מאוד, בעיקר כיוון שהתוודע להרבה סוחרים גדולים, וגם למד דברים רבים ושיטות מסחר חדשות. כפי שכבר כתבתי קודם, הסנ' אברהם הראשון היה סקרן מאוד, ואהב מאוד לדעת את הכול. ביריד הזה הוא ראה בין היהודים מנהגים והתנהגויות שהיו מעוררי פליאה. בין הדברים הרבים שראה היה משהו מאוד מפתיע, שאותו אכתוב להלן. בוקר אחד, כשהיה הולך בשוק, פגש
118 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1798
באישה שבידה יָטָגַן שלוף, והיא הייתה מתגוננת מפני גבר אחד, גם כן חמוש. הוא התעניין לדעת מדוע הם מתקוטטים, וגם היה סקרן בראותו אישה ויָטָגַן בידה מתגוננת בנחישות. הוא ראה שמסביב למקום המריבה התגודדו גברים רבים, חמושים אף הם, כפי שהיה נהוג בקרב הטורקים: שכולם חמושים תמיד ביָטָגַן ובשני אקדחי ירי, אותם נשאו כשכל אחד מהם חגור על גבי קוּשָק משלו – על כך כבר כתבתי באיזו צורה נשאו אותם. אולם איש לא קרב אל הניצים, וכששאל מדוע, אמרו לו כי זה חָרֵם (אסור – אישה!) מפני שזו הייתה אישה שרבה.[41] ובאותו הזמן הוא ראה שלושים-ארבעים נשים, כולן בשני יטגנים שלופים בידיהן, נוהרות אל מקום הריב כדי לבוא לעזרת האישה הנאבקת. וכל הצופים מן הצד המתינו למשטרה, ולא עצרו את האיש שהרים ידו על האישה. וכאשר הגיעה המשטרה, התקרבו [השוטרים] אל האיש, וסטרו לו סטירה הגונה שנשמעה עד היכן שכל הקהל שהה. הם עצרו את האיש ולקחו אותו עימם, ולאישה אמרו שתלך אחריהם. כל הנשים האחרות התפזרו בצעקות. העניין היה שהאישה באה לקנות אוֹקָה של תפוחים מהאיש שהיה מוכר פירות, ואכן היא קנתה ממנו אוֹקָה של תפוחים. לפי דברי האישה היא שילמה לו, אך האיש רצה לגבות ממנה את התשלום בפעם השנייה. כשהאיש רצה לקחת ממנה את התפוחים, האישה לא רצתה לתת לו, וכך התגלגל העניין
119 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1798
לשימוש בנשק. במשטרה דנו את הגבר לחודש מחבוש ו־25 אַסְפְּרוֹס קנס, והאישה נמצאה ללא דופי. [אירוע] זה קרה ביריד של פרליפה שבמקדוניה. הוא [הסנ' אברהם הראשון] הופתע לראות נשים חמושות שגם יודעות להתגונן, וכאשר שאל על כך אמרו לו שכך הם מנהגי הנשים: שכל הנשים, כאשר הן יוצאות העירה, מתחת לפֵרֵגֶ'ה תמיד חייבות היו לשאת יָטָגַן, כלומר סכין גדולה, ולכמה מהן היו גם אקדחים. כך נהגו גם הנשים היהודיות. [הנשק] היה להם כלבוש, ולא היה בכך שום דבר מפחיד. באלבניה הנשים חגרו כלי נשק בקוּשָק שלהן בדיוק כמו הגברים. אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, המחבר והכותב של ביוגרפיית אריה זו, ראיתי אישה יהודייה צעירה שבאה מלֶסקוֹבָץ שבסרביה לסמוקוב, והיא סיפרה לנו את מה שנכתב לעיל – על הנשים ממקומותיה, שהיו גם הן חמושות, ושגם היא חמושה ויודעת להשתמש בכלי נשק. וכעת, כשהיא באה לסמוקוב, היא הביאה עמה גם את נשקה. אני ובני ביתנו ביקשנו ממנה שתחגור את כלי נשקה, והיא נעתרה לנו. היא נכנסה לחדר אחר, שבו היה מטענה, ולבשה שלוואר מאריג, הרקום בקְלוֹבּוֹדָן ובחוטי קטיפה מוזהבים, בענפים יפים על הכיסים, על הירכיים, מלפנים ומאחור. סביב מותניה וגבה היה מהודק היטב קוּשָק ססגוני מצמר עדין, ומעליו נרתיק כלי נשק מעוטר בציורי כסף, עשוי
120 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1798
עור משובח. בנרתיק היו מונחים שני אקדחים ויָטָגַן. המתפסים [קתות האקדחים וניצב הפגיון], שלושתם מצויירים במיני ציורי זהב וכסף, וקשורים בשרשרות כסף אל הנרתיק. בפינות הנרתיק היו תלויות משני צדדיו קופסאות קטנות עשויות כסף, קשורות גם הן בשרשרת כסף, ובהן אבק שרפה וכדורי עופרת. באחת הקופסאות – סְפוג הספוּג בשמן למריחת האקדחים. מעל כל זאת היא לבשה צֶפּקֵן קצר עד המותן, ששרווליו שנותרו תלויים רקומים כולם בקְלוֹבּוֹדָן של זהב, בדגמים של כלי נשק. והגב, הכנפיים והירכיים – גם הם רקומים כולם בקְלוֹבּוֹדָן בצורות של פרחים. על שוקיה היו חותלות מהודקות, רכוסות בכפתורים גדולים רקומות גם כן בקְלוֹבּוֹדָן. על רגליה גרבה גרביים מצמר דק, רקומות בפרחים, בעיקר באדום. והנעליים – נעליים שטוחות מעור משובח ומהודקות היטב. על ראשה כיפונת מהדקת בסרט שחור אל לחייה; הכיפונת הייתה כמו אלה שחבשו המונטנגרים, וקודקודה רקום בקְלוֹבּוֹדָן. כולנו המתנו לה בסלון, והיא פרצה פנימה, ובו ברגע שלפה את היָטָגַן ותחבה אותו לפיה, כשהיא אוחזת בו בשיניה. מייד אחר כך אחזה בשני אקדחיה היפים בשתי ידיה, כשהיא אוחזת בהם בחוזקה, ואמרה לנו: "אני מתגוננת מפני כולכם בכוח כלי נשקי, ושאף אחד מכם לא
121 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1799
יעז לזוז ממקומו". היא ניגשה לחלון, פָרקה את השניים [האקדחים] בירי מטח אחד, פתחה את קופסתה, שם אוחסנו אבק השרפה וכדורי הירי, טענה אותם מחדש והתיישבה איתנו. היא סיפרה לנו שבמקומותיה יש נשים רבות שיודעות להשתמש בכלי נשק כאלה, והן מחזיקות [כלי נשק] יקרים הרבה יותר מאלה [שלה]. במשפחת אריה שלנו, הבגדים שמתוארים לעיל כבר היו באותו הזמן ברשותו של סנ' שְמוּאֵלָצֶ'ה, הוא הבן הקטן של צֵ'לֵבּי יהודה. ובגדים כאלה לבשה גם הסנ' בוליסה, אשתו של צֵ'לֵבּי יהודה, עם פוּסטָנֵלָה [חצאית קפלים] נוספת על פי האופנה היוונית. כך גם כל אחד מבני משפחת אריה, החזקנו כל מיני כלי נשק כאמור, מהיקרים ובאיכות הגבוהה ביותר. אלא שמִבֵּין הנשים של משפחת אריה, לא הייתה אף לא אישה אחת שידעה להשתמש בהם. בגדים כאלה, באותם ימים, שוויים היה אלפיים גרושים,[42] ובזמננו אנו הם נחשבים כעתיקים.
בשנת 5559 [1799] ילדה בּוּ' בּוּכוּרוּ את בְּנהּ הרביעי, וכמו בכל הלידות האחרות גם בלידה זו היא הייתה מאוד בריאה וחזקה, ושכבה באותה המיטה. הייתה זו המיטה הגבוהה המקושטת היטב בבְּרוֹזלָדוֹס. ושוב ביקרו אותה הגברים והנשים, ושלחו לה גם כעת את כל המתנות כמו בפעמים האחרות שילדה. ויום ברית המילה נחגג כמו
122 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1799
בכל הפעמים האחרות, בלי להחסיר ממנו דבר. כמו כן היא היניקה את היילוד, דאגה לו, טיפלה בו והשגיחה עליו, וקראו לו בשם חיים. אחרי שקמה ממיטתה היולדת הייתה בריאה ושלמה, אך הבן נולד קטן והיה חלש מאוד. משאלתם של סנ' אברהם הראשון ושל בּוּ' בּוּכוּרוּ הייתה שתהיה להם בת ולא ללדת יותר, אבל לא כך קרה. ה' ייעתר להם רק מאוחר יותר.
כפי שכתבתי על אודות הליכותיו של הסנ' אברהם הראשון, הוא היה טוב לב עד מאוד וגומל חסדים, ומעל הכול היה סקרן מאוד. אף פעם לא שינה את תכונותיו, והתנהג תמיד על פי דפוס אחד. תמיד אהב שלא ללכת בטל, בעסקי החנות היה תמיד דייקן מאוד, ולא דחה דבר מהיום למחר. הוא עשה בעצמו את העבודה, היה סבלני מאוד, ולא התרגז ממאומה, הן בשוק והן בבית. הוא אהב מאוד את אשתו ואת ילדיו, וריצה אותם בכל שחשקה נפשם. כל מה שעלה בדעתו לא התעלם ממנו, ותמיד ביקש להגשימו. לפעמים התחשק לו לאכול גיבֵצ'ים מחוץ לעיר, וללא דיחוי היה פונה לאחד הטבחים ומורה לו להכינם. וכאשר [התבשילים] היו מוכנים שכר עגלה [רתומה ל]בהמות משא, הגיע הביתה, לקח את אשתו וילדיו, ועלו כולם ויצאו אל השדה מרחק של כשעה מן העיר. ישבו ושרו, טיילו להם ואחר כך אכלו. וכאשר ירד הערב, עלו שוב על העגלה וחזרו הביתה בשירה, מאושרים ושמחים.
123 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1799
זה היה בקיץ. ובאשר לחורף, גם כן היה שוכר עגלה. היו עולים כולם, והיו מטיילים בסביבות העיר, ואז באו הביתה. נסיעות אלה הביאו לו הנאה ובו בזמן ריצה את כל בני ביתו, כך שיהיה להם לספר כמה ימים על אודות הטיול ושיהיו מאושרים. והוא עצמו בחורף, כאשר עבר באיזה מקום שבו היו משטחי החלקה, שם היו הילדים מחליקים במגפיהם שהיו ממוסמרים בברזלי פרסה, הצטרף אל הילדים והחליקו ביחד על הרגליים. לעיתים לכמה מן הילדים היו מזחלות קטנות ולאחרים מחליקיים עם מדרכים עשויים עצם [במקורgoesos] והיו יושבים עליהם על גבי השלג, קופצים מטה במורד המדרון וגולשים. וכך היה עושה גם הסנ' אברהם הראשון. היה לוקח מאחד הילדים את המחליקיים או את המזחלת, והיה מתיישב וגולש בלא לחוש בושה מאף אחד. אנשים רבים שראו אותו עצרו להביט בו, והשתוממו מכך שהוא גולש. הדבר נודע גם למֶהמֵט אמין אגא, ולמוחרת בבוקר כשראה אותו שאל בחיוך: "איך זה שאינך מתבייש לגלוש עם הילדים בזקן ובבּוֹנֵטָה?". תשובתו הייתה: "ראשית, אני סקרן, ושנית אני אוהב לנסות לראות האם אני יכול לעשות זאת. וכאשר אני אכן עושה זאת, זה גורם לי עונג רב".
124 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1799
הוא עשה זאת פעמים רבות במהלך החורף. לעיתים קרובות הוא נהג לשכור עגלה, שעלו עליה כולם ונסעו לפאתי העיר. הם עשו כך כאשר היו שלגים כבדים. כך קרה באותם הזמנים שהשלג הראשון שירד לא הפשיר, אלא המשיכו וירדו עוד שלגים מעל השלג הראשון. זה המשיך כל החורף כשהוסיפו השלגים לרדת זה על גבי זה, ונערמו לגובה של מטרים. וכך זה נמשך עד ה־15 במרץ כאשר התחילו [השלגים] להפשיר, דבר שנמשך עד קרוב לסוף אפריל. באותה התקופה היה שוכר מזחלת, וכולם עלו עליה ונסעו בה מעל השלגים. כיוון שהיה עליז מטבעו וסקרנותו הייתה רבה, יום אחד נודע לו שעומדת להתקיים חתונה של צועני אחד. הוא כבר נוכח לדעת שאחרי שהצוענים עורכים חתונות, היו מוסרים אותם לידי משטרה. ואז מאחוריהם היו באות הצועניות עם ילדיהם, מהם יחפים, מהם ערומים ומהם גלויי ראש, כולם צועקים בבת אחת. ולעיתים החתן היה מזמין את כל הצוענים לחתונה, והגישו להם אוכל ושתייה במסבאה, וכולם השתכרו כי השתייה הייתה בחינם. וזה ידוע שבעקבות השִכרות פורצות מריבות. ומעל כל זאת, את אותם הצוענים שמתקוטטים ונפצעים בסוף המשטרה באה, וכולאת כמה מהם ומכה כמה מהם. ופעמים רבות קורה שבליל החתונה כולאים גם את החתן. והסנ' אברהם הראשון שידע זאת, החליט ללכת לחתונה הזו, שהרי ידע כבר כמה מילים בצוענית.
125 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1799
אימו של אותו החתן הייתה באה אליהם במוצאי שבתות לכבות את הנרות, ובימי שבת בתקופת החורף הבעירה אש. היא אכן הזמינה אותו, והוא הלך לחתונה הזו באחד מבתי המרזח של הצוענים, [שם] התקבל היטב כי היה להם אליו כבוד גדול. כל הצוענים כבר היו שם עם נשותיהם, אימותיהם וילדיהם, כפי שנאמר, בבגדיהם ובמנהגיהם. הוא התיישב ביחד איתם והתחילו להביא ראקי, ואחרי שאכלו התחילו לשתות יין ולרקוד הורוס [ריקודי מעגל]. והסנ' אברהם הביא עימו את האוכל והשתייה, אכל ושתה איתם ביחד, וקפץ ורקד בריקודי המעגל. ובאותו הזמן, גם כן בהתאם למנהג הצוענים, הם דיברו וצעקו כולם כאחד ללא הפסק, הגברים, כמו גם הנשים והילדים, במהומת הַאלָה־הוּלָה, ושתו ללא הפסק. ופתאום התגלעה מריבה שאותה הסנ' אברהם הראשון רצה לראות, אך ככל שביקש לדעת בשל מה נוצרה המריבה לא עלה בידו להבין. [זאת] מכיוון שהצעקות והמהומות היו כאלה שנשמעו במרחק של שעה, ובו בזמן הגיעו הדברים לידי כך שהתחילו מהלומות בידיים. הסנ' אברהם הראשון שכבר סיפק את רצונו חיפש דרך לצאת מבית המרזח, ובקושי רב יצא והגיע הביתה וסיפר לאשתו כל מה שעבר עליו בחתונה. למוחרת כמקובל הביאו את העניין בפני המשטרה, וזימנו גם את סנ' אברהם הראשון כדי שיבהיר את הפרשה
126 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1799
טוב יותר. הסנ' אברהם העיד על כל מה שראה ושהוא היה גם אחד מהמוזמנים. והרשיעו את המתקוטטים, זה לבית סוהר וזה לקנס כספי, כפי שכתבתי קודם. המתנה שהביא הסנ' אברהם הראשון לכלה הייתה כמה אבזמי כסף בקושק מעור רקום, כמו אלה שלבשו הכפריות, עם חמישים אַסְפְּרוֹס כסף. הייתה זו מתנה גדולה מאוד. כל זה הגיע לידיעתו של מֶהמֵט אמין אגא, וכשהגיע הסנ' אברהם הראשון שנהג לבוא אליו לפחות פעם ביומיים, שאל אותו מֶהמֵט אמין בעודו צוחק: "איך קרה שהלכת לחתונה של הצוענים?" הוא השיב ואמר לו: "אדוני, הוזמנתי. ויחד עם זאת רציתי לראות איך שמחים הצוענים בחתונותיהם, ולמה בסופן פורצות המריבות; כי הרי אני רואה אותם כל הזמן, את קהילת הצוענים כולה, עוברים עם נשותיהם וילדיהם, כולם צועקים ביחד בדרכם אל המשטרה. לא פעם תמהתי על מה הם רבים, וכעת כשראיתי זאת הבנתי מדוע פורצות המריבות". השניים היו תמיד צוחקים זה עם זה, והסנ' אגא אמר לו: "אתה מאוד סקרן". "כן אדוני", ענה ונישק את ידו. פעמים רבות אחר כך שאל אותו אגא בעודו מגחך: "אה אַברָמָצֶ'ה בָּזיריאן, עוד לא הלכת לאיזו חתונה של הצוענים?" [בתיאורי] עניינים כגון אלה עוד תפגשו בצורות שונות, כפי שנעשו לא רק על ידי הסנ' אברהם הראשון אלא גם בידי אלה [ממשפחתו] שבאו אחריו, ומכאן אנו יכולים ללמוד אילו קווי אופי היו להם: שהם לא נטו לגאוותנות ואהבו לדעת הכול.
127 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
בשנת 5560 [1800], הסנ' אברהם הראשון, לאחר שחלפה שנה שלא נסע בה לקונס', חשב שייטיב אם ילך בעצמו לקונס', כי ייתכן שחלו כמה שינויים הן במחירי הסחורות והן בפריטי הסחורות, וגם הגיעו סחורות חדשות. הוא היה צריך להודיע זאת למֶהמֵט אמין אגא. בוקר אחד כשהלך אליו, ביקש ממנו שירשה לו לנסוע לקונס' כדי לערוך כמה רכישות עבור החנות. במקביל ביקש ממנו שיזמין אצלו דברים שונים, אותם הוא צריך. הרשות ניתנה לו, ובה בשעה הזמין אצלו דברים שונים להם היה זקוק, בין היתר עבור ההרמון שלו. אגב שיחתם שאל אותו אגא מה מצב עסקיו, והאם הוא מוצא עצמו מרוצה מבואו לסמוקוב. והסנ' אברהם, שישב על ברכיו לפניו, קם על רגליו, נישק את כנף בגדו ואת רגליו, ואמר לו שהוא חי בטוב והוא מוצא עצמו מרוצה מאוד, הרבה יותר ממה שציפה. וכך, כשהוא מנשק שוב לרגליו, ביקש ממנו שמא יגן עליו ויעזור לו בעין יפה כפי שהיה עד כה, ושהוא לא ישכח אותו וגם לא ילדיו אחריו. ואגא, בצחקו חה־חה־חה, אמר לו שהוא שמח על כך שהוא מרוצה. אחר כך שאל אותו האם ברצונו לספר על אודות היותם בעלי שם המשפחה אריה. וסנ' אברהם הראשון, שכבר ידע להתבטא היטב ולהבהיר את דבריו, סיפר לו, כי גם אגא היה סקרן לדעת ואהב להקשיב. הוא אמר לו שהוא שמע מאבותיו כיצד קרה שהם החלו להיקרא אריה.
128 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
וכך סיפר: "לפני כמה מאות שנים היו אבותינו סוחרים מן הגדולים ביותר. לרגל עסקי המסחר שלהם נסעו למקומות מרוחקים, ובאחד ממסעותיהם היו צריכים לעבור דרך מדבר סהרה (צורת[43] הנסיעה במדבריות הייתה בחבורת סוחרים שהיו בבעלותם 400–500 גמלים, ולפיכך נקראו שיירה. במקומות המיועדים לכך כל נוסע נרשם בעיתו, שילם את האגרה שנקבעה, והמתין שייקבע התאריך שבו תצא השיירה. בנוסף למובילי הגמלים היו עוד ארבעה–חמישה אנשי צוות, ואלה היו מורי הדרך שהכירו את המקומות בהם ילכו. בראש ובראשונה הם הכירו את הרוחות – מאילו כיוונים נשבו, וכפי הידוע המדבר הוא ים של חול. והרוחות החזקות מרימות כמויות גדולות [של חול] כהרים שלמים ממקום אחד למשנהו, ועלול לקרות שרוחות כאלה נושבות ומכסות מתחתן את כל הנוסעים. יותר מכך, מורי הדרך מכירים את השאגות והנהמות של האריות ושל חיות הטרף האחרות שפוגשים במדבר, והם יודעים להתגונן. בנוסף לאוכל ולמי השתייה שכל אחד הכין לעצמו, גם מטעם החברה הכינו אוכל ומים בשבילם וגם עבור הגמלים. כמו כן הכינו עתודה עבור הנוסעים, שבמקרה הצורך נמכרה להם בכסף מכיוון שבמדבר פוגשים רק חול וחיות טרף. ובהגיע התאריך
129 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
שנקבע להם, כל הנוסעים [יצאו לדרך] רכובים על הגמלים שהיו עמוסים בצידה לדרך, שלהם ושל שאר הנוסעים. בנוסף, היו גם גמלים אחרים שנותנים להם לשתות הרבה מים, והם מחזיקים את המים בבטנם בלי לעכל מהם מאומה מבלי שהמים הללו יאבדו בקיבתם. וכאשר נשארים במדבר זמן ארוך ולא מוצאים מים, שוחטים את הגמלים האלה ולוקחים לשתות את המים שבבטן מיוחדת, שאינה קיימת אצל שאר הגמלים האחרים. ושותים אותם כשהם בדיוק כפי שהיו כאשר [הגמלים] שתו אותם, ואת הבשר אוכלים. הגמלים הם משלושה גזעים: [הגזע הראשון] כאלה שהם בעלי שתי דבשות שרוכבים עליהם וגם מעמיסים מטענים, והם יכולים להוביל עד 150 אוקיות, הן נוסעים והן מטען. גורמים להם להתיישב באמצעות סימנים, וכשהם יושבים עולים עליהם או מעמיסים אותם כיוון שהאנשים לא מתנשאים לגובה המאפשר לעלות עליהם ולהעמיס אותם. ובאמצעות סימן אחר שמסמנים להם, הם מתרוממים עם הרוכב עליהם ועם המטען. הגזע האחר הוא בעל דבשת אחת, ועליהם גם כן רוכבים. אולם הרוכב צריך להיות מומחה מכיוון שיש להם רגליים קדמיות קצרות יותר, והם רצים רבות [למרחקים ארוכים] כמו צבי; והגזע השלישי הוא זה שעליו כתבתי עוד קודם, זה שאוגר מים. את כל שלושת הגזעים מזינים רק בחבילה של קמח שנלוש עם מים ומעט מלח בכמות של אוֹקָה – זורקים אותה לפיו והוא בולע אותה בבת אחת, וזה מספיק לו לתזונה למשך 12 שעות. [הגמלים] הם כולם ביישנים מאוד.
130 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
הם משתינים לאחור, לא כמו שאר היצורים בעולם שמשתינים קדימה. כאשר הם מתחברים (מזדווגים), הם עומדים על רגליהם, עכוז לעכוז, וכך הם מזדווגים. במקרה שהם מבחינים באדם המסתכל עליהם כשהם מזדווגים, שניהם, הזכר והנקבה, מתנפלים על האדם שמביט בהם ונושכים אותו למוות. כזה הוא טבעם, להיחבא כמו בני האדם).[44] [ואנשי השיירה] יצאו למסעם, והיו כבר מהלכים במדבר שלושה ימים. והנה [הגיע יום שישי], ולמוחרת היה יום שבת. וכפי שכבר כתבתי עוד קודם, אבותינו היו כולם מאוד מלומדים, מאוד אדוקים, וביקשו תמיד לקיים את כל המצוות של תורתנו הקדושה מכיוון שהיו דתיים מאוד. ביום שישי בערב, כשנחו באיזה מקום, הסנ' האמור ממשפחתנו שהיה גם הוא אחד הנוסעים, פנה אל המפקד הראשי של השיירה, וביקש ממנו האם זה אפשרי שהשיירה כולה תישאר במקום שבו נחו בלילה. והמפקד אמר לו שזה ייתכן, ובלבד שזה יהיה בהסכמתם של רוב רובם של [אנשי] החברה כמו גם של הנוסעים, וזה לא משנה אם יישארו [באותו המקום] לילה ויום. מהתשובה הזו הסנ' האמור היה שמח מאוד, שהוא אכן עתיד לשמור את השבת, והתחיל לפנות לכל אחד בנפרד כדי שיסכימו להצעתו. למורת רוחו איש לא ענה לו, וכל החבורה יצאו לדרכם, בהשאירם את הסנ' האמור במקום
131 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
שבו חנו. ולמרות שכל חבריו וכל אנשי החברה הפצירו בו והזכירו לו את כל הסכנות שעלולות לבוא עליו כשיישאר לבד, שהרי השיירה כולה תתרחק ממנו מרחק של 24 שעות דרך, ואיך יוכל להשיג אותם. כל מה שדיברו אליו היה לשווא, ולכולם אמר שלא יחלל את יום שבת קודש, וכך היה שנשאר באותו המקום, וכל אנשי השיירה עזבו בברכם אותו לשלום. באומץ רב ובלי להתחרט התפלל את תפילת הערב וקיבל פני השבת. כאשר שקעה השמש ואת השיירה לא ראה עוד מכיוון שהתרחקה, ראה אריה בא ומתקרב אליו. בלי לפחד ובלי לנקוט בשום אמצעי להגן על עצמו, נשאר עומד באותו המקום שבו נמצא, וכאשר התקרב האריה קרוב אליו, מרחק של כעשרים צעדים, עמד גם האריה במקומו. הם הביטו זה בזה ללא שום תנועה )כולם צריכים לדעת שכאשר פוגשים חיות טרף כאלה או אף כלבים, חייב אדם להישאר במקום בלי לזוז או לברוח,[45] כי ברגע שהוא זז ממקומו היא [החיה] מתנפלת עליו. כמו החתול: כאשר הוא תופס את העכבר הוא שומט אותו על הארץ בהיותו עדיין חי, ממתין לו מנגד, וברגע שהוא זז הוא מתנפל עליו ודורס אותו. ואולם כיוון שאינו זז ממקומו, החתול, יש לומר, מתעייף, עוזב אותו והולך לו. כך גם הדוב כאשר הוא פוגש באדם. אם האדם נשאר במקומו בלי לזוז,
132 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
כך עושה גם הדוב: עוצר וניצב על שתי רגליים בלבד מול האדם. ואם האדם אמיץ ואינו מפחד, והוא עוצר ועומד על רגליו זמן מסוים, בה בשעה הדוב, יש לומר, מתעייף או שנמאס לו; והדוב מתקרב אל האיש למרחק של שני צעדים בלבד, יורק יריקה גדולה בפרצופו, מניח שוב את ארבע רגליו על הקרקע והולך לדרכו. והאדם, בין אם מכך שירק עליו או כי הדוב כבר יצא לדרכו, חייב עדיין לא לזוז ממקומו; כי הדוב, אחרי שיוצא לדרכו וצועד 25–50 צעדים, הוא מסובב את פניו כדי לראות אם האדם נשאר עדיין במקום שבו עזב אותו. ואם הוא זז ממקומו, הדוב חוזר אליו שוב וקורע אותו לגזרים, שהרי האדם לא יכול לברוח. כך סיפר לי צייד דובים. באשר להתגוננות בפני כלבים, כאן ההזדמנות שלי לספר לכם את מה שעבר עליי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, המחבר והכותב של ביוגרפיית אריה זו. היה זה בשנת 5673 [1913] במהלך המלחמה בין טורקיה לבין מדינות הבלקן, כאשר כרתו ביניהם ברית הבולגרים, הסרבים, היוונים, והמוֹנטֶה־נֶגרים, וניצחו במלחמה נגד הטורקים. אחר כך לא יכלו בנות הברית להסכים ביניהם על החלוקה, ופרצו ביניהם מלחמות עזות. בני, אברהם יוחנן השני (Jean), שהה בסֶרֶס [46][ושימש] כרוקח בדרגה של פודפורוצ'יק[47] בשכר של 650 פרנקים לחודש. אחר כך התמנה למנהל של 'אֶטָפּנָה בּוֹלניצה'[48] בשכר סרן של 950 פרנקים
133 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
לחודש. חלפו כבר 10–15 ימים שלא קיבלתי ממנו מכתב, וכשנודע לי שהבן של דוֹברי פֶּטקוֹב נמצא גם כן בסֶרֶס בתור פּוֹרוּצ'יק[49] ושהם תמיד ביחד – הלכתי אצל סנ' פטקוב כדי לשאול אותו אם קיבל איזו גלויה מבנו, שהרי הם תמיד כתבו לנו, לי ולסנ' פטקוב. בהיכנסי בשער החצר לא ידעתי שהיו שם כלבים, כיוון שלפני כן לא היו, התחילו לנבוח עליי שני כלבים קטנים. ואני, שהייתה לי מטרייה ביד, לא גירשתי אותם עם המטרייה אלא דיברתי אל שניהם בשפה הבולגרית: "למה אתם נובחים עליי? האדון שלכם שמחזיק אתכם כאן, זה לא כדי שלא תתנו לאנשים כמוני להיכנס". וראה זה פלא, בו ברגע הכלבים נרגעו ונסוגו הצידה. הסנ' פטקוב צפה בי מהחלון, בעוד שאני לא ראיתיו. הלכתי ישר למשרדו, והוא קם על רגליו לקבל את פניי, ואמר לי כשהוא צוחק: "אכן זה טוב ששוחחת עם הכלבים החדשים שלי, ואחרי שהם נבחו עליך ראיתי שנרגעו והקשיבו לדיבורך. אמור לי בבקשה ממך, מה אמרת להם ובאיזו שפה?" ואני סיפרתי לו על ה'שיחה' שניהלנו, ושדיברתי אליהם בשפה הבולגרית. אחר כך הוא אמר לי שהם מחשיבים זאת כסימן טוב כאשר כלביהם לא נובחים על מישהו: "רוצה אני לומר לך שגם אתה הוא אדם טוב [כי לא נבחו עליך]". ובפעם אחרת קרה לי שהלכתי לבקר בביתו של סנ' דָּוִידְצ'וֹן פרחי וכשדפקתי על דלת המסדרון גור כלבים התחיל
134 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
לנבוח מבפנים. כשנכנסתי אל המסדרון אמרתי לכלבלב: "מדוע אתה נובח עליי? באתי לבקר", והכלבלב מייד נותר שותק והלך. אני כותב דברים אלה כדי שבמקרה הצורך יוכל כל אחד להתגונן בדרך זו).[50] כפי שנאמר, גם האריה וגם הסנ' אברהם הראשון[51] עומדים היו שניהם, מביטים אחד על השני ללא שום תנועה. היה זה סנ' אברהם הראשון שהתעייף מלעמוד על רגליו, ובאומץ רב התיישב. ולפי שהיה כל כך עייף נשכב ונרדם, וישן שנה עמוקה. כאשר האיר היום הוא התעורר, וראה את האריה יושב היכן ששהה בערב. והסנ' אברהם הראשון, באומץ רב, ללא שום פחד, התפלל שחרית, אחר כך התיישב ואכל וחזר לישון. בנוסף עשה את מה שצריך עד שירד הערב. כאשר נעשה מאוחר [יצאה השבת], האריה הטוב התקרב אל הסנ' אברהם הראשון, התכופף אליו כמו סימֵן לו שיעלה עליו, והסנ' אברהם הראשון, בשם האל העליון ובאומץ רב, עלה על האריה, ובתוך זמן קצר מאוד נשא אותו [האריה] אל השיירה של חבריו. בהיותם קרוב לשיירה, [במרחק של] כעשרים צעדים, כרע האריה, כאילו סימֵן לו שירד מעליו. והסנ' אברהם הראשון ירד ממנו כשהוא מסמן לאריה בידיו סימן של הכרת תודה, ובעודו מחזיק את הידיים אל עבר השמיים שלחו לשלום וברכו, והאריה הטוב יצא לדרכו, כשהסנ' אברהם הראשון נשאר לעמוד על מקומו עד שנעלם.
135 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
אחר כך הרים סנ' אברהם הראשון שוב את שתי ידיו אל השמיים, ובקול גדול נשא שבחים לאל עליון על הנס שעשה לו. את כל המאורע הזה ראתה בהשתאות רבה החבורה כולה שהייתה בשיירה, והשיירה כולה שהתה במקום שאליו הגיע הסנ' אברהם הראשון, לשם הביאוֹ האריה. כולם ירדו מגמליהם, ואחד אחרי השני החבורה כולה נישקה וחיבקה את הסנ' אברהם הראשון, כך שכל אחד בירך אותו בדרכו. בנוסף כולם כאחד אמרו לו: "אתה הוא איש קדוש לאלוהים, וראוי להיקרא אדון אריה,[52] על שם האריה". והסנ' אברהם הראשון קד לפני כולם כסימן של הכרת תודה, הצטרף אליהם, והם יצאו כולם ביחד למסעם. זהו הנס שבעטיו נעשה כינוי משפחתנו 'אריה'. הנס הזה מלמד אותנו להיות תמיד יראים ואסירי תודה לאל עליון האחד, האל הקדוש של ישראל, ולשמור את כל מצוותיו. בכך נזכה שיהיה לנו כל טוּב, ושם המשפחה בו אנו נקראים, אריה, ילבלב לעולם ועד אמן ואמן.[53]
והסנ' מֶהמֵט אמין אגא ששמע את הסנ' אברהם הראשון מספר את כל המאורע הזה, התפעל מאוד ואמר לו: "אם הסיפור שאתה מספר הוא אמת, הרי שצריך לומר שגם אתה קדוש". והסנ' אברהם הראשון אמר לו שהוא מאמין בכך ושזו אמת, שכן שטבע בני אריה הוא ענווה ורוח נמוכה,
136 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1800
ואינם מתפארים ואינם מחזיקים מעצמם בשום עניין שהוא, אלא את הכול הם מחשיבים כדבר טבעי.
בשנת 5561 [1801], כפי שנאמר, באחת מהנסיעות בשנה הקודמת כשנסע לקונס' לערוך קניות, מֶהמֵט אמין אגא שאל אותו האם הוא מרוצה מהעסק שלו. וכך היה שבשנה הנוכחית בשובו מקונס' הביא כמויות גדולות של מיני סחורות, ומלבד זאת הביא את מה שהזמינו אצלו מֶהמֵט אמין אגא ונשות הרמונו וכל הסנ' והבֵּיִים האחרים של סמוקוב. אחר כך הוא מסר לכולם את אותן הסחורות שהזמינו, וכולם היו מרוצים מאוד מאוד. הוא גם סידר את הסחורה, וביצע את המכירות הראשונות שנחשבו כטובות מאוד. הוא הִרבה לחשוב על מה שאגא שאל אותו, האם הוא מרוצה מבואו לסמוקוב. הוא רצה להבין האם אגא התכוון לכך שהוא רוצה ש[אברהם] ישלם את הסכום שניתן לו כאשר בא לסמוקוב. לקח לו זמן רב לחשוב על כך, והוא מצא לנכון לעשות ניסיון: להביא לו מחצית מהסכום שניתן לו, שהם אלף גרושים, ובו בזמן להביא גם את המתנות שהביא מקונס' עבור אגא ועבור הרמונו. וכך היה, יום אחד הוא הכין את אלף הגרושים, ולקח איתו גם את כל המתנות, שהיו רבות מן הרגיל.
137 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1801
הוא הלך לארמון של אגא ואחרי שנשק לרגליו, נתן לו בתחילה את המתנות שהיו מיועדות עבורו, ואחר כך נתן לו גם את המתנות עבור נשות הרמונו. היו לו ארבע נשים ומלבד זאת עשר פילגשים, שהן בעצם כמו נשותיו אך בלא קידושין [במקור kiduchim].[54] והוא אמר לו שאף על פי שזה מעט, הוא מבקש ממנו לקבלן. ואגא בצחקו "חה חה חה" אמר לו: "אַברָמָצֶ'ה בָּזיריאן, איך אוכל? בכל נסיעה אתה מביא לי מתנות! אני רוצה לשלם לך עבורן כי הן מאוד מוצאות חן בעיניי". והסנ' אברהם הראשון נפל לרגליו וביקש ממנו שיקבלן כמתנות, והוא אמר לו: "בפעם הבאה שתביא לי, אני אעמוד על זה שאשלם לך". ככלל, הטורקים שמחים מאוד כאשר נותנים להם מתנות. ואחרי שביקש ממנו שוב חזר ונישק את ידו, ונתן לו את אלף הגרושים על חשבון אותם אלפיים הגרושים שנתן לו כאשר הביאו לסמוקוב; [נתן לו] כשהוא מברך אותו באלף ברכות על הטובה שעשה לו, ושהוא, וכך גם כל משפחתו, אסירי תודה, וכך גם יהיו כל צאצאיהם אחריהם. וכעת [אמר] הוא נמצא במצב שהוא יכול לשלם לו. הוא נישק שוב לרגליו וביקש ממנו שיקבל [את הכסף]. אולם אגא סירב בכל תוקף, ואמר לו שאם עוד פעם הוא ירשה לעצמו להביא לו את הכסף הזה, הוא לא יראה זאת עוד באותן העיניים הטובות כמו קודם; כי הוא לא נתן לו את הכסף כדי לקחת אותו בחזרה, אלא הוא באמת מסתפק בכך שיש לו בָּזיריאן משלו. והסנ' אברהם הראשון שהבין שהוא עלול להרגיזו, לקח את הכסף בחזרה. ובהזדמנות זו הוא עשה לו טובה בכך
138 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1801
שציווה עליו שבעתיד כאשר יבוא לפניו לא ינשק עוד לרגליו, אף לא את כנף בגדו, אלא די שינשק את ידו תוך טֵמֶנָה כמו שמקובל בקרב הטורקים כפי שכתבתי קודם. ועוד אמר לו כי כאשר יהיה לו צורך בכסף שיסור אליו ללא כל היסוס, כי הוא ילווה לו בחפץ לב. הסנ' אברהם הראשון הודה לו בטֵמֵנָה, ובכל הזדמנות היה בא אליו והיה מבקש ממנו הלוואה בסכומי כסף שונים, גם אם לא היה לו צורך בהם. ומשנתן לכמה ימים לחלוף השיב לו את כספו. הוא תמיד חיפש הזדמנויות להביא לו מתנות, מה שגרם לאגא הנאה רבה, ותוך כדי כך היה מיישב ומסדר את כל העניינים שנדרש להם, הן אלה שבארמון והן העניינים שמחוץ לו.
בּוּ' בּוּכוּרוּ הייתה בהיריון בפעם האחרונה. הייתה להם שאיפה עזה שתלד בת, כיוון שארבע הלידות שילדה היו כולן של בנים. היות שדבר זה לבדו לא ניתן לדעת מראש ואין שום דרך לשנותו, הסנ' אברהם נהג לשאול את בּוּ' בּוּכוּרוּ האם היא חשה בשינויים כלשהם מן ההריונות האחרים לזה של עכשיו. והיא אמרה לו שאכן יש רבים. ודבר זה מצא חן בעיני הסנ' אברהם הראשון, שזהו סימן ללידה שונה. וכשהגיע זמנה של בּוּ' בּוּכוּרוּ ללדת, היא ילדה בקלות רבה כמו בכל הלידות האחרות, ואכן ילדה בת. הייתה זו שמחה גדולה עבורם, והם היו מרוצים מאוד, ועשו הכול כמו בכל הלידות האחרות עם אותה המיטה הגבוהה, וכולם באו לבקרה ושלחו לה הרבה יותר מתנות.
139 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1801
וביום השבת הזמינו את החכמים ואת כל חבריהם, וערכו לבת את טקס ה״פָדָר״ [מתן שם], וקראו לה דונה. היולדת ישבה במיטה שמונה ימים, למרות שהמנהג הוא שכאשר נולדות בנות, [היולדות] לא שוהות במיטה יותר משלושה עד חמישה ימים. כמו בכל הלידות האחרות שבהן האם בעצמה היניקה וטיפלה בתינוקות, כך היה גם עם דונה. היא טיפלה בה. כאשר דונה גדלה, בנוסף למיני הצעצועים שקנו עבורה, קנו לה גם סַנטוּר, כלי נגינה, ומצאו מורה שילמדה [לנגן]. הוא נתן לה שיעור בכל יום, ובתוך זמן קצר היא למדה לנגן בסַנטוּר. בלילות הם שרו וניגנו כולם ביחד, עלזו ושמחו, כי כך הייתה להם הנאה גדולה. אותו סַנטוּר היה שייך אחר כך לבּוּ' בּוּליסוּ שמחה, סנ' אימי, שגם היא ניגנה בו וידעה לשיר היטב בקול נעים וצלול. מאוחר יותר נלקח אותו סַנטוּר לביתו של צֵ'לֵבּי יהודה, כי כמה מבנותיו ונכדותיו רצו לנגן בו, ואחר כך איני יודע היכן הוא נשאר. כפי שנכתב, הסנ' אברהם הראשון אהב ודאג רבות לכל בניו, וכך גם טיפל בבתו דונה, בלי שום הבדל בינה לבין הבנים; שלא כמו כמה מהאבות שאת בנותיהם הם משאירים בצד [מזניחים], ואת הבנים הם מקרבים אליהם מכל הבחינות. אפילו כאשר הילדים והילדות משחקים ומתקוטטים, כמעט כל האבות מתעללים בבנות, מכים אותן וגורמים להן לשרת אותם כאילו היו שפחות, ומענישים את הבנות גם כשאינן אשמות.
140 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה- 1 1801
וכך למרבה הצער אותם האבות דורשים מבנותיהם לשרתם, מתעללים בהן כאשר הן לא משרתות אותם, מותירים אותן מבודדות כך שכל חייהן יהיו מדוכאות, ולא נותנים להן לצאת להתראות עם חברותיהן. בשל כך כאשר הן גדלות, הן מבכות את מר גורלן ומביישות את האב. לפי דעתי, אלו הן הבנות שצריך לטפל בהן הרבה יותר מאשר בבנים מכיוון שהן יוצאות מהבית, וכאשר יתחתנו שתדענה להתנהג היטב כדי שלפחות הבעל לא יתבייש בהן. הסנ' אברהם דאג לתת לבניו חינוך, ותמיד יעץ להם שילמדו במֵֶלדָר, והחזיק אותם זמן רב בלימוד תורה. ושניהם, האחים חָריבּי צֵ'לֵבּי וחָריבּי יוסף, היו נבונים מאוד ואוהבי לימוד עד מאוד, כך שיצאו חכמים [רבנים] גדולים מאוד. שניהם נשאו דרשות בסמוקוב בימי חג ובשבתות. הם גם שפטו את היהודים במחלוקות שנתגלעו ביניהם, שהרי באותם הזמנים החכם היה זה ששופט את היהודים ולא כמו עכשיו שהשיפוט הוא בידי רשויות המשטרה של השלטון.
בשנת 5562 [1802], הסנ' אברהם, שכידוע סר לעיתים קרובות אל הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, מצאו, באחת השיחות ביניהם, במצב רוח טוב. הוא ביקש ממנו שמא ירשה ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין כמו בתים וחנויות, הן בעיר והן
141 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1802
באזורים הכפריים; זאת מכיוון שבאותם הזמנים הטורקים לא אפשרו לבני לאומים אחרים לרכוש לבעלותם נכסי מקרקעין שהיו בבעלות הטורקים. רק ליהודים הותר להתגורר בבתיהם בשכירות, בעוד שלנוצרים היו שכונות נפרדות. הם [הנוצרים והיהודים] התקבצו מוקדם מאוד בבתיהם, כי אם איזשהו טורקי פגש בהם [בנוצרי או ביהודי] מאוחר בחוץ, הוא היכה אותו ושדד אותו. ואם הוא [הקורבן] הרשה לעצמו להתגונן, לעיתים גם הרג אותו. ולא נחשב הדבר לכלום כאשר טורקי הרג נוצרי או יהודי, וכאשר שפטו את הטורקי על שהרג אדם, אסרו אותו למשך שמונה עד עשרה ימים. אחר כך יעצו לו שיגיד שהוא [הקורבן] פגע בדת מוחמד, ולכן על פי הדין הוא ראוי למוות, ואחר כך החזיקו אותו חודשיים נוספים ושחררו אותו. אלא שקרוביו שלחו אותו לעיר אחרת כדי שישהה שם למשך זמן של כשנה כדי שהצ'וֹרבָּאג'ים לא יעלו טרוניות. כל זה התרחש כאשר היו אנשים שראו אותם ובאו להעיד, אבל אם אף אחד לא ראה לא קרה דבר. לטורקים היה עיקרון לא לאפשר לנוצרים וליהודים לעבור כשהם רכובים על סוס ברחובותיהם או ליד בתי הקפה שהיו שייכים להם. ובבתי הקפה שלהם, מלבד הטורקים, איש לא היה רשאי לשבת ואף לא לשתות קפה. אני, צֵ'לֵבּי משה אברהם אריה השני, ראיתי כאשר טורקי אחד יצא בכעס גדול מבית הקפה של קיוּצ'וּק מֶהמֵט [בטורקית, מֶהמֵט הקטן] שהיה מול החנות שלנו, כי אמרו בבית הקפה שנוצרי בא ממעלה הדרך רכוב על סוס, ולא ירד כדי לעבור [רגלי] לפני בית הקפה. והם חככו בדעתם ביניהם: "מי מאיתנו יגרום לאותו נוצרי שירד [מסוסו], שיֵצֵא לאמצע ['שיָקום']."
142 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1802
ויצא בחור מפתח בית הקפה להמתין לו, וכאשר התקרב אליו כשהוא רכוב על סוסו התנפל עליו, ובסטירה אחת שסטר לו הוריד אותו מעל סוסו היפה. הלה היה אחד מאותם צ'וֹרבָּאג'י בשם חָאג'י טוניואולו, והטורקי אמר לו שאחרי שיחצה את גשר בוֹקלוּצ'ה [האשפה] אז הוא רשאי לרכוב; אך אם יפגוש איזה טורקי בדרך הוא חייב לרדת מהסוס, לחכות שיעבור הטורקי ואחר כך לעלות שוב. האיש היה סוחר גדול של כבשים שהוביל ]את סחורתו [לקונס' (סוחר בהמות).
בשנה זו הסנ' אברהם הראשון שלח לדוּפְּניצָה את אחד מחבריו, מהאנשים המכובדים ביותר בסמוקוב, כשדכן, כדי שיבקש מהרב המפורסם 'זכור לאברהם',[55] את ידה של בִּתו לאה לכלה עבור בנו הגדול חָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון.[56] כשהגיע השדכן לדוּפְּניצָה ירד בביתו של הרב, ובאותו הערב שבו הגיע הודיע לסנ' הרב על מטרת שליחותו, וסיפר לו על כל סגולותיו של החתן וגם על אלה של הסנ' אברהם, כשהוא מוסיף ואומר שהחתן ראוי להיות חתנו. ואז הרב אמר לו שינוח באותו הלילה בביתו, ולמוחרת בבוקר הם ישוחחו על כך. באותו הלילה הזמין הרב רבים מחכמי דוּפְּניצָה שהיו בה הרבה מהם, ואכלו ושתו ושמחו כולם ביחד – לכבודו של השדכן וגם לכבודו של סנ' אברהם הראשון. בבוקר ציפה השדכן בקוצר רוח לתשובה, ואז אמר לו [הרב] שיישאר
143 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1802
עוד לילה בדוּפְּניצָה כדי שיֵצאו ביחד לסמוקוב. השדכן שמח מאוד על כך כי היה זה סימן לתשובה חיובית. הוא ישן שם גם בלילה הבא, ולמוחרת יצאו לסמוקוב. הסנ' אברהם הראשון קיבלם בביתו בכבוד גדול, ואחרי ששוחחו השניים בשאלת האירוסין, הרב רצה לדעת אם החתן יודע ללמוד תורה. כיוון שהחתן אכן היה מלומד יותר ממה שניתן לחשוב, אמר הסנ' אברהם הראשון לרב שמא יבחן אותו. הוא עשה זאת ומצא שהוא מלומד יותר מאשר ציפה, ונתן לו סמיכה [במקור semaha][57] (דיפלומה) הנדרשת. באותם הזמנים החכמים הגדולים לא נתנו את בנותיהם לכלות לאנשים שלא ידעו ללמוד. לאותו הרב, 'זכור לאברהם', היו עשר בנות ואת כל העשר חיתן עם חכמים, כולם מפורסמים מאוד. כך גם עשו חתנים שהיו חכמים: הם לא לקחו להם כלות שלא היו ממשפחות שאינן של חכמים. באותם הזמנים לא הסתכלו בכסף, אלא על המשפחות בלבד, וכל אחד חיפש [לשאת אישה] בדרגתו. אחרי שפגש את החתן ונוכח לדעת שהוא יכול להיות חתנו, נפגשו הסנ' הרב והסנ' אברהם הראשון והסכימו על תנאֵי האירוסין כדלקמן: 300 גרושים קוֹנטָדוֹ וכן אָשוּגָר לפי כבוד אבי הכלה, הוצאות הבאת הכלה יהיו גם כן על חשבון צד הכלה, ולגבי החתונה – אם אפשר היא תיערך באותה השנה. הם סיכמו ביניהם
144 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1802
את הדברים ואחר כך התכבדו בדוּלסֶה. הנשים ניגנו בתופי מרים, והחתן נישק את יד חותנו. אולם את הכלה לא הכירו, לא החתן ולא הוריו, ואף לא נהוג היה לשאול על אודות הכלה – דבר שנחשב לפגם חמור מאוד. ובערב הזמין הסנ' אברהם הראשון את העיר סמוקוב כולה, הן את הגברים והן את הנשים, שיבואו להשתתף בטקס מתן הקניין. ובאו כל היהודים, ונתנו את הקניין, וכל החזנים שרו את הפיוטים שנהגו לשיר בטקסי אירוסין, ובנוסף [ניגנו] הצַ'לגיס. ומן הצד השני הנשים תופפו ללא הפסק בתופיהן את השירים המיוחדים שנהגו לשיר בטקסי אירוסין, וביניהן היו מתופפות נוספות. אלה האחרונות, בנות העיר שמונו בידי הסנ' בוליסה, היא בּוּ' בּוּכוּרוּ, קראו להן 'המתופפות'. וקיבלו את [שטר] הקניין מידיו של החתן, וכל הקרובים והחותן העניקו לו מתנות נישוק היד,[58] כל אחד כדרכו. ובלילה שוב הזמין את העיר כולה הן את הגברים והן את הנשים, וכולם אכלו ושתו ושמחו. החתן לבש אַנטֵרי ארוך מבד משי ובִּיניש מאריג, ועל הראש בּוֹנֵטָה. [מן הדין] היה עליו לחבוש סָריק, אך חבישת הבּוֹנֵטָה נעשתה ברשות הרב, כי רק החכמים היו רשאים לחבוש בּוֹנֵטָה; והחתן הזה, כיוון שהייתה לו סמיכה [לרבנות], היה רשאי לחבוש בּוֹנֵטָה. עם סיום [החגיגות] שהה הרב 'זכור לאברהם' בסמוקוב עוד שמונה ימים, ושפט את הציבור בסכסוכים שונים מהחשובים
145 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1802
ביותר, בעיקר בין היהודים. כפי שנאמר לעיל, באותם הזמנים לא היה זה כמו היום, כשמיישבים את הסכסוכים ברשויות המשטרה של הארץ. הרב 'זכור לאברהם' הועסק על ידי קהילת דוּפְּניצָה כרב העיר כדי שיישא דרשות וכדי שישפוט, והשכר ששולם לו היה 120 אַסְפְּרוֹס לשבוע, שהם שלושה גרושים בזמננו אנו [זמן כתיבת הכרוניקה]. נינו של הסנ' הרב האמור התמנה לרב הראשי של סרביה כולה, והוא מקבל שכר של 600 פרנקים לחודש מלבד מתנות רבות נוספות. אחר כך עזב [הרב] לדוּפְּניצָה, ושלחו איתו לכלה דברי מתיקה רבים ומתנות אחרות. ושני הצדדים היו מאושרים ושמחים מאוד.
בשנת 5563 [1803] הסנ' אברהם הראשון התכונן לצאת שוב לנסיעה לקונס', ובהתאם למנהגו מתמיד הוא יידֵע את סנ' מֶהמֵט אמין אגא על כך. יחד עם זאת ביקש ממנו שילווה לו אלפיים גרושים, והלה בלא שום סירוב ספר אותם לידיו ואמר לו: "כאשר תחזור, גם אם לא תוכל לשלם לי במהירות, אל תילחץ מכך". כאשר היה הסנ' אברהם הראשון מוכן יצא לקונס', ערך קניות שהיו כמובן גדולות הרבה יותר מכל הפעמים האחרות, מכיוון שהיה לו כעת הרבה יותר כסף. ואחר כך קנה כמה רהיטים לבית ומלבד זאת קנה הרבה בגדים עבור כל בני הבית. ועבור הכלה קנה הרבה מתנות, ובנוסף גלימת אַנטֵרי מאריג יקר, רקומה כולה בעבודת יד כמו שָל לאוּר [בעיטור עלי דפנה], רקום כולו בחוטי זהב בקְלוֹבּוֹדָן,
146 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1803
משי וחוטי קטיפה, הכול בזהב עשוי פריטים של מיני פרחים שצוירו ביד – עבודה עדינה ונקייה מאוד. עם בדים אלה לא עובדים עוד, וכבר היו לעתיקות. אַנטֵרי כזה נמכר היום ב-6,000–8,000 פרנקים. מלבד זאת קנה עבור הכלה והחתן גם בגדים רבים. בנוסף קנה מתנות עבור המחותנים והמחותנות,[59] ועבור הרב הוא קנה בּוֹנֵטָה יפה כמנהג קונס'. כאשר סיים כל זאת, ירד באדירנה אצל חותנו כדי להזמינו לחתונה. הם שמחו עד מאוד והבטיחו לו שאכן יבואו. כאשר שב לסמוקוב, בתחילה כתב אל הרב ו'ביקש חתונה'. ומטעם המחותן, בלי שום סירוב ישב הוא [הרב] עצמו, והשיב למכתבו שבו קבע את התאריך לעריכת החתונה; אלא שהוא יידע אותו שלעניין הקוֹנטָדוֹ הוא לא מוכן עדיין, ו[שאל] האם יוכל לשלם לו מאוחר יותר, כי באופן אחר אין באפשרותו. הרב 'זכור לאברהם', ששם משפחתו היה אלקלעי, היה עני (עד היום עדיין לא שילם לו). הסנ' אברהם הראשון השיב לו מייד שהוא נותן את הסכמתו, ושהוא והחתן שמחים וטובי לב, ואין להם כעת צורך בכסף. שבוע לפני התאריך הקבוע, הסנ' אברהם שלח את המחותנים כדי להוביל את הכלה עם מיופה הכוח [במקור, מעברית – el morche] הדרוש; [זאת] בהתאם לנוהַג שלפיו נסיעת הכלה היא תחת הסיכון של החתן, ועל כך כבר כתבתי.[60] כאשר המלווים הגיעו לדוּפְּניצָה, יצאו לקראתם כמעט כל [תושבי] דוּפְּניצָה. בני המשפחה המלווים שהו שם עד יום שני, יצאו לדרכם ביום שלישי בבוקר, והגיעו מבעוד מועד לסמוקוב. ויצאה לקראתם סמוקוב כולה. הביאו להם סוגים רבים
147 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1803
של דוּלסוּרָס ודֶזָיוּנוֹס, והם נכנסו לעיר בליווי המנגנים בנגינתם, והגיעו אל בית החתן. ובאותו הלילה הכלה לבדה שהתה בבית אחר, מכיוון שבאותם הזמנים נאסר על החתן והכלה לישון תחת קורת גג אחת לפני הנישואין. ובאותו הלילה באו אורחים רבים, לרבות החכמים שילוו את הרב. למוחרת התכוננו לקידושין והכינו בבית את הטָלָמוֹ[61] עם המון בְּרוֹזלָדוֹס, והזמינו את הקהילה כולה, את הגברים ואת הנשים. וכולם הגיעו, ולכל הבאים נתנו צ'יבּוּקים וקפה עד שנאספו כל האורחים. בזמן הזה שרו החזנים וניגנו התזמורות, וכשהגיעה השעה היעודה הובילו את הכלה עם נערותיה, בנות לווייתה בלילה, ועם מתופפות רבות ומנגנים, והושיבו אותה מייד בטָלָמוֹ. כפי שנאמר, החתן והכלה לא יכלו לשהות תחת קורת גג אחת לפני שעורכים את הקידושין, ובפרט מפני שהכלה הייתה בִּתו של רב כה גדול (מנהג זה נמשך עד לתקופתי. כאשר אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, התחתנתי בשנת 5624 [1864] אסור היה לנו לראות את הכלה בזמן שהיינו מאורסים; וכך גם אסור היה לנו להיות תחת גג אחד, ובמקרה שנפגשנו בהזדמנות כלשהי נאלצה הכלה להסתלק). וכאשר היה הכול מוכן, התחילו החזנים לשיר וערכו את הקידושין לפי מנהג סמוקוב. ואחר כך שוב הגישו דוּלסֶה לכל המוזמנים, לרבות
148 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1803
לנשים, הכול בליווי תזמורות מנגנות. והמתופפות בתופים שרות כל העת שירים המיועדים לחתונות, כולם בשפה הספניולית בצלילהּ המיוחד. ובעוד הנשואים הטריים שוהים עדיין תחת הטָלָמוֹ, כל קרוביהם נתנו מתנות: אלה מצד החתן העניקו מתנות לכלה ואלה מצד הכלה נתנו מתנות לחתן, אך כאשר החברים רוצים לתת מתנות הנוהַג הוא שנותנים רק לכלה. אחר כך באו שוב כל הגברים והנשים של העיר לסעוד את סעודת הערב הראשון של החתונה, הגברים אכלו בנפרד והנשים בנפרד. החתן ישב בשולחן הגברים ובירך ברכת המוציא (כך זה היה גם אצלי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, כאשר נישאתי), והכלה אכלה לבדה. ולפני שסיימו הגברים לאכול, כבר הובילו את הכלה לחדרה[62] מלוּוה בידי חברותיה, ואחר כך אכלו הנשים, ועשו זאת בחיפזון כדי שהחתן לא יבוא לידי צער. אחר כך בכל שמונת ימי החתונה, בימים ובלילות, קיבלו אורחים, ואת החנות [אברהם] לא פתח. וביום השמיני ערכו את [טקס] הדג ושוב הזמינו את כל הקרובים; המשרתים שמו בצד צלחות של פירות ותקרובת אחרת, וכולם השליכו מתנות כסף [כתשר למשרתים]. והחתן והכלה עברו שלוש פעמים מעל צלחת ששׂחו בה דגים חיים, ועל זאת נאמר שעשו זאת כסגולה שיהיו פוריים כמו הדגים.[63] על אודות
149 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1803
אותם מנהגים עוד אכתוב בקשר לאיזו חתונה אחרת. בבוקר יום רביעי היה נהוג שהחתן הולך לבית הכנסת להתפלל שחרית, ועקב נוכחות החתן ביום זה לא קוראים וידוי. גם אני עשיתי כך [בחתונתי], והלכתי לבית הכנסת, וכאשר חזרתי הגישה לי הכלה קפה; אחר כך אכלנו ארוחת בוקר, ואז הלכתי אל בית המדרש כיוון שעדיין למדתי גמרא עם חָריבּי אברם כהן. אחרי החתונה שהו המחותנים עוד 15 ימים כדי לחנוך את הכלה, עד שתלמד במידה משביעת רצון את מאפייני הבית. וכאשר עמדו לצאת לדרכם, ראשית, יעצו לכלה שתהא צייתנית לכל מצוות בעלה, כמו גם לאלה של החותן והחותנת, וכמו כן שתביט בעין טובה על כל בני הבית. כולם התחבקו והתנשקו, ויצאו לדרכם מרוצים מאוד ושמחים שבתם תעביר את ימיה בטוב. וכולם ליוו אותם בהבטיחם להם שאין להם ממה לחשוש, כי בתם תהא מטופלת הרבה יותר טוב מאשר בנותיהם שלהם. באותו היום הכלה הזילה כמה דמעות ואחר כך כבר ניחמו אותה, ושני הצדדים היו תמיד שבעי רצון עד מאוד.
אחרי שהלכו האורחים, חזר החתן לבית המדרש להמשיך בלימודיו, והסנ' אברהם חזר לחנותו והמשיך בעסקיו. ובערבים כשבא הביתה הוא ובניו התפללו מנחה וערבית, ואז שנו באותה הגמרא שהבנים למדו במשך היום. אחר כך אכלו מרוצים ושמחים, ולא הייתה להם שום
150 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1803
טענה על האוכל שהגישה להם בּוּ' בּוּכוּרוּ לשולחן; את האוכל היא בישלה בעצמה, והסנ' אברהם הראשון ערך לבדו את הקניות. כל ערב בהיותם ליד השולחן שרו, כי היו כולם זמרים. איש מהם לא סירב לרצונות אביהם, וכולם כיבדו אותו והעריכו אותו עד מאוד. מובן מאליו שגם הוא נהג בהם היטב עד הקטן שבהם, ואהב אותם מאוד מאוד וכך גם אהב את אשתו.
בשנת 5564 [1804] הביא הסנ' אברהם הראשון את אותם אלפיים גרושים שלקח כהלוואה למֶהמֵט אמין אגא כדי לשלמם. אולם מֶהמֵט אמין אגא אמר לו שיחזיק אותם אצלו, ושהוא ימשיך וירכוש בהם סחורות מחנותו. הסנ' אברהם לא רצה בכך, אך לסרב לו לא יכול היה, לכן הצדיע לו בטֵמֶנָה כאות של הודיה וקבלת מרות. אגא עשה זאת כדי להיטיב עימו, אבל לסנ' אברהם הראשון לא היה היכן להשתמש בכסף הזה, ולפיכך הוא נאלץ להתחיל להתכונן לקראת נסיעה חדשה לקונס'. [אולם] הוא דחה את הנסיעה כי רצה לארס גם את בנו השני חָריבּי יוסף. וכך עשה. הוא יצא בעצמו לסופיה וביקש את ידה של הסניוריטה אָמָדוּ, בת למשפחת בוּנָרג'י (שהם כעת סנ' אברהם ב' דָּוִד – חכם קוֹנוֹרטָצֶ'ה). ללא שום סירוב הם הסכימו, וסוכם ביניהם על תשלום של מאתיים גרושים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודו [של אבי הכלה],[64] אבל את עניין הוצאות הבאת
151 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
הכלה לא הבהירו. מלא שמחה על הצלחתו, יצא הסנ' אברהם הראשון לשוק וקנה מתנות לתיתן לכלה, ובאותו היום ערכו את האירוסין ונתנו את הקניין לכלה.[65] ובלילה הגיעו אורחים רבים, ושני הצדדים שמחו. אחר כך באו לידי הסכמה לערוך את החתונה תוך שלושה חודשים. הסנ' אברהם הראשון בא לסמוקוב, וגם כאן ערך חגיגת אירוסין דומה לזו שנערכה לחָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון,[66] ואף, צריך לומר, בפאר גדול יותר. העיר כולה שמחה עד מאוד כאשר היו אצל סנ' אברהם הראשון חתונות או לידות, מכיוון שהזמין את כל העיר והשביע את רצון כולם. וגם אם קרה שמישהו נפקד, הוא שלח לקרוא לו עד שבא, כי הנאתו הייתה שכל האנשים היו שמחים, ולא היה אכפת לו להוציא כסף עבור אותם הדברים שגרמו לו להנאה. כאותם הבגדים שלבש חָריבּי צֵ'לֵבּי כאשר התארס, הכין כמותם גם עבור חָריבּי יוסף לרגל אירוסיו, כדי שלא תהיה קנאה ושאף פעם לא יהיו תלונות. כפי שנאמר לעיל, הוא היה מסור מאוד לילדיו, ואת כולם אהב במידה שווה בלי לעשות הבדל בין הגדול לקטן ואף לא בין הבנים לבת. הוא שיחק עימם כאילו היו אחים, אף פעם לא צעק עליהם, ואין צורך לומר שלא היכה אותם. כדרכם של ילדים הם עשו שגיאות כלשהן, אך הוא יעץ והסביר להם רק בדיבורים וזה היה מספיק בהחלט. משום כך הם היו לילדים מנומסים מאוד, מחונכים היטב ומלומדים מאוד. בּוּ' לאה הרתה, וגם בכך הייתה להם שמחה גדולה. אחרי שנסתיימו חגיגות האירוסין, יצא לקונס' וערך
152 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
קניותיו. המסע לא התארך זמן רב כיוון שהייתה לו עדיין סחורה רבה בחנות. בקונס' הוא שוב רכש מבחר מלבושים עבור כל בני ביתו, סוגים רבים של קונפיטורות וגם כמה רהיטים לבית. הוא קנה עבור כלתו של חָריבּי יוסף את אותם הבגדים שקנה עבור כלתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון, הכול כדי שלא תהיה קנאה. בעניינים אלו הקפיד מאוד. מלבד זאת קנה 'צרור פנינים'[67] כדי לשולחו לבּוּ' לאה, כלתו הגדולה, כמתנה לכשתלד. ומלבד זאת קנה גם לעצמו בגדים טובים שאותם אהב ללבוש, מהבדים המשובחים ביותר. היו לו 12 קיוּרדי מרופדים בפרוות משובחות ובהם פרוות דקות לקיץ ופרוות עבות לחורף, וכולם מאיכות גבוהה ביותר ויקרים. וגם חלוקי אַנטֵרי ארוכים וקוּשָקים משָלים בדגם עלי דפנה [במקור laur] וכך גם את כל מה שצריך. הוא היה איש גבוה ולא היה שמן, הילוכו זקוף, מאוד נינוח, והיה מאוד בריא וחסון. אכל מעט מאוד וגם ישן מעט. [בדרכו מקוסט'] ירד באדירנה אצל חותנו כדי לנזוף בו מעט על כך שלא באו לחתונה של חָריבּי צֵ'לֵבּי, ולפחות שיבואו כעת. אולם חותנו התנצל באומרו שהם כבר מבוגרים, ואף העניק לו מתנות רבות עבור שתי נכדותיו שזה עתה נולדו, כמו גם עבור בּוּ' בּוּכוּרוּ בתו. בעת ששהה הסנ' אברהם הראשון באדירנה ראה שהוצע למכירה ספר תורה חדש, והוא קנה אותו תמורת 85 גרושים. את ספר התורה הזה הוא העניק במתנה לבית הכנסת כאשר נישא חָריבּי יוסף. בהגיעו לסמוקוב 'ביקש חתונה' ונענה בהסכמה מיידית. הוא הזמין את מחותנו הרב 'זכור לאברהם', וזה השיב בברכו אותו
153 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
ואמר לו שהוא ישלח את בנו חָריבּי יוסף חיים לחתונה, בעוד שהוא יבוא כשבתו בּוּ' לאה תלד. וכך היה. ולפי הנוהַג שלחו את בני המשפחה המלווים לסופיה, והם התקבלו בטוב ושהו עד יום שני ויצאו [עימה] לסמוקוב. הגיעו הרבה אנשים מסופיה וכולם התארחו בבית, וביום רביעי הקימו בבית שנֵי טָלָמוֹ – האחת לקידושין והשנייה עבור ספר התורה שנתרם לבית הכנסת. ולפי הנוהַג הזמין את הקהילה כולה, הן את הגברים והן את הנשים, ואת התזמורות ואת המתופפות ששרו וניגנו ללא הפסק. והכלה, כפי שכבר כתבתי, אסור היה לה לשהות תחת גג אחד עם החתן, והיא שהתה בבית של חבריהם. ובשעת הקידושין הובילו אותה עם הרבה תזמורות ונגנים, והחזנים היו שרים וערכו את הקידושין. ואחר כך לפי המנהג, כפי שכבר כתבתי, הגישו קונפיטוריות לכולם, ושוב הזמינו את העיר כולה, את הגברים ואת הנשים, וכולם הגיעו, איש לא נעדר; ונהגו בלילה הראשון של החתונה כמו [בחתונה] האחרת, הכול בהתאם למה שכבר כתבתי. וביום השבת בבוקר, לפני שחרית, הזמין את הקהילה כולה לביתו כדי שיובילו את ספר התורה לבית הכנסת. וכפי שכתבתי עוד קודם, הקימו עבורו חופה מעוטרת בהרבה בְּרוֹזלָדוֹס, וקישטו גם את ספר התורה עם הרבה שרשרות ועם ענק פנינים ותכשיטי יהלומים, והלבישוהו בבְּרוֹזלָדוֹס ובעיטורי תכשיטים. וכל החכמים והחזנים והילדים [מהלכים] לפני ספר התורה אותו הוביל החתן בזרועותיו, כולם ביחד שרים הרבה
154 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
פיוטים, וכל הציבור מאחור מלווה אותו אל חצר בית הכנסת. כולם מקפצים לפני ספר התורה, כולם שמחים ורוקדים. והציבו את ספר התורה מול היכל הקודש, וחָריבּי יוסף חיים, בנו של הרב 'זכור לאברהם', קם על רגליו ונשא דרשה קצרה וחיננית מאוד הראויה לחתונה ולמתנת ספר תורה. וכולם הקשיבו לו בשקט גמור ובתשומת לב. אחר כך קרא החזן בקול גדול 'מי שבירך' לשמם של הסנ' אברהם הראשון ושל החתן על המתנה שנתנו. אז עטו כולם את הטליתות, והחזן החל לשיר את הפסוקים הראשונים של 'נשמת'.[68] והסנ' אברהם הראשון קנה את כל המצוות [העליות], ועלו כל הקרובים של החתונה [בעלי השמחה] לתורה, והחתן כבר החזיק בידיו בספר התורה אותו העניקו במתנה. וכאשר עלה החתן לתורה, כל הקהל קם על רגליו וכולם שרו את המזמורים המיועדים לכך. והחתן קרא בעצמו את פרשת 'ואברהם זקן' פסוק אחר פסוק, כשהוא שר [את הפסוקים] וממתין שישירו גם את התרגום;[69] ואלה ששרו היו הסנ' אברהם הראשון, חָריבּי יוסף חיים, וחָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון וחכם רפאל אחיו. וכאשר הסתיימה התפילה התיישבו כל חברי הקהילה לאכול בעזרה, וחָריבּי יוסף חיים שוב דרש ואמרו קידוש. ואחר כך [הגישו את] הביצים והראקי כפי שכבר כתבתי בתוספת ג'ינֵט אֶנְשָרוֹפָּדוֹ לכל אחד, משהו שאותו לא הגישו במפגשי קהילה אחרים. היישר מהמפגש הלכה הקהילה כולה לבקר את [הבית בו נערכו חגיגות] החתונה, ואת כולם כיבדו בדוּלסֶה ונתנו להם כוסית של ראקי עם רבע דוּלסֶה דה נָרַנגָ'ה, לגברים [בלבד]. אולם בּוּ'
155 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
בּוּכוּרוּ אמרה: "למה רק הגברים אוכלים 'חברה'", ואמרה לבעלה שהיא תגיש לנשים גם כן 'חברה', ובמקום ראקי היא תיתן רבע עוגת טישפישטי.[70] וכך היא עשתה באותו בוקר שבת: כאשר הגברים סעדו במפגש הקהילה בבית הכנסת, היא שלחה לכל הנשים באמצעות
ה-קוֹמבּידָדֶרַאס [מפיצות הזמנות, משלח יד באותם הזמנים] ביצה ורבע [מנת] טישפישטי כאמור. אחר כך ביקרו כל קרובי המשפחה והחברים, וכאשר הגיעה שעת האוכל הזמינו את כל החכמים והחברים, אכלו ושתו ושרו ושמחו. בערב ערכו חגיגה לכל נערות העיר, כדי שגם הנערות תיקחנה חלק בחתונה. בערב הזה העניקו הנערות החברות מתנות לכלה, ושרו ורקדו הנערות לבדן. החגיגה הזו נקראת [טקס] הסרת ההינומה, מכיוון שעד אותו הערב הכלה כיסתה את פניה בהינומה. ביום ראשון נחו, ביום שני היה הביקור הגדול ביותר של הנשים, וביום שלישי ערכו את [טקס] הדג – כפי שכבר כתבתי מעט על כך בחתונה אחרת אשר אותה ראיתי, אני צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, ועוד אכתוב עליה ביתר הרחבה. וביום רביעי הסתיימה החתונה והוא פתח את החנות.
ובחלוף עוד כמה ימים נסעו כל המוזמנים והמחותנים, וכולם נשלחו לדרכם בתופים. עברו עוד כחודשיים מהחתונה ובּוּ' לאה [אשת משה, אחיו הבכור של החתן] שכבר הייתה בהיריון מתקדם, נכנסה לחודש התשיעי והתחילו להתכונן ללידה. הם הכינו פָטוֹ ואת כל מה שצריך
156 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
לחגיגה הזו, הזמינו שוב את הרב 'זכור לאברהם', והכינו את המיילדת שאותה החזיקו בבית כמה ימים קודם. וכאשר כבר הגיעה שעתה ללדת, בהיותה יולדת לראשונה, התקשתה מעט, והרב ניצב בפתח החדר שבו שהתה היולדת כשידיו מונפות אל על ועיניו סגורות, קרא כמה תפילות והיולדת ילדה בן. כבר כתבתי על אודות הדרך שהתנהגו בה באותם הזמנים כלפי יולדות שילדו לראשונה, אבל כאן בלידה זו לא נתן הסנ' אברהם הראשון לעשות דבר – בין אם לכסות את פניה ובין אם לאסור עליה לעשות עוויות כלשהן במקרה שיהיו לה כאבים, אלא עזבוה לנפשה. לאחר שנחה התקינו עבורה את המיטה הגבוהה שהתקינו עבור היולדות עם הרבה בְּרוֹזלָדוֹס ווילונות. ואת היולדת הלבישו במיטב בגדיה, ובכל יום ביקרו אותה קבוצות קבוצות של נשים, ואת כולן שירתו היטב בקפה ובסוגים של דוּלסֵיס ולנשים המבוגרות הגישו צ'יבּוּקים. המתופפות הנעימו לכל המבקרות ושרו שירים מיוחדים לְיולדות, שעליהם כבר כתבתי ושכמותם עדיין מבצעים במקומות רבים. כולם שלחו ליולדת ולרך הנולד מתנות, והסנ' אברהם הראשון שלח ליולדת מחרוזת פנינים, שעליה כתבתי קודם, ומטבע זהב מסוג פוּנדוּק ששוויו ארבעה דוּקָטים בסך הכול עבור הבן; הרב שלח אף הוא תכשיט פנינים ליולדת ודוּקָט לרך הנולד. בערבים הוא הזמין אורחים רבים כדי שיסעדו ויארחו חברה לרב.
157 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
וביום השבת, בבית הכנסת, הסנ' אברהם הראשון קנה את כל המצוות וכיבד בהם את קרוביו והם גם עלו לתורה; והחזן שר 'נשמת' עם תפילות הקדיש, ואחר כך נערכה סעודת ה'חברה' כפי שכבר כתבתי על כך, ולא החסירו דבר. אחר כך, לפי המנהג, הלכה כל הקהילה לבקר את היולדת, ולכולם הגישו דוּלסֵיס בלי להחסיר כלום. בצוהריים [באו] אורחים רבים עם כל החכמים והחזנים ששרו את כל הפזמונים. ובסופו של דבר כפי שכתבתי לעיל, עשו הכול מעל ומעבר ולא החסירו מאומה. וביום ברית המילה שנערכה בבית נכחה כל הקהילה, וקראו לו [לרך הנולד] יהודה;[71] ונערכה גם סעודת אליהו הנביא, בהרבה הנאה ושמחה, והיו הם מלאי סיפוק ואושר. זהו אותו צֵ'לֵבּי יהודה שזכה למוניטין הגדול ביותר ברחבי אירופה ובאסיה, והיה המפורסם ביותר מכל בני משפחת אריה בין היהודים ובין האומות האחרות. והיולדת היא בעצמה היניקה אותו, גידלה אותו וטיפלה בו. בּוּ' לאה הייתה אישה מאוד בריאה וחסונה.
בשנה זו, 5565 [1805], חכם רפאל, הבן השלישי של סנ' אברם הראשון, הגיע כבר לגיל שבו היה עליו לעסוק הרבה יותר בלימודי קודש. אולם ככל שאביו יעץ לו, לא עלה בידו להצליח בכך ולהיות גם הוא כמו שאר האחים, כי האהבה (הערגה) של סנ' חכם רפאל הייתה רק לשירה, והוא הלך להיכן ששרו. והסנ' אברהם הראשון לא לחץ עליו כי הוא ראה שלא
158 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1804
יעלה בידו לשכנע אותו. כבר מגיל צעיר היה חכם רפאל בעל קול יפה, חזק וגבוה. הוא ידע את כל המֶקָאמים, והיה שומר על המקצב בהקשת ידו על ירכו. מאוחר יותר, כשבגר, ידע להלחין ולערוך שירי שַארקי [שיר מזרחי פואטי] כאשר ישבו לשיר כל בני הבית – דבר שהיו עושים במרבית הלילות, כפי שכבר כתבתי שהסנ' אברהם אהב מאוד את הזמרה – כולם, הנשים וגם הגברים, ידעו לשיר; הנשים אף היו נוטלות את תופי המרים. הפותח במֶקָאמים ובשירים היה חכם רפאל לבדו, והם היו שרים ושמחים. הסנ' אברהם הראשון לא אהב שהנשים סיפרו לו 'חידושים' [כך במקור מעברית, במשמעות חדשות], בעיקר כדי שלא יעסיקו עצמן בדברי הבל, והוא מצא שעדיף לשיר כי בכך הם מצאו עצמם תמיד שמחים. בשנה זו, בּוּ' אָמָדוּ, אשתו של חָריבּי יוסף, הפילה בן זכר (כבר ידוע לכול שכל הנפָלים, כך אומרות לנו הנשים, היו של בנים זכרים. אולם האם יש להאמין בכך שאפילו פעם אחת לא יקרה ש[הנֵפֶל] יהא בת? מדוע הנשים מעוניינות לומר תמיד שהנפלים הם בנים? אני אומר שייתכן שזה בגלל שיש הרבה גברים שנוזפים בנשותיהם כאשר אינן יולדות בנים, ויש מהם שעושים להן בעיות ומעוררים עימן מריבות. ורבות מהנשים מפילות לעיתים, וייתכן שכמניעה וכדי להגן על עצמן, על כל מקרה [הן טוענות] שהן הרי ילדו בנים, ואין הן אשמות [שהפילו]. וזה מאוד מעניין שכל הנשים, מכל הבחינות, מאוד מגינות האחת על השנייה ומעידות על כך. ואת הסוד הזה הן שומרות הרבה יותר מכל דבר אחר). לכולם נגרמה
159 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1805
עוגמת נפש גדולה מאוד, ברם אחרי כמה חודשים היא שוב הרתה. באותם הזמנים, כאשר קרה שהאישה, לכל היותר עד השנה השנייה לנישואין, עדיין לא ילדה, זו הייתה צרה גדולה. עשו לה 'אלף איצ'וֹרייָס' כדי שתלד, וכולם איצ'וֹרייָס של נשים שכל אישה למדה בדרכה שלה, וכולן אף נוסו. מקרים אלו היו נדירים מאוד. הסנ' אברהם התמיד בעסקי המסחר בחנותו בלי שום שינוי. הוא התרחב [במסחר] כל העת, והיה מלא שמחה. היהודים האחרים שהיו בסמוקוב התקנאו בו עד מאוד, אבל לא יכלו לפגוע בו, כי מֶהמֵט אמין אגא וכל הבֵּיִים האחרים הגנו עליו מאוד ואהבו אותו כולם מאוד. הוא גם היה מבצע עבורם משימות רבות אצל מֶהמֵט אמין אגא. בענייני הקהילה היה עסוק כל העת, וכך היה שהכול עבר תחת ידיו, וכאשר היה צורך בכסף רק הוא הלווה אותו. בַּבַּית בּוּ' בּוּכוּרוּ הסתדרה מצוין עם שתי כלותיה. היא התייחסה לשתיהן באופן שווה בלי לעשות איזושהי הבחנה בין הגדולה לקטנה. היא לא הורתה להן דבר, אף לא היה אכפת לה לעבוד היא לבדה, העיקר שלא תגרום לוויכוחים. היא אהבה אותן מאוד וכך גם את בניה, וכתמורה אין צורך לומר שגם הם רחשו לה תמיד כבוד גדול; וכך גם הכלות לחותנם. והאחים גם הם כיבדו זה את זה. בשנה הזו הסנ' אברהם הראשון התחיל ללכת לעיתים קרובות יותר לסופיה. באותו הזמן הוא התחיל להתעניין ולחפש לעשות עסקים אחרים, גדולים יותר וחשובים יותר, בהסתמך על תמיכתו
160 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1805
של הסנ' מֶהמֵט אמין אגא. הוא גילה את ליבו בפני פטרונו [לשעבר] שנתן לו חסות בחנותו, הוא הסנ' נֵסימָצֶ'ה פרחי. אולם הלה סירב לו, בהצדיקו עצמו בכך שהוא חושש להיכנס לעסקים עם הממשלה, בגלל שהאנשים האלה הם רוצחים. הסנ' אברהם הראשון לא התייאש מדבריו והוא פנה לאחרים, אבל לאף אחד לא היה אומץ. האמת שזה היה קשה מאוד באותם הזמנים אפילו לדבר עם הטורקים, שהרי גם היהודים וגם הנוצרים היו צריכים להיות כנועים להם מאוד. מי מהם [מהנוצרים או מהיהודים] שלא השתחווה מספיק מהר כאשר היה עובר טורקי, או שמא לא קד לו בטֵמֶנָה גדולה יותר – הסטירה העזה כל כך שהוא חטף הייתה עלולה להוציא את עיניו מחוריהן [במקור: לרוקן לו את העיניים], בלא שהיה לו אומץ לומר מאומה. הסנ' אברהם הראשון שהיה בתחילה אובססיבי לשאיפתו זו, דחה אותה למאוחר יותר, והוא חזר לסמוקוב והמשיך בעסקיו. ולגבי היוזמות העסקיות שאותן תכנן, הוא לא רצה לפנות לאף אחד מהנוצרים וגם לא לאף אחד מהטורקים, כי ככל הנראה הוא נרתע מ[לעשות עסקים] עימם. זאת מכיוון, כפי שכבר כתבתי, שהוא נוכח לדעת שבהרבה הזדמנויות ביקשו להוציא את דיבתו רעה בפני מֶהמֵט אמין אגא. לזה האחרון לא נודע על כך מאלה שביקשו להָרַע לו, אלא אברהם בעצמו יידע אותו. ואף אמר לו שהוא, בניגוד אליהם, חיפש תמיד לפעול לטובתם ככל שהיה לאל ידו, וכך הוא מצא דרך שאיתה הצליח לסגור את פיותיהם. ואם היה ברצונו, הייתה לו יכולת לגרום לאלה [המלעיזים] צרות גדולות ביותר.
בזמן הזה הסנ' אברהם התחיל להלוות כסף על פי המקובל; החוק הטורקי
161 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1805
לא התיר לגבות ריבית אלא היו משלמים [לכאורה] עבור הערך של פריט סחורה כלשהו, היו כותבים בשטרי החוב את סכום הכסף שהתקבל במזומן, ובנוסף היו מציינים את הסכום שיהיה עליהם [על הנושים] לשלם לפי הערך שהוסכם מלכתחילה, והיו משלמים. אצל הטורקים את המונח ריבית אסור להזכיר, כי זהו חטא גדול מאוד. ובמסחר אסור היה לקחת יותר מ־20% רווח, ומי שלקח יותר היו מרשיעים אותו בדין; אך כאשר הסנ' אברהם הראשון נתן [הלווה] להם כסף, הוא לקח מהם שטר רק עבור סכומי הכסף שנתן להם ועבור הזמנים שקבעו. ובמועד הפירעון אם לא שילמו לו לא קרה דבר, כיוון שלא יכול היה למחות, אלא הוא רק הביא לידיעתו של החייב שכבר הגיע המועד שקבעו. ואז החייב בא כדי להסדיר את החוב וספר לידיו את הסכום [של הקרן]. ולעניין הריביות – זה היה לפי כבודו [רצונו הטוב] של המשלם, והוא שילם לפי מה שנראה לו. וכך אמר לו [בטורקית]: "hesabi oni on bir buçuktan or oni on iki hesabindan" yap רוצה לומר: "10 עבור 11 וחצי או עבור 12, שהם 15 עד 20 אחוזים". הפרנסה של הטורקים בסמוקוב הייתה בעיקר מהיותם עובדי הממשלה תחת מֶהמֵט אמין אגא, בתמורה למשכורת קטנה מאוד מאוד. עלה בידם להתפרנס כי לאחדים מהם היו שדות מִזרע ולאחרים חנויות ובתים וסוס, ולכולם היו פרות חולבות להפקת חלב שממנו הפיקו חמאה, יוגורט ואַיירָן [משקה יוגורט]. והקוֹנדוּצ'וֹס שלהם היו: רובם אכלו פידֶס [מאפה בצק ממולא] ו־אוּצ'קוּר פידֶסיס [פשטידות מגולגלות], ובחג אכלו בשר. בכל ארוחה היה להם צורך לאכול דוּלסֶה מתוקה. בגדיהם היו מכנסיים כפריים רחבים שלא התבלו שלושים שנים, והנשים לבשו שלווארים עשויים
162 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1805
בַּסמָה, בדרך כלל בצבע אדום. ואין צורך לומר כי כלי הנשק היו בעדיפות ראשונה, וגם הטורקי העני ביותר נזקק להחזיק בו [בנשק] לפני הלחם. בני מעמד הביניים מבין הטורקים היו מפרזלים – שהיו מפרזלים את הסוסים, השוורים והחמורים, וכן חנוונים, בעלי בתי קפה, בורסקאים, יצרני אוכפים, יצרני נעלי בית ויצרני נשק; ואלה האחרונים מובן מאליו שהיו בבעלותם תמיד נכסי מקרקעין רבים מן המעלה הראשונה, וכן סוסים וכלי נשק. ואלה מן המעמד העליון היו הבֵּיִים, שהם בעלי המָאדָנֶס, דהיינו מפעלי הברזל, וכן הצ'יפליקֵס ושאר הבתים והחנויות ומחוץ לעיר כל השדות, הבוסתנים וכרי המרעה. לגבי המָאדָנֶס אכתוב בהמשך על אודות הדרך שבה אנו, בני משפחת אריה, רכשנו לעצמנו 10 מתוך 18 המָאדָנֶס, כמו גם נכסי מקרקעין אחרים.
בשנת 5566 [1806], בּוּ' אָמָדוּ, אשתו של חָריבּי יוסף ילדה בן שהם השתוקקו אליו, מכיוון שכפי שכתבתי עוד קודם, הבן הראשון שילדה לא חי. והתקינו על פי המנהג את המיטה הגבוהה על כל הבְּרוֹזלָדוֹס, וכולם באו לבקרה כמו את היולדות האחרות. ושלחו לה כולם מתנות, וביום השבת ערכו את כל הטקסים הנהוגים, בין אם בעלייה לתורה ובין אם בהתכנסות בני הקהילה וכן ביום הברית – הכול [עשו] באותו אופן בלי להחסיר דבר. ונתנו לו את השם מיכאל. היה אז מנהג שכאשר קרה שהבנים הקודמים לא שרדו,
163 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1806
קראו להם [לבנים שנולדו אחר כך] 'ישר',[72] רוצה לומר 'יחיה'.[73] והיהודים קראו להם מֶרקָדוֹ [הקנוי כלומר הפדוי], מכיוון שיצא אחד מבני המשפחה וקנה אותו על ידי כך ששילם [לאב] כמה מטבעות. [התשלום ניתן] כסמל לכך שבן זה הוא עכשיו של הקונה, ובזאת חזָקָה שהאל אכן שומר עליו ולא ימות. וקנייה זו הייתה בתוקף עד שנישא, ובשל כך קראו לרכישות אלה המֶרקָדוֹ. המנהגים בדבר רכישות כאלה שקנו בהן את האנשים הם רבים, ובהזדמנות אחרת ייתכן שאכתוב על כך ביתר אריכות. וכך, גם לגבי הבן הזה ערכו את המכירה כאמור, וקראו לו חכם מֶרקָדוּצ'וֹ אלישר. כל היהודים שקוראים להם מֶרקָדוֹ או ישר, זה רק עקב כך שהם נמכרו בגין הסיבה הזו.
שאיפתו של הסנ' אברהם הראשון הייתה שבניו יהיו מלומדים בלימודי תורתנו. וכך היה שהוא החזיק אותם שילמדו בבית המדרש, והוא עצמו ביקר אותם פעמים רבות בבית המדרש. וכפי שנאמר קודם כמעט כל ערב בחן אותם והם למדו ביחד, כאשר [יום אחד] הבן הגדול חָריבּי צֵ'לֵבּי אמר לו שכבר די לו ללמוד כיוון שהמשפחה התרחבה, וכבר הגיע הזמן שגם הוא ייתן יד לעזרה [בפרנסה]. והסנ' אברהם הראשון אביו אמר לו: "בסדר, מאחר שאתה רוצה זאת, נעשה זאת לקראת השנה החדשה". על הצעתו זו של חָריבּי צֵ'לֵבּי הסנ' אברהם הראשון חשב לו, ובלי לומר דבר הלך אצל מֶהמֵט אמין אגא, וסיפר לו את כל מה שעבר עליו עם בנו. הסנ' אגא אמר לו שאכן הצדק הוא עם בנו, ושלא צריך לדחות זאת ואין בכך שום רע,
164 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1806
ושגם הוא [הבן] צריך לדאוג [לפרנסה], ועליו להיות מרוצה מכך. אחרי ששוחחו כתמיד, הוא שב לחנותו וחשב זמן רב האם יהיה זה רעיון טוב לפתוח להם, לשני בניו הגדולים, חנות נוספת. אולם הוא לא מצא זאת לנכון. הוא התחיל להתכונן לנסוע שוב לקונס', ובתוך זמן קצר היה מוכן ויצא לדרכו, ומהר מאוד ערך את כל קניותיו שהיו הרבה יותר גדולות מן הפעמים האחרות. וכמו כן בנסיעה זו רכש עבור כלתו השנייה, בּוּ' אָמָדוּ, מָאסוֹ דה פֶּרלַאס [ענק פנינים] כפי שרכש עבור בּוּ' לאה כלתו הגדולה. הייתה זו בעיקר בּוּ' בּוּכוּרוּ, חותנתה, ששמחה מאוד מאוד על שלא תחוש האחת קנאה כלפי האחרת. אחרי ששב מקונס' וסידר את הסחורות החדשות שהביא, הוא ערך את המכירות הראשונות שהיו באותה העת גדולות מאוד משום שהיו חתונות רבות אצל הטורקים, והצטבר אצלו סכום גדול של כסף. בעיקר צריך להבין שבאותם הזמנים זה היה, כמובן, מפחיד מאוד עבור מאן־דהוא, כאשר נודע שיש לו הרבה כסף בקופה. והפחד לא היה רק מבני העם אלא גם מן הבֵּיִים הגדולים שהיו להם גנבים מאנשיהם, והם שלחו אותם אל הדרכים ואל הערים כדי שישדדו את רכושם של האנשים ויהרגום, והם [הבֵּיִים] היו היָטָקים. מכיוון שכפי שנכתב לעיל כאשר טורקי הרג יהודי או נוצרי, לא ניתן היה לומר מאומה. והסנ' אברהם ידע היטב שרוב העושר של הבֵּיִים הגיע רק מהשדידות שהם ביצעו באופן הזה.
165 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1806
כשהוא מהרהר בכל זאת, הלך אצל הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, וביקש ממנו שייתן לו המלצה עבור האַעיאן (סיפָּאהי) של סופיה, בלא לומר לו מדוע הוא זקוק לכך. הן בסופיה, שלא כמו בסמוקוב, העיר כולה הייתה חלק מן האיספָּאליק [נחלת הסיפָּאהים], בנוסף על הכפרים; ובהמשך ייתכן שאכתוב על כך אם תבוא ההזדמנות. ומֶהמֵט אמין אגא, כפי שלא סירב לו בדבר בכל מה שביקש ממנו, נתן לו מכתב חתום, ומכיוון שלא יכול היה לפתוח אותו ולשאול אותו מה הוא כתב עבורו – זה לא היה נאה – הוא הודה לו ויצא. בחלוף כמה ימים יצא לסופיה, הביא את המכתב אל הסנ' הסיפָּאהי, ומובן מאליו שבתחילה הוא נשק לרגליו בהתאם למנהג. והסיפָּאהי קרא את המכתב, התבונן בו בפניו, ואמר לו שיֵשֵב. באותם הזמנים להושיב יהודי לפני האַעיאן נחשב בעיני הטורקים כמעין חטא, ולכן הסנ' אברהם הראשון לא התיישב. הוא אמר לו "מה בקשתך ממני?", ושוב נשק לרגליו ואמר לו האם יהיה זה באפשרותו שימנה אותו כקָאשֵרוֹ בקָאשָה של הממשלה. האַעיאן צחק ואמר לו: "תבוא מחר". והסנ' אברהם הראשון, בלי לומר לו עוד משהו, שמח כי זה היה סימן טוב להסכמה, נשק לרגליו ויצא. אולם הסנ' אברהם הראשון רצה מאוד לדעת מה כתב [אגא], והחליט להעז [במקור בחופשיות גדולה] ולשאול אותו על כך. ולמוחרת כאשר בא אמר לו האַעיאן שבעניינו הוא הולך לכתוב לקונס', וכאשר תגיע התשובה הוא כבר יכתוב למֶהמֵט אמין אגא, אך ייתכן שיעברו [עד אז] עוד שבעה-שמונה חודשים.
166 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1806
והסנ' אברהם הראשון הודה לו ואמר שהוא מבקש ממנו, אם אפשר, שיאמר לו מה כתב מֶהמֵט אמין אגא. והאַעיאן, אחרי שחשב מעט – בזה הרגע הסנ' אברהם הראשון פחד עד מאוד – לקח את המכתב וקרא אותו בלי להוסיף דבר. המכתב הכיל את הכתוב להלן: "נושא מכתב זה הוא איש סודי, בָּזיריאן אַברָמָצֶ'ה הראשון, אני מבקש ממך שתשמע את בקשתו". הסנ' אברהם הראשון נשק לרגליו ואמר לו שהוא יוצא לסמוקוב, והוא [האַעיאן] נתן לו מכתב עבור האגא בסמוקוב. בהגיעו לסמוקוב מסר את המכתב וסיפר לאגא את כל מה שעבר עליו, והוא אמר לו: "זה יהיה טוב אם הוא יפקיד את התפקיד בידך". והסנ' אברהם הראשון שב לעבודתו בחנות.
בשנת 5567 [1807] התגלעה מריבה בין יהודי סמוקוב, הכול בגלל 'ההערכה', [במקור מעברית areha] דהיינו המיסים שהטילו על כל הציבור לצורכי קיום הקהילה. היו כאלה שצעקו ש[המס] היה גבוה מדי, ואחרים דרשו אותו בתוקף. הסנ' אברהם הראשון, בראותו כל זאת, כינס את הקהילה כולה בבית המדרש, היה זה באולם הישיבות שיועד לצורך הסדרת ענייני הקהילה. והוא אמר להם: "אתם כולכם יודעים היטב שהקהילה הזו, רק אנחנו אלה שנתמוך בה. הבה נכתוב כל אחד מאיתנו את הסכום שהוא יכול ברצונו הטוב לשלם, ואחר כך נראה איך נסתדר". וכך עשו: כתבו כולם. והסנ' אברהם הראשון ערך את הרשימות כך
167 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1807
שכאשר כולם כתבו את הסכומים, התברר שהסכום שניתן לאסוף עומד על קרוב ל־400 פרוטות, זאת לעומת 600 פרוטות לשבוע שהיו צריכים להוציא [לצורכי הקהילה]. אמר להם הסנ' אברהם הראשון שהוא כבר יוסיף את הסכום החסר, ובכך נפתרה הבעיה – כולם נותרו שוקטים, והתנהלות הקהילה נמשכה. הסנ' אברהם הראשון עסק רבות בניהולה הראוי, בעיקר בענייני תלמוד התורה, שם השקיע שעות שלמות שבהן בחן את התלמידים, ואף הנחה את החכמים בדרכי ההתנהגות הנאותות מול התלמידים. שיטות הלימוד באותו הזמן היו שונות לגמרי מאלו הנהוגות היום. התשלומים ששילמו למשרתים באותו הזמן היו שישים-שבעים פרוטות לשבוע – סכום שאותו היה על המשרתים לאסוף מכל אחד מחברי הקהילה – זה היה הסכום השבועי שנקבע לתשלום. מלבד זאת העניקו להם 'שבע מזונות', כלומר שבע כיכרות לחם שנאספו לחלוקה בין חברי הקהילה ושניתנו למי שהיה משרת, כשגם אלו נאספו בבתים [של חברי הקהילה] לפי הנחיית הממונים. בנוסף לכך היו להם הכנסות נוספות, כמו אלה שקיימות בזמננו אנו. העוני היה גדול מאוד, והם חיו חיי שפל גדול מאוד. שיטת מכירת המצוות הייתה כפי שהן נמכרות היום, 3,000 עד 5,000 [אַסְפְּרוֹס] לפתיחת דלתות ההיכל או להבאת ספר התורה או עבור ההפטרה, כאשר את [המספרים כאמור] מונים באַסְפְּרוֹס. ובכל עיר נוקבים [אחרת] את אותם אלף [האַסְפְּרוֹס]: ב[עיר] זו עבור חמישה גרושים, ובזו עבור 7 1/2 גרושים ו[בעיר] אחרת עבור שני פרנקים. וכך גם היום, [כ]שאנחנו 'זורקים' [מכריזים על תרומה של] עשר דְרָמוֹת כסף לקהילה הקדושה, מדובר בעצם בעשר אַסְפְּרוֹס, מכיוון שאַסְפְּרוֹ אחד שקול לדְרָמָה אחת. אלו הם מנהגים שנותרו מאותם הימים, וזאת רק בקרב היהודים
168 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1807
'משלנו', בקרב הספרדים האשפניולים [במקורlos sefaredim, echpanioles]. מנהגים אלה, רבים מהם עדיין לא השתנו.
בשנה זו הסנ' אברהם הראשון לקח את בנו הגדול חָריבּי צֵ'לֵבּי לעבוד בחנותו. הוא היה בוגר ואינטליגנטי מאוד, עבד בחנות בתשומת לב מרובה ושמע לכל ההוראות של אביו. כך הם המשיכו, והוא שלח אותו עם בדים אל הקוֹנָקים, כי כפי שנאמר עוד קודם ההָאנוּמֵס לא יצאו אל השוק לקניות. כך זה נמשך עד למועד שבו הייתה מלחמת טורקיה-רוסיה בשנת 5638 [1878]. אל בתינו [בתי העסק שלנו] תמיד באו הסוחרים ולקחו עימם בגדים ובדים[74] לבחירת הנשים ואפילו עבור הגברים, כי הייתה זו בושה עבורם להיכנס לחנויות הסוחרים כדי לקנות. וכך היה שהחנות הייתה תמיד פתוחה, והמכירות הלכו וגדלו מִדֵי יום. מאוחר יותר התחיל ללמד אותו גם את עסקי התרופות ואת אלו של המַעג'וּנֵס שהיה עיסוקו החשוב ביותר. וחָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון מהר מאוד ידע לפורר את בלילֵי התערובות במכתש [ועלי], ואחרי ששהה בחנות כשישה חודשים הוא לא נזקק עוד לסנ' אביו שילַמדוֹ; והוא כבר חש שהוא תמיד בעניינים מכל הבחינות. וכך היה שהסנ' אברהם הראשון השאירו לבד בחנות, והלך אצל הסנ' מֶהמֵט אמין אגא ואל הקוֹנָקים של הבֵּיִים האחרים ושל הצ'וֹרבָּאג'ים של סמוקוב, ומכולם למד הרבה דברים שעניינוּ אותו בקשר לעבודתו. היו אלה זמנים חריגים שבהם ללא שום סיבה חיש מהר חיסלו אנשים,
169 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1807
ולא היה למי להתלונן, ואף לא מי שיפנה אליך פנים. זה קרה תמיד, בראש ובראשונה בין אנשים בעלי השפעה. לפיכך שבו כולם מוקדם לבתיהם וסגרו את כל דלתותיהם במנעולים חזקים. הסנ' אברהם הראשון שהלווה כסף בריבית המשיך בכך ברציפות, ומאז קראו לנו בסמוקוב סָרָאפים, שם שנשאר במשפחתנו עד לימינו; וזאת רק בקרב צאצאי השושלת של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה-I, כי הדורות הללו המשיכו כולם עד היום את הפעילויות הבנקאיות.
היות שהסנ' אברהם הראשון לא קיבל שום הודעה בקשר לנכתב לעיל, כלומר בקשתו להתמנות לקָאשֵרוֹ בסופיה, הוא נסע בעצמו לסופיה, והלך אל המזכיר של האַעיאן של סופיה, לשאול אותו האם התקבלה איזו תשובה מקונס' בקשר לבקשתו. המזכיר אמר לו שאכן הגיע מכתב אבל עדיין לא נמסר לפאשה. זאת לפי [התנהלות] העניינים אצל הטורקים כפי שהם גם בימינו, הכול 'יָבָש יָבָש' [לאט לאט]. הסנ' אברהם הראשון, אחרי שווידא זאת הלך אל לשכת הפאשה, ובנשקו לרגליו אמר לו: "הנה אני באתי והפירמָאן כבר הגיע, אני מבקש אותך שתפקוד עליי להתחיל בעבודה". והפאשה בצחקו אמר לו: "מייד אתן את ההוראה כדי שמחר ימסרו לך את הקָאשָה ואתה תבוא לקבלה". והוא נשק לרגליו ויצא, ולמוחרת בבוקר קיבל את הקָאשָה והתחיל בעבודה; השכר היה 400 פרוטות לחודש. הוא לא עשה זאת תמורת השכר אלא רק עבור עסקי החלפנות הנרחבים. רבים לא ידעו זאת, אך נכנסו לקופה כל מיני מטבעות, בין אם
170 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1807
מזהב ובין אם מכסף, אלו הם האֵינָה [כמַראָה],[75] ובהם [המטבעות] יוּזלוּק,[76] רגוסה,[77] מריה,[78] אסלן[79] ועוד רבים אחרים – הספירה נעשתה כולה באַסְפְּרוֹס. לרוּבּי [סוג מטבע זהב] היה ערך של 300 אַספּרוֹס שהם 100 פָּארָס. ואת כל מה שנכנס לקָאשָה הסנ' אברהם הראשון מיין, והמיר באַסְפְּרוֹס מכספו. את [מטבעות] הזהב ואת ה-אֵינָה [מטבעות הכסף] שלח בהתחלה לקונס' אל הבנק של צֵ'לֵבּי בכור קַרמוֹנָה;[80] שם הוא [אברהם] החליף אותם, והיה לו מכך רווח של 10 עד 12 אחוזים. כך הם המשיכו ושימשו כקָאשֵרוֹס בקופות הממשלה [בסופיה] עד שנת 5618 [1858]. הם היו [הקופאים] גם בסמוקוב, אך לאחר מכן העבירו [את התפקיד] אל חָאג'י יוֹבַאן ז'אג'י טוני אוֹלוּ, אחד מהצ'וֹרבָּאג'ים של סמוקוב. עד אז הם המשיכו להחליף את הזהב ואת הכסף, והשכר שקיבלו מהקָאשָה של סמוקוב היה 170 גרושים לחודש. מאוחר יותר הם שלחו את המטבעות הללו לסלוניקי, והרוויחו 12 עד 14 אחוזים. הסנ' אברהם הראשון שהה בסופיה וחָריבּי צֵ'לֵבּי נשאר בחנות בסמוקוב, ומאוחר יותר התחלפו ביניהם האב והבן. לפני שיצא לסופיה הסנ' אברהם הראשון הביא את חָריבּי צֵ'לֵבּי אל מֶהמֵט אמין אגא, המליץ עליו בפניו, וביקש ממנו שיגן על בנו כפי שהוא מגן עליו. ואגא אמר לו שהוא אוהב אותם והוא לא ישכח אותם, ועל כך הם נישקו את שתי רגליו. ואחר כך, בזמן שהסנ' אברהם הראשון לא שהה בסמוקוב, חָריבּי צֵ'לֵבּי הלך אליו [אל אגא] לעיתים קרובות, והוא קיבל אותו בכבוד רב; כי חָריבּי צֵ'לֵבּי היה גם הוא איש דברים, ידע לדבר היטב טורקית, והיה מלומד וחכם בלימודי התלמוד. וכאשר בא אליו היה מספר לו
171 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1807
כמה קטעים מן התלמוד שהכין מראש, שאותם אהב אגא במיוחד והם נעמו לו עד מאוד. תמיד הוא קיבל אותו בפנים שוחקות. וכך היה ששניהם, האב והבן, היו שרויים בשמחה וחיו מרוצים ומאושרים, גם בבית וגם בשוק.
בשנת 5568 [1808] הסנ' אברהם בא לסמוקוב, וחָריבּי צֵ'לֵבּי נסע לסופיה לעסקי הקָאשָה. היות שעסקי החנות כבר נמאסו על הסנ' אברהם הראשון ולא יכול היה עוד לעבוד לבדו, ושני בניו הקטנים חָריבּי יוסף וחכם רפאל למדו בבית המדרש, הוא לקח את חָריבּי יוסף אל החנות, כדי שיתחיל גם כן ללמוד את מלאכת המסחר. וחָריבּי יוסף, שגם לו לא חסרה חכמה, לא פחות מאשר לחָריבּי צֵ'לֵבּי, הייתה לו תבונה יתרה מזו של שאר אֶחיו. בתוך זמן קצר הוא ידע לנהל את החנות ונתן מענה לכול, והסנ' אברהם הראשון העסיק את עצמו בעניינים אחרים. ימים רבים הלך לבית המדרש כדי לשפוט את הציבור ולנהל את ענייני הקהילה; כי בזמן שהסנ' אברהם הראשון לא שהה בסמוקוב, הוא לא עסק בשום דבר אחר אלא הלך בכל עת ללמוד תלמוד – דבר שלא זנח אף פעם. לפיכך [כששהה בסמוקוב] היה צריך לבקר יותר בכל הקוֹנָקים ובעיקר אצל מֶהמֵט אמין אגא. לחנות בא לעיתים רחוקות, רק כדי לראות שחָריבּי יוסף אכן מוליך את החנות בדרך הנכונה. זה האחרון היה גבר
172 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1808
גבוה וזקוף. הוא היה רזה, מראהו היה כהה, עיניו שחורות־כהות מאוד, עד שנראה שמבטו פוזל; וזאת בניגוד לאֶחיו שהיו נמוכים ושמנים ומבטם רגיל. כולם היו בריאים מאוד וחסונים, אופיים היה נעים, הם שמעו לכל אשר דיבר אליהם אביהם, השגיחו בכבודו עד מאוד, וגם כיבדו מאוד איש את אחיו. וכך היה גם בין נשות הבית. ולפיכך צריך לומר שחיו בטוב והיו תמיד מאושרים. אחרי ששהה הסנ' אברהם הראשון כחודשיים בסמוקוב נסע לסופיה, ושלח את חָריבּי צֵ'לֵבּי לסמוקוב. שני האחים ניהלו את החנות, והסנ' אברהם היה בקָאשָה בסופיה. בעת שהותו בסופיה קנה את החָרָאצ'ֶרִיָה של סופיה, דהיינו את הזיכיון לגביית המיסים אשר מוטלים על הציבור, וזאת רק על הלא־מוסלמים in gayri muslim) או raya), רוצה לומר אלה שאינם טורקים [מוסלמים]; זאת כיוון שהטורקים לא שילמו שום מס מלבד תשלום מעשר על החיטה ועל הכבשים, די היה בכך שהם משרתים כחיילים. אך עדיין היו להם הכנסות רבות: מן ה־רֶסֶם [אגרת שפיטה של 2%], ממיסים מבתי המשפט ומהסַחַר מֶכֶר שעשו. ובעיקר [הכניסו] מן ההֶקדֵשים כי היו רבים בין הטורקים שנתנו צדקה, בין אם דרך המסגדים או דרך האוצר וככל שיכלו, אם בכסף או בנכסי מקרקעין. אכתוב כאן מעט על אודות כמה מאותם הקדֵשֵי המקרקעין המוסלמים ב[אזור] סמוקוב, שידועים ומוכרים כבלקנים של רילה[81] המתחילים בסמוקוב ומסתיימים בסֶרֶס. ביניהם מצויים מוסאלה,[82] צ'אם קורו,[83] כל הבלקנים והיערות אשר בכפרי
173 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1808
הנהר איסקר והבלקנים אשר היום הם בבעלותם של הצאצאים של צֵ'לֵבּי יהודה וצֵ'לֵבּי גבריאל – מן השושלת של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה-I, ובהם דופנילה[84] ו-וורישניק[85] וכך גם הרים רבים אחרים. הבלקנים האלה נעשו להקדֵש בידי גָאזי מוסטפא פאשה, והמסמכים שהוציא היו על שם קרן גָאזי מוסטפא פאשה.[86] בלקנים אלה, ערכם היום הוא לכל הפחות מאה מיליון לירות טורקיות. גם בערים אחרות, כמו גם בקונס', שלושה-רבעים הם אדמות הקדֵש, וכל ההכנסות הללו נועדו לאוצר. ובאשר למס ש[הוטל על] שאר הציבור, הלא הוא החָרָאץ',[87] הם נדרשו לשלמו בעד זה שהם חיים על אדמתם ואינם הולכים לשירות צבאי. לשם דוגמה, האַעיאנים הטילו סכום מס של אלף גרושים על כל יהודי סופיה, וסכום זה הם נדרשו לחלק בין אותם אלה שהיה ראוי שישלמו; והיו מריבות גדולות מאוד על החלוקות האלה, וכך גם אצל הנוצרים, הצוענים וכל יתר העדות. בכל הדיונים המשפטיים בקשר לכך דן החָרָאצֵ'רוֹ, והייתה לו סמכות לכלוא אותם, להכות אותם ולדון אותם לתשלום כסף. הגמול היה 5% מהסכומים שגבה, והיה לו מכך גם את העיסוק בחלפנות שהיה נרחב. בתחילה שהה הסנ' אברהם הראשון לבדו בסופיה והצליח לטפל בעסקי הקָאשָה והחָרָאצֵ'רִיָה, אבל מאוחר יותר הוא לא יכול היה לעשות זאת לבדו והביא את אחד הבנים לסופיה; ולכן שניים מהם שהו בסופיה ואחד מהם נשאר בסמוקוב, ובכל חודשיים היו מתחלפים. ובזמן ששני הבנים היו לבדם בסופיה, אחד מהם הלך כל יום אל בית המדרש של הקהילה – שם היו שופטים את היהודים – כדי ללמוד דין תורה, כפי שכבר כתבתי קודם. שכן שופט היהודים
174 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1808
היה רק רב העיר בלבד, ששפט אותם לפי דין תורת משה רבנו, ולצורך כך לימדו את משפט התורה. בשנה זו הסנ' אברהם התכונן לנסוע לקונס', והוא לקח איתו את בנו הגדול חָריבּי צֵ'לֵבּי לקונס' כדי להראות לו וללמד אותו את [הלכות] המסחר, ולהכיר לו את הסוחרים ואת הבנקאים של קונס'. החנות בסמוקוב נותרה סגורה, באשר חָריבּי יוסף שהה בסופיה בעסקי הקָאשָה והחָרָאצֵ'רִיָה, שכבר היו ערוכים כך ששָמו בכל שכונה (birnikis) [גובי מס מקומיים] מוּחְתָּארִים, כדי שיאספו את המיסים שקבעו לכל אחד. והבירניק הוא שאסף את המיסים והביא את הכסף אל החָרָאצֶ'רוֹ. הם [האב והבן] שהו בקונס' זמן קצר, ערכו את קניותיהם במהירות ושבו לסמוקוב, ולמוחרת נסע חָריבּי צֵ'לֵבּי לסופיה. והסנ' אברהם הראשון נשאר בסמוקוב, סידר את הסחורה והחל במכירות. בפעם הזו, כאשר היו בקונס', צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה הזמין אותם לביתו ערב אחד לאכול, והם גם ישנו בביתו כי הסנ' קַרמוֹנָה אהב עד מאוד את שיחותיהם. צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה היה גם הוא מאוד מלומד, והוא אמר לו שכאשר הם באים לקונס', הוא או בניו, שלא ירדו לאכסניות אלא יבואו היישר לביתו. הם הודו לו על הכבוד שהעניק להם, וכאשר הלכו מביתו הסנ' אברהם הראשון השאיר למשרתי הבית עשרה רוּבּיות כמתנה, מה שהיה אות כבוד גדול עבור הסנ' קַרמוֹנָה.[88] זהו אותו סנ' קַרמוֹנָה שלימים הפך להיות הסָרָאף הראשי של הוואלידה סולטאן בימי הסולטאן מהמוט. [עוד אכתוב בהמשך] על אודות הדרך שבה
175 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1808
הומת עם שָל הדפנה שבו היה חגור, באחד מערבי שבת אחרי שהחליף את בגדיו כדי לקבל את פני השבת, ועל כל העושר שצבר ונאסף אל אוצר המדינה. ובזמנו של חָריבּי יוסף, על אודות השיחה ששוחח עם צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה לגבי אוּסרֵף פאשה, שהתלונן בה על הנטל שהוטל על היהודים של סמוקוב בגובה של 400 גרושים תשלום מס לכל היהודים, ואשר עמד קודם על מאתיים גרושים, ועל אודות האיום שהפנה אוּסרֵף פאשה אל חָריבּי יוסף: "vara, vara, kezaptchi oglunda mi buldun aglnmaja,";[89] ומהפחד שאחז בו שהוא [הפאשה] לא יקבל זאת נפל למשכב ומת. ועל אודות חליפת המכתבים שהייתה לסנ' אבי, צֵ'לֵבּי אברהם מ' אריה השני, עם הווזיר הגדול[90] מדחת פאשה[91] שהיה מכר קרוב שלו, וכאשר בא לסמוקוב התאכסן [במעון הכפרי אשר] ב־וידנייה [92] של סנ' אימי, שהיה לה בדרגושין.[93] ואני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, נתתי לו את בגדי השרד אותם לבש כדי להיכנס העירה. היה זה בשנים 5634–5635 [1874–1875] וכל זה [נעשה] דרך צֵ'לֵבּי דָּוִידְצ'וֹן קַרמוֹנָה, ועל משפט שניהלנו פעם נגד חלקת מוּשִיָה אחת בלה פלָּנָה.[94] על כל זאת, על חלקו של כל אחד מהם, אכתוב ביתר אריכות על הקורות אותם במסגרת הפרק שלו עד למידה מסוימת.[95] אחרי שהסנ' אברהם הראשון כבר הסתדר בסמוקוב, הם המשיכו כמו קודם להתחלף ביניהם, אלה שבסמוקוב עם האחרים שבסופיה. הם לא התעייפו והמשיכו בכך זמן רב.
בשנת 5569 [1809] נולד לחָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון בן.
176 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1809
והסנ' אברהם הראשון ששהה בסופיה שב לסמוקוב כדי לקבל את פני מחותנו הרב 'זכור לאברהם', שבא ביחד עם הרבנית כדי שישמשו כסנדקים, והם התקבלו היטב. היולדת ילדה בקלות רבה, וכפי שכבר ידוע לנו שהיא הייתה בריאה מאוד, היא הייתה מאושרת. הם עשו לה את כל טקסי הפאר עם המיטה הגבוהה שאותה קישטו בהרבה יותר בְּרוֹזלָדוֹס מאשר אצל שאר היולדות. ובכל יום באו לבקרה הנשים, כולן התקבלו בכבוד גדול, שירתו אותן בקפה ובצ'יבּוּקים, והגישו להן כמה פעמים מבחר דוּלסֵיס. ובערבים הוא הזמין את האנשים היותר מבוגרים ואת נכבדי העיר שיבואו לאכול ביחד עם הרב ולכבוד הרב, והם שרו ושמחו בכל לילה. ובימים בא הרב לבית המדרש ואכל ביחד עם חכמי סמוקוב, ובמקביל גם שפט במחלוקות שהיו בין היהודים. כך הם עשו בכל שמונת הימים שהיולדת שהתה במיטה. ביום השבת, אחרי שערכו את כל הטקסים עליהם כבר כתבתי, ערכו שוב חברה, שתו ראקי, אכלו ביצים וג'ינֵט אֶנשָרוֹפָדוֹ, והרב דרש דרשה קצרה ועשירה מאוד. ואחר כך שוב באה לבקר הקהילה כולה, ובצוהריים באו להתארח כל החכמים ומוזמנים רבים. וביום ברית המילה [במקור birkad mila] הרב והרבנית שימשו סנדקים וקראו לו [ליילוד] גבריאל. הם ערכו את 'סעודת אליהו הנביא' שאנו כבר מכירים והזמינו את העיר כולה, הן את הגברים והן את הנשים, ברוב פאר והדר. ואחרי שחלפו עוד שמונה
177 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1809
ימים עזב הרב לדוּפְּניצָה, והרבנית נשארה עוד כמה ימים. הסנ' אברהם הראשון עזב לסופיה, וחָריבּי צֵ'לֵבּי נשאר לבדו בסמוקוב. האם היניקה את היילוד וטיפלה בו, כמו [שהיניקה] את אֶחיו לפניו. המתנה שנתן הרב ליולדת הייתה כמה מחרוּזוּת פנינים, וכל בני הבית, כל אחד מהם, העניקו מתנות שונות הן ליולדת והן לרך הנולד. חָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון ששהה בסמוקוב, נסע לסופיה, וחָריבּי יוסף בא לסמוקוב, ובזמן הזה כבר פג תוקף החָרָאצֵ'רִיָה. היו מבני משפחת תָגֶ'ר שרצו לרכוש את החָרָאצֵ'רִיָה, והסנ' אברהם הראשון הציע להם שאם רצונם בכך הם יוכלו לרכוש אותה בשותפות, ובתנאי שאת הכספים הנִגבּים יקבל רק הסנ' אברהם הראשון. וכך עשו. הסנ' תָגֶ'ר לא הכיר את הפעילות הכספית הכרוכה בהחלפת המטבעות, ומסיבה זו היו שותפים. הוא זימן אותם בערבי שבת ובימי שבת לסעוד בביתו, ומאוחר יותר התחילו להזמין גם עוד יהודים מהנוֹטַבּלֶס של סופיה. ומכך, מאוחר יותר, הם באו בקשרי מחותנוּת. בַּבַּית, כפי שנאמר, הנשים המשיכו לחיות תמיד באחווה כמו קודם. הייתה זו בּוּ' בּוּכוּרוּ שהנחתה את כלותיה ותמיד ייעצה להן; וגם סיפרה להם את כל מה שעבר עליהם בהיותם בווידין ושייקחו מכך לקחים, כי בשבילם כעת, כאשר הם זקנים, זה לא חשוב. כפי שידוע מריבות בבית נולדות בתחילה מן הילדים, וכאשר הנשים מסתכסכות זה מעצמו מביא למריבה בין הגברים, וכך מתקלקלת לה
178 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1809
השלווה בבית, וזה מביא את הכעס גם אל העסקים בשוק. כלותיה היו שתיהן נבונות מאוד, שמעו לעצותיה של חותנתן, והעלימו עין גם כאשר היו ביניהן אֵי־אלו מחלוקות קטנות. כאשר הסנ' אברהם לא שהה בסמוקוב, הבנים הקטנים יותר והבת שהיו בבית, לא הלכו לבית הספר בכל יום כמו שני האחים הגדולים יותר, אלא שהו בבית, שיחקו וניגנו. חכם רפאל היה זמר, חכם חיימָצֶ'ה בריאותו הייתה רופפת, ובּוּ' דונה ניגנה בסַנטוּר. וכך בילו ימים שלמים בנגינה, וסנ' אימם לא הלשינה עליהם לאביהם כפי שכל האימהות מלשינות על בניהם. ההיפך מכך, היא שמחה שהם כך ניגנו. הגברים, כשהיו באים והולכים לסופיה, דאגו תמיד לכך שיזומנו לבתי היהודים, כדי שיוכלו אולי למצוא בסופיה כלה עבור חכם רפאל, שהיה די מבוגר עבור אותם הזמנים ושכבר היה צריך להיות נשוי. וכך הם מצאו את בּוּ' וֵנֵזיאָנָה לבית בן בסט מסופיה. הם שוחחו על כך, ועלה בידם [להגיע להסכמה], אך הם דחו את העניין כי הם [המחותנים] רצו לראות את החתן. מאוחר יותר הביאו את החתן חכם רפאל לסופיה, והוא מצא חן בעיני הכלה וגם בעיני הוריה. החתן ידע לשיר היטב [כאמור], ובליל שבת, כאשר שהה בבית הכלה ועל מנת שיכירוהו, שר להם פזמונים אחדים שלא נהגו לשיר בסופיה ושאותם למד חכם רפאל מאביו שלימד אותם בקונס' ובאדירנה. ואחר כך סיכם הסנ'
179 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1809
אברהם בעצמו את תנאֵי האירוסין, ועליהם אכתוב בהמשך, כאשר אכתוב על טקס נתינת הקניין. אחר כך חזר חכם רפאל לסמוקוב, אבל לא רצה ללכת עוד ללמוד בבית הספר ושהה בבית, ובכך הוא גרם לאביו מורת רוח מרובה. אולם הוא לא דיבר אליו יותר על הלימודים, כי ראה שהוא באמת לא נמשך להם. באשר לחכם חיימָצֶ'ה, הוא לא לחץ עליו בכלל כי היה חלוש מאוד בטבעו. ובּוּ' דונה ניגנה כל היום בסַנטוּר, מתאמנת על אותם מֶקָאמים שלימד אותה אחיה חכם רפאל.
בעניין העסק של נתינת הלוואות בריבית לטורקים, לגביו כבר כתבתי באיזה אופן נעשה. היה טורקי אחד שלא רצה לשלם לו את תשלומי הריבית, באומרו שלפי תורת מוחמד [הקוראן] אין רשות לשלם ואף לא לגבות ריבית [במקור, מעברית, revah], ומי שהולך כנגד זאת הוא, יש לומר, כופר, ועל האנשים לדון אותו למוות. אומנם הסנ' אברהם הראשון הכיר את כל החוקים הללו, אך הוא לא חשב שיימצא טורקי שיזכיר לו אותם. הוא הסתדר עד מהרה עם הטורקי הזה ואחר כך פעל בצורה אחרת: זאת באמצעות קבלת כתב הרשאה שבו הוסיפו למפרע את הריבית, ונקבו בסכום הכולל כאילו היה זה שניתן לו כהלוואה, וכך לא ניתן היה להאשים אותו במאומה. יתר על כן, הוא לא חשש ממאומה מכיוון שהמקרים המשפטיים הללו נדונו אצל מֶהמֵט אמין אגא, אשר לו עצמו הייתה השפעה גדולה מאוד על השלטונות, כך שלא היה לו ממה לפחד כלל. סכום הריבית שגבה היה 20% לשנה, והוא לא הלווה כסף לתקופה של פחות משישה חודשים
180 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1809
וזאת רק לבני מעמד הביניים ובסודיות רבה, כי לא רק שזה היה אסור אלא זה היה גם מבייש.
בשנת 5570 [1810] מלאי הסחורות בחנות בסמוקוב הצטמצם, והסנ' אברהם הראשון ערך רשימה של סחורות דרושות, כתב מכתבים לכל הסוחרים שמהם קנה, ושלח לקונס' את בנו הגדול, חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה-I, לערוך קניות. וכך היה שחָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון יצא לקונס' וקנה את כל הסחורות שברשימה, וללא שיהוי רב שב לסמוקוב. הסנ' אביו היה מרוצה מאוד, ובשבת הראשונה לאחר שובו, כאשר יצאו מבית הכנסת, באה לבקרו הקהילה כולה. היו לו 'אלף דברים' לספר להם על כל מה שראה בקונס', ואחר כך במהלך השבוע כולו התקיים המנהג שכל הנשים באו לבקר את אשתו של זה ששב ממסע, כדי שהיא תספר לנשים את כל מה שחווה בעלה בנסיעתו. והיא גם הראתה להם את המתנות שהביא לה בעלה. זה היה מעין כלל. בזמן הזה בא גם חָריבּי יוסף לסמוקוב כדי שיִראה גם הוא את הסחורות, והשאירו כמה ימים את העסק בסופיה בידי אחד מחבריו. ולאחר שכבר סידרו הכול, יצא לבדו הסנ' אברהם הראשון לסופיה, והעניין הראשון שבו טיפל שם היה להגיע לכדי הסכם על האירוסין של בּוּ' וֵנֵזיאָנָה ממשפחת בן בסט מסופיה עם בנו השלישי חכם רפאל.
181 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1810
ההסכם היה כדלקמן: 1) האירוסין ייערכו בבית הכלה בסופיה, ובאותו היום ייתן החתן את הקניין לכלה כאשר ההוצאות אמורות להתחלק חצי בחצי; וכן 2) שהוא ייתן 250 גרושים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לכבודו [כפי רצונו ויכולתו] של אבי הכלה; וכן 3) שהוצאות הבאת הכלה יהיו על חשבון צד החתן; וכן 4) שהחתונה תיערך בסמוקוב בעוד שנה. ועם [סיכום] התנאים הללו התכבדו בדוּלסֶה, שני הצדדים אמרו זה לזה "בסימן טוב",[96] והכלה נישקה את יד חותנהּ.[97] בחלוף כמה ימים הסנ' אברהם הראשון שב לסמוקוב, לקח את אשתו בּוּ' בּוּכוּרוּ, את החתן ואת בִּתו דונה ונסעו לסופיה. כפי שכבר כתבתי, באותם הזמנים המסע היה על גב סוס, וביום השני הגיעו לסופיה, באו אל ביתה של הכלה והתקבלו בחגיגיות גדולה. למוחרת ערכו את טקס האירוסין בנוכחות אורחים רבים. הסנ' אברהם הזמין גם את אדונו המבוגר, הסנ' ניסימצ'ה פרחי, עם כל משפחתו. ועם הרבה שירים וריקודים ודוּלסֵיס ובנוכחות חזנים וחכמים רבים שזימרו, מסרו את הקניין מהחתן לכלה. בערב שוב התארחו מוזמנים רבים, אכלו ושמחו אלו באלו. ושני הצדדים נתנו מתנות נישוק היד לכלה ולחתן, וכולם, שמחים עד מאוד, התחבקו והתנשקו, ונעשו קרובי משפחה חדשים. ואחרי ששהו עוד שלושה ימים עזבו לסמוקוב מאושרים ושמחים. עריכת טקס אירוסין יחד, הכלה עם החתן, הייתה דבר חדש בסופיה, כי השהייה של החתן
182 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1810
והכלה תחת קורת גג אחת, כפי שכתבתי כבר קודם, נחשבה לחטא. המחותנים בחנו את חשבון הוצאות האירוסין, וחלקו של הסנ' אברהם הראשון הגיע ל־25 גרושים, שזה סכום גדול, אך האירוע נעשה בפאר גדול. בנוסף, אברהם הראשון הוציא עוד עשרה גרושים עבור הוצאות הנסיעה. הסיבה שהסנ' אברהם הראשון מיהר לארס את חכם רפאל הייתה כי הוא היה כבר מבוגר; כי אם הגיע הבחור לגיל 18 ועוד לא מצא כלה, זה שקול בזמננו אנו למצב בו החתן הוא כבר בן 38–40 שנים [ו]אז יש לו קושי להינשא. כך קרה בימים ההם למי שהגיע לגיל 18. בסמוקוב, בגלל שהסנ' אברהם הראשון נעדר זמן רב, ענייני הקהילה נותרו מאחור [הוזנחו], עד כדי כך שסגרו את תלמוד התורה כי לא יכלו לתמוך במורים. על כך הוא כעס מאוד, ובלי דיחוי הוציא מכיסו לכל המשרתים מִפרעה. ואחר כך יצא בעצמו בכל יום לאסוף את מה שניתן היה מכל אלה שלא שילמו, עד שעלה בידו לאסוף סכום קטן ושילם לכולם את מבוקשם. חוץ מזה היה גם צורך בתיקונים בבית הכנסת כי המקום היה מוצף, ופתחו [חפרו] תעלות ניקוז מסביב לבית הכנסת כולו, שהן אותן התעלות [המשמשות] עד ימינו. והכול הוציא מכיסו. ואחר כך החליף את הפרנסים, והורה להם שבכל שבוע הם חייבים להתכנס לישיבה במקום המפגש של הקהילה, ושלא יאפשרו שלא לשלם מִדֵי שבוע כך שיצטברו חובות.
183 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1810
כך הם המשיכו, והסנ' אברהם הראשון טיפל בכול וגם שפט אותם [את הציבור], וכולם השלימו עם פסיקותיו. הוא גם דרש בכל השבתות, כאשר שהה בסמוקוב, ומאוחר יותר, כאשר נעדר הסנ' אברהם הראשון, דרש [בנו] חָריבּי צֵ'לֵבּי הראשון ומאוחר יותר דרש גם [בנו] חָריבּי יוסף.
אחדים מקוראי ביוגרפיה זו עשויים לתהות בינם לבין עצמם ולומר: מה צורך היה להם, הן לסנ' אברהם הראשון והן לבניו, לעסוק בענייני הקהילה, להזניח את עסקיהם כדי לשפוט את הציבור, לדרוש דרשות ולעשות עוד עניינים רבים כגון אלה – ולשם מה כל זאת? לא. אין הדבר כך. אני מרשה לעצמי להשיב להם, כי לכל אדם דרך אופי משלו, ודרך זו עליו לממש. וכפי שכבר כתבתי לעיל, בין תכונות אופיו של הסנ' אברהם הראשון הייתה גם זו: לעשות טוב ולגמול חסד לכול, ולא היה אכפת לו אפילו להקדיש כסף מכיסו. וכך אנו רואים גם שדרש לפני הציבור – ולצורך כך היה עליו להתכונן מבעוד מועד, ומובן מאליו שהדבר גזל מזמנו. ולשם מה? על כך אוכל לומר דבר שידוע לכול: שהחוכמה (הידע) נמשלת לכסף. כשם שהכסף או הזהב אין להם ערך מצד עצמם, כך גם הידע. אמירה זו – שלכסף או לזהב אין ערך – נראית ממבט ראשון כמגוחכת; אולם אם נתבונן בדבר, יוכל כל אדם להיווכח כי אכן כך הוא, שאין להם [לכסף ולזהב] ערך כשלעצמם. אמת הדבר שאנו מתאמצים ומתמסרים ואף מקריבים את עצמנו עבור הכסף, אך אין זאת אלא כדי שישרת
184 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1810
אותנו; אולם בו עצמו אין אנו יכולים להשתמש. שכן, אם למשל נמצא אדם בלב הים ואין בידו לחם – האם יוכל לאכול כסף או זהב? ודאי שלא. הכסף או הזהב יכולים לשמש אותנו על מנת לרכוש בהם את צורכנו כדי לחיות; ועלינו לתת אותם למישהו אחר ואז יהיה להם ערך, כי בהיותם בכיסנו [במקור, בפֵּצ'וֹ שלנו], אין להם שום ערך. וכך גם החוכמה: אדם שלמד והחזיק את ידיעתו בתוך מוחו, מבלי לחלוק אותה עם איש – מה ערכה? אלא שצריך הוא למסרה לאחרים, ואז היא מקבלת ערך. זוהי טבעה של החוכמה, כשם שהוא טבען של שאר הדברים כולם; ולפיכך כך נהגו גם הם [נשאו דרשות להפיץ חוכמתם].
בשנת 5571 [1811] שהה הסנ' אברהם הראשון לרוב בסמוקוב, והתחיל ללכת לעיתים קרובות יותר אל מֶהמֵט אמין אגא. מטרתו הייתה למצוא רגע שבו יוכל לבקש ממנו שימסור לידיו את הקָאשָה ואת החָרָאצֵ'רִיָה, שכן כוונתו הייתה להוציא את חכם רפאל מבית המדרש ולקחתו לעבוד עימו, כי כפי שנאמר הוא [רפאל] לא רצה להיות באותה הקטגוריה כמו אֶחיו [שהיו תלמידי חכמים] עקב הסיבה כאמור שכל מעייניו היו נתונים רק לשירה. ובכל מקום שהייתה שירה – שם מצאו אותו. אף שלא הצליח למצוא הזדמנות לבקש ממנו זאת, הוא לא דאג מכך. הוא הלך לבקר אצל כל הבֵּיִים האחרים, ואלה האחרונים באו אליו בערבים, בשעה תשע על פי שעון הטורקים, אחרי שיצאו מן המסגד. ותמיד
185 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1811
הגיש להם צ'יבּוּקים וקפה, וסיפר להם סיפורים שונים ממסעותיו לקונס' כמו גם [מסיפורי] תורתנו, כי הטורקים מאוד קשורים לדת ואוהבים מאוד את הסיפורים האלה; וכתוצאה מכך היו לעיתים עורכים קניות שונות. כאשר באו הלקוחות שלו, לא היה משלח אותם לריק בגלל האורחים אלא השאיר את האורחים לבדם והלך לטפל בענייניו [בלקוחות]. בשנה זו הוא קנה פרה חולבת לביתו, וסגר הסכם עם נוצרייה אחת שהיא תחלוב אותה. והפיקו ממנה ארבע אוקיות של חלב ביום. כיוון שבהתחלה הנשים לא ידעו כיצד לעשות שימוש [בחלב], הרי שהנוצרייה האמורה גיבְּנה יוגורט וחיבצה [את החלב] כדי להפיק חמאה והרתיחה אותו. מאוחר יותר כבר למדו נשות הבית לעשות זאת, ומן הטורקיות הן למדו להכין מָלַבִּי ומבחר מאכלים רבים אחרים. באותם הזמנים כמעט ולא ניתן היה לקנות דבר; אפשר היה להשיג דברים רק בהשאלה [בדרך עקיפה]. לא כמו עכשיו שניתן לרכוש מוצרים אלה, אלא כדי שיהיו לך [המוצרים הללו] היית צריך להכין אותם בבית. את מוצרי הקיץ הם קנו במועד, כל אחד כך שיספיקו לו לצורכי ביתו, וגם את מוצרי החורף הם קנו במועד [בסתיו]; ולכן, שלא כמו בימינו, לא היה להם צורך לערוך קניות של מזון בכל יום. גם את הבשר הם קנו לימי החורף – לקחו נתחי בשר כבש ושמו במי מלח, ומלבד זאת הכינו בשר מעושן ונקניקיות. את הבשר הטרי [שהגיע מהשחיטה] שמו במי מלח, והוא שימש לבישול ונקרא סַאזדֶרמָה.[98]
186 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1811
ועל זאת היו תמיד שמחים ומאושרים, מכיוון שלא היו להם דאגות יומיומיות כמו כעת, והמזון לא התקלקל ואף לא התיישן. היו כמה משפחות שלא רק שמזונן לא התקלקל אלא אף לא סר טעמו. הם אהבו מאוד פַּסטֶל שהכינו מבשר מעושן של פסטלים, כי שבת בלי פסטל הייתה כמו שולחן אבלים. וכולם יודעים שהמאכל הרשמי של היהודים הוא פסטל,[99] כפי שאצל הטורקים זה זֶרדֵה פּילָב [תבשיל אורז בזעפרן] ואצל הנוצרים בשר חזיר עם כרוב. האמת היא שבימינו לא יודעים להכין פסטלים כפי שהכינו באותם הזמנים. וזאת אוֹמַר גם אני, שבזמני שלי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, הכינו [את הפסטל] הרבה יותר טוב מאשר בזמננו אנו; זאת במיוחד כאשר הכינו את הפסטלים של מפגשי הקהילה שהיו עניין גדול וכך גם הפסטלים שהכינו לחתונות היוקרתיות.
הסנ' אברהם הראשון התחיל להכין מזון, בגדים ודברים אחרים לחתונה של חכם רפאל, ובו בזמן כתב מכתב למחותנו בסופיה 'המבקש החתונה' ושיקבע תאריך לעריכתה. ובתוך ימים ספורים קיבל תשובה של הסכמה, ובו גם נקבע התאריך. על פי המנהג הם שלחו דברי מתיקה עבור החתן, וזאת באמצעות אדם אחר – כשזה האחרון שלח את דברי המתיקה עם השמשים ועם המנגנות בתופי מרים, שהובילו [את התשורה] בשירה אל [בית] החתן. וכל בני הבית נתנו מתנות בכסף לכל מביאיה. את דברי המתיקה היו שמים בקערות
187 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1811
בחדרי הסלון, והזמינו את קרוביהם כדי שיראום, ונתנו להם לטעום מאותם דברי מתיקה. אחר כך שלחו אותם עם מפיצות הזמנות אל העיר כולה שיטעמו מדברי המתיקה, חתיכה אחת לכל אישה נשואה, וכל אותן [הנשים] שילמו למפיצות, כל אחת כראות עיניה. וכספים אלה היו שכרן של המפיצות. כאשר ערכו חתונות, העיר כולה שמחה, במיוחד כאשר הייתה [החתונה] אצל הסנ' אברהם הראשון שהזמין את כל העיר. לחתונות של הסנ' אברהם קראו 'חתונות דשנות'. כאשר כבר קרב המועד, כשבוע לפני היום שנקבע לחתונה, שלחו את המחותנים לסופיה להוביל את הכלה. ועל אודות 'מנהג המחותנים' כבר כתבתי לעיל. ובסופיה קיבלו את המחותנים המלווים בכבוד גדול, ונהגו בהם כבשמחת חתונה. ובכל הימים בהם שהו המלווים ממשפחת החתן בסופיה, הזמינו בכל ערב את קרוביהם וחבריהם לכבוד המחותנים. וכאשר האָשוּגָר נתלה לראווה באו לבקר [ולצפות בו] הן הגברים והן הנשים, וערכו את [טקס] הפּרֵסיאָדוֹ וכן את [טקס] 'קידושי הדרך' עם הרבה דוּלסֵיס ושירים; וביום שני יצאו לדרכם על מנת להספיק להגיע [לסמוקוב] ביום שלישי, מכיוון שהקידושין ניתנו ביום רביעי. ובזמן שבו שהו המחותנים המלווים בסופיה, הכינו [בסמוקוב] את הבַּקלָוָוה, את הדֵזָיוּנוֹס, ואת פסטלי ה'חברה' ועוד כל מיני דוּלסֵיס ומאכלים אחרים, שיכלו להחזיק מעמד בכל שמונת ימי החתונה. ובני המשפחה כולם נקראו על מנת לסייע בהכנת הבַּקלָוָוה והדברים האחרים, הכול
188 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1811
- בליווי תופי מרים, שירה וריקודים. כל האנשים [שעזרו בהכנות] אכלו יחד מִדֵי יום, והיה הדבר כ'חצי חתונה'. וביום השבת שלפני החתונה שנקרא 'שבת החופה',[100] באו לאכול כל קרובי המשפחה עם המאכלים [שהביאו מביתם]. על אופן וסדר הארוחות הללו עוד אכתוב כשאתאר חתונה אחרת, כי כאן כבר הארכתי. וכן [אכתוב] על היום בו הגיעה הכלה, כשיצאו לקבל את פניה, על כניסת הכלה שהייתה חייבת להשתכן בבית אחר, וכן על האופן שבו נתנו את הקידושין ועל אודות שאר המנהגים. בקיצור, את כל זאת עשו כאן בשלמות, בלי להחסיר דבר, ואולי אף ביתר. שני הצדדים היו מרוצים מאוד, נהנו ושמחו. כי לא היו אז נסיעות של החתן עם הכלה [לירח דבש], שבהן ישר מהחופה הולכים להצטלם, ומחליפים במהירות לבגדי נסיעה עם כובעי מסך לבנים מתנפנפים,[101] וממהרים אל הרכבת כדי להספיק להגיע אליה – וכל קרוביהם המיואשים רצים כדי ללוותם. כזו היא האופנה: לבזבז את כל הקוֹנטָדוֹ שקיבלו, לצאת אל השדות והכפרים עם סלמי וקשקבל שבקושי משביעים. ובמקומות שאליהם הם מגיעים במקרה כדי ללון הם מחפשים "משהו",[102] והנה הם כבר "נשואים" על פי האופנה המודרנית [נאמר בלגלוג].
בשנת 5572 [1812], כשהסנ' אברהם הראשון כבר השיא את שלושת בניו, היה מלא שמחה. תמיד אמר לבּוּ' בּוּכוּרוּ אשתו שלא תלחץ במאומה על כלותיה, ובכך יהיה בידה אמצעי למנו ריב בין הגיסות.
189 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1811
וכך גם היא כשלעצמה, שתמנע מלדרוש מכלותיה לשרת אותה. וכך גם נהג הסנ' אברהם כלפי בניו: הניח אותם משוחררים. רק כאשר עשו כמה שגיאות – כי מכך הרי לא ניתן להימנע – היה מעיר להם הערות, ודי היה בכך; הוא לא כעס עליהם. כי כפי שכבר כתבתי הוא היה אדם נוח. וכן גם האחים הסתדרו ביניהם היטב. יש לדעת שהיו השניים [הגדולים] האחד יותר מלומד מהשני, והיו אינטליגנטים עד מאוד. הסנ' אברהם הראשון היה אומר להם שהוא שמח מאוד מכך ששני הבנים הגדולים יצאו יותר תלמידי חכמים מאביהם. גם הם כיבדו מאוד את אביהם ואת אמם, ורכשו כבוד איש כלפי אחיו; ובשל כך הם חיו תמיד באחווה ובאושר, ועסקיהם תמיד הלכו והתקדמו. את חכם רפאל, שכעת כבר היה נשוי, שלחו לערוך אֵי־אלו קניות של צורכי המזון לבית. הוא לא המשיך עוד בלימודיו אבל היה אדוק מאוד,[103] והלך תמיד להתפלל במניין בבית הכנסת: מנחה, ערבית, שחרית. הוא היה מכין את השירים ששרו כמעט בכל ערב אחרי שסיימו לאכול. הוא לימד לשיר גם את אשתו ואת גיסותיו, ואחותו בּוּ' דונה ניגנה בסַנטוּר וכך הם היו מבלים. חכם חיימָצֶ'ה, האח הקטן, לא אהב לשיר אלא רק היה מתבונן מנגד.
הסנ' אברהם הראשון נסע לסופיה כדי לדבר עם סנ' תָגֶ'ר בעניין החָרָאצֵ'רִיָה שבה היו שותפים, שכבר הגיע מועד חידושה, אבל הסנ' תָגֶ'ר לא רצה בה עוד כי זה לא
190 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1812
השתלם לו, וגם יהודי סופיה חששו מכך מאוד; ולכן הסנ' אברהם לקח [את הזיכיון] לבדו. הם ערכו תנאים חדשים שהיו פשוטים מאוד: הוא שאל את המזכיר הגדול האם אפשר יהיה לבצע את ההעברות הכספיות בשיעורים (בתשלומים) כי הרי הסכום כבר נקבע, וכדי שלא יהיו להם הרבה רישומים. אגא התיר לסנ' אברהם הראשון שיעביר לו את התשלום עבור החודש הראשון לאחר שלושה חודשים וכך הלאה; בכל חודש ישלם עבור החודש שמלפני שלושה חודשים. הצעה זו מאוד מצאה חן בעיני המזכיר, כיוון שכך לא יהיה להם הרבה לכתוב, וכך המשיכו לנהוג. הסנ' אברהם היה מבצע מראש את הגבייה עבור ששת החודשים, ולא היה מי שיבקש ממנו דין וחשבון על הגבייה שביצע, ואף לא היה מי שיתלונן, כיוון שאף אחד לא התעניין לדעת כיצד מתנהלים אותם העניינים. כל העם פעל כמצוות האל, כלומר שהאב הדריך את בנו בעבודה שעבד בה. תמיד הוליכו [את עבודתם] מהאב אל הבן, וכך חיו בעולם הזה לא רק הטורקים אלא גם הנוצרים והיהודים. ההסכם החדש הועיל מאוד לסנ' אברהם הראשון, שכן בסכום הכסף שגבה מראש עבור ששת החודשים התחיל לקנות מטבעות יקרים בשוק. ושלח אותם לקונס' ולסלוניקי, הכול באמצעות קירָאג'ים כי לא היו שירותי דואר, ואותם הקירָאג'ים עצמם שהובילו את האֵינָה הובילו גם את מטבעות הזהב. הם שהו
191 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1812
במשך יומיים בשווקים הללו עד שמסרו לכל אחד את צרורות המטבעות החתומים שיועדו לו, וקיבלו [להובלה צרורות] חדשים. מסע זה, אותו ערכו לקונס' נמשך חודש, ולסלוניקי עשרים ימים. דרך פעולתם של הקיראג'ים הייתה כך: היו להם סניפים בכל עיר מרכזית בנפרד, ובכל סניף כזה נקבע מנהל מקומי שאליו הם נסעו; ובערי השדה בהן עברו היה להם סוכן כדי לקבל מהם ולמסור להם את צרורות המטבעות. והם סידרו כך שבכל שבוע יֵצֵא משלוח וכן גם [שבכל שבוע] יגיע [משלוח]. המשלוחים לקונס' עברו בסמוקוב ביום שישי ובסלוניקי ביום שני, ובערים המרכזיות האחרות כמו בלגרד, זמלין, בוסניה ועוד הגיעו בימים האחרים. כל [הנסיעות] נעשו על גבי סוסים, והעמלות היו קבועות. וזה [השירות] היה בטוח מאוד. קירָאג'יס כאלה היו גם בזמני שלי, צֵ'לֵבּי משה אברהם א' השני. היה קירָאג'י אחד, אוּסְפין אגא שמו, שהיה יוּרוּק,[104] והיו לו 15 סוסים, והוא העביר סחורות מסלוניקי עד פיליבה. ועם יוּרוּק אוספין אגא זה שלח סנ' אבי צרורות של מטבעות אֵינָה [הכסופות] ומטבעות זהב, ובהם דוּקָטים ישנים שהיו שבורים או מנוקבים אותם רכש לפי משקל; וגם את [מטבעות] האֵינה שהיו שחוקות ולא היו קבילים בשוק. הוא היה אוגד אותם לצרורות, ושולח אותם ליצחק מרדכי טיאָנוֹ בסלוניקי, כי זה השתלם לו הרבה יותר מאשר לשולחם בדואר, והיה לו רווח נקי של 5–6 אחוזים. הסנ' אברהם הראשון שהה בסופיה, ולאחר שסידר את ענייני החָרָאצֵ'רִיָה שב לסמוקוב. הוא הלך אל מֶהמֵט אמין אגא ומצא רגע לבקש ממנו את העסקים [הזיכיונות], הן של הקָאשָה והן של החָרָאצֵ'רִיָה [של סמוקוב]. הוא השיב לו שאפשר
192 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1812
להסדיר את החָרָאצֵ'רִיָה אלא שיש לערוך שינוי באופן גביית המיסים, וזה ייקח מעט זמן. הוא יִידע את אגא על הדרך שבה זה נעשה בסופיה, ואחר כך עסק בענייני הקהילה ובענייני החנות.
בשנת 5573 [1813] נולדה לחָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני בת. כולם שמחו מאוד מאוד בלידה זו, וקיימו את כל המנהגים כנהוג בכל לידה – דהיינו המיטה המעוטרת בבְּרוֹזלָדוֹס, וכל הנשים באו לבקרה. וביום השבת שבו נתנו שם לנולדת, אירחו את כל החכמים, החזנים והחברים, נתנו לבת את שמה וקראו לה רחל. היולדת שהתה שמונה ימים במיטה, כדי שתבואנה כל חברותיה לבקרה. אִמהּ הייתה אישה בריאה מאוד, היא עצמה היניקה וגידלה את הילדה, ולא היה להם כל צורך במיניקות. יש להבין כי ריבוי החגיגות וההוצאות, שנעשו תכופות כל כך, אינן מתיישבות לכאורה עם הדרך שבה ניהלו את חייהם ועם הכוחות שהיו דרושים לשאת זאת. אלא שככה זה היה בזמנים שחלפו: הם עשו הכול להנאתם ושמחו בכך, בעוד שהיום הכול הפוך, רוצה לומר – מפני שבימינו שולטת האנוכיות במידה מרובה.
בין המכובדים שהיו בסמוקוב נמנו גם, מקרב היהודים, חכם מושון הבדלה וחכם פְּרֵסִיָאדוֹ כהן שהיו סוחרים וגם חכם בּוֹכוֹר קוּיוּמג'י [הצורף] – הללו הרחיבו את עסקי המסחר שלהם כדי להתחרות בסנ' אברהם הראשון. אומנם בהתחלה
193 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1813
התחרות מצידם התחזקה, אלא שלאחר זמן החלו הטורקים לדרוש מהם למכור בהקפה, דבר שלא השתלם להם, שכן – כפי שכבר נאמר – היה הדבר תלוי ברצונו הטוב של הטורקי; ואף אם העז הסוחר לתבוע את כספו, לא רק שלא שילם לו, לעיתים קרובות היכה אותו, ולכן היו מכירותיהם זעומות. לעומת זאת הסנ' אברהם הראשון היה תחת הגנתו של הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, ולאיש לא היה אומץ לפנות אליו בדרישות כמו שפנו לאחרים; ומשום כך עלה בידו של סנ' אברהם הראשון לפנות לעסקי מסחר נוספים. מבין השלושה הנזכרים לעיל, מי שהצליח היה בעיקר חכם מושון הבדלה, שנקרא בפי הטורקים אָיִינָאג'י[105] מוֹשי אוֹלוּ. בשנה זו, מכיוון שהצטמצם מלאי הסחורות בחנות, אמרו האחים לאביהם שכבר יש צורך לחדש את המלאי. הסנ' אברהם הראשון אמר שהוא בעצמו ייסע לקונס', ולשם כך לווה ממֶהמֵט אמין אגא סכום כסף גדול, וקנה בכולו מטבעות זהב וכסף. הוא לקח אותם עימו לקונס' כדי לבדוק האם הסוכנים לא רימו אותו במכירות של המטבעות ששלח להם קודם. בהזדמנות זו, כשבא לשם בעצמו, נוכח לדעת שהסנ' קַרמוֹנָה נהג איתו ביושר גמור, וכי העמלה שגבה ממנו הייתה של שני אחוזים. כל זה היה דרך ה-דַרפּהָאנֶה [ Darphane-i Amir, המִטבּעה הסולטנית במרכז איסטנבול], המקום שבו הטביעו אך ורק את מטבעות המדינה. הסנ' אברהם פנה אל המנהל [של המִטבּעה] ושאל אותו האם יוכל להעביר לשם את המטבעות ישירות, אך זה לא היה אפשרי, שכן החשבונות הללו נוהלו באוצר בלבד. כוונתו הייתה לחסוך את העמלה ויחד עם זאת גם להיוודע אל אנשי
194 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1813
האוצר, כי באותם הימים פתחה הממשלה הטורקית במשרד האוצר קווי אשראי לסָרָאפים (הבנקאים), באמצעותם יכלו לרכוש זיכיונות לגביית מס שנמכרו מידי הממשלה באשראי; אולם זאת רשאי היה לעשות מי שהיה תושב קונס'. הוא קנה בכל הכסף שהיה לו כמויות גדולות יותר מן הסחורות בהן סחר. כאשר הגיע לסמוקוב וסיפר לבניו על הקניות הגדולות שערך, אמרו לו בניו שהם לא סבורים שהיה זה רעיון טוב לערוך כאלה קניות גדולות. הסנ' אברהם הראשון הוביל חלק מאותן הסחורות ליריד של שירוֹז, היא סֶֶרֶס, ומכר אותן 'חלק'.[106] ואת הנותר השאיר לסמוקוב, כי נותרה לו כמות יותר גדולה של סחורה מאשר בנסיעותיו האחרות. כפי שכבר כתבתי עוד קודם, הסנ' אברהם הראשון היה מאוד אמיץ ונלהב, ולא חזר בו משום עסק. וכל מה שעלה בדעתו – ביצע, וכפי שרואים הצליח בכול. מובן מאליו שלא התייאש מדבר, ובה בעת היה אדם בעל שיקול דעת: כאשר היה צריך להרהר בבעיות כלשהן ולא התגבש אצלו פתרון כל כך מהר, היה לעיתים יוצא לשדות, יושב לבדו תחת עץ כלשהו מבלי שאיש יראהו, וההכרעה אליה הגיעה בהיותו יושב מתחת לעץ – בה היה נוקט. וכאשר לא התגבש אצלו פתרון לבעיה בשהייתו בשדה, היה הולך אצל מֶהמֵט אמין אגא כי זה האחרון היה מאוד נבון ואינטליגנטי. הסנ' אברהם הראשון התייעץ איתו, אגא הקשיב לכל שאלותיו ואמר לו מה לפי דעתו עדיף – וכך עשה ותמיד הצליח. לנוכח ההגנות שזכה להן הסנ' אברהם הראשון
195 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1813
מסנ' מֶהמֵט אמין אגא, כמה מבין הקוראים היקרים עלולים לומר שלא היו הדברים עד כדי כך. על כך יש לומר להם, שכאשר יקראו את הדברים שבהמשך, יוכלו אז לשאול ולברר על המאורעות שאירעו לו, בין אם באשר למה שקרה בסופו של דבר למֶהמֵט אמין אגא, ובין אם למה קרה לאחר מכן לאוּסרֵף פאשה; שגם כאשר שימש כמושל בקרואטיה ובוסניה, וגם כאשר היה מפקד של מצודת בלגרד, הוסיף ונתן חסות לבניו ולנכדיו של הסנ' אברהם הראשון, ואם היו מי שכמותם עד היום בשלטון – אני מרשה לעצמי לומר שגם בימינו היו מגינים עלינו.
בשנת 5574 [1814] הסנ' אברהם הראשון קנה את החָרָאצֵ'רִיָה של סמוקוב. הוא לקח את בנו חכם רפאל והציב גם אותו בחנות עם אֶחיו, כדי שיתחיל ללמוד את הלכות המסחר. הסנ' חכם רפאל שהיה נבון מאוד עבד בחנות בתשומת לב מרובה, וציית לכל ההוראות של אביו ושל אֶחיו. אהבת האחים ההרמונית ששררה ביניהם – היא שהוליכה את עסקיהם תמיד קדימה. בחלוף כשישה חודשים בהם שהה חכם רפאל בחנות, עלה בידו לתת מענה לגבי רוב הסחורות, ואביו ואֶחיו שנוכחו בזאת השאירו אותו לעיתים קרובות לבדו והלכו לטפל בעסקים האחרים שהיו להם. הסנ' אברהם הראשון היה עסוק בהסדרת החָרָאצֵ'רִיָה, ואחד האחים היה צריך לשהות
196 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1814
תמיד בסופיה. וכך נמשכה התנהלותם באותם הזמנים, עד שחכם רפאל צבר ניסיון ראוי בעסקי החנות. ומאוחר יותר הוא נותר לבדו בעבודה בחנות, ואביו ושני אֶחיו הגדולים התחלפו ביניהם בין העסקים בסופיה לבין אלה שבסמוקוב. כאשר בא הסנ' אברהם הראשון לבקר את בניו בסמוקוב ובסופיה, היה בודק אותם בעבודתם, והיה רואה כי הם מנהלים את העניינים טוב אף יותר ממה שציפה, היה יוצא משם ודמעות שמחה זולגות מעיניו. וכולם דיווחו לו על כל הפעולות בהן נקטו. ובלילות, כאשר באו הביתה, היו כל הבנים סרים לחדרו של אביהם, וכל אחד סיפר לו את כל מה שראה הן בשוק והן בענייני המסחר, והאב היה שמח ומלא סיפוק. הסנ' אברהם הראשון היה מעשן טבק בצ'יבּוּק. והבנים, אף שעישנו, זה היה בסתר, ובפני אביהם אף פעם לא עישנו, שכן בין כל גילויי הכבוד שרחשו לאביהם היה גם זאת – שלא לעשן לפני האב. לא כבימינו כשהבנים מבזים את האבות,[107] ובמיוחד אותם הבנים שהם בוגרי האקדמיות של פריז או של ז'נבה. יש הרבה אבות שמשלימים עם חוסר הכבוד וההשפלה, ובלבד שלא יכו אותם ממש. אולם כל הלימודים הגבוהים שהם רוכשים לא מונעים דבר, ועד מהרה הם מכים אותם בלי כל היסוס. אני מבטיח לכם כי מה שאני כותב הוא האמת לאמיתה. במו עיני ראיתי איך [נהג] בן יחיד שאביו השגיח עליו וגידל אותו במסירות,
197 [108] ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1814
תמך בו עד גיל 30, חיתן אותו, ושלח אותו ללמוד בחוץ לארץ וגם שם תמך בו. לאותו הבן היה האומץ להרים יד על אביו ולהכות אותו. אם זה היה קורה רק פעם אחת, אפשר היה לסלוח לו, אבל הוא כבר היכה את אביו הזקן בפעם שלישית. את זה כל אחד צריך לדעת ולקחת דוגמה, ולא למסור עצמו לידי בניו כל כך בקלות כי אין להם רחמים. מצד שני הם לא מוותרים על הזכות לקבל תמיד מתנות [מהאבא], לזה הם רגילים, כי כך לימדו אותם. אם הייתי כותב כאן הכול על הבן המשכיל הזה, נוסף לכך שלא היה לי די דיוֹ, גם הנייר היה אוזל ולא היה לי זמן. ואם הייתי כותב על כך, גם הכותב וגם הקורא היו מזילים דמעות בקוראם זאת. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם שבן מרשה לעצמו לומר לאביו בנוכחות אימו ואחותו הקטנה: "שהאבא יתפוצץ". ואז האימא אומרת לו: "טוב, אם אבא ימות, אני ואחותך מה נעשה?" והוא עונה לאימו: "תמותו גם אתן". מקרים כאלה יש רבים, ואני מתאר אותם אך ורק על מנת שלכל אחד יהיה מושג על כך, על מנת שלא נביא את הדברים לידי כך שדמעות יזרמו על זקנים לבנים. זה לא משהו שהאדם יכול להאמין בו, אבל אני כותב זאת כדי שתהיו משוכנעים שזוהי האמת! בואו ואספר לכם איך הבנים המשכילים מכים את אבותיהם. בין המכות שאותם הבנים מכים את אבותיהם, הנה למשל האבא יושב על כיסא, והבן, בלי שהאב יחוש בכך, בכוח ההשכלה שלו, תופס בכוח רב את הרגליים של הכיסא והופך אותו.
198 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1814
והאב, בעודו יושב, נופל אפיים ארצה. ו[הבן] מנצל את ההזדמנות שהאב לא מספיק להגן על עצמו, מוצא סיפוק בכך שהוא מעניק לו כמה מכות אגרוף הגונות [במקור godros – שמנות, עבות] עד שהאבא שב ומזדקף, שאז הבן כבר שבע מלהכות את אביו. צריך לשוב ולומר זאת על מנת שיֵדעו [האבות] איך להתגונן מפני הבנים שלא סיימו לימודים גבוהים, כמו גם ובמיוחד מאלה שסיימו את לימודיהם הגבוהים, כיוון שאבותיהם של אלה מוכים על פי הדקדוק.
כפי שכתבתי בכל הפרקים לאורך השנים על אודות התנהגותם בכל התחומים, הרי שגם בשנה הזו הם [בני אריה], האבות והבנים, עבדו ללא מנוחה. אף אחד לא השתמט מעבודה, כולם היו מאוחדים וכן גם נשות המשפחה. אותה השפעה שהייתה לסנ' אברהם הראשון על מֶהמֵט אמין אגא הייתה גם לחכם צֵ'לֵבּוֹן תָגֶ'ר בסופיה על טוּפּוּזלי עוֹת'מאן פאשה, שהיה האַעיאן של סופיה. אולם הוא היה יותר אכזרי כלפי היהודים ממֶהמֵט אמין אגא, בכך שהטיל עליהם מיסים גבוהים מאוד. הוא הטיל מיסים על כל גילדה בנפרד בסכומים גבוהים ביותר. כל הקצבים היו יהודים. אחד מהם נקרא בשם צֵ'לֵבּוֹן [בנו] של שאקוֹ. הוא היה איש גדול וחזק מאוד, ומראה פניו היה כשל ערבי, שחור. הוא הלך בכפרים כדי לקנות בקר ואילים, הכול באשראי. הוא שילם לכפריים בקושי, ואף שיקר להם באומרו שעות'מאן פאשה חייב לו כסף, וכאשר
199 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1814
הלה ישלם לו אז הוא ישלם לכולם. באופן הזה הוא דחה תכופות את התשלום מיום אחד למשנהו. מחשבתו הייתה שלאיש לא יהיה אומץ לפנות אל עות'מאן פאשה בעניין כזה – אי תשלום חובותיו כסדרם. אולם הדברים לא התרחשו לפי מה שנראה היה לסנ' שאקו. וכך היה שבכמה כפרים התכנסו כל המתלוננים על סנ' שאקו, והחליטו ללכת אל עות'מאן פאשה ולבקש ממנו שישלם לקצב שממנו הוא קונה את הבשר, מכיוון שגם הם לא מקבלים תשלום עבור הטובין שקונים מהם הקצבים. הפאשה ששמע כל זאת אמר להם שהוא כבר ישלם לכולם, אך הוא מבקש מהם שיגידו לו מי הוא זה אותו הקצב שאומר עליו שיש לו חוב. והכפריים אמרו לו שזה הסנ' שאקו שהיה מוּכּר לכולם. ואחרי שרשם את כל אותם הסכומים ששאקו חב להם, שלח אותם באומרו להם שילכו עכשיו, והוא כבר ידאג לכך שהם יקבלו תשלום במהרה. עות'מאן פאשה שזעם עד מאוד, שלח תיכף ומייד שלושה משומרי ראשו לחפש את שאקו, ופקד על התליין (השוחט בני אדם) שמייד כשיביאוהו ישחט אותו. כבר כתבתי עוד קודם שבאותם הימים לא היו בתי משפט לבירור האמת, כך שיכול מאוד להיות שלא הייתה אמת [בדברי] המלשינים. ברם, אף אחד לא יכול היה להרשות לעצמו לדבר דבר שקר אל הפאשה, ואם קרה שמישהו דיבר אל הפאשה דבר שקר, היה נשחט גם הוא. שומרי הראש תפסו את הסנ' שאקו והובילו אותו,
200 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1814
וכולם ידעו שכאשר שומרי הראש הובילו כך את האנשים אל הפאשה, זה היה רק כדי להרוג אותם. כשראו זאת היהודים מייד רצו אל חכם צֵ'לֵבּוֹן תָגֶ'ר, שהייתה לו השפעה גדולה מאוד אצל עות'מאן פאשה. הוא היה הסוחר הגדול והעשיר ביותר של סופיה, והייתה לו גם הגנה גדולה ביותר של צֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה וכן של אדונים אחרים בקונס' ובווינה. כבר כתבתי שכל הפאשות האלה היו תלויים כולם בצֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה! ולכן גם עות'מאן פאשה ביחסיו מול צֵ'לֵבּוֹן תָגֶ'ר וגם מֶהמֵט אמין אגא ביחסיו מול הסנ' אברהם מ' אריה ה-I, לא סירבו לכל מה שביקשו מהם. כיוון שצֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה הִתרה בהם תמיד, שיְיַדעו אותו על כל דבר הכי קטן כאשר אותם אַעיאנים מתנהגים באיזו אכזריות כנגד היהודים, כי הרי יש בכוחם להרשיע אותם וכמו כן לחסל אותם. וכך היה שהם [הסוחרים המתלוננים] גם היו אמיצים מאוד. והסנ' צֵ'לֵבּוֹן תָגֶ'ר שהה בחנותו, ומייד כשסופר לו על כך, ברצותו ללכת מהר כל כך, לבש רק שרוול אחד, כך שהבִּיניש נתלה עליו; והספיק לנעול רק סָפָּטוֹ אחת מהסָפָּטוֹס הצהובים שלו, ורץ אל הארמון כשהוא נועל סָפָּטוֹ אחת ומֶסטָה אחת אדומה. משנכנס אל הארמון הלך ישר אל מקום ההוצאות להורג, שם ראה את שאקו האומלל שהיה קשור שרוע על הארץ, ממתין למוציא להורג. אולם הסנ' חכם צֵ'לֵבּוֹן זרק את אחת מכנפי הבִּיניש שלו, זאת שאותה לא לבש, על שאקו, התיר את קשריו, ובשתי סטירות לחי שסטר לו שלח אותו לביתו. והסנ' צֵ'לֵבּוֹן הלך ישר אל
201 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1814
לשכתו של טוּפּוּזלי עות'מאן פאשה, שאליה היה חופשי להיכנס, ועם היכנסו בדלת אמר לו: "הריני עוצר אותך מלחטוא חטא גדול", והפאשה ענה לו: "רוב תודות". את זאת רצה לשמוע חכם צֵ'לֵבּוֹן, והוא הוסיף ואמר: "אתה עומד להרוג יהודי שיש לו עשרה ילדים, והם כולם היו נשארים להסתובב ברחובות מתים מרעב. והרי זו הדרך שיהודי זה מזין את ילדיו, כך שמצאתי לנכון לשחרר אותו ושלחתי אותו. ולמקרה שאתה לא מקבל את מה שאני ראיתי לנכון [לעשות], חשוֹב רגע, וצוֵוה עליי, ואביאנו שוב כדי שתהרגהו". והפאשה "חה, חה" צחק, והם שתו קפה [….] בדרך הזו התנהגו בעלי ההשפעה לפני אותם הפאשות: שחררו [אנשים] ויִישבו עניינים רבים, והכול נעשה אך ורק כמעשה חסד, בלי שום אינטרס. באשר לאותן סטירות הלחי, לפני שסטר הסנ' חכם צֵ'לֵבּוֹן בפרצופו של שאקו, הוא התבונן בפניו כדי שיראה שחכם צֵ'לֵבּוֹן הוא זה שסוטר לו ושלא יפחד, כי מן הפחד עלול היה למות בחטף. ואחר כך שאקו זה לא הלך לכפרים זמן רב, ולא יצא אל בין האנשים שישה-שבעה חודשים.
בשנת 5575 [1815] הסנ' אברהם הראשון הלך הרבה פחות לחנות, כי התיישב בקאשה של הממשלה – זכות שאותה הצליח לרכוש. וחכם רפאל נתן מענה למכירות בחנות, ומפעם לפעם שאל את אביו לגבי
202 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1815
דבר כלשהו שלא ידע. ושני הבנים הגדולים יותר שהו בסופיה, והתחלפו אחד אחד עם האבא, כפי שכבר כתבתי. הסנ' חיימָצֶ'ה, הקטן מכולם, היה עדיין תלמיד, וגם התעסק בעשיית הקניות של צורכי המזון לבית. בּוּ' דונה, שרצתה ללמוד לכתוב, בא אליה כל יומיים השוחט שהיה בעל כתב יד יפה וברור, והוא לימד אותה, וכמו כן המשיכה [לנגן] בסַנטוּר. בּוּ' בּוּכוּרוּ, טיפלה בבית כולו, וכל כלותיה עזרו לה כפי יכולתן וגם טיפלו בילדיהן. ובימים שלא היה להן מה לעשות בבית, ואם לא באו כמה מחברותיהן לבקרן, היו הולכות הן לבקר את חברותיהן, והיו מבלות יחדיו את שעות היום. הבגדים שלבשו כדי לצאת לביקורים היו אלו שהחמות אמרה להם [ללבוש]; כך היה גם בערבים לפני שבאו הבעלים מן השוק, ולא היו משאירות מעבודות הבית דבר לאחר כך, כשכבר יבואו הגברים. כך היה גם בערב שבת – כל הנשים כבר החליפו בגדים, וכשהן רחוצות קיבלו את השבת לפני שבאו בעליהן. מייד כשחזרו הגברים מהשוק הן נתנו להם להחליף לבגדי השבת והגישו מים פושרים כדי שירחצו את הפנים והרגליים. ואחר כך הכינו להם קפה אותו שתו יחדיו; זהו 'הקפה של קבלת השבת'. פעמים רבות היו הולכים בין קרובים וידידים, אלו אצל אלו, לשתות את 'הקפה של קבלת השבת'. ואז הלכו הגברים לבית הכנסת, והמבוגרת ביותר בבית הודיעה לפני כולם
203 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1815
שהיא עומדת להדליק את מנורת השבת; כיצד הייתה אותה המנורה, כתבתי קודם. והמבוגרת ביותר בבית הדליקה את מנורת השבת, ובלבד שלא הייתה בתקופת המחזור, שאז נחשבה כ'טמאה'. ואם כך קרה – הייתה אישה אחרת בבית מחליפה אותה. ואם לא – הדליק אותה הגבר של הבית או השכנה, ובלבד שהייתה טהורה. ואחרי שהדליקו את המנורה, אסור היה לעשות כל מלאכה. כל הנשים היו יושבות בחדר אשר בו השולחן כבר היה ערוך ועליו המנורה בוערת, ממתינות לגברים שיחזרו מבית הכנסת. וכאשר באו הגברים קמו כולם על רגליהם, וזקן הבית אמר "שבת שלום" בקול עמוק ורם, נישק את יד אשתו עם טֵמֶנָה בסגנון טורקי, והתיישב, וכל בניו, בנותיו, כלותיו ונכדיו – כולם נישקו את ידו, ואחר כך נישקו האחד את ידו של האחר, מהצעירים אל המבוגרים. ומייד אחר כך אמרו את סדר הקידוש וקראו את הקידוש, אותו קרא בקול גדול בהחזיקו כוס מלאה יין – יש שעשויה כסף ויש שעשויה זכוכית. ואז ישבו לשולחן, בהנאה ושמחה, ואכלו לשובע את מיטב המאכלים שהכינו במיוחד לשבתות ולמועדים. המנהג היה להכינם מלוחים יותר, כדי לאכול אותם ביתר תיאבון. הם היו כה רעבים – כי נהגו ביום שישי לאכול מוקדם יותר מבשאר הימים, כדי שיאכלו בתיאבון גדול יותר בערב שבת. כך נהגו גם בימיי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני. לרוב האנשים נתקלקלה קיבתם,
204 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1815
ולא שבו לאיתנם עד יום שלישי או אפילו יום רביעי. כך נהגו בערבי שבתות. ולמוחרת שוב הלכו הגברים לבית הכנסת, והנשים המבוגרות היו הולכות אף הן לבית הכנסת, אך כאמור צריך שלא תהיינה במחזור; הצעירות לא הלכו לבית הכנסת, כי הייתה זו בושה גדולה מאוד. כשהלכה החמות לבית הכנסת היא הורתה לכלותיה אילו בגדים ללבוש, ושעליהן להכין ארוחת בוקר – כדי שכאשר יֵצאו [הגברים] מבית הכנסת, יהיו הצעירות כבר לבושות בבגדים המוחלפים כפי שהחמות הורתה להן, וארוחת הבוקר תהיה מוכנה. וכאשר חזרו הגברים מבית הכנסת, שוב – כמו בליל שבת – כולם נישקו את ידו של זקן הבית וכן איש את יד רעהו; וכשסיימו זאת האבא עם כל בניו קראו את הפרשה עם תרגום ['מקרא ותרגום'].[109] אחר כך באו לבקר כמה מן החכמים, וישבו ושוחחו רק בדברי תורה ולימוד התורה. בשבתות לא יצאו מחוץ לתחום שבת שהוא אלפיים צעדים מן העיר, בערך קילומטר, ולא נשאו עימם דבר, אפילו לא מחרוזת תפילה או ממחטה. היה צריך לקשור את החפצים אל המותן במעין קוּשָק, שכן לא היה עירוב [במקור מעברית, iruv]. לפיכך מותר היה לשאת חפצים רק ברחוב שיועד לכך.[110] וכדי שיוכלו לעבור מרחוב אחד לשני היו צריכים לחבר את קצות הרחובות זה לזה, על גגות הבתים שבאותן פינות, באמצעות חוט מתוח, וכך עשו בכל הרחובות שבהם עברו היהודים. רק אז ניתן היה ללכת עם החפצים הנחוצים ביותר.
205 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1815
אך הטורקים התנגדו לכך, באומרם: "בזאת היהודים רוצים לרמות אותנו ולהשתלט על נכסינו". הסנ' אברהם הראשון הסביר לסנ' מֶהמֵט אמין אגא מה הייתה הסיבה לכך; ומכוחה של פַתוָוה[111] שהעניק להם האדון המופתי, ניתנה להם הרשות למתוח חוטים כאלה ברחוב בית הכנסת שם גרו היהודים, כי רק ברחוב הזה הם גרו; וכך הייתה להם אפשרות לשאת בעצמם לבית הכנסת את תיקי הטלית ואת קופסאות הטבק.
בשנה זו הסנ' אברהם הראשון רצה לארס את בנו הקטן סנ' חיימָצֶ'ה, שכבר היה גדול ונכנס לשנתו ה־16, וכשהיה בסופיה ביקש את ידה של בּוּ'______[112] ממשפחת מבורך מסופיה. בקשתו נענתה בשמחה גדולה, והסכימו על התנאים, ובהם תשלום של 150 גרושים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודו של אבי הכלה; ובאשר להוצאות הבאת הכלה, אלו יהיו על חשבון החתן, והחתונה צריכה להתקיים בשנה הקרובה. שני הצדדים היו מרוצים מאוד, התכבדו בדוּלסֶה ושמחו בשירתם של זמרים רבים. הכלה הייתה טובה ומלומדת, נבונה ויפה עד מאוד. הסנ' החותן נתן לה את מתנת נישוק היד, ונתנו הקניין על פי המנהג עליו כבר כתבתי בהשתתפות אורחים רבים. באותו אופן קיימו גם בסמוקוב את [טקס] מתן הקניין, כפי שעשו בכל החגיגות האחרות לכל הבנים האחרים מבלי להחסיר דבר. לכולם הכינו בגדים חדשים, הן לגברים והן לנשים ולילדים.
206 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1815
הם שלחו לכלה לטעום מכל הממתקים והמאכלים אותם אכלו בטקס אירוסי החתן ועוד מתנות בגדים והרבה קונפיטורות, ואחר כך, בכל הזמן שהיו מאורסים, שלחו לכלה בכל החגים מיני דוּלסוּרָס ומתנות.
בשנת 5576 [1816] הסנ' אברהם הראשון שהה בעיקר בגזברות הממשלה בסמוקוב. ובאותה השנה הוא הציב שם את בנו חכם רפאל על מנת שילמד, והוא החל לבוא [לעבוד] לחנות. באותו הזמן הוא פעל בראש ובראשונה להרחיב את עסקי החלפנות, כלומר איסוף המטבעות היקרים שניתן היה לקנות בשוק, וגם נסע לדוּפְּניצָה וקְיוּסְטֶנְדִיל, שם קנה את כמות המטבעות מזהב ומכסף שעלה בידו למצוא. בשתי הערים הללו הגיע להסכמה עם יהודים שהכירו את הסחורות הללו; ועשה אותם לסוכנים שלו, כדי שיקנו בקביעות את הסחורות הללו על חשבונו תמורת עמלה קטנה ששילם להם. בהתחלה הצליחו לאסוף בשני השווקים הללו כמויות מספיק גדולות ששלחו לסמוקוב. ובסופיה, שבה שהו כבר שני האחים הגדולים, גם הם פעלו באותו האופן בקופות [לאיסוף] החָרָאץ' של סופיה וסמוקוב. וכל סכום שהגיע לרשותם העבירו בכל שבוע – חלק אחד לקונס' אל סנ' קַרמוֹנָה והחלק האחר לסלוניקי, איני יודע לאיזה סוכן שלחו אותו. ברם מאוחר יותר הייתה להם הרבה עבודה
207 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1815
עם הסנ' טיאָנוֹ, שהיה הסוכן שלנו בזמני שלי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני. מאוחר יותר בית [מסחר] זה לא היה פעיל עוד בגלל חילוקי דעות שהתגלעו בו, ועושרו פחת מאוד. וכפי שכבר כתבתי, הרווחים היו אז כפי שהם גם כיום. כפי שרואים, באותם הזמנים לא היו שינויים בעסקים הללו וגם [לא הייתה] תחרות. האנשים כולם לא התעניינו ביוזמות כלכליות בעסקים השונים שהיו. כל אחד המשיך באותו המקצוע של אביו. מאוחר יותר הסנ' אברהם הראשון נסע ליריד של שירוֹז הלא היא סֶרֶס. הוא הלך ליריד הזה רק כדי לבחון את השוק אך לא מצא שום עִסקה לביצוע עקב התחרות שהייתה באותה תקופה; לנוכח עסקי המסחר באזור שלנו, היא [התחרות] נראתה לו גדולה מאוד, כך שהוא חזר ריקם. למעט חיימָצֶ'ה שהיה חלש מלידה, כל השאר היו מטבעם בריאים מאוד, חזקים מאוד ובעלי מרץ, הן הגברים והן הנשים. אף פעם לא סבלו משום מחלות. הם ניזונו במאכלים הטובים ביותר, עבדו ללא לאות, ולא שתו כלל משקאות אלכוהוליים. כפי שכתבתי, בקיץ הרבו לצאת אל השדות, ופעמים רבות אכלו בערב בשדות. כולם קמו מוקדם בבוקר, לא היו להם שום תאוות, הם היו מיושבים בדעתם, מאוד נינוחים, עסקו רבות בענייני הקהילה, ובעיקר דאגו לתלמוד התורה. היו להם ספרים רבים העוסקים בלימודים גבוהים, כאלה שבאותם הימים לא היה כל כך קל להשיג.
208 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1816
הסנ' אברהם הראשון קנה אותם בנסיעות שערך, ומבין הספרים שיש לנו עכשיו בבית המדרש (ספריית אריה) רבים הם מאותה התקופה; ועל אחדים מהם יש עדיין הערות בכתב ידו של הסנ' אברהם הראשון וכך גם של חָריבּי צֵ'לֵבּי וחָריבּי יוסף.[113] על אודות ספריית אריה האמורה ועל האופן שבו היא נוסדה באותם הימים, אכתוב בהמשך, כדי שיֵדעו בידי איזו שושלת ובאיזה דור נוסדה; וכן שיֵדעו אילו מבני משפחת אריה הם בימינו הבעלים של הספרים, כמו גם היכן המקום שבו נמצאים אותם הספרים – שגם הוא בבעלותם בנוסף לבעלות על הספרים. לגבי המקום הזה יש לי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, סקיצה שקיבלה תוקף חוקי מעיריית סמוקוב, ובה נאמר גם למי שייך המקום כאמור.
הסוחרים היהודים האחרים שהיו בסמוקוב הרחיבו באותם הימים את עסקי המסחר, שהרי העסקים בסמוקוב היו אז הרבה יותר גדולים והיה די לכולם. הם היו כולם שותפים ברכישת הסחורות, ולאחר מכן חילקו אותן ביניהם. המחלוקות היו לרוב בחלוקה, ובכל זאת הם הסתדרו ביניהם. בשנה הזו הסנ' אברהם הראשון נסע שוב לקונס' כדי לערוך קניות עבור החנות, ובהזדמנות זו גם קנה כמה מצורכי החתונה שבה עמד לחתן את הסנ' חיימָצֶ'ה, בנו הצעיר. באותו הזמן הכין כל מיני מאכלים ודברים קטנים אחרים, וכתב למחותן שלו בסופיה, לבקש חתונה; והביא לידיעתו
209 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1816
שמהצד שלו הם כבר מוכנים לערוך את החתונה, ולמען הסדר הטוב ביקש ממנו תשובה מהצד שלו. מהר מאוד ניתנה התשובה, אלא שהמחותן ביקש ממנו שהחתונה תיערך 15 ימים מאוחר יותר מן המועד אותו הם רצו, ומהצד שלו לא העלו שום תהיות. הסנ' אברהם הראשון הגיע לקונס', ערך את כל קניותיו, [וכששב] סידר אותן בחנות. והוא עצמו בסיוע אחד מבניו עסקו במכירות בסדר המיטבי בשלווה גדולה מאוד, ותמיד היו שבעי רצון מאוד מעסקי המסחר שלהם. כאשר הגיע המועד שנקבע לעריכת החתונה, הסנ' אברהם הראשון שלח את משלחת הקוֹנפוֹאֵגרוֹס [להביא את הכלה] ככל הראוי באופן שעליו כתבתי כבר קודם. הקוֹנפוֹאֵגרוֹס התקבלו היטב והעניקו להם את כל הכיבודים כנהוג, ובכל ערב הזמינו גם רבים מקרוביהם וחבריהם; הם שרו, רקדו, שמחו ואכלו ביחד עם כל האורחים, המחותנים-מלווים גם מילאו את כל מחויבויותיהם בשליחותם. וביום שני היה עליהם לצאת לדרך כדי להספיק להגיע ביום שלישי לסמוקוב, מאחר שכידוע רק ביום רביעי נתנו את הקידושין.[114] ואף כי אנחנו היהודים רשאים לערוך קידושין בכל יום פרט לשבת, [אין עושים כך] רק מהסיבה שנהוג לשבור כוס במעמד עריכת הקידושין – ואומרים כי עושים זאת כדי שיחזיקו מעמד הקידושין האלה לעד, ולשם שמירה מעין הרע. והיות שבשבת אסור לשבור, נבחר יום רביעי כיום המואר ביותר בשבוע, כי ביום הזה ברא אלוהים את השמש ואת הירח. [ובחרו בו] גם בגלל שיום זה נוח [בהשאלה: יום של מזל טוב] לבעלי השמחה,
210 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1816
וכל זאת מפני השבת, שהוא היום החשוב מבין ימי החתונה; ומכיוון שזה [שהחתונה ביום ד'] מֵקֵל על בעלי השמחה במאמצים ובהוצאות,[115] היות שאלה הם הימים הראשונים של החתונה. הגעת [הכלה] לסמוקוב, שכולה הייתה על חשבון צד החתן, נערכה בפאר והדר. הם התקבלו בידי מקבלי פנים רבים בהרבה קונפיטורות, מבחר דֵזָיוּנוֹס ותזמורות; שכן אנשים רבים ליוו את הכלה, ובכניסתם שררה המולה רבה, והגיעו גם אורחים רבים. כך גם היה בטקס הקידושין שאודות הדרך שבה ערכו אותם כבר כתבתי. וכך גם בליל החתונה וביום השבת, בבית הכנסת ובבית – ה'חברה' והביקורים. סיכומו של דבר עשו את הכול כפי שנכתב קודם בלי להחסיר דבר. הכלה הייתה נבונה ויפה מאוד, והביאה הרבה מאוד אָשוּגָר. וכולם נהנו ושמחו, לא רק פטרוני החתונה הנפלאה, אלא נהנו גם כל היהודים הנאה מרובה, הן הגברים והן הנשים ואף הילדים. 15 ימים מבעוד מועד התחילו להכין את החתונה הזו, שעתידה הייתה להתקיים אצל הסנ' אברהם אריה. ובאמת הוא הזמין את הכול מגדול עד קטן, ואת כולם רִצָה, כי זה היה טבעו של הסנ' אברהם – הוא אהב שכאשר הוא שמח יהיו [שמחים] גם כל האחרים, הן אלה שהיו קרוביו, והן אלה שלא היו קרוביו.
בשנת 5577 [1817] היות שהמשפחה נעשתה גדולה
211 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1817
יותר ולא היה עוד מקום בבית, הרי ששני הבנים הגדולים אמרו לסנ' אברהם אביהם, שכעת כשהבית מלא באנשים הגיע הזמן שייפרדו שניהם. אולם הסנ' אברהם לא הרשה להם, באומרו: "זה נכון מה שאתם אומרים, אבל שִמחתי והנאתי כאשר אני מוקף בכולכם סביב שולחני; אלא מה, מאוחר יותר כאשר נחתן בטוב את דונה, אזי נראה". ובניו, שביקשו זאת רק למען שלוות אביהם, וכשראו שאין הדבר לרצונו ושזו הייתה הנאתו, לא חזרו עוד והעלו את בקשת פירוד הבית של הבנים הגדולים. הוא התחיל לבדוק אפשרות לארס את בִּתו דונה.[116] למרות שהייתה עדיין מאוד צעירה, זה היה רצונו. הוא פנה ישירות לסנ' חיימָצֶ'ה הבדלה, החתן המיועד, ושאל אותו אם הוא רוצה להתארס, [ובמידה שכן] הוא ייתן לו את בִּתו דונה שהייתה מוכרת לכולם. והחתן, שהיה ביישן מאוד, אמר לו שישאל את אביו. וכך היה. החתן סיפר על כך לאביו חכם מושון הבדלה, ולמוחרת בא חכם מושון הבדלה אצל הסנ' אברהם הראשון, סיפר לו על השיחה שהייתה לו עם בנו, ובאותה העת באו לידי הסכמה לערוך את האירוסין. בחלוף ימים ספורים כך עשו, והסכימו שהוא [אברהם] ייתן לו [למושון] 400 גרושים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר בנוסף. הם קבעו את המועד למסירת הקניין, וכשהגיע היום נתנו את הקניין בפאר והדר, והן הורי החתן והן הורי הכלה היו מרוצים מאוד ושמחים מאוד; אבל הכלה, למרות שהייתה צעירה מאוד, לא
212 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1817
הייתה מרוצה, אלא להפך: ימים רבים הייתה בוכה משום שלא רצתה את החתן הזה, דבר שגרם להוריה עצבות גדולה מאוד. אולם לא היה ביכולתם לעשות דבר, כי באותם הזמנים היה זה חטא גדול מאוד להפר או לנטוש את האירוסין מכיוון שכבר ניתן הקניין, שזה כמו חתימה בחותם האל. כך או אחרת, באותם הימים לא ביקשו את הסכמת הכלה אלא היה זה אך ורק לפי מיטב שיקול דעתו של האב, הן אבי הכלה והן אבי החתן. ובּוּ' דונה, לאורך כל חיי נישואיה לא הייתה מרוצה, ותמיד קָבלה בפני הוריה. תלונות כאלה קיימות גם היום, ורוב הבנות מעלות אותן, בין אם כאלה שנשואות לבעלים שהם ממשפחת אריה, ובין אם כאלה שנשואות לבעלים ממשפחות אחרות. הן בוכות על מר גורלן, מאשימות את אבותיהן ומתריסות בפניהם שלא דאגו לבנותיהן, ואומרות להם שהם אנוכיים על שלא הקצו הרבה יותר כסף [לנדוניה] בגלל שלא היה אכפת להם שהן יעבירו את כל חייהן בסבל; בניגוד לכך, [לבניהם] הם ידעו לקחת נשים טובות ממשפחות טובות ולא הסתכלו בכסף, ואיך זה שהם לא דאגו גם להן. ובאשר לטרוניות הללו, נותר לכל אב שאליו יופנו אותן הטרוניות להתגונן, כל אחד לעצמו. שאני מצידי אומר שאין בדבריהן כל צדק, כי ראשית לפני שאירסו אותן, קודם כול ביקשו את הסכמתן, ושנית בימינו הן כבר מתאהבות עוד לפני שהתארסו, ורק מתוך הסכמתן המלאה
213 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1817
מארסים אותן. ובאשר לצד הכספי, הרי ברור שהם [האבות] נותנים הרבה יותר מכפי יכולתם. זאת ועוד, יש לומר שאחרי שכבר התחתנו לא צריך שתהיה להן שום טענה, אלא עליהן להיטמע באופי הבית שאליו באו. כך חייבות לעשות באופן כללי כל הנשים שבאות לבתי בעליהם. הן צריכות להסתגל לאופי בית בעליהן, ולא לבקש להוביל את הבעל על פי תכונות האישה. אותה האישה תבקש לעשות זאת כאשר היא מוצאת את בעלה חלש. שעה שתעשה זאת היא נועדה להביא על עצמה סבל, הן מבעלה והן מילדיהם, ולהיות מופרדת מבני משפחת בעלה.
בּוּ' אָמָדוּ אשתו של חָריבּי יוסף חלתה, וכל התרופות שנתנו לה לא עזרו לה במאומה. שלחו אותה לסופיה כדי ש'תחליף אוויר' ובמקביל שיכינו לה הנשים תרופות עממיות כלשהן, ושיבדקו אותה כמה מהרופאים הטובים יותר שהיו בסופיה; אך גם זה היה ללא הועיל. ככה זה נמשך זמן רב ולא ידעו מאיזו מחלה היא סובלת, והיא רק דעכה ואפסו כוחותיה. ושמעתי שהייתה לה מחלת הסרטן, אך באותם הזמנים מכיוון שלא הכירו את המחלות הללו סבלו. אמרו שהיא סבלה מהטחול. חלף זמן קצר, והיא רותקה למיטתה ובתוך ימים מועטים מתה.[117] כולם בכו עליה ימים רבים, וכל בני הבית היו באבל ימים ארוכים. היא הייתה אישה נבונה מאוד ואדיבה מאוד, ובכל שבעת הימים שחָריבּי יוסף ישב שבעה לא
214 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1817
פתחו את החנות. כל בני הבית נשארו כדי לתמוך בו, למרות שבאו בכל יום יהודים רבים לבקרו ולנחם אותו. אין בידי מידע כדי לכתוב באיזה תאריך נפטרה. ונותר בנה הקטן חכם מֶרקָדוּצ'וֹ, וכל שאר הנשים בבית טיפלו בו וכן דאגו גם לחָריבּי יוסף.
בראותו את חָריבּי יוסף מלא צער שלח אותו הסנ' אברהם הראשון לסופיה, וחָריבּי צֵ'לֵבּי חזר לסמוקוב. מאוחר יותר נסע גם הסנ' אברהם הראשון לסופיה. הם תמיד חיפשו אפשרות לעשות עסקים, והיו מהלכים בין החנויות והמסבאות כדי לקנות מטבעות יקרים שאותם מצאו; ובהזדמנות זו קנו כמות גדולה של אָפוֹ, כלומר, קְלוֹבּוֹדָן, סרטי קישוט, חוטי כסף וזהב ועיטורי קטיפה, ועוד כאלה עבודות רקמה ישנות לרוב מזהב וכסף, שהיו [שזורים] בבגדים הרקומים אותם לבשו הגברים ובעיקר הנשים – כפי שכבר כתבתי על אודות צורות הבגדים שלבשו. ואלה, משנעשו ישנים שרפו אותם, והכסף והזהב שנשארו נקראו אָפוֹ, ואותם מכרו לצורפים עבור הכסף והזהב שהיו בהם. את כל מה שאסף התחיל לשלוח לווינה, שם הפרידו אותם במטבעה,[118] ומכך היו להם רווחים רבים. וזאת גם לדעת, שהאבזמים, הצמידים, השרשרות ועוד כיוצא באלה תכשיטים מחתיכות של כסף שלבשו הכפריות באותם הימים, היו רובן מאותן עבודות האומנות הישנות, כלומר עשויים מאותו אָפוֹ. בימינו קונים את פיסות הכסף הללו
215 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1817
בכפרים אך ורק הלטינים שהם כת של אלבנים קתולים, והם גם אותם הצורפים שמייצרים את התכשיטים הללו ושולחים רבים מהם לווינה. אותן [פיסות] כסף של התכשיטים הישנים של הכפריים נמצאות בכמויות גדולות במנזרים, כי כאשר הנשים הכפריות הולכות למנזרים הן מעניקות תכשיטים כאלה כתרומות למנזר. אב מנזר אחד, מכר שלי ממנזר רילה, ששמו היה יוֹניכין, הבטיח למכור לי 20,000 קילו מאותן פיסות כסף. מובן מאליו שהוא רצה לגנוב אותן, אך אני פחדתי לקנותן. הוא אמר לי שכמות זאת, גם אם תוצא, לא תחסר בפיקדונות כי היו לו כאמור לעיל 150 אלף אוקיות. ומאוחר יותר אומרים שמכרו את כל פיסות הכסף הללו.
בשנת 5578 [1818] הסנ' אברהם הראשון שב לסמוקוב, והתחיל לקנות גם כאן את אותם פריטי האָפוֹ ופיסות הכסף; ושלח אותם תמיד לווינה כי ידע את הלשון הגרמנית, וגם את מה שקנו בניו בסופיה [מאותה הסחורה] הם המשיכו [לשלוח לווינה]. את עסקי קופת הממשלה הם נטשו באותה השנה, מכיוון שעות'מאן פאשה אמר לסנ' אברהם הראשון שבשנה הזו הוא עומד להציב שם [בתפקיד זה] את האיש שלו. אולם האיש שמינה הפאשה לא הצליח להחזיק מעמד יותר משישה חודשים, מכיוון שרימו אותו בתקבולי הכספים; וכך הוא [הפאשה] זימן שוב את הסנ' אברהם הראשון, והוא קיבל שוב [את הזיכיון] בתנאים חדשים. והם המשיכו כך שהעברת הכספים שצריכים להעביר
216 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1818
לקונס' נעשתה באמצעותו, ומהם ניתנה לו הזכות לגבות פרמיה של 3% מכל שטר. באשר לעסקי המסחר, הם אף פעם לא התמעטו אלא להיפך תמיד התרחבו. וכך היה גם עם עסקי התרופות, המַעג'וּנֵס ודברים אחרים – בעיסוקים הללו המשיכו בניו ובהמשך נכדיו. אלא שכעת, בימינו אנו, כמעט שאין אף אחד ממשפחת אריה שרואה צורך לעסוק בכך; אינני יודע מהי הסיבה לכך, אך זה הזמן שיהיו כמה מהם [מבני אריה] שיעסקו במקצוע הזה, מאחר שבכל עסקי המסחר האחרים כבר יש מישהו מבני משפחתנו.
בּוּ' דונה, אשר כפי שכתבתי לקחה שיעורים ללימוד הכתיבה, לקחה גם שיעורים כדי ללמוד לקרוא תפילות, וביניהם לקחה שיעור בפרקי אבות, אותם נוהגים לשיר בשבעת השבועות של [ספירת] העומר. היא לא רק ידעה לקרוא בהם, אלא גם ידעה לשיר אותם היטב. כיוון שניחנה בקול צלול ויפה מאוד, ביקשה מאביה, הסנ' אברהם הראשון, שירשה לה שתשיר גם היא בבית הכנסת. כידוע, הסנ' אברהם הראשון, כמו גם בניו שהיו חכמים גדולים, מצאו שזה אכן אפשרי, ובתורתנו אין איסור על תפילת נשים בשירה בבית הכנסת. וכך היה. בשבוע הראשון,[119] כשהיא לבושה במיטב בגדיה, לקראת השעה ששרים את הפרק האמור לפני תפילת מנחה של שבת בערב, היא באה לבית הכנסת והתיישבה ליד התיבה, במקום בו [עומדים] המזמרים. כל היהודים ראו אותה יושבת ליד התיבה, בלי לדעת לשֵם מה היא שם. היא הייתה מלוּוה
217 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1818
על ידי המורה שלה השוחט, ועל ידי הסנ' אברהם הראשון אביה, שישב גם הוא ליד התיבה. החזן התחיל לשיר את 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', וכאשר סיים לשיר את הפסוק הזה, התחילה בּוּ' דונה לשיר בקול צלול וחזק את 'משה קיבל תורה מסיני'. וכל היהודים נדהמו לראות נערה שרה בבית הכנסת. מבין הקהל נשמעו מלמולים, והסנ' אברהם הראשון שראה זאת צעק מליד התיבה "שקט!!". כולם נותרו שקטים, ובּוּ' דונה המשיכה בשירתה, אמרה את הפסוקים בעברית[120] ואחר כך את תרגומם ללדינו.[121] וכך המשיכו היא והמזמרים האחרים, פסוק לכל אחד, וכך עשו בכל ששת השבועות. וכאשר הסתיימה [התפילה], קם הסנ' אברהם הראשון ודרש להם, כפי שעשה כל שבוע בעת ששהה בסמוקוב. [בדרשתו] הוא הסביר לכולם שתורתנו הקדושה אינה אוסרת על איש להלל ולהתפלל, לא על הגברים ואף לא על הנשים, ובלבד שהם יודעים לקרוא ומבינים את הברכה. וכך היה שמִן הזמן הזה החלו הנערות לשיר בבית הכנסת גם את הפרק[122] וגם את [מגילת] רות בשבועות בערב [מוצאי היום הראשון של החג], את שיר השירים בערבי הימים הראשונים של פסח ואת 'מי כמוך'[123] בשבת שלפני פורים. היו אלה רק בנות משפחת אריה, כי אבותיהן של נערות ממשפחות אחרות לא הרשו להן [לשיר] משום שזהו חטא. מאוחר יותר הרשה חכם שלמה כהן לבִתו מזל לשיר, אך לא אף אחד אחר. זה נמשך עד זמני שלי, כאשר בתי הגדולה, רחל, שרה גם היא
218 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1818
את כל השירים הללו, יחד עם כל הנערות בנות גילה, גם הן מבנות משפחת אריה; וזאת עד שנת 5642–5643 [1882–1883] ולא מעבר לכך, כי אז השתנו החיים על פי נוסח המערב וזה כבר לא מודרני. לפחות באותם הזמנים היה טעם בדברים האלה, כי [הנערות] למדו לקרוא מעט בלשון הקודש וידעו מעט תפילות, בעוד שכעת הן לומדות שפות זרות, ויודעות את התפילות של הנוצרים ואת מנהגיהם הרבה יותר טוב מאשר את אלה שלנו.
הסנ' חָריבּי יוסף היה אלמן, והפצירו בו רבות שהגיע הזמן שיתחתן, אך הוא לא רצה. אולם כאשר גם סנ' אביו אמר לו שהגיע הזמן שיינשא, הוא לקח לו לאישה את בּוּ' אָמָדוּ, האחות הצעירה של אשתו הראשונה שגם היא התאלמנה מבעלה. היא הייתה נשואה למשפחת תָגֶ'ר מסופיה, והיו לה שני בנים קטנים, האחד נקרא שמואל ב' משה, הוא חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו [השמן], והשני היה צֵ'לֵבּוֹן שבתאי ב' משה, שנקרא גם חכם צֵ'לֵבּוֹן הפוזל; והוסכם שהם יהיו אצלו כבניו עד שיגדלו, ושהוא יָזוּן אותם, ילביש אותם ויטפל בהם כמו היו בניו שלו. חָריבּי יוסף נתן הסכמתו לתנאים הללו ביודעו שהיא הייתה אישה נבונה מאוד ומלומדת מאוד, וגם הייתה טובה, בריאה ויפה. שמה היה רבקה, זוהי אותה בּוּ' רבקה הנודעת שזִכרה עולה עד היום. הוא התחתן איתה וחי איתה כל חייו מאושר עד מאוד. זוהי בּוּ' רבקה שבלעדיה לא נעשה מאומה, כי בכול נזקקו לה,
219 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1818
בין אם כאשר ארעו חתונות, ובין אם עבור היולדות כי היא הכירה את [מקצוע] המיילדוּת. היא הייתה שם כאשר היו חולים כלשהם וכמו כן במקרים של פטירה, היא הייתה שם כדי לארגן ביקורים וגם בגדים אופנתיים. סיכומו של דבר, לכל דבר הנחוץ לכל חי – הכול היה צריך לבקש אך ורק ממנה, וכל מה שאמרה רק כך עשו. וכך היה שהייתה אהובה לא רק על משפחת אריה אלא גם על כל היהודים, בין אם בזמן שחייתה עם בעלה ובין אם אחרי פטירת בעלה. זוהי אותה בּוּ' רבקה שהייתה המיילדת כאשר נולדתי אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני. היה זה ביום שישי בערב בשעה שכולם כבר הלכו לבית הכנסת כי היה יום הכיפורים, בשנת 5609 [6/10/1848], רוצה לומר ט' בתשרי, בשעה תשע לפי שעון הטורקים. בּוּ' רבקה לא הספיקה אפילו לקבל את הצום כראוי וכמוה גם היולדת, והם נתנו לה תיכף ומייד בסתר מנת מרק, שכן נחשב חטא גדול אפילו עבור היולדות לא לצום ביום כיפור. את המקצוע הזה בּוּ' רבקה ידעה יותר טוב גם מהמיילדות של זמננו אנו, אפילו שיש להן דיפלומות.
בשנת 5579 [1819] כולם היו שמחים ומאושרים, בעיקר על כך שחָריבּי יוסף כבר מצא נחמה על [מות] אשתו הראשונה,[124] וכבר נכנסה אליהם הביתה בּוּ' רבקה באופן הכי טוב שיכול להיות. הם דאגו לבנים שהיא הביאה עימה יותר טוב מאשר לילדיהם שלהם, טיפלו בהם בלי שום הבדל בינם לבין האחרים. הם שלחו אותם
220 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1819
לבתי הספר, חנכו אותם והלבישו אותם, הזינו אותם, למרות שכבר חלף המועד שנקבע שעד אליו היו אמורים להחזיק באותם שני הבנים. אולם חָריבּי יוסף, כיוון ששמח בבּוּ' רבקה עד מאוד, ביקש להחזיק בהם עד שיגדלו וגם לחתן אותם, ואחר כך להציב אותם באיזו עבודה, ורק אחר כך להיפרד מהם. וכך עשה. הוא חיתן את שמואל, וכונן עבורו עסק, ואחר כך נפרד משניהם. ושמואל זה, כינויו הפך להיות חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו [השמן]; הכינוי 'שישקו' ניתן לו רק בגלל שהיה שמן. לאשתו קראו בּוּ' בִּיוּצָ'ה, היא הייתה אישה נבונה מאוד, עקרת בית למופת וחסכנית מאוד. מאוחר יותר חיתן גם את צֵ'לֵבּוֹן שבתאי, שנקרא חכם צֵ'לֵבּוֹן הפוזל כי היה טֶפֶּיוֹז [קפוץ מצח וגבות, פוזל] עקב קוצר ראייה. שני האחים נשארו בסמוקוב וגרו שם זמן מסוים, עבדו באותו העסק וגרו בבית אחד. מאוחר יותר הם נפרדו. חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו היה גבר גדול וחסון מאוד, חומד לצון, שגרם לכל האנשים לאהוב אותו; בו בזמן גם צבר רווחים, ונעשה בעל מעמד בכיר ביותר. בניגוד לכך חכם צֵ'לֵבּוֹן היה גבר חלש מאוד ורך אופי, ולעומת אחיו פרנסתו הייתה קשה. בכל זאת היו להם בתים בבעלותם, ומאוחר יותר – וככל שחכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שגשג בכל עסקיו, כך הלכו עסקיו של חכם צֵ'לֵבּוֹן ונסוגו – כך שחכם צֵ'לֵבּוֹן היה רוב חייו אומלל. כאשר נפטר הותיר שלושה בנים קטנים – ניסים, בנימין ורחמים, ואימם נאלצה להפוך למבשלת, כדי לגדלם. היא
221 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1819
גם הייתה מבשלת בביתנו. מאוחר יותר החזקתי אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, את הבן הגדול ניסים כנער משרת בחנותי, והוא גנב את כספי מהקופה. מבין אותן הפעמים שהוא גנב ממני, הייתה פעם אחת שבה ראיתי אותו: הוא ברח לחנות של גיסי סנ' ניסים ב' משה,[125] ואני הלכתי אחריו. תפסתי אותו כשהוא נותן לו את מה שגנב ממני, ולקחתי את הכסף – היו שם 45 גרושים. צריך לומר שגם בפעמים האחרות שגנב ממני הביא את הגנֵבה לסנ' נֵסימָצֶ'ה האמור. אחר כך הוא בא אליי בבכי להתנצל. בדקתי את החשבון וראיתי שנותרתי חייב לו 23 גרושים משכרו השבועי שאותו ביקש. הוא לא רצה לקבל אותם ממני, כך שעד היום הם עדיין רשומים במחברת שלי תחת חובותיי. חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה, כמו גם בנו חכם בּוֹכוֹרָצֶ'ה, חיו בעושר, אך הבאים אחריו ועד היום כולם עניים. לעומת זאת, כל שלושת בניו של חכם צֵ'לֵבּוֹן חיים היום בעושר ובאושר. בסיפורי המאורעות שאותם נקרא בהמשך, ניחָשף לכמה סיפורים על אודות חכם שְמוּאֵלָצֶ'ה שישקו וכן על אודות חכם צֵ'לֵבּוֹן.
והייתה גם פעם אחת, כשחכם בְּכוֹרָצֶ'ה השישקו [השמן], שהיה סוחר, רימה את סנ' אבי. וזה [הגֶזֶל] עלה לו [לאבי] 300 אלף גרושים, מבלי שהיה מסוגל לומר לו מאומה. רק פעם אחת הוא נתן לו סטירה, ואז הוא שילם את הסכום שחב. הלה מת צעיר, כשנפל שיכור לשלולית ומת.
בּוּ' דונה הייתה מאורסת זו השנה השנייה. ובכל החגים הזמינו את המחותנים
222 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1819
לאכול איתם ביחד. וגם את החתן הביאו עימם, כי לחתן כבר מותר היה לשהות בבית הכלה. כל הזמן הזה הם נתנו מתנות לחתן, ומצד החתן גם כן שלחו לכלה בכל החגים מיני פרחים עם הרבה דברי מתיקה ומתנות. וכאשר עמדו לצאת לבקר, הודיעו אחד לשני וביקרו כולם יחדיו. הסנ' אברהם הראשון רצה לערוך את החתונה, אך בהיותו מצד הכלה הוא לא יכול היה לבקש זאת, ולכן היה צריך למנות מתווכים [כך במקור, מעברית] שיאמרו למחותנים מצד החתן שמא 'יבקשו חתונה'. על כך אמר המחותן [של אברהם] שהוא לא ידע שצד החתן צריך 'ביקשו חתונה', ושהמתין שהם [צד הכלה] יבקשו זאת ממנו. אולם, כאשר הסבירו לו שהבקשה לעריכת החתונה משוייכת לצד החתן בלבד, באותו היום [נפגשו], החליטו וקבעו את המועד לעריכת החתונה, על פי המנהג התכבדו בדוּלסֶה, שרו והתחילו להתכונן לחתונה. הם תפרו בגדים לכלה, וביום הזה נהוג היה להזמין את המחותנים; ושרו ורקדו ושמחו ואכלו אצל הכלה, וכך גם עשו כאשר הכינו את עוגות הבַּקלָוָוה בבית החתן – גם אז הזמינו [את המחותנים]. וביום שנקבע ערכו את החתונה בפאר והדר, כפי שכבר כתבתי על אודות הדרך שערכו אותה: הן כשבאו והלכו לאכול אלה אצל אלה, גם ב'שבת החופה' שלפני החתונה, גם השבת שאחרי החתונה וגם הקידושין והחתונה בכללה – הכול נעשה כפי שראוי. האָשוּגָר שנתנו היה
223 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1819
כולו מיטב האופנה החדשה, מן הבדים שהובאו מקונס'; ומלבד זאת היא נתנה גם הרבה בְּלַנקֶרִיָה והרבה בְּרוֹזלָדוֹס, הן מאלה שנקנו חדשים והן מאלה שהיו להם מימים עברו, שהביאו מווידין. שני הצדדים היו שבעי רצון מאוד, בעיקר הסנ' אברהם הראשון היה כעת שמח מאוד בקרובי משפחתו החדשים. בכל הזדמנות הם הלכו לבקרם ואף קיבלו אותם אצלם ובילו יחד, הגברים וכמוהם הנשים. במיוחד ביקרה אצלם לעיתים קרובות בּוּ' רבקה. והיא, בּוּ' דונה, חיה כל חייה שמחה עם בעלה ועם יתר בני ביתו. היא הייתה אדיבה מאוד, כיבדה את בעלה ואת כל בני הבית, ולכן הייתה אהובה מאוד עליו ועליהם. היא הייתה חסכנית מאוד, לא התקנאה במאומה והסתפקה במה שהיה לה. היא ילדה את חכם בְּכוֹרָצֶ'ה הבדלה שנישא לבּוּ' רחל (בתו של אחיה חָריבּי צֵ'לֵבּי משה הראשון), את אַברָמָצֶ'ה ואת נֵסימָצֶ'ה הבדלה, את בּוּ' רוּזוּ, שהייתה אשתו של חכם מֶרקָדוּצ'וֹ, בנו הגדול של חָריבּי יוסף, וכן את בּוּ' אֶסתוּרוּלוּ שנישאה בסופיה למשפחת מבורך. את כולם היניקה, בכולם טיפלה, ואת כולם גידלה.
בשנת 5580 [1820] הסנ' אברהם הראשון שלח את בנו הגדול חָריבּי צֵ'לֵבּי לקונס' כדי שיערוך
224 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1820
את הקניות הנחוצות לחנות, מכיוון שחסרו סחורות רבות. בו בזמן הוא הביא סכום גדול מן המטבעות שאספו, קשר אותם בהַזנֵיס – שקים משְׂעַר עיזים קשורים בחבלים, ארגֵן אותם במשקל של עד חמישים אוקיות לכל חבילה, והעמיסם על סוסים. דרך זו שימשה אותם להעביר כספים, וכדי להתכונן לכך הם נזקקו לזמן ולהרבה עבודה. קשירת ההַזנֵיס האלה[126] נמשכה עד לתקופתי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, כאשר מטבעות הבישליקים והמֵטָליקים [הועברו] תמיד בהַזנֵיס כאלה. מאוחר יותר, כאשר כבר היו בנקים ושטרות, לא הועברו כך כספים אלא רק [מטבעות] הכסף שנכנסו לקָאשָה של הממשלה; אותן העבירו בדואר בהַזנֵיס. מאוחר יותר נטשו גם זאת כיוון שהתחילו לקבל שטרי חוב בנקאיים [משוכים] עבור קונס', כך שכאשר מסרו את [מטבעות] הכסף קיבלו כנגדן שטרי חוב נקובים בבישליקים לפירעון בקונס'. וכך, תמורת כל הכסף ש'נפל' לקָאשָה של סמוקוב, סופיה, דוּפְּניצָה, קְיוּסְטֶנְדִיל ומעט מפיליבֶּה, משכנו אנו, צאצאי השושלת של הסנ' חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה-I, שטרות. ושילמו לנו 2.5% אָזִ'יוֹ לכל שטר, ומשכנו אותם לפירעון בקונס' על ידי סנ' יצחק קָמוֹנדוֹ, וכמה מהם משכנו לפירעון על ידי סנ' נייגו שמואל ה' ושותפיו שגם להם היה אשראי במשרד האוצר. את הכסף שקיבלנו מהקופות האמורות החלפנו בזהב, והעברנוהו בדואר בצרורות חתומים כאשר משלוחי הדואר יצאו רק פעם בשבוע. חשבונות הבנק שהיו לנו אצל אותם הבנקים היו כולם חשבונות שוטפים, נושאים 9% ריבית
225 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1820
לשנה ובנוסף חצי אחוז עד אחוז וחצי עמלה. האשראי שעמד לרשותנו היה ללא הגבלה. אני זוכר שהיה לנו אשראי פתוח אצל סנ' קָמוֹנדוֹ בסכום של 75 אלף לירות טורקיות, וסנ' אבי הורה לסנ' מתתיהו רוסו מווינה[127] להעביר 250 אלף פרנקים, כך שהיה להם קו אשראי כזה גם בווינה. הרווח מהשטרות האלה היה אותם שניים וחצי אחוזים, כאשר הפער ששרר בין שער הבישליק בקונס' לעומת זה שהיה כאן שימש לכיסוי ההוצאות.[128] כששהה חָריבּי צֵ'לֵבּי בקונס' ערך קניות, לעיתים בכספי המטבעות שמכר ולעיתים בכסף המזומן שהביא, ואז שב לסמוקוב כמו בכל הפעמים האחרות. אחרי ששהה בסמוקוב למשך כמה ימים נסע לסופיה. וחָריבּי יוסף שב לסופיה כי בּוּ' רבקה נכנסה לחודש התשיעי להריונה, ובחלוף כמה ימים ילדה בן. הם נהגו בלידה הזו כפי שנכתב עוד קודם, וקראו לילוד אליהו, הוא 'חכם לֵיָיצ'וּנוֹ האינטליגנט' שהפך להיות הפיקח והנבון ביותר מבין כל בני משפחת אריה. הוא היה חכם מאוד! האנשים פנו אליו שייַעץ להם בדבר העסקים והמסחר שלהם, ולא רק היהודים אלא גם הטורקים והנוצרים. וכששאלוהו שאֵלה הבין מייד, לא שאל עוד; אלא שעל מנת לענות לו [לשואל], שם את אצבעו על הרקה, ואחרי שחשב שתי דקות אמר לו כיצד ינהג. ובאמת, מה שאמר [שיקרֶה] – כך יצא, וזה עמד למבחן פעמים רבות. בשנה זו
226 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1820
נולד גם לסנ' חיימָצֶ'ה בן, ושמחו בו כל בני הבית. וגם ביולדת זו נהגו לפי כל המנהגים, וביקרו אותה כל הנשים וכל הגברים, וגם שלחו לה מתנות רבות כמו לשאר הגיסות. ואף באו לאכול ביום השבת, כי עכשיו כשכבר היו להם קרובים חדשים, היו תמיד נפגשים ובאים לביקורים יחדיו. הסנ' חיימָצֶ'ה היה נעים שיחה ואיש שמח מאוד, וגם בּוּ' דונה לא חסר לה דבר מכל זאת. אהבו אותה וקירבו אותה אליהם מאוד מאוד, במיוחד אביה ואימהּ, כמו גם אחֶיה וגיסותיה, בהיותה שרה ומנגנת רבות, בעיקר עם חכם רפאל. היולדת עצמה היניקה וטיפלה בתינוק, כי הייתה אישה מאוד בריאה וחסונה. אולם הבן, כמו האב, היה חלוש, וקראו לו אברהם. תמיד היה חולה, כך שחי שנים מעטות ונפטר צעיר. המשפחה כולה נעצבה על כך, בראש ובראשונה הסנ' חיימָצֶ'ה, שבהיותו חלש גם הוא דאגו לו רבות כדי להקל על צערו. בחגים באו כולם לסמוקוב כך שלא נשאר אף אחד מהם בערים אחרות, אפילו לא בסופיה – כולם שבו הביתה [לבית אביהם]. ביום שישי או בערבי חג הם נזהרו להגיע הביתה מוקדם מאוד, כי היה זה חטא גדול להישאר [בדרך] עד מאוחר. ובמקרה שמישהו מסיבה כלשהי אחר להיכנס העירה בליל שבת, ובא רכוב על סוסו כאשר היהודים היו כבר בבית הכנסת, רב העיר העמידו לדין והרשיע אותו לפי הנימוקים שהעלה בפניו.
227 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1820
על אחדים מהם הטילו קנס כספי, ועל אחרים גזרו נידוי וכך [עשו]: שלחו את תיק הטלית שלו [מבית הכנסת] לביתו, ואף יהודי לא הורשה להתקרב אליו, והוא הורחק מן הציבור עד שקיבל עונש מלקות; היו אלה ארבעים מלקות שוט ליום שהיו מצליפים על הגב בהיותו ערום, וזאת במשך ארבעים ימים ברציפות.[129] את זאת אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה־ IIראיתי בעצמי, כאשר הצליפו בסנ' גבריאל ב' משה שכּוּנה גבריאל הקיוּסטֶנדילי. היה זה כששהיתי בבית המדרש יחד עם חָריבּי אברהם כהן ולמדנו במסכת ביצה. זה קרה מכיוון שהוא [גבריאל בן משה] נתפס לזנות אצל נוצרייה אחת, והוא בא לבית המדרש בו שהה הרב האמור שהיה מרא דאתרא [רב העיר או ראש רבני העיר] של סמוקוב; ובכל ערב [במשך] ארבעים ימים ברציפות, הצליפו לו על גבו כשהוא ערום. הוא התכופף והצליפו בו פעם אחת על כתף אחת ופעם שנייה על כתף שנייה. השוט שבו היכו אותו, היה עשוי עור עבה, תפור משלוש–ארבע [רצועות] עור רחבות אחת על גבי רעותה ברוחב של 10–15 ס"מ ובאורך של כחצי מטר; בקצה היו תלויות תפורות ארבע פיסות עור דקיקות וקצרות, והשוט כולו היה מחובר בידית מעץ. הרב היכה אותו ובאו השוחט והחזן, ושלושתנו אמרנו [ברכנו] בכל הצלפת שוט: "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית",[130] וכך הלאה את הפסוק כולו. הכלי הזה הותקן במיוחד אך ורק למלקות [הלקאה על פי דין תורה], והיה שלנו ולא של הקהילה. היכן הוא נותר כעת, אינני יודע. היו אחרים מהנידונים שהורשעו בעונשי מכות, מהם בפָלַקוֹת ומהם בשבטים, ובאיזו צורה היכו אותם – כבר כתבתי על כך קודם. מיני
228 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1820
עונשים כאלה הביאו לכך שה' סלח להם על חטאיהם. אם על מישהו היה יורד הלילה ביום שישי בערב, כשהוא במרחק של כ־15 דקות מהעיר, היה מותר לו להיכנס העירה כשהוא יורד מעל סוסו והולך ברגל בהחזיקו את הסוס במושכות. אולם במקרה שהשמש שקעה במרחק של כשעה מהעיר, הוא צריך להישאר בכפר הקרוב ביותר. וגם כזאת אני זוכר, כאשר יהודי אחד בא מאיחטימָן;[131] וירד עליו הלילה בכפר איזלָקוּצָ'ן[132] שהיה במרחק של שעה אחת מסמוקוב, והוא נשאר בכפר לשַבָּת ושלח לסמוקוב איש אחד [גוי] כדי שישלחו עבורו אוכל לשבת. בכזו אדיקות נהגו היהודים באותם הזמנים כלפי שבת קודש.
בשנת 5581 [1821] הפעילות המסחרית שלהם הייתה נרחבת מאוד, והם לא הספיקו לתת מענה לכל העסקים. כמו כן הם היו כבר עייפים. בנושא זה האב ובניו ערכו ישיבה על מנת להסדיר את עסקיהם לעתיד. הבנים רצו לחלק [את העבודה] ולהקצות לכל אחד מהם שיעסוק בעבודה שהופקד עליה, אבל האבא לא רצה זאת ולכן הם המשיכו עוד כפי שהיה קודם; למעֵט זאת שהסנ' אברהם הראשון לקח את בנו הקטן לחנות וצרף אותו אל חכם רפאל, כי היה זה חכם רפאל ששהה בחנות תמיד. סנ' חיימָצֶ'ה הסתדר היטב עם חכם רפאל. הוא לימד אותו אך לא העמיס עליו עבודה רבה, כי כפי שנאמר
229 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1821
מטבעו היה חלוש ותמיד היה חולה. ובאשר לשאלה בדבר רצונם של הבנים הגדולים כפי שנאמר לעיל, הם לא דיברו עוד על כך, כיוון שנוכחו שאביהם לא מסכים לכך. הבנים לא נעלבו אלא המשיכו הכול כמו קודם, לרבות החילופין ביניהם בעבודה בסופיה. הסנ' אברהם לא ערך עוד ביקורות בעבודותיהם של בניו, אך בכל ערב כאשר באו הביתה דיווחו לו על כל מה שעשו. הוא הקשיב להם, אך מעולם לא בא אליהם בטענות, גם כאשר עשו אילו שגיאות.
הסנ' אברהם הראשון הגיע בזמן הזה למצב הטוב ביותר שיכול להיות. באותו הזמן מחירי נכסי המקרקעין היו זולים מאוד, ולכן הבן הגדול חָריבּי צֵ'לֵבּי אמר לאביו לקנות בית. היה בכוונתו של הסנ' צֵ'לֵבּי להיפרד [לפרק את בית האב], לפי שנוכחו לדעת כי המשפחה כבר נעשתה די גדולה. הסנ' אברהם הבין זאת היטב, אך הוא לא ידע אם הבנים האחרים לא יבקשו זאת עד מהֵרה גם הם; כי אהב שיהיו כולם סמוכים על שולחנו, וכפי שנאמר עוד קודם הוא נזהר מאוד שלא להפגין שהוא בעל יכולת ועשיר. היה זה בערב אחד כאשר כולם בילו בשירה, שאמר הסנ' אברהם לחָריבּי צֵ'לֵבּי: "האם כשתיפרד מעל שולחני תשיר כאשר תהיה לבד?" וחָריבּי צֵ'לֵבּי השיב לו שכאשר ייפרדו שלושה ערבים בשבוע יבואו כולם לביתו לסעוד ולשיר.
230 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1821
והסנ' אברהם אמר לו: "אם כך תעשה, מחר אני אומר לעדיל בֵּיי, אחיינו של מֶהמֵט אמין אגא, שישכיר לנו את החדרים הנמצאים אצלו בחצר החיצונית. ואז אתה תיפרד מעלי". וכך היה. עדיל בֵּיי נתן לו אותם, ובחלוף כחודשיים נפרד חָריבּי צֵ'לֵבּי מבית אביו ועבר לבית הזה. עדיל בֵּיי כלל לא גבה ממנו דמי שכירות בכל הזמן שבו גר שם, והוא המשיך לבוא ערבים רבים לבית אביו שאותו כיבד מאוד. בהוצאות שנזקק להן, הן במזונו והן בלבושו, בכולם נשא הסנ' אברהם. האב קנה בעצמו את כל צורכיהם. קודם לכול שלח אותם לביתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי ורק אז שלח לביתו שלו. זה אותו הבית שליָמים קנה אותו צֵ'לֵבּי יהודה, ובפרק [המספר] עליו אכתוב איך רכש אותו לבעלותו וכיצד חי בו כל חייו. בהמשך היה הבית שייך לבנו סנ' דָּוִידְצ'וֹנָצֶ'ה שגם הוא חי בו כל חייו, ואחר כך העבירו אותו בניו אל הסנ' אימם בּוּ' בּוּליסוּצָ'ה. מאוחר יותר הוא נמכר למועצת העיר סמוקוב על מנת שישמש בית ספר, והרסו אותו כדי לבנות את בית הספר. בשבת הראשונה לאחר המעבר אל הבית [החדש] ביקרה אותו הקהילה כולה, וסנ' אביו וחכם חיימָצֶ'ה הבדלה גיסו באו אליו לאכול עם כל משפחותיהם. המנהג היה שכאשר באו לאכול ביום השבת נשארו גם למוצאי שבת, ואכלו את שאריות הארוחות [שהכינו לשבת] אותן הביאו עימן, שלא היו מועטות, ושרו ושמחו. לא היו להם רהיטים וחפצים גדולים או מפוארים, אלא רק
231 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1821
הנחוץ לקיומם. הם ישנו בחדר אחד גם כשהיו שמונה או עשרה אנשים, וזה לא הזיק להם במאומה. הם ישבו על גבי שילטֵס שפרסו על הרצפה. הגברים ישבו לרוב על הברכיים, עסוקים בראש ובראשונה בענייניהם. הגברים שהו בנפרד והנשים בנפרד, אפילו שהיו מאותה המשפחה. את הנשים לא כיבדו כמו בימינו, אלא כל הכיבודים ניתנו אך ורק לגברים! הנשים היו חייבות לשרת את בעליהם ואת כל האנשים בבית כמו שְפָחות. הן היו חייבות לשמש את בעליהן ברחיצת פניהם עוד בהיותם במיטתם, ואחר כך להביא להם קפה ואז לתת להם את הבגד אותו ילבשו. כך גם הכלות הצעירות – הן חויבו לשרת כך את חותניהם, והן גם רחצו את רגליו של הבעל כמו גם של החותן. חותנת, מייד כשהייתה לה כלה, לא עבדה יותר בבית אלא הטילה הכול על הכלות; זאת גם אם הכלות היו צעירות מאוד, בקושי בנות 14 או 15 שנים כאשר נישאו, כמו שקרה פעמים רבות. לא פעם החותנת הכבידה ידה עליהן, וצעקה עליהן כאשר לא עשו את עבודות הבית כמו שצריך. והכלות לא היו יכולות לומר דבר אלא רק לבכות, בלי שהיה אף אחד שירחם עליהן. על זאת היו אומרים ואף אומרים זאת כעת: החותנת, אפילו מחומר [חימר] אינה טובה.[133] הכלות היו צריכות גם להרים את המיטות בחדר בו לנה החותנת, ולכן הכלה הייתה אמורה לקום מהמיטה במהירות רבה – היה זה בעיקר בחורף כשהיו קמים לפני עלות השחר. ואם הכלה
232 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1821
לא קמה מספיק מהר מסיבה כלשהי, בין אם התינוק לא נתן לה לישון או מסיבה אחרת, הייתה החותנת מקימה אותה בכמה צעקות רמות; ואפילו כשבעלה גם הוא היה שם, לא היה לו אומץ לומר דבר. ומרוב המורא הגדול שהיה לה [לכלה], היא קמה בחשֵכה באותה המהירות כפי שהיא [החותנת] רצתה. הייתה כלה אחת [שסיפרו] כי לבשה הפוך את שלוואר הבד שנהגו ללבוש והיו רקומים בקְלוֹבּוֹדָן, ומיהרה ללכת לחדר החותנת כדי להרים את המיטות. לא זו אף זו, היו כמה מהחותנים שאהבו שיעסו את רגליהם בהיותם במיטה, והיו אלה הכלות שהיו מעסות אותן, עד שהסנ' החותן היה אומר לה שתלך. כל הדברים הנכתבים כאן נחשבים בימינו כאכזריות וכהתנהגות רעה, שהיו לחותנים וגם לחותנות כלפי הכלות. נראה שבימינו זה בדיוק הפוך, כי עכשיו יש הרבה חותנות שמשרתות את כלותיהן, באותו אופן כמו שנאמר לעיל אודות החותנות שעשו את הכלות למשרתותיהן. אני מכיר אישה אחת שעודה חיה, ואפשר לומר שהיא ברת מזל.[134] היא קיימה את חובותיה ככלה [כפי שהיו אז], והייתה מאושרת שגם הספיקה למלא את חובותיה כחותנת כלפי כלתה כפי שהן בזמננו אנו[…][135]
בשנת 5582 [1822] כפי שנכתב, עסקי המסחר שלהם התנהלו כמו בכל השנים האחרות וכך גם
233 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1822
אורחות חייהם, ולא נעשו בהם שום שינויים. בשנה זו ביקש הסנ' אברהם הראשון מהסנ' פּיפֶּרקוֹ שהייתה לו הווידנייה הקרובה ביותר לעיר, שייתן לו את מפתחות הווילה הכפרית שהייתה לו בווידנייה כי הילדים רוצים לנסוע לשהות כמה ימים בכפר. הסנ' פּיפֶּרקוֹ, שהיה ממכריו הטובים כיוון שהסנ' אברהם הִלווה לו כסף בריבית, אמר לו שמלבד הווילה העומדת לרשותו גם ישלח לו את כרכרת הפַּייְטוֹן כדי שייסעו בה וישהו שם כמה ימים כרצונם. זאת ועוד, הוא אמר לו שהוא יורֶה לממונה שלו שיטפל בהם היטב ושלא יפחדו ממאומה, ואף הוא יבוא מִדֵי פעם לבקר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכו לישון בווידני, דבר שגם הטורקים עצמם חששו לעשות מכיוון שהיו הרבה גנבים. היו אלה בדרך כלל בעלי הקרקע [המעמד השליט הטורקי], מלוּוים בידי 10 או 15 סֵיימָנים,[136] שהיו אמורים להיות השומרים ולהלך בשדות כדי לרדוף אחרי אותם גנבים; אולם לרוב אותם השומרים היו אלה ששדדו והרגו את הסוחרים, ולצידם עמדו הבֵּיִים הבכירים ביותר של העיר שהיו היָטָקים [נותני המחסה] שלהם. הם [בני אריה] הלכו ללא פחד לווידנייה הזה, והיו שבעי רצון מאוד. במשך היום באו הגברים העירה ובערב חזרו לווידנייה, כך עשו במשך השבוע כולו. ובשבת שבו הביתה כי לא יכלו להגיע לבית הכנסת עקב [היעדר] העירוב. היה זה פלא גדול מאוד עבור כל היהודים שהם לא פחדו והיו כה אמיצים, במיוחד להישאר לישון בלילות. הם השאירו את הכנת
234 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1822
מזונם בסמוקוב, ובכל ערב הוביל אותו אליהם יהודי אחד, שהרי לא רשאי היה לעשות זאת לא מוסלמי ולא נוצרי, מטעמי כשרות; במיוחד אם היה זה ראקי, ואין צורך לומר יין או חומץ, שהם [אם נגע בהם גוי] יין נֶסֶך.
בשנה זו בּוּ' לאה, אשתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי, הייתה בהיריון אחרי תשע שנים שבהם לא ילדה. וכך קרה שבשנה הזו בביתם החדש בו גר בנפרד מאביו היא ילדה בן, והשמחה הייתה רבה עד מאוד. כולם באו לביתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי והשיבו כבראשונה, הכול כפי שנהגו בכל הלידות האחרות בהתקנת המיטות הגבוהות; זאת אף על פי שבּוּ' לאה לא רצתה זאת, באומרה שעבורה כעת, כאשר היא כבר נחשבת אחת מהזקנות,[137] היא לא צריכה את הדברים הללו. אולם כל הגברים אמרו כי יש לחגוג את כל אותם הדברים כפי שעושים עם הצעירות, מכיוון שהיא לא ילדה תשע שנים. וכעת, עם המעבר לבית חדש, היא ראויה לכל אלה. וכך עשו, ובּוּ' לאה שהייתה מאוד בריאה וחזקה ילדה את התינוק בקלות רבה. וכשהיא על המיטה בריאה ושלמה, חגגו את הלידה הזו הרבה יותר מאשר חתונה. בכל יום באו לבקרה הנשים, ובלילות הזמינו אורחים רבים. שרו, שמחו ונהנו. וכך עשו גם ביום השבת, הכול כפי שכבר נכתב. וגם ביום ברית המילה שוב הזמינו את העיר כולה, את הגברים וכן את הנשים. וקראו לו [לרך הנולד] אברהם,[138] על שם שני הסבים, הלוא הם הרב 'זכור לאברהם' והסנ' אברהם הראשון, אביו של חָריבּי צֵ'לֵבּי. ואחרי לידה זו לא ילדה עוד, כך שהיה הבן הנולד הילד הקטן
235 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1822
במשפחה. ממפגש הקהילה שערכו ביום השבת שלחו לכל אישה נשואה ביצה עם ג'ינֵט אֵנשָרוֹפָּדו [עוגה מסוכרת], דבר שהמשפחות האחרות לא נהגו לעשות. בּוּ' לאה בעצמה היניקה את היילוד וטיפלה בו. אינני זוכר שסנ' אבי סיפר לי באיזה תאריך היא ילדה אותו, אבל התאריך שצוין בפניי היה ה־25 באלול שנת 5582 [11/8/1822]. [הבן ה]זה הוא צֵ'לֵבּי אברהם מ' אריה השני שהוא סנ' אבי שלי, צֵ'לֵבּי משה אברהם אריה השני, הכותב והמחבר של ביוגרפיה זו. כאשר גדל מעט הביאו לו אֶחיו ממתקים וצעצועים, כיוון שכל בני הבית אהבוהו מאוד. הסנ' אברהם היה עסוק גם בשנה הזו בענייני הקהילה, ובעיקר בענייני תלמוד התורה שדאג לחזֵק. כאשר מינה חזנים חדשים לקח אותם לביתו, ולימד אותם את התפילות ואת הניגונים הנהוגים סמוקוב. זה נמשך גם בזמנו של צֵ'לֵבּי יהודה: אני בעצמי זוכר שכאשר הוא [יהודה] מינה כחזן את סנ' אברהם ב' ראובן שהיה צעיר מאוד, בא [האחרון] בכל ערב אל ביתו של צֵ'לֵבּי יהודה. הוא לימד אותו את התפילות כמו גם את הפרשה ואת הניגונים, דהיינו הדרך שבה שרו את התפילות, הן לחגים והן לשבתות, וכך גם את המזמורים שנהגו לשיר בחתונות, בבריתות ובטקסים מסורתיים אחרים. לכל אלה יש שירים ייחודיים, ועד היום עדיין אלו אותם השירים בכל התפילות – כאלה שבערים אחרות אינם בנמצא. הניגונים הללו [שנהגו בסמוקוב] הם על פי מנהגי אדירנה וקונס'.
236 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1822
נשות הבית נהגו תמיד להיפגש ביניהן. כעת, כשנפרדה מהם גם בּוּ' לאה, כבר היה להם, לגברים ולנשים כאחד, לצאת ולבוא בין שלושה מקומות, מה שלא היה להם לפני כן. והסנ' אברהם היה שמח בכל מאודו בכך שהוא הגיע לסמוקוב לבדו, וכעת הוא רואה את משפחתו, מדמו ומעצמותיו, שיש לה שלושה בתים. וכך היה שבהרבה שבתות ומועדים הלך בהתחלה לבדו לאחד מן הבתים, בין אם לזה של בנו או לזה של בתו, ואחר כך שלח לקרוא לכל בני ביתו שיבואו ויביאו איתם את האוכל שיאכלו יחדיו. ולא נתנו את הדעת בכלל לנימוסים והליכות, אם היה [האוכל] כפי שנדרש או לא, אלא [הביאו] את מה שהיה בנמצא אצלן. כל בני הבית לא סירבו כלל להוראותיו ולרצונותיו של הסנ' אברהם הראשון, אלא מילאו אחריהם מייד. הנשים עטו רעלה לבנה שאיתה כיסו את פניהן כאשר יצאו אל הרחוב, נושאות עימן את האוכל. והיו מרוצות ושמחות, אכלו לשובע, שרו ורקדו והסירו מעליהן את הבושה. כאשר שהו ביחד, כולם היו כאיש אחד. כך גם נהגו במוצאי שבת. כפי שכבר נכתב, היה נהוג שכאשר אכלו ביום [השבת] במקום אחד, היו צריכים להישאר שם גם במוצאי שבת. וכך עשו. ובּוּ' דונה שרה 'במוצאי'[139] וניגנה בסַנטוּר, ואחר כך שרה את כל השירים ששרו תמיד ואז אכלו. וכאשר הגיעה שעת חצות הלכו איש איש
237 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1822
לביתו שמחים ומאושרים. כך גם עשו הנשים; הן הכינו לבדן מאכלי בצק וגבינה ושלחו האחת לשנייה, וזה היה לאות כי הנשים הולכות לאכול ביחד. כך הן הזמינו [האחת את רעותה] לבוא לאכול ארוחת בוקר. וכפי שנכתב כבר קודם, בצורה כזו הן בילו את ימיהן.
בשנת 5583 [1823] ארבעת האחים, בניו של חָריבּי צֵ'לֵבּי אברהם, היו כולם בעסקי המסחר. והיו כולם מאוד בקיאים בו, כך שלא היה לו עוד צורך ללַמדֵם. לפיכך הוא נתן דעתו לפנאי שלו, וחיפש לעצמו דרך להעביר את הזמן. במשך היום הוא דאג לטפל בכמה מענייני הקהילה, ופעמים הלך לבקר את מֶהמֵט אמין אגא ואת הבֵּיִים האחרים של סמוקוב. הוא גם דאג לנכדים שימשיכו ללמוד בבית הספר. [הנכד] הגדול צֵ'לֵבּי יהודה נמשך ללימודים יותר מאשר צֵ'לֵבּי גבריאל, כך שהוא קנה דעת הרבה יותר, אף על פי שלא היה זה כמו [בני המשפחה] שקדמו להם. שניהם היו נבונים מאוד, אך לא הסתדרו ביניהם כל כך טוב ולא כיבדו זה את זה. נהפוך הוא, לעיתים הם התקוטטו, דבר שהיה למורת רוחו של סנ' אברהם כמו גם של חָריבּי צֵ'לֵבּי. הם חשבו לארֵס את צֵ'לֵבּי יהודה, אותו כינו יהודצֶ'ה, וכך קרה שהסנ' אברהם נסע לפָּזָרג'יק, כי נודע לו שיש שם כלה טובה ומלומדת מאוד ממשפחת פָּניזֶ'ל, ויש אפשרות לבקש
238 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1823
אותה ככלה עבור יהודצֶ'ה. וכך היה, הוא ביקש את ידה דרך חבריו, והסכימו ביניהם על האירוסין. הם ערכו את כל הטקסים הרשמיים, והוא שב לסמוקוב שבע רצון. בחלוף כמה ימים ערכו את האירוסין לפי המנהג, כלומר, קיימו באופן רשמי את [טקס] הקניין. הזמינו את העיר כולה הן ל[טקס] הקניין והן לארוחת הערב, בה נכחו כולם. שמה של הכלה היה בּוּליסוּ־שמחה, בִּתו של חכם יצחק פָּניזֶ'ל,[141] סוחר מהגדולים ביותר בטָטָר־פָּזָרג'יק,[140] ועיסוקו היה בסחורות קונפקציה. הם היו משפחה של רבנים, ובימינו נעשה נכדו של חכם יצחק האמור לרב הראשי של ירושלים המוכר לכולם. וכאשר אומרים הרב פָּניזֶ'ל, כבר ידוע כי זהו הרב הראשי של ירושלים. הוא שירת בתפקידו כחמישים שנים, ואחרי שחי 95 שנים מילא את מקומו הרב אליָשר [יעקב שאול]. בתקופה בה היו מאורסים הם שלחו זה לזה דברי מתיקה, פרחים ומתנות שאותם נהגו לשלוח באותם הזמנים, כפי שכבר נכתב קודם. החזן חכם פָּניזֶ'ל מיוּצְ'בּוֹנָר[142] שבסופיה גם הוא מאותה משפחה. אומנם כתבתי כבר קודם שיש כתובים שונים בביוגרפיה זו, לגביהם יכול כל אחד להעלות השגה שהם לא מתאימים לה. אולם בכל זאת כתבתים, מכיוון שכל מאורע עליו כתבתי, אף אם נראֶה כאילו אינו מתאים, יש לו חשיבות משלו לעתיד, ואני רואה לנכון לכתוב עליו כבר כעת,
239 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1823
וזאת כדי להביא לידיעת [הקוראים] במידה מסוימת מי הן משפחות המוצא של משפחת אריה; וגם כדי שיהיה לכל בן למשפחת אריה האומץ להמשיך בלימודים הגבוהים ביותר, בלא שיחשוש שלא יעלה בידו להצליח. אומנם אנו רואים תלמידים רבים שלא יכולים לשאת לימודים כאלה, ורבים מתים או נדבקים בשחפת או יוצאים מדעתם, אבל זה רק בגלל שאינם בעלי קרבת דם למשפחות מלומדות. אלו שיכולים לסבול כזו עייפות של המוח, הם רק אותם אנשים שסבֵיהם ואבותיהם היו מלומדים; וכך גם לבניהם לא מתעייף המוח, כיוון שזהו טבעם. לזאת אנו קוראים מתת האל. ובחזרה למשפחתנו, קראנו עוד קודם עד איזו דרגה של לימוד הגיעו הסבים הגדולים, הסבים שלנו וגם אבותינו. סנ' אבי אמר לי שהוא היה תלמיד בבית המדרש עד גיל 28, וידע את חלקה הגדול של הגמרא בעל פה. הוא ידע אסטרונומיה ואלגברה ואת רוב דיני היהודים. כאשר הגיע לסופיה בא לבית המדרש בזמנו הפנוי, היכן שלמדו חכמי סופיה שהיו מלומדים מאלה של סמוקוב. וכך גם היו עושים בני גילו, כי זאת הייתה הנאתם. כך מצד הגברים. ובמה שנוגע לצד הנשים – כבר ידוע שבּוּ' בּוּכוּרוּ הייתה ממשפחת נבון ושסבהּ היה הרב הראשי של אדירנה, הייתה אשתו של הסנ' אברהם הראשון – הראשון שבא לסמוקוב. ובּוּ' לאה, אשתו של חָריבּי צֵ'לֵבּי משה א' אריה ה-I, הייתה בִּתו של המפורסם הרב זכור
240 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1823
לאברהם. ואשתו הראשונה של צֵ'לֵבּי יהודה הייתה אחייניתו של הרב פָּניזֶ'ל, הרב הראשי של ירושלים,[143] והיא נקראה בשם בּוּ' בּוּליסוּ שמחה, הלוא היא סבתא שלי, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני. ואשתו השנייה של צֵ'לֵבּי יהודה, בּוּ' רחל, הייתה בִּתו של הרב משה הלוי, הרב הראשי של סופיה. וכל צאצאי [הנשים הללו] הם [יוצאי חלציו] של צֵ'לֵבּי יהודה. וזאת לדעת שניתן לומר שאנו יכולים להתגאות באומרנו שמשפחתנו לוקחת חלק במתת האל הזו; זאת הואיל וגם בזמננו אנו כל אלה [מבני משפחתנו] שהמשיכו בלימודים הגבוהים ביותר בכל קטגוריה שתהיה, כולם נחלו הצלחה גדולה עד מאוד.
כל העסקאות המסחריות והאחרות שביצעו [האחים] נעשו כולם בשמו של הסנ' אברהם, שנודע בקרב הטורקים והנוצרים בשם בָּזיריאן בָּאשי. בשם זה הכירוהו כולם, וכל האנשים כיבדו אותם רבות. אולם הם לא היו זקוקים לזאת. הם היו מסורים מאוד לעם, תמיד ביקשו לעשות טובות, ואפילו אם זה עלה להם כסף לא היה אכפת להם. היו מקרים רבים שהם נשאו בכל הוצאות הקהילה חודשים רבים, כיוון שהתגלעו אי־אלו חילוקי דעות בין חברי קהילת סמוקוב, ואותם חברי הקהילה הפסיקו לשלם את המיסים שנקצבו להם. על מנת שלא ייסגרו תלמודי התורה ובית הכנסת, הם [בני אריה] נשאו בהוצאות עד שהסדירו זאת [את המחלוקות]. המריבות התגלעו בראש ובראשונה על כך שלפלוני כלשהו היה יארצייט[144] ולא קראו לו לעלות לתורה; או שכן קראו לו, אבל העלו אותו ברביעי בעוד שהיה ראוי
241 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1823
שיעלה [בעליית] סמוך[145] או משלים[146] – [עליות] שהיו משאת נפש בשבת. מאוחר יותר הסדירו זאת בצורה אחרת: מכרו את העליות לתורה עבור מי שהיה לו יארצייט, וכל אחד מאלה, אם לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות את ההפטרה, היה נוטל בערב שישי כרטיס של העליות שנמכרו בבית הכנסת.[147] וכך, בעניין זה, לא היו מריבות למשך זמן מסוים.
בשנת 5584 [1824] חָריבּי צֵ'לֵבּי כבר גר בנפרד, אך לכל צורכי הפרנסה שהיו לו, הן למזונו והן למלבושיו ולכל ההוצאות האחרות שכבר היו בטיפולו, דאג היטב הסנ' אברהם ומנע ממנו כל סבל. ברם, לחָריבּי צֵ'לֵבּי נעשה מאוד קשה שהבנים לא היה להם בבעלותם דבר, ובנוסף הוא רצה לערוך חתונה ולהשיא את יהודצֶ'ה. חָריבּי צֵ'לֵבּי החל להתחבט, כי לא ידע באיזו דרך לפנות לאביו ולדבר איתו על הבעיה הזו. הסנ' אברהם שראה כי חל אצלו שינוי מוחלט המתין כמה ימים, ובראותו שלא חל שיפור שאל אותו הסנ' אברהם מדוע אינו נוהג כמקודם. ואז אמר לו חָריבּי צֵ'לֵבּי שהוא לא אוהב שאביו ידאג לצורכי הקיום שלו, אלא הוא רוצה שיהיה לו סכום קבוע של כסף שהוא רשאי למשוך מהחנות, וכך גם יוכל להסדיר את עתידו. מייד השיב לו אביו: "תחילה נחתן את יהודצֶ'ה, ואחר כך נבחן את הדרך להסדיר זאת איתך
242 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1824
כמו גם עם כולכם". מענה זה לא השביע את רצונו של חָריבּי צֵ'לֵבּי, אבל הוא לא דיבר עוד על כך. הסנ' אברהם שאל את בנו בדבר 'בקשת החתונה', כי הרי זה כבר הוסכם, והם 'ביקשו החתונה', ועל פי המנהג קבעו מועד וגם הכינו את כל הדרוש. ובבוא העת הם שלחו את המחותנים, ועשו הכול על פי המנהג כפי שכבר כתבתי, ולא החסירו דבר. וכאשר הגיעו הכלה וכל מלוויה מפָּזָרג'יק הם ירדו כולם בביתו של הסנ' אברהם, שם שהו עד יום הקידושין. ואז באו כולם לביתו של החתן וערכו את החתונה בכל הפאר וההדר, וכמו כן הזמינו את העיר כולה הן לקידושין והן לחתונה. ובכל שמונת ימי החתונה שמחו ונהנו כפי שנהגו בכל שאר החתונות. הכלה הביאה אָשוּגָר רב וכן 300 גרושים קוֹנטָדוֹ. היא באמת הייתה מאוד טובה ויפה, ומאוד רגועה, ושני הצדדים היו מאושרים. בּוּ' בּוּליסוּ הייתה אישה נבונה מאוד. היא הייתה חזקה מאוד וכיבדה מאוד את בעלה ואת כל בני הבית, וכך היה שבעלה אהבהּ מאוד וכל בני הבית רכשו לה חיבה רבה מאוד. בחלוף כמה ימים לאחר החתונה נסעו כל בני משפחת הכלה, והם [בני הזוג] נותרו לבדם בבית מאושרים עד מאוד. בחלוף כשניים–שלושה חודשים ביקש הסנ' יהודצֶ'ה מאביו שייתן לו את הקוֹנטָדוֹ, כיוון שאינו רוצה להמשיך בלימודיו [בבית המדרש],[148] ובמזומנים אלה הוא יבצע אי־אלו פעילויות מסחריות של קנייה מיד ליד[149] וימכור אותם בקוֹנָקים של הטורקים. אלא שלאביו לא
243 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1824
היה [כסף], ושניהם [יהודה ואביו צֵ'לֵבּי] נאלצו לפנות אל הסנ' אברהם. והוא ללא היסוס נתן להם ובירך את הסנ' יהודצֶ'ה, שהדבר הראשון שעשה היה שקנה מהיוּרוּקים קפה וסוכר והוביל אותם אל הקוֹנָקים של הבֵּיִים; ובאותו היום עצמו מכר אותם. במהלך הביקורים הללו בקוֹנָקים הוא היה שואל אותם מה הם צריכים שיביא עבורם. הוא המשיך כך, אבל חנות הוא לא פתח אלא שכל עיסוקו היה בקניות, והשתדל למכור את הסחורה בו ביום. וכך המשיך. מאוחר יותר נסע לפָּזָרג'יק אל חותנו, וביקש שיעזור לו לקנות משלוח של אורז. חותנו שסחר במוצר זה נתן לו מה שהיה אצלו מן המוכן, והוא הביא [את האורז] לסמוקוב, ותיכף ומיד מכר אותו בקוֹנָקים, והיה לו מכך רווח גדול. ומכך שהפיק רווח מהמכירות שלו, הסנ' אברהם ואף חָריבּי צֵ'לֵבּי היו שמחים מאוד.
בנוגע לשאלה שאותה שאל חָריבּי צֵ'לֵבּי את אביו, אמר לו הסנ' אברהם שהם חופשיים להוציא מה שמתאפשר להם. אולם באופן קבוע אי אפשר לקצוב [סכום], מכיוון שהוא לא יודע אם העניינים יתנהלו בעתיד כפי שהם כעת: "שיישאר [המצב] עדיין כפי שהיה עד היום, ומאוחר יותר נראה איך נסדיר זאת". לנוכח כל השיחות האלה, מובן מאליו ששניהם ביררו ביניהם את כוונותיהם. מכך אנו למדים שהאבות לא צריכים למסור [את אשר בידם] לידי ילדיהם חיש קל. על פי
244 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1824
הפתגם המוכר לכולם והמשמש בעיקר בקרב הנשים שאומרות: "אבוי לו לאותו אב שיצפה ל[עזרת] בנו. אז יבכה האבא ויבכה הבן. אך כשהאב נותן לבנו, צוחק האב וצוחק הבן". רואים זאת אצל הרבה אנשים. קודם כול הוא [הבן] אומר לו [לאב] שהגיע הזמן שיבחן את הדרך כי הוא כבר לא יכול לפרנס אותו, ואז הוא מתחיל לגרש אותו מהבית ואומר לו שכל מה שיש בבית הוא שלו [של הבן]. וכאשר אותו האב המסכן שומע את הדברים האלה של בנו, ניתן להבין את זרמי הדמעות ששוטפים את זקנו הלבן. ובלי רחמים פוקד עליו [הבן] בכמה צעקות גסות שיֵצֵא מלפניו וילך הביתה לבכות. וכאשר הוא לא עוזב מספיק מהר, הוא נותן לו גם דחיפה הגונה. ובו בזמן מתעלל בו, מקלל אותו ומשפיל אותו, וגם אומר לו שאם עוד פעם אחת הוא ירשה לעצמו לבכות לפניו, הוא לא ירצה אותו יותר כאבא. כל זה שמדובר על כך שהוא אמור לתת לו שלושה פרנקים – הוא אומר לו בצעקות רמות שאם זה לא מספיק לו שילך וימכור גרעינים לפרנסתו. ואותו האב המסכן כשהוא בא הביתה לא מספיק מה שהוא עובר עם הבן, מתחילים לצעוק עליו גם אשתו וגם ילדיהם שנמצאים איתם בבית. וכך האישה סותמת לו את הפה ואומרת לו: הכול עכשיו רק לפי אינטרס, וכל מה שעבר, בזמן הזה יש לשכוח אותו. אני כותב זאת כדי שכל אחד יֵדַע להתנהג כראוי, כי אני הוא זה שראיתי זאת אצל אחד מבני משפחתנו. ומה שכתבתי הוא אף לא 10% ממה שנודע לי. ואם בהזדמנות
245 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1824
אחרת תבוא לפני האפשרות, יש לי עוד הרבה מאוד לכתוב. זאת איני כותב חס ושלום כהטפה, אלא אך ורק כמאורע מאלה שעברו על משפחת אריה.
בשנת 5585 [1825], כפי שכבר כתבתי, מצב העסקים אצלם היה תמיד טוב כך שכבר לא היה להם על מה לדאוג. הדאגות היחידות שלהם היו באיזו צורה יעבירו את זמנם, בין אם בלילות ובין אם בימים. היה זה בלֵיל חורף אחד שהכינו מיני מאכלים, עם דוּלסֵיס ומשקאות, ונאספו כולם בבית הסנ' אברהם, שהיה בו חדר גדול. והזמינו גם את חכם חיימָצֶ'ה עם כל משפחתו ואת בּוּ' דונה עם הסַנטוּר, שכידוע ידעה לנגן בו היטב. כולם בילו את הלילה שרים ושמחים, ובאותו הזמן גם רקדו, וכן שתו. והעיקר בכל זה היה חכם רפאל, הוא הוביל זאת, הן בשירה והן בריקוד. לקראת הסוף כולם היו שרויים במצב רוח טוב, וקמו לרקוד הורו [מחול מעגל]; ובּוּ' דונה ישבה וניגנה בסַנטוּר, וכל האחרים רוקדים הורו. והנה, חכם רפאל דרך בחוזקה על רגלה של בּוּ' דונה עד כדי כך שנפלה מעולפת, שכן מה שעליו דרך היה הקרסול. היא נותרה מעולפת כשעה, וכמובן
246 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1825
שהגישו לה מיני סעדים עד שהחזירוה מעלפונה. זה גרם לכולם זעזוע גדול מאוד, וקלקל לגמרי הבילוי הטוב והנעים שבו היו כולם שמחים ומאושרים. הכאב הזה פקד את בּוּ' דונה כך שלא יכלה להניח את רגלה על הארץ במשך שנה שלמה. חכם רפאל לא יכול היה לשאת את הדבר באורך רוח. הוא תמיד היה מתנצל ואומר שלא התכוון, ואף אמר לכולם שהייתה זו אשמתו הבלעדית. בּוּ' דונה לא התרעמה בפניו אף פעם, אך היא סבלה כל חייה מהכאב הזה, ולא יכלה לנגן עוד על הסַנטוּר באותה הערגה שהייתה לה מלפני כן. בכל שנה הייתה בּוּ' דונה נוסעת למרחצאות, וכך יכלה להעביר את תקופת החורף ביתר רוגע. כמו כן עשתה טיפולים רבים בבית.
בשנה זו נסע חָריבּי יוסף לראשונה לקונס' כדי לערוך קניות לחנות. הוא יצא למסעו ולקח איתו סכום של מטבעות אֵינָה [מוכספות] וכן דוּקָטים [מזהב], שכפי שכבר ידוע נאספו מהקָאשָה ומן השווקים של סופיה וסמוקוב. באותו הזמן הביא עימו גם מכתבי המלצה רבים שקיבל ממֶהמֵט אמין אגא וגם מאביו, והם נועדו לכל הסוחרים ולמכריו האחרים. בהגיעו לקונס' ירד באחוזת החוף בית מיראמר[150] שהייתה שייכת לצֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר קַרמוֹנָה, ושם התקבל בסבר פנים יפות. הוא מסר לו את המכתבים שיועדו עבורו, והלה אמר לו שיערוך את קניותיו, ואם יהיה לו צורך באיזשהו סכום כסף או באשראי כלשהו אצל אחד מהסוחרים, שלא יהסס לבקש אותם ממנו. חָריבּי יוסף
247 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1825
הודה לו ואמר לו שייתן דעתו על כך, ואם יהיה לו צורך יבקש ממנו. וכך, למרות שכעיקרון חָריבּי יוסף לא נהג לקנות באשראי, הוא לקח מצֵ'לֵבּי בּוֹכוֹר [קרמונה] 5,000 גרושים במזומן ו־5,000 גרושים באשראי, וקנה בכל אלה סחורות ותרופות. על כך לא ידעו בסמוקוב. הקניות שערך היו כמובן גדולות יותר, והוא אף רכש כמה פריטים שהם לא מכרו לפני כן. כאשר שב לסמוקוב נדמה לו שיַפנו אליו אילו טענות, ולכן סיפר להם על אודות הכבוד שהעניק לו הסנ' קַרמוֹנָה ועל כך שהבטיח להלוות לו, בין אם כסף במזומן ובין אם באשראי. שניהם שאלוהו האם לקח, והוא ענה להם שאכן לקח את מה שנכתב לעיל. והם אמרו לו שטוב מאוד עשה, "כי זהו הסימן שהוא רוצה להיטיב עימנו". וגם באשר לסחורות החדשות שקנה הם היו מרוצים מאוד, והמכירות שעשו היו טובות כתמיד. הדבר הטוב באותם הימים שלא היה אז החשש הקיים היום, שצריך למכור במהירות מפני שהאופנה תחלוף. הם לא חששו מכך, כי גם אם לא מכרו כה מהר מאוחר יותר המחירים עלו, מכיוון שלא השיגו חיש קל סחורות. אין צורך לומר שבאותם הימים וכך גם בימיי שלי, הרכישות שערכו ביריד של אוּזוּנג'וֹבוֹ[151] נועדו ליריד של שירוֹן (סֶרֶס). ואם היו מהם שמכרו את הסחורה יותר מהר, לא היה להם מהיכן להביא אחרת במקומה, ולכן אלה שפיגרו במכירות מכרו במחירים גבוהים יותר. בעוד שכיום זה בדיוק ההיפך. כולם מבקשים למכור במהירות משתי סיבות: הראשונה, שכאשר
248 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1825
מגיעה למישהו סחורה רעננה נהוג שכולם רצים לקנות מפני שאלו אופנות חדשות; והשנייה, שזה טבעי שכאשר מישהו פותח חנות חדשה כולם באים לראות אילו סחורות טובות יש לו, ולכן הוא מוכר במחירים יותר יקרים. לאחר מכן הוא נאלץ להוריד את המחירים, כי אז האנשים באים אליו לקנות רק עקב המחיר הזול. ובקשר להלוואה שקיבל חָריבּי צֵ'לֵבּי מסנ' קַרמוֹנָה וגם בנוגע לערבוּת שהנפיק לו, הם העבירו לו את הכסף מההכנסות הראשונות שהיו להם, הכול במטבע 'קשה'. והסנ' קַרמוֹנָה, כאשר קיבל אותה [את ההשבה] כתב לו שאין צורך שיעבירו לו כסף על החשבון הזה, שכן הוא ימתין להם עד שיבואו לקונס'; ואם הם רוצים הוא יכול להחזיר להם את התשלום הזה, ואף אינו גובה ריבית על סכום כל כך קטן. אולם הסנ' אברהם לא רצה בכך.
הבן השני של חָריבּי צֵ'לֵבּי, הוא צֵ'לֵבּי גבריאל, לא רצה גם הוא להמשיך עוד בלימודיו [בבית המדרש]. הוא אמר לאביו שיקבע לו את מחירי המטבעות היקרים שהם קונים, מפני שהוא רוצה להסתובב בשוק ולמצוא דרך לקנות מטבעות כאלה במחירים שבהם יוכל להרוויח ככל הניתן, כי בזאת ברצונו לעסוק. והאב אמר לו שזה אפשרי, ובלבד שיאמר זאת לסנ' אברהם, ששמח מאוד לראות שכבר בהיותם צעירים הם רוצים להרוויח. ללא דיחוי התחיל הסנ' גבריאל להסתובב [בשוק], וביום הראשון כבר הצליח, והביא לאביו כמויות כלשהן של מטבעות אֵינָה [כסופות]. הוא המשיך בכך, ובתוך זמן קצר למד את הפעולות הללו כמעט כמו אביו וסבו. צֵ'לֵבּי יהודה, כידוע, עסק
249 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1825
במכירה ובקנייה מדלת לדלת של סחורות מזדמנות. בשנה זו הלך, מבלי לשאול איש, אל הקוֹנָק של מֶהמֵט אמין אגא, ביקש רשות להיכנס למשרדו, והלה הרשה לו. כשנכנס נשק לרגליו של אגא, ואמר לו שהוא נכדו של הסנ' אברהם, ושבא לבקש ממנו האם זה אפשרי שיקנה ממנו כמות של מזון שתידרש לקוֹנָק שלו. והלה אמר לו כשהוא צוחק, "חה, חה, חה", שכיוון שהוא נכדו של חוֹגָ'ה[152] אַברָמָצֶ'ה זה אפשרי, ושכבר יורֶה לקַניָין שלו שיקנה ממנו להבא. וכך היה. דבר זה שימח אותו עד מאוד, אך בחששו מפני סבו, שמא יכעס עליו על שלא סיפר לו זאת מראש, שמר זאת בסוד. ואולם הסנ' אברהם, שבא למוחרת בבוקר לבקר את אגא, שמע ממנו את כל מה שקרה עם הנכד. ואברהם, שסבר שנכדו ודאי שאל את אביו, ביקש גם הוא מאגא שיֵיעָנה לבקשתו [של יהודה]. אומנם הוא לא היה מרוצה מההתנהגות הזו [של נכדו], אך לא אמר דבר.
בשנת 5586 [1826] נולדה לחכם רפאל בת, ושמחה בכך כל המשפחה. וגם בלידה זו קיימו את כל סדרי הטקס והפורמליות כנהוג אצל כל יולדת, ולא הבחינו בין לידת בן ללידת בת. שמרו אותה שמונה ימים במיטה, שלחו לה מתנות, כולם באו לבקרה, ובשבת באו כולם לאכול כשהם מביאים עימם את מאכליהם. כפי שכבר
250 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1826
כתבתי קודם, היולדת בּוּ' וֵנֵזיאָנָה שהייתה בריאה מאוד, היא גידלה אותה והיניקה אותה ודאגה לה, בלי שהיה לה צורך להיעזר באיש. וביום השבת, היום שבו מעניקים לרכה הנולדת את שמה, דהיינו יום ה־פָדָר, הגיעו החכמים והחזנים, שרו וקראו לה בּוּלִיסוּ־דונה, הלא היא בּוּ' בּוּליסוּ, שהייתה אשתו של חכם אֵלְיָיצ'וּנוֹ [כתוב לֵיָיצ'וּנוֹ] האינטליגנטי. זוהי אותה בּוּ' בּוּליסוּ שידעה לדבר טורקית, ושירָתה הייתה הטובה מכולן מבין נשות משפחת אריה.
הסנ' אברהם הראשון אמר לבנו חָריבּי צֵ'לֵבּי שכבר הגיע המועד לארס את גבריאל, וכי ראה בסופיה כלה אחת יפה מאוד, והיא בִּתו של פְּרֵסִיָאדוֹ תָגֶ'ר. הוא חושב לבקש את ידה לכלה עבור צֵ'לֵבּי גבריאל [נכדו], ורק רצה שגם בנו, חָריבּי צֵ'לֵבּי, יראה אותה. על קיום פגישות בין החתן לכלה, באותם הזמנים לא דיברו כלל, שכן בראש ובראשונה הכלה לא הייתה רשאית להיראות עם החתן כל עוד לא התארסו, ודי היה בשמועות שהתפשטו בין האנשים. מנהג זה נמשך עד הזמן שבו אני, צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, עמדתי להתארס (ואז הכלה ברחה, שכן התפשטו שמועות שייעדו אותה עבורי לפני שהתארסנו, ולכן היא ברחה. וכיום, משחלפו כבר חמישים שנים מאז שנישאנו אני והיא – ואם מי מהקוראים של ביוגרפיה זו יהיה סקרן לדעת מי היא – הוא יכול לשאול אותי בסוד, ואני אומר לו מי היא, ושהיא גרה היום בסופיה, נשואה[…]). המנהג היה שהאירוסין, הן של הבנים והן של הבנות, היו מסורים אך ורק
251 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1826
לראש המשפחה. כל מה שזְקן הבית ראה לנכון – כך נעשה, ולא היו באים בטענות מכל סיבה שהיא. לא כמו עכשיו, שכאשר אב מרשה לעצמו לומר לבנו לקחת לו כלה זו וזו, ואם היא אינה מוצאת חן בעיניו – מייד אומר לו [לאביו] שאת הכלה הזו ייקח לעצמו. ובאשר לכך שגם חָריבּי צֵ'לֵבּי יראה את הכלה האמורה – עשה כן והסכים אף הוא. ולאחר מכן, כשהגיע הסנ' אברהם לסופיה, שלח שדכן לבקש את ידה של אותה הכלה; הוא יידע את השדכן על כל היכולות והעושר שבבעלותם, ושהם ראויים לבוא בקשרי מחוּתנוּת עם הסנ' ממשפחת תָגֶ'ר, שהיו הפירמה הראשונה והמשפחה המכובדת והעשירה ביותר בסופיה. כבר כתבתי על הכוח שהיה למשפחת תָגֶ'ר בסופיה, שהיה ליהודים כמו הכוח שהיה לטוּפּוּזלי עות'מאן פאשה. והסנ' חכם פְּרֵסִיָאדוֹ תָגֶ'ר שהכיר את מעמדו של הסנ' אברהם וגם את עושרו, הסכים לבוא עימו בקשרי מחוּתנוּת. הם גם שקלו בכובד ראש – בין מצד החתן ובין מצד הכלה – האם ראוי הדבר לבוא בקשרי מחותנות. לא כמו כעת, כאשר רבים מן החתנים אף שאינם ראויים להתחתן עם משפחות יותר חשובות מהם, פונים אליהן; ומשפחות רבות מסרבות להם, ואז הם באים בטענות. וכך הם באו לכדי הסכמה, שהוא ישלם 500 גרושים קוֹנטָדוֹ ואָשוּגָר לפי כבודו, ובכל ההוצאות שיהיו יישא צד הכלה. על פי המנהג התכבדו בדוּלסֶה, הכלה
252 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1826
נשקה את יד חותנהּ, והסנ' אברהם יצא מאוד שבע רצון מהצלחתו הנאה. מייד הודיע לבנו בסמוקוב וקרא לו שיבוא להיות נוכח בטקס הקניין שנערך בסופיה, ובו ימסרו את השטר לכלה; וכך נעשה. בסופיה ערכו את [טקס] הקניין בפאר גדול מאוד. בנוסף לנוכחותה של כל משפחת תָגֶ'ר הגדולה, נכחו במסירת הקניין גם מוזמנים רבים מקרב חבריהם – נשים וגברים. וגם באותו לילה שוב נתנו מתנות רבות לכלה עבור בֶּזָה־מָאנוֹ [נישוק היד]. ונהנו ושמחו כל הלילה בשירה וריקודים, בנגינת תזמורות, אכלו לשובע ושתו לרוויה, ויצאו מרוצים עד מאוד שני הצדדים. מאוחר יותר קיימו את מסירת הקניין מידי החתן גם בסמוקוב. שכן, כפי שידוע, כך ערכו את טקסי האירוסין, וכך גם את כל החגיגות האחרות – בלי להחסיר דבר, אלא להיפך: תמיד הוסיפו ולא גרעו. באותו היום שלח הסנ' חכם פְּרֵסִיָאדוֹ מתנות רבות לחתן. בנוסף, בכל חג ובכל שמחה נהגו לשלוח מתנות מצד לצד, הכול עבור המאורסים החדשים. ומשנעשו קרובי משפחה חדשים, הזמינו אותם פעמים רבות בשבתות ובכמה מהמועדים, כאשר שהו בסופיה – הן את הסנ' אברהם והן את בניו – לאכול בביתם בלילות ובימים.
שני הבנים של חָריבּי צֵ'לֵבּי המשיכו במסחרם כפי שנכתב לעיל, והיו שניהם מרוצים מאוד;
253 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1826
ואף יותר היה מרוצה צֵ'לֵבּי גבריאל מפני שהעסק שלו היה 'נקי' יותר,[153] אף כי הרווח היה קטן יותר.
בּוּ' בּוּליסוּ שמחה, אשתו של צֵ'לֵבּי יהודה שהייתה הרה, ילדה באותה השנה את לידתה הראשונה. אולם לא עלה בידה ללדת בקלות כמו שאר הנשים, אלא הייתה זו לידה קשה מאוד שנמשכה שלושה ימים ושלושה לילות. כל עזרה שהייתה אפשרית נתנו לה, ולא הותירו דבר שלא נעשה. היו אלה המיילדות שסייעו בידה אף שלא היו מלומדות [במקצוע], ורופאים לא היו כלל וכלל. ומאליו מובן באיזו מצוקה קשה נמצאה המשפחה כולה. וכאשר כבר שפר מזלה וילדה, הייתה שמחה גדולה; היא ילדה בת. התינוקת הייתה בתחילה מעולפת, אך די מהר היא התאוששה וטיפלו בה כנדרש. ואולם בניגוד לכך, היולדת עצמה נותרה אחרי הלידה המומה והלומה מאוד, וכל העזרה שנתנו לה הייתה ללא הועיל. לא חלפו אלא יומיים, והיא נותרה שכובה דוממת ומתה. כל המשפחה נמלאה יגון גדול מן האסון הנורא, בכו עליה ימים רבים ולא ניחמו זמן רב. בו ביום העניקו לה את הכבוד האחרון וקברוה בקינות רבות. ישבו עליה שבעה ושמרו גם את [ימי] החודש, נותנים הרבה צדקה, ובמשך השנה כולה אמרו עליה קדיש. לבת הנולדת קראו על שם אימהּ בּוּליסוּ שמחה [אם המחבר]. היה זה בתשעה בכסלו שנת 5586 [19.11.1825], ואני צֵ'לֵבּי משה א' אריה השני, נכדהּ. כאשר הגעתי לגיל 13 שנים וכבר השלמתי מניין, סנ' אימי הייתה קונה עבורי את ההפטרה, ובכל שנה קראתי אותה
254 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1826
והתפללתי תפילת אשכבה לנפטרת כנהוג. ברוב השנים ההפטרה הייתה 'ועַמִּי תְלוּאים'.[154] זה נמשך כל זמן שסנ' אימי חיה; וביום היארצייט היינו מזמינים לחכמים, קוראים את האזכרה [במקור limud] ואומרים קדיש. ביום הזה סנ' אימי נתנה הרבה צדקה, ובשנותיה האחרונות ביום הזה הייתה צמה.
בשנת 5587 [1827] הסנ' אברהם הראשון התחיל להיות חסר כוח, ואיבד את החשק שהיה לו עד אז, בין אם בעסקי החנות ובין אם בבילויים שאהב כל כך, ואף בכל שאר הסיפוקים שהיו לו. מכך נגרמה מורת רוח לכל המשפחה. לא היה לו חשק לדבַר וברוב הזמן היה יושב בבית. לבניו אמר שלא ישימו לב אליו, אלא שימשיכו בעיסוקיהם כמקודם. הם ביקשו לשולחו לקונס' כדי להיבדק בידי כמה מהרופאים, אבל הוא לא רצה. הם מצאו שהדבר שהעציב אותו היה מותה של בּוּ' בּוּליסוּ. וכאשר הלך אצל הסנ' מֶהמֵט אמין אגא, הפציר בו שישגיח על כל בניו כפי שהוא שומר ומגן עליו. וכך היה שכאשר בא אליו [לאגא] מי מבניו, היה מקבלו בסבר פנים יפות ועוזר לו בכל מה שביקש. זה נמשך כשלושה חודשים, ואחר כך מצבו של הסנ' אברהם השתפר.
בשנה זו גם נולד לחָריבּי יוסף בן וקראו לו אברהם, ברם הוא לא חי זמן רב ונפטר בשנת
255 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1827
5604 [1844]. ובאותה שנה נולדה גם לסנ' חיימָצֶ'ה בת וקראו לה אסתר; זוהי בּוּ' אֶסתוּרוּלוּ שהתחתנה עם סנ' אהרונצ'ה, בנו של חכם בְּכוֹרָצֶ'ה, בנו של צֵ'לֵבּי אהרון [במקור Aronatche, Aron, עקב היעדרות העיצור ה' בלדינו]. על אודותיה יובאו בהמשך כמה מאורעות. עם שתי היולדות נהגו כפי שנהגו עם כל יולדת, ואימותיהן עצמן היניקו וטיפלו בילדיהן. באשר לבּוּליסוּ־שמחה שנותרה יתומה מאם, אף על פי שכבר היו בבית שתי מיניקות, לקחו לה מינקת נוספת. וכן היו שם שתי סבתות שטיפלו בה, בראש ובראשונה בּוּ' לאה. כל עוד הייתה קטנה ועדיין ינקה היא טופלה היטב, אך כאשר גדלה, מובן מאליו שכאשר ילד קטן לא מקבל הדרכה מאימו שלו, אזי ייגרמו לו נזקים רבים. ואם חורגת, כמה שתטפל בו, אין ביכולתה לכסות על חסרונות של ילדים שלא היא ילדה אותם. וכך קרה שהיו רודפים אותה [את בוליסו-שמחה], מתעללים בה ואף מכים אותה. היא סיפרה לי שבין כל ההשפלות שהשפילו אותה, הייתה פעם אחת שביקשו להכותה מכיוון שאכלה דוּלסֶה; ומשרתת הבית הייתה לאה, הלא היא בּוּ' לִיָילוּצָ'ה שקראנו לה לִיָילוּצָ'ה של [אשת] בכור,[155] שכונה 'בכור של לִיָיה' – שהייתה בזמננו אנו הכורזת [מפיצת הזמנות] של העיר. וברצותה להחביא את בּוּליסוּ-שמחה במהירות, מצאה לנכון להסתירה בארון הקיר (במקום שבו מאחסנים את המיטות). ברצותה לסגור במהירות את דלתות הארון, נשארה רגלה האחת בחוץ. ומלבד זה שרגלה נלחצה אל הדלת, הרודפת [כנראה רחל האֵם החורגת] שראתה אותה צבטה
256 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1827
אותה הרבה צביטות הגונות. על אירוע זה היא תמיד התלוננה, ולעיתים הטיחה זאת בפניה ואף בנוכחות אחרים. הן אף פעם לא הסתדרו ביניהן היטב, אך אביה אהבהּ מאוד.
הסנ' אברהם שכבר היה שרוי במצב רוח טוב יותר, רצה לערוך חתונה ולהשיא את צֵ'לֵבּי גבריאל [נכדו]. הוא אמר זאת לבנו חָריבּי צֵ'לֵבּי, ומכיוון שגם הוא רצה בזאת, הם החלו להכין את כל צורכי החתונה. ההכנות לחתונה הזו היו מרובות, כי כפי שכתבתי עוד קודם, הסנ' חכם פְּרֵסִיָאדוֹ תָגֶ'ר [המחותן המיועד] היה [הבעלים של] הפירמה הראשונה בסופיה. מייד כשהיו מוכנים, הלך הסנ' אברהם בעצמו 'לבקש חתונה', וגם זאת הוסכם; וקבעו לה מועד קרוב, שבו שלחו את המחותנים, שהיו מן המכובדים והזקנים ביותר של סמוקוב; והם התקבלו בכבוד גדול, ונתנו להם את כל הכיבודים כפי שכבר כתבתי כמנהגי אותם הימים, אלא שבמקרה הזה שילשו. הכול היה לא רק לכבודו של הסנ' אברהם, אלא גם השגיחו בכבודו של פטרון החגיגה. וכך חזרו המחותנים נבוכים לנוכח כל הכבוד שנתנו להם. וכאשר הגיעו לסמוקוב, היה זה גם הסנ' אברהם שנהג בהם באותה מידה, כיוון שגם הוא ידע לחגוג בפאר והדר. כל בני הבית היו גם הם מאוד נבונים, והיות שכך ידעו כולם את דרך ההתנהגות הנאותה. וערכו את החתונה באירוע מן המעלה הראשונה, ושני הצדדים היו שבעי רצון. הכלה הייתה יפה מאוד
257 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1827
ומלומדת והביאה עימה אָשוּגָר רב מן הבדים המשובחים והיקרים ביותר. כולם חיבבו אותה מאוד, ובעלה אהבהּ עד מאוד. אחר כך שהו המחותנים עוד כמה ימים לאחר שהחתונה הסתיימה, ויצאו לדרכם מאוד שבעי רצון בכול. אחרי שנים רבות הייתה להם מקשר הנישואין הזה תועלת גדולה עד מאוד, אף על פי שבסופו של דבר נגרמו להם גם מעט נזקים. אולם זה היה כלום לעומת הרווחים שהיו להם. על זאת עוד אכתוב בהמשך. [כלה] זו היא בּוּ' אָמָדוּצָ'ה, שהייתה האישה היפה ביותר והמרשימה ביותר שהייתה עד היום בין כל נשות משפחת אריה. כל חייה הייתה בריאה וחסונה מאוד, כיבדה את כולם, והשגיחה מאוד בכבוד בעלה. היא לא התפארה ביופייה, הייתה עקרת בית למופת וחסכנית מאוד, ידעה לשיר היטב והיה לה קול מאוד יפה ועדין, ומאוד גבוה. אני זוכר שכאשר גרנו באותה החצר, אותה בּוּ' אָמָדוּצָ'ה, שהיא סנ' דודתי, הייתה שרה בית אחד [מהשיר] לסירוגין ביחד עם שכנה נוצרית מסוימת שנקראה מיכוּ שגם לה היה 'גרון מאוד גבוה'.[156] לעיתים מיכוּ הייתה מתחילה לשיר מחצרה, וכשסיימה את הבית ענתה לה בּוּ' אָמָדוּצָ'ה בבית נוסף, בשירה בבולגרית, מן החצר שלה. שירת שתיהן הייתה בקול רם שנשמע בשכונה כולה, והשכנות היו באות להאזין לשירתה.
עסקי המסחר שהיו להם, הן החנות והן העסקים אחרים, התנהלו כולם בסדר גמור וברוגע, ולא הניחו דבר מאחור. כך גם
258 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1827
צֵ'לֵבּי גבריאל, שהמשיך בקניית המטבעות היקרים. אבל אצל צֵ'לֵבּי יהודה המסחר היה חלש מאוד. אמרו שהיה שרוי בכאב גדול על מות אשתו. נוסף על כך לא הסתדר כל כך טוב עם אביו ואף פגע בכבודו. לאביו, חָריבּי צֵ'לֵבּי, היה הדבר אכפת מאוד מן האופן שבו נהג כלפיו, אך הוא לא אמר לו דבר. נשות הבית כולן הסתדרו ביניהן היטב, וכיבדו זו את זו עד המעלה העליונה. הן לא התערבו בענייני הגברים או בחילוקי דעות שהיו ביניהם, שלא כמו בימינו כשהנשים מתערבות, ולרוב הן אלה שמעוררות מחלוקת בקרב הבעלים. יש גברים רבים האוסרים על נשותיהם ללכת לבקר את אחיהן או אף את אבותיהן, כאשר קורה המקרה ומתגלעים חילוקי דעות בענייני המסחר. בכך הם אשמים במה שעתיד לבוא על בניהם ובנותיהם, וחיש מהר הם שוכחים את החטוטרות שיש להם. על כך אומר הפתגם: "הגמל אינו רואה את דבשתו". אחד מבני משפחתנו היה אומר במקרה כזה: [שכח מזה] זה [הכעס] יעבור לו! במקרים האלה הנשים אינן אשמות, הן חייבות למלא את ההוראות של הבעל שלהן. אך הן וגם הילדים חשים את החולשה שאותו הבעל מפגין לפני אשתו וילדיו. נדמה לו שהוא חזק בכוח צעקותיו, ב'גרון הגדול' [בקולו הרם] שהאלוהים העניק לו בחסדו. אולם בכך הוא גורם לייאוש ואי שקט בבית, ומכין לעצמו סבל שיבוא עליו בצורה זו או אחרת מידי אלה הקרובים לו ביותר.
259 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1828
בשנת 5588 [1828] צֵ'לֵבּי יהודה, כפי שנאמר, לא רצה להמשיך עוד בעסק שהיה לו. יום אחד, בלי לומר לאיש, יצא מסמוקוב ונסע לבְּרֶזניק,[157] וירד בביתו של הסנ' קָארָה פֵייזי בֵּג [פֵייזי בֵּיי השחור],[158] שהיה הסיפָּאהי של בְּרֶזניק, והתקבל בפנים מאירות כיוון שהכּירו. לילות שלמים היו שרים ושותים, ולכולם היו כלי נגינה שונים. וצֵ'לֵבּי יהודה ידע לתופף בטמבורין, וכך היו מבלים. אולם קרוביו היו מודאגים מאוד ממעשהו וקראו לו לשוב, ובהתחלה לא רצה לבוא. אחר כך נאלצו לשלוח אליו מישהו שהביאוֹ לסמוקוב. באותה תקופה השיאוהו לבּוּ' רחֶלוּצָ'ה, בִּתו של המפורסם הרב הראשי של סופיה, חָריבּי משה לוי, והוא חי עימה כל חייו באושר רב. זוהי הסנ' בוליסה, כפי שקראו לה כולם. היא הייתה אישה נבונה מאוד ובריאה מאוד. היא דנה בין כל נשות סמוקוב, וכולם שמעו בקולה. היא ייסדה קָאשָס רבות לנזקקים, וכל חייה תמכה בהן. הייתה גומלת חסד, ודָאגה רבות לנזקקים, בעיקר לאלמנות וליתומות. דאגתה הרבה הייתה לחתֵּן אותן בכך שתרמה להן סכומים לקוֹנטָדוֹ ולאָשוּגָר, בין אם מן הקופות שעמלה לאסוף בהן מכל איש כאשר ידבנוּ לבו, ובין אם מהתרומות מכספה שלה.
קָארָה פֵייזי הנזכר לעיל הוא שנכנס לסופיה עם 300 מאנשיו, ובזז רבים מהבתים ומהחנויות בעת שעות'מאן פאשה לא שהה בסופיה. על זאת
260 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1828
קראו לו היהודים 'השחור'. ומן הזמן הזה ברבים מהבתים בסופיה התחילו להתקין את שערי הרחובות נמוכים מאוד, כדי שלא יוכלו להיכנס סוסים לבתים. כיוון שהם [קָארָה פֵייזי וכנופייתו] סילקו את בעלי הבתים, שמו בחדרים את סוסיהם, והכריחו את האנשים להביא מזון להם ולסוסיהם.
בשנה זו נולד לחָריבּי יוסף בן, וקראו לו בשם דָּוִד רבנו. הוא זה שנקרא לימים חכם רַבֵּנוּצ'וֹ, והוא שאהב מאוד לכתוב הרבה, ללא לאות. כתיבתו הייתה נאה וברורה, ובשנותיו האחרונות התחיל לכתוב גם את הביוגרפיה של משפחת אריה, אבל לא הספיק לסיים אותה. גם מה שהספיק לכתוב – לא נודע היכן נשמר – ואבד. בשנה הזו נולד גם לחכם רפאל בן, וקראו לו אברהם. הוא זה שלימים נקרא גם 'חכם אַברָמָצֶ'ה של חכם רפאל'[159] והוא הכיר את כל המֶקָאמים וידע לשיר אותם בלי לעשות שום שגיאה. כמו כן הוא לימד את כל החזנים את הנעימות של כל התפילות. וגם עם הללו [שני היילודים – דָּוִד ואברהם] קיימו את כל המנהגים כפי שעשו עם כל יולדת.
ארבעת הבנים של סנ' אברהם שכבר עסקו במסחר, היו מאוחדים מאוד, המשיכו בעבודתם ולא דחו דבר. בעסק בסופיה עסקו רק הגדולים, ובסמוקוב היו חכם רפאל וסנ' חיימָצֶ'ה. וכולם חתמו בשמו של אביהם.
בזמן הזה חזרה אצל הסנ' אברהם החולשה שחש כבר קודם, וכך היה הולך
261 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריה ה-1 1828
ונחלש מאוד מיום ליום. כפי שכבר כתבתי, הסנ' אברהם חי כל חייו בריא וחסון מאוד, ולא סבל מעולם משום חולי. ולראותו כך גרם לכל המשפחה דאגה גדולה מאוד. מכל התרופות שנתנו לו – שום דבר לא הועיל, עד שכבר לא יכול היה עוד ונשכב במיטה. ואף על פי שזימנו אליו את כל הרופאים שהיו בסמוקוב, גם מהם לא נראתה כל תועלת. וכך, לאחר שחלפו ימים מעטים, בלילה אחד של ___,___,[160] נשם את נשימתו האחרונה ומת. הייתה זו אבֵדה גדולה מאוד לכולם, ובכו עליו כולם, גם הטורקים וגם הנוצרים, כי היטיב עם כולם, וכולם באו והתייעצו איתו. וללא הבדל לאום – כל מי שבא לפניו היה יוצא שבע רצון, כי לא היה אכפת לו להקדיש זמן, ואם היה צורך הקדיש גם כסף; משום כך הותיר חסר גדול בלב כל מי שהכירו. ביום ההוא סגרו כל היהודים את השוק וערכו לו הלוויה בליווי קינות רבות, ונתנו הרבה צדקה. כולם ישבו עליו שבעה, וכן גם במהלך כל החודש לא טיפלו בשום עבודה. בכל יום הגיעו החכמים והתפללו למנוחת נשמתו.[161] זמן רב היו כולם אבלים וחפויי ראש. ובשנה זו לא ערכו שום שינויים לא בשוק ולא בבית, וכל הוצאותיהם ירדו למחצית מאשר היו לפני כן. מאוחר יותר התחילו לצמצם מעט את העסקים מתוך מטרה לבצע פירוד בית האב, ומילת הכבוד הראשונה שנתנו הייתה שהם צריכים לשמור על האחדות ועל האחווה, להגן ולעזור איש לרעהו, ולשמור ולקיים את הכבוד של
262 ביוגרפיה, מאורעות, נהגים והליכות בימי סנ' אברהם מ' אריהה-1 1828
משפחת אריה. וכן הוחלט שכולם צריכים להתחלק בחלקים שווים – הן בנכסי השוק והן בנכסי הבית – ואת כל מה שהיה שייך לסנ' אימם הסכימו להשאיר בידיה ועוד לתת לה, ראשית לכול, את כל צורכי מחייתה; ולהשאיר אותה חופשייה לגור אצל מי [מהבנים] שהיא רוצה.
סוף הפרק על סנ' אברהם הראשון שהיה הראשון שהגיע לסמוקוב.
263 זיכרונות
על הפירות וההטבות שיש היום לכל בן למשפחת אריה מאלה שחיו בסמוקוב, אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לסנ' אברהם – הראשון שבא לסמוקוב. הרי לכל אחד כבר יש מושג על אודות החיים שעברו עליו וכן גם על כל הצאצאים שבאו אחריו, לנוכח היכולות, המוניטין, השם הטוב והכבוד שרכשו לעצמם. ולא אטעה אם אומר שגם היום הם מחזיקים באלו [התכונות]. נראה שאנו יכולים להכיר ולהודות כי היה זה הסנ' אברהם לבדו שהיה הגורם לכך; שכן אין אנו רואים זאת באף משפחה אחרת מאלה שהיו לפני שבא סנ' אברהם לסמוקוב. וזאת למה? ניתן לומר כי ייתכן שמלבד המזל הם ידעו גם להתנהג כראוי. היו כל כך מוכשרים ומיומנים, וכל דור ידע להנחות את כל הדורות הבאים [לנהוג לפי] תכונותיהם הטובות. ומעל הכול היו כולם משכילים עד מאוד, והקדישו בכל דרך אפשרית כדי לתת לצאצאיהם את החינוך הראוי ביותר. הן ידוע היטב שכלי הנשק הראשון בחיי אדם הוא הלימוד, בייחוד בימינו. ואת זאת הם באמת רכשו לעצמם; לכן הם לא התייאשו גם כשהיו להם מעלות ומורדות. ואם זה יימשך בעתיד על פי אותם הדפוסים, הרי שניתן יהיה לומר תמיד ששם משפחת אריה יתקדם וישגשג, ולא כפי שאני שומע מן הצעירים של ימינו: שכאשר הם לא מצליחים במהירות, אפילו בענייניהם הקטנים ביותר, מייד הם מטילים את האשמה על שם המשפחה. נדמה להם שהוא האשם, ומייד מבקשים שלא יֵדעו שהם בני משפחת
264
אריה. צריך לומר שזו עלולה להיות טעות גדולה מאוד, ואני מרשה לעצמי לומר שיש להשתדל לשמר תמיד את שם המשפחה ככל האפשר, ואף פעם לא לבקש לאבְּדוֹ.